שיחות ומאמרים
משפט התורה משפט נצח
"וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" (כא, א)
"טעם ואלה המשפטים וכו' שתזהירם אתה עוד שיתנו לבם למה שראו ויזהרו במצות האלו שצויתים, כי 'אתם ראיתם', כנגד דבור 'אנכי', ו'לא תעשון אתי' כנגד 'לא יהיה לך', להשלים ענין ע"ז, 'ואלה המשפטים' כנגד 'לא תחמוד', כי אם לא ידע האדם משפט הבית או השדה ושאר הממון יחשוב שהוא שלו ויחמדהו ויקחהו לעצמו, לפיכך אמר תשים לפניהם, משפטים ישרים ינהיגו אותם ביניהם, ולא יחמדו מה שאינו שלהם מן הדין. וכן אמרו במדרש רבה (ל, טו) 'כל התורה כולה תלויה במשפט', לכן נתן הקב"ה דינין אחר עשרת הדברות. וכן יפרש באלה המשפטים המשפט בעבודה זרה ובכבוד האב והרציחה והניאוף הנזכרים בעשרת הדברות" (רמב"ן)
הרמב"ן עומד על סמיכות מתן תורה לפרשת משפטים, לכאורה היה מקום לסמוך למתן תורה, את פרשת "שמע ישראל" המורה על קבלת עול מלכות שמים, ואת פרשת "והיה אם שמוע" המורה על קבלת עול תורה ומצוות, או מצוות מי"ג העיקרים.
וביותר צריך ביאור שהרי במתן תורה כאשר אמרו ישראל (כד, ז) 'נעשה ונשמע' היו במדרגה גבוהה מאד עד שאמר הקב"ה (דברים ה, כו): "מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי כל הימים", אם כן מן הראוי היה ללמד אותם הלכות ודינים הקשורים למצוות שבין אדם למקום?
ויש לישב את הענין כך: דוד המלך בהתיחסו לנתינת התורה לישראל אומר (תהלים קמז, יט–כ): "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום הללוי-ה". ויש להבין האומנם אין להם לאומות העולם חוקים ומשפטים? וכי אין להם שופטים וסדרי משפט?
אלא אכן יש להם שופטים ויש להם משפטים וחוקים בכדי לדון בין אדם לחברו, אך חוקים אלו נחקקו על-ידי בני אדם, לפי תנאי המצב. החוקים משתנים ממדינה למדינה ומארץ לארץ. ופעמים שהשופט מחליט על פי הגיונו ושכלו, ופעמים השופט משנה את החוקים עקב שיקולים וחשבונות אישיים, וזהו שאמר הכתוב (תהילים קמז, כ): "ומשפטים בל ידעום".
זאת ועוד, חוקי העמים עקומים הם ואין בהם ישרות, יש בהם עניינים המעוררים צחוק וגיחוך. למשל, בדת הנוצרית ישנו חוק שאדם הרוצה להתנצר בא לפני הכומר, והוא שופך עליו מעט מים ואומר לו: עד עתה היית יהודי, ומעתה אתה נוצרי.
מסופר על יהודי אחד שהיה במצוקה כלכלית קשה, בא אליו נציג של הנוצרים ופיתה אותו להתנצר תמורת עושר רב. אותו יהודי חשב להתנצר רק למראית עין בלבד, אך הכומר שהרגיש בכך אמר לו שהוא ינצר אותו בתנאי שלא יאכל חמין ולא יאכל דג בשבת, וזה יהיה הסימן שהוא מתנצר בלב שלם. הסכים היהודי לדבריו. כאשר הגיע יום השבת, רצה הכומר לבדוק אם היהודי מקיים את התנאי, והלך לביתו והנה לתדהמתו הוא רואה את היהודי אוכל סעודת מלכים, דגים וחמין כבכל שבת. כעס הכומר ואמר לו: הכיצד לא שמרת את הבטחתך? אמר לו היהודי: כלל לא אכלתי דג, כי לפני שהניחו את הדג על השולחן לקחתי מעט מים ושפכתי עליו ואמרתי לו "עד עכשיו היית דג, ומעתה אתה לא דג אלא תפוח אדמה".
