שיחות מאמרים בפרשה
איש אמונות – רב ברכות
"אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה" (לז, כא)
רבותינו במדרש (ילקוט שמעוני, פקודי רמז תיד) דרשו על משה רבנו את הפסוק שאמר שלמה המלך ע"ה בחכמתו (משלי כח, כ): "איש אמונות רב ברכות" ושם כתבו: "אתה מוצא כל מי שהוא נאמן, הקדוש ברוך הוא מביא ברכות על ידו. ד"א, איש אמונות – זה משה". ומבואר שם במדרש (שמות רבה נא, ו) כי משה רבנו ערך דין וחשבון על פרטי ההכנסות וההוצאות של המשכן ומסרו לעם ישראל, וזה לשון המדרש: "אמר להם, בואו ואעשה לפניכם חשבון. נכנסו כל ישראל, עד שהוא יושב ומחשב, שכח אלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל שעשה ווים לעמודים. התחיל יושב ותמה, אמר: עכשיו ישראל מוצאים ידיהם לומר נטלן משה. האיר הקב"ה עיניו וראה אותם ווים לעמודים. אמר להם: 'ואת האלף ושבע המאות' וכו'. באותה שעה נתפייסו ישראל על מלאכת המשכן שנאמר 'אלה פקודי המשכן'. ולמה עשה עמהן חשבון והקב"ה מאמינו שנאמר 'לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא'? אלא, ששמע משה ישראל מדברים אחריו… אמר להם משה: משכן נגמר, אני נותן לכם חשבון שנאמר (לח, כא): 'אלה פקודי המשכן'". ובמדרש רבנו בחיי (לח, כד) הנוסח: "יצאה בת קול ואמרה 'ואת האלף וגו'".
כלומר משה רבנו כאשר שמע את "ליצני ישראל מדברים מאחריו" כלשון המדרש רבה, אמר בואו ואני נותן לכם דין וחשבון. ליצני הדור היו אומרים כי בני ישראל התעשרו מביזת הים, אך משה רבנו אשר לא לקח לעצמו מביזת הים מאומה, כי הוא "חכם לב יקח מצוות" (משלי י ח') – נטל עמו את עצמותיו של יוסף הצדיק (סוטה יג.), ועתה מורה לעצמו היתר ולוקח מנדבת המשכן להתעשר ככל בני ישראל.
ובאמת, היתה למשה רבנו סיעתא דשמיא גדולה ביותר, ראשית בעצם הפקודים שהרי מן הסתם בני ישראל בהתלהבותם וזריזותם לתרומת המשכן, לא בקשו קבלות וגם לא היו העתקים לאישור התרומות, ואף על פי כן משה רבנו מוסר להם את פרטי הפרטים של תרומותיהם. אך לא זו בלבד, אלא גם את "האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים", שנתעלמו ממשה, זכר כאשר האיר הקב"ה את עיניו ובת קול יצאה והכריזה כי כסף זה ניתן לווי העמודים. אף שקרוב לודאי כי משה רבנו היה נזכר בסופו של דבר שהכסף ניתן לווים, מכל מקום הקב"ה ריחם עליו ומנע ממנו עגמת נפש, אף של כמה דקות עד שיתבאר הענין.
ממעשה זה של משה רבנו יש הוראה לגזברי ישראל שבכל דור ודור, שיזהרו בכספי הציבור. וכן שיתנו דין וחשבון לציבור על מעשיהם, כדי למנוע לזות שפתים.
הקמת המשכם ע"י קיום רצון ה'
"וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ: וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל מֹשֶׁה" (לט, לב-לג)
"שלא היו יכולין להקימו ולפי שלא עשה משה שום מלאכה במשכן, הניח לו הקדוש ברוך הוא הקמתו, שלא היה יכול להקימו שום אדם מחמת כובד הקרשים, שאין כח באדם לזקפן, ומשה העמידו" (רש"י)
רבנו יעקב בעל הטורים כתב (סימן תרפד) בהלכות חנוכה משם הפסיקתא כי מלאכת המשכן הושלמה בכ"ה בכסלו, אך הקמת המשכן והעמדתו לא היתה אלא בא' בניסן וכמאמר הכתוב (מ, א): "ביום החודש הראשון באחד לחודש תקים את משכן אוהל מועד".
