פרק א' הסופר

הכשרים והפסולים לכתיבה

ישראל גדול

• ספרי תורה, תפילין ומזוזות נכתבים רק על ידי ישראל שמלאו לו י"ג שנים ויום אחד והביא סימנים[1].

ישראל קטן

• ספר תורה, תפילין ומזוזות שכתבן קטן שלא מלאו לו י"ג שנים ויום אחד – פסולים[2].
• מגילה נכתבת ע"י גדול שמלאו לו י"ג שנים ויום אחד. מיהו בדיעבד אם אין לנו מגילה אחרת – יכולים לקרוא בה ללא ברכה[3].

ספק הביא שתי שערות

• נער שמלאו לו שלוש עשרה שנה ויום אחד וספק אם הביא שתי שערות ואין בידינו לבדוק אותו – לכתחילה לא יכתוב סת"ם, וכן אם מלאו לו י"ח שנים. אמנם, אם כתב – בדיעבד הסת"ם כשר^[4].

נתמלא זקנו

• נער שנתמלא זקנו אפילו רק בשער קטן – אין צריך לבודקו אם הביא סימנים, וכשר לכתיבת סת"ם[5].

עברו רוב שנותיו

• סופר שלא הביא סימנים אך עברו עליו רוב שנותיו (ל"ה שנים)[6], או שנולדו לו סימני סריס והוא בן כ' שנים – יכול לכתוב סת"ם[7].

סופר נשוי

• כתבו אחרונים[8] שראוי שהסופר יהיה נשוי. אמנם, אם הסופר ירא שמים – אפשר לקנות ממנו סת"ם אפילו אם הוא רווק (ואין צורך להודיע ללקוח שהסופר רווק).

פחות מבן י"ח

• כתבו אחרונים שנכון שסופר לא יכתוב עד שימלאו לו ח"י שנה, כיון שאז הוא בר דעת ויודע להיזהר. אמנם, אם הסופר ירא שמים – אפשר לקנות ממנו סת"ם אף אם לא מלאו לו י"ח שנים[9].

אשה

• ספרי תורה תפילין ומזוזות שכתבן אשה – פסולים[10].
• מגילה אינה נכתבת ע"י אשה. מיהו בדיעבד אם אין לנו מגילה אחרת – יכולים לקרוא במגילה שנכתבה ע"י אשה ללא ברכה[11].

ממזר

• ספר תורה, תפילין ומזוזות שכתבם ממזר – מן הדין כשרים[12] [לגבי ספר תורה ראה הערה[13]].
• ישנם שני פסולים בכתיבת סת"ם ע"י מי שאינו מקיים תורה ומצוות כדין. א. כאלה שמחמת עוונם התמעטו מדין: "וקשרתם – וכתבתם, כל שאינו בקשירה או שאינו מאמין בה אינו בכתיבה", והסת"ם שכתבו פסולים. ב. מחמת שאינן נאמנים שכתבו את הסת"ם כדין ולשמה[14] (מיהו ודאי שפסול זה ישנו גם על אלו הפסולים מחמת "שאינם בקשירה").

פסול מחמת "שאינו בקשירה"

• אלו הפסולים מחמת שאינם בקשירה:
• מומר להכעיס אפילו בדבר אחד מן התורה – פסול לכתיבת סת"ם, וכן מומר לכל התורה כולה לתיאבון[15].
• מחלל שבת בפרהסיא[16].
• סופר שאינו מניח תפילין או שאין לו מזוזה בביתו[17].
• כל אלו אם כתבו סת"ם – כל מה שכתבו פסול, ואפילו אם העיד עליו אדם אחר שמכוון בכתיבתו לשמה ושכתב כדין[18].

סופר שאינו מקיים שאר מצוות

• אדם שאינו מקיים במזיד מצוה אחת ואפילו מצווה מדרבנן, או אפילו אינו חובש כיפה – מוחזק שאינו כותב "לשמה"[19].

נכשל בעבירות חמורות

• סופר סת"ם שנכשל בעברות חמורות, כגון: גילוי עריות ומשכב זכור וכדו' – אין לקנות ממנו סת"ם, עד שיוודע שחזר בתשובה שלמה בבירור של בית דין, ואחרי שפסקו שיכול לשוב לכתוב סת"ם. ואין זה מספיק שהסופר מעיד על עצמו שחזר בתשובה. ומכל מקום, אם קנו ממנו סת"ם בעבר – מותר להמשיך להשתמש בהם[20].

מומר מחמת יראה

• ישראל שהמיר דתו מחמת יראה ואינו יכול למלט את נפשו, כלומר שאין באפשרותו לברוח – הרי הוא כשר לכתיבה[21].

סופר דרדעי

• סת"ם שכתב דרדעי – מותר להשתמש בו[22].

דרך הכתיבה

סופר ששולט ביד ימין

• סופר ימני דהיינו ששולט ביד ימין בלבד – צריך לכתוב ספרי תורה, תפילין ומזוזות ביד ימין[23].

סופר ימני שכתב בשמאלו

• סופר ימני ששולט ביד ימין בלבד, שכתב תפילין ביד שמאל – התפילין פסולות. אמנם, אם אי אפשר למצוא תפילין אחרות – יש להניח תפילין אלה בלא ברכה[24]. וה"ה לגבי כתיבת ס"ת ומזוזות.

הפריד אותיות ביד שמאל

• סופר ימני ששולט ביד ימין בלבד, והפריד נגיעה בין שתי אותיות או בין שתי תיבות ביד שמאל – התפילין כשרות בדיעבד[25].

איטר יד ימין

• סופר שהוא איטר יד ימין (כלומר שהוא שמאלי ועושה פעולותיו ביד שמאל) – צריך לכתוב סת"ם ביד שמאל, כיון שעבורו יד שמאל נחשבת כיד ימין[26].

איטר שכתב בימין

• איטר יד ימין שכתב תפילין ביד ימין – התפילין פסולות. אמנם, אם אי אפשר למצוא תפילין אחרות – יש להניח תפילין אלה בלא ברכה[27].

קניה מסופר איטר

• טוב לקנות תפילין מסופר שכותב בידו הימנית ולא מאיטר יד ימין, אך במזוזה ובספר תורה אין לחוש לכך[28] (וראה בסעיף הבא).

עדיפות בקניה

• אדם שיש לפניו שתי אפשרויות: א. לקנות תפילין מהודרות מסופר שהוא איטר יד ימין, ב. לקנות תפילין שאינן מהודרות אך כשרות לכתחילה מסופר ימני – יקנה את המהודרות מהסופר שהוא איטר יד ימין[29].

שולט בשתי ידיו

• סופר ששולט בשתי ידיו – צריך לכתוב ביד ימין[30], ואם כתב בשמאל – הכתב כשר לכתחילה אך אינו מהודר[31].

נח לו לכתוב בשמאל

• השולט בשתי ידיו ויש לו קצת עדיפות (דהיינו יותר נוח לו) לכתוב בשמאל – עליו להתאמץ לכתוב בכל אופן ביד ימין[32].

כותב ביד אחת ומלאכתו בשניה

• הכותב ביד ימין ועושה כל מלאכתו ביד שמאל, או להיפך שכותב ביד שמאל ועושה כל מלאכתו ביד ימין – לא יכתוב תפילין. אמנם, אם כתב – התפילין כשרות[33].

כותב בימין ומלאכתו בשמאל

• הכותב ביד ימין ועושה כל מלאכתו ביד שמאל – יכול לכתוב ספרי תורה ומזוזות.

כותב בפיו וברגלו

• הכותב סת"ם בפיו או ברגלו – הסת"ם פסול אפילו בדיעבד [ואם אין לו אלא תפילין אלו – ראה הערה[34]].

סופר שנקטעה ידו

• מי שנקטעה ידו השמאלית – כשר לכתוב תפילין בידו הימנית לכתחילה[35].

יד מפלסטיק וכדו'

• מי שנקטעה ידו או שהוא גידם מלידה, ומרכיב יד עשויה פלסטיק או ברזל – מותר לו לכתוב ספרי תורה, תפילין ומזוזות ביד זו.

אוחז קולמוס בצורה שונה

• סופר שאינו אוחז את הקולמוס כדרך שאר בני אדם, מפני שאצבעו עקומה וכדו', ואינו יכול לתפוס את הקולמוס אלא באגודל ובאמה וכדו' – יכול לכתוב באופן זה ונחשב דרך כתיבה, למרות שדרך בני אדם לאחוז את הקולמוס באגודל ובאצבע ובאמה[36].

אוחז קולמוס בגב היד

• אדם שידו עקומה ומחזיק את הקולמוס מצד גב היד – מותר לו לכתוב סת"ם לכתחילה[37].

כתיבה עם כפפות

• מותר לכתוב סת"ם עם כפפות על הידיים בין אם לובשם מפני הקור ובין אם מפני הנוחות[38].

סופר שלא מניח ר"ת

• סופר שאינו מניח תפילין של רבנו תם – יכול לכתחילה לכתוב תפילין של רבנו תם[39]. אמנם יש מעלה בכך אם הוא מניח תפילין של ר"ת.

כתב ספרדי ואשכנזי

• אין צריך להקפיד שכתב ספרדי יכתוב ע"י סופר ספרדי או שכתב אשכנזי יכתוב סופר אשכנזי.

 סופר שאינו יודע לשה"ק

• סופר סת"ם שאינו יודע לקרוא לשון הקודש וכותב סת"ם ע"י העתקת צורת האותיות – מותר לו לכתוב סת"ם. ובלבד שכותב כדין ומתוך הכתב, והוא ירא שמים ובלבד שיודע לקדש את האזכרות.

טבילה במקוה

• כתב הרב חיד"א[40]: "נאה לסופר הטבילה תמידית".

טבילה מטומאת קרי

• לפי הפשט אין אדם צריך לטבול לקריו[41], אך עליו לנקות את עצמו מקריו לפני כתיבת סת"ם[42]. ולפי הסוד צריך אדם לטבול לקריו[43]. ומכל מקום, סת"ם שנכתבו ע"י סופר שלא טבל לקריו – לא נפגעו בהידורם, אך זה חיסרון בסופר[44].
• סופר שאינו טובל לקריו כלל – אינו צריך להודיע על כך לקונה, אפילו אם הקונה מבקש ממנו תפילין מהודרות, מפני שטבילה היא חומרא ולא מעיקר הדין.

סופר שאינו יכול לטבול

• סופר שאינו יכול לטבול לקריו ינהג באחד משני האופנים הבאים:
• ישפוך על גופו תשעה קבין מים [שהם כשלושה עשר וחצי ליטר מים] ללא הפסקה. את תשעת הקבין ישפוך מכלי אחד, שניים או שלושה, אך לא יותר מכך. אדם שמשתמש בשניים או בשלושה כלים – אדם אחר ישפוך עליו את המים ללא הפסקה בין כלי לכלי. אבל אם משתמש בכלי אחד – יכול לשפוך הוא על עצמו או ע"י אדם אחר[45]. יש אומרים שאין צריך לשפוך מכלי דווקא אלא אפילו עומד תחת המקלחת ויורדים על גופו כשלוש עשרה וחצי ליטר מים ללא הפסקה – הרי זה מטהרו[46].
• יטול את ידיו ארבעים פעם[47], ויכוון אותיות שם ע"ב[48] לפי הסדר הבא: בנטילה ראשונה יערה מים על יד ימין ויכוון אות ראשונה של שם ע"ב [י]. בשנייה יערה על יד שמאל ויכוון שוב באות ראשונה של שם ע"ב [י]. בשלישית יערה על יד ימין ויכוון באות השנייה של שם ע"ב [ו]. ברביעית על יד שמאל ויכוון שוב באות השנייה של שם ע"ב [ו]. בחמישית על יד ימין ויכוון באות השלישית של שם ע"ב [ד]. בשישית על יד שמאל ויכוון שוב באות השלישית של שם ע"ב [ד], וכן הלאה לסרוגין, עד שמסיים לכוון בכל אותיות שם ע"ב. כך שיוצא שנטל עשרים נטילות עד כאן. עתה, יערה עשר פעמים רצופות על יד ימין, ובכל פעם יכוון אות אחת מעשר אותיות שם ע"ב לפי הסדר. ושוב עשר פעמים על יד שמאל, ויכוון בכל פעם אות אחת מעשר אותיות של שם ע"ב. נמצא שנטל ארבעים נטילות בסך הכל[49].

טבילה לתוספת טהרה

• סופר המקפיד לטבול לפני הכתיבה, הטבילה מועילה לו עד שיישן. ואפילו אם ישן שנת צהריים – צריך לטבול שוב. ואם לא ישן אפילו שעבר לילה שלם – אינו צריך לטבול שוב[50].

טבילה לפני תיוג

• גם סופר המקפיד לטבול לפני הכתיבה – אין צורך להקפיד על טבילה לפני תיוג[51].

טבילה לפני תיקונים

• סופר המקפיד לטבול לפני כתיבת ספר תורה, וברצונו לעשות תיקונים בספר תורה, אם מתקן דברים הפוסלים את הספר תורה – צריך לטבול. ואם מתקן דברים שאינם פוסלים – לא צריך. אמנם, עדיף שיטבול גם על תיקונים של דברים שאינם פוסלים את ספר התורה.

כוונות בטבילה

• נאמר בתורה[52]: "ולא יראה בך ערות דבר", ומכאן למדו שדיבור כנגד ערווה – אסור, אבל הרהור כנגדה – מותר. ולכן, ההולכים למקווה ומכוונים כוונות בשעת הטבילה[53], יזהרו שלא להוציא פסוק או דבר תורה מפיהם. אמנם, בעת שאדם נמצא תוך מי מקווה שמימיו עמוקים יותר מי' טפחים – מותר לו להרהר בדברי תורה[54], אך בחדר המקווה – אסור להרהר בדברי תורה, כיון שדינו כמרחץ שאסור להרהר בו בדברי תורה[55].

טבילה ביום שישי

• סופר סת"ם הרגיל לטבול כל בוקר לפני הכתיבה, ראוי שביום שישי יטבול שוב לכבוד שבת אף שטבל כבר ביום שישי עבור כתיבתו[56]. ומ"מ בדיעבד טבילתו עבור הכתיבה מועילה גם לטבילה לכבוד שבת.

זמן הכתיבה

כתיבה ביום ובלילה

• יכול לכתוב סת"ם בכל שעות היום או הלילה[57].

כתיבה לפני התפילה

• מותר לכתוב ספרי תורה, תפילין ומזוזות לפני התפילה בבוקר, בתנאי שיתחיל לכתוב לפני עמוד השחר וכדלקמן. מיהו כשיגיע זמן תפילה עליו להפסיק את כתיבתו ע"מ שיתפלל[58]. בשעת הדחק יכול להמשיך לכתוב אף לאחר שהגיע זמן תפילה ובלבד שלא יפסיד זמן קריאת שמע ותפילה[59].

ברכות התורה לפני התפילה

• סופר שקם לפנות בוקר כדי לכתוב סת"ם – חייב לברך ברכות התורה לפני שמתחיל לכתוב[60] [אך אינו חייב לקרוא את ברכת הכוהנים שנוהגים לומר אחר קריאת התורה[61]]. וכן יברך את ברכות השחר[62].

למהר בתפילה כדי לכתוב

• אין לסופר סת"ם לקצר או למהר את תפילתו כדי שיוכל לכתוב סת"ם, אפילו אם הוא אברך שכותב סת"ם בזמנו הפנוי. אמנם, אם הוא כותב לשם שמים דהיינו ללא קבלת תשלום – יכול למהר תפילתו כדי לכתוב.

כתיבה בערב שבת

• מותר לסופר לכתוב סת"ם בערב שבת אחר חצות גם לכתחילה, אפילו אם אינו זקוק מאוד לכסף. אמנם אין לכתוב סת"ם בשכר אחרי זמן מנחה קטנה בערב שבת, אך אם הסופר זקוק לכסף כדי לקנות צרכי שבת – מותר לו לכתוב גם אחרי זמן מנחה קטנה[63].