אבל אצל ישראל, החוקים והמשפטים אשר ניתנו לעם ישראל, הם חוקיו ומשפטיו של בורא העולם, ואין שכל אנוש יכול להעריך את גודל ועוצם מעלתם וקדושתם. נותן התורה הוא נצחי ועל כן חוקיו ומשפטיו הם נצחיים וקימים לעולם, ממתן תורה ועד היום הזה ללא שינוי כלל, הן החוקים והמשפטים שבין אדם לחברו, והן החוקים והמשפטים שבין אדם למקום.
ולכן כאשר הדיין דן דין תורה עליו לירא את בוראו ולפסוק רק על פי חוקי התורה אשר הם "משפטי ה' אמת, צדקו יחדיו".
דבר זה נרמז בעשרת הדברות שניתנו בשני לוחות הברית ולא בלוח אחד, ללמדנו שגם המצוות שבין אדם למקום הכתובות על גבי לוח אחד, וגם המצוות שבין אדם לחברו הכתובות על גבי הלוח השני "צדקו יחדיו", וכולם נאמרו למשה רבנו מפי הגבורה.
וזהו שנתן אליעזר עבד אברהם לרבקה שני צמידים עשרה זהב משקלם, שהם כנגד עשרת הדברות.
וזהו שכתב רש"י (כא, א): "אשר תשים לפניהם – ולא לפני עובדי כוכבים ומזלות, ואפילו ידעת בדין אחד שהם דנים אותו כדיני ישראל, אל תביאהו בערכאות שלהם, שהמביא דיני ישראל לפני עובדי כוכבים ומזלות, מחלל את השם ומיקר את שם האלילים להשביחם". כי האדם שהולך לפני עכו"ם למשפט מורד בחוקי התורה, ומזלזל במצוות שבין אדם לחברו ובין אדם למקום (רמב"ם הל' תשובה פ"ב ה"ט).
ולכן, אדם שעבר עבירה שבין אדם לחברו חייב לפייסו ולהשיב לו את הגזלה וגם חייב להתוודות לפני הקב"ה ולחזור בתשובה על חטאתו.
ועל פי זה מובן מדוע התורה סמכה את עשרת הדברות לפרשת משפטים בה מובאים מצוות שבין אדם לחברו, כדי ללמדנו שהם חלק מתורת אמת.
חומרת איסור ההליכה לערכאות
"וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" (כא, א)
"לפניהם – ולא לפני גוים, ואפילו ידעת בדין אחד שהם דנין אותו כדיני ישראל, אל תביאהו בערכאות שלהם, שהמביא דיני ישראל לפני גוים מחלל את השם ומייקר שם עבודה זרה להחשיבה, שנאמר (דברים לב, לא) כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים, כשאויבינו פלילים זהו עדות לעלוי יראתם" (רש"י)
בדברים אלו אנו רואים את חומרת האיסור לדון אצל ערכאות אשר אינן דנות לפי דיני תורתנו הקדושה. ואפילו אם ידוע לו שהם דנים כמו דיני ישראל, אסור משום שעצם ההליכה להישפט לפני ערכאות, אסורה. וכך כותב הרמב"ן (עה"ת) בחריפות גדולה נגד כל מערכת משפטית שאינה נוהגת כפי חוקי התורה, וזה לשונו: "ולכך אמר בכאן שהמשפטים האלה ישימו אותם לפני הא-לקים שיזכיר, ולא לפני גוים, ולא לפני מי שאינו שופט על פי התורה, והוא הדיוט לזה, שאסור לבא בפניו כשם שאסור לבא לפני הגוים. ואע"פ שידוע שההדיוט הזה יודע שורת הדין וידין לו כהוגן, אבל הוא אסור לשומו דיין ולצעוק לו שיכוף את בעל דינו לדון לפניו, וההדיוט עצמו אסור לדון להם".
ויש לידע שאדם ההולך לדון לפי דיני הערכאות, מראה כאילו חס ושלום התורה אינה חשובה בעיניו, וחוקי הערכאות חשובים ומועילים יותר מדיני התורה, ומסיבה זו הולך לדון לפניהם דווקא. וזהו שרש"י כותב: "שהמביא דיני ישראל לפני גוים מחלל את השם ומיקר שם עבודה זרה להחשיבה". ועל האדם לידע שבכל מקרה אין שום רווח בהליכה לערכאות, כי גם אם ירויח במשפט שלא על פי דיני התורה, יהיה הממון גזול מבעליו (עיין הגהות רע"א חו"מ סי' כו סק"א בשם התשב"ץ).