בני ישראל הזדרזו עד מאוד בהקמת המשכן, כדברי 'האור החיים הקדוש' (לט, מג) ואכן כפל המילים "והנה עשו אותה כאשר צוה ה' כן עשו" – מרמז על כך שעבדו בזריזות נפלאה כראוי למלאכת הקודש ללא כל פגם בעשית המלאכה. אלא שעם כל זריזותם וחריצותם לא היו מסוגלים להקים את המשכן כדברי רש"י (לט, לג) "ויביאו את המשכן – שלא היו יכולים להקימו וכו' שלא היה יכול להקימו שום אדם מחמת כובד הקרשים שאין כח באדם לזוקפן".
צריך להבין שאם לא היה יכול שום אדם להקימו, הכונה היא שגם עשרה וגם מאה איש לא היו יכולים להקימו, כי אילו היו יכולים היו מזדרזים ועושים זאת.
והיה צער גדול לבני ישראל, וגם צער גדול ליום כ"ה בכסלו, שמעותד לחנוכה אחרת, חנוכת החשמונאים. אך רצה הקדוש ברוך הוא שהמשכן יוקם דוקא בראשון לחודש ניסן כדי לעורר ולהזכיר את זכות האבות.
והנה מאחר שלא היה איש יכול להקים את המשכן אמר ה' למשה (מ, א): "ביום החודש הראשון באחד לחודש תקים את משכן אוהל מועד". וכך מתארים זאת חכמי המוסר: משה רבנו פרסם שהקב"ה צוה אותו להקים בעצמו את המשכן, מיד נזדרזו דתן ואבירם ואספו את כל הקהל שיבואו לראות ב"כשלונו" של משה רבנו, שהרי כל הגיבורים והחזקים עמדו ולא יכלו כי "אין כח באדם לזוקפן" ואם כן איך יוכל משה לבדו להקים את המשכן?! אך משה רבנו לא מתלונן ולא מתלבט. אע"פ שבאופן טבעי אי-אפשר להקים את המשכן, זהו רצון השם, שמשה אשר לא עבד בגופו בבניית המשכן, יעמוד עתה ויקימו.
כך משה מפרסם ומקיים את דבר ה' ואף מקיים את דבר ההלכה (שו"ע או"ח א, א) "ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת ה' יתברך".
במעשהו של משה רואים כל עם-ישראל כי הוא מקיים את דבר ה' ודבר זה גורם לקידוש השם גדול וידעו כל ישראל כי המשכן הוקם בכח של קדושה בדבר ה'.
גם מצוות צריכות סיעתא דשמיא
"בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד" (מ, ב)
"וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ כֵּן עָשָׂה" (מ, טז)
"וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן" (מ, יז)
המפרשים כבר עמדו על הסתירה שישנה בפסוקים אלו. בתחילה כתוב: "תקים את משכן אהל מועד", משמע שמשה רבנו יקים בעצמו את המשכן. ואילו אחר כך כתוב: "הוקם המשכן"- משמע שהוקם מאליו?
ועוד הקשו המפרשים על הפסוק: "ויעש משה ככל אשר… כן עשה", וכי יעלה על הדעת שמשה רבנו יפר את צווי ה', ומה המעלה בכך ש"ויעש משה ככל אשר ציוה אותו ה'"?
וכבר בארנו זאת במקום אחר, אך יש להוסיף בזה.
הנה ציווי בניית המשכן היתה יום אחד לאחר יום הכיפורים, וסיימו את בנייתו בחנוכה, אך לא הצליחו להעמיד את המשכן כדברי רש"י (לט, לג): "ויביאו את המשכן אל משה – שלא היה יכול להקימו שום אדם מחמת כובד הקרשים שאין כח באדם לזוקפן, ומשה העמידו. אמר משה לפני הקב"ה איך אפשר הקמתו בידי אדם? אמר לו עסוק אתה בידך נראה כמקימו והוא נזקף וקם מאליו".
כל קרש וקרש מקרשי המשכן היה באורך של כחמש מטר ורוחבו היה כשבעים וחמש סנטימטר, ומצופה כולו זהב כך שבאופן טבעי היה כבד מאוד, "ואין כוח באדם לזוקפן". ואף על פי שהתאספו הרבה אנשים, הרבה גיבורים, לא הצליחו להקימו, ובאו למשה ואמרו לו: משה רבנו, תרמנו, טרחנו ויגענו בבנין המשכן ואי אפשר להקימו.
