שיחות ומאמרים בפרשה

מחצית השקל מביאה לאחדות ישראל

"הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל" (ל, טו)

יש להבין את טעם הדבר, מדוע שהעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט?

הנה מטרת תרומת מחצית השקל הייתה בכדי לקנות קרבנות ציבור למשכן כגון קרבנות התמידין והמוספין של עם ישראל, והנה אם העשיר היה יכול להרבות בתרומה זו, אנו יכולים להגיע למצב בו כמה עשירים יתרמו כדי שווים של כמה וכמה קרבנות ציבור, ובימים בהם יוקרבו קרבנות אלו תגרע זכותם של כל עם ישראל, שהרי הקרבן ביום זה לא בא מכספם. והקדוש ברוך הוא רוצה שבקרבנות הציבור כולם יהיו שווים, לעשיר לא תהא גאווה כאשר הוא חושב שנותן יותר מאדם אחר, ולעני לא יהא שברון לב שהוא נותן מעט ואחרים נותנים יותר.

ועוד, קרבנות אלו הם גם לנחת רוח לפני הקב"ה וכלשון הפסוק: "ריח ניחוח אשה לה'". וגם לשם כפרה, וכפי שאמרו חז"ל (במדבר רבה פר' כא, כא): "ואמרת להם זה האשה אשר תקריבו לה' כבשים בני שנה תמימים את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים" – "אמר רבי יהודה ב"ר סימון מעולם לא היה אדם בירושלים ובידו עוון. כיצד? תמיד של שחר מכפר על עבירות שבלילה ושל בין הערביים מכפר על עבירות שנעשו ביום. מכל מקום לא לן אדם בירושלים ובידו עוון".

ואם כן קרבנות אלו הוקרבו בכל יום ויום בשליחותו של עם ישראל כולו. עד כדי כך שאמרו בירושלמי (פסחים ד, א) שלכאורה אסור לבני ישראל לעבוד בכל יום, כי הקרבת התמיד היא יום טוב למקריב אך כבר כתוב "ואספת דגנך" והתקינו הנביאים הראשונים כ"ד משמרות כהונה ואף על פי ש"תמידין קרבנותיהן של כל ישראל אינון" מכל מקום המשמר עומד במקום ישראל. ולכך היה צורך שחלקם של כל עם ישראל בקרבנות אלו יהיו בצורה שווה.

ועוד מחנכת אותנו התורה במצווה זו של מחצית השקל לידע ולהבין ש"קטן וגדול – שם הוא", העשיר ידע כי כספו של העני פיקדון הוא בידו, והעני ידע שכאשר הוא מקבל כסף מהעשיר, את כספו הוא נוטל, ובדין. וכפי שאמרו בזוהר הקדוש (ח"ב קכט) שהעני מזכה את העשיר בקבלו ממנו את הצדקה "וגרים ליה לאתקיימא וזכי בגיניה לכמה טבאן לההוא עלמא" (תרגום: וגורם לו להתקיים וזוכה בעבורו לכמה טובות באותו עולם). הרי שהעני משפיע טובה לעשיר בזה ובבא.

והיום, שעדיין לא זכינו לקיים את המצווה היקרה הזאת, יש לנו בפועל רק את קריאת פרשה זו, אך תפילה היא במקום קרבן. והאר"י הקדוש אמר (בא"ח מקץ סעי' ה, סידור קול אליהו עמו' פא) שצריך אדם לקבל על עצמו לאהוב כל אחד ואחד מעם ישראל, בכל יום לפני התפילה, ועל ידי האהבה תפילת העשיר מתקבלת לרצון בלי קטרוג וזאת כאשר היא נעטפת בתפילת העני (תהילים קב, א): "תפילה לעני כי יעטוף" כדברי הזוהר הקדוש (ח"א כ"ג) שתפילה זו עוטפת את כל התפילות ומעלה אותן לרקיע.

ויהי רצון שהקדוש ברוך הוא ייטע בינינו אהבה ואחווה שלום ורעות וכדברי האלשיך הקדוש שמחצית השקל מורה על אחדות עם ישראל ששנים הם אחד וכל אחד הוא חצי.

מעלת הרחיצה מהכיור

"בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ" (ל, כ)

"וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם וְלֹא יָמֻתוּ וְהָיְתָה לָהֶם חָק עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ לְדֹרֹתָם" (שם, כא)

"ולא ימותו – לחייב מיתה על המשמש במזבח ואינו רחוץ ידים ורגלים, שממיתה הראשונה לא שמענו אלא אלא על הנכנס להיכל" (רש"י)

כלומר רש"י העמיד את שני המקראות המחייבים רחיצת ידיים ורגליים בשני אופנים, האחד: "בבואם אל אוהל מועד" – כלומר, בביאה של הכהן אל אוהל מועד פנימה ירחצו מים, והשני: "ורחצו" – כאשר מקריב הכהן על המזבח החיצון אשר בחצר.

על רחיצת הידיים והרגליים מהכיור אמרה התורה (שם כא): "והיתה להם חק עולם", ויש לבאר מה החוקה הזאת לכם?

בעל 'אור החיים הקדוש' מבאר שאף שהכהן טובל במקווה קודם עבודתו, מכל מקום הוא חייב לרחוץ את ידיו ואת רגליו מהכיור, וגזירת הכתוב היא לחייבו ברחצה זו אף שכבר טבל.

ויש להוסיף, הנה הגמרא בזבחים (יט:) אומרת שברחיצת ידיים ורגליים של הכוהנים היו רוחצים בתחילה יד ימין ורגל ימין ואחר כך יד שמאל ורגל שמאל, לקיים את דברי הכתוב: "ורחצו ידיהם ורגליהם".

ואפשר לומר שעל כך נאמר "חוק", שהרי היה אפשר גם ברחיצת הידיים בפני עצמן והרגליים בפני עצמן, ומדוע יש צורך לרחוץ באופן של יד ורגל, יד ורגל, אלא זו גזירת הכתוב, ולכך נכתב בדרך של "חוק".

וצריך להבין מה המעלה הגדולה שיש בכיור ומדוע חויבו הכוהנים לרחוץ את ידיהם ורגליהם דווקא בו, ואף אם כבר טבל הכהן מ"מ מחויב לרחוץ דווקא מהכיור?

יש לבאר ע"פ דברי רש"י (להלן לח, ח) על הפסוק: "ויעש את הכיור נחושת ואת כנו נחושת במראות הצובאות אשר צבאו פתח אוהל מועד", וזה לשונו: "בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהם כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן. והיה מואס משה בהן מפני שעשויים ליצר הרע. אמר לו הקב"ה, קבל! כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבים במצרים וגו'", עי"ש.

ובתוספת הסבר כתב רבי אברהם אבן עזרא, כי הנשים הללו מאסו בתאוות עולם הזה ובאו ועמדו לשמוע תורה בפתח אוהל מועד. אמר לו הקב"ה למשה רבנו, נשים אלו צדקניות הן, מאסו בתאוות עולם – קח מהן.

ולכך נצטוו הכוהנים לקדש את ידיהם ורגליהם דווקא על ידי כיור נחושת זה, שעשוי היה מהמראות הצובאות, ואפילו אם טבל כבר הכהן במקווה, חייב לקדש ידיו ורגליו מהכיור, וכדברי 'אור החיים הקדוש'.

וכן הכהן הגדול שהיה טובל חמש טבילות ביום הכיפורים עם כל זה היה צריך לקדש ידיו ורגליו מהכיור בעשרה קידושים בו ביום וכדברי חז"ל: "קידוש לפשיטה וקידוש ללבישה" (משניות יומא פ"ג מ"ד).

ואמנם מובא, שברחיצת ידיו ורגליו של הכהן הגדול בכיור ביום הכיפורים, היה מושך קדושה על כלל ישראל, ולכן אין זה רק בגדר רחיצה בלבד, אלא נקרא קידוש ידיו ורגליו.

