שיחות ומאמרים בפרשה
מעלת קדושת השבת ועונש מחלליה
"וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם: שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת: לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (לה, א-ג)
"למחרת יום הכיפורים כשירד מן ההר, והוא לשון הפעיל שאינו אוסף אנשים בידיים אלא הן נאספים על פי דבורו" (רש"י)
נתאר לעצמנו כי משה רבנו נמצא בשמים מזה מאה ועשרים יום – זולתי יומיים של הפסקה שבהם בודאי לא יכול היה העם לדבר עם משה שהרי בראשונה היה עסוק בחטא העגל ובשנייה (דברים י, א) ב"פסול לך שני לוחות אבנים". וסוף סוף לאחר מאה ועשרים יום, לאחר כשליש שנה, משה רבנו יורד חזרה לארץ.
העם ודאי שמחים לראות את משה והם גם מתעניינים ושואלים מה ראה בשמים?
ניתן היה לחשוב כי משה יתאר להם את גן-עדן, את כסא הכבוד, ובודאי גם ירצה לספר להם על המשכן ועל השראת השכינה בישראל, שזהו הסימן המובהק לסליחה ומחילה על חטא העגל.
אך משה רבנו אינו מדבר על כל אלו, אלא מדבר על שמירת השבת ומזהיר את בני ישראל (לא, יג): "אך את שבתותי תשמורו" – שלא תחללו אותה אף לא בשביל בניית המשכן, וכלשון רש"י: "הקדים להם אזהרת שמירת שבת לציווי מלאכת המשכן לומר שאינו דוחה את השבת".
ויש להבין, מה ההוא אמינא שמשה רבנו ידחה את השבת בשביל מצוות בניית המשכן, שהיא מצות "עשה", בעוד ששמירת השבת היא גם מצות "עשה" וגם מצות "לא תעשה" והיא חמורה יותר?
ומה גם, שרש"י כבר כתב לעיל (לא, יג) שאמר לו הקב"ה למשה "אך את שבתותי תשמורו – אף על פי שתהיו רדופין בזריזות המלאכה – שבת אל תדחה מפניה" ואם כן מדוע כפל משה ציווי זה?
אלא הביאור ע"פ הפשט, הוא שכיוון שמלאכת המשכן נועדה להשרות שכינה על עם ישראל, ובהיות שכאשר המשכן או המקדש עומד על תילו, היו מקריבים תמידין ומוספין גם בשבת, אם כן היה חשש שיחשבו עם ישראל שבכדי להשרות שכינה בישראל, לכפר על חטא העגל ולהקריב את קרבנות השבת במועדן, יש לדחות את השבת מפני מלאכת המשכן. ולכן הזהיר משה כל כך על השבת.
ויש להוסיף בזה: כיור הנחושת נעשה מהמראות הצובאות שהביאו הנשים הצנועות שהיו באות להתפלל בשער המשכן (ראה בתרגום יונתן בן עוזיאל) וכדבריו הנפלאים של רבי אברהם אבן עזרא (לח, ח): "והנה היו בישראל נשים עובדות השם שסרו מתאוות זה העולם ונתנו מראותיהן נדבה כי אין להם צורך עוד להתייפות רק באות יום יום אל פתח אוהל מועד להתפלל ולשמוע דבר המצוות". וגם רש"י עמד על כך (שם) כי משה רבנו ע"ה היה מואס במראות, אך כבר אמר לו הקב"ה: "קבל כי אלו חביבין עלי מן הכל שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים וגו'". דהיינו, אף על פי שהנשים בדרך כלל עסוקות בענייני העולם הזה, הן התעלו כאן עליה רוחנית גדולה ביותר, ומאסו בענייני העולם הזה וצבאו על המשכן להתגדל ולהתקדש, הן ידוע, שהנשים היו הראשונות שהתנדבו לנדבת המשכן (לה, כב).
ולפיכך היינו חושבים שמלאכת המשכן הגורמת להתעלות ולקדושה עילאית עד כדי מאיסת ענייני העולם הזה, ומביאה לרדיפת התורה, התפילה ושמירת מצוותיה, תדחה את השבת – לכן "הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן"!
נמצינו למדים, שהשבת היא מעל הכל, ויכול האדם להגיע לקדושה עילאית על ידי שמירת השבת ואפילו לקדושה הגדולה יותר מקדושת המשכן.
ועל כן משה רבנו היורד למחרת יום הכיפורים, אינו מספר להם על מראות א-לוקים אשר ראה בשמים ואינו מדבר איתם על כסא הכבוד, אלא על שמירת שבת קודש, ואשריהם ישראל המתקדשים ומתעלים ביום שבת קודש.
ועוד יש לבאר שכאשר ירד משה רבנו מהר סיני, אמר להם משה רבנו: "לא הלכות אני מלמד אתכם אלא מה שראיתי בשמים, הנה ראיתי שיש בשמים שני סוגי גיהינום, יש גיהינום של ימות החול וכתוב בפתחו "חול", ויש גיהינום של יום השבת וכתוב בפתחו "שבת". וההבדל ביניהם הוא, שמי שעבר עבירות ומגיע לו על כך עונש בגיהינום, בשבת הגיהינום שובת, וכדברי הגמרא בסנהדרין (סה:) המספרת שטורונוסרופוס שאל את רבי עקיבא "מה יום מיומיים" – למה יש מעלה וחשיבות לשבת יותר משאר הימים? אמר לו רבי עקיבא "ומה גבר מגוברין", מדוע אתה שר וחשוב יותר מאחרים. אמר לו: שהמלך, הקיסר, המליך אותו. ענה רבי עקיבא על השבת, הקב"ה חפץ בה והזהיר על כבודה. ושאל, ומנין לנו שהיום יום שבת? אמר לו, שנהר סמבטיון יוכיח שכל השבוע רועש, ובשבת הוא נח. וכן קבר אביו של טורונוסרופוס יוכיח וכדברי רש"י "שכל ימות השבוע היה מעלה עשן שהיה נידון ונשרף, ובשבת גיהינום שובת".
אבל יש גם גיהינום של שבת ונידון בו מי שחילל שבת שלפי הזוהר הקדוש (תרומה) נאמר עליו: "ואשם לא תכבה", שגם ביום השבת הוא נידון באש הגיהינום.
