שיחות ומאמרים בפרשה
קביעת עתים לתורה
"וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (כז, כ)
המנורה רומזת לתורה, כשם שהנרות במנורה היו צריכים לדלוק תמיד, כך האדם צריך לדאוג שיהיה לו זמן קבוע ללימוד התורה 'תמיד', וכמו שנצטווינו (יהושע א, ח): "והגית בו יומם ולילה".
יש החושבים כי לימוד התורה יכול להיות בזמן שהם שוכבים על המיטה וקוראים באיזה ספר במנוחה וללא מאמץ, או דרך שמיעת קלטת וכדומה, אך טעות בידם, דרך לימוד התורה הוא דוקא ע"י עמל ומאמץ. ולמרות שבתחילה דבר זה קשה, אך הקב"ה משלם שכר – לפום צערא (אבות ה, כג), ועתידים להיפתח לפני האדם שערי אורה בהבנת דברי התורה עד שתדבק נפשו בלימודה ביותר, ושמחת לימוד התורה גדולה יותר מכל שמחה אחרת שבעולם.
כמו כן, צריך האדם לקבוע זמנים ללימוד התורה ולא ללמוד רק באקראי מתי שיזדמן לו. וזהו שכתוב בהדלקת המנורה הרומזת לחכמת התורה, להעלות נר "תמיד", ולא דרך אקראי.
וגם יש לרמוז בכך שהשמן צריך להיות "כתית למאור" – היינו שיכתת רגליו לשיעורי תורה, וגם יכתת – ישבור את נפשו בכדי להבין את דברי התורה. ועם כל זה בשעות אחרות אשר אינן מוקדשות ללימודו הקבוע, ישמע קלטות של דברי תורה במקום שישמע דברים בטלים, ואז יזכה לבסוף "להעלות נר" – דברי התורה יאירו את עיניו.
וכבר הזכרנו כמה פעמים בענין קביעת עתים לתורה, כי במקום אחד אומר רשב"י (ברכות לה:), שאדם העובד לפרנסתו ועושה עבודתו קבע לא ימצא זמן ללימוד תורה, כי חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה, ותורה מה תהא עליה?! ועל כן צריך ללמוד תורה ולעזוב את טרדות הפרנסה כדי שיעסקו בהן אחרים. אבל במקום אחר אומר רשב"י (מנחות צט:): "אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי אפי' לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש". ואין דבריו סותרים – משום שכאשר האדם קורא קריאת שמע בכוונה, יראה שרמוזים בה כל עשרת הדברות, ובעשרת הדברות רמוזים כל תרי"ג מצוות. נמצא שאדם יכול ללמוד ולקיים את כל התורה כולה על-ידי קריאת פרשת שמע בכוונה (עיין מנחות שם, ובסידור קול אליהו עמוד קל).
שיעור וגדר התמיד בעשיית המצוות
"שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (כז, כ)
ידועה מחלוקת הראשונים בין הרמב"ן לבין רש"י לגבי "נר התמיד", האם הכוונה היא ש"נר התמיד" דולק עשרים וארבע שעות או רק כל הלילה.
לדעת רש"י מצות הדלקת המנורה היא רק בלילה, וזו לשונו: "כל לילה ולילה קרוי "תמיד", כמו שאתה אומר "עולת תמיד", ואינה אלא מיום ליום. וכן במנחת חביתין נאמר "תמיד", ואינה אלא מחציתה בבקר ומחציתה בערב. מערב עד בקר – תן לה מדתה שתהא דולקת מערב עד בקר, ושיערו חכמים חצי לוג ללילי טבת הארוכין, וכן לכל הלילות, ואם יותר אין בכך כלום".
ואכן בלחם הפנים פירוש המלה "תמיד" הוא משבת לשבת.
ולעומתו, סובר הרמב"ן שהכוונת המלה "תמיד" היא, כי על המנורה להיות דולקת במשך כל שעות היממה, וזו לשונו (ד"ה "להעלות נר תמיד"): "כל לילה ולילה קרוי תמיד וכו' לשון רש"י. ומדרש רבותינו אינו כך, אלא כך שנו בספרי (ריש בהעלותך) יאירו שבעת הנרות וכו' הא כיצד, לפני ה' תמיד, שיהא נר מערבי דולק תדיר, שממנו מדליקין את המנורה בין הערבים וכו' לפי שהוא תמיד לעולם".
[וממחלוקת זו באנו לענין מתי נעשה בו נס חנוכה – אם ביום כ"ה או בליל כ"ו. הגמרא בשבת אומרת (כא:) כי החשמונאים נכנסו להיכל ביום כ"ה, ולכן הדליקו את המנורה בליל כ"ו. ואילו לדעת הרמב"ן אמנם נכנסו בכ"ה, אבל הדליקו את המנורה מיד באותו יום].
ומצינו במקומות נוספים את המושג "תמיד" ובכל אחד מהם יש לפרש כפי עניינו. הנה כתב הרמ"א (אורח חיים סי' א, א): "הגה, שויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני הא-לוקים", וברור שכאן אין מחלוקת וכולם מודים שהכוונה במלה "תמיד" היא יומם ולילה.
ובסוף אורח-חיים בשולחן ערוך (סי' תרצז) כתוב: "וטוב לב משתה תמיד", כאן הכוונה ל"תמיד" כשיטת רש"י דהיינו לעיתים מזומנות.
כלומר, "שויתי ה' לנגדי תמיד" צריך להיות ביום ובלילה, אולם "טוב לב משתה תמיד" יש לקיים בימי הצלה, נס ומועד, ואז יזכור את חסדי ה' אשר גבר עלינו, כי אינו "תמיד" רצוף.
ועדיין יש להבין היאך אפשר לקיים "שויתי ה' לנגדי תמיד" גם ביום וגם בלילה שהרי ביום יכול האדם להעמיד לנגד עיניו את הקב"ה, אך בלילה בעודו ישן, כיצד יעשה זאת?