ועוד יש לזכור בענין הכיור העשוי מהמראות הצובאות, מה שאמרו בעלי המוסר, שכשם שה"מראה" מראה לכל אדם אם הוא יפה או מכוער, כך הכיור מראה לכל אדם אם הוא יפה או מכוער במעשיו וברוחו.

וכאשר הכהנים עמדו מול המראה – מול הכיור, 'לא מתו' – משום שעשו חשבון נפש על מעשיהם.

קדושת שולחן השבת

"וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ" (לא, יג)

"ואתה, אף על פי שהפקדתיך לצוותם על מלאכת המשכן, אל יקל בעיניך לדחות את השבת מפני אותה מלאכה" (רש"י)

יש לבאר מדוע היה חשש שישראל יחשבו שהשבת תידחה מפני מלאכת המשכן?

והתשובה היא שהמשכן נועד להיות כלי להשראת שכינתו של הקב"ה בארץ, וכן בא לכפר על מעשה העגל. ולכן היו יכולים ישראל לחשוב, כי אם הקרבנות שהם לכפרה ולהשראת שכינה קרבים ביום השבת, אם כך גם בניית המשכן תותר בשבת.

זאת ועוד שהרי דרכו של אדם שכאשר הוא להוט אחר דבר מסוים, הוא רודף ועושה הכל כדי להשיג את מטרתו, ובהליכתו אינו מתחשב במה שעומד בדרכו, כך שהוא יכול גם לשבור כלים, ואולי אף לבזות בני אדם בחפצו להשיג את המטרה שקבע לעצמו. והראיה שגם בהלכה (שו"ע חו"מ שעח, ח) נפסק שמי שהזיק בריצתו בערב שבת פטור בהיותו טרוד בטרדה של מצווה.

וכן בענינינו, לעם ישראל הייתה התלהבות כה נפלאה במלאכת המשכן, עד שבתוך שישים וחמשה ימים הקימו משכן מפואר, אשר מצד אחד היה נייד כשצריך, באופן שיכלו להרכיבו ולפרקו בקלות, ומאידך כשהיה עומד במקום הרי הוא יציב וחזק. רק ברצון ה' עוכבה העמדת המשכן מכ"ה בכסלו עד ראש חודש ניסן. אך העבודה נעשתה באופן זריז ונפלא וכלשון רש"י: "רדופין וזריזין בזריזות המלאכה", ואולי יעלה מי שהוא בדעתו שמצווה לחלל שבת ולכן אמר הקב"ה "לא ידחה שבת"!

אך לסמיכות זו של שבת ומשכן יש משמעות נוספת לדורות ולא רק בזמן הקמת המשכן, אלא גם ובעיקר בזמן שאין לנו לא משכן ולא מקדש אשר חרבו בעוונותינו.

הנה חז"ל אומרים במסכת ביצה (טז.) כי בשבת יש לאדם נשמה יתירה, ובמוצאי שבת היא מסתלקת ממנו. מטרת הנשמה היתירה היא שהאדם יתקדש בקדושה נוספת, תוספת זו משפיעה אף על הטעם של מאכלי השבת "תבלין יש לנו ושבת שמו" (בראשית רבה פרשה יד, ד).

וכן מצינו בקרבנות שאכילה מכפרת, וזוהי אכילת הכהנים "כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים" (פסחים נט:). אמר הקב"ה לעם ישראל, בתקופה שלא יהיה לכם משכן ולא מקדש, שלא יהיה מזבח ולא קרבנות, מי יכפר עליכם?

"כל זמן שבית המקדש קיים – מזבח מכפר לישראל, ועכשיו שולחנו של אדם מכפר" (ברכות נה. ועיי"ש הטעם, חגיגה זך.).

ועל כן, כאשר אדם אוכל לשם שמים ואומר דברי תורה על השולחן, הרי שולחנו הוא שמכפר, ובפרט ביום שבת קודש שהאכילה בו היא מצווה, ואכילת כזית או כביצה פת היא חובה, ויש לאדם תוספת של נשמה יתירה. אם האדם אוכל לשמה לשם עונג שבת ואומר דברי תורה על שולחנו, קדושת השבת וקדושת השולחן מכפרת ככוהנים שמכפרים לבעליהם באכילתם.

ולכן אמרה התורה: "אך את שבתותי תשמורו" – אך למעט, אל תכווין באכילתך בשבת למלא את כרסך וליהנות ממטעמי העולם הזה, אלא: "את שבתותי תשמורו" – תשמרו בקדושה, תצפו לשבת מיום ראשון, ותאכלו לשם קדושת השבת ואז תתענג על ה'.

שבת מנוחה לגוף ולנפש

"וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם" (לא, יג)

"לדעת האומות בה כי אני ה' מקדשכם" (רש"י)

מדברי רש"י אנו למדים את ההבדל בין עם ישראל לבין אומות העולם ביחס למשמעותה של השבת.

הנה אומות העולם חושבים ששבת הינו יום המיועד למנוחה בלבד, וכן ישנם אף בני ברית החושבים ששבת זו היא יום מנוחה בלבד, וכל אחד קובע לעצמו האם המנוחה תהיה על ידי בילויים כגון משחק כדורגל חלילה וחס, או שמירת שבת כהלכתה. ועל כך אומר הקב"ה לישראל אני מצווה אתכם על שמירת השבת, ועליכם לדעת שיש הבדל גדול בין יום השבת של עם ישראל לבין יום המנוחה של הגויים. זאת ועוד, הגויים בוחרים להם יום מנוחה כרצונם, ולא כולם נחים בו, אלא יש שנחים, ויש שעובדים קשה כדי שאחרים ינוחו, אך אצל עם ישראל לא כך הדבר אלא (כג, יב): "למען ינוח שורך וחמורך". ומלבד הידיעה של עם ישראל מהי משמעותה של השבת גם הגויים יודעים היטב כי שבת של עם ישראל אינו יום מנוחה, אלא זו שבת שקבלנוה מ"אני ה' מקדשכם".

ואמנם יש בשבת גם עניין של מנוחה, אך עיקר השבת זו הקדושה והטהרה, ומנוחת הגוף הינה לצורך קדושת הנשמה. בשבת יש להוסיף בלימוד תורה ויראת שמים, וגם האכילה והשתייה היא בבחינת: "וקראת לשבת עונג" (ישעיהו נח, יג).

מורנו ורבנו גאון עוזנו ותפארתנו הרה"ג בעל "הבן איש חי" ע"ה היה רגיל לדרוש אודות חשיבותה ומעלתה של השבת, כמה צריכים לשמוח לפני כניסתה ולהשתדל להאריך בה ולא להוציאה מיד בזמנה. הוא היה אומר שכשם שאורח בא הביתה, לא נאה להביט בשעון כל דקה כאילו רומזים לאורח שאינו רצוי ועדיף שילך לו לדרכו, כך גם בעניין שבת המלכה, יש להראות לה כי היא רצויה לנו ולא למהר ולשלחה מביתנו.

יש רבנים הדורשים לאחר סעודה שלישית בענייני הלכה ואגדה, ואנשים מן הקהל מסתכלים כל דקה בשעון ומראים לרב שזמנו תם וכי צריכים כבר להתפלל וללכת, ואין ראוי לעשות כן לשבת המלכה "לסלקה" כמה שיותר מוקדם, אלא אדרבה צריך לשמוח על כל דקה שעדיין השבת איתנו, ולהרגיש את צערה של הנפש בצאתה, ועל כך שאנו צריכים להשיב את רוחנו בהרחת הבשמים.