ולכן אומרת לנו התורה, היזהרו מאוד בשמירת השבת "ולא תבערו אש בכל מושבותיכם" – לא תבערו אש של חילול שבת במושבכם כאן בעולם הזה, ואז גם לא תבער אש במושבותיכם בעולם הבא.
ומתוך הדברים למדנו עוד, שגם העולם הזה – ארץ ישראל, וגם העולם הבא, נקראים מושבותיכם ושייכים הם לעם ישראל.
בזכות שמירת השבת – הפרנסה מתברכת
"שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה'" (לה, ב)
צריך כל אדם לדעת שהשבת היא מקור הברכה, והשומר שבת כהלכתה מביא ברכה והצלחה בכל מעשה ידיו. והביאו רמז לכך במה שהתורה כותבת "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה", לא נאמר 'תָּעָשֶה מלאכה' אלא "תֵּעָשֶׂה" – ללמדנו שמי ששומר את השבת, וכוונתו לשם שמים, להתענג בה בתענוגים גשמיים, ובתענוג רוחני על ידי לימוד תורה – מלאכתו נעשית מאליה והוא רואה בה ברכה, ומצליח בכל מעשיו. לעומת זאת אם אדם ח"ו מחלל את השבת, וחושב שעל ידי חילול השבת ירוויח יותר כסף ותרבה פרנסתו, טעות חמורה בידו, אלא אדרבה, עסקיו ירדו והוא יביא על עצמו רק הפסדים.
ובאמת הניסיון והעובדות מוכיחים כי עסק שפתוח בשבת אינו רואה סימן ברכה.
פעם אחת שוחחתי עם נהג מונית אשר היה עובד בשבת וטעמו עמו: יש לו רווחים גדולים דווקא מעבודתו בשבת משום שאין תחבורה ציבורית, ועל כן יש לו הרבה קליינטים גם קבועים וגם מזדמנים. אמרתי לו: "האם ספרת כמה כסף הרווחת מעבודתך בשבת?" אמר לי הלה: "כן, הרווחתי הרבה". אמרתי לו: "ומה אשתך אומרת?" ענה לי: "היא אומרת שאין כסף". אמרתי לו: "אתה רואה שאין ברכה מעבודה בשבת, תפסיק לעבוד בשבת ותתברך פרנסתך!"
היה פעם מפעל זכוכית בירוחם שעבד בשבת, במפעל טענו שהתנור מוכרח להיות חם כל הזמן, כדי שנוזל הזכוכית לא יתקשה בתוך הצינורות ויסתום אותם, מה שיביא על המפעל הפסדים גדולים. למרות שחומר הגלם של הזכוכית הוא חול והרווח על יצירת הזכוכית גדול ומובטח. לבסוף המפעל נקלע להפסדים ונסגר. הרי שהשבת מביאה ברכה לשומריה, ומי שמחלל אותה, מביא על עצמו את ההיפך, ואינו רואה סימן ברכה מאותה עבודה, ואת זאת לא הבינו בעלי המפעל.
כמו כן היה בבית שמש מפעל גדול למלט אשר פעל גם בשבת, ולבסוף אף הוא נסגר. והנה על פי ההיגיון לכאורה היו צריכים להצליח ולהתעשר בקלות, שכן המלט נעשה מאבנים ומחול הפזורים בכל מקום בחינם – אבל בפועל הם הפסידו עד אשר נאלצו לסגור את המפעל, והכל בגלל שהפעילו את התנורים שלהם גם בשבת, מתוך מחשבה שעל ידי זה ירויחו יותר.
שכר קביעת עיתים לתורה ביום השבת
"וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ" (לה, ב)
"ואמר ויקהל לפי שבא לומר פרשת שבת, רמז שבשבתות וימים טובים נקהלים לשמוע הדרשה" (בעל הטורים)
יש החושבים שהשבת היא יום של בטלה ומנוחה בלבד, אבל אין הדבר כן, ומוכח הדבר ממה שהתורה כתבה "וביום השביעי יהיה לכם קדש", משמע מכאן שהשבת צריכה להיות מוקדשת לקדושה וללימוד תורה, זו עיקר מטרתה, משום שיש סגולה מיוחדת להתעלות בה מאוד. ועל כן אדם אשר בימות החול עובד לפרנסתו, ומשום כך אין לו זמן ללמוד תורה – אזי בשבת חייב לקבוע עיתים ללמוד תורה.
וידועים דברי הגמרא בירושלמי (שבת פט"ו ה"ג): "רבי ברכיה בשם רבי חייא בר בא לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה מתניתא מסייעה בין לדין בין לדין כיצד הוא עושה או יושב ואוכל או יושב ועוסק בדברי תורה כתוב אחד אומר שבת הוא לה' וכתוב אחר אומר עצרת לה' א-לקיך, הא כיצד, תן חלק לתלמוד תורה וחלק לאכול ולשתות, שלא ניתנו שבתות וימים טובים ומועדים לישראל אלא כדי שיעסקו בהם בתורה", עיי"ש.
והאר"י הקדוש היה אומר (עיין כף החיים סי רץ אות ו בשם שער הכוונות) ששבת אמנם ניתנה למנוחה, אבל זה לא נאמר אלא אצל תלמידי חכמים הממיתים עצמם באהלה של תורה כל השבוע יומם ולילה, ובשבת יכולים לנוח שעתיים. אבל "בעלי בתים" העוסקים לפרנסתם כל ימות השבוע, ואין להם פנאי ללמוד תורה, עליהם להגביר חילם ללמוד תורה בשבת, ולא ינוחו ביום שבת אלא שעה, ואת שאר היום ינצלו ללימוד תורה. וכן נפסק להלכה (או"ח סי' רצ ס"ב) ברמ"א, וזו לשונו: "ופועלים ובעלי בתים שאינן עוסקים בתורה כל ימי שבוע, יעסקו יותר בתורה בשבת מת"ח העוסקים בתורה כל ימי השבוע, והת"ח ימשיכו יותר בעונג אכילה ושתייה קצת, דהרי הם מתענגים בלמודם כל ימי השבוע".