אלא, כאשר אדם הולך לישון מתוך דברי תורה, וקורא קריאת שמע על המטה, וקורא תיקון חצות, וקם בבוקר בהודאה ותפילה לבורא יתעלה ויתברך באמירת "מודה אני", נמצא שבכל יומו, מבוקר עד ערב הוא מעמיד את ה' לנגדו ובזה עבודתו היא עבודת "תמיד".
אחדות ויחודיות
"שִׁשָּׁה מִשְּׁמֹתָם עַל הָאֶבֶן הָאֶחָת וְאֶת שְׁמוֹת הַשִּׁשָּׁה הַנּוֹתָרִים עַל הָאֶבֶן הַשֵּׁנִית כְּתוֹלְדֹתָם" (כח, י)
בבגדי הכהן הגדול שנעשו "לכבוד ולתפארת" (ח, ב) מצינו את שמותיהם של שנים עשר שבטי ישראל שתי פעמים אך בסדר שונה. על כתפות האפוד היו שתי אבני שוהם ועליהם חקוקים בפיתוחי אומן שמות בני ישראל, "ששה משמותם על האבן האחת ואת שמות הששה הנותרים על האבן השנית" (כח, י). ועל האפוד עצמו היה חושן משפט ושמות בני ישראל מסודרים בו בארבעה טורים.
והנה, על שתי אבני השוהם שעל כתפות האפוד היו חקוקים שמות בני-ישראל לפי סדר תולדותם וכדעת רש"י (שם כח, י) על האחת: ראובן שמעון לוי יהודה דן ונפתלי. ועל השנית: גד אשר יששכר זבולון יוסף ובנימין.
ועל-פי הסדר הזה ישנן בכל צד כ"ה אותיות כדי שלא יהא שוני בין השבטים, ומכאן הרמז "כ"ה תברכו את בני-ישראל אמור להם".
בעל 'אור החיים הקדוש' כתב (שם כח, י) סדר אחר של חקיקת שמות השבטים כדעת הרמב"ם (הל' ביאת המקדש פ"ט ה"י), כסדר תולדותם. וסדר שני בחושן המשפט אשר עליו הייתה משבצת זהב גדולה ובתוכה ארבעה טורי אבן, ובכל טור מארבעת הטורים שלש אבנים, כל אבן בצבע שונה כצבע דגלו של אותו השבט.
כלומר על כתפות האפוד שמות השבטים כתובים לפי סדר לידתם וכך צריך לציין אותם. אך כאשר שמים את שמותם על הלב, בחושן המשפט צריך להדגיש כי המשפט אחד הוא לכלל ישראל, ולכן "משובצים זהב יהיו במלואותם" (כח, כ).
ללמדנו, כי לכל שבט יעוד אחר ומנהגים אחרים ועל כל שבט להמשיך במסורת שלו הנרמזת על-ידי הצבע השונה שיש לכל אבן אך כולם מאוחדים ומלוכדים במשבצת זהב.
מבגדי אהרן הכהן למדים אנו מהי אחדות ישראל האמיתית, אמנם כל שבט שונה בהנהגותיו אך המשפט אחד הוא לכולם. כלומר מצד אחד צריכים כל שבט ושבט לשמור על הענין המיוחד רק להם, ומאידך כולם כלולים בתורה אחת, חוקה אחת ומשפט אחד, וזוהי אחדות ישראל באמת.
שופטי ישראל דבקים במשפטי התורה
"וְעָשִׂיתָ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב כְּמַעֲשֵׂה אֵפֹד תַּעֲשֶׂנּו" (כח, טו)
"וְיִרְכְּסוּ אֶת הַחֹשֶׁן מטבעתו מִטַּבְּעֹתָיו אֶל טַבְּעֹת הָאֵפֹד בִּפְתִיל תְּכֵלֶת לִהְיוֹת עַל חֵשֶׁב הָאֵפוֹד וְלֹא יִזַּח הַחֹשֶׁן מֵעַל הָאֵפוֹד" (כח, כח)
החושן והאפוד היו צריכים להיות צמודים לאהרן הכהן, ולא לזוז ממנו כלל, וצריך להבין, מה החשיבות הגדולה בחושן לבל יזוז כלל מהכהן?
אלא, התורה באה ללמדנו מהי דרך המשפט, שיזהרו שופטי ישראל שלא לסור ממשפטי התורה כלל, וכשם שהחושן המרמז על מערכת המשפט צריך להיות צמוד לכהן וכמו שכתוב (כח, כט-ל): "ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחשן המשפט על לבו בבאו אל הקדש לזכרן לפני ה' תמיד. ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התמים והיו על לב אהרן בבאו לפני ה' ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו לפני ה' תמיד".
ועוד יש ללמוד מחושן המשפט כי אל לו לשופט להכיר פנים במשפט, לא לעני ולא לעשיר, ולא למכובד ולא לפשוט, אלא כולם צריכים להיות שווים בעיניו, כי המשפט הוא לפני ה', וצריך לדון על פי מה שציוה הבורא, ועל כן צריך ש"לא יזח החושן" ממנו כלל.