כתיבה בחול המועד

• סופר סת"ם שזקוק לכסף לצרכי החג (כגון: מצות ועופות) – מותר לו לכתוב מזוזות או תפילין בחול המועד, ובתנאי שהכסף ישמש לו לצרכי החג[64].

כתיבה בערב ט' באב

• מותר לכתוב סת"ם בזמנים שנהגו שלא ללמוד תורה, כגון בערב תשעה באב, ואין זה בכלל איסור לימוד תורה[65].

הנהגות ואזהרות לסופר סת"ם

הבגדים בעת הכתיבה

• ראוי להקפיד לכתוב כשהוא לובש באופן המכבד את מלאכת ה'.

מכר תפילין פסולות

• סופר שנכשל ומכר תפילין שהיה בהם פסול, כגון "דין חק תוכות", וטען שנכשל מחמת דוחק הפרנסה היות שהוא מטופל בילדים רבים, וכעת אומר שחזר בתשובה והתחרט על מעשיו – יפסיק את כתיבתו כחודש ימים ואחר כך יכול לחזור לכתיבתו.

שלא ידע הלכה

• סופר סת"ם שאינו יודע ש"חק תוכות" פוסל, וכתב ספר תורה, תפילין ומזוזות וכעת הוא אומר שלא עשה שום פעולה הגובלת עם "חק תוכות" – אם הוא ירא שמים, הוא נאמן על כך.

שמיעת הקלטה בזמן כתיבה

• אין לסופר סת"ם לשמוע הקלטה של שיעורי תורה או מוזיקה וכדו' תוך כדי כתיבת סת"ם. ומכל מקום אם הסופר טוען ששמיעת דברי תורה או טעמי המקרא וכו' מסייעת לו להתרכז בעבודתו – יש להתיר לו לשומעה, בתנאי שבשעת כתיבת שם השם יפסיק את ההשמעה, אך מוזיקה וכדו' – אין להתיר לו לשמוע תוך כדי כתיבת סת"ם, כיון שאנו חוששים שלא יכוון בכתיבת השמות [סופר ששומע מוזיקה וכדו' במהלך כתיבתו הרי זה פוגע בהידור הסת"ם, אך הסת"ם כשר לכתחילה].

אכילה ושתיה בכתיבה

• מותר לאכול ולשתות בזמן כתיבת סת"ם, אך בעת שמקדש את השם – לא יאכל, מדין "ימלא פי תהלתך"[66]. ולכן, סופר שלועס מסטיק בשעת הכתיבה, צריך להוציא את המסטיק בעת שמקדש את השם.

סיגוף עצמו

• אין לסופר לצער עצמו ולא לאכול בשר בימות החול כדי לקדש עצמו[67].

הנחת תפילין בכתיבה

• אין לסופר להניח תפילין בעת כתיבתו[68].

דיבור בזמן הכתיבה

• בשעה שכותב תפילין ומזוזות[69] ראוי להדר לא לדבר כלל, אפילו לא לדבר מצוה (ומכל מקום, אין הדיבור פוגם בהידור התפילין והמזוזות).

כתיבה כשנזקק לנקביו

• אין לסופר לכתוב סת"ם כאשר הוא זקוק לנקביו[70] (ואם עושה זאת הרי זה חיסרון בסופר אבל לא בכתב).

כתיבה בגוף נקי

• יזהר הסופר לכתוב כאשר גופו נקי[71], ואם כתב בגוף לא נקי הרי שפוגם בהידור הכתב.

כתיבה במקום ריח רע

• אין לכתוב סת"ם במקום שיש ריח רע[72]. מיהו אם זהו ריח רע שאין לו עיקר – יכול לפזר בושם וכדו' ולכתוב. ולכן, סופר סת"ם שהפיח תוך כדי כתיבתו – יפסיק לכתוב עד שיכלה הריח או שיפזר בושם וכדו'[73], ואין בזה חילוק בין כתיבת שמות הקודש לשאר מילות סת"ם.

ריח שאין לו עיקר

• סופר שכתב במקום שהיה ריח רע שאין לו עיקר, אף שלא עשה כדין – אין זה פוגם בהידור הכתב.

נגיעה במקומות המכוסים

• יזהר הסופר לא לנגוע במקומות המכוסים בעת כתיבתו, ואם נגע – ייטול ידיו[74]. מיהו אם המשיך לכתוב ללא נטילה – אין זה פוגם בהידור הכתב.

סופר בקיא בהלכות

• אין ליקח סת"ם אלא מסופר שלמד היטב את כל הדינים הנוגעים לסת"ם ונבחן על כך והוסמך להיות סופר סת"ם[75]. וכן יכול לקנות סת"ם מאדם שלא הוסמך לכתיבת סת"ם אך מכירו היטב ויודע שהוא בקי בכתיבת סת"ם ודיניה.

סופר ירא שמיים

• עדיף לקנות סת"ם מסופר ירא שמים, מאשר סופר שאינו ירא שמים אף שהכתב שלו יפה יותר מהסופר הירא שמים[76].

ללמד כתיבה לירא שמיים

• אין ללמד מלאכת כתיבת סת"ם אלא לאדם ירא שמים[77], ואם אינו מכירו – יברר עליו, וכגון שידבר עם רב השכונה שלו או עם ראש הישיבה וכדו'[78].

סופר מתחיל – יכתוב מגילה

• סופר מתחיל שלמד לכתוב את האותיות היטב – ראוי לו שיכתוב תחילה מגילה שאין בה שמות קדושים, ורק אחר כך מזוזות, תפילין וספר תורה[79].

קניית תפילין שכתובות יפה

• הרוצה לקנות סת"ם ויש בפניו שתי אפשרויות ושתיהן מהודרות, אך באחת מהן הכתב יפה יותר – אין צורך לקנות את היפה יותר אם מחירו יקר הרבה יותר מהשני.

הידור ויופי הכתב

• אין לסופר למעט בהידור וביופי הכתב, כדי למהר את הכתיבה ולהרוויח יותר כסף.

לא להפריז במחיר הסת"ם

• ראוי שהסופר לא יפריז במחיר עבור סת"ם שכותב[80]. אמנם מעיקר הדין יכול לדרוש גם מחירים מוגזמים.

תפילין שנפלו לסופר

נפלו תפילין עם רצועות

• נפלו תפילין עם רצועות לארץ מידיו של הסופר בזמן עבודתו – צריך להתענות יום אחד, ונכון שיהיה באותו היום. ואם קשה לו להתענות – יפדה את התענית בצדקה^[81]. ושיעור גובה הנפילה הוא למעלה משלושה טפחים[82].

נפלו תפילין בכיסם

• נפלו לארץ תפילין בעת שהיו בתוך כיס, או שנפלו תוך ג' טפחים – אינו חייב להתענות אלא ייתן צדקה^[83].

נפלו הפרשיות

• נפלו לארץ פרשיות תפילין בלבד, או שנפלו בתי תפילין עם פרשיות אך ללא הרצועות – אינו צריך להתענות[84].

נפלו הרצועות

• אם נפלו לארץ רצועות התפילין בלבד – אין צריך להתענות או לתת צדקה^[85].

[1] בגמ' גיטין (מ"ה ע"ב): "ס"ת תפילין ומזוזות שכתבן מין ומסור עובד כוכבים ועבד אשה וקטן וכותי וישראל מומר – פסולין, שנאמר: 'וקשרתם' 'וכתבתם', כל שישנו בקשירה – ישנו בכתיבה, וכל שאינו בקשירה – אינו בכתיבה", וכך פסק השו"ע (או"ח סימן ל"ט סעי' א'): "תפילין שכתבן עבד או אשה או קטן אפילו הגיע לחנוך, או כותי או מומר לעבודת אלילים, או מוסר לאנסין – פסולים, משום דכתיב: 'וקשרתם' (דברים ו, ח) 'וכתבתם' (דברים ו, ט), כל שאינו בקשירה או אינו מאמין בה – אינו בכתיבה". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ג'): "או קטן – וכיון דילפינן מקרא בעינן שיהא דוקא גדול ממש דהיינו שהביא ב"ש אחר שהוא בן י"ג שנה, אבל אם ספק לנו אם הביא ב"ש – פסול לכתוב, אם לא שנתמלא זקנו דהיינו שיש ריבוי שער בזקנו אף שהם קטנים מאד [סמ"ע בח"מ סימן ל"ה] או שעברו רוב שנותיו או שנולדו בו סימני סריס וכדלקמן בסימן נ"ה ס"ה. ויש לגעור בסופרים שמניחין לנערים לכתוב תפילין ואין מדקדקין אם הביאו סימני גדלות או לא. ועיין לעיל בסימן ל"ב סעיף קטן ק"ג מש"כ שם בשם הלבוש מענין זה, ועיין בבה"ל".

ועיין בב"י בהלכות ספר תורה (יו"ד סי' רפ"א) שכתב: "וכתב הר"ן (גיטין כג: ד"ה ס"ת) כל הני הואיל וליתנהו בקשירה ליתנהו נמי בכתיבת תפילין ומזוזות דמשתעי בהו קרא וכ"ש בס"ת דהא קדיש טפי מינייהו. וכן פסק השו"ע (יו"ד סי' רפ"א סעי' ג') לגבי ס"ת שקטן פסול לכותבו.

[2] ראה בהערה הקודמת.

[3] ראה שערי תשובה (סימן תרצ"א סעיף ב'): "ועיין בפר"ח שכתב דכתב בשמאל – כשר בדיעבד אף דבתפילין פסול, ובברכי יוסף למד מזה דאם כתבה אשה – כשירה. ובשיורי ברכה שם הביא ראיה מדמייתי הסמ"ג ראיה לענין עיבוד לשמה ממגילה הכתובה בין הכתובים דיצא, וא"כ ה"ה לענין כתיבת אשה דכשירה לכתיבת נביאים וכתובים… ובמחזיק ברכה הביא דבעל מעשה רוקח הלכות מגילה פוסל מגילה שכתבה אשה או קטן, ומח"ב דחה ראיותיו, וגם כתב דבספר מטה יהודה כתב להכשיר בכתב בשמאל או קטן שכתב עיין שם… ונראה דגם הפר"ח אפשר דלא מכשי' אלא בדיעבד שכבר קרא בה אבל לא לקרות לכתחלה. ונראה דאם יש למצוא אחרת בקל, יקרא שני' בלא ברכה, וה"ה בכתיבת אשה או קטן".

ועיין בקול יעקב (סי' תרצ"א ס"ק ו') שכתב: "ואם נכתבה על ידי אשה או קטן, או נכתבה בשמאל – יש פוסלים, מעשה רוקח (על הרמב"ם הלכות מגילה פרק א' הלכה א, ד"ה ומחנכין את הקטנים). וכן דעת מלאכת שמים (כלל כ"ד אות ג' בחכמה). ויש מכשירין, פרי חדש (אות ג'), מטה יהודה (אות ב'), מחזיק ברכה (אות ב'). ובית עובד (אות וא"ו) כתב, וז"ל: לכן יראה עיקר לדינא הלכה למעשה, דבכתבה אשה – כשרה לקרות בה אפילו לכתחלה, כיון שהיא גם כן חייבת בקריאתה. אבל בכתבה קטן – לכתחלה אין לצאת בה ידי חובה, אבל בדיעבד שכבר קרא בה או שאין לו מגילה אחרת – כשרה, עכ"ל. אבל בשערי תשובה [אות ב] כתב, דגם בכתיבת אשה אם יש למצוא אחרת בקל, יקרא בשניה בלא ברכה".

[4] ראה בהערה א'. ובקול יעקב (סי' ל"ט ס"ק ב') כתב: "או קטן וכו'. כיון דילפינן מקרא, בעינן שיהא דוקא גדול ממש, דהיינו שהביא שתי שערות אחר שהוא בן י"ג שנה. מגן אברהם (ס"ק א'), אליה רבה (אות א'), מטה יהודה (אות א'), ישועות יעקב (סימן ל"ב אות י"ח), רבינו זלמן (אות א'), מלאכת שמים (כלל א' אות ה' בחכמה), קסת הסופר (סימן א' אות ב'), אמרי שפר (כלל ב' אות ד'). ודלא כנהר שלום (אות א'). ומה שכתב המגן אברהם: אבל מספיקא פסול לכתוב עד שיהא בן י"ח שנה וכו', האחרונים תמהו על זה, דלא מצינו בשום מקום הך שיעורא לתלות שהביא שתי שערות, אליה רבה (שם), נודע ביהודה (חלק או"ח מהדורה תניינא סימן א'), ישועות יעקב (אות א'), מחצית השקל, לבושי שרד [אות ב], מלאכת שמים (שם בבינה אות י"ג), אמרי שפר (שם). והמחצית השקל כתב שטעות סופר יש. ומה שכתב הפרי מגדים (באשל אברהם שם אות א') דנתמלא זקנו הוי סימן דמסתמא הביא שתי שערות, ובסימן נ"ג סעיף ח' בהגה משמע דנתמלא זקנו היינו מבן י"ח שנה, עי"ש, כתב עליו המלאכת שמים (שם), וז"ל: במחילת כבודו שגה ברואה, דשם איתא רק דבפחות מבן י"ח לא מקרי נתמלא זקנו מפני כבוד צבור, אבל לומר בבן י"ח חזקה דרבא אפילו לקולא זה לא נאמר ולא נרמז שם, על כן דברי המגן אברהם הללו בתימה הם עומדים, וכמו שבאמת פליגי עליו כל הגדולים הנ"ל, ותימא על ספר חיי אדם כלל י"ד [אות א] שהעתיקם, עכ"ל. וכן החיי עולם (על דברי מגן אברהם ס"ק א') דחה דברי הפרי מגדים, עי"ש. ומה שכתב השמן המאור: מה שכתב המגן אברהם עד שיהא בן י"ח שנה, רצה לומר דצריך להיות גם כן נתמלא זקנו, עי"ש, צריך עיון, דלפי דבריו העיקר חסר, אלא משמעות דברי המגן אברהם כיון שהגיע לי"ח שנה בלא נתמלא זקנו – כשר לכתוב, ועל זה תמהו הגדולים הנ"ל. ומה שכתב נודע ביהודה (שם), והביאו שערי תשובה (אות א'): תפילין שכתבו נער בן י"ג שנה ויום אחד או יותר קצת, ולא בדקוהו אם יש לו סימני גדלות, ואינו לפנינו – התפילין כשרין, דסמכינן אחזקה כיון שהגיע לכלל שנים הביא סימנים, המלאכת שמים דחה דבריו, עיין שם באורך".

[5] כתב הקול יעקב (סי' ל"ט ס"ק ד'): "ואם נתמלא זקנו – אין צריך לבדוק אחר השערות. אבן העזר (שם סימן קס"ט סעיף יו"ד), ובחושן משפט (סימן ל"ה (סעיף א')". וכ"כ המשנ"ב (סי' ל"ט ס"ק ג'). [ועיין תוס' יבמות דף פ' ע"ב ד"ה "דהביא"].

 [6] כתב הקול יעקב (סי' ל"ט ס"ק ו'): "ואם לא נולד בו סימני סריס, לא מקרי גדול עד שיעברו רוב שנותיו. חושן משפט (שם). והיינו ל"ה שנה ויום אחד. אבן העזר (סימן קנ"ה סעיף י"ג)".