את עוצם קדושתה של השבת אפשר למדוד גם בלימוד התורה. חז"ל אומרים שמעלת לימוד התורה בשבת גדולה בהרבה מלימוד תורה ביום חול, וזו לשון מרן "הבן איש חי" (פתיחה לפרשת שמות ש"ש): "ולכן כתבו המקובלים ז"ל דגדול הפועל הנעשה מעסק התורה ביום שבת אלף פעמים יותר מן הנעשה מעסק התורה של ימי החול) ויש אומרים ששעת לימוד תורה בשבת שוה אף יותר מכך."

ואמנם ישנו הבדל בין תלמידי חכמים לבין בעלי בתים, שתלמידי חכמים ששוקדים ועמלים בתורה כל השבוע, ממעטים בו מעט בשבת, ומתעלים בכך ביותר, ע"י אכילה ושינה לשם שמים, אבל בעלי הבתים שלא לומדים כל השבוע, צריכים לנצל את השבת לריבוי בלימודה תורה, ובכך מתעלים ומתקדשים ביותר, שכולה קודש לה'. ואומרים חז"ל (ירושלמי שבת פרק טו, ה"ג): "לא ניתנו שבתות וימים טובים לעם ישראל רק כדי שילמדו בהם תורה". ובעת שרצו להיכנס לארץ, אמרה תורה: "עתה במדבר אכלו מַן, ולמדו תורה, ואם יכנסו לארץ יהא כל אדם עסוק במלאכה, ותורה מה תהא עליה?! אמר הקב"ה לתורה יש בן זוג, ושבת שמו". (עיין בטור סי' רצ, ובכה"ח ומש"ב שם. ועיין בכה"ח בס"ק ט, ובס"ק י מה שהביא מדברי הזוה"ק על מעלת לימוד תורה בשבת. ועיין בכה"ח שם ס"ק טו על ת"ח ובעלי בתים).

ויש לדעת שכל מוצאי שבת, אליהו הנביא עולה לשמים למסור דין וחשבון על מה שראה במהלך השבת בקרב עם ישראל, (בשעה שהסתובב למעלה מי' טפחים שאז אין איסור תחומים) והוא מוסר בעיקר את חידושי התורה שהתחדשו במהלך השבת, את הקושיות, ואת התירוצים, ובכך הוא מונה שבחם של ישראל, ויש בזה סנגוריה על עם ישראל כולו. וצריכים אנו להתעורר, מן המחשבה שאליהו הנביא עולה לשמים ומספר על מי שבילה את כל השבת שלו בשינה ובדברים בטלים, ולא השלים את חוקו בשנים מקרא ואחד תרגום, ובלימוד תורה, אוי לה לאותה בושה.

לא תבשל גדי בחלב אימו

"רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹקֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" (לד, כו)

מנהג ישראל לאכול מאכלי חלב ביום שבועות, וטעמים רבים נאמרו לכך. ואחד מהם, יש שכתבו כדי להדגיש את ההבדל בינינו ובין המלאכים שאכלו אצל אברהם בשר וחלב, ובזכות הבדל זה ניתנה לנו התורה ולא למלאכים (באר היטב תצד ס"ק ח, ומש"ב שם יב, יג). ויש לזכור שאין שום היתר להקל בין בשר לחלב בשבועות וצריך מאד להיזהר בדבר הזה.

והנה כשבאו המלאכים לאברהם אבינו, הביא להם (בראשית יח, ח) "חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה", קמא קמא, כלומר קודם הביא את החלב ואח"כ את הבשר. ויש אומרים ששם את הכל על השולחן.

כשעלה משה רבנו למרום באו המלאכים וטענו מדוע נותן הקב"ה את התורה למשה, "תנה הודך על השמים" וכו' אמר להם הקב"ה שיסתכלו על פני משה, והנה פני משה נדמו להם כפני אברהם. אמר להם ה': "לא זה שאכלתם אצלו בשר בחלב?!" כלומר, נהניתם ממנו, ולא מכובד להיות כפויי טובה.

הגאון המקובל רבי יעקב מוצפי זצ"ל, היה שואל וכי בכך שאכלו בשר וחלב אצל אברהם, תילקח מהם התורה הקדושה שהיא חמדה גנוזה השקולה לכל העולם כולו?

ועל כך היה מספר מעשה בבן מלך שישב לפני אביו, ופתאום נכנס שר הביטחון. אומר המלך לבנו סליחה, המתן בחוץ עד שאדבר עם השר בענייני ביטחון אחרי כן, נכנסו שרים נוספים, והמלך שוב ביקש מבנו לצאת, חלשה דעתו של הבן מאוד עד שנחלה. קרא המלך לרופא שיבדוק את בנו, אמר הרופא כי הבן חולה מחמת עגמת נפש, והציע ששר אחד ילבש כובע של פורים, ושר שני יקח כלי נגינה בידו וירקדו לפני הבן, בכך יבין הבן שכל זה נעשה לכבודו, ולא יקנא בשרים בשעה שהמלך מדבר עמם ביחידות. והנמשל הוא, כך אמר הקב"ה למלאכים, אתם ירדתם ואכלתם אצל אברהם, אני עשיתי זאת כדי לעשות נחת רוח לאברהם שלא היו לו אורחים. כלומר, אתם שיניתם את מראכם לכבודו של אברהם, אם כך אברהם יותר חשוב מכם, לכן שינה את הקב"ה את פני משה כפני אברהם.

[ומכאן לאנשי הצבא שצריכים לדעת את דברי הרמב"ם, שאם יש אויבים הנמצאים בבנין אפשר לומר להם ברמקול לצאת, ואם לא ישמעו, יפגיזו מרחוק אותם ואת בניהם וטפם וכל אשר להם, וזה מוסרי בהחלט, ולא יסכנו חיי חיילים. עיין לרמב"ם (פרק ט' מהלכות מלכים הלכה יט – הוצאת הגר"י קפאח): "ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו". היינו אם הורגים יהודי ולוקחים את ראשו ומשחקים בו כמו כדור או בכלל אם הרגו יהודי ולא דנו אותו אנשי עירו או האחראים לכך, כולם חייבים. זה המוסר היהודי וההגיון בזה הוא "למען ישמעו ויראו". והיו צריכים לשים מצור עליהם, לא מים ולא לחם, רק מים צר ולחם לחץ, עד שימסרו את הרוצחים ואת המזלזלים, זהו המוסר האמיתי שצריכים לנהוג בו. וכן אם מתבצרים במבנה נשים או ילדים מכריזים להם שיצאו מן המקום תוך שעה או שעתיים כי מתחתם יש מחבלים ויש כלי נשק, ויש שם מקום שמייצרים נשק, ואז מי שיצא יצא לחיים, ומי שנשאר דמו בראשו, ולהפגיז את המקום מרחוק, ולא לסכן חיי צבא יהודים בגלל שחסים עליהם].

פרפראות

מטבע של אש

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם: זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה" (ל, יא-יג)

"זה יתנו- הראה לו כמין מטבע של אש, ומשקלה מחצית השקל, ואומר לו כזה יתנו" (רש"י)

יש לשאול, מדוע הראה הקב"ה למשה רבנו כמין מטבע של אש ולא מטבע רגילה? ועוד, אם משה רבנו אינו בקי בטיב המטבעות הוא יכול לשאול אחרים המבינים במטבעות, כיצד נראה מטבע של מחצית השקל, ובפרט שהתורה פרטה שמטבע זה היה "עשרים גרה" (שזה בימינו 20 גרם כסף, ומחציתו 10 גרם)?