ואכן בתרגום יונתן בן עוזיאל (שם כח, ל) מבואר כמה חשובה מעלתו של חושן המשפט, וכמה צריך הכהן הגדול, הנושא אותו, להקפיד כי כולם יהיו שווים בעיניו וזו לשונו: "ותתן בחשן דינא ית אוריא דמנהרין מליהון ומפרסמין טמירן דבית ישראל". (ונתת בחושן המשפט את האורים המאירים דבריהם ומגלים נסתרות של בית ישראל). ועוד כתב שם: "וית תומיא דמשלימין בעובדיהון לכהנא רבא דתבע אולפן מן קדם ה' בהון דבהון חקיק ומפרש שמא רבא וקדישא דביה אתבריין תלת מאה ועישרתי עלמיא וחקיק ומפרש באבן שתיה דבה חתם מארי עלמא פום תהומא רבא מן שירוייא וכן מאן דמדכר ההוא שמא קדישא בשעת אניקי משתזיב וטמירן מגליין ויהון על לבא דאהרן בזמן מיעליה קדם ה' ויטול אהרן ית דין בני ישראל על לביה קדם ה' תדירא" (ואת התומים שמשלימים במעשיהם לכהן גדול שדורש תורה מלפני ה' בהם, כי בהם חקוק ומפורש השם הגדול והקדוש, שבו נבראו שלש מאות ועשרה עולמות, וחקוק ומפורש באבן השתיה אשר בה חתם אדון העולם פי התהום הגדול מבראשית, וכל מי שמזכיר השם הקדוש ההוא בשעת צרה ניצל ונסתרות נגלים לו, והיו על לב אהרן בבואו לפני ה' ונשא אהרן את משפט בני ישראל על ליבו לפני ה' תמיד). כלומר, תפקידו של אהרן הכהן בהיותו שליח של עם ישראל כמו שהגמ' אומרת (יומא יט. קידושין כג ע"ב): – "הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו וכו' שלוחי דידן נינהו" – וא"כ ודאי שמוטל על כאו"א לדאוג לכך שלא תהיה הבדלה והפליה בין איש לרעהו.
מאור המנורה רומז על מאור התורה
"אַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (כח, כ)
הגמרא במסכת מנחות (דף פו.) בארה את דברי המשנה כי הטיפה הראשונה היוצאת מן הזית היא "למאור ולא למנחות", וכפי שכתב רש"י (כז, כ).
והרמב"ם (פ"ז מהלכות איסורי המזבח ה"י) ביאר שהיו כותשים את הזיתים ואחר-כך טוחנין אותם, ושוב כותשין וטוחנין ולכן "אין כשר למנורה אלא ראשון ורביעי ושביעי בלבד שנאמר 'כתית למאור'. אין כשר למנורה אלא היוצא מן הכתוש בלבד" (ורק בראשון, ברביעי ובשביעי היו מוציאים שמן על ידי כתישה ובשאר הפעמים על ידי טחינה). ובטרם יכתשו את הזית באופן האמור, אמרו חז"ל (מנחות פו.) "הזית הראשון מגרגרו בראש הזית" כלומר היו בוחרים את הזיתים המובחרים שבראש האילן. וכך השמן המובחר והזך היה למאור, ואילו השמן השני אשר נוצר ע"י הטחינה היה למנחות.
וזהו היפך מנהג העולם, שהרי אדם לוקח לאכילה את השמן המובחר יותר, ולנרות להאיר, לוקחים את השמן הפחות מובחר. וזו באמת שאלת המשנה שם, אם מנורה שאינה לאכילה טעונה שמן זית זך, מנחות שהן לאכילה לא כל שכן?
ומשיבה המשנה, כי זו גזירת הכתוב: "זך כתית למאור – ואין זך כתית למנחות".
ומעתה, יש להבין מהיכן ייקחו בני ישראל במדבר "שמן זית זך", היכן יש עצי זית במדבר כדי שימצאו בהם גרגרים בראש האילן ויכתשום ויעשו מהם שמן זית זך כתית?
בפרשת ויקהל נאמר (לה, כז): "והנשיאים הביאו את אבני השוהם וכו' ואת השמן". וכתב בתרגום יונתן בן עוזיאל (שם) שהנשיאים הביאו "שמן זית זך" מגן עדן, ואף כאן יש להבין וכי בגן-עדן יש עצי זית?
אך מסתבר שכן, שהרי במדרש מובאת מחלוקת לגבי "עלה זית טרף" (בראשית ח, יא) שהביאה היונה בזמן המבול. יש אומרים שהביאה מזית שבארץ-ישראל, ויש אומרים שהביאה מזית שבגן-עדן (ויקרא רבה לא, י). ובכן, הנשיאים הביאו את הזיתים, אך ישראל בודאי כתשו את הזיתים כאמור והוציאו טיפה ראשונה, שמן זית זך כתית למאור.
זאת ועוד, על האש שעל המזבח נאמר (ויקרא ו, ו): "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה", אך האש הראשונה ירדה מן השמים וכלשון הפסוק: (שם ט, כד): "ותצא אש מלפני ה'… וירא כל העם וירונו".
הרי לנו כי למאור המנורה הטהורה הובאו הזיתים הראשונים מגן-עדן, והאש הראשונה שעל המזבח הייתה האש מן השמים. ומאיזו אש העלו את נר התמיד במנורה?
כתב רש"י (שם): "אש תמיד – אש שנאמר בו תמיד – היא שמדליקין בה את הנרות שנאמר בה: להעלות נר תמיד אף היא מעל המזבח החיצון תוקד".
ומהעלאת הנר אנו צריכים לקחת מוסר גדול!
הנה הזיתים מגן-עדן, והאש הראשונה ירדה מן השמים, ואת נר התמיד מדליקין מאש זו שירדה מן השמים, אך האדם בעצמו צריך לכתוש את הזיתים, להוציא את השמן ולהעלות את הנרות. ללמדנו: שמן השמים נותנים לכל אדם ואדם את הכלים לקיים תורה ומצוות, אך על האדם לעמול בתורה ובקיום המצוות כדי לזכות לחיי העולם הבא ובדרך זה הוא נכנס לטרקלין, והנשמה מאירה בקרבו ומסייעת לו לעלות ולהתעלות תמיד.
וביתר ביאור, המנורה הטהורה במקדש הוסיפה בעם ישראל קדושה, תורה, טהרה וחכמה, בבחינת "הרוצה להחכים ידרים" (ב"ב כה:) – אל מקום המנורה שהיא החכמה. וכעין זה מובא בגמרא (יומא עב:): "א"ר יוחנן שלשה זירים הן של מזבח ושל ארון ושל שלחן של מזבח זכה אהרן ונטלו, של שלחן זכה דוד ונטלו, של ארון עדיין מונח הוא כל הרוצה ליקח יבא ויקח שמא תאמר פחות הוא ת"ל בי מלכים ימלוכו" (משלי ח, טו)" – אהרן זכה לזר כהונה, דוד המלך זכה לזר מלכות אבל זר התורה "מונח בקרן זוית וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול".