וכאשר אמר ה' למשה, אתה לבדך תקים את המשכן, אמר משה לעצמו: איך אוכל אני להקימו? אמנם רז"ל (נדרים לח.) אומרים שמשה היה חכם, גיבור ועשיר, אולם גם הגיבורים שבעם ישראל לא יכלו לזקוף את הקרשים של המשכן. ועוד מן הסתם באותו יום התאספו רבים מעם ישראל לראות כיצד יוכל משה להקים את המשכן, וביניהם היו גם דתן ואבירם – אנשי המחלוקת אשר באו ללעוג על משה רבנו.
ובכל זאת משה רבנו לא חושש והולך להקים את המשכן לבדו, למרות שבדרך הטבע אי אפשר להקימו, אך אם ה' ציוה משה מקיים את הציווי. ולכן נאמר (לט, מב): "ויעש משה ככל אשר ציוה ה' כן עשה". ונעשה נס וכאשר נגע משה בקרשים הם נעמדו,והוקם המשכן מאליו, אז ראו בני ישראל את "הענן המכסה את המשכן, וכבוד ה' מלא את המשכן", והייתה בשעה זו שמחה גדולה לעם ישראל.
והתורה כתבה זאת בצורה מפורשת כדי ללמדנו מוסר גדול: "ה' יגמור בעדי" (תהלים).
פעמים רבות בא היצר הרע להכביד על האדם ולומר לו כי מצווה זו קשה לקיימה וטורח גדול יש בה, ומסית את האדם ומפתהו כדי שלא יקיים את המצווה. על האדם להתעקש ולקיים את המצווה,ואז הקב"ה מסייע בעדו לקיימה.
ולכן אנו אומרים בתפילה ערבית: "והסר השטן מלפנינו ומאחרינו", הרבה פירושים נאמרו על כך. ואחד מהם הוא: כאשר אנו באים לקיים מצווה, שלא יעמוד השטן מלפנינו כדי לעצור אותנו, וחס ושלום וכאשר אנו באים לעבור עבירה, שלא יעמוד מאחורינו לדחוף אותנו לכך. ופירוש נוסף: כאשר בא האדם לקיים מצווה, לא יאמר השטן: "ארי בדרך שחל ברחובות" (משלי כו, יג) אי אפשר לקיים את המצוה. או כאשר אדם מתגבר ועושה את המצווה, בא השטן ומסיתו להתגאות ואומר "אשריך איזה צדיק, איזה חסיד אתה שהתגברת על היצר", בכדי שהאדם יפסיד את שכר המצווה. על כן אנו אומרים: "והסר השטן מלפנינו" – שלא נפסיד את המצווה. "ומאחורינו" – שלא יכניס בנו גאוה לאחר קיומה
מכך אנו לומדים, שאף על פי שרואה האדם שקשה הדבר לעשותו באופן טבעי, יצפה לרחמי שמים ויפתח ב"אתערותא דלתתא" כדי לגרום לאתערותא דלעילא, ועל ידי כך תהיה לו סיעתא דשמיא ולמרות שלא יסיים את מעשהו מחמת הקושי – יקבל שכר כאילו הוא גמר את המלאכה.
וזהו שנאמר "תקים את המשכן", כאילו אתה הקמת אף על פי שהיתה זאת סיעתא דשמיא.
שתשרה שכינה במעשה ידיכם
"וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ כֵּן עָשָׂה" (מ, טז)
בני ישראל שמעו ממשה רבנו את הציווי שציווה הקב"ה לעשות מקדש וכליו ועשו ככל אשר נצטוו. ואכן בפרשה כתוב שמונה עשרה פעמים "כאשר צוה ה' כן עשו" (וראה ב'אור החיים הקדוש' וב'בעל הטורים').
בחז"ל מבואר כי משה רבנו הסביר לבוני המשכן את כל אשר לימדו הקב"ה בבנית המשכן וכלשון הפסוק (כו, ל): "והקמת את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר", וכן בדק בעצמו כל דבר ודבר כדי לראות שאכן המלאכה נעשתה בדיוק כפי שנצטוה. ולבסוף נאמר (לט, מג): "וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה' כן עשו ויברך אותם משה". ובמה ברכם?