ומלבד כך, צריך לדעת שהשאלה הראשונה ששואלים את האדם בבית דין של מעלה היא: קבעת עיתים לתורה? (שבת לא:) והאם קיימת את הציווי של "והגית בו יומם ולילה"? ועל כן יזדרז כל אדם לקבוע עתים לתורה גם בימות החול. וכבר אמר דוד המלך ע"ה בתהלים (עה, ג) "כי אקח מועד אני מישרים אשפט" – אם אדם קובע במועדים עיתים לתורה, לא יתבעו אותו מדוע לא למד תורה כל השבוע. כי אם עסק לפרנסת ביתו במשך השבוע ולא היה פנאי בידו ללמוד תורה, ובשבת ומועד שיש לו פנאי הוא קובע עיתים לתורה, לא יתבעו ממנו כלום, כי הוכיח שכשיש לו זמן, הוא מנצלו ללמוד תורה.
דרך התרומה בעם ישראל
"וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אוֹתָהּ וְהוֹתֵר" (לו, ז)
וכבר הקשה בעל 'אור החיים הקדוש' בפסוק זה כי "דים" "והותר" הם שני הפכים, וכלשונו: "אם דים אינו הותר, ואם הותר אינו דים"?
ותירץ וזה לשונו: "ואולי שישמיענו הכתוב חיבת בנ"י בעיני המקום לצד שהביאו ישראל יותר משיעור הצריך חש ה' לכבוד כל איש שטרחו והביאו ונכנס כל המובא בית ה' במלאכת המשכן וזה שיעור הכתוב והמלאכה אשר צוה ה' לעשות במשכן הספיקה להכנס בתוכה כל המלאכה שעשו בנ"י הגם שהותר פי' שהיה יותר מהצריך הספיק המקבל לקבל יותר משיעורו ע"י נס. או ע"ז הדרך והמלאכה שהביאו היתה דים לא חסר ולא יותר הגם שהיתה יותר כפי האמת והוא אומר "והותר" כי נעשה נס ולא הותיר".
וביאור הדברים שבאמת תרומת המשכן הייתה מעולה יותר משאר תרומות בכמה מעלות. שהרי בדרך כלל הנוהג הוא שכאשר מתרימים לצורך מסויים, הולך הרב ועמו הגבאי ומקבצים את נדבות הקהל יד על יד, אך כאן ציוה ה' ואמר (כז, כ): "ויקחו אליך" – דהינו שעם ישראל יביאו לך את תרומתם בעצמם, מבלי שיהיה צורך לרוץ אחריהם. ומיד כשסיים משה את הציווי (לה, ה): "קחו מאתכם תרומה" נאמר על העם (לה, כ): "ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה". ולא יצאו בעצלתיים, אלא יצאו בזריזות ובהתלהבות ובחשק גדול לקיים המצווה.
ועוד, יש הנותן תרומה וצדקה מבושה אך אינו חפץ באמת לתת, אך כאן בתרומת המשכן: "כל איש אשר נשאו לבו" (לה, כא) – דהיינו שהלב התנדב בעצמו להביא את התרומה. ואף שאת אבני השוהם הביאו ענני הכבוד (ראה ת"י ורבנו בחיי) לפני הנשיאים, מכל מקום כיון שהובאו על ידי הנשיאים למשכן, נחשבו אבני השוהם כתרומתם משום שהעיקר היא נדיבות הלב.
ומעלת תרומת ישראל בלטה גם בזריזות כפי שנאמר (לו, ג): "והם הביאו אליו עוד נדבה בבוקר בבוקר". כלומר שהיה די בשני בקרים לבני ישראל ע"מ שיביאו את כל תרומתם והותר. כשראה משה רבנו את ההתלהבות המיוחדת של בני ישראל, ואת נדיבות הלב, ואת הזריזות במצווה ובתרומה, אמר משה: "אמנם בצלאל ואהליאב בדקו ומצאו שיש יותר מכדי הצורך עבור בנין המשכן, אך איך אוכל להחזיר למישהו את תרומתו? ולכן הסביר בעל 'אור החיים הקדוש' שנעשה נס וכלי שהיה בו מאה גרם כסף, נכנס בו יותר כסף וכן בכל כלי המשכן אף שהיה די בכמות, מכל מקום ה"והותר", נתווסף בכל כלי וכלי.
ויש עוד להסביר: אמרו חכמים (תענית ח:, ב"מ מב.): "אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין", ומשה רבנו עליו השלום ספר ומנה את התרומה, ואם-כן לא הייתה צריכה הברכה לחול בזה. לכן דרשו במדרש (שמות רבה, פקודי פרשה נא, א) על משה את הפסוק (משלי כח, כ): "איש אמונות – רב ברכות" – בזכות האמונה של משה רבנו היה "דים" וגם הייתה בזה ברכה – "והותר".
מעלת המראות הצובאות והלימוד מהם
"וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (לח, ח)
אומר רש"י: "במראת הצובאת – בנות ישראל היו בידן מראות, שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס משה בהן, מפני שעשויים ליצר הרע; אמר לו הקב"ה קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים, כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם ונוטלות המראות, וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים, לומר אני נאה ממך, ומתוך כך מביאות לבעליהן לידי תאוה ונזקקות להם, ומתעברות ויולדות שם, שנאמר (שה"ש ח, ה) תחת התפוח עוררתיך. וזהו שנאמר במראות הצובאות, ונעשה הכיור מהם, שהוא לשום שלום בין איש לאשתו, להשקות ממים שבתוכו את שקנא לה בעלה ונסתרה".
גם האבן עזרא מביא את מעלתן הגדולה של המראות הללו וזה לשונו: "וטעם הצובאות כי משפט כל הנשים להתיפות לראות פניהם בכל בקר במראות נחשת או זכוכית לתקן הפארים שעל ראשיהם, הם הנזכרים בספר ישעיה, כי מנהג ישראל היה כמנהג ישמעאל עד היום. והנה, היו בישראל נשים עובדות השם שסרו מתאוות זה העולם, ונתנו מראותיהן נדבה, כי אין להם צורך עוד להתייפות, רק באות יום יום אל פתח האהל מועד להתפלל ולשמוע דברי המצוות. וזהו אשר צבאו פתח אהל מועד, כי היו רבות".
דברי רש"י ואבן עזרא הם מוסר גדול לבני ובנות ישראל.