[7] כתב הקול יעקב (סי' ל"ט ס"ק ה'): "ואם הגיע לעשרים שנה ולא הביא שתי שערות, ונולד בו סימן מסימני סריס, הרי הוא גדול. חושן משפט (שם סעיף ב'). ועיין באבן העזר (סימן קנ"ה סעיף י"ב) דלסתם מר"ן בן י"ט שנה ושלשים יום דינו כבן עשרים שנה, וליש מי שאומר שאינו חשוב בן עשרים שנה עד שיהיה בן עשרים פחות שלשים יום. וסימני סריס, עיין אבן העזר (סימן קע"ב סעיף ה'): כל שאין לו זקן, ושערו לקוי, ובשרו מחליק, וכשמטיל מים אינו עושה כיפה, ושכבת זרעו דיהא, ואין מימי רגליו מחמיצין, ורוחץ בימות הגשמים ואין בשרו מעלה הבל, וקולו לקוי ואינו ניכר בין איש לאשה, עי"ש".

[8] קול הרמ"ז (תיקון ו' אות י"ט).

[9] כעין זה מצינו בדין שוחט שפסק הרמ"א (יו"ד סי' א' סעי' ה'): "ויש מחמירין שלא ליתן קבלה למי שהוא פחות מבן י"ח שנה (מרדכי בשם הלכות א"י והגהות אלפסי החדשים), דאז גברא בר דעת הוא, ויודע ליזהר". ועיין באחרונים שם – והביאם כה"ח (שם ס"ק קנ"ט), וז"ל: "בהגה ויש מחמירין שלא ליתן קבלה וכו' – זהו במרדכי בשם ה'ר' אלדד הדני, וכתב דלא ק"ל כן, אלא דבד"מ כתב בשם הגהת אלפסי שיש מורי הלכות חשו לזה. ורש"ל ביש"ש שם כתב דהכל לפום חורפיה וידיעתו של הנער, כי לפעמים ימצא הנער בעל תורה וחרד ביראת השם, רגילים אף בעלי הוראה להרשות אותו ולהחזיקו במומחה קודם י"ח, יעו"ש. וכן ראיתי נוהגין שלא להקפיד על יותר מי"ג שנה כל שרואין בו שהוא בקי וזריז באימון ידים בכח גברא, ט"ז (ס"ק ט"ז), ש"ך (ס"ק כ"ח), פר"ח (או' ל'), לה"פ (או' ל') הל"פ בסעי' זה, שמ"ח (סוף או' ל'), בל"י (או' כ"א), שו"י (או' ל"ה), זב"ת (או' מ"ג), ר"ז (שם), יד אליהו (או' ל"א) זב"צ (או' ס"ד). וכתב שם בזב"צ דכן נוהגין בעיר בגדאד יע"א שאין סומכין לפחות מבן י"ח. ואם הוא חריף ובעל תורה ויר"ש – סומכין". כתב ערוך השולחן (או"ח סימן ל"ב ס"ק מ"ב): "ובעוונותינו הרבים רבו הקלקולים בהסופרים וכל איש ירא אלהים מחויב לראות שתפיליו לא יכתבו לו הנערים אלא איש הבא בשנים וירא אלהים".

[10] ראה לעיל הערה א'.

[11] ראה לעיל הערה ג'.

[12] לגבי כתיבת תפילין ומזוזות ע"י ממזר, כתב הדרכי משה (או"ח סי' ל"ט ס"ק א') להתיר, וז"ל: "ועיין ביורה דעה סימן רפ"א כתבתי שם דגר [תושב] וממזר אסורים לכתוב ס"ת. מיהו נראה דבתפילין ומזוזות אין לחוש, ועיין שם הטעם". והביאו המגן אברהם (סי' ל"ט ס"ק ט'). וכן פסק המשנ"ב שם (ס"ק י"א) והקול יעקב (ס"ק י"ד), ועיין בפמ"ג (אשל אברהם סימן ל"ט ס"ק ט') שביאר את ההבדל בין ספרי תורה לתפילין ומזוזות, וז"ל: "ומשום דיש מצות שאין נוהגין בגר (דמותר בממזרת וכדומה), ומשום הכי פסול כתיבת ספר תורה, דכל שאין במצותיה בכלל אינו בכתיבה, מה שאין כן תפילין מצות עשה אחת כשירין ממזר וגר".

ועיין במחצית השקל (סי' ל"א ס"ק ט') שביאר: "שם ביו"ד מבואר בש"ך [ס"ק ח] טעם א', דממזר כשכותב פסוק [דברים כג, כג]: לא יבא ממזר בקהל ה', אנן סהדי דלא כתב השם לשמה. וכן גר תושב כשכותב [שם יד, כא]: לא תאכלו כל נבלה (כו') לגר אשר בשעריך תתננה כו' כי עם קדוש אתה לה' אלקיך. מה שאין כן תפלין שאין כתוב בהן פסוקים המתנגדים להם ליכא למיחש למידי".

[13] לגבי כתיבת ספר תורה ע"י ממזר, כתב הבית יוסף (יו"ד סימן רפ"א): "כתב המרדכי בסוף הלכות קטנות (יד ע"ג): תניא במסכת סופרים (פ"א הי"ב): אין רשאי לכתוב אא"כ יודע לקרות. ותו פסל התם (הי"ג) ס"ת שכתבו גר או ממזר. ורבינו שמחה כתב דל"ג ממזר משום דקתני התם: זה הכלל: כל המוציא את הרבים ידי חובתם – כותבו וממזר מוציא רבים ידי חובתם. ואיני יודע מנין לו שמוציא את הרבים ידי חובתם, דמההיא דמסכת סופרים איכא למילף שאין מוציא אי מדאורייתא אי מדרבנן. ואני ראיתי כתוב דהיינו טעמא דממזר פסול [ד]כשיגיע לפסוק (דברים כג ג): לא יבא ממזר בקהל יי' נחפז ואינו כותב אזכרה לשמה, ואפילו אמר נתכוונתי, אנן סהדי שלא נתכוין, והיינו נמי טעמא דגר, דקתני התם דגר דקתני במסכת סופרים היינו גר תושב שאוכל נבלות, וכשיבוא לכתוב (דברים יב, כא): נבלה וגו' לגר אשר בשעריך וגו' כי עם קדוש אתה ליי' אלהיך אינו כותב אזכרה לשמה, עכ"ל". וכתב השו"ע (שם סעי' ד'): "ס"ת שכתבו ממזר – יש פוסלין. (וה"ה גר תושב) (מרדכי סה"ק)". ועיין ש"ך (שם ס"ק ח') שהביא טעם נוסף, וז"ל: "עוד נ"ל טעם דדמי לעבד ואשה וקטן שאינם חייבים במצות להכי פסולים לכתוב ס"ת, וה"נ גר וממזר יש כמה וכמה מצות שאין חייבים בהם, י"ל לפ"ז כל הס"ת פסולה בכל ענין. וכן נראה מדברי המחבר".

מיהו עיין בפתחי תשובה (שם ס"ק י') שכתב: "יש פוסלין – עיין בתשובת בשמים ראש סימן שי"ח שכתב דאין לדבר זה טעם וריח. ואפשר דמסכת סופרים לא אמרו אלא למנותו סופר הקהל או סופר ב"ד שזה כעין התמנות הוא, אבל לפסול ספר שכתבו ממזר לא ידעתי לו מקום. ועיין בהגהת כסא דהרסנא שם שדחה כל הטעמים שבש"ך על זה, ועיין בתשובת נו"ב (תניינא חלק יו"ד סימן קפ"ב) ובתשובת חתם סופר (ס"ס רע"א) מ"ש בזה".

[14] כתב במלאכת שמיים (כלל א' בינה ס"ק י"ב): "הטעם דשני מיני פסולים יש, האחד: משום שאינו בר קשירה, והשני: משום דאינו בר מיעבד לשמה. ואותן הדברים שכשרים ע"י נשים הטעם דאין הדברים ההמה נכללים בכלל כל שישנו בקשירה וכו'. ולענין לשמה ודאי דנשים בני מיעבד לשמה נינהו, אבל קטן מלבד שלאו בר קשירה הוא מוסיף עליו שגם לאו בר מיעבד לשמה הוא ולכך פסל לכולהו הנך מילי, ועיין א"א ל"ט ס"ק ו', ואפילו גדול עומד על גביו ומלמדו לא מהני, חדא דלא כל העניינים שווים בעניין עומד על גביו… אמנם פשוט דכל פלפול בענין עומד על גביו אינו כי אם באותן הדברים שאין פסולייהו משום כל שישנו בקשירה וכו' אלא משום דבעי לשמה, בזה יש מקום לפלפל בענין עומד על גביו, אבל בפסול משום שאינו בקשירה פשיטא דבזה לא מהני עומד על גביו בשום אופן וכמ"ש בתה"ש (סי' א' ס"' מ"ט) בטוב טעם ודעת עיי"ש", עכ"ל.

[15] בדין מומר פסק השו"ע (אור"ח, הלכות תפילין סי' ל"ט סעיף א'): "תפילין שכתבן עבד או אשה או קטן אפי' הגיע לחנוך, או כותי או מומר לעבודת אלילים, או מוסר לאנסין – פסולים, משום דכתיב: 'וקשרתם' (דברים ו, ח) 'וכתבתם' (דברים ו, ט), כל שאינו בקשירה או אינו מאמין בה – אינו בכתיבה". וכן פסק לגבי ס"ת ביו"ד (סי' רפ"א סעי' ג').

וכתב המשנ"ב (סימן ל"ט ס"ק ו'): "או מומר לעבודת גילולים – דבזה הוא כמומר לכל התורה. וה"ה אם הוא מומר לחלל שבת בפרהסיא, אבל אם הוא מומר לשאר עבירות – קי"ל דמומר לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה כולה, לבד אם הוא עושה להכעיס דבזה אפילו לדבר אחד דינו ככותי וכדאיתא ביו"ד סימן ב'. ויש מחמירין יותר דצריך גניזה. וכ"ז אם הוא מומר לשאר עבירות, אבל אם הוא מומר לתפילין שאינו מניח תפילין אפילו אם אינו עושה זה להכעיס – פסול דתו איננו בר קשירה, לבד אם היה לזה רק מומר לתיאבון כגון שהלך אחר עסקיו, עדיין הוא בכלל בר קשירה. וכ"ז הוא לענין דיעבד. אבל לכתחלה יש להחמיר שלא להניח לאיש כזה לכתוב סת"ם כי יש מחמירין אפילו במומר לתיאבון, ואפילו באחרים עומדין ע"ג ואומרין לו שיכתוב לשמה".

[16] ראה לעיל בהערה הקודמת, ובמשנ"ב (סימן ל"ט ס"ק ו'): "וכתב הפמ"ג דאפילו הוא מומר לחלל שבת בפרהסיא באיסור דרבנן כגון מוקצה והוצאה לכרמלית – יש להחמיר עכ"פ לכתחלה שלא להניחו לכתוב סת"ם, ואפילו בדיעבד צ"ע".

[17] במשנ"ב (סימן ל"ט ס"ק ח') כתב: "אבל אם הוא מומר לתפילין, שאינו מניח תפילין, אפילו אם אינו עושה זה להכעיס – פסול, דתו איננו בר קשירה, לבד אם היה לזה רק מומר לתיאבון, כגון שהלך אחר עסקיו, עדיין הוא בכלל בר קשירה. וכ"ז הוא לענין דיעבד אבל לכתחלה יש להחמיר שלא להניח לאיש כזה לכתוב סת"ם כי יש מחמירין אפילו במומר לתיאבון ואפילו באחרים עומדין ע"ג ואומרין לו שיכתוב לשמה, ועיין בבה"ל".

[18] ראה קול יעקב (סי' ל"ט ס"ק ט'): "ובדינים אלו לא מהני גדול וכשר עומד על גביו, כיון שהטעם הוא דכל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה. שערי תשובה (שם). ועיין מגן אברהם (ס"ק ב')".

[19] כתב הביאור הלכה (סימן ל"ט ד"ה "או מומר"): "ומ"ש בפנים דיש מחמירין אפילו בלתיאבון, הוא דעת התוספות הביאם המג"א, דסוברים דלענין כתיבת סת"מ חמור מלשאר דברים וגם הפמ"ג בפתיחה בסי' ל"ב כתב דבמומר לתיאבון יש לעיונא ביה טובא, ע"ש. ובפרט אם הוא מומר לתפילין לתיאבון, נ"ל דבאיש כזה עכ"פ צריך שידעו בו שיודע הלכות כתיבות סת"מ לענין חק תוכות וכדומה, וכמו בשם לענין שחיטה דדוקא אם ידעו בו שיודע ה"ש, וכדאיתא ביו"ד שם, דבאיש כזה לא אמרינן ביה רוב מצויין מומחין הן".

[20] דהיינו שאם כאשר קנה ממנו הוא בחזקת כשרות ולא פוסלים את הסת"ם [ראה מג"א (סי' ל"ט ס"ק י"ג) שכתב: מיהו מעתה שיודעים שנכשל בעברות חמורות איתרע חזקתו].

[21] שו"ע (או"ח סימן ל"ט סעי' ג'): "גר שחזר לדתו מחמת יראה – כשר לכתוב תפילין". וביאר המשנ"ב (שם ס"ק י"א): "שלא יהרגוהו. ואף דבאמת הי"ל למסור נפשו על אמונת ה', מ"מ לא יצא מכלל ישראל עי"ז כיון דהיה באונס". והביא הקול יעקב (שם ס"ק כ"ב): "ונראה דהוא הדין ישראל שהמיר דתו מחמת יראה ואינו יכול להמלט מחמת יראת נפשו. עולת תמיד (אות ו')".

[22] בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ב חיו"ד סי' כ"ה): "לשאלתך בענין ס"ת שכתבו אדם שהוא מכת הדרדעים שאינם מאמינים בקדושת הזוהר הקדוש, וכלשונך: 'ובשעה שקוראים לפניו אפילו פתח אליהו ז"ל הוא צועק על הקורא ואומר לו תזרוק את הספר מהיד' וכדו', האם מותר לקרוא בס"ת הזה, האם טעון שריפה או לפחות טעון גניזה ואסור לקרוא בו כעת. ע"כ לשון השאלה.

והנה הטעם שס"ת שכתבו מין ישרף וכתבו עכו"ם יגנז, פירש רש"י (גיטין מ"ה ע"ב ד"ה ישרף): "(שהמין) ודאי לשם עבודת כוכבים כתבו", וזה לפי פירושו שפירש שמין היינו: "האדוק בעכו"ם כגון כומר". אבל הרמב"ם הסביר (בפרק ו' מהלכות יסודי התורה הלכה ח') מטעם שהס"ת והאזכרות שבו לא נכתבו לשמן, וז"ל: "אבל אפיקורס ישראל שכתב ס"ת -שורפין אותו עם האזכרות שבו, מפני שאינו מאמין בקדושת השם ולא כתבו לשמו אלא שהוא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים, והואיל ודעתו כן, לא נתקדש השם. ומצוה לשורפו כדי שלא להניח שם לאפיקורסים ולא למעשיהם", עכ"ל. דהיינו לפי סברתו אפי' אם המין הזה אינו מאמין בע"ז רק שהוא אינו מאמין בקדושת השם, אז ס"ת שכתבו – פסול כדין שלא כתבו לשמה.

ולפי זה דן הרדב"ז (סי' תשע"ד) בענין ס"ת שכתבו קראי אם כשר או לא, כי הרי הם מאמינים בתורה שבכתב שהיא מהשמים, ומאמינים בקדושת השם, וא"כ לכאורה ס"ת שלהם צריך להיות כשר. ולאחר שהביא את דברי הרמב"ם דלעיל, כתב וז"ל: "וכיון שאלו הקראים מאמינים בקדושת השם ובקדושת התורה ואינם מעלים בדעתם שהס"ת הוא כשאר דברים, לא נקראו מינין לענין זה כלל, אדרבה מי ששורף אותם עובר משום לא תעשון כן לה' אלוקיכם. אלא טעון גניזה ואסור לברך עליו ולקרות בו בציבור, מפני שאפשר שלא נעשה כתיקון חז"ל, כיון שאינם מאמינים בדבריהם וכו'…", ע"כ. נמצינו למדין, מה שפסק לגנוז את הספר, זה רק מתוך ספק שאפשר שלא נעשה כתיקון חכמים, והרי מנה הרמב"ם בפרק י' מהלכות ס"ת דברים הפוסלים ומהם רבים שהם הלכה למשה מסיני מדרש חכמים. ולכאורה הרי צריך היה לפסול ס"ת שכתבו קראי שאינו מאמין בכל אלו וזה מעכב ופוסל.