ויש לבאר ע"פ דברי חז"ל (מנחות כט.): "תנא דבי רבי ישמעאל, שלשה דברים היו קשין לו למשה עד שהראה לו הקב"ה באצבעו ואלו הן, מנורה וראש חדש ושרצים. מנורה דכתיב: 'וזה מעשה המנורה', ראש חודש דכתיב: 'החודש הזה לכם ראש חדשים', שרצים דכתיב: 'וזה לכם הטמא'. ויש אומרים אף הלכות שחיטה שנאמר: 'וזה אשר תעשה על המזבח'". ומקשים התוספות (שם ד"ה שלשה דברים): "וא"ת, וליחשוב נמי ההיא דאלו טריפות (חולין מב:) דאמר וזאת החיה אשר תאכלו מלמד שתפס הקב"ה כל מין ומין והראה לו למשה ואמר לו זאת אכול וזאת לא תאכל? וי"ל דלא חשיב אלא הך דכתיב "זה". ויש לתמוה דלא חשיב מחצית השקל דכתיב "זה" יתנו ואמרינן (ירושלמי שקלים ד:) כמין מטבע של אש הראהו למשה? וי"ל דלא שייך התם נתקשה אלא משום דלא הוה ידע בשום עניין אם לא היה מראהו".

ומה הכוונה שלא ידע משה רבנו "בשום ענין אם לא היה מראהו"?

הדבר יבואר עפ"י מה שכתב בשיטה מקובצת (שם במנחות): "אי נמי נתקשה בזה, וכי בדבר מועט יכפר על עוון העגל", וכמו שמובא בחז"ל (פסיקתא זוטרתא שמות לב): "עלובה כלה שמזנה בתוך חופתה". כלומר, משה רבנו אמנם הכיר את המטבע של מחצית השקל אך תמה הכיצד אותו מטבע קל, מכפר על עוון כל כך חמור? ועל כן היה צריך הקב"ה להראות לו בחזיון מטבע של אש, כדי להראות לו שאפילו מטבע קלה יכולה לכפר אם היא בוערת כמו אש, היינו, אם נותנים אותה לשם שמים, בהתלהבות ובחמימות של אש.

דרך מנין בני ישראל

"כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם" (ל, יב)

"כי תשא – לשון קבלה, כתרגומו, כשתחפוץ לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם, אל תמנם לגלגולת, אלא יתנו כל אחד מחצית השקל ותמנה את השקלים ותדע מנינם. ולא יהיה בהם נגף – שהמנין שולט בו עין הרע והדֶבֶר בא עליהם, כמו שמצינו בימי דוד" (רש"י)

איסור זה של מניין עם ישראל, הוא אפילו אם מונים אותם לצורך מצווה. ומובא בכף החיים (סי' נה אות יא) בשם הגר"ח פלאג'י זצ"ל שיש להזהר מלמנות את ישראל לגולגולתם למשל כדי לדעת אם יש מנין לתפילה או לא. ועוד מביא בכה"ח (שם) כי רבים טועים וחושבים שאסור לספור בספירה לועזית כגון: "אונו דוס טרס" (בספרדית) וכדומה, ואומרים שלספור באותיות הקודש הוא דבר משובח וסופרים א' ב' ג' וכו', וטעות היא בידם. ומי שרוצה למנות את האנשים בקהל לדעת אם יש מנין, ימנה אותם במראית עין ויחשב את המספר בלבו, ולא יספור בפיו. ומביא שם שכך כתב בפלא יועץ וביפה ללב ובמגן אברהם ובפתח הדביר עיי"ש. ויש אשר מונים כדי לידע אם יש עשרה ע"י הפסוק (תהלים סה, ה) "אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך", וגם זה יאמר במחשבה ולא יצביע.

וכן יש להזהר בספירת בני אדם בחתונות כאשר רוצים למנות את האורחים, לכן לא ימנו את היושבים אלא את הכיסאות, ויכפילו במספרי השולחנות ובשורות, וכל זה כדי שלא תשלוט בהם עין הרע. ומה שנהוג למנות את החיילים לדעת כמה לשלוח למבצע זה או אחר, אין למחות בידם כיון שיש בזה צורך גדול, אך מכל מקום ראוי שימנו באופן המותר, שהרי גם בבית המקדש היו צריכים למנות את הכוהנים כדי לדעת כיצד להטיל את חלוקת העבודה בגורל, והיו הכוהנים מרימים את האצבע, והיה הממונה סופר את האצבעות כדי למנוע ספירה ומניין של הכוהנים עצמם. והרמב"ם (פ"ד מהלכות תמידין ומוספין הלכות ג-ד) כתב: "ולמה מונה המנין שהסכימו עליו על האצבעות שהוציאו, ולא היה מונה על האנשים עצמם, לפי שאסור למנות ישראל אלא על ידי דבר אחר שנאמר ויפקדם בטלאים".

עדיפות צדקה לעני או מתנות לאביונים במזומן ולא בהמחאה

"זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים" (ל, יג)

ידוע שכל מקום שכתוב "זה" היינו מורה באצבע, כמו שמצינו לגבי קידוש החודש שאמר לו הקב"ה למשה רבנו ע"ה (יב, א): "החודש הזה לכם ראש חודשים", וכן לגבי מחצית השקל אמר הקב"ה למשה (ל, יג): "זה יתנו".

וכן (כה, מ) "וזה מעשה המנורה" – היינו שהראהו הקב"ה כל דבר, כיון שהתקשה בהבנת הדברים.

ואפשר לבאר בדרך רמז, על לשון הפסוק "זה יתנו כל העובר וכו'" שאם יש לאדם כסף מזומן, נחשב הדבר בגדר "זה", שאז גופם של המעות מצויים אצלו ויכול ליתן לצדקה, אבל אם אין לו כעת כסף מזומן ליתן, לא ידור לצדקה.

ועל דרך זה יבואר לשון "זה" המובא בפסוק אחר (דברים טו, י): "נתון תתן לו, ולא ירע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' א-לקיך". כלומר הדרך הטובה ליתן צדקה היא כאשר הוא בבחינת "זה" דהיינו כסף בעין, ודבר זה עדיף על נתינת צ'קים לעניים משום שבצ'ק אין לעני אפשרות לקנות אוכל למחייתו מיד, ואף כאשר מפקיד את הצ'ק בבנק פעמים שישאלוהו שאלות מיותרות ומביכות. ולכן הטוב ביותר, לתת לעניים כסף מזומן ולא צ'ק, וזהו שכתוב "זה יתנו" – מזומן דווקא.

והוא הדין בפורים, כשנותן לחברו מתנות לאביונים, לא יתן צ'ק, אלא כסף מזומן כדי שיוכל מיד לקנות לעצמו אוכל לסעודת פורים, מה שאין כן בנתינת צ'ק שלא יוכל לקנות את צרכי החג כיון שהבנקים סגורים בפורים אחר-הצהרים.

אימתי גדול המצווה ועושה

"וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ מָר דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְקִנְּמָן בֶּשֶׂם מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם וּקְנֵה בֹשֶׂם חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם" (ל, כג)

כתב רש"י כי מצות הבאת הקטרת היא חמש מאות אך גזירת הכתוב היא להביא חמישים ומאתיים ועוד חמישים ומאתיים, ויש להעיר שאם אי אפשר לכוון במדויק יכול הקב"ה לבקש שיביאו חמש מאות ואחד! (ועיין שם ברש"י "להרבות בו ב' הכרעות" שהוסיפו מעט).

אלא הדבר בא ללמדנו כי בדרך כלל במצוות "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה", אבל בתרומה אין הדבר כן, אלא בתרומה גדול "מי שאינו מצווה ועושה יותר ממי שמצווה ועושה".

ולכן הקב"ה ציוה על חמש מאות דווקא אף שברור הוא שהם יוסיפו מעט וזאת כדי להגדיל את שכרם ולקדש גם את החלק הנוסף.