ומכל מקום טענת משה רבנו הייתה שכיון שהכיור נועד לקדושה ולטהרה, והכהן היה מקדש ידיו ורגליו בכיור, ומעתה אמר משה יבואו הכהנים, ויסתכלו במראה וחלילה יכולים להרהר הרהור רע?
ענה לו ה', כיוון שתרומת הנשים נעשתה לשם שמים (ובפרט לפי דברי האבן עזרא שהנשים מאסו בענייני העולם הזה), אל לך לחשוש ואני מבטיח לך שלא יבואו לידי הרהור.
אך יש להקשות, כיצד היו משתמשים במראות של הנשים לכיור, והרי הלכה ערוכה היא שכל בגד שנשתמש בו הדיוט לא משתמשים בו לקודש, וז"ל מרן בשו"ע (או"ח סי' קנג סכ"א): "אין לקנות מעילים שנשתמש בהם הדיוט, לתשמיש קדושה". לדוגמא, אם יש לאדם שטיח שכבר השתמש בו בביתו, ורוצה להביאו לבית הכנסת – אסור, אלא יקנה שטיח חדש שנארג לשם קדושת בית הכנסת, וכתב הרב בעל 'ארץ החיים' (שם): "אין לקנות מעילים שנשתמש בהם הדיוט לתשמיש קדושה וכו', והרב באר יעקב הביא ראיה ממשנה דכלים פרק כ"ח שמותר לעשות תשמיש קדושה לס"ת מבגד אשה, וכ"כ הגאון יעב"ץ במור וקציעה בהגהותיו וכו'" מיהו אין אנו נוהגין כן.
והמגן אברהם כתב (שם סי' קמז ס"ק ה) וז"ל: "משמע מהרמב"ם אפילו הם חדשים, כל שנעשו לצורך הדיוט אסור. ומיהו, העולם נוהגים לעשות". כלומר, שאילולא מנהג העולם, היה אסור לקבל לבית הכנסת אלא שטיחים וכיסויים שנארגו ונעשו לצורך בית הכנסת מלכתחילה.
אך לפי המשך דברי המג"א ענין זה מתורץ שכתב: "ועוד נראה לי, דוקא כמו שהן אסור להשתמש בהם, אבל אם שינה צורתן ועשה מהן דבר חדש מותר, שהרי הכיור ממראות הצובאות". כלומר, מכיון שהתיכו את אותם המראות, ושינו צורתן, על כן עשו מהם כיור. וכן אם אדם נותן שור או כבש לבית המקדש, מקבלים זאת למרות שהשתמש בהם לחולין, והכל מאותו הטעם, שכיון ששוחטים אותו, נשתנה גופו ומצבו, ועל ידי כך הותר לעשות מהם קרבנות.
מהדברים הנ"ל למדנו שלכתחילה אין לתת ואין לקבל לבית הכנסת כל דבר שנעשה מתחילה לצורכי הדיוט, אלא אם כן יש בו מעלה מיוחדת או ששינה צורתו.
פרפראות
פנים של שבת
"וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (לה, א)
"כתיב לעיל כי קרן אור פניו וסמך לו פרשת שבת לומר שאינו דומה קירון פנים של שבת לשאר שבת" (בעל הטורים)
כלומר שמכיוון שבשבת יש נשמה יתירה, על כן דבר זה נראה על פניו של האדם ומתבטא במאור פנים מיוחד.
ומדברי הגמרא (עיין במסכת ב"ק דף לז., ולתוס' שם ד"ה הרי הוא מועד) מבואר שאפילו בעלי החיים מרגישים בכך. הנה יש הלכה ששור שנגח שלוש פעמים נקרא "מועד" ואם הזיק משלם נזק שלם. ואם שור נגח שלוש פעמים ביום קבוע מימי השבוע כגון בימי שלישי וכדו' לא נקרא מועד כיון שבינתיים לא נגח. אבל אם נגח בשבתות בלבד, מקבל דין של "מועד" לשבתות. וטעם ההבדל הוא משום שבשבתות ישנה סיבה ליצר הנגיחה של השור, כי בשבת יש מאור פנים מיוחד וגם לובשים בגדים מיוחדים, וזה משנה את טבעו של השור.
גיהינום של שבת
"לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (לה, ג)
הקב"ה יודע כל מה שעתיד להיות ולכן ודאי הוא שכאשר ציוה: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת", התכוון לכל סוגי האש שימציאו בני האדם לאורך כל הדורות. ולא יאמר אדם: לפנים, מלאכת הבערת האש הייתה קשה, היו צריכים להקיש באבן על אבן ולהניח נייר דק או קש באמצע, וכיום על ידי לחיצת כפתור יש אש, חשמל וכדומה. באה התורה וכתבה "לא תבערו אש" אע"פ שזו לא מלאכה קשה, זו מלאכה ואסור.
וידע האדם שחוץ מהעונש שיקבל למעלה על חילול שבת, הוא בורא מלאך שנקרא "מלאך חילול שבת" והוא מתנקם באדם.
מסופר על אדם אחד שהיה מחלל שבת, וכשהיו מעירים לו, היה עונה "אני לא דתי", והוא נפטר בערב שבת והגיע לשמים, ואמרו לו שם שכבר מהצהרים מקבלים שבת בשמים.
בערב הוא בא ורואה את כולם יוצאים, והוא נשאר בפנים, ושואל את חבריו, מה קרה? אמרו לו מי שנכנס אחרון יוצא אחרון. הוא מחכה קימעא, והנה בא אליו מלאך ומוציאו לגיהינום, אמר לו אותו אדם למלאך: מדוע אתה מדליק את האש של גיהינום, הרי שבת עכשיו? אמר לו המלאך: אני לא דתי…
זהירות ממחלוקת בשבת
"לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (לה, ג)
דרכו של היצר הרע הוא ללבות את אש המחלוקת בין אדם לרעהו, ובפרט בין איש לאשתו. לשם כך הוא מוצא שדה נרחב לפעולה דווקא בערב שבת אשר אז יש לחץ גדול בבית בגלל ההכנות לשבת.
ויש לרמוז על כך מציווי התורה: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת", כלומר אל תגררו אחרי התלבות אש המחלוקת בין איש לאשתו ובפרט בהכנות לצורכי השבת שאז היצר הרע גורר את כל הבית למחלוקת יותר מבכל זמן אחר.