כתב רש"י: "אמר להם, יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידכם 'ויהי נועם ה' א-לקינו עלינו' וכו', והוא אחד מי"א מזמורים שבתפילה למשה".
בתהלים (צ, יז) מסביר רש"י פסוק זה: הברכה שברכם משה, כפולה היא, 'ויהי נועם' 'ומעשה ידינו כוננה עלינו' – על מלאכת המשכן בפועל , ועוד 'ומעשה ידינו כוננהו' –בכל מעשה ידיכם, היינו ברכה רוחנית וברכה אישית לכל אחד ואחד לפי צרכיו.
וידועים דברי ה'בן איש חי' עליו השלום בספרו 'לשון חכמים' (ח"א סי' יא, נד, נח ועוד) על כך שאנו אומרים לפני קיום מצוות, "ויהי נועם" ומסביר את כפל הביטוי כך: שתשרה הברכה ב"מעשה ידינו" שאנו עושים למטה, ומתוך כך תשרה ברכה בפעולה הרוחנית שנעשית למעלה – היינו בתכלית, כי בכל מעשה המשכן היו כוונות עמוקות, לא רק באופן העשייה אלא גם בתכלית המעשה.
וכאשר כתוב: "והקמת את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר" הציווי למשה הוא להקים את המשכן כפי שהקב"ה הראה לו בגשמיות אך גם לפי הכוונות הנסתרות בכל דבר ודבר בכלל ובפרט.
דוגמא לכך כי יש רובד עמוק ונסתר לכל דבר אנו מוצאים בפרישת יריעות המשכן. שום אדם לא הצליח לפרוש את היריעות, זולת משה רבנו. התרגום יונתן (כו, ט), מבאר את ענין האחת עשרה יריעות, שחמש מהם כנגד חמשה חומשי תורה, ושש כנגד ששה סדרי משנה.
וכאשר ראה משה רבנו את המלאכה העשויה בשלמותה, את המשכן ואת כל כליו, וראה כי בני ישראל עשו בדיוק כפי שנצטוו, גם באופן העשייה וגם בתכלית המעשה, ולא עוד אלא שהקב"ה הסכים עמם אזי ברכם בברכה כפולה, שתשרה שכינה על מעשה ידיהם, במעשה ובתכלית המעשה.
כי אחרת לא ברור מדוע ברכם משה בברכה "ויהי נועם"- שתשרה שכינה וגו' לאחר שהשלימו את המלאכה, כי היה צריך לברכם לפני העשייה. וכפי האמור לעיל, כאשר ראה שלקחו את הכסף והזהב וכו' והפכוהו מחולין לקדושה, לתכלית המעשה, ברכם בברכה המיוחדת.
פרפראות
חשיבותם של ה"ווים"
"אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה" (לז, כא)
מובא במדרש (שמות רבה נא, ו): "אמר להם, בואו ואעשה לפניכם חשבון. נכנסו כל ישראל, עד שהוא יושב ומחשב, שכח אלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל שעשה ווים לעמודים. התחיל יושב ותמה, אמר: עכשיו ישראל מוצאים ידיהם לומר נטלן משה. האיר הקב"ה עיניו וראה אותם ווים לעמודים. אמר להם: 'ואת האלף ושבע המאות' וכו'. באותה שעה נתפייסו ישראל על מלאכת המשכן שנאמר 'אלה פקודי המשכן'".
הנה פשט דברי המדרש כי משה רבנו שכח שהוציא את הכסף עבור הווים ולכן חשש שעם ישראל יאמרו: "נטלן משה". ויש לבאר עוד באופן שונה. תלונת העם היתה גם על כך שמשה רבנו השתמש בכסף לווי העמודים, הרי אין להם כל ערך. ועל כך יצאה בת קול ואמרה למשה: אמור לבני ישראל כי יש לווים ערך גדול משום שהעמודים הם קודש וגם דבר המחזיק דבר קודש, הוא קדוש". ללמדנו שגם המסייע ומחזיק את הקודש הרי הוא בעצמו קודש.