קדושתה מכניסתה ועד יציאתה

"שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַה'" (לא, טו)

התורה מדגישה כי קדושת השבת צריכה להיות מכניסתה ועד יציאתה ממש. ויש לדעת שלגבי זמן כניסת השבת ישנם הבדלים ממקום למקום, כי יש מקומות שהשקיעה מוקדמת יותר ממקומות אחרים, וביותר יש הבדלים בין יבשות שונות, כשבארץ ישראל נכנסת השבת, באמריקה עדיין יום חול. בדבר זה יש הרבה נפקא מינא להלכה, מרן 'בן איש חי' נשאל בדבר הזה (עיין 'סוד ישרים' ח"א סימן ה). ומכאן אנו רואים את גדולתו של מרן "הבן איש חי" שמתוך דרשותיו לומדים הלכות חובקות עולם ממש. נפקא מינה יש בענין זה למי שהיה בטבריה תחתית וקיבל שבת משום שראה שקיעה, ועלה לטבריה עילית וראה שטרם שקעה השמש, האם כבר אסור במלאכה, כיון שבמקום שהיה בתחילה שקעה השמש, או שמא הולכים לפי המקום שהגיע לשם. ועל כן, בירושלים (קצות השלחן, בדי השלחן סי' עג ס"ק יד, וכף החיים סי' רנו ס"ק ה) שבתי השכונות בנויים על הרים וגבעות ומישור, ויש הבדל בזמן השקיעה בין שכונת מחנה יהודה לבין שכונת 'נחלת שבעה' וכדומה, כיון שאין שעת השקיעה שווה בכולם, הנהיגו להקדים את כניסת השבת כארבעים דקות לפני השקיעה, ובכל הארץ 30 – 25 דקות.

[הבדלים מעשיים נוספים בעניין שינויי זמנים הועלו בפוסקים (כבר בתקופתו של הרדב"ז), בפרט בשינויים שבין יבשות שונות, ואחד מהם בעניין תינוק שנולד באמריקה בשבת בצהרים, וכבר יצאה השבת בארץ ישראל, ובא למול את בנו בארץ ישראל, אימתי ימולו אותו. וכן בעניין עירוב תבשילין, אדם הגר בארץ ישראל, ונמצא בערב יו"ט באמריקה, ואשתו שבארץ לא יודעת לעשות ערוב תבשילין, האם יכול לעשות עירוב תבשילין בשעה שעדיין לא נכנס החג באמריקה, למרות שכבר נכנס החג בארץ ישראל. וכמו כן יש נפקא מינה אם ניתן לבטל חמץ באמריקה בזמן שבארץ ישראל כבר נכנס הפסח, או להפך, לאדם אמריקאי שבא לארץ ישראל וכבר נכנס החג ועדיין לא ביטל את חמצו, ובמקום מגוריו עדיין לא נכנס החג – וכן לעניין פרוזבול, ועוד ועוד. ובעצם, עיקר השאלה היא האם הולכים אחר המקום או הולכים אחר האדם].

איסור מלאכת שבת בזמן הזה

"לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם" (לא, טז)

יכול אדם לכפור ולומר לא נצטונו על השבת אלא במדבר, ועל-כן עלינו להמנע דווקא ממלאכות שהיו עושים במדבר, כהבערת אש מאבנים וכדומה. לכן אמרה התורה "לדורותם", ללמדנו שאיסור הבערה באש שמשה רבנו קיבל בהר סיני, כולל את כל שימושי האש, אפילו אם אדם מדבר ועל-ידי הדיבור מדליק חשמל, גם זה אסור. וכל המלאכות והחידושים בכלל "לדורותם" הם.

זכירת השבת בשאר ימות השבוע

"וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם" (לא, טז)

והקשה בעל אור החיים הקדוש (שם) על הכתוב: "לעשות את השבת" וכי אנו עושים את השבת, והרי השבת כבר מקודשת מששת ימי בראשית, ומהו שכתוב "ושמרו"?

והשיב האור החיים הקדוש, וזה לשונו: "עוד ירצה ע"ד אומרם ז"ל: שצריך להוסיף מחול על הקודש ולא להימנע ממלאכה אחר שיגיע ויתנוצץ יום השבת (הכוונה לשקיעה ממש), אלא צריך להכין עצמו בקדושת שבת ויצא כחתן לקראת כלה ויהיה יושב ומשמר עד שיגיע השבת לעשותו, פי' מעשים הצריכין לו. עוד ירצה באומרו: 'לעשות את השבת', כי מה שמוסיף מחול על הקודש יסכים ה' לקרותו שבת ונמצא זה האיש עושה שבת ממש כי שעות מיום ו' וגם שעות מיום א' שהם חול, בנ"י עושים אותם שבת". כלומר עשיית השבת על ידינו מתבטאת בתוספת שבת מחול על הקדש בכניסת השבת, ומקודש על החול ביציאת השבת ובזה אנו עושים את השבת.

ומה שכתוב "ושמרו" הוא בבחינת (בראשית לז, יא) "ואביו שמר את הדבר" – היינו שיש לצפות ולהמתין לשבת מצאתו – לבואו, וכדברי הפייטן: "מיום ראשון עד יום שישי לקראת שבת נכספה נפשי". וכן אמרו חז"ל (ביצה טז.) על הפסוק: "זכור את יום השבת לקדשו" שיש לצפות ולהתכונן לשבת. ובעניין זה נחלקו בית שמאי ובית הלל. מדתו של שמאי הייתה שהיה מכין מיום ראשון לשבת, והלל היה אומר ברוך ה' יום יום.

והנה רש"י כתב על הפסוק: "זכור את יום השבת לקדשו" – "תנו לב לזכור את יום השבת אם נזדמן לו חפץ יפה תהא מזמינו לשבת" – וזה כדברי בית שמאי, שההכנה לשבת קודש הינה בכל ימי המעשה.

ויש להסביר עוד בפסוק זה: "ושמרו – לעשות", "ושמרו" – זו בחינת מצות שב ואל תעשה של השבת, דהיינו לא תעשה כל מלאכה. ו"לעשות" – זו בחינת מצות עשה של קידוש, עונג שבת, ולימוד תורה בשבת.

מתנת התורה כמתנת חתן לכלה

"וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת" (לא, יח)

כתב רש"י ע"ה: "ככלתו – כתיב חסר, שנמסרה לו תורה במתנה ככלה לחתן, שלא היה יכול ללמוד כולה בזמן מועט כזה". כלומר אילו היה צריך משה רבנו ללמוד את התורה בדרך הרגילה, היה צריך לכך זמן מופלג, ולכך ניתנה לו התורה במתנה בקנין גמור, ועל כן אנו מברכים "ברוך נותן התורה". וכן בהגדה של פסח אנו מודים להשי"ת שקרבנו לפני הר סיני "ונתן לנו את התורה". ומכח נתינת התורה למשה רבנו, כמתנת חתן לכלה, יש כח לכל יהודי ויהודי לקנות את התורה, ותורתו תתברך בקרבו.

עצת היצר

"וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים" (לב, ו)

אנו מתפללים בתפילת ערבית: "והסר השטן מלפנינו ומאחרינו". אחד הפירושים הוא, אם אדם רואה שיש לו חשק גדול לעבור עבירה והוא נדחף לעשותה, סימן שהיצר הרע שותף לה ודוחפו לעבור את העבירה בשתי ידיו.

ועל זה אמר הכתוב: "וישכימו ממחרת" – הדגישה לנו התורה שהשכימו בקלות ובזה נכשלו שהיה להם להבין מכך שהשכימו לקום מוקדם מן הרגיל שהשטן דוחף אותם על מנת לחטוא, אך הם לא הרגישו בכך.

עדיים של ישראל

"כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה וכו' וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה וַיִּתְאַבָּלוּ וְלֹא שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו" (לג, ג-ד)

"איש עדיו- כתרים שניתנו להם בחורב כשאמרו נעשה ונשמע" (רש"י)

ארבעים יום בלבד אחרי המעמד הגדול והנשגב של מתן תורה בהר סיני, באו הערב רב וגרמו נפילה רוחנית לעם ישראל בכך שעשו עגל מסכה. כתוצאה מכך: "ולא שתו איש עדיו עליו". ואחר כך נאמר (שם בפסוק ה): "ועתה הורד עדיך מעליך ואדעה מה אעשה לךְ". ולכאורה תמוה, הרי כבר הורידו את עדיים מעליהם כמובא לעיל בפסוק ד?