כאשר הייתי דיין בבית הדין בבאר שבע, שמתי לב כי בכל יום ראשון היו נפתחים הרבה תיקי גירושין ולרוב על תגרות קטנוניות שאין בהם ממש. וכשבררתי את הנושא הבנתי שהסיבה לכך היא מחמת שביום שבת אין מה לעשות, הבעל לא הלך להתפלל בבית הכנסת או ללמוד תורה ולכן היה לו זמן להתקוטט עם אשתו, וביום ראשון היו באים לפתוח תיק בבית הדין. על כן הורתי למזכיר בית הדין, שכל תיק שיפתח ביום ראשון, ידחה הדיון בו בכמה חודשים, ועד אז יתקררו הרוחות, וב"ה הרבה תיקים נסגרו עוד לפני שהגיעו בכלל לדיונים.
הלימוד מבגדי השרד
"אֶת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ" (לה, יט)
הסביר רש"י ע"ה, כי בגדי השרד הם: "לכסות את הארון והשולחן והמנורה והמזבחות בשעת סילוק מסעות".
ומכאן יש ללמוד עד כמה צריך לכבד תשמישי מצווה ותשמישי קדושה, שהרי את הכלים לא כיסו ביריעות בלויות וטלואות, אלא בבגדי שרד משום שיש קדושה לכלים במנוחתם ובמסעם גם יחד.
החכמה מאת ה'
"רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֵּן אוּרִי בֵּן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה" (לה, ל)
יש להבין מהו הצורך בהקדמה זו "ראו קרא ה'"? ומדוע התורה כל-כך מאריכה ומפרטת "וימלא אותו רוח א-לוקים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה: ולחשוב מחשבות.." מה המיוחד באומנותו של בצלאל, ומה היה על ישראל לראות?
אמנם, היה עניין מיוחד לראות היאך בצלאל בן אורי אשר חז"ל (סנהדרין סט:) אומרים שהיה בן י"ג, ואהליאב שהיה זקן, עוסקים במלאכת הקודש באומנות נפלאה. ורצה משה להראות לעם כי על אף שבצלאל לא למד צורפות ואומנות, ועוד שהיה רק בן שלוש עשרה שנה, מכל מקום ה' חנן אותו בחכמה לידע את כל האומניות הנדרשות, ולכך אמר משה: "ראו" – כלומר התבוננו שכל הכישרון והחכמה שיש לאדם מגיעים אליו מאתו יתעלה ויתברך.
ועל כרחך כל חכמתו של בצלאל הייתה מה' יתברך. הרי בני ישראל במצרים עבדו בחומר, בלבנים ובכל עבודה קשה, ואילו במלאכות העדינות ובאומנות הם לא עסקו וא"כ לא היו צורפים ולא היו רוקעים, לא רוקמים ולא אומני חרושת בעץ. הוי אומר, את המלאכה הזאת לא היה להם ממי ללמוד. ושמא תאמר כשהגיעו לביתם עסקו בתחביבים אלו, וכי היה לבני ישראל זמן פנוי והלא יומם וליל השתעבדו בהם המצריים, אלו ודאי שחכמה זו היא מאיתו יתברך.
ולא זו בלבד, שבצלאל היה בן י"ג שנה כאשר עשה את המשכן, ובנוהג שבעולם שכל אומן מתמחה באומנות המיוחדת לו. ואף אם יש אומנים מיוחדים הבקיאים בכמה מיני אומנויות, אך מכל מקום לא מצוי שיהיה אחד הבקי בכל האומניות ופרטיהן, ולכן נתן ה' חכמה בבצלאל להיות בקי "לדעת לעשות את כל מלאכת עבודת הקדש" (לו, א).
אך אומנותו של בצלאל לא הייתה רק במלאכה הגשמית, אלא גם בחלק הרוחני, וידע "לחשוב מחשבות",דהיינו לדעת איזו נדבה ראויה לכפורת, ובאיזה זהב להשתמש למנורה, כי היה בקיא גם בנגלה וגם בנסתר.
ללמדנו שבניית המשכן כולה הייתה מאת ה', ובצלאל אשר ישב בצל א-ל עשה את המלאכות על פי תבונת הלב שנתן לו השי"ת.
מעלת בצלאל
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא ה'
בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה" (לה, ל)
ויש להבין את המילה "ראו"?
כיון שהיו מבני ישראל אשר אמרו על משה: הנה לקחת את הנכד של אחותך והפקדת בידו כסף רב, שמא דבר זה מדעתך הוא? ועל כך השיב להם משה: "ראו קרא ה'" – ה' קבע ולא אני.
זכות לידת בצלאל
"בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה" (לה, ל)
כתב רש"י: "בן חור – בנה של מרים היה". בוא וראה מה שכרה של מסירות הנפש. יהודה מסר את נפשו בשביל להציל את בנימין ולהחזירו לאביו, מרים מסרה את נפשה על הצלת התינוקות והצלת משה רבנו, וגם על חינוך בנות ישראל לאמונה בה' כמו שראינו ביציאת מצרים. וחור מסר את נפשו על קידוש ה' כאשר ניסה למנוע מישראל לחטוא בחטא העגל.
ובזכות שלושה דורות של מסירות נפש יצא מהם בצלאל שעליו נאמר: "ויעש בצלאל – לפי שנתן נפשו על המלאכה יותר משאר חכמים נקראת על שמו".
מעלת האומנים שבמקדש ומלמדי התורה
"וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹקִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה: וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת: וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת: וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ הוּא וְאָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן" (לה, לא-לד)
ישנם בעלי מלאכה היודעים לעבוד במומחיות, בין אם זו עבודת כפיים ובין אם זו עבודה משרדית או כדומה, אך אינם יודעים ללמד את מלאכתם לאחרים כדבעי ויש כאלה שאף אם יודעים, אינם רוצים.
אצל בצלאל ואהליאב היה הדבר הפוך, שכן מעיקרא הם לא ידעו כלל את מלאכתם, הרי זה עתה יצאו ממצרים מעבודת פרך קשה, וכי מניין למדו עבודות צורפות ורקמה עדינות?
אלא כיון שהיה להם רצון עז לעבוד לצורך המשכן, נתן להם הקב"ה חכמת לב מיוחדת להבין את מלאכתם, ולא רק זו, אלא אף ידעו וגם רצו להסביר ולהורות לאחרים את המלאכה המיוחדת להם.