והנה הזית והאש הם מן השמים, אבל הכתית – זו פעולת האדם להמית את עצמו "באהלה של תורה" ואז זוכה הוא "למאור" – לאורה של תורה, "להעלות נר תמיד" – להתעלות ולהתגדל בכל יום ויום, וכאשר האדם מתקדש מלמטה, מקדשין אותו מלמעלה (יומא לט.) והשלהבת עולה מאליה.
ונר תמיד – היינו תמיד יומם וליל, כדעת הרמב"ם בבחינת (ירמיה לג, כה): "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי". והמאור שבתורה חוזר ומעלה ומקדש את עם ישראל שיתעלו בקדושה מעלה מעלה.
ועל פי זה יבואר, שבשעה שהנשיאים הביאו את קרבנם בחנוכת המשכן וחלשה דעתו של אהרן, אמר לו הקב"ה: "חייך, שלך גדולה משלהם שאתה מטיב את הנרות" (תנחומא במדבר ה), עבודתך היא יום-יומית, ובהטבת הנרות והעלאת נר התמיד אתה ממשיך קדושה וטהרה ששייכת לכלל ישראל לדורי דורות.
פרפראות
קללת חכם אפילו על חינם היא באה
"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (כז, כ)
שואל בעל הטורים (שם): כיצד יתכן שהתורה פותחת ציווי זה ללא שיוזכר שמו של משה רבנו, והרי בכל התורה כולה משעה שנולד משה לא היה ציווי שמשה נצטווה לומר לבני ישראל ללא שיוזכר שמו באותו העניין?
ומתרץ בעל הטורים: "לא הזכיר משה בזה הסדר, משא"כ בכל החומש שמשעה שנולד משה אין סדר שלא הוזכר בה (חוץ ממשנה תורה), והטעם מפני שאמר מחני נא מספרך אשר כתבת, וקללת חכם אפילו על תנאי באה (ברכות נו. מכות יא.), ונתקיים בזה".
ואומרים משם החיד"א, שבמלה מספרך רמוזה פרשת "תצוה", שכן ספרך הוא נוטריקון של ספר כ', כלומר הפרשה העשרים החל מפרשת בראשית היא פרשת "תצוה", וזהו מחני נא מספר- ך'.
כלומר משה רבנו מסר את נפשו על עם ישראל אחרי שחטאו בחטא העגל, והתפלל מאה ועשרים תפילות, ואמר בתפילתו (לב, לב): "מחני נא מספרך אשר כתבת", ולא זז משם עד שמחל להם הקב"ה מחילה גמורה ואמר לו (במדבר יד, כ): "סלחתי כדברך", אך משום שקללת חכם אפילו על תנאי באה, נתקיים במשה, והיה צורך למחות את שמו של משה רבנו, וקיים זאת הקב"ה בפרשת "תצוה".
וזו לשון הזוהר הקדוש (שה"ש א, א): "פתח ואמר, ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת. קללה דא על תנאי, וקב"ה מחיל לחוביהון בגיניה דמשה, ואעפ"כ אתמחי מפרשתא מעלייתא באורייתא בפיקודא דעובדא דמשכנא, ואיהי פרשת ואתה תצוה, דהוה ליה למיכתב שמיה דמשה בכל מלה ומלה ובכל פיקודא ופיקודא דתמן, ואתמחי מכל ההיא פרשתא דלא אדכר תמן. הוי קללת חכם אפילו על תנאי אתקיים", עכ"ל (ועיין עוד בזוהר פנחס דף רמו ע"א).
ומכאן יש ללמוד שעל האדם תמיד לדבר בלשון טובה אף על עצמו, ולא יקלל את עצמו, משום שאינו יודע עד היכן הדברים יכולים להשפיע.
טעם המנהג של סעודת חברא קדישא בז' אדר
"וְאַתָּה תְּצַוֶּה…" (כז, כ)
מובא בשם הגר"א מוילנא (ראה קול אליהו ודברי אליהו פרשת תצוה), שפרשת תצוה נקראת לעולם בשבוע שחל בו ז' באדר, יום לידתו ופטירתו של משה רבנו עליו השלום. וביום ז' אדר נוהגים אנשי 'חברא קדישא' לעשות יום טוב וסעודה. ויש להבין מה מצאו לשמוח ביום זה, והלוא מלאכתם מלווה תדיר בצער ויגון עם אבלם של משפחות הנפטרים?
אלא, ששונה פטירתו של רבן של ישראל: הנה על משה רבנו נאמר (משלי י, ח): "חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֹת", וכתב רש"י: "חכם לב יקח מצות – משה רבינו שכל ישראל היו עוסקין בביזת מצרים והוא היה עוסק במצות שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף" (ראה סוטה יג.).
והנה, אומנם היתה בביזת מצרים מצוה שכן נצטוו ישראל לצאת ברכוש גדול, אך מרע"ה לא התפעל מכך וטען שביזת מצרים שייכת רק למי שהיה משועבד, ואילו לו אין זכות כיון שלא נשתעבד. והקב"ה עונה לו כי מצווה זו של הביזה אינה קשורה לשעבוד. ולמרות הכל, משה רבנו לא לקח חלק בביזה, אלא התעסק בנשיאת עצמות יוסף, ובכך הרוויח שתי מצוות, האחת, שבז להבלי העולם הזה, והשנית שהתעסק בעצמות יוסף.
ועל כן, מכאן שנכון וראוי לאנשי 'חברא קדישא' לעשות סעודה ביום פטירתו של משה רבנו, לידע מהו "חכם לב" ולהעדיף מצוות על הבלי העולם.
ועוד שבאותו יום שנפטר משה רבינו אנשי החברא קדישא לא "עבדו" משום שהקב"ה קבר את משה רבנו בעצמו (עיין רש"י דברים פרק לד פסוק ו, וסוטה דף יג: ויד.).