אולם יש פעמים שמותר לילך לידון בערכאות, כגון שהנתבע הוא "אלם" כלומר שהוא אינו רוצה להגיע לבית הדין (שו"ע חו"מ סי' כו סעי' ב).
וכן הנהגתי בתקופה בה כיהנתי כדיין, אם הנתבע היה חצוף ולא היה מגיע להזמנה של התובע לבית הדין פעם ופעמיים, היינו מתירים לתובע לתבוע אותו בבית המשפט. וזכורני שפעם אחת הגיע לדון בפני תלמיד של הגאון רבי יחזקאל סרנא זצ"ל ראש ישיבת חברון, ונתתי לו היתר לגשת לערכאות כפי שנפסק בשו"ע (חו"מ כו, ב) לנהוג באיש אלם. כששמע זאת הגאון הרב יחזקאל סרנא, שהיה תקיף וחריף גדול, ולא חת מפני איש, בא אלי וטען בתוקף שהיתר זה לתבוע בבתי משפט אינו על פי התורה, ודרש לבטל דבר זה, מחמת תקיפותו וישרותו שהייתה על פי דרך האמת. אמרתי לו: "נהגתי על פי ההלכה בשו"ע, מאחר ובעל דינו מזלזל ולא מגיע לבית הדין, אין אני מוכן שהוא יפסיד". אמר לי ר' יחזקאל זצ"ל: "כוונת השו"ע לדון בפני בית דין של גויים דווקא, אבל לדון בפני שופטים יהודים אין שום היתר, כיון שהם מחוייבים לדון על פי דיני התורה". אמרתי לו: "וכי כבודו רוצה שאשלח אותו לבית משפט פלסטינאי?!"
למרות שלמעשה נוהגים כמו שהורתי לאותו תלמיד, מ"מ מי שמחמיר על עצמו עד כדי הפסד ותולה בטחונו בהקב"ה שישלים את הפסדו, לא ינזק, והקב"ה ישלם לו כפלי כפליים מידו הרחבה והפתוחה.
פעם אחרת ישבתי בבית הדין, והגיע תלמיד אחר מתלמידיו של רבי יחזקאל סרנא זצ"ל לדון בפני. בפסק הדין זוּכה אותו תלמיד על פי דעת הרוב, אך אני הבעתי את דעתי, דעת יחיד במיעוט, שתלמיד זה, חייב. הלך אותו תלמיד וסיפר את שאירע לרבו. כששמע זאת רבי יחזקאל סרנא ביקש שאבוא אליו לבירור העניין. כיון שידעתי מראש מה יאמר לי הגאון ראש ישיבת "חברון", הכנתי את עצמי היטב. כאשר באתי אליו שאלני: מדוע חייבת את הבחור? אמרתי לו: איני מבין על מה הרעש, הרי לא נפסק כדעתי אלא כדעת הרוב שזיכוהו. אף על פי כן רצה הרב סרנא זצ"ל להבין מדוע חשבתי לחייבו. אמרתי לו: אין לכבודו להתפלא על דבריי, שכן הרה"ג בעצמו כתב באחד מספריו במקום פלוני חידוש דין, ועל פי אותם הדברים התלמיד חייב. מייד נטל הרב את ספרו ועיין באותו מקום שציינתי, ומצא שעל פי דבריו שלו התלמיד חייב ועליו לשלם. מיד קרא לאותו תלמיד, כעס עליו מאוד ואמר לו: האם אינך יודע את הדברים אשר כתב רבך? לך מיד לשלם את המגיע לצד השני! בלית ברירה הלך התלמיד ועשה כמצות רבו, למרות שעל פי דעת הרוב יצא זכאי בבית דין.
ואנשי קדש תהיון לי
"וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ" (כב, ל)
"אם אתם קדושים ופרושים משקוצי נבלות וטרפות – הרי אתם שלי ואם לאו אינכם שלי" (רש"י)
"למדך הכתוב שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה שנאמר 'ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו', אמר הקדוש ברוך הוא: תנו לו שכרו" (רש"י)
הדברים צריכים ביאור: מפני מה יש ליתן שכר לכלבים, הרי מחמת טבעם רצו לנבוח, ורק מכוח ציוויו של הקב"ה, לא נבחו?
וביאור הדברים הוא כך: הקב"ה אמר לכלבים אמנם אתם יכולים לנבוח, אבל רצוני הוא שלא תנבחו, למען בני, והכלבים בניגוד לטבעם הרגיל לנבוח, משלו בעצמם ולא חרצו את לשונם.