וכל זה הוא מי שאינו מאמין בתורה שבע"פ, אבל ישראל מומר או מומר לכל התורה כולה או מומר להכעיס בדין אחד (עיין שו"ע אור"ח סי' ל"ט ס"א וביו"ד סי' רפ"א ס"א) – דין מומר יש לו, אבל אם הוא אינו מאמין בדרשה אחת ממדרשות חז"ל שאינם מעכבות בכתיבת ס"ת מנין לנו שיש לפסול ס"ת שכתבו, כי נראה לכאורה שלא נפסל. ואין להביא הוכחה לפסול משו"ת תשובה מאהבה (ח"א סי' ק"י) המובא בפתחי תשובה (שם ס"ק ב') ובקול יעקב (שם ס"ק ג') והסכים עליה רבו הנוב"י שם (סי' קי"ג אות ג'), בענין ס"ת שכתבו אדם המאמין במשיחותו של ש"צ שר"י שלדעתם פסול. כי המעיין בגוף התשובה עיניו לנוכח יביטו ויבין וידע שלא כן הוא הענין, ואין הנדון דומה לראיה, כי שם נשאל על ס"ת שכתבו אדם שנחשד בכת ש"צ ואח"כ נתגלה שאכן מאמין הוא בו, שלדעת התשובה מאהבה ס"ת שלו צריך לשרפו, ולדעת הנוב"י צריך לגנזו, וכל מחלוקתם היא רק אם הוא נחשד ואחר כך נתגלה, אבל אם לכתחילה בעת כתיבת הספר היה שייך לאותו כת היו כולם מצריכים אותו שריפה, כי הטעם מפורש שם שיש חשש שהוא לא כתב את השמות לשם קדושתן. וז"ל (בסי' ק"י): "…אשר כל מחשבותם עליו פעמים מכנים אותו בשם משיח המשוח בטינופות, ופעמים אומרים זה אלודים אלודנו כנודע שנפתחו תפלין של אחד מאלה הרשעים המאמינים בטמא שבתי צבי שר"י ומצאו בהן על קלף ציור דמות מצנפת וכו' ולמעלה מהמצנפת היה כתוב משיח שבתי צבי וזה שמו אשר יקראו ה' צדקנו. א"כ אין ספק שפגם כל השמות הקדושים במחשבת פגול יחשב על הרשע עריץ הרע הזה וכו'", עכ"ל. וכתב שם הנוב"י, וז"ל: "אבל זה שלבסוף נתגלה שורשו היה טמא מתחילתו ויש לגנוז הספר, אבל יראה שיהיה בלי מחלוקת וכתוב ואת צנועים חכמה ודברי חכמים בנחת נשמעים", עכ"ל (והטעם שגזר עליו רק גניזה, כי בתחילת הכתיבה היה רק נחשד ולא נתגלה רק לאחר הכתיבה, ואין לדין סופו הוכיח על תחילתו רק רגלים לדבר ולא הוכחה ברורה). מזה משמע שלא פסלו אותו מדין ישראל מומר אלא מדין קדושת ס"ת וקדושת השם.

וא"כ לנידון דידן, שאנשי כת זו מאמינים בתורה שבכתב ובתורה שבע"פ, ורק אינם מאמינים בחלק של תורה שבע"פ דהיינו תורת הזוהר הקדוש, וכידוע אין שינויים המובאים לדעת הזוהר פוסלים את הספר תורה, א"כ אין לפסול את הס"ת שכתבו אחד מאנשי הכת הזו בדיעבד לאחר שכתבו. ויש להוכיחו בדרכי נועם ובלשון חכמים שלא זו הדרך ולא זו העיר שהוא הולך בה, ועליו לחזור בו ולקבל עליו דברי חברות כדין".

[23] כתב הב"י (סי' ל"ב): "וצריך שיכתוב בימינו. כן כתוב בספר התרומה סימן ר"ה מדאמרינן בסוף פרק הקומץ (מנחות ל"ז ע"א): 'וקשרתם וכתבתם, מה כתיבה בימין אף קשירה בימין, ואפילו דיעבד פסול אם כתב בשמאל, דהא תנן בפרק הבונה (שבת ק"ג ע"א): הכותב בין בימינו בין בשמאלו שתי אותיות. ופריך: אין דרך כתיבה בשמאל, ומשני: בשולט בשתי ידיו, אבל באטר אשמאל דעלמא חייב ולא אימין. ובענין זה צריך לכתוב ס"ת תפילין ומזוזות ומגילה דנאמר בכולהו כתיבה דאין לומר דוקא בשבת דגמרינן ממשכן אינו מועיל כלאחר יד אבל בעלמא כשר אין סברא לומר כן שיכתוב ס"ת תפילין ומזוזות כהלכתן בשבת ולא יהיה חייב. אמנם גבי שחיטה כתיב (דברים כ"ז, ז'): וזבחת, ותנן (חולין ל"א ע"א): נפלה סכין ושחטה –  פסולה, הא הפילה – כשרה אפילו כלאחר יד, ואפילו הכי פטור בשבת משום דהוי כלאחר יד, עכ"ל. ובפסק (שם סוף הסימן) כתב: וצריך לכתוב בימינו ואטר בשמאלו של עולם שהוא אליו ימין ושולט בשתי ידיו יכתוב בימין העולם. וגם הרא"ש כתב בסדר תיקון תפילין שצריך שיכתבם בימינו אלא אם כן הוא אטר. וכן כתוב בסמ"ג (עשין כ"ב ק"ד ע"ג) ובספר ארחות חיים (הל' תפילין סי' כה), ולא כתבו אם הם פסולים בדיעבד כשכתבם בשמאל, וכך הם דברי רבינו סתומים ג"כ. אבל בהגהות מיימון פ"ב (אות א) כתוב בשם סמ"ק שאם כתב בשמאל – פסול אפילו בדיעבד". ופסק השו"ע (סי' ל"ב סעי' ה'): "צריך שיכתוב בימינו, אפילו אם הוא שולט בשתי ידיו. ואם כתב בשמאל – פסול, אם אפשר למצוא אחרים כתובים בימין".

וכן פסק השו"ע (יו"ד סימן רע"א סעי' ז') לגבי ספר תורה: "ספר תורה צריך לכתבו בימין". וכן פסק (יו"ד סי' רפ"ח סעי' י"ב) לגבי מזוזה: "צריך לכתבה בימין, כמו בתפילין".

ולענין אם יברך על תפילין שנכתבו ביד שמאל, כתב הלבוש שם (סעי' ה'): "ואם אין לו אחרים, יברך על אלו, שאין זה היקש גמור אלא אסמכתא בעלמא ואינו פוסל את התפילין אם אין לו אחרים". אבל  המשנ"ב שם (ס"ק י"ח) פסק שיניחם ללא ברכה, וז"ל: "ואפילו אם שולט בימינו לבד, אם אי אפשר למצוא אחרים יניחם אך לא יברך עליהם". וכ"פ בקול יעקב שם (ס"ק כ"ג) שיניחם ללא ברכה, וכן הלכה.

[24] ראה בהערה הקודמת.

[25] כתב המשנ"ב (סי' ל"ב ס"ק י"ז): "שיכתוב בימינו – דאין דרך כתיבה בשמאל, וה"ה לעשות איזה תיקון בשמאל בענין הכתיבה, דפסול, אבל להפריד נגיעות שבאותיות, נראה דכשר אפילו בשמאל דומיא דמכשרינן באנשים הפסולין לזה לקמן בסימן ל"ט עכ"פ בדיעבד, עי"ש". [וראה עוד במשנ"ב (סימן ל"ט ס"ק י') ובביאור הלכה (סימן ל"ט ד"ה "בכל תיקון עשיתן") ובקול יעקב (סימן ל"ט ס"ק י"ט)].

[26] כתב השו"ע (סי' ל"ב סעי' ה'): "ואיטר, יד שמאל דידיה הוי ימין". וה"ה לס"ת כמובא בש"ך (סי' רע"א ס"ק י"ב). וכתב המשנ"ב (סי' ל"ב ס"ק י"ט): "ע"כ אם כתב בימינו – פסול כמו בשמאל דעלמא וכנ"ל אם אפשר למצוא אחרים".

[27] ראה לעיל הערה כ"ג.

[28] כתב בשו"ת רב פעלים (ח"ב או"ח סי' ט'): "והנה מרן ז"ל ביו"ד סי' רע"א סעיף ז' פסק: ס"ת צריך לכתבו בימין, ושם לא פירש שאם כתבו בשמאל פסול כמו שכתב גבי תפילין בסי' ל"ב סעיף ה', ש"מ דס"ת שאני, ורק לכתחילה צריך לכתבו בימין. והגאון הט"ז בס"ק ח' כתב דרשינן וקשרתם וכתבתם, מה קשירה בימין, אף כתיבה בימין, כנז' סוף פרק הקומץ, והקשו על הט"ז הא בפרק הקומץ דרשינן להפך, מה כתיבה בימין אף קשירה בימין, ואיך הט"ז היפך הדברים, והרב בן יהודה ח"א בתשובה י"ד הביא קושיא זו, וכתב ליישב דברי הט"ז, וז"ל: ולדידי נראה להביא ראיה דאפילו בדיעבד פסול, דהא רבי נתן במנחות שם יליף דקשירה צריך להיות בימין מההיקש וקשרתם וכתבתם, ודרשינן מה כתיבה בימין אף קשירה בימין, והנה לת"ק שם דיליף הנחה בשמאל, מדכתיב ידך וסתם יד הוי שמאל, או לרב אשי דילפינן הנחה בשמאל מידכה דהיא יד כהה, וכיון דידעינן שצריך להיות הנחות התפלין בשמאל, ממילא מוכח דהקשירה היא בימין, דהא בהאי יד דאיכא ההנחה א"א בקשירה, כמ"ש רש"י שם ד"ה מה כתיבה בימין, וכיון דמוכח דקשירה צריך להיות בימין, א"כ לא צריכין ההיקש וקשרתם וכתבתם, מה כתיבה בימין אף קשירה בימין, דבלא"ה מוכח דהקשירה צריך להיות בימין, דהא ההנחה צריך להיות בשמאל, א"כ לת"ק ולרב אשי אליבא דרבי יוסי החורם דרשינן ההיקש להפך, מה קשירה בימין אף הכתיבה בימין.

ובהיות כן לדינא שמביא הרי"ף בהלכות תפילין ההנחה דצריך להיות בשמאל כת"ק וכרב אשי, ומוכח ההנחה דשמאל מהאי קרא, וממילא מוכח דקשירה צריך להיות בימין, א"כ דרשינן ההיקש להפך, מה קשירה בימין אף כתיבה בימין, ושפיר מוכח דאף בדיעבד פסול אם נכתב בשמאל, דכמו דהקשירה מעכב כמו כן הכתיבה דהוקשו להדדי. וזהו לדעתי כונת הט"ז, דלדינא דרשינן ההקש להפך, דדוקא אליבא דרבי נתן דיליף קשירה מהא מה כתיבה בימין, רק דאמרינן משום דרוב בני אדם כותבין, וכנז' ברש"י ז"ל, א"כ לרבי נתן באמת הכתיבה בשמאל כשר, דמהא דרוב בני אדם כותבין בימין ליכא ראיה דכתיבה בשמאל פסול, אכן לת"ק דיליף מידך, וא"כ דרשינן ההקש להפך, מה קשירה בימין אף כתיבה בימין, מוכח דכתיבה בשמאל פסול, עכ"ל. ע"ש.

והשתא לפ"ז לדעת הסוברים שהאיטר צריך להניח בשמאל כל אדם, ואין לו לשנות משאר אדם, א"כ גם לדידיה הקשירה היא בימין כל אדם, ולפי הדרשה דדרשינן מה קשירה בימין אף כתיבה בימין, גם זה האיטר צריך להיות כתיבה שלו בימין כל אדם, וא"כ זה שכתב התפילין בשמאל כל אדם הם פסולים לבעלי הסברה הזאת, והגם שבאמת אנן קי"ל להלכה כפסק מרן ז"ל, וכך אנחנו מורין דאטר כותב בשמאל כל אדם שהוא ימין דידיה, דבתר דידיה אזלינן, מ"מ השואל הנז', שרוצה לצאת י"ח מצות תפילין אליבא דכ"ע, אינו עולה בידו תפילין זה אליבא דכ"ע, דהא תפילין זה כתבו הסופר שהוא איטר יד ימינו, וכתבו בימין דידיה שהוא שמאל כל אדם, ולפי הדרשה הזאת דנקיטנן הגאון הט"ז מה קשירה בימין אף כתיבה בימין, ולפי בעלי הסברה הנז"ל דסברי שגם האיטר מניח בשמאל כל אדם וקושר בימין כל אדם, לדידהו תפילין אלו שכתב' האיטר בשמא' כל אד' פסולין הם.

מיהו נראה דוקא בתפילין איכא למיחש לזה, אבל ספרי תורה שכתבם הסופר הנז' לית למיחש בהו, וכל זה כתבתי בנחיצה רבה, ולא היה לי פנאי להאריך יותר, והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר".

ועיין בקול יעקב (סי' ל"ב ס"ק כ"ד) שכתב: "ועיין בסה"ק כף החיים שם שכתבתי דאפילו אם כותב בשמאל ועושה כל מלאכתו בשמאל, וכתב תפילין בשמאל, דלפום דינא שרי, מכל מקום בעל נפש יחוש לעצמו, ואין לקנות תפילין אלא ממי שכותב בימין וגם עושה כל מלאכתו בימין, יעו"ש".

[29] כיון שאין זו אלא חומרא לבעל נפש כדברי הקול יעקב  (הובא בהערה הקודמת).

[30] שו"ע (סי' ל"ב סעי' ה'): "צריך שיכתוב בימינו, אפילו אם הוא שולט בשתי ידיו".

[31] עיין במג"א (סי' ל"ב ס"ק ד') ובמשנ"ב שם (ס"ק י"ח) שכתבו שסופר ששולט בשתי ידיו וכתב בשמאל – כשר. ועיין בקול יעקב (שם ס"ק י"ב) שכתב: "אבל שולט בשתי ידיו אם כתב בשמאל – כשר. מגן אברהם (ס"ק ד'), אליה רבה (ס"ק יו"ד), הלכה ברורה (אות ד'), ישועות יעקב (אות ו'), רבינו זלמן (אות ז'), הגר"א (אות ט"ו), חידושי רבי עקיבא [איגר], קסת הסופר (סימן ג' אות ז'). ומיהו בעל נפש יחוש לעצמו, שכיון שמניח תפילין בשמאל צריך לכתוב דוקא בימין, כמו שכתבתי בסה"ק כף החיים סימן כ"ז אות ל"א, יעו"ש. ועוד עיין לקמן סימן ער"א אות כ"א".

[32] ראה לעיל הערה כ"ח בדברי הרב פעלים.

[33] כתב הפרי מגדים (א"א סימן ל"ב ס"ק ה'): "ואם כותב בימין ומלאכתו בשמאל או להיפך, כפי דעתי ההדיוטית אין ראוי לקבל אותו לסופר, עיין סימן כ"ז סעיף ו' [בהגה] והכי נהוג לעצמו, אבל אחריות דאחרינא למה לנו. ושמא תפילין ידכה כהה ומפיק מהיקשא דקשרתם וכתבתם, אבל להיפוך ההיקש במקומו עומד מה קשירה באותה יד יכתוב, ומידי ספיקא לא נפיק, ותפילין בי בר חבו אחרינא משכח שכיחי. ודיעבד אין לפסול להמ"א אות ד' כמו שולט בשתי ידיו". וכן פסק המשנ"ב (שם ס"ק י"ח). שלא כדעת המתירים אף לכתחילה – הובאו בקול יעקב (סי' ל"ב ס"ק כ"ה), וז"ל: "אבל בשם השנות חיים כתב דאפי' לכתחלה יש לקבלו לסופר וכ"מ בישועות יעקב או' וא"ו. מיהו צריך לכתוב ביד ימין כמש"ל אות כ"ב".