הפשט הוא כי ברגע ששמעו את הדבר הרע הזה הורידו את עדיים (הכתרים שלהם) משום שאין ראוי בשעה זו לענדם, ואמר להם הקב"ה: הורידו עדייכם לגמרי (פסוק ה), וכן עשו (פסוק ו'. ועיין לדעת זקנים מבעלי התוספות). ויש מפרשים שבתחילה הורידו את התכשיטים הגשמיים מעליהם, ואחר כך הורידו את הכתרים שניתנו להם בסיני על פי צווי ה' (ועיין בכלי יקר, ולרמב"ן על פסוק ו ובזוהר הקדוש כי תשא קצג). ואומרת הגמרא (שבת דף פח.), שבשעה שקיבלו ישראל את התורה, בא מלאך והניח כתר על ראשו של כל אחד ואחד מישראל. וכשחטאו בעגל ניטלו מהם ע"י שני מלאכי חבלה (עיין לתוס' שם ד"ה שני, ומהרש"א ד"ה קשרו). ויש להבין מה הטעם כי בנטילה באו שני מלאכים? ואפשר לבאר שאמנם עם ישראל חטא אך מכל מקום לא היה מוכן שיקחו את כתריו, ועל כן היה צורך בשני מלאכים שיטלו מהם את כתריהם משום שיהודי לא מוותר בקלות על כתרים אלו (ועיין בן יהוידע שם ד"ה באו שנתן טעם אחר).

ומה היו כתרים אלו? אומר המהרש"א (שם) – שלושה כתרים הם: כתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות – כתר תורה קיבלו בקבלת התורה, ושני כתרים של כהונה ומלכות ניתנו להם אחד מכל צד. ואעפ"י שניטלו מישראל כתרים אלו, לא נטלו מכל וכל כי הם חוזרים אלינו בשבת כנשמה יתירה וכן עלינו לידע שעדיין קיימים לנו כתרים אחרים שאנו עונדים אותם יום יום לכבוד ולפאר ויקר, והם תפילין של יד ותפילין של ראש.

התעלות בזמן ירידה

"וְהָיָה כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל וְדִבֶּר עִם מֹשֶׁה" (לג, ט)

"וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ" (שם, יא)

הנה לאחר העליה הגדולה של בני ישראל במתן תורה, היתה הנפילה הגדולה שלהם בחטא העגל, עד כדי כך שאמרו חז"ל (סנהדרין קב.): "שאין לך פורענות ופורענות שבאה לעולם, שאין בה אחד מכ"ד בהכרע ליטרא של חטא העגל". כלומר שנפילה גדולה זו הותירה את רישומה לדורות. והנה דבר פלא, משה רבנו – 'רעיא מהימנא' זוכה להתעלות ולגילוי דרכי השכינה דווקא לאחר אותה נפילה. ויש להבין וכי כך היא דרכו של הרועה הנאמן כי בעוד עם ישראל בצרת חטאם ובנפילתם הוא עולה ומתעלה?

ועוד יש לשאול שהרי מיד אחר חטא העגל אמר הקב"ה למשה רבנו (לב, ז): "לך רד" ואילו אח"כ אמר לו ה': "לך עלה", וביאר רש"י: "ד"א כלפי שאמר לו בשעת הכעס לך רד, אמר לו בשעת רצון לך עלה", ואף כאן יש להבין וכי זו שעת רצון, שעה שעם ישראל עדיין טועמים בה את הטעם המר של "וביום פקדי ופקדתי" (לב, לד)?

אולם עלינו לדעת כי התעלות זו ששיאה היתה בבקשת משה (לג, יג) "הודיעני נא את דרכך" אינה התעלותו של משה בלבד, אלא הייתה זו בעצם התעלות של כלל עם ישראל. וכבר לימדנו רבינו האר"י ז"ל (ראה פרי עץ חיים שער השבת פ"ח) כי משה רבנו קיבל את כל הכתרים של עם ישראל אשר ניתנו להם במתן תורה וניטלו מהם בחטא העגל, והוא שומר על הכתרים, ובכל שבת מחזיר אותם לישראל. כלומר משה רבנו אינו נוטל את הכתרים לעצמו אף על פי שאנו אומרים (בתפילת שחרית שבת): "ישמח משה במתנת חלקו" מכל מקום כתריו הם כתרנו, והתעלותו היא התעלותנו, ולא בכדי שקול משה ככל ישראל (שיר השירים רבה פרשה א, סד. ופרשה ד, ב).

אמור מעתה, הרועה הנאמן השכיל בתבונתו ובאהבת ישראל הגדולה שבערה בלבבו להפוך את "לך רד" (יט, כד) ל"לך עלה" (לג, א), אך לא רק בבחינתו הפרטית אלא בבחינת כל שם ישראל.

כוחה של שאיפה

"וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ" (לג, יג)

"וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ" (שם, כג)

חז"ל אמרו על משה רבנו (ספרי ט, כב) "אשרי ילוד אשה" שהוא אומר "עמדו ואשמעה" ברור לו שישמע. ובדרכם נאמר "אשרי ילוד אשה" המבקש מה' להודיעו את דרכיו. והנה הרמב"ם (תשובה ה, ה) כבר לימדנו שאין יכולת לאדם, להבין בשכלו את דרכי ה', אין מדענו כמדעו ולא דעתנו כדעתו וכן אמר (שם ח, ב): "…ומהו זהו שאמרו נהנין מזיו שכינה שיודעים ומשיגין מאמתת הקב"ה מה שאינם יודעים והם בגוף האפל השפל…".

ולפי זה יש להבין מדוע מבקש משה רבנו להבין דברים שלמעלה מהשגת האדם?

אולם יש בכך כדי ללמדנו כי האדם צריך לשאוף להגיע למדרגות ולהשגות גדולות. והראיה לכך שאף על פי שאמר לו ה' (לג, כ): "כי לא יראני האדם וחי", מכל מקום אמר לו (שם כג): "וראית את אחורי". ובכל בקשותיו משה אומר לה' (שם טז) "ונפלינו אני ועמך" היינו, שמשה רבנו אינו רוצה הנהגה של מלאך כי המלאך אינו יודע את מסתרי הלב, ואינו יכול לדון ברחמים. ואכן ה' אומר למשה (שם יד): "פני ילכו" בעצמי, ולא על ידי מלאך.

ומכאן עלינו ללמוד כי כשם שמשה רבנו ביקש להגיע להשגות כה רמות, כן על כל אדם ואדם מישראל לשאוף לגדלות ולשלמות.

מעלת הבדלת ישראל

"וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (לג, טז)

יש להבין, לכאורה לאיזה צורך ראה משה רבנו לבקש שוב הבדלה בין ישראל לעמים, שהרי הקדוש ברוך הוא כבר אמר למשה (יט, ה): "והייתם לי סגולה מכל העמים"?

ויש לבאר, כי משה רבנו סבר שלא די בכך שעם ישראל ידע כי הוא עם סגולה, אלא צריך שכל האומות ידעו זאת. וכאשר יראו אומות העולם שהנהגתם היא על-ידי שר ומזל, אך הנהגת עם ישראל אינה על-ידי שר או מזל אלא הקב"ה בעצמו מנהיג את עמו במישרין אזי יבינו כולם כי עם ישראל הינו עם מיוחד. ומתוך כך יזהרו מלפגוע בישראל שהם כבבת העין, ואדרבה מתוקנים שבאומות יבקשו להדבק באומה הישראלית.