המשכן ככפרה על חטא העגל
"אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת" (לח, כא)
"משכן העדות- עדות לישראל שויתר להם הקב"ה על מעשה העגל שהרי השרה שכינתו ביניהם" (רש"י)
הקשה הרא"ם (ראה בשפתי חכמים), לשם מה אנו צריכים את עדות המשכן לכך שהקב"ה סלח לעם-ישראל על חטא העגל, הרי בעצם נתינת הלוחות השניות נתבאר ש"סלחתי כדברך"?
אך הלוחות הראשונים נתנו בפרהסיא ונשברו בפרהסיא, לעומת הלוחות השניות שנתנו בצנעא ולכן אומות העולם לא ידעו שה' יתברך סלח לבני ישראל, ולכך היה צורך במשכן משום שבו יש עדות קבל עם ועולם כי מחל הקב"ה לעם ישראל על מעשה העגל.
ויש להוסיף עוד, כי המשכן לא היה רק לעדות על כך שמחל הקב"ה לישראל אלא הוא עצמו כיפר על חטא העגל באופן של מדה כנגד מדה לתקן את מה שקלקלו. הנה בחטא העגל עם ישראל הזדרזו להביא תכשיטים כלשון הפסוק: "וישכימו ממחרת – השטן זירזם כדי שיחטאו" (רש"י). ולכך כנגד זה במשכן נאמר (לה, כ): "ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה", וכדברי אור החיים הקדוש: "שיצאו כולם כאחד בזריזות", וכפי שאדם צריך לרוץ בבואו לבית הכנסת, כך עם ישראל רצו להתנדב למשכן. לכך היה צורך בעדות המשכן, ללמד שסלח הקב"ה על חטא העגל והשרה שכינתו ביניהם.
המשכן רמז למקדש
"אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן" (לח, כא)
"המשכן משכן- שני פעמים, רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עוונותיהן של ישראל. משכן העדת- עדות לישראל שויתר להם הקדוש ברוך הוא על מעשה העגל, שהרי השרה שכינתו ביניהם" (רש"י)
הנה יש כאן דבר והיפוכו, בתחילה כותב רש"י כי שני בתי המקדש חרבו בגלל עוונותיהם של ישראל, ואילו בהמשך מובא ברש"י כי הקב"ה "ויתר" על עוון העגל וציווה להקים את המשכן, ואף השרה את שכינתו ביניהם. מכאן אנו למדים כי הכל תלוי בעם ישראל, וכאשר הם מקיימים את המצוות, השכינה שורה ביניהם, ואילו כאשר חס וחלילה חוטאים, השכינה מסתלקת מעליהם. ובזמן שביהמ"ק קיים ועם ישראל חטאו, היו ראויים שונאיהם של ישראל לכליה, אך הקב"ה ריחם עליהם וכילה חמתו בעצים ובאבנים, וזו הכוונה שהבית "נתמשכן בעוונותיהם".
מעלת הציות לציווי ה'
"כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" (לט, א)
ביטוי זה "כאשר ציוה ה' את משה" חוזר על עצמו פעמים רבות בפרשתנו. וראה בדברי 'אור החיים הקדוש' כמה פירושים בענין זה.
ויש להוסיף, כי הרי משה רבנו קיבל את הציווי לבניית המשכן והכלים לפרטי פרטיהם, עם דקדוקיהם, טעמיהם וסודותיהם. והוא מסר לבצלאל ואהליאב את הציווי הכללי, והם ברוח קודשם דייקו לא רק בכלליות העשיה, אלא בכל פרט ופרט בדיוק כפי שצוה ה' את משה, וזהו שאמר לו הקב"ה למשה רבנו ע"ה (כז, ח): "כאשר הראה אותך בהר – כן יעשו".
מידת הענווה האמיתית
"וּפִי הַמְּעִיל בְּתוֹכוֹ כְּפִי תַחְרָא שָׂפָה לְפִיו סָבִיב לֹא יִקָּרֵעַ" (לט, כג)
פשט הכתוב הוא כפי שמסביר רש"י שהמעיל היה ארוג ולא תפור.
ובדרך הרמז, ידועים דברי חז"ל (זבחים פח:) כי המעיל מכפר על עוון לשון הרע, והוא תיקון לכח הדיבור, ויש כאן רמז למעלת הענווה – לאותם הבולמים את פיהם בשעת מריבה,.