[34] עיין במשנ"ב (סי' ל"ב ס"ק י"ט). ועיין בקול יעקב (סי' ל"ב ס"ק כ"ו) שהביא מחלוקת הפוסקים בדין סת"ם שכתבן בפיו או ברגלו, ואין לו אחרות אם יניחם ללא ברכה. וז"ל הקול יעקב: "כתב הרמ"ע (סי' ל"ח) מעשה באחד שהיה גדם ותופס הקולמוס בשפתיו וכותב סתו"ם, ופסלם, מפני שאין דרך כתיבה בכך והביאו עולת תמיד (או' י"ז), וכתב דה"ה כיוצא בזה דלאו דרך כתיבה הוא אפי' ליכא אחרים אין לברך על תפילין שנכתבו בכה"ג. משמע דוקא דלא יברך עליהם אבל מניחם בלא ברכה, אם א"א למצוא אחרים. אבל המג"א (ס"ק ה') כתב בשם הרמ"ע: ופסלו אפי' א"א למצוא אחרים. וכ"כ הלכה ברורה (אות ה'), רבינו זלמן (אות ז'), קסת הסופר (סי' ג' אות ז'). משמע מדבריהם דאם א"א למצוא אחרים, דבלא ברכה נמי לא יניחם. ועיין חידושי רעק"א דכתב על דברי המג"א: 'לא מצאתי שם כן אלא דהרמ"ע למד דין זה מדין כתיבת השמאל, וכיון דאנן קימ"ל דכתב בשמאל אם אין תפלין אחרים מניחם בלא ברכה י"ל דה"ה בכותב בפה, עיי"ש. ועיין א"ר (אות י')".

[35] כתב המג"א (סי' ל"ט ס"ק ה'): "נ"ל דמי שנקטעה ידו השמאלית אף על פי שאינו בקשירה – כשר לכתוב תפילין דגברא בר חיובא הוא אלא פומא הוא דכאיב ליה, ע' בא"ע בפי' סדר חליצה סעיף מ"ו". וכ"פ המשנ"ב (שם ס"ק ט') והקול יעקב (שם ס"ק ט"ו).

[36] אף שכתבנו לעיל (סעיף י"ט) שאם כתב בפה אפשר לומר דדוקא בכותב באבר שאין דרך כתיבה בכך אמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם אף שהוא כותב כדרכו, אבל בכותב ביד שכך רגילים העולם לכתוב ורק משנה מדרך העולם ועבורו זו היא דרך הכתיבה שלו – אין זה שינוי, והוי כאיטר יד ימין הכותב ביד שמאל.

[37] ראה בהערה הקודמת.

[38] כתב הקול יעקב (סימן רע"א ס"ק כ"ב): "אין לכתוב הס"ת ואף לתייג התגין בבתי ידיים אף שראשי אצבעות הבתי ידיים חתוכים, בשגם הקור גדול כי אינו כבוד לס"ת, ברכ"י (סי' רע"א אות יו"ד) פתחי תשובה (אות י"ט) ויש מתירים, אמרי שפר (כלל ב' אות וא"ו עיי"ש"). ולמעשה הלכה כדעת המתירים וכל האיסור הוא להתפלל עם כפפות, אמנם אם קר מאוד ובלי כפפות אינו יכול להתרכז בתפילה, גם בתפילה מותר ללבוש כפפות, וראה במאמר מרדכי (הלכות לימות החול פט"ו סעי' ט'), וע"ע יפה ללב (ח"א או"ח סי' ל"ב אות ה בסופה).

[39] ראה בקסת הסופר (סימן כ"ו) ובלשכת הסופר (שם ס"ק א') שכתב, וז"ל: "ויעשה שתי זוגות תפלין וכו' – שמעתי בשם גדול אחד כי הסופר שהוא כותב תפילין דרבנו תם יש לו בעצמו ג"כ להניח גם תפילין דר"ת. ומילתא דמסתבר הוא דכל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה וכו'". אמנם אין הלכה כן שהרי הסופר יכול להניח תפילין רבינו תם וחשיב ישנו בכתיבה, בשונה מאשה וקטן שאינם ברי חיוב כלל ולכן אינם יכולים לכתוב, כמבואר בהערה י"ד.

[40] לדוד אמת (תורת השלמים סימן ח"י ס"ק י"ח).

[41] שו"ע (או"ח סימן פ"ח סעי' א'): "כל הטמאים קורין בתורה וקורין ק"ש ומתפללין, חוץ מבעלי קרי שהוציאו עזרא מכל הטמאים ואסרו בין בד"ת בין בק"ש ותפלה עד שיטבול, כדי שלא יהיו ת"ח מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין. ואח"כ בטלו אותה תקנה, והעמידו הדבר על הדין, שאף בעל קרי מותר בד"ת ובקריאת שמע ובתפלה בלא טבילה ובלא רחיצה דתשעה קבין, וכן פשט המנהג". ובמשנ"ב שם (ס"ק ד'): "ומ"מ יש אנשי מעשה שנוהגין בתקנה זו וטובלין א"ע לקריין".

והרמב"ם כתב בתשובותיו (תשובות הרמב"ם מהד' לפסיא – סי' ק"מ): "וזה העני שאמר עלי שאיני רוחץ מקרי שקר הוא. מעידין עלי שמים וארץ שמעולם לא עשיתי זאת אלא מחולי, ואיך אשנה מנהגי ומנהג אבותי בלא עילה בלא שום איסור, ומנין ידע הוא בפתיותו אם נראיתי לרחוץ אם לא". ועיין ברבינו יונה על הרי"ף (ברכות י"ג ע"ב) שכתב: "שהתפלה יותר מקובלת עם הטבילה לדברי הכל".

[42] פסק הרמ"א (סי' ע"ו סעי' ד'): "הגה: ושכבת זרע על בשרו – דינו כצואה (מהרי"ל הלכות י"כ). והשו"ע בהלכות יום הכיפורים (סי' תרי"ג סעי' י"א) פסק: "מי שראה קרי, בזמן הזה, ביום הכפורים, אם לח הוא – מקנחו במפה ודיו; ואם יבש הוא, או שנתלכלך – רוחץ מקומות המלוכלכים בו לבד, ומתפלל". ובכה"ח (סי' ע"ו ס"ק כ"א) כתב: "שם הגה. "ושכבת זרע על בשרו דינו כצואה. כן כתב מהרי"ל הלכות יום כפור, וסיים: אם עדיין לח הוא – יקנחנו היטב, ואם יבש – יגררנו, ואם אינו יכול לגרר – משפשף במים ע"כ, והביאו אליה רבה אות ז'. ועיין בשלחן ערוך סימן תרי"ג סעיף י"א. ומשמע שם בבית יוסף בשם הגהות מיימוניות ודרכי משה אות ו' דמן הדין אינו כצואה אלא מצד חומרא יעו"ש, וכן משמע ממה שכתב המגן אברהם בזה הסימן ס"ק ז', וכן כתב רבינו זלמן אות ד'. מיהו הסולת בלולה אות א' כתב על שם הזוהר דאיסור שכבת זרע על גופו כי שם נמצאים כחי הטומאה לחטוף אותם הטיפות לעשות גופים לנשמות העשוקות, יעו"ש".

ובמשנ"ב (סי' ע"ו ס"ק ט"ו) כתב: "דינו כצואה – ר"ל ע"כ יש להחמיר בה כשהיא על בשרו אף שהיא מכוסה כמו בצואה וכנ"ל, אבל כשהיא על בגדיו ומכוסה – שרי לכו"ע, וכנ"ל בצואה. וי"א דאינו כצואה, מיהו בס"ח סימן תק"ט מוכח דאפילו על בגדיו ומכוסה יש לרחצו או לפשטו שלא יהיה דבוק בו הטומאה, ומכ"ש כשנכשל ח"ו ע"י קרי שלא יהיה לו למזכרת איסור".

[43] כתב כה"ח (או"ח סי' ע"ו ס"ק כ"א): "ועיין בשער רוח הקודש דף ד' ד"ה ובענין טומאת קרי שכתב, וז"ל: אמר לי מורי ז"ל כי כל אותו היום מתגלה אותה הטומאה וניכרת במצחו אף אם טבל אלא שהוא גלוי דבר מועט אבל אם לא טבל הוא נגלה שם תמיד כל זמן שלא טבל, עכ"ל. והחיד"א במורה באצבע בקונטריס צפורן שמיר סימן ז' אות ק"ד כתב דמסורת היא שהרואה קרי וטובל ביום ההוא דוקא ומתודה כראוי נמחה המזיק של קרי, עכ"ל. ועל כן נוהגים יראי ה' לטבול לקריין ביום ההוא. ואם אפשר להם טובלין קודם התפלה כדי למחות המזיק ולהתפלל בטהרה. ועוד יש חסידים ואנשי מעשה שנוהגים לטבול אפילו לתשמיש המטה ביום ההוא כדי להתפלל וללמוד בקדושה ובטהרה, וזה מנהג יפה הוא שאין למעלה הימנו כדי שתעלה תפלתם ותורתם למעלה בקדושה ובטהרה, ועליהם תבא ברכת טוב. ועיין בשער המצות פרשת כי תצא ובשמן ששון על שער הכוונות דרוש ז' מדרושי הלילה אות ד' ואות ז', ודו"ק".

[44] כתב ערוך השולחן (או"ח סימן ל"ב ס"ק מ"ב): "ויש בכתיבת השם סודות גדולים ונוראים ומבואר בעטרת זקנים ובפרע"ח. ולאו כל מוחא סביל דא, ואשרי הסופר שזוכה לזה. ובזה נכון, שכל סופר יזהר שיהיה טהור מקרי ולכתוב בהתבודדות והעיקר לשום אל לב שהוא כותב תפילין".

כתב החיד"א (לדוד אמת, תורת השלמים שם אות י"ז): "הסופר נכון שיטבול י"ד טבילות, אחת להעביר הזוהמא והי"ג יכוין בשילוב שלשה שמות אהי"ה הוי"ה אדנ"י".

[45] בא"ח (ש"ר פרשת ניצבים סעי' ג'), משנ"ב (סי' תקפ"א ס"ק כ"ו) וכה"ח (שם ס"ק פ"ה, סי' פ"ח ס"ק ה'-ו' וסי' ע"ו ס"ק כ"ב).

[46] עיין מאמר מרדכי, למועדים ולימים (פרק כ"א סעי' ט"ז, שם פרק ל"ה סעי' כ"ב).

[47] בא"ח (ש"ר פרשת נצבים סעי' ג').

[48] שם הוי'ה במילוי יודין : יוד- הי- ויו- הי. י' ו' ד' (גימט' 20). ה' י' (גימט' 15). ו' י' ו' (גימט' 22). ה' י' (גימט' 15). סה"כ גימטריה 72 שהם בגימטריה ע"ב. על פי שו"ת רב פעלים, סוד ישרים (ח"ד סי' ג').

[49] לפני שיטול ידיו יאמר "לשם ייחוד" על פי הנוסח הבא:  לְשֵׁם יִחוּד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ וּרְחִימוּ וּדְחִילוּ, לְיַחֲדָא שֵׁם יוֹ"ד הֵ"א בְּאוֹתִיּוֹת וָא"ו הֵ"א בְּיִחוּדָא שְׁלִים (יהרהר בלבו י-ה-ו-ה) בְּשֵׁם כֹּל יִשְׂרָאֵל. הֲרֵינִי מוּכָן וּמְזֻמָּן לִנְטוֹל יָדַי עֶשֶׂר נְטִילוֹת לְיַד יָמִין וְעֶשֶׂר נְטִילוֹת לְיַד שְׂמֹאל בְּסֵירוּגִין כְּנֶגֶד עֶשֶׂר אוֹתִיּוֹת שֶׁל שֵׁם הויה בְּמִלּוּי יוֹדִין וְעוֹד אֲנִי נוֹטֵל עֶשֶׂר פְּעָמִים רְצוּפוֹת לְיַד יָמִין וְעֶשֶׂר פְּעָמִים רְצוּפוֹת לְיַד שְׂמֹאל כְּנֶגֶד עֶשֶׂר אוֹתִיּוֹת שֶׁל שֵׁם הויה בְּמִלּוּי יוֹדִין אֲשֶׁר עוֹלֶה כֹּל זֶה מִסְפָּר אַרְבָּעִים כְּנֶגֶד אַרְבָּעִים סֵאָה כְּדֵי לְטַהֵר בָּזֶה כֹּל גּוּפִי שֶׁהוּא מָאתַיִם אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה אֵבָרִים וּשְׁלֹֹשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה גִּידִים מִטּוּמְאַת קֶרִי וּמִכֹּל טוּמְאָה וְרוּחַ רָעָה.

וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי שֶׁיִהְיוּ חֲשׁוּבִים לְפָנֶיךָ נְטִילוֹת אֵלוּ שֶׁאָנֹכִי מוּכָן לִטּוֹל יָדַי כְּאִלּוּ טָבַלְתִּי גּוּפִי בְּמַיִם לְטַהֲרֵנִי מִטּוּמְאַת קֶרִי וּמִכֹּל מִינֵי טוּמְאָה וְרוּחַ רָעָה, וְיִמָּחֶה כֹּחַ הַטֻּמְאָה הַנַּעֲשָׂה מִן הַקֶּרִי מְחִייָה גְּמוּרָה מִלְּמַעְלָה וּמִלְּמַטָּה, וִיתֻקַּן עֲוֹן הַכַּעַס (בערב שבת: ויופשטו בגדי חול ואקבל קדושת שבת). לֵב טָהוֹר בְּרָא־לִי אֱלֹהִים. וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי: וְיַעֲלֶה לְפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ כְּאִלּוּ כִּוַּנְתִּי בְּכָל הַכַּוָּנוֹת הָרְאוּיוֹת לְכַוֵּן בְּסֵדֶר נְטִילַת יָדַיִם זֹאת. אֶרְחַץ בּנִקָּיוֹן כַּפָּי, וַאֲסֹֽבְבָה אֶת־מִזְבַּחֲךָ ה'. וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ. וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ. וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ.

אחרי שנטל ארבעים נטילות יאמר את הפסוק (תהילים נא, יב):  "לֵב טָהוֹר בְּרָא־לִי אֱלֹהִים. וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי" ויכווין "לֵב טָהוֹר בְּרָא" – ראשי תיבות: "טבל" וסופי תיבות "אבר" לומר, שבטבילת אבר אחד נטהרים כל אבריו (שו"ת רב פעלים סוד ישרים ח"ד סי' ג').

[50] כעין זה מצינו לגבי נטילת ידיים בדברי הזוהר הקדוש שהביא הב"י (סימן ד'), וז"ל: "וכן כתוב בספר הזוהר פרשת וישב (קפד:) על הפסוק (בראשית לז, יז): ויאמר האיש נסעו מזה. ועוד כתובים שם בנטילת ידים שחרית חידושין שאינם נמצאים בפוסקים, וזה לשונו: רבי שמעון פתח: ארחץ בנקיון כפי וכו' תא חזי רזא דמלתא הכא דלית בר נש בעלמא דלא טעים טעמא דמותא בליליא ורוחא מסאבא שריא על ההוא גופא. מאי טעמא? בגין דנשמתא קדישא איסתלקת מיניה דבר נש ונפקת מיניה ועל דנשמתא קדישא נפקת ואסתלקת מיניה שריא רוחא מסאבא על ההוא גופא וכד אהדרת נשמתא לגופא אתעברת ההוא זוהמא והא איתמר דידוי דבר נש זוהמא דמסאבו אשתאר בהו ועל דא לא יעבר בר נש ידוי על עינוי בגין ההוא רוחא מסאבא עד דנטיל להון וכד נטיל להון כדין הא אתקדש ואקרי קדוש".