לכן במקביל לציווי של "ואנשי קודש תהיון לי" האמור בבני ישראל, נכתב שכרם של הכלבים "לכלב תשליכון אותו". ללמדנו שכשם שהכלבים שלטו בטבעם מחמת רצון ה' ולא נבחו, כך האדם, אע"פ שיש לו בחירה חופשית ויכול להטמא ולאכול נבלות וטריפות, אבל הקב"ה מצוה את האדם להיות איש קדוש ולשלוט בעצמו ולקיים את רצון ה'.
ובאמת בקדושה יש שתי בחינות, יש קדושה שאדם משיג על ידי תוספת וריבוי מצוות ומעשים טובים, ויש קדושה שאדם משיג על ידי הימנעות מאכילת מאכלים שאינם כשרים – על ידי השליטה ביצר תאוות האכילה. ולכן צריך האדם להתפלל לקב"ה שיתברך האוכל במעיו. ואם האדם שולט בעצמו אזי הוא נכלל ב"אנשי קודש" ברמ"ח איברים ושס"ה גידים של קדושה, ולא זו בלבד אלא "תהיון לי" שייכים לי – "והתקדשתם כי קדוש אני – והייתם קדושים" (ויקרא כ, ח).
ולכן גם אכילת כלב היא מדד לאיסור חמץ, דהיינו, כשם שהכלב אינו אוכל כל דבר, אלא רק מה שראוי לו, כך גם האדם מחויב להישמר ולאכול רק את הראוי לו לפי קדושתו ומעלתו, כפי שדרשו (מכילתא, בא) על הפסוק (יב, יז): "ושמרתם את המצות" – את המצוות.
דבר נוסף מצינו ביחס לכלב והוא סימן לפרנסה כמו שכתוב (שבת קנה: וראה ברש"י): "פרנסני ככלב וכעורב" הקב"ה מרחם על הכלב, ומשהה את אכילתו במעיו ג' ימים.
צא ולמד, אם על כלב ועורב הקב"ה מרחם ומפרנסם כפי הנדרש להם, על אחת כמה וכמה לאנשי קודש, שאותם הקב"ה זן ומפרנס ושומר ומציל מכל צרה וצוקה אמן.
מעלת נערי ישראל
"וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (כד, ה)
"מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים והכניסן בשבעים ושנים בתים ולא גילה להם על מה כינסן. ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם כתבו לי תורת משה רבכם. נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולן לדעה אחת וכתבו לו: 'אלקים ברא בראשית'… 'וישלח את זאטוטי בני ישראל', 'ואל זאטוטי בני ישראל לא שלח ידו'" (מגילה ט.)
בגמרא מבואר כי ה' יתברך נתן בלב כולם עצה אחת לשנות כמה וכמה פסוקים, ולכך לא כתבו "בראשית ברא א-לקים" אלא (בראשית א, א) "א-לקים ברא בראשית" הטעם הוא כפי שהסביר רש"י: "א-לקים ברא בראשית את השמים ואת הארץ – שלא יאמר בראשית שם הוא ושתי רשויות הן וראשון ברא את השני". ולכאורה, אם יש מקום לטעות בפסוק זה והוצרכו חכמי ישראל לשנות, מדוע לא כתב הקב"ה מלכתחילה כפי שכתבו?
אלא אמר הקב"ה, אין מקום לטעות בכך שהתורה פתחה דווקא במילה "בראשית" כדברי חז"ל (עיין רש"י בראשית א, א): ב' ראשית, בשביל שתי ראשית, בשביל ישראל שנקראו ראשית – "ראשית תבואתֹה" (ירמיה ב, ג), ובשביל התורה שנקראת ראשית שנאמר (משלי ח, כב): "ראשית דרכו". בשביל ב' ראשית הללו נבראו השמים והארץ, וכיון שכך אם אומות העולם אינם רוצים להבין זאת, ורוצים לטעות – שיטעו! אך החכמים שינו לתלמי המלך כדי שלא ילגלג על התורה הקדושה.