בעלי הענווה אשר נעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים, עליהם הכתוב אומר (שופטים ה, לה): "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (עיין שבת פח:). וכבר שאלו, הרי הנעלבים ואינם עולבים, הם בעצמם – שומעים חרפתם ואינם משיבים, ולכאורה יש כאן כפל לשון?
וביארו כי פעמים בעל הגאווה פוגע בעניו ומעליבו והוא שותק. אך יש שבעל הגאווה פוגע בו בצורה נוספת ואומר לעניו כי הוא, בעל גאווה והעניו שותק גם אז, שומע חרפתו ואינו משיב על אף שהיה יכול להשיב.
וכך מצינו במשה רבנו ששומע חרפתו מקרח, האומר לו (במדבר טז, ג): "מדוע תתנשאו", כאשר משה הוא באמת ענוותן גדול, וקרח הוא בעל גאווה, אך משה לא עונה ולא משיב דבר.
ודבר זה מרומז בלשון הפסוק: "ופי המעיל כפי תחרא" סגור וחתום הוא לבל יקרע, המעיל שהוא סגור וחתום ומכפר על חטא הדיבור. מרמז המעיל על הענוותן אשר שותק גם כאשר פוגעים בו בכפליים: בפעם האחת כאשר עלבו בו, ובפעם השנייה כאשר פסלו אותו במומם שלהם, והיה בידו להשיב ולא השיב.
כבוד עם ישראל
"וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל מֹשֶׁה אֶת הָאֹהֶל וְאֶת כָּל כֵּלָיו" (לט, לג)
במדרש (עיין שמות רבה נב, ב) הובאו שני פירושים לפסוק זה. האחד, שבני ישראל באו בתרעומת על משה ואמרו: "עשינו הכל ואיננו יכולים להקים את המשכן". והשני, שעם ישראל באו בניחותא, כל אחד הביא את מה שעשה, למשה רבנו כדי להראות לו אם אכן עשה כראוי על-פי המעשה ועל פי הכוונה..
והיה בכך כבוד לכל אחד ואחד מישראל שהביא בעצמו את מה שעשה, למשה רבנו.
בעניין זה, פירש בעל ה'בן איש חי' זיע"א, במגילת אסתר, לגבי המן אשר התעקש שיביאו לבוש מלכות לאחשוורוש ושהמלך בעצמו ייתן לו את הלבוש. ופירש הרי"ח הטוב זיע"א שאין לך כבוד גדול יותר מכך שהמלך נותן במו ידיו את הלבוש ולכך התעקש המן כי יביאו את הבגד לאחשוורוש דווקא. ולהבדיל, גם בעניינינו, בני ישראל התכבדו בכך שכל אחד הביא את אשר עשה למשה רבנו והראה לו את מעשה ידיו.
מקור ההצלחה
"וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה" (לט, מג)
כתב רש"י: "אמר להם יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו".
רש"י ע"ה הסביר בתהלים (צ, יז) כי משה ברכם במעשה ידיהם, פעמיים: פעם על מעשה ידיהם במלאכת המשכן, ופעם על מעשה ידיהם בעלמא.
ואפשר עוד להסביר כי משה רבנו בירך את ישראל ואמר להם: "יהי רצון שתשרה הברכה במעשי ידיכם, ויהי רצון שתדעו ותרגישו כי ההצלחה היא מאתו יתברך ,כי הוא העוזר לנו להצליח במלאכתנו".
משה רבינו ככהן גדול
"וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת אַהֲרֹן אֵת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ…וְכִהֵן לִי" (מ, יג)
ידוע שמשה רבנו שימש בכהונה גדולה בשבעת ימי המילואים ולאחר מכן שימש בכהונה אהרן אחיו, הכהן הגדול.
אך במדרש (שמות רבה ל"ז) מובא: "רבנן אמרי, כל ארבעים שנה שימש משה בכהונה גדולה. ויש אומרים שלא שימש אלא שבעת ימי המילואים".