עוד כתב הב"י שם: "אבל בספר הזוהר פרשת וישלח (קסט:) נראה שאין רוח רעה שורה על הידים אלא בשעת שינה, שכתוב שם על הפסוק (בראשית לב כה): ויותר יעקב לבדו דהא לית לך מאן דנאים בליליא בערסיה דלא טעים טעמא דמותא ונפקת נשמתיה מיניה וכיון דאשתאר גופא בלא נשמה קדישא רוחא מסאבא זמין ושריא עלוי ואסתאיב והא אוקימנא דלית ליה לבר נש לאעברא ידוי על עינוי בצפרא בגין דהא רוח מסאבא שריא עלייהו, עכ"ל. וכן משמע גם כן מן המאמר שכתבתי לעיל שכתוב בפרשת וישב (קפד:)".

[51] מפני שתגין אינם מעכבים, שאינם חלק מהאות (ועיין עוד בפרק י' הלכות התגין).

[52] דברים (כ"ג, ט"ו).

[53] כגון סופרים הטובלים ארבע טבילות כנגד ארבע אותיות של שם הוי"ה ברוך הוא, או הכוונות בסידור היר"א ח"ב עמודים 93-94.

[54] כתב כה"ח (או"ח סימן ע"ה ס"ק כ"ח): "אסור לקרות כנגד ערוה – אבל מותר להרהר בדברי תורה כנגד ערוה. פרי חדש אות ג', וכן כתב המגן אברהם לקמן סימן פ"ה ס"ק ב', יד אהרן בהגהות בית יוסף סוף סימן זה, אליה רבה אות ז', רבינו זלמן אות יו"ד, חיי אדם כלל ד' אות י"ב, שתילי זיתים אות ח', בן איש חי פרשת בא אות ז'. וכן מותר להרהר בדברי תורה כשהוא ערום. אליה רבה שם, רבינו זלמן שם, בן איש חי שם. מיהו כשהוא ערום וחבירו מברך – אסור לכוין לשמוע הברכות לצאת בברכתו דליכא למימר ביה שומע כעונה דהא אסור לענות. מגן אברהם שם, אליה רבה שם, רבינו זלמן שם, חיי אדם שם, בן איש חי שם. וכן כתבנו לעיל סימן ע"ד אות ז' בשם הפרי מגדים, יעו"ש. ולכן ההולכים לטבילה ומהרהרים איזה כוונות בשעת טבילה – מותר, ובלבד שלא יוציאו מפיהם איזה פסוק או דבר תורה מאחר שהם ערומים, אבל ודוי יוכל להתוודות שם בעודו ערום במקוה אפילו דהמים צלולים ולבו הוא תוך המים שהוא עם ערותו במכסה אחד. בן איש חי שם. והיינו בענין שלא יאמר שום אזכרה בודוי אלא יאמר: אנא תבוא לפניך תפלתינו וכו' לומר לפניך צדיקים אנחנו וכו' אשמנו וכו'". ועיין בא"ח (ש"ר פרשת בא סעי' ז').

[55] שו"ע (או"ח סי' פ"ה סעי' ב'): "אפי' להרהר בד"ת – אסור בבית הכסא ובבית המרחץ". ובמג"א (שם ס"ק ב') כתב: "איתא בשבת דף ק"ן שמותר להרהר בד"ת נגד ערוה, דכתיב: 'ולא יראה בך ערות דבר' – דבור אסור, הרהור מותר. ועיין ברא"ש תר"י במשנה בעל קרי וכו' וצ"ל דהא דאסור להרהר במרחץ היינו משום דנפיש זוהמיה וכמ"ש סי' מ"ה. מיהו בי"ד סי' א' ס"י משמע כשהוא ערום וחבירו מברך – אסור לכוון לשמוע הברכות לצאת בברכתו דליכא למימר ביה שומע כעונה דהא אסור לענות, ע"ש בט"ז וש"ך". ועיין דרכי תשובה (יו"ד סי' ר').

[56] כתב כה"ח (או"ח סי' ר"ס ס"ק ד'): "וכתב שם בשער הכוונות דמנהג האר"י ז"ל לטבול בכל ערב שבת כנזכר בזוהר פרשת תרומה דף קל"ו ע"ב דרב המנונא סבא ע"ה הוה סליק מנהרא בכל ערב שבת וכו' יעו"ש. וכתב עוד שם בשער הכוונות דצריך האדם לטבול שתי טבילות זו אחר זו, והראשונה היא להפשיט בגדי החול של הנפש והשנית היא לכבוד שבת לקבל התוספת". ועוד שם (ס"ק ה') כתב: "וכתב בפרי עץ חיים שם פרק ד' ששמע מר"י ארז"ן ששמע מהאר"י זלה"ה שאם הוא בעל קרי צריך שיטבול ג' אחד להסיר הטומאה ב' להסיר בגדי חול ג' לקבל תוספת שבת, עכ"ל". משמע שראוי שהטבילה תהיה לכבוד שבת, שהרי מבואר אם נטמא עליו לטבול ג' טבילות. ועיין עוד שם (ס"ק ז') שהביא שהאר"י ז"ל היה טובל רק אחר שהתחיל שעה חמישית מיום ששי, ועיין עוד במאמר מרדכי הלכות שבת (חלק א' פ"ט סעי' כ"ה-כ"ו).

[57] ואין נוהגים כמו שכתב מרן החיד"א בספרו לדוד אמת, תורת שלמים (סי' י"ח ז"ק כ"ג): "עיקר הכתיבה תהיה מהבוקר עד חצות".

[58] שו"ע (או"ח סי' פ"ט סעי' ג'): "אסור לו להתעסק בצרכיו, או לילך לדרך, עד שיתפלל תפלת י"ח (ויש מקילין, לאחר שאמרו מקצת ברכות, קודם שאמרו ברוך שאמר, וטוב להחמיר בזה)" (תרומת הדשן סי' י"ח). וכתב כה"ח (סי' פ"ט ס"ק כ"ד): "אסור לו להתעסק בצרכיו וכו' – כתב בשל"ה דף רנ"ה דקודם אור הבוקר – שרי לעשות מלאכה, וכן כתב חכמת שלמה, ומכל מקום אין לעשות שום ענין עד שיברך סדר הברכות. אליה רבה אות ח'. ועיין לקמן אות מ"ב ואות ג"ן". וראה בכף החיים (סי' ל"ח ס"ק כ"ז) שכתב: דכל העוסק במצוה פטור ממצווה אחרת. וכל זה מיירי שכבר התחיל לכתוב קודם שהגיע זמן קריאת שמע, אבל משהגיע זמן קריאת שמע אסור להתחיל לכתוב כמ"ש סי' ע"ב סעי' ה', מג"א ס"ק י', ר"ז אות ז', שתילי זיתים אות ט"ז. ואם התחילו קודם לכן או אפילו התחילו באיסור אין צריך להפסיק לקריאת שמע. ר"ז שם. וכל זה לסברת מור"ם אבל לדעת מרן ז"ל חייב להפסיק".

[59] ראה בשולחן ערוך הובא בהערה הקודמת. ועיין בכף החיים (סי' פ"ט ס"ק כ"ה) שכתב: אסור לו להתעסק בצרכיו וכו'. משמע דוקא צרכיו הוא דאסור אבל צרכי מצוה כגון צרכי שבת ויום טוב מותר לקנות בבוקר קודם תפלה, וכן כתב הפרי חדש סוף אות ו'. יפה ללב אות ה', וכן כתב הפרי מגדים באשל אברהם אות ט"ו ובמשבצות זהב סימן ר"ן אות א', אלא שכתב ובלבד שיקרא קריאת שמע ותפלה בזמנה יעו"ש. אמנם בסדר היום כתב דאם לא ימצא לקנות אחר התפלה אזי יקנה ואחר כך יתפלל שזו מצוה עוברת וגם היא דאורייתא ובלבד שיקרא קריאת שמע קודם, ואם הציבור מתפללין לא יפרוש מהם עכ"ד, והביאו מגן אברהם בסימן רנ"א ס"ק ו', רבינו זלמן סימן ר"ן אות ג', שערי תשובה בזה הסימן אות יו"ד, ועיין אליה רבה סימן ר"ן אות א'. אבל החיי אדם כלל א' מהלכות שבת אות ב' כתב דדוקא אם לא ימצא לקנות כלום לאחר התפלה יקדים לקנות מקודם ובלבד שיקרא קריאת שמע קודם יעו"ש, ועיין פרי מגדים אשל אברהם סימן רנ"א אות ו':

[60] כדין הכותב דברי תורה שחייב לברך ברכות התורה וכ"ש כשכותב סת"ם כיון שחייב להוציא מפיו מה שכותב – ראה שו"ע (סי' מ"ז סעי' ג') שכתב: "הכותב בדברי תורה, אף על פי שאינו קורא – צריך לברך". ועיין בבה"ל שם (ד"ה "אע"פ") שכתב: "ואם הוא כותב ומעתיק וכוונתו רק כדי להרויח ממון, אפשר דאפילו בקורא התיבות ג"כ – אין צריך לברך דאין זה בכלל לימוד, ועיין בסימן ל"ח במ"א סק"ח. ולפ"ז אפילו אם הוא שכיר לכתוב סת"ם דדינא הוא דצריך לקרות בפיו הדברים שכותב – אפשר דאין לו לברך ע"ז ברה"ת. ועיין בט"ז שכתב דאפילו לדעת המחבר דכתיבה הוא כדיבור, אם פעולתו הוא רק כדי להרויח ממון אין זה בכלל לימוד. ויש לדחות דשם כיון שכונתו הוא רק כדי להרויח אין נחשב הכתיבה לדיבור משא"כ בדיבור ממש אפשר דלא נפקא מכלל ד"ת בכל גווני, וצ"ע. ולענין מעשה, יש להחמיר אם השכים בבוקר לכתוב סת"מ לברך ברכת התורה מתחלה ולומר אח"כ הפסוקין שנוהגין". ועיין בכה"ח (שם ס"ק ה') שכתב: "הכותב בדברי תורה אף על פי שאינו קורא – צריך לברך. עיין ט"ז ס"ק ב' שהקשה על דין זה דמאי שנא מהרהור שפסק בסעיף שאחר זה דאין מברכין על ההרהור מטעם דלאו כדיבור דמי כמו שכתב בית יוסף בסוף סימן זה ובכתיבה נמי ליכא אלא הרהור וכו'. וסיים: ונראה לי דהך כותב בדברי תורה היינו שכותב או מעתיק ומכוין ללמוד דאז שפיר מברך, אבל סופר שמעתיק ספר וכוונתו לעשות פעולה להרויח ממון – אין לו לברך תחלה, יעו"ש. וכן כתב המגן אברהם ס"ק א', אלא שסיים דאפילו בכותב דרך לימודו צריך עיון דהא על כל פנים הרהור הוא יעו"ש, וכן כתב סולת בלולה אות ב', יד אהרן בהגהות בית יוסף. מיהו הלבוש בסעיף ד' כתב הטעם דהא דכותב מברך ואף על פי שאינו קורא מפני שעושה מעשה בכתיבה, וכן כתב הפרי מגדים במשבצות זהב אות ב' יעו"ש, ולפי זה משמע דאפילו אינו מכוין ללמוד מה שהוא כותב – חייב לברך מפני שהוא עושה מעשה בכתיבה, וכן כתב מטה יהודה אות ב' דמסתמיות דברי השלחן ערוך משמע דאין חילוק ובין הכותב לשם לימוד ובין הכותב דרך העתק כדי להרויח שכר כדיבור דמי וצריך לברך, יעו"ש. והחיי אדם כלל ט' אות י"א כתב הטעם משום דדרך הכותב להוציא מפיו מה שכותב ושמא יוציא מפיו בלא כוונה, וכתב דכל שכן בכותב ספר תורה תפילין ומזוזות דחייב להוציא מפיו דצריך לברך, וכן כתב אמרי שפר כלל א' אות ב' דאסור לכתוב סת"ם עד שיברך ברכת התורה משום דחייב להוציא מפיו מה שכותב, יעו"ש. ולענין מעשה כדי להנצל מכל הספיקות. בין סופר הכותב סת"ם, בין סופר המעתיק ספר דרך לימודו, או שכותב איזה דברי תורה – צריך לברך תחלה ברכת התורה ואחר כך קורא פרשת ברכת כהנים כנהוג כדי שתהיה עיקר ברכתו על פרשת ברכת כהנים, ואחר כך כותב מה שרוצה לכתוב בדברי תורה. וכן יעשה מי ששומע דברי תורה מאחרים – שיברך ברכת התורה ויקרא פרשת כהנים ואחר כך ישמע מפני שיש פלוגתא בזה, עיין מחזיק ברכה אות ד' וערך השלחן אות ב', אבל אם כותב איזה תיבות מפסוקים באגרת שלומים כדי לדבר צחות – אין צריך כמו שכתבו הט"ז והמגן אברהם שם, ועיין לעיל סימן מ"ו אות נ"ו. ועוד עיין לקמן אות ז'", וראה בהערה הבאה.

[61] ראה בהערה הקודמת, וראה מש"כ במאמר מרדכי (לימות החול פרק ו' סעי' נ"ט): "הכותב דברי תורה, אעפ"י שאינו קורא, צריך לברך ברכות התורה. וכל שכן סת"ם כיון שחייב להוציא מפיו מה שכותב. העוסק במלאכתו ולא בירך ברכות התורה, וה"ה אם שומע דברי תורה מאחרים –  צריך לברך תחילה ברכות התורה, ויקרא פרשת כהנים ואח"כ יקשיב וישמע. אולם מותר לכתוב מילים מפסוקים במכתב כדי לדבר בלשון צחות לפני ברכות התורה".

[62] כתב בא"ח (ש"ר פרשת וישב סעי' י"ג): "מיהו אם הוא ניעור קרוב לחצות, נכון להמתין עד אחר חצות כדי לברך ברכות השחר עם ברכות התורה כסדר התקון בכל יום ויהיו קשר אחד".

[63] השו"ע (או"ח סימן רנ"א סעי' א'-ב') כתב: "העושה מלאכה בע"ש מן המנחה ולמעלה – אינו רואה סימן ברכה; יש מפרשים: מנחה גדולה, ויש מפרשים: מנחה קטנה. הגה: ודוקא כשעושה המלאכה דרך קבע, אבל אם עושה אותה דרך עראי, לפי שעה, ולא קבע עליה – שרי (ב"י בשם א"ז). ולכן מותר לכתוב אגרת שלומים וכל כיוצא בזה (ד"ע). לתקן בגדיו וכליו לצורך שבת – מותר כל היום. הגה: וה"ה בגדי חבירו אם הוא לצורך שבת ואינו נוטל עליו שכר (ב"י); וה"ה למי שכותב ספרים לעצמו דרך למודו. הגה: אבל אסור לכתוב לחבירו בשכר (מרדכי פ' מקום שנהגו)".

וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ו'): "לכתוב לחבירו בשכר – לכן יזהר ג"כ הכותב סת"ם שלא יכתוב בשכר אם לא שהוא צריך עתה למזוזה או ס"ת או תפלין או שהוא דחוק לצרכי שבת וכנ"ל". ובכה"ח שם (ס"ק ט"ו): "שם בהגה. ואינו נוטל עליו שכר. ואם הוא עני ורוצה להוציא השכר שיטול לצורך שבת – מותר, דהא אפילו בחול המועד מותרים כל המלאכות על דרך זה כמ"ש סימן תקמ"ב. ט"ז ס"ק ב', אליה רבה אות ז', תוספת שבת אות ה', רבינו זלמן אות ה'. ואפילו יש לו לחם ומים כל שאין לו לענגו בבשר ודגים כפי הראוי לו – שרי. משבצות זהב אות ב'. וכן אם הכין בבוקר בהלואה בשביל עונג שבת על סמך השכר שיהיה לו בערב שבת במלאכתו שיעסוק כל היום – שרי ליה לעסוק כל היום. בן איש חי פרשת לך לך אות כ'". ועיין עוד בכף החיים שם בס"ק טו"ב שכתב: "שם. שכותב ספרים לעצמו וכו'. וכן כתב ארחות חיים בהלכות שבת אות ג' דמותר לכתוב דברי הלכה שאדם כותב לעצמו לאחר חצי היום לפי שהיא מלאכת שמים, אבל סופרים שכותבים בשכר – אין להם רשות לכתוב אחר חצי היום, יעו"ש, והביאו כסא אליהו אות ב'. והיינו כדעת המפרשים מנחה גדולה אבל לדעת המפרשים מנחה קטנה גם כאן מותר עד מנחה קטנה. ועיין לעיל אות ח' ואות ט', ודוק".

[64] כתב השו"ע (או"ח סי' תקמ"ב סעי' ב'): "כל מלאכה מותר לעשותה על ידי פועל שאין לו מה יאכל, כדי שישתכר וירויח". ובמשנ"ב שם (ס"ק ז'): "ע"י פועל שאין לו מה יאכל – היינו שאין לו כלל לאכול, אבל אם יש לו לחם ומים – אסור לו לעשות מלאכה [מ"א]. וי"א דאפילו יש לו רק שאין לו צרכי יום טוב – ג"כ מותר לו לעשות מלאכה. ועיין במ"א סימן תקל"ד דצריך עכ"פ לעשות בצנעא דהרואה לא ידע שהפועל הוא עני כ"כ, ומ"מ אם א"א לו לעשות בצנעא – מותר לו לעשות בפרהסיא כיון שאין לו מה לאכול כלל".

[65] בשיירי כנסת הגדולה (הגהות טור או"ח סימן תקנ"ד) כתב: "לכתוב בתשעה באב צריך עיון אם מלאכה היא, ואמר ה"ר יעקב דר"י הגיה בס"ת שלו בט"ב והגיה בו הסופר טעויות. מהר"י מברונא ז"ל [סימן ט"ז]".

[66] בשו"ע (או"ח סי' קע"ב סעי' ב') פסק ע"פ דברי הגמ' ברכות (נ' ע"ב): "שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה, אם הוא דבר שאינו נמאס אם יפלטנו – יפלטנו ויברך עליו; ואם הוא דבר שנמאס – מסלקו לצד אחר ומברך". והביא המשנ"ב (שם ס"ק ז') הטעם: "יפלטנו ויברך עליו – כדי שיהא פיו ריקן בשעת הברכה, דכתיב: ימלא פי תהלתך [גמרא]".

[67] אמנם כתב מרן החיד"א בספר לדוד אמת (תורת השלמים כלל י"ח אות י"ט): "צריך הסופר לקדש עצמו שלא יאכל בשר בחול". מ"מ אסור להצטער עבור כך  – ראה רמב"ם (הלכות דעות פרק ג' סעי' א'): "שמא יאמר אדם: הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן כגון כהני העובדי כוכבים, גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה, המהלך בדרך זו נקרא חוטא, שהרי הוא אומר בנזיר: וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, אמרו חכמים: ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה, המונע עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה, לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד. ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים, כך אמרו חכמים: לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים. ובכלל הזה אלו שמתענין תמיד אינן בדרך טובה, ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית, ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן צוה שלמה ואמר: אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם".

[68] אמנם כתב החיד"א (שם אות כ"א): אם אפשר יזהר שיהו תפילין עליו כל היום רש"י ור"ת או שימושא רבא". מ"מ כיון שאסור להסיח דעת מהתפילין – אין להניחם במשך היום הגם שכותב סת"ם. וראה שו"ע (או"ח סימן ל"ז סעי' ב'): "מצותן להיותם עליו כל היום, אבל מפני שצריכים גוף נקי שלא יפיח בהם ושלא יסיח דעתו מהם, ואין כל אדם יכול ליזהר בהם, נהגו שלא להניחם כל היום. ומ"מ צריך כל אדם ליזהר בהם להיותם עליו בשעת ק"ש ותפלה".

ועיין בכה"ח (שם ס"ק ח') שכתב: "מצותן להיותם עליו כל היום וכו'. – והאר"י ז"ל כתב בשער הכוונות דרוש ה' דתפילין דעיקר מצות תפילין היא בבקר בעת התפלה, אבל בשאר היום אינה כל כך מצוה וחובה כמו בעת התפלה ויעו"ש טעם בסוד. וכן כתב בפרי עץ חיים שער התפילין פרק ז' ועולת תמיד דף ל"א ע"א הנדפס מחדש. ועיין מה שכתבנו לעיל בסימן כ"ה אות פ"ח ואות פ"ט". ועיין עוד בכה"ח (סי' כ"ח ס"ק ב'). וראה עוד יוסף חי (פרשת חיי שרה סעי' ג').

[69] כיון שניתן הדבר לכותבם ללא דיבור בשונה מס"ת ומגילות.

[70] שו"ע (או"ח סימן ג' סעי' י"ז): "המשהה נקביו, עובר משום בל תשקצו". וראה כה"ח (שם ס"ק נ"א): "כתב בספר חסידים סימן תתי"ח: אדם צריך להיות מבפנים כבחוץ, שנאמר: 'וכל קרבי את שם קדשו' שלא יהיה בקרביו טנופת, לכך קודם שיתפלל וקודם אכילה ושתיה שהוא צריך לברך יעשה אדם צרכיו קודם שילך לבית הכנסת וקודם שיאכל. והביאו בן איש חי פרשת ויצא קודם אות א'". וראה עוד בכה"ח (סי' ג' ס"ק מ"ח): "יש בני אדם נכשלים בדבר זה, ואם יבא לו התעוררות והוא לומד או עוסק בענייניו אינו קם במהירות, וחושב עד שיגמור העסק עוד מעט או עד שיגמור דף הזוהר או המזמור. וזו שטות גדולה, דהרי זה מצוה הבאה בעבירה לכך צריך להזהר מאוד. וכתב הרב חסד לאלפים ז"ל בשם המקובלים דהמקל בזה מונע ממנו טהרת המחשבה. ומי שהוא בעל נפש ורוצה להדבק בקונו צריך להזהר שיהא גופו נקי בכל שעה וזה מועיל גם כן לבריאות הגוף ונעשה בריה חדשה. בן איש חי שם אות א'".

[71] שו"ע (או"ח סימן ע"ו סעי' ה'): "צואה בפי טבעת, אפילו היא מכוסה – אסור לקרות לדברי הכל, אפילו אינה נראית כשהוא עומד ונראית כשהוא יושב". וכתב המשנ"ב (שם ס"ק י"ט): "אבל אם אינה נראית אפילו כשהוא יושב – מותר, שלא ניתנה תורה למלאכי השרת". וראה משנ"ב (שם ס"ק ב'): "לקרות – דע דבכל ההלכות אלו עד סי' פ"ח, וכן לענין איסור ערוה הנ"ל, כ"מ שנזכר הדין לענין ק"ש, בין לענין היתר בין לענין איסור, הוא לאו דוקא ק"ש, דה"ה תורה ותפלה וכל עניני הקדושה, ובין שאומרם בלשון קודש ובין בלשון חול".

[72] אסור לקרוא כל דבר שבקדושה במקום שיש בו ריח רע אלא שאם יש לריח זה עיקר כגון צואה וכדו' איסורו הוא מדאורייתא, ואם אין לריח זה עיקר איסורו מדרבנן – ראה משנ"ב סי' ע"ט ס"ק ל' ופמ"ג במשב"ז ס"ק א'.  כתב השו"ע (או"ח סימן ע"ט סעי' א'): "היתה צואת אדם מאחריו – צריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח". וכתב המשנ"ב (שם ס"ק ב'): "ד' אמות וכו' – דכתיב: 'והיה מחניך קדוש' וקבלו חז"ל שמחנה של אדם הוא ד"א, ואם יגיע ריח רע מהצואה בתוך ד' אמותיו הרי אין כל מקום חנייתו בקדושה".

[73] כדין המפיח באמצע התפילה או הלימוד, וכמבואר בשו"ע (או"ח סימן ע"ט סעי' ט'), וז"ל: "יצא ממנו ריח מלמטה – אסור בדברי תורה עד שיכלה הריח; ואם יצא מחבירו – מותר בדברי תורה משום דאי אפשר, שהתלמידים קצתם גורסים וקצתם ישנים ומפיחים בתוך השינה. אבל לקרות קריאת שמע – אסור עד שיכלה הריח".

וכתב הבא"ח (ש"ר פרשת בא סעי' כ"ח): "אם בא להם ריח רע מבית הכסא או מבית אחר בעת לימודם בד"ת או בעת שמתפללים – מותר להשליך בלויי הסחבות שרופים כדי שיעלה עשנם ויתבטל הריח רע שלא ירגישו בו, או ישליכו מי ורדים שיש להם ריח טוב וכנז' באחרונים ז"ל".

[74] כתב החיד"א בספרו לדוד אמת (תורת השלמים כלל י"ח אות כ"ב): "בעודו כותב לא יגע במקום מכוסה, ואם נגע – יטול מיד".

[75] בקול יעקב (סי' ל"ב ס"ק קט"ו) האריך בענין זה, וז"ל: "צריך לדקדק בחסרות ויתרות וכו' ונמצאו המניחים אותם מברכים בכל יום ברכה לבטלה וגם שרוי בכל יום בלא מצות תפילין וכו' – ולכן אין לקנות ספרים ותפילין ומזוזות אלא מן המומחה שנטל קבלה מן חכם שהוא אומן ביד ואין בכתיבתו שום ספק שינוי אותיות, וגם בקי בהלכות הנצרכין לעיבוד ולכתיבה ולהגהה ולבדיקה מן הדיבוקים והפירודים והכנסת הפרשיות לבתים ורבוע הבתים והתפירה ועשיה לשמה, ויש לו כתב לראיה מן החכם הבקי בזה, כמו שכתב רמ"א ביורה דעה סימן א' (סעיף א') גבי שוחטים ובודקים, והוא הדין לסופרים, כי חמור הסופר מן השוחט, כי שם רק לאו דנבלה, וכאן מבטלין כל ישראל עשה בכל יום ומברכים ברכות לבטלה, כמו שכתבנו למעלה אות קי"ב בשם הפרי מגדים, יעו"ש. ואם אין לו קבלה וכתב לראיה שהוא אומן ובקי בהלכות ויראת שמים על פניו – לא יקנו ממנו, כי רבה המכשלה, וכל הבא למלאת ידו ללמוד מלאכת הכתיבה נעשה סופר ותופר וסוחר, ומי יודע שהוא אומן ובקי בהלכות הסתו"ם כי רבו, ואפשר שהוא חטא ולא ידע ואשם וכו'. ועוד כי באזנינו שמענו שפעמים פתחו תפילין ומצאו בו פרשיות קרועים, ופעמים נמצא בו גרעין של תמרים וצמר גפן תמורת הפרשיות, ואוי ואויה להם וכו' למי שעושה זאת, כי הוא חוטא ומחטיא את הרבים וכו'. וכן בסתו"ם הנשלחים ממקום למקום, לא יקנום כי אם יש להם כתב ועדות לראיה כי הם יוצאים מתחת יד סופר אשר הוא אומן ובקי בהלכות ומוסמך על ידי חכם שנתן לו קבלה. ויש לבית דין לחקור ולדרוש בכל זמן ועידן על הסופרים והמגיהים והבודקים והמוכרים, כמו שכתב רמ"א ביורה דעה שם על השוחטים ובודקים, והוא הדין והוא הטעם שצריך לדרוש ולחקור בענין מלאכת הסופרים כדי לזכות את העם, ועליהם תבא ברכת טוב. כתב הראיה של מלאכת הסתו"ם צריך שתהיה על כל דבר ודבר. דהיינו אם הוא מעבד עורות, צריך שיהיה לו כתב ראיה שהוא בקי במלאכת עיבוד העורות, שלא יטשטשו אחר כך האותיות, וגם בכל דינים הנצרכים לעיבוד. ואם הוא סופר, שהוא אומן בכתיבה, שלא יש בה שום שינוי צורת האותיות, ובקי בכל הדינים הנצרכים לה. וכן אם הוא מגיה או בודק או תופר או עושה בתים ורצועות, כל אחד ואחד במלאכתו. וגם שיהיה חוזר על לימודו תמיד, בכדי שלא יבא לידי שכחה לפי מה שהוא אדם. וראוי שיחזור פעם אחת כל שלשים יום, כמו שכתב השמלה חדשה ביורה דעה (שם אות ז') גבי שוחט ובודק, יעו"ש".

ועיין בדרכי משה (יו"ד סי' א' ס"ק ה'): "מצאתי במהרי"ל (הל' שחיטה פ' ע"א) בשם מהר"ש (מנהגי מהר"ש סי' קמד, מכון י-ם) דקבלה בידו מרבינו יונה שיש לכל שוחט כשמתחיל לשחוט לחזור השחיטות בכל יום פעם אחת, וכה יעשה שלשים יום, ואח"כ כל חודש פעם אחת, וכה יעשה שנה תמימה, ואחר אותה שנה יחזור כל תקופה פעם אחת וכן יעשה כל ימיו, ואם לא עשה כן – אסור לאכול משחיטתו, עכ"ל. ונראה לי דאין להחמיר רק לכתחלה, אבל לא בדיעבד". ועיין בכף החיים (שם ס"ק נ"ו) וק"ו שיש לסופר לנהוג כן כפי שמובא בפוסקים. ואפשר לבאר כמו שכתב האר"י הקדוש שכל מי שלומד הלכות פסח מובטח לו שלא יכשל בחמץ בפסח. והסבירו הטעם לכך כיון שמלאך נברא מלימודו הוא המלאך המגן עליו. כי מי שחוזר על הלכות סת"ם המלאך הגואל ישמרהו מכל מכשון והקב"ה יסייעו שלא יכשל. כי בתורה נמסרה לבני אדם ואין הקב"ה בא בטרוניא על בריותיו אם עשה מה שאפשר, דהיינו למד כתיבת סת"ם ע"י סופר מומחה ולמד הלכות סת"ם וחזר עליהם. ומידי פעם ילמד גם בספרים המדברים על נושא זה ומהדינים המתחדשים בהלכות הללו.

[76] שו"ע (או"ח סי' ל"ב סעי' כ): "צריך לדקדק בחסרות ויתרות, שאם חסר או יתר אות אחת – פסולים, ונמצאו המניחים אותם מברכים בכל יום ברכה לבטלה, וגם שרוי בכל יום בלא מצות תפילין ונמצא עונש הסופר מרובה. לכן צריך להיות מאוד ירא שמים וחרד לדבר השם, המתעסק בכתיבת תפילין ותיקונן". וכתב אמרי שפר (כלל ב' הערה א'): "ועיין בחיבורי שיח סופר בח"ג במ"ס הלכה י"ג (בד"ה נאה וכתוב בה לשמן) ואפשר שהוא עיקר הנוי שאם יש סופר אחד שכותב האותיות כתיקונן וכדינן וירא שמים מרבים אע"פ שאין כתיבתו דומה לאחר שאינו מוחזק כ"כ בכשרות, יכתוב הוא. ועל כיוצא בזה כתוב: כי האדם יראה לעינים וה' ללבב (שמואל א', ט"ז). עוד שם: וכן עיר שאין בה ס"ת ויש שם סופר (דווקנא קאמר כלומר סופר מומחה) שיודע לכתוב אבל אינו יודע לכתוב כ"כ יפה כמו סופר אחר שלא יבוא כ"כ בקרוב מוטב שיכתוב אותו הסופר המצוי מיד ע"כ. ודווקא שאינו יודע לכתוב כ"כ יפה, אבל אם אינו בקי אפילו בתג אחד לא יכתוב (מעין אריות), ומשמע שאם יש סופר מומחה היינו שהוא בקי בכל דיני סת"מ, אף שהוא אינו כותב כ"כ יפה כמו סופר האחר הכותב יפה ואינו בקי בדיני סת"מ אז הסופר המומחה והבקי יותר קרוב למלאכת סת"מ. ואף רק מי שהוא בקי בתג אחד יותר קרוב. הוא מכש"כ מי שהוא בקי בכל דיני סת"מ בוודאי יותר קרוב הוא למלאכת סת"מ מהאינו בקי". והביאו הקול יעקב (שם ס"ק קט"ו).