כמו-כן את הפסוקים "וישלח את נערי בני ישראל" "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו" שינו וכתבו לו זאטוטי בני ישראל. והטעם ששינו הוא כדברי רש"י שכתב בגמרא: "ואל זאטוטי בני ישראל – לשון חשיבות, אבל נערי לשון קטנות, ויאמר גרועים שלכם שלחתם לקבל פני שכינה". וגם בזה יש לשאול אם אמנם הנערים הם "גרועים שלכם", מדוע לא שלח משה רבנו את גדולי ישראל לקבל פני שכינה?
אלא בעניין זה חלוקים ישראל ואומות העולם. לאומות העולם אין עניין בנערים -"לכו נא הגברים" (י, יא), אצלם אין לילדים מה לעשות בבית ה'. אבל אצלנו – "בנערינו ובזקנינו" (י, ט) ואדרבה נערינו הולכים לפני זקנינו!
אמרו חז"ל (סוכה מב:) תינוק שפותח את פיו לדבר, אביו מלמדו תורה. והטעם משום שאצל עם ישראל גם תינוק בן יומו ששומע דברי קדושה, הרי זה משפיע לו על טהרת הנשמה. וכן מצינו במשנה (אבות ב, ח) על רבי יהושע בן חנניא "אשרי יולדתו". ופירש רש"י משם הירושלמי: "שכל הימים שעברתו אמו היתה מחזרת בכל יום על כל בתי מדרשות שהיו בעיר ואומרת להם בבקשה מכם בקשו רחמים על העובר הזה שיהיה חכם".
וכן מצינו במצוות "הקהל" (דברים לא, יב): "הקהל את העם האנשים הנשים והטף". וכך היה במתן תורה. על ילדי ישראל אומר דוד המלך ע"ה (תהילים ח, ג) "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז להשבית אויב ומתנקם", בזכותם ניתנה תורה לישראל משום שהם הערבים הטובים ביותר לפני הבורא יתעלה ויתברך שמו. וכפי שאמרו במדרש (תנחומא בראשית, ויגש ב. שיר השירים רבה א, כג): "בשעה שביקש הקב"ה ליתן את התורה לישראל אמר להם, תנו לי ערב שתקיימו אותה. אמרו לו, אברהם יצחק ויעקב יהיו ערבים. אמר להם, אבותיכם בעצמם צריכים ערבים. אמרו לו, בנינו יהיו ערבים – מיד קיבלן הקב"ה".
ואכן משה רבנו מחפש דווקא את החשובים והמעולים שבבני ישראל כדי לקבל פני שכינה ולכן "וישלח את נערי בני ישראל" – החשובים והמובחרים. אבל תלמי המלך וחכמי יון לא ירדו לעומק הענין. הם חשבו שכדי לקבל פני שכינה צריך להיות דווקא זקן, צדיק וחסיד. אך אצל עם ישראל מי שעתיד להיות צדיק וחסיד כאשר יגדל, כבר עתה הוא חשוב ומובחר.
וכן כאשר נערי ישראל זבחו זבחים שלמים לה', ומשה רבנו זרק את הדם נאמר (כד, ו): "ויקח משה וכו' חצי הדם וישם באגנות, וחצי הדם זרק על המזבח", מובא בחז"ל (יבמות מו:, כריתות ט.): מי שחילק את הדם מחצה על מחצה במדוייק, היה מלאך. ובזמן שזרקו את הדם נכנסו אבותינו לברית ואמרו נעשה ונשמע.
זוהי חשיבותם של נערי ישראל, את הדם של זבחיהם חוצה מלאך מן השמים ובדם זה נכנסו אבותינו בברית קבלת התורה (כריתות ט., רמב"ם אסורי ביאה יג, ב).
קבלת התורה והמצוות ללא תנאים
"עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם" (כד, יב)
"כל שש מאות ושלוש עשרה מצוות בכלל עשרת הדברות הן, ורבנו סעדיה פירש באזהרות שיסד לכל דבור ודבור מצוות הכלולות בו" (רש"י, וראה במדרש רבה נשא פי"ג טז)
"תאני ר' אלעזר, באלון אמירן אתגליפו כל פקודי אורייתא". (זוהר הקדוש שמות דף צ)
ביאור הדברים: כאשר הקב"ה נתן לישראל את עשרת הדברות, רמז בכל דברה ודברה את המצוות התלויות בה, זאת בכדי שלא יאמרו ישראל למשה רבנו: קבלנו עלינו אך ורק את עשרת הדברות ולא יותר. וכאשר אמרו ישראל "נעשה ונשמע", קבלו עליהם את עשרת הדברות ואת כל תרי"ג המצוות ובכללן גם את מצוות (דברים יז, יא) "ועשית ככל אשר יורוך" הכוללת את כל המצוות שמדרבנן וכלשון הרמב"ם (פי"א מהל' ברכות ה"ג): "וכן כל המצוות שהן מדברי סופרים מברך על הכל קודם לעשייתן, אשר קדשנו במצוותיו וצונו לעשות, והיכן ציונו בתורה? שכתוב בה (דברים יז, יא) 'אשר יאמרו לך תעשה'. נמצא ענין הדברים והצען כך הוא: אשר קדשנו במצוותיו שצוה בהן לשמוע מאלו שצונו להדליק נר חנוכה או לקרות את המגילה".