ואפשר ליישב ולומר שאין מחלוקת בין החכמים: בפועל שימש משה בכהונה גדולה רק בשבעת ימי המילואים, אך ראוי היה לשמש בכל אותן ארבעים שנה. במשך השנים הללו היה אהרן אומר למשה בכל פעם קודם שנכנס למשכן: קרב ועשה את המלאכה ומשה אומר לו: קרב אחי, והקרב אתה את הקרבנות.
ועליהם הכתוב אומר (תהילים קלג, א): "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" (וראה גמרא הוריות דף יב, ובמדרש תהלים על הפסוק "כשמן הטוב יורד על הזקן").
מעשה רב
"נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב"
חכם נתן סאלם זצ"ל שימש כגבאי צדקה והיה מן הצנועים וישרי הדרך אשר בירושלים. בכל עת אשר היה מקבץ ממון לצדקה היה מתפלל כי תעמוד זכות המצווה לימין התורם וכי הצדקה תיפול בגורלו של עני הגון הראוי לצדקה.
ערב יום כיפור אחד, לאחר שקיבץ ממון רב מיד בני ישראל, אשר עבודתם בימי הרחמים והסליחות ואימת יום הדין הממשמש ובא, זרזו אותם לתרום ביד נדיבה, ואך גילו לעין כל את שכבר ידעו חכמינו- "ישראל, רחמנים בני רחמנים הם". שמח חכם נתן שמחה גדולה ונזדרז לטבול במקווה טהרה אז יוכל לכוון בקדושה ולסנגר על ישראל בפני מלך מלכי המלכים ביום בו עוברים בניו לפניו כבני מרון. והנה, אך שב מבית הטבילה, נוכח לתדהמתו כי צרור המעות אותו היה בדעתו לחלק בערב היום הקדוש, נעלם ואיננו. כמה נצטער אותו צדיק בצער העניים אשר עיניהם נשואות לממון זה, כמה נתייסר שכך עלתה לו! לא נחה דעתו של חכם נתן עד שקרא לי, לחכם אבא שאול זצ"ל ולדיין נוסף וביקש כי נישא וניתן בו ביום. לאחר ששקלנו בדבר הכרענו ביחד עם חכם אבא שאול כי דינו של חכם נתן כדין "שומר חינם" והרי הוא פטור מגניבות ואבידות וממילא לא מוטלת עליו החובה להחזיר את המעות לעניים. אמנם הדיין השלישי, רוח אחרת הייתה עמו ופסק כי חכם נתן חייב להשיב את הגזילה לעניים. יתר על כן, אף כי היה בדעת מיעוט ובודאי ידע גם שאסור לו ללכת לבעל הדין ולומר מה אעשה שחברי סבורים אחרת ממני" משום "לא תלך רכיל בעמך, הלך אותו דיין ואמר לחכם נתן: סבור אני כי עליך מוטלת האחריות לשלם את הגזילה. נצטער חכם נתן צער רב ולא שעה להפצרות חכם אבא שאול ולהפצרותיי כי לא ישים לב לדברי הדיין השלישי, והרי הוא פטור מכל וכל. ומידי חודש היה חכם נתן מפריש ממונו ומקבץ פרוטה לפרוטה עד אשר עלה בידו להשיב את כל הסכום.
בערוב ימיו של חכם נתן, נזדמנו תחת קורת גג אחד, ולפתע חש חכם נתן שלא בטוב, ועד שרצו להזמין אמבולנס ביקש לקרוא לי. הזדרזתי להגיע ומצאתיו כבר שוכב על אלונקה בתוך ניידת של טיפול נמרץ. משחש בנוכחותי אותת לי חלושות כי אצטרף אליו לנסיעה וכי אשב על צידו. משהתקרבתי ראיתי כי כל נשימה עולה לו במאמצים מרובים וכמעט אישתיק מילוליה. לפתע נפנה אלי והחל לוחש לי בבהילות כמי שרגעיו ספורים וחושש הוא כי תכלה נשמתו טרם יכלו דבריו, חכם מרדכי, המעות המונחות בארון במקום פלוני – צדקה שקיבלתי עבור ישיבה אחת, ובקרן חברתה – צדקה למשפחות עניות ובזווית זו – דמי פיקדון הם ושייכים למשפחה פלמונית ומה שמונח במקום זה וזה – ממון ליורשים. לאחר מכן נלקח לבית הרפואה וב"ה עמד ממיטת חוליו ושוחרר לביתו. עליתי לדירתו בכדי לקיים בו מצוות ביקור חולים ובעודנו יושבים ומדברים בדברי תורה שאלתיו: יאמר לי מר, מדוע כאשר פירט כבודו את מקומו ומטרתו של כל ממון וממון דילג על ממון היורשים ורק בסוף הזכירו. הביט בי חכם נתן בתימהון: הלא אלו כספי צדקה ואינם שלי וחייבים להגיע לייעודם, ממון היורשים רכושי הוא ומה בכך אם לא יגיע ליורשים, בודאי ה' יכלכלם ממקום אחר.