[77] פסק השו"ע (או"ח סי' ל"ב סעי' כ'): "צריך לדקדק בחסרות ויתרות, שאם חסר או יתר אות אחת פסולים, ונמצאו המניחים אותם מברכים בכל יום ברכה לבטלה, וגם שרוי בכל יום בלא מצות תפילין ונמצא עונש הסופר מרובה. לכן צריך להיות מאוד ירא שמים וחרד לדבר השם, המתעסק בכתיבת תפילין ותיקונן". ועיין במשנ"ב (שם ס"ק ק"ג) שכתב: "וחרד לדבר השם – ראיתי להעתיק פה לשון הלבוש הצריך מאד לענינינו, דז"ל: ולא כמו שעושין עכשיו כמה סופרים שמניחין נערים המתלמדין לכתוב תפילין כדי שירגילום בכתב, ואח"כ רואה הסופר אם נכתבו כהלכתן בחסירותן ויתירותן, וסגי ליה בהכי, ואח"כ מניחין אותן בבתים ומוכרין אותם, ומחשבין להם הסופרים אותן המעות בשכר הלימוד להנער, ומראים להם פני היתר לומר: הרי אנו בזה כגומלי חסדים עם הנערים העניים ללמוד להם מלאכת הכתיבה בחנם והיא מלאכת ה'. אבל אני אומר: יצא שכרם בהפסדם, ואדרבה לא טוב המה עושים בעמם, כי הנער נער ואין יודע בין ימינו לשמאלו ואין לו שום כונה בעולם, רק הם כמתעסקים בכתיבה ליפות הכתב ולא לשום קדושה ושום כונת מצוה בעולם, והרי עונש הסופר מרובה מאד שמכשיל את הבריות שמניחין אותן התפילין הפסולין [וכדלעיל בסעיף י"ט]. ולא עוד כדי להשביח את מקחו יאמר הסופר לכל: אני כתבתים ובכוונה כתבתים וכו'. וכל העושין כן בודאי עתידין ליתן את הדין ולקבל עונשין הרבה מאוד, ועליהם נאמר: 'ארור עושה מלאכת ה' רמיה'. ע"כ יזהר כל סופר ויתרחק מזה וטוב לו. דלשמן האמור אצל תפילין אין הכונה לשם בעל התפילין, כמו גבי גט דצריך לשם האיש והאשה, רק לשם קדושת תפילין, עי"ש. וסיים ע"ז: ומן הראוי למי שיש כח בידו למנות כותבי תפילין מהוגנים אנשי אמת שונאי בצע בעלי תורה יראי אלקים וחרדים על דברו בכל עיר, כמו שממנים שוחטים ובודקים, שלא יאמינו לכל הסופרים שאין כוונתם אלא להרויח ממון ע"י כתיבה ותיקון יפה בעשיית התפילין, ואף כי גם כוונה זו טובה היתה לייפות המצוה בנוייה, זה דוקא אם היה להם כוונה קדושה ג"כ אבל בזה אינם נזהרים ודי בזה עכ"ל הטהור. וכתב בספר ב"ש: יכתוב אותיות טובים ותמימות ולא שבורות ובמתון ובכוונה גדולה ולא ימהר אדם בכתיבתה כדי להרויח ממון הרבה, כי אותו ריוח ילך לאיבוד ולדיראון ויפסיד נשמתו כי הוא מחטיא את הרבים. וכל מי שכותב תפילין טובים וכשרים כפי יכולתו, שכרו כפול ומכופל וניצול מדינה של גיהנם. וכתב בס"ח סי' פ"ה: וצדקתו עומדת לעד – זה המזכה רבים, כגון המלמד ליראי השם תיקון תפילין לתקן לאחרים. ועיין בסימן ל"ט מתי אדם ראוי לכתוב תפילין".

[78] מיהו אין צריך להתעמק בבירור.

[79] בספר הזכרונות (זכרון תשיעי פרק שלישי) כתב: "וכל אשר נדבה רוחו אותו לקרבה אל המלאכה יגזרו עליהם שלא להתחיל בכתיבת תפילין ומזוזות כי להיות דמיהם יקרים חושבים להרויח בכתיבתם, ויוצא שכרם בהפסדם כי מי שאינו בקי כל צרכו או תצא ח"ו תקלה מתחת ידו שיבוא אדם לצאת ידי חובתו בכתב פסול והוא לא ידע או ימלא את הגניזות מכמה מיני פיסולין שכמעט אי אפשר שלא להכשל בהם מי שאינו מורגל בכתיבה יפה ונמצאו כמה שמות הקודש מונחין שם אין זה כבוד שמים. ולכן נראה כי טוב להרגיל עצמם בתחילה בכתיבת מגילות כי אין שם שמות הקודש, גם כי ילכו לגניזה מרוב טעויות המתחילין, גם תיקונן קל מחמת שאין בהם משום שלא כסדרן כאשר ידוע. ושוב בנחת רוח יעלו בקודש". מיהו אין זו חובה אלא עצה טובה.

[80] בעטרת זקנים (או"ח סי' ל"ב סעי' א') כתב: "אדם הכותב תפילין – די שמשתכר טרעפיק והוא איסתרי והוא ח' שבסלע צורי".

[81] כתב המשנ"ב (סימן מ' ס"ק ג'): "נוהגים העולם להתענות כשנופל תפילין מידו על הארץ בלא נרתיקן, וה"ה כשנופל ס"ת אפילו בנרתיקן. ועיין בא"ר שכתב דאפילו תפילין בנרתיקן יתן פרוטה לצדקה". ועיין בשו"ת חיים שאל (חלק א' סימן י"ב): "תשובה עד שאתה שואלני אם הרואה חייב להתענו' אעיקר' דדינ' הא דפשיט' לך ולכל המון ישראל שמי שהיה בידו הס"ת ונפל חייב להתענות אינו מפורש בתלמוד ופסקי רבוואת' קמאי. אמנם מנהג ישראל שגם אשר יפלו מידו התפילין מתענה. וכ"ש מי שיפול מידו הס"ת. ובשגם סבר' הוא דצריך כפרה שבא זלזול לס"ת על ידו. לא נתבאר בדברי הש"ס והפוסקים ראשונים. רק הרב משפטי שמואל סי' י"ב ישנו בנותן טעם למנהג התפילין וכתב כשנופלים התפילין מידו שייך בהם זלזול ואמרו ז"ל שהתפילין שנשרפו בזרוע צריך לקרוע וכו' כמו ס"ת וכו' ואחרי שהם כס"ת וכי יסתפק אדם שמי שנפל ס"ת מידו לא יתענה עכ"ל עיניך הרואות דמסבר' קאמר שהנופל לו ס"ת יתענה ופשיט' ליה. והרב מהר"ם ן' חביב בס' כפות תמרים על דף מ"א ע"ב כתב סמך לתפילין ויליף מהש"ס דכשנופלים התפילין הוא זלזול וא"כ נהגו להתענות לכפר העון ע"ש. ודבריו בכלל דברי הרב משפטי שמואל שהזכירו שם דגם הוא כתב דכשנופלים שייך זלזול וזה אין צריך ראיה שהוא זלזול".

[82] כתב הבא"ח (ש"ר פרשת חיי שרה סעי' י"ח): "מי שנפלו לו תפיליו מידו – נכון שיתענה יום אחד באותו היום. ואם א"א לו להתענות – יפדה התענית בצדקה. ואם נפלו בהיותם תוך כיסם – אין צריך להתענות, אלא די לתת פרוטה אחת לצדקה. ובסה"ק רב פעלים כתבתי בס"ד בתשובה דאפילו אם נפלו בגובה פחות מעשרה טפחים – יתענה יום אחד, ולא כמ"ש העולם דבעינן גובה עשרה טפחים". ועיין בכה"ח (סי' מ' ס"ק ז') שכתב: "מי שנפלו לו תפילין דצריך להתענות, או אם הם בתוך הכיס דצריך ליתן פרוטה לצדקה, לא כמו שאומרים העולם עד שיפלו למעלה מעשרה טפחים דזהו משום ביזוי תפילין ובכל גוונא יש בזוי אפילו אם נפלו פחות מעשרה טפחים, וכן כתב בן איש חי ז"ל פרשת חיי שרה אות י"ח. מיהו נראה לי דאם נפלו פחות מגובה שלשה טפחים, דאין צריך להתענות, כיון דאמרינן במסכת שבת דף צ"ז ע"א ובכמה דוכתי כל פחות משלשה כלבוד דמי, וכן אמרו במסכת שבת דף ה' ע"א כגון ששלשל ידו למטה משלשה ופירש רש"י ז"ל דהויא כקרקע, וכן כתבו התוספות בכתובות דף ל"א ע"ב ד"ה רב אשי וכו' דלמטה משלשה כלבוד דמי וכמונחת אארעא דמיא יעו"ש וכן הוא בכמה מקומות יעו"ש, ואם כן כיון שכל שהוא פחות משלשה כמונחת על ארעא דמיא ליכא ביזוי תפילין אם נפלו פחות מגובה שלשה טפחים, ומכל מקום יש ליתן פרוטה לצדקה כמו באם נפלו בתוך הכיס".

[83] בא"ח (ש"ר פרשת חיי שרה סעי' י"ח). ועיין בכה"ח (סי' מ' ס"ק ה') שכתב: "כתב הכנסת הגדולה בהגהות הטור: נוהגים להתענות מי שנופלין לו תפילין, ובספר משפטי שמואל סימן י"ב תמצא סמך למנהג, עכ"ל. והביא דבריו מגן אברהם בסימן מ"ד ס"ק ה', יד אהרן בהגהות הטור, מחזיק ברכה אות א', רבינו זלמן סימן מ"ד אות ב', שתילי זיתים שם אות ה'. וכן מי שנופל ספר תורה מידו כתב שם במשפטי שמואל דיתענה, והביאו הכנסת הגדולה ביורה דעה סימן רפ"ב וברכי יוסף שם בשיורי ברכה אות א', מגן אברהם באות הנז"ל. וכתב שם המגן אברהם, וז"ל: ונ"ל דמיירי בלא נרתיקן, אבל בספר תורה – אפילו בנרתיקן עכ"ל, ור"ל דהא דצריך להתענות בנפלו לו תפילין דוקא אם נפלו בלא נרתיקן אבל אם נפלו התפילין בנרתיקן אין צריך להתענות, ובספר תורה אפילו נפלו בנרתיקן – צריך להתענות, וכן כתב רבינו זלמן שם ושתילי זיתים שם. ושיירי כנסת הגדולה בהגהות הטור בסימן תקס"ו אות ג' כתב בשם מהר"י ברונא מכ"י, וז"ל: רבותי החמירו להצריך תענית אפילו אם נפלו לארץ עם הכיס שלהם, וכהאי גוונא אני מיקל ליתן פרוטה לצדקה עד דנפלה קציצה לארץ אפילו אם הרצועות בידו, אבל ברצועות ליכא קפידא עכ"ל, וכן כתב אליה רבה בזה הסימן אות ה' בשם הנזכר דאם נפלו בנרתיקן – יתן פרוטה לצדקה, וברצועות אין קפידא אם נפלו לארץ יעו"ש, וכן כתב באר היטב בסימן תקע"א ס"ק א' בשם הנזכר, מחזיק ברכה בזה הסימן אות ב', מחצית השקל בסימן מ"ד ס"ק ה', חסד לאלפים אות ה', יפה ללב בסימן מ"ד אות ב', בן איש חי ז"ל פרשת חיי שרה אות י"ח. ועיין להחיד"א בספר חיים שאל חלק א' סימן י"ב שכתב דאף מי שנפל מידו התפילין עצמן, אם הוא תש כח וקשה עליו התענית, וכל שכן אם הוא צורבא מרבנן וממעט בתלמוד תורה – יתן צדקה לכפר עון נפילת התפילין, וגדולה צדקה לכפר אפילו למזיד, כמו שאמרו ז"ל וקל וחומר לשוגג או אנוס יעו"ש, וכן כתב החסד לאלפים שם, יפה ללב שם, בן איש חי שם, וכן כתב ה"ר חיים פאלאג'י בכף החיים סימן יו"ד אות ל"ח בשם אורחות יושר פרק ט"ו. מיהו אם נפל ספר תורה מידו – אין להקל ח"ו וצריך שיתענה. חיים שאל שם, והביא דבריו רב פעלים ז"ל חלק א' סימן ל"ג".

[84] עיין באות חיים ושלום (סי' מ"ד ס"ק א') שכתב: "עיין מג"א (ס"ק ה') לענין כשנפלו תפילין לארץ דנהגו להתענות, וכתב זה בשם משפטי שמואל, והנה זהו שם בשו"ת משפטי שמואל (סי' מ"ב) מדמה תפילין לס"ת כשנפלו על הארץ, מקורו מש"ס (מו"ק דף כ"ו ע"א) ברבי דשקלי לטוטפתיה (התפילין) ואחתיה אבי סדיא, אתאי בת נעמיתא בעי למיבלעיה אמר: השתא מחייבי שתי קריעות וכו'. הגם דמסקינן שם דוקא בזרוע ושנשרף וכן פסקינן ביו"ד (סי' ש"מ סעי' ל'), מ"מ למד מזה המשפטי שמואל דדומה תפילין לס"ת שנשרף לענין קריעה. וה"נ כיון שמקובל ולא יסתפק אדם שמי שנפל ס"ת חייב להתענות (כמו שכתוב שם במשפטי שמואל), ה"נ בתפילין… אמנם נסתפקתי בזה לענין אם נפלו מידו תפילין פסולים אם ג"כ צריך להתענות מי שנפלו מידו, הגם שביארנו בתשו' הנז' דבס"ת פסולה שנפלה צריכין להתענות וכן נראה מגדולי האחרונים, אבל בתפילין פסולים נ"ל דא"צ להתענות כלל, כיון דכל עיקר הסמך כנ"ל מש"ס מו"ק דשקלי לטוטפתי ושם איירי בתפילין כשרים שהיו עליו (שהניחם בי סדיא כשרצה לילך לביהכ"ס), משא"כ לתפילין פסולים אין שום סמך. ואין לומר כיון דעכ"פ יש בהן פ"ה אותיות ודמי למה שכתב רש"י (שבת דף קט"ו ע"ב) דפ"ה אותיות הוא שיעור לספר תורה שנמחקו או בלה, להיות עומד בקדושתו עכ"ל, היינו דוקא ס"ת מרוב קדושתו, ואם נשאר עכ"פ פ"ה אותיות לא יצא מקדושתו, אבל בתפילין לא שמענו כזה כמובן. ובפרט בדורות חלושים האלו וטוב לפדות התענית בצדקה אם אפשר, וה' יתברך יצילנו מכל מכשול ואך טוב לישראל".

[85] ראה כה"ח (סי' מ' ס"ק ה') הובא לעיל בהערה פ"ג.