ובזה מבואר מאמר חז"ל (מכילתא דרבי ישמעאל יתרו): "ויאמר ה' מסיני בא – נגלה על בני עשו ואמר להם מקבלים עליכם את התורה? אמרו לו מה כתיב בה? אמר להם לא תרצח. אמרו לו זו היא ירושה שהוריש לנו אבינו וכו'. נגלה על בני עמון ומואב וכו' מה כתוב בה? אמר להם לא תנאף. אמרו לו כולנו מניאוף וכו'. נגלה על בני ישמעאל וכו' אמרו לו מה כתוב בה? אמר להם לא תגנוב, אמרו לו בזו הברכה נתברך אבינו וכו'. וכשבא אצל ישראל (דברים לג, ב) 'מימינו אש דת למו' פתחו כולם פיהם ואמרו 'כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע'". והדבר קשה, אומות העולם רואים שהקב"ה רוצה ליתן להם חמדה גנוזה שהיתה לפניו תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם ואינם רוצים לקבלה בשביל מצוה אחת?!
מיהו ע"פ דברינו מבואר שאומות העולם ידעו שלא מדובר במצוה אחת, שהרי כאשר אמר לבני עשיו "לא תרצח" נכללו באיסור זה עוד כשלושים מצוות הקשורות בו, כגון: מצות מעקה, לא תעמוד על דם רעך, מצוות דיינים, עגלה ערופה, דיני בור, נזיקין, לא להלבין פני חבירו שהוא כשופך דמים. וכאשר אמר לבני ישמעאל "לא תגנוב", נכללו באיסור זה כעשרים וחמש מצוות התלויות בה, כגון: שלא להונות, איסור רמאות, ריבית, לא תעשו עוול במשפט, לא לשקר, דיני שומרים, וכן לא לגנוב דעת הבריות ועוד. ולכך אומרים אומות העולם לקב"ה: "אמנם מצוה אחת אמרת לנו, אך כלולות בה מצוות רבות, מצוות שאין בני האדם יכולים לקיים אותן", ואם אין התורה "תורת חיים" עבורם ואינם יכולים לקיימה, כיצד יקבלוה?!
אך עם ישראל לא שאלו על התורה כלל ועיקר. הקב"ה מציע להם לקבל את התורה והם מיד עונים ואומרים "נעשה ונשמע", וכפי שהסביר רש"י (שבת פח.) על הפסוק (תהילים קג, כ): "ברכו את ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו", "עושי דברו לשמוע – מוכנין לעשות קודם שישמעו ולא כדרך שאר עבדים ששומעים תחילה את הדבר לידע אם יכולין לקבלן עליהם אם לאו". וכן ביאר (שם פט:) על הפסוק: "קראת להן בני בכורי ישראל" – "שהיה גלוי לפניך שהן עתידין לומר לפניך בסיני נעשה ונשמע לקבל עולך מאהבה כבנים". וכדי שלא ליתן פתחון פה לאדם להתחמק מעולה של תורה באומרו רק על עשרת הדברות אמרנו "נעשה ונשמע", אמרה התורה הקדושה "ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצווה אשר כתבתי להורותם", הן מצוות דאורייתא והן מצוות דרבנן.
דרך הלימוד בשמים
"וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה" (כד, יח)
מובא בחז"ל שבמשך אותם ארבעים יום שהיה משה בהר, לא אכל ולא שתה כפי שהתורה כותבת (דברים ט, יח), אך התורה לא כותבת אם ישן, באותם הימים או לא.