הצלה מיצר הרע

"וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי" (לג, כב)

לפעמים כאשר האדם זוכה להגיע למדרגות עליונות, השטן מתגרה בו רח"ל, כי כל הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו. על-כן הקב"ה אומר למשה: "ושכתי כפי עליך" וכדברי התרגום: "ואגין במימרי עליך" היינו כדי להצילך מהתגרותו של השטן.

הכרה בהנהגת ה' אחר מעשה

"וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ" (לג, כג)

הנהגת השכינה נסתרת מעינינו ואין אנו יודעים מהי כוונת עילת העילות ומסבב הסיבות, רק לאחר המאורע יכולים אנו לראות היאך כל הפרטים הצטרפו זה לזה בהנהגה הכללית.

ויש לרמוז זאת בפסוק: "וראית את אחורי" – דהיינו שלאחר מעשה תבין. ועם כל זה, גם לאחר מעשה, לא כל אחד זוכה להבין ואיננו יכולים להבין את כל העניינים וטעמיהם.

מעלת שבירת הלוחות

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים" (לד, א) מובא בחז"ל (שבת פז.) כי שלשה דברים עשה משה רבנו והקדוש ברוך הוא הסכים עמו ואחד מהם הוא ששבר את הלוחות, ועל כך אמר לו הקב"ה: "אשר שברת – יישר כוחך ששברת". לעומת זאת רש"י בביאורו השני ל"פסל לך" כותב: "משל לשושבין שקרע את הכתובה אמר לו המלך: אתה קרעת אותה, אתה קנה לה נייר אחר, ואני אכתוב לה בכתב ידי, כן המלך זה הקב"ה, השפחות אלו הערב רב, והשושבין זה משה, ארוסתו של הקב"ה אלו ישראל, לכך נאמר פסל לך".

הנה לפי המשל, השושבין צריך לקחת נייר אחד משלו, אך משה רבנו לא לקח משלו, אלא: "הראהו מחצב סנפרינון מתוך אהלו, אמר לו הפסולת יהיה שלך ומשם נתעשר משה הרבה".

אם כן קשה משתי בחינות, ראשית, לפי המשל לא משמע שהסכים הקב"ה עימו. ושנית, מדוע משה לא לקח "נייר חדש משלו"? אלא, עצם שבירת הלוחות הייתה לטובה, לומר שאין כתובה לעם ישראל כדי ללמד עליהם סנגוריה, ועל כך אמר לו יישר כוחך ששברת.

אך מצד שני, היתה טענה כביכול על משה רבנו, איך שבר את מה שה' נתן לו? ולכן כ"עונש" עליו לחצוב בעצמו, ומכל מקום כיון שעשה מעשה טוב, לכן הפסולת תהיה לו וממנה התעשר משה הרבה.

שמירה נגד "כחי ועצם ידי"

"שְׁמָר לְךָ אֵת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם הִנְנִי גֹרֵשׁ מִפָּנֶיךָ אֶת הָאֱמֹרִי…" (לד, יא)

פשט הפסוק בביטוי: "שמור לך" הוא כלפי ההמשך: "השמר לך פן תכרות ברית", היינו שלא לעבוד עבודה זרה.

אך יש כאן גם אזהרה נוספת: שכאשר עם ישראל מנצחים את אומות העולם, יכולים הם לחשוב שבכוחם ועוצם ידם כבשו את הארץ, ולכן כאשר נחלש כוחם יכולים הם לכרות איתם ברית. וזהו באמת המוקש הגדול ביותר.

ולכן אמרה התורה "שמור לך הנני גרש", לומר לך: זכור ואל תשכח כי אני ה' גרשתי מפניך את האויבים והנחלתיך את הארץ ולא בכחך כבשת אותה, לכן אין לך לחשוש מהם ואסור לך לכרות עמם ברית.

מסכת פורים

"אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ – אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר" (לד, יז-יח)

ויש לרמוז בסמיכות הפסוקים בין איסור עשיית מסכה לשמירת חג המצות.

הנה פעם היו אנשים נוהגים ללבוש מסכה בפורים וכך עניים ביישנים, בני טובים, היו יכולים לבקש צדקה מבלי להתבייש. ולכן כתוב בהלכה (שו"ע אור"ח סי' תרצד סעי' ג) כי כל הפושט ידו בפורים, נותנים לו.

ויש כאלה שהיו שמים מסכה על פניהם כדי לאסוף כסף להוצאות הפסח הקרב ובא. אך יש שלובשים מסכה על פניהם כאילו הם נצרכים על אף שאינם כאלה ולכך יש רמז בפסוק: "אלהי מסכה לא תעשה לך" – אל תשים מסכה ותבקש כסף כשאינך צריך (וראה סוף מסכת פאה). אך אם זה עבור הוצאות הפורים או עבור הוצאות הפסח – "את חג המצות תשמור", אזי מותר לך לאסוף צדקה וכאשר אתה מתבייש הנך יכול לשים את המסכה על פניך.

כתיבת תורה שבעל פה

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל" (לד, כז)

כאשר עלה משה רבנו למרום הוא למד בארבעים יום בתחלה, וגם בהמשך את כל התורה כולה, אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש. ברור הוא, שיכול לעשות זאת כיון שלמד מפי הגבורה וכיון שהיה זה משה רבנו. וכדי שלא יחשוב שגם דברים אלו יכול הוא לכתוב, לכן אמר לו הקב"ה "על פי הדברים".

ואומר רש"י: "את הדברים האלה – ולא אתה רשאי לכתוב תורה שבעל פה". והדגיש רש"י "ולא אתה", אתה לא, אבל רבנו הקדוש, רבי יהודה הנשיא, יכתוב. כיון שהדורות יתמעטו ויש חשש שהתורה שבעל פה וגם התורה שבכתב תשתכח לכן הוא רבנו הקדוש יכול לכותבה, משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך" (תהילים קיט, קכו).

ומה עושים עם ציווי התורה "כתוב לך על פי"? אלא, אכן משה רבנו לא שכח שום הלכה, שום דין או גזירה שווה, אך כשנפטר מן העולם (תמורה טו:) נשתכחו הלכות מיהושע בן נון ומדור לדור נתמעטו הלבבות, וכדי שהתורה שבכתב לא תשתכח, כתבו את התורה שבעל פה שהיא פירוש התורה שבכתב. ועוד, יש אומרים שמשה רבנו נצטווה שלא לכתוב, ועליו נאמר הצווי "כתוב לך" ורבנו הקדוש דייק ודקדק "לך" – למשה, אך כל ישראל יכתבו את התורה שבעל פה כדי שלא תשתכח מישראל.

מעשה רב

"וְלָקַחְתָּ מִבְּנֹתָיו לְבָנֶיךָ…"

סיפר מו"ר הרב זצוק"ל: באחד מביקורי בארצות הברית פנה אלי אדם אחד וביקש אותי לפגוש את בנו וכלתו המיועדת, בכדי שאברך אותם לקראת חתונתם. כאשר באו אלי התחלתי לדבר עימם בשבח ומעלת הנישואין, ועל כך שמסייעים הם בבניית חורבה מחורבות ירושלים, אף ממקום מושבם כאן באמריקה, לאחר מכן פניתי לברכם. שאלתי את החתן: מה שמך? הוא אמר לי את שמו, ובירכתיו. כאשר שאלתי את הכלה לשמה, הבחנתי כי שם זה אינו יהודי. פניתי אל רב המקום ושאלתי אותו: מאיזה עדה בא שם זה?. הרב התפלא אף הוא, אך אז אמרה הכלה בקול רם ובוטח: אינני יהודיה, אני נוצרייה פּרוטסטנטית!. בקשתי את החתן לצאת מן החדר למספר דקות, לאחר שיצא פניתי לבחורה ושאלתי: את רוצה שאבדוק בשמים אם אתם מתאימים? הכלה הנהנה בראשה בהתרגשות וענתה: כן ראביי, זה ישמח אותי מאוד. נשאתי את עייני למרומים בתפילה שהקב"ה יסייע בידי. כעבור רגעים מספר פניתי אליה ואמרתי: ראיתי בשמים שאין זה זיווג יפה. לשמחתי הבחורה השיבה: אני שמחה מאוד על התשובה שנתת לי ראביי, גם אני הרהרתי בכך רבות. היו לי ספקות, אם אנחנו מתאימים כבני זוג. לאחר מכן יצאה מן החדר. כעבור רגע נכנס החתן כשהוא גורר אחריו את "הכלה" ופיו מלא איומים וגידופים, איך העזתי "לקלקל" לו את החתונה. לשמע הדברים נפנתה הכלה לאחוריה, וגערה בבחור בנימת זלזול: יהודי בזוי! אינך רואה, אפילו ה – chi“f rabbi (הרב הראשי) שלך אומר שאנחנו לא מתאימים! אינני רוצה בך עוד.