הלכה בפרשה
"וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן" (פרק מ' פסוק יח')
שאלה: האם יש לברך שהחיינו והטוב והמטיב על בניין בית הכנסת?
תשובה: כתב החיד"א (מחב"ר סי' רכג ס"ק א) שיש אומרים שיברך שהחיינו ויש אומרים שיברך הטוב והמטיב, ודעתו נוטה שלא יברכו.ועיין בכף החיים (סי' רכג ס"ק טו) שאם הציבור בנה בית כנסת החזן יברך על בגד חדש או פרי חדש שהחיינו ויכוון לפטור את כולם. אם תרם את בית הכנסת תורם יחידי יברך הוא שהחיינו על הפרי או על הבגד. למעשה הטוב ביותר הוא להביא פרי חדש לכל אחד ואחד מהמתפללים כדי שכולם יזכו בברכת שהחיינו.
*****
"וַיָּבֵא אֶת הָאָרֹן אֶל הַמִּשְׁכָּן וַיָּשֶׂם אֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ וַיָּסֶךְ עַל אֲרוֹן הָעֵדוּת" (פרק מ' פסוק כא')
שאלה: האם מותר להתפלל בבית הכנסת שיש ציורי אריות על הפרוכת?
תשובה: כתב הרמב"ם (שו"ת פאר הדור תשובות אחרונות רטז) "דכוון התפילה לצורות אפילו אינם בולטות מגונה משום מסיח דעתו להביט בהם ותפסד כוונתו" וכתב מרן (עי' ב"י סי' צ') "ואין נכון להתפלל נגדם". למעשה יש שתי סיבות מדוע אסור להתפלל כנגד ציורים: א. משום שמפריע לכוונת התפילה. ב. שלא יראה כמשתחווה להם (עי' ב"י סי' צ'). לכן טוב להימנע מלצייר ציורים בבית הכנסת ובמיוחד על הפרוכת. אם נמצא במקום שיש ציורים על הפרכות לא יתפלל נגדה, ואם אין לו אפשרות אחרת יכול בדיעבד להתפלל שם בעצימת עיניים (עי' שדי חמד מערכת בית כנסת אות יא).
*****
"וַיָּשֶׂם אֶת הַכִּיֹּר בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וַיִּתֵּן שָׁמָּה מַיִם לְרָחְצָה" (פרק מ' פסוק ל')
שאלה: אדם שאין לו כלי לנטילת ידיים בבוקר, האם ייטול ידיו בברכה?
תשובה: נחלקו הראשונים טעם נטילת ידיים בבוקר, וז"ל המשנה ברורה (עי' משנ"ב סי' ד ס"ק א): "יש ע"ז שני טעמים הרא"ש כתב לפי שידיים של אדם עסקניות הן ואי אפשר שלא יגע בבשר המטונף בלילה לזה תקנו חז"ל ברכה על הנטילה לק"ש ולתפלה, והרשב"א כתב לפי שבשחר אחר השינה אנו נעשים כבריה חדשה דכתיב חדשים לבקרים רבה אמונתך צריכין אנו להודות לו יתברך שבראנו לכבודו לשרתו ולברך שמו ועל דבר זה תקנו בשחר כל אותן הברכות שאנו מברכין בכל בוקר לכן גם דבר זה תקנו בשחר להתקדש בקדושתו וליטול ידינו מן הכלי ככהן שמקדש ידיו מן הכיור קודם עבודתו. ולהלכה אנו תופסים כשני הטעמים לחומרא לעניין נטילה".
מכיון שאנחנו תופסים את שני הטעמים למעשה לכן אם אין לו כלי יטול ידיו אך לא יברך.