מובא בזוהר (זוהר חדש, תרומה. תוספות הזהר ח"ב. ור' תנחומא, כי תשא לו): שביום היה משה לומד תורה שבכתב, ובלילה היה לומד תורה שבעל פה, מפני שבלילה אסור ללמוד תורה שבכתב, אלא אם כן אין באפשרותו ללמוד תורה שבע"פ, שאז עדיף שילמד תורה שבכתב מאשר שישב בטל.
(ובדרך מליצה מספרים על אדם שהוזמן להתארח אצל קמצן אחד ולא רצה בעל הבית להאכילו. אמר לו" חבל שבאת עכשיו, כבר סיימנו לאכול ולשתות ולא נשאר לנו כלום, והזמין אותו לשכב לישון. הבין האורח שבעל הבית עדין לא אכל, ורק מערים עליו על מנת שלא יצטרך להאכילו. מה עשה האורח? עשה עצמו ישן, והשמיע קולות רמות של נחירות. כאשר שמע בעל הבית שהאורח "נרדם", הלך ואמר לאשתו: "כעת אנו יכולים לשבת לאכול ולא יחסיר לנו האורח מפתנו". והנה ברגע שערכו את השולחן והניחו עליו מעדנים קם האורח, לא הייתה ברירה לבעל הבית אלא להזמינו לאכול עמם. אמר להם האורח: "כעת אני מבין את מה שאמרו על משה רבנו שהיה ארבעים יום בהר ולא אכל ולא שתה, ולא כתוב אם הוא ישן או לא, כי באמת דבר פשוט הוא שאדם שלא אוכל ולא שותה לא מסוגל להירדם בגלל הרעב המציק לו").
והנה כאשר היה משה רבנו בשמים, למד את כל התורה כולה עם כל החידושים שנתחדשו מכבר וגם את החידושים אשר עתידים להתחדש עד סוף כל הדורות על ידי כל עם ישראל, ואפילו ע"י תינוקות של בית רבן (עיין זוהר חדש, שיר השירים ע:). ולכאורה זה דבר פלא הכיצד הספיק משה ללמוד בארבעים יום כל כך הרבה תורה, צא וראה כמה ספרים מעטרים היום את ספריותינו לאלפים ולרבבות, ועוד היד נטויה?
אלא שאם הקב"ה הוא המלמד את משה ומשה רבנו הוא הלומד, אפשר ללמוד הרבה בזמן מועט וכפי שמצאנו אצל רבינו האריז"ל (פע"ח שער ק"ש שעל המיטה פ"א): "ומעשה שהיה ישן מורי ז"ל ביום שבת שינת צהרים, ונכנס רבי אברהם הלוי, ומצאו שהיה ישן ב' או ג' שעות, והיה אומר כי השינה מכלל עונג שבת ומצאו שהיה מרחש בשפתיו. בין כך ובין כך נתעורר הרב, אמר לו ימחול אדוני שהקצתי אותו משינתו. א"ל, ומה היה אדוני מרחיש בשפתיו, א"ל, חייך שעסקתי עכשיו בישיבה של מעלה, בפרשת בלק ובלעם דברים נפלאים. ואמר לו, יאמר מכ"ת לי מהני מילי מעלייתא. א"ל, חייך אם הייתי דורש פ' שנים רצופים יומם ולילה מה ששמעתי עתה, איני יכול להשלים".
פרפראות
מעלת הפשרה בדין
"וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" (כא, א)
בעל הטורים לומד מפרשתנו (כא, א) כי יש כאן אזהרה לדיינים שלא יפסקו את הדין מייד, אלא ינסו לערוך פשרה בין הניצים, כך ששני הצדדים ירויחו. וכתב בעל הטורים ראשי תיבות על הפסוקים הראשונים בפרשה המלמדים אותנו הלכות דיינות וז"ל: ואלה – ו'חייב א'דם ל'חקור ה'דין. המשפטים – ה'דיין מ'צווה ש'יעשה פ'שרה ט'רם י'עשה מ'שפט. אשר – א'ם ש'ניהם ר'וצים. תשים – ת'שמע ש'ניהם י'חד מ'דברים. לפניהם: ל'א פ'ני נ'דיב י'הדר ה'תנכר מ'הם. אמנם כל זה כשהדיינים עדיין לא שמעו ולא עיינו בטענות הצדדים ולא יודעים עדיין מהו פסק הדין, אבל אם כבר יודעים את פסק הדין, אינם יכולים לעשות פשרה, מאחר ויודעים מיהו החייב ומיהו הזכאי, כיצד יכולים ליטול מן הזכאי ולתת לחייב?!