וזוהי כוונת המשנה (אבות פ"א מ"א) "והעמידו תלמידים הרבה" – שצריכים בעלי התורה להעביר את חכמתם לדורות הבאים, משום שהתורה צריכה לעבור מדור לדור, ולמלמדי התורה יש רווח עצום של "ומתלמידי יותר מכולם" (עין תענית ז.).
איחור בתפילה בשבת שלא כהלכה
"וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר" (לו, ג)
פירוש הפסוק הוא שעם ישראל היו משכימים ומביאים את התרומה למשכן מוקדם בבוקר.
מכאן תוכחה לאלו המורים לעצמם היתר לקום בשבת מאוחר, ומסתמכים על כך (עיין רמ"א או"ח סי' רפא) שבתרומת המשכן כתוב שהיו מביאים נדבה "בבוקר בבוקר" ואילו באיסוף המן בשבת כתוב שהשכימו "בבוקר", ומכאן שלא צריכים בשבת להשכים.
והנה מעלת ההשכמה לתפלה עם הנץ החמה בכל ימות השנה וגם בשבת גדולה ורבה היא עד מאוד, וגם מי שמקל לעצמו להתפלל בשבת במניין מאוחר יותר, לא יחשוב שבגלל זה אפשר להתפלל בשעות מאוחרות מאוד, ולצערנו הרב יש המתפללים בשבת בשעה 11:15 ואף בשעות יותר מאוחרות (וזה לכו"ע לא מתפללים, עיין ברמ"א בסי' פט ועיין במש"ב וכה"ח שם).
ועוד יותר מצער שיש הקמים בשעה 11:00 ויושבים בביתם לאכול ולשתות ואח"כ הולכים להתפלל, והרי לא הותרה אכילה ושתייה לפני התפלה אלא לחולים ולמי שאחזו רעב גדול, אבל לא לבריאים. וזה לשון השו"ע (סי' פט סעי' ג): "ולא לאכל ולא לשתות, אבל מים מותר לשתות קודם התפילה בין בחול בין בשבת ויו"ט, וכן אוכלים ומשקין לרפואה, מותר", עכ"ל. ועיין שם (סעי' ד) שכתב עוד: "הצמא והרעב הרי הם בכלל החולים". ועיין למש"ב (סי' רפט) בביאור הלכה וז"ל: "ומי שהותר לו לאכל ולשתות קודם התפילה כגון לרפואה וכדלעיל סי' פט סעי' ג פשוט דצריך לקדש מתחילה". ואילו הכה"ח (סי' רפט ס"ק טו) הביא סברת פרי הארץ שהרעב והצמא חייבים לקדש לפני התפילה, ולבסוף כתב ומ"מ בעיקר הדין שכתב פרי הארץ (היינו לקדש) יש מקילין כמ"ש בעיקרי הד"ט (סי' יג אות ג), וכ"כ לעיל (סי' רפו אות כח) יעו"ש. וע"כ נראה דהמקדש כדי לאכל קודם תפילה יש לקדש ג"כ אחר התפלה כדי לצאת אליבא דכו"ע. ושם כתב "שמנהג ירושלים ששותים קודם התפילה בשבת קפה או תה בלי קידוש", ולא כדברי הביאור הלכה המובא לעיל.
ובכל מקרה צריכים לדעת שיש "זמן תפילה", ויש "זמן קריאת שמע", וישנם מקרים שעבר זמן התפלה לכל הדעות, ואפילו על תפלת מוסף שניתן להתפלל מאוחר, כתוב שמי שעושה כן ומתפלל מוסף לאחר שכבר עברו שבע שעות נקרא פושע (עיין ברכות כח. וכ"פ השו"ע סי' רפו סעי' א).
ועל כן כל אדם יתגבר כארי וישכים להתפלל עם הנץ החמה, וכשיתרגל בדבר כבר לא יחפוץ לקום להתפלל במניין מאוחר יותר. ומי שקשה לו הדבר רשאי להתפלל במנין של שעה 7:00 וכדומה אבל לא מעבר לזה.
תרומת הנשים הייתה בהסכמת הבעלים
"וַיִּקְחוּ מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה אֵת כָּל הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הֵבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִמְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לַעֲשֹׂת אֹתָהּ וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר" (לו, ג)
הפשט הוא שהביאו את התרומה מוקדם בבוקר.
ובדרך דרש אומר מרן בעל "הבן איש חי" זיע"א, כי בתחילה הביאו הנשים את כל תכשיטיהן ונזמיהן למשה, אלא שמשה לא רצה לקבל עד אשר הבעלים יאשרו את תרומתן (עיין שו"ע יו"ד רמח ס"ד "גבאי צדקה, אין מקבלין מהנשים וכו' אלא דבר מועט" ועיין לרשב"א בתשובה ח"ה סי' נז שכותב טעם לדבר וז"ל: "דע, שיכולות בנות ישראל לתת דבר מועט, שדעת הבעלים בכך", והוא מגמ' בב"ק קיט. עיי"ש).
חזרו הנשים לאוהליהן, ו"הוציאו" מבעליהן את הסכמתם, והן עשו זאת בחכמה: בתחילה באה האשה ושאלה את בעלה מה רצונו לאכול והתפללה לה' שיתקיים במן. אחר כך לא נתנה לו לאכול, אלא "החמיצה" את פניה עד ששאל הבעל לסיבת הדבר. אז סיפרה האשה לבעלה איך משה רבנו "הרגיז" אותה, והבעל היה מבטיח לה להצטרף למחרת בהבאת התרומה. בבוקר, כשהיו בדרכם לצאת, הייתה האשה נוטלת דלי מלא בתכשיטיה והייתה אומרת לבעלה שיביא גם הוא דלי מלא, והיו הבעלים מתביישים מהנשים, והיו עושים כדבריהן, וזהו פרוש הכתוב (שם לה, כב) "ויבאו האנשים על הנשים".