כתי"ת – רמז לשנים שדלקה בהם המנורה במקדש
"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (כז, כ)
אומר בעל הטורים שבפסוק זה רמוז משך הזמן שדלקה המנורה בשני בתי המקדש, וז"ל: "כתית, רמז ת"י ת"כ שנים היה נוהג הדלקת המנורה".
כלומר, משך זמן ההדלקה היה מוגבל לתקופת קיומם של בתי המקדש, וכאשר חרבו הופסקה הדלקת הנרות במנורה. כי בית ראשון עמד ת"י שנים, ובית שני עמד ת"כ שנים – ובסך הכל יוצא שהמנורה דלקה שמונה מאות ושלושים שנה כמנין כתי"ת.
וכתב בספר תולדות יצחק (לר"י קארו, דודו של מרן הב"י) שבבית המקדש השלישי לא תוגבל הדלקת המנורה, שכן הבית יהיה קיים לעד, וזה רמוז בהמשך הפסוק "להעלות נר תמיד", ובו תדלק המנורה תמיד לעד ולעולמי עד.
דרך לימוד התורה ועבודת ה'
"וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (כז, כ)
"כתית – הזיתים היה כותש במכתשת, ואינו טוחנן בריחים, כדי שלא יהו בו שמרים, ואחר שהוציא טפה ראשונה מכניסן לריחים וטוחנן, והשמן השני פסול למנורה וכשר למנחות, שנאמר כתית למאור, ולא כתית למנחות" (רש"י)
השמן להדלקת המנורה היה צריך להיות זך ונקי וכדברי רש"י. והנה הנוהג שבעולם לא כך, אלא אדרבה אם אדם רוצה להשתמש בשמן זית למאכל, הוא דואג שהשמן יהיה משובח ונקי ביותר ללא תערובת של שמרים, ואילו להדלקה הוא משתמש בשמן זית פחות משובח – אבל בבית המקדש היה להיפך, להדלקה היו משתמשים בשמן זך ונקי, ואילו למנחות שהם לאכילה השתמשו בשמן פחות משובח.
ויש ללמוד מכאן איך להתנהג בענינים של רוחניות ובענינים של גשמיות: בגשמיות אל לו לאדם להקפיד אם "השמן" בו הוא משתמש הוא המשובח ביותר וכדומה, אך במנורה הרומזת לאור התורה ולרוחניות צריך שהשמן יהיה זך ונקי, ומהדבר המשובח ביותר, בבחינת (טו, ב) "זה א-לי ואנוהו".
ומזה ילמד האדם שלכל ענין רוחני ישתמש בדבר המשובח והטוב. ולמשל בעניין המאכלים, יכול האדם בביתו לאכול פירות פשוטים וכדומה, אך אם מביא לבית הכנסת מיני פירות לברך עליהם ל"עילוי נשמת" וכדומה, לא יביא אלא מהמשובחים ומהיפים ביותר. וכמו כן, כשרוצה לברך על פרי יבחר את הפרי היפה מבין הפירות. ומיהו, כשמתארח אצל חברו לא ייטול מן היפים אפילו כדי לברך, אלא יקח ממה שעלה בידו והוא מנהג דרך ארץ, שלא יאמרו עליו שהוא רעבתן.
צוותא עם המלאכים
"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ" (כז, כ)
רבינו אור החיים הקדוש ביאר על פי מאמר חז"ל (עיין שבת קא. 'משה שפיר קאמרת' וברש"י שם) שכל תלמיד חכם יש בו ניצוץ של משה רבנו, ולכן אמר לו הקב"ה למשה ואתה תצוה – אתה תהא בצוותא עם כל תלמיד חכם העוסק בתורה. "על דרך אומרו (תהלים צ"א, יא) כי מלאכיו יצוה לך שהוא לשון צוותא ליווי לאיש ישראל הנכבדים".
ויש להוסיף בזה ביאור. ישנם שני סוגי מלאכים: יש מלאכים הבאים בליל שבת לראות אם השולחן ערוך והנר דולק (עיין שבת קיט:) – והם מלאכים בגדר מבקרים ושוטרים, אך יש מלאכים המלווים את האדם מיום הגיעו למצוות ועד מאה ועשרים שנה, שהרי מכל מצווה שאדם עושה נברא מלאך, ומכל דיבור של תורה נברא מלאך (עיין שער הגלגולים למהרח"ו שער לה. ודבש לפי לחיד"א מערכת נון אות יג ומראית העין סוטה ג. ובן יהוידע להבא"ח ערובין יג: ד"ה שם הללו אומרים. וכ"כ רבים בשם הגר"א). וזהו "ואתה תצוה" – שכל אדם יהיה בצוותא עם המלאכים הללו הנבראים מהמצוות והמעשים הטובים, ומלאכים אלו אינם מלאכי ביקורת הבאים וחוזרים בשבוע הבא, אלא תמידים בבחינת נר תמיד.
שיעור השמן במנורה
"וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (כז, כ)
חז"ל אומרים (מנחות פח:) ששיעור השמן בכל נר ונר במנורה היה חצי לוג (כ- 180 גרם שמן זית זך), וז"ל המגן אברהם (או"ח סי' תרעב סק"ד): "בשלטי הגבורים (על המרדכי שבת פ"ב ס"ק ב) למד את השיעור לשמן על חצי שעה ממה דאמרינן (עיין בשבת כב: וברש"י שם) חצי לוג שמן למנורה ללילי טבת הארוכים ע"ש ובאמת הכל לפי עובי הפתילה".
וכבר אמרו (מגילה יד.) על דבורה הנביאה "אשת לפידות" שהיתה פותלת פתילים למנורה. ויש להבין מאי מעליותא היא זו?
אלא דבורה היתה חכמה בכך שידעה לעשות פתילות בהתאם לימי הקיץ והחורף, משום שבקיץ הלילות קצרים, ובחורף הלילות ארוכים, ובחכמת לבה ידעה להכין פתילות עבות לקיץ וכך כשהגיע הלילה לא היה צורך לכהן לכבותם, משום שהם היו כלים בשעה המדויקת, ובחורף הייתה מכינה פתילות דקות ע"מ שידלקו יותר זמן משום שהלילה ארוך.