לאחר מעשה שאלוני הנוכחים:איך ידע הרב שאין זה זיווג מן השמים? השבתי להם: והרי כבר אמרו חז"ל: ארבעים יום קודם יצירת הוולד, בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני, וכלום יעלה על הדעת שבשמיים יכריזו על יהודי ופרוטסטנטית?

סוף מעשה – כעבור שלוש שנים, באחד הימים בצאתי מבית הדין הגדול בירושלים ניגש אלי אברך מזוקן וביקש ממני להיות סנדק לבנו. משהפניתי אותו ללשכה ענה לי האברך כי אני מוכרח להיות סנדק באשר בנו נולד בזכותי. בזכותי?! תמהתי. אכן כן ענה האברך, אני הוא אותו "חתן" שעמד להתחתן עם נוצרייה ובעקבות אותו מעשה התחלתי לחשוב הרבה על משמעות היותי יהודי, עד שלבסוף חזרתי בתשובה.

"וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה"

כשעלה הבבא סאלי לארץ ישראל, הגיע בספינה עד נמל חיפה ושם בא שר המשטרה דאז מר שטרית להקביל את פניו. השר הורה לכל השלטונות להכניסו לארץ ללא שום עיכובים במכס, ולדלג על הפרוצדורה המקובלת אצל אנשים מן השורה. לאחר שנסתיימו הסידורים, כיבד מר שיטרית את הבבא סאלי לנסוע ברכבו, אבל בבא סאלי ע"ה אמר לשר שהוא "מניח" שרכב זה לא שובת בשבת ואין רצונו לנסוע בו, ונסע באוטובוס.

במהלך הנסיעה, משהגיע זמן המנחה, ביקש מהנהג לעצור את האוטובוס ולהמתין לו עד שיסיים להתפלל. אמר לו הנהג שזה לא מונית, וכי יש עוד אנשים נוסעים, וגם יש לו מסלול ולוח זמנים, ועל כן הוא לא יכול להמתין. אמר לו בבא סאלי: "אם כן תוריד אותי כאן, כי יעבור לי זמן המנחה" – וגם לזאת לא הסכים הנהג ואמר לו שבעוד זמן מה יגיעו לתחנה מסודרת ושם יעצור. הבבא סאלי התעקש שיעצור לו מיד כי אין זמן ולבסוף עצר לו הנהג כ-100 מטר לפני התחנה. ירד בבא סאלי והתפלל את תפלת המנחה על אם הדרך, ומשסיים שם פעמיו אל התחנה. בהגיעו לתחנה ראה שם אוטובוס, ושאל לתומו את הנהג אם האוטובוס נוסע לכיוון ירושלים, ואמר לו הנהג שכן. והנה לאחר שעלה לאוטובוס זיהה לפתע כי מדובר באותו האוטובוס אשר ממנו ירד להתפלל.

שאל בבא סאלי את הנהג: "מדוע התעכבתם כל כך?"

אמר לו הנהג: "לאחר שהגענו לתחנה "עמד" לפתע האוטובוס ולא הצלחתי להתניעו".

בבא סאלי התיישב על מקומו ואמר לנהג: עכשיו שאני כאן, תוכל לנסוע.

וראה זה פלא –ניסה הנהג להתניע והאוטובוס הניע כאילו מאומה לא קרה. בבא סאלי רצה לרכוש כרטיס חדש, אך הנהג, אשר נוכח לדעת כי הבבא סאלי איש קדוש, סירב בתוקף לקחת ממנו תשלום.

באחת מפגישותינו שאלתי את הבבא סאלי נכון הסיפור, ואמר לי שאכן נכון הסיפור, אבל הוסיף: "ואני תמה מדוע הנוסעים האחרים שהיו באוטובוס לא ירדו להתפלל מנחה, ואז היה לי מנין עם חזרה וקדושה".

הלכה בפרשה

"כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיקֹוָק בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם" (פרק ל' פס' יב')

שאלה: מורה בבית הספר שיש לו יומן ובו רשומים שמות התלמידים ובצד כל שם מופיע מספר סידורי- האם מותר למורה לקרוא את שמות התלמידים מהיומן?

תשובה: כיוון שהמורה לא קורא את המספרים בפיו אלא רק במחשבתו- מותר. אמנם אם סופר ממש כמה ילדים נמצאים וכמה חסרים- אסור.

*****

"זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַיקֹוָק" (פרק ל' פס' יג')

שאלה: אדם שתרם כסף בזמן הזה ואמר "זה מחצית השקל"- האם הכסף קודש לבית המקדש?

תשובה: לדעת הרמב"ם (הל' ערכין וחרמין פ"ח הלכה ח') מי שאמר שהכסף למקדש הכסף קדוש וצריך לזורקו לים המלח. אמנם לפי הראב"ד אפשר לפדות כסף זה על פרוטה ולזרוק רק את הפרוטה. מהרמ"א (שו"ע יו"ד סי' רנח' סעי' א') משמע שבימינו אדם שאומר כסף למקדש אינו קדוש כיוון שאנחנו אומרים שכוונתו הייתה לבית הכנסת וכדו'. לכן צריך להיזהר ולהקפיד לומר זכר למחצית השקל ולא מחצית השקל.

*****

"וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם" (פרק לא' פס' טז')

שאלה: האם מותר לרוץ בשבת לבית הכנסת?

תשובה: נאמר בנביא (ישעיה נח' יג'): וכיבדתו מעשות דרכך" ודרשו חכמים (שבת קיג' ע"א) "שלא יהא הילוכך בשבת כהילוכך של חול", וכן פסק מרן בשו"ע (שו"ע שא' סעי' א'). אמנם לדבר מצווה כגון בדרכו לבית הכנסת, מותר לרוץ בשבת ואין חשש בכך, ועוד יש חשיבות ומעלה למצוה שעושה אותה בזריזות כפי שאמרו חז"ל "הוי רץ לדבר מצוה" .

*****

"לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" (פרק לד' פס' כו')

שאלה: האם מותר להשתמש במדיח כלים לכלי חלב ואח"כ לכלי בשר?

תשובה: כדי להשתמש במדיח אחד לכלי בשר ולכלי חלב צריך ד' תנאים: א. להשאיר את המדיח 24 שעות ללא שימוש. ב. לנקות את המקום בו נמצאים הרשת והמסננת כך שלא יהיו שם שיורי מאכל. ג. להפעיל תחילה את המדיח שבתוכו אבקת ניקוי ומים בלבד. ד. עדיף שיהיו רשתות שונות לחלבי ולבשרי ואם אין אפשרות אז ישפוך עליה מים רותחים מקומקום חשמלי. למעשה כיוון שקשה מאוד לעמוד בתנאים אלו עדיף להשתמש בשני מדיחי כלים שונים.