יחד שבטי ישראל
"וַיַּעַשׂ חֲמִשִּׁים קַרְסֵי זָהָב וַיְחַבֵּר אֶת הַיְרִיעֹת אַחַת אֶל אַחַת בַּקְּרָסִים וַיְהִי הַמִּשְׁכָּן אֶחָד" (לו, יג)
היסוד המעמיד את המשכן הוא החיבור והאחדות. שהרי הכלים היו עשויים מקשה אחת וכל המשכן חובר בבריח התיכון – והיה "אחד". ללמדנו את מעלת אחדות ישראל, כאשר יש שמחה ורצון, הכל מתחבר ומתאחד כאחד.
ומכל מקום היריעות היו עשויות חלקים חלקים, וטעם הדבר הוא שהרי המשכן מסמל את עם ישראל, שיש בו שנים עשר שבטים, כל שבט הוא אחד אך לבסוף יחוברו אלו עם אלו בקרסי זהב, דהינו באהבת ישראל, ולבסוף – "והיה המשכן אחד".
חינוך ילדי ישראל
"וַיַּעַשׂ שְׁנֵי כְרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה עָשָׂה אֹתָם" (לז, ז)
כיצד נעשו הכרובים?
כתב רש"י לעיל (כה, יח): "מקשה תעשה אותם – שלא תעשם בפני עצמם ותחברם… אלא הטל זהב הרבה בתחילת עשיית הכפורת והכה בפטיש".
לכרובים היו פני תינוק וזאת בכדי לרמז על חינוך ילדי ישראל שצריך לתת עבורו זהב הרבה. והממונים על החינוך צריכים להיזהר שלא לקצץ בתקציב החינוך, אלא להגדילו.
עשית המנורה
"וַיַּעַשׂ אֶת הַמְּנֹרָה זָהָב טָהוֹר" (לז, יז)
משמע מהפסוק כי בצלאל עשה את המנורה, כפי שכתוב קודם לכן בכמה פסוקים – "ויעש" וכולם הולכים אחר הפתיחה – "ויעש בצלאל".
אלא שיש להקשות, כי הרי בפרשת תרומה כתוב (כה, לא): "ועשית מנורת זהב טהור מקשה תעשה המנורה" – ורש"י הסביר "תעשה – מאליה"?
ויש להסביר שמשה אמר לבצלאל להשליך את הככר לאור כפי שצוהו ה', ומיד נעשתה המנורה בעוד משה עומד על גביו. ואם-כן צדקו שני המקראות יחדיו. בצלאל השליך ככר לאש והמנורה נעשתה מאליה.
מעשה רב
"כָּל הָעוֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה…"
סיפר מו"ר הרב זצוק"ל על סבתו: הרבנית שמחה ע"ה, אימו של הרה"ג הרב יהודה צדקה זצ"ל, ראש ישיבת "פורת יוסף" הייתה בקיאה בכל הלכות שבת. מקטנותה הייתה מבקרת בבית דינו של דודה גאון עוזנו ותפארתנו בעל ה-"בן איש חי" זיע"א ושומעת תדיר את פסקו והייתה עוקבת אחר הליכותיו בקודש. דרך קבע הייתה לומדת הלכות מתוך ספרו של דודהּ.
עד כדי כך דקדקה בלימודה שכאשר הסתפקתי בדברי ה"בן איש חי", הייתי הולך ושואל את סבתי מה הייתה כוונת דבריו במקרה פלוני.
פעם הקשיתי לה קושיה גדולה, ואמרה לי שאני טועה בסברתי. גם לאחר שהבאתי לה הוכחות מספרים שונים, אמרה לי: "אל תקשה קושיות, כך ראיתי מעשה רב שנהג הבן איש חי!" לאחר כמה שנים, באה והראתה לי באחד מספרי ה"בן איש חי" שאכן כתב כדבריה.
שבת אחת הגעתי לבקר את סבתי, ומצאתי את החלון אשר בביתה שבור. רוח חזקה נשבה ממנו, וקור עז שרר בבית. ביקשתי להניח כרית על החלון, כדי לעצור בעד הרוח. אמרה לי סבתא: "אתה עובר פעמיים על איסור "תיקון מנא" (= תיקון כלי) בשבת, ראשית: אתה מתקן את הכרית שלי, שהרי הכשרת אותה לשימוש חדש, שנית: אתה מתקן את החלון". זו דוגמא אחת מני רבות המראה על גודל בקיאותה וחסידותה.
בשבת אחת התלכלכו זגוגיות משקפיה. היא ביקשה אותי ללכת לחכם יעקב חיים סופר, בעל ספר "כף החיים", זכותו יגן בעדנו, ולשאול אותו האם מותר לנקות את הזגוגיות בשבת. מכיוון שחששה ל"תיקון מנא", כי הרי כעת אינה יכולה לראות היטב, ואם תנקה אותם – תראה היטב. הלכתי לשאול את חכם יעקב וענה לי כי מותר, כיוון שכולם נוהגים כן, אך כשבאתי ומסרתי לה את דבריו, לא נחה דעתה. רק לאחר שנימקתי את ההיתר בטיעונים הלכתיים – נחה דעתה, והסכימה לנקות את משקפיה.
"וַיַּעֲשׂוּ כָּל חָכָם לֵב…אֶת הַמִּשְׁכָּן"
סיפר מו"ר הרב זצוק"ל: הרה"ג חכם צדקה הזקן זצ"ל היה חסידא קדישא ופרישא וגאון גדול. ואני רגיל לומר עליו שבקיאותו ב"אורח חיים" ו"יורה דעה" "היתה כמאן דמנח בכף ידו", ואבן העזר וחושן משפט היו אצלו "כמאן דמנח בכיסיה". ואם יש כיום רבנים ספרדים, הכל בזכותו. כי בזמנו היה בארץ ישראל בתי ספר בחינם של המיסיון, והיה בית הספר 'כל ישראל חברים' של 'אליאנס', ומעטים היו הולכים ללמוד תורה. והוא נהג בכל ליל רביעי ושישי ללמד תורה את אביו של הרה"ג עובדיה יוסף שליט"א, וכן את אביו של הרה"ג בן ציון אבא שאול זצ"ל. בשיעורים הללו השתתפו אנשים רבים וביניהם היו בעלי בתים שבאו לשמוע דברי אלקים חיים, ולפעמים באמצע הלימוד היו מדברים או שהיו שואלים שאלות שלא מן העניין, והדבר הפריע למהלך השיעור. פעם אחת הוא ביקש להביא לפניו פרקי אבות, וקרא לפניהם את המשנה "שבעה דברים בגולם ושבעה דברים בחכם" (פ"ה מ"ז), ומאז עם היו מדברים או שואלים שלא כהוגן, היה שואל את התלמידים: איזה מספר זה משבעת הדברים המנויים במשנה? וכך רמז לתלמידים שלא יפריעו באמצע הלימוד. עד כאן מעט משבחו.