מנין היה שמן במדבר
"וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (כז, כ)
יש לשאול, מנין היה לעם ישראל במדבר שמן זית זך כתית למאור, ועוד בכמויות המספיקות להדלקה ממושכת? בתרגום יונתן בן עוזיאל (לה, כח) מובא שהשמן שבמדבר ירד מהשמים בצורה ניסית בשביל הדלקת המנורה. וקשה, הרי התורה ציוותה לקחת שמן זית זך שהוא כתית מכתישה ראשונה, ושמן שיורד מן השמים לא נקרא שמן זית זך כפי שהתורה דורשת?
אלא בשעה שציוה הקב"ה לקחת שמן זית זך, ידע שלא יהיה להם שמן כזה במדבר, ועל כן התיר באופן מיוחד להשתמש בשמן שירד מהשמים להדלקת המנורה, כהוראת שעה.
ועיין מנחות (דף סט:) מה שהגמרא שואלת חיטים שירדו בעבים אם כשרים לשתי הלחם, אם זה נקרא "ממושבותיכם". ועיין לרש"י שם שכתב: "כששתי העבים באוקינוס בלעו ספינה מלאה חיטים", ועל זה הקשו התוס' (שם ד"ה חיטין) "אם החיטים מחו"ל וכי הותרו לשתי הלחם בשביל שהיו בעבים מ"מ ממושבותיכם בעינן וליכא. ואי מארץ ישראל וכי נאסרין הן ע"י כך? אלא נראה לי דעל ידי נס ירדו בעבים כי הנהו אטמהתא דפרק ארבע מיתות (סנהדרין נ"ט:) עכ"ל. ועיין לרמב"ם (פ"ח מהל' תמידין ומוספין הל' ג' ולכס"מ שם).
מעלת הדלקת המנורה והטבתה גדולה יותר
מהקרבת קרבנות
"בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה' חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (כז, כא)
פרשת בהעלותך פותחת בציווי שנצטוה אהרן הכהן להדליק ולהיטיב את הנרות, וכמו שכתוב (במדבר ח, א-ג): "וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלתך את הנרת אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרתיה כאשר צוה ה' את משה". ואומר רש"י: "למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות", עכ"ל.
הקב"ה הבטיח לאהרון שהטבת המנורה גדולה "משלהם", שכן "שלהם" לא נוהגת אלא בזמן שבית המקדש קיים, וגם אז רק בזמנים מסויימים, אבל הטבת הנרות קיימת לעולם (הכוונה לנרות חנוכה – עיין לרמב"ן שם), ומעלה נוספת יש להדלקת המנורה, שהמנורה היתה דולקת "תמיד".
אך התורה מגלה לנו את מעלתה העצומה של הדלקת המנורה, שלא רק הדלקתה היא מצווה, אלא אפילו ניקוי והטבת הנרות הם חלק מהמצווה. וזהו שכתוב (כז, כא): "באהל מועד מחוץ לפרכת אשר על העדת יערך אתו אהרן ובניו מערב עד בקר לפני ה' חקת עולם לדרתם מאת בני ישראל".
ואכן כששמע אהרן שנצטווה להיטיב ולהדליק את הנרות ולעבוד במשכן ככהן גדול, רצה אהרן לסרב משום שלא ראה את עצמו ראוי לכך. וכשראה זאת משה, הפציר בו ועודדו להתקרב, וכשהיה אהרן אומר לו שהוא אינו ראוי לכך, היה אומר לו משה רבנו: אדרבה, עצם הבחירה בך נקבעה בזכות ענוותנותך. וזו היא מעלתו של אהרן שנבחר לתפקיד שנחשב חשוב יותר מהקרבת קרבנות.
בגדים המכבדים את המקום
"וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" (כח, ב)
תמוה הדבר שאהרן הכהן שהיה צנוע, "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות א, יב), הוא אהרן שנאמר בו "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך" – ועליו אמרו חז"ל (ראה עוד תנחומא פ' קרח פ"ג) שצריך למשוך אותו ולקרב אותו לעבודה מתוך שהיה ענוותן, הוא זקוק לבגדי כבוד ותפארת? ועוד "שיתפארו בהם" כדברי הרב אבן עזרא?
ואמנם אסור לתלמיד חכם להלך ורבב על בגדו (שבת קיד.), אך יש מרחק בין איסור רבב על המלבוש לבין בגדי כבוד ותפארת, אלא אהרן התייחס לבגדים כ"בגדי עבודה" וכלפי אחרים היה זה "לכבוד ולתפארת".
זאת ועוד, בא הכתוב לומר שזהו כבודו ותפארתו של המשכן, כי אנשים שבאים למקום ורואים את העובדים בו בבגדים מרושלים, מזלזלים במקום, וכאשר הכהנים לבשו בגדי פאר הרי שכל המבקרים כיבדו את המקום. ועוד מוסיפה התורה לומר שגם לבני אהרן יעשו בגדים לכבוד ולתפארת לומר לך גם אהרן וגם בניו הלכו במישרים ולא עשו לכבוד עצמם אלא לכבוד המקום.
לכבוד ולתפארת
"וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" (כח, ב)
בפסוק זה נרמזה טיפשותו של המלך אחשורוש. הנה כשהביא משה רבנו את בגדי הכהונה הגדולה לאהרן וביקש ממנו ללבשם, היה אהרן חושש. משום שהבין כי בכדי להיות ראוי ללבוש את בגדי הכהונה הגדולה, עליו להגיע למדרגה גדולה ועצומה. אבל אצל המלך אחשורוש מצינו שרצה להראות את "תפארת גדולתו" (אסתר א, ד) – אומרים חז"ל (מגילה יב.) שלמרות שהראה לכל מלכי העולם עושר עצום ורב, לא נחה דעתו עד שהשיג את בגדי הכהן הגדול שנלקח כשלל מבית המקדש, ולבשם. ונחלקו חז"ל (שם) האם אחשורוש היה מלך טיפש או חכם, וממעשה זה רואים עד כמה שהוא היה טיפש, שכן הוא לא השכיל להבין איזה מדרגה רוחנית עצומה דרושה כדי ללבוש את בגדי הכהונה.
הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים
"וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה" (כח, ג)
מפסוק זה יש ללמוד מוסר גדול שאל לו לאדם להתגאות בגלל החכמה שבו, משום שהכל מאתו יתברך, וכלשון הפסוק: "אשר מלאתיו רוח חכמה", וכן כתוב (דניאל ב, כא): "יהיב חכמתא לחכימין". ועל זה אמר ירמיה הנביא (ירמיהו ט, כב): "כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעשרו. כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי כי אני ה' עשה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם ה'".
ורק דבר אחד ניתן בידי אדם והוא יראת שמים, ועל כן חובה על כל אדם להתעלות בה בכוחות עצמו.
כפרת המחשבה והראיה
"וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ" (כח, כט)
החושן היה על לבו של אהרון הכהן, והציץ היה "על מצח אהרן". אמרו חז"ל (תנחומא במדבר טו) בביאור הכתוב (במדבר טו, לט) "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" כי העין רואה והלב החומד הם המביאים את האדם לידי חטא, ולכן מניח אדם תפילין ביד כנגד הלב, ובראש כנגד העיניים. וכשם שהתפילין הם משמרים את היחיד, כך הציץ והחושן משמרים את כלל ישראל. ובזכות "ונשא אהרן" תהא כפרה לעם ישראל על ראייה ומחשבה לא טובה, והם מועילים גם כן שכל בני ישראל יראו דברים טובים ויחשבו מחשבות טובות לעבודתו יתעלה ויתברך שמו.
מוצא שפתיך תשמור
"וְעָשִׂיתָ אֶת מְעִיל הָאֵפוֹד כְּלִיל תְּכֵלֶת. וְהָיָה פִי רֹאשׁוֹ בְּתוֹכוֹ שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו סָבִיב מַעֲשֵׂה אֹרֵג כְּפִי תַחְרָא יִהְיֶה לּוֹ לֹא יִקָּרֵעַ" (כח, לא-לב)
הנה, ממלאכת המעיל צריכים ללמוד לשמור על כל מוצא פינו ולא לדבר דברים בטלים, שכן במעיל אורגים את פיו שלא יקרע, כך פיו של האדם צריך להיות סגור לבל יפתח.
שמא תאמר שגם לדברי תורה ותפלה לא יפתח פיו, אלא יתנזר מכל דיבור שהוא? על זה דרשה הגמ' (חולין פט.): "אמר רבי יצחק, מאי דכתיב (תהילים נח, ב) 'האמנם אלם צדק תדברון מישרים תשפטו בני אדם' – מה אומנותו של אדם בעולם הזה, ישים עצמו כאלם. יכול אף לדברי תורה, תלמוד לומר צדק תדברון". מכאן שצריך האדם לשמור את פיו שיהיה כאלם לדיבורים בטלים וכל שכן לדיבורים אסורים, אבל לדברי תורה, למצוות ולתפלה יהיה פיו פתוח כאולם, ולא כאלם.
ואכן בגדי הכהונה בכללותם מכפרים על העבירות, והמעיל בפרט מכפר על חטא של לשון הרע (זבחים פח:). ודווקא על המעיל נכתב פסוק זה (כח, לב): "וְהָיָה פִי רֹאשׁוֹ בְּתוֹכוֹ שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו…" המלמד כיצד לתפור אותו בתוכו עם שפה כפולה (רש"י), מה שלא נאמר בבגדים אחרים. משום שעל לשון האדם ישנם שתי חומות השומרות עליה, חומת עצם וחומת בשר. ובא הכתוב ללמדך "והיה פי ראשו – בתוכו", שיזהר וישמר שלא להיכשל בחטא זה.
גאוה מותרת
"וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ" (כח, לה)
הנה אף שאסור לאדם להיות גאה, ועליו להתרחק מאוד מהגאוה. מ"מ בעבודת השם, יש לנהוג בדרך של: "ויגבה לבו בדרכי ה'" (דברי הימים ב יז, ו). וכפי שכתב אורחות צדיקים (שער הגאוה): "כי בעניני הרוחניות יגבה לבו ולא יסתפק במה שעושה אלא יוסיף ויקדש עצמו וגאוה זו מותרת" (עי"ש).
ויש לרמוז זאת בפסוק הכתוב על אהרן שהיה ענוותן: "ונשמע קולו" אימתי? "בבואו אל הקודש" דווקא! משום שרק אז יש היתר של "ויגבה לבו בדרכי ה'".
מאכל האדם בקדושה מכפר
"וְאָכְלוּ אֹתָם אֲשֶׁר כֻּפַּר בָּהֶם… וְזָר לֹא יֹאכַל כִּי קֹדֶשׁ הֵם" (כט, לג)
הגמרא בפסחים (נט:) אמרה על פסוק זה: "מלמד שהכהנים אוכלים – ובעלים מתכפרים" וביאר רש"י: "אף באכילה תלויה כפרה".
ומעתה צא ולמד, אכילת הכהנים הגשמית משפיעה על הרוחניות ועל כפרת החוטא. ואם כך לגבי אכילת הכהן המשפיעה על האדם, בודאי שכאשר האדם בעצמו אוכל בקדושה הדבר משפיע עליו. ולכן אמרו חז"ל (מנחות צז.) שהיום שאין לנו מקדש, שולחנו של אדם מכפר לו, ובלבד שיאכל בקדושה ובטהרה ויאמר דברי תורה על השולחן (אבות ג, ג).
מעשה רב
"לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד"
סיפר מו"ר הרב: בוקר אחד לפני שנים רבות, בעת שחלפתי ליד אחד מבתי הכנסיות בירושלים, שמעתי לפתע קולות רמים הבוקעים מביהכנ"ס. נכנסתי פנימה וראיתי שני יהודים מתווכחים: האחד, עסקן ציבורי, ציווה על השני – גבאי בית הכנסת – לכבות את האור, בכדי שלא לבזבז כספי ציבור. השיב לו הגבאי: כבה אתה את האור. אמר לו העסקן: אין זה מתפקידי, עשה זאת אתה! אולם הגבאי סירב וטען: אסור לכבות, שכן כתוב שם: "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד". תחילה תמהתי, מדוע רבים שני יהודים נשואי פנים על עניין כה פעוט כמו כיבוי האור, אך אז הבחנתי כי המנורה המדוברת עשויה בצורת שם ה' הנכבד והנעלה. עתה התפעלתי מהרגישות והנאמנות של העסקן – לכספי הציבור, ושל הגבאי – לענייני הקדושה. לפתע הבחינו בי ונשתתקו, והמתינו למוצא פי. אמרתי להם: מצד אחד צודק הגבאי, שהרי יש בזה מעין "לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם" ומשום מוחק את שם ה', אך מצד שני צודק גם חברך, שהרי אין לבזבז כספי ציבור. מה, אפוא, נעשה? – שאלתי – והם לא השיבו, אלא חיכו לתשובתי. אני מציע כי תפעילו את האור בעזרת "שעון שבת" וכך האור יכבה בשעות קבועות מראש בלא שהגבאי יצטרך לכבות בכל פעם את האור. דבריי נתקבלו על לב השניים, ונפטרתי לדרכי, שמח וטוב לב על שזכיתי להשכין שלום בבית "מי שהשלום שלו".
המשך הסיפור כך הוא: לימים, כאשר נבחר רבנו לשמש כראשון לציון, הכינו לכבוד המאורע קבלת פנים חגיגית בבית הכנסת "עדס", וקהל גדול נאסף שם, רבנים ואישי ציבור. באותו מעמד בחר רבנו לספר סיפור זה, כיון שהיה בו לימוד גדול על דרך התנהגותם של העסקנים והגבאים מן הדור הקודם, ואודות הקפדתם על דברים שבקדושה. והנה, בעודו מספר על אותו גבאי, קם זקן אחד מן הקהל וקרא בקול: אני הוא אותו גבאי! כבר אז ידעתי, שעתיד אתה להיות רב ראשי לישראל…
הלכה בפרשה
"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (פרק כז' פסוק כ')
'תצוה' בגמטריא 'נשים צוה'- רמז לנרות שבת (בעל הטורים שם)
שאלה: אשה שנמצאת בבית מלון בשבת כיצד תנהג בהדלקת הנר?
תשובה: מעיקר הדין צריכה להדליק בחדרה במלון. אמנם אם ישנה סכנה של שריפה וכדו' ובעלי בית המלון אינם מרשים להדליק בחדרים ומדליקים בחדר האוכל תלוי הדבר במחלוקת (שו"ע סי' רס"ג סעי' ח). כתב מרן ב' או ג' בעלי בתים אוכלים במקום א' י"א שכל אחד מברך על מנורה שלו ויש מגמגם בדבר ונכון ליזהר בספק ברכות ולא יברך אלא אחד. והוסיף שם רמ"א אבל אנו אין נוהגין כן. לפיכך- אשה ספרדיה: רק האישה הראשונה שמדליקה שם תברך. אשה אשכנזיה: יכולה לברך ולהדליק, ואפילו אם היו שם נשים שהדליקו לפניה. למעשה הטוב ביותר לקחת שני פנסים העובדים על סוללות ולהדליקם בחדר בברכה, ויזהרו שידלקו עד חזרתם לחדר לאחר הארוחה כדי שתהנה מהם בחזרתה.
*****
"פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב" (פרק כח פסוק לד')
שאלה: האם מותר בשבת לפתוח דלת שמחובר אליה מיתרים עם חרוזים ובשעת פתיחת הדלת ישמע צליל?
תשובה: אסור בשבת להשמיע קול ע"י כלי (שו"ע סי' של"ט סעי' א') ולכן צריך ביום ו' להזיז את החוטים מעל הדלת כדי שיוכלו לפתוח את הדלת בשבת ללא השמעת קול.
*****
"וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי בָד לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה מִמָּתְנַיִם וְעַד יְרֵכַיִם יִהְיוּ" (פרק כח' פסוק מב')
שאלה: האם מותר לאשה ללבוש חצאית מכנס שהיא שילוב של חצאית עם הפרדה באמצע?
תשובה: חצאית מכנס ארוכה כלומר העוברת את הברכיים ונראית כמכנסיים- אסור. אך חצאית מכנס המכסה את הברכיים אין איסור, אך אין דרך לבנות ישראל ללבוש זאת.
*****
"וְחָבַשְׁתָּ לָהֶם מִגְבָּעֹת" (פרק כט' פסוק ט')
שאלה: האם מותר לחבוש בשבת מגבעת ששוליה רחבים טפח או שיש בכך איסור מדין אוהל?
תשובה: כתוב בשלחן ערוך "כובע שהוא מתפשט להלן מראשו טפח אסור להניחו בראשו אפילו בבית משום אהל" והוא גמרא ערוכה, ויש אשכנזים שרוצים לסמוך בזה על המשנה ברורה לקולא, וזוהי טעות שהרי המשנה ברורה כתב שלא גוערים במי שעושה זאת ולא אמר שמותר ומאוד צריך ליזהר בכך, ואינו דומה ל'כובע טמבל' ששוליו רכים שמותר. וגם הנשים צריכות ליזהר שלא ללבוש כובע ששוליו רחבים טפח (ראה שבת קלח ע"ב; עירובין קב ע"ב; שו"ע סי' שא סעי' מ ונו"כ; מ"ב שם ס"ק קנא-קנב; כה"ח שם ס"ק רלד-רלח והמובא שם בס"ק רלז בשם שעה"כ.).