כאשר ביקש הרה"ג חכם צדקה הזקן זצ"ל לבנות את בית הכנסת "שמש צדקה", רצה לבנותו כמנהג המקובלים עם בימה בעלת ששה מדרגות כאשר הבימה עצמה היא המדרגה השביעית ושיתפללו כל בוקר בהנץ החמה. אמנם פחד חכם צדקה כי הערבים יפריעו אותו מלבנות, על כן נהג כעצת החכם מכל אדם אשר אמר: "אני חכמה שכנתי ערמה". החוק באותם הימים קבע כי בית אשר נבנה שלא ברשות- ייהרס מיד, אמנם, אם כבר הקימו לו גג, אזי חייבים אישור מבית המשפט. הכין חכם צדקה את כל החומרים מבעוד מועד ובליל פורים, עת הערבים לא נשמרו, בנו את כל בית הכנסת מהחל ועד כלה, ואף את הבמה הציבו. למחרת בא המפקח וראה את הבניין ניצב על תילו, אך לא היה יכול להרסו מפני שכבר בנו את הגג. התלונן המפקח בפני בית המשפט והם הזמינו את חכם צדקה לדיון. בני הקהילה רצו לשכור לחכם צדקה עורך דין, אך הוא סירב ואמר: איני צריך, אלך לבדי – והלך לבדו לבית המשפט. בבית המשפט ישבו שלשה שופטים: אנגלי, יהודי וערבי. פנה השופט היהודי אל הרב ושאל בעברית: איך עשית את זה?. השיב לו הרב: דבר איתי בערבית, שגם השופט יבין. לשופט האנגלי היה מתורגמן. השופט היהודי שאל את חכם צדקה שנית בערבית את אותה השאלה, השיב להם חכם צדקה: הנכם חושבים שאני בניתי? וכי אפשר לבנות בלילה אחד בית הכנסת שלם וגם תיבה? טעות בידכם! מלאכים ירדו מן השמים ובנו, לכו ותבעו אותם ומה רצונכם ממני?. המילים הכו בחלל בית המשפט, עזותם הדהדה באזני השומעים. כל הנוכחים הביטו אל שלישיית השופטים, דרוכים חכו למוצא פיהם. אמר השופט היהודי: אמת דיבר. אמר השופט הערבי: דבריו נכוחים. אמר השופט האנגלי: אני עם מלאכים איני מתעסק… – ובית הכנסת נותר על תלו.
ומדוע נקרא בית הכנסת "שמש צדקה"? ראשית, על שם מקימו – הרב צדקה. שנית, מפני שהיו מתפללים תמיד עם השמשות, בבוקר היו מתפללים בהנץ החמה, בחורף ובקיץ, בימי חול, שבתות וחגים. וגם מנחה היו מתפללים כמנהג האר"י, סמוך לשקיעה ממש. על כן סמכו את שם בית הכנסת על הפסוק "שמש צדקה ומרפא בכנפיה".
הלכה בפרשה
"לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (פרק לה' פס' ג')
שאלה: האם מותר לחלל שבת כדח לכבות דליקה שפרצה בבניין?
תשובה: הרמב"ם כתב (הלכות שבת פרק יב הלכה ג) "דליקה שנפלה בשבת המכבה אותה מפני איבוד ממון חייב שאין איבוד ממון דוחה שבת אלא איבוד נפשות, לפיכך יצאו בני אדם כדי שלא ימותו ויניחו האש תלהט ואפילו שורפת כל המדינה כולה" אמנם בזמננו מותר להזמין מכבי אש כיוון שאנו גרים בשכונות ובבתים משותפים ואפילו שהוא יברח עדיין יש סכנה לכלל השכנים, ובפרט שכל הבתים מחוברים יחד למערכת חשמל שיש בזה פיקוח נפש, לכן יזמין מכבי אש אך טוב שיזמינם בשינוי (כגון ללחוץ על מקשי הטלפון בעזרת המרפק, סכו"ם וכדו').
*****
שאלה: האם מותר לקרוא לגוי שידליק תנור חימום בשבת קרה?
תשובה: אם יש ילדים קטנים בבית- מותר (וכן הוא הדין לזקן או חולה). ולעניין זה קטן הוא ילד שהקור משפיע עליו לרעה, אך לאדם גדול אסור. אמנם כשהקור עז ביותר מותר להדליק גם לצורך אדם גדול (כיון שהכל חולים אצל הקור) וירמוז לגוי, ואם אינו מבין יכול לומר לו בפיו ( עי' שו"ע סי' רעו ס"ה ובנו"כ שם).
*****
"כֹּל נְדִיב לֵב" (פרק לה' פסוק כב')
שאלה: אדם שחשב לתרום לבית הכנסת ואח"כ חזר בו, האם המחשבה מחייבת אותו לתרום?
תשובה: חז"ל (עי' שבועות כו.) למדו מהפסוק "כל נדיב לב" שאדם שחשב להקריב עולה חייב להביא. בשו"ע (חו"מ סי' ריב ס"ח) מרן הביא מחלוקת בדבר בדין צדקה בזמן הזה. למעשה אדם שחשב חייב לתת אעפ"י שלא הוציא בפיו.
*****
"וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (פרק לח' פסוק ח')
שאלה: מי שיש לו חגורה נאה ורוצה לתרום אותה לקשירת ס"ת (וכן אישה שרוצה לתרום צעיף)- האם רשאים לעשות כן?
תשובה: כתב מרן (שו"ע סי' קמז ס"א): "ואין לעשות מפה לספר תורה מדברים ישנים שנעשו בהם דבר אחר", אמנם אם שינה צורתן ועשה מהם דבר אחר מותר, כגון אם תפרו מהצעיף כיסוי נאה וכדו'. דין זה נלמד מה"מראות הצובאות" שהביאו הנשים למשכן וכיוון ששינו את צורת המראות לכיור הדבר היה מותר.