וידוע, שקיים הבדל בין גישתו של משה רבנו לגישתו של אהרן הכהן במשפט. אהרן היה (אבות א, יב) "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבם לתורה", וכאשר היו באים לפניו היה אומר להם אינני יודע עדיין את הדין, צריך לשאול את משה רבנו, ובינתיים הבה נראה כיצד אפשר להגיע לפשרה ולסיים את הסכסוך. אבל כאשר באים להישפט לפני משה רבנו, היה יודע מיד את הדין, ולכן לא יכול היה לעשות פשרה והיה דן מיד בבחינת "יקוב הדין את ההר" (עיין סנהדרין ו:, ושו"ע חו"מ סי' יב סעי' ב).
מיהו עבד עבדים
"וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי" (כא, ה)
על עבד זה שאומר "לא אצא חופשי", הכתוב אומר "ורצע אדוניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם".
הטעם לכך הוא: כיון שבנוהג שבעולם אין אדם רוצה להיות עבד, אלא כל אדם ואדם רוצה להיות חופשי. אך עבד זה שהלך וקנה אדון לעצמו מבטל את עבדותו להשם יתברך "עבדי הם ולא עבדים לעבדים" (קדושין כב.).
לכן אמרה עליו התורה: "אמר יאמר העבד" העבדות משתרשת אצלו והופכת אצלו לטבע שני ומי שמגיע למדרגה זו – "ורצע אדוניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם".
רופא בשכר או בחינם
"רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא" (כא, יט)
מובא בגמרא (ב"ק פד.): אם המזיק הוא בעצמו רופא, או שיש לו רופא המרפא בחינם, יכול הניזק לסרב להתרפא אצל רופא זה כי "אסיא דמגן – מגן שוה" (רופא בחינם שווה חינם), אך פשט הכתוב מורה להיפך, שהרי אמרה התורה "ורפא ירפא" – מכל מקום משמע שאם הוא רופא אדרבה יטפל הוא בעצמו בניזוק וירפאנו.
ולכן כתב רש"י: "כתרגומו, ישלם שכר הרופא" – ללמדך שגם אם הוא רופא, ישלם שכר רופא אחר. והוסיף התרגום יונתן "עד דמתסי" כלומר ירפא ויחזור וירפא עד שיבריא לחלוטין.
טעמו של דין זה הוא כדי שהאדם ימנע מלהזיק, ולא יסמוך על כך שהוא רופא או שיש לו רופא בחינם. כאשר ידע שצריך לשלם – ימנע מלהגיע למצבים בהם הוא מזיק.
אך מאידך לגבי רופא כל בשר אנו אומרים בתפילה (נוסח בני ספרד): "אל רופא רחמן ונאמן אתה", למרות שהוא רופא חינם הוא רופא כל בשר, כפי שאומר אדם ההולך להתרפא (ברכות ס.): "ברוך רופא חנם".
ייסורים של אהבה
"ְואִם שֵׁן עַבְדּוֹ אוֹ שֵׁן אֲמָתוֹ יַפִּיל לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת שִׁנּוֹ" (כא, כז)
בגמרא בברכות (ה.) נאמר על יסורין של אהבה: "דבר זה מתורתך תלמדנו קל וחומר משן ועין, ומה שן ועין שהם אחד מאבריו של אדם, עבד יוצא בהן לחרות, יסורין שממרקין כל גופו של אדם על אחת כמה וכמה".
ואימתי הייסורים ממרקים עוונות? כאשר האדם מקבל עליו את היסורים באהבה ויודע שהם באים לכפר את עוונותיו ולא בדרך המקרה. וכשם שעבד מכיר את אדונו, כך צריך האדם לידע ולהכיר שיש אדון בשמים אשר גזר עליו יסורים לכפרתו.
חומרת עינוי יתום ואלמנה
"כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן" (כב, כא)
עונשו של המענה יתום ואלמנה חמור הוא ביותר וכלשון הפסוק (כב, כג): "והרגתי אתכם" חלילה.
הטעם לכך הוא שאדם המרגיש חזק כנגד יתום ואלמנה או כנגד כל מי שהוא "תשוש כח" (רש"י), אומר לו הקב"ה יש חזקים ממך, וחלילה וחס אשתך תהא אלמנה ובניך יתומים.
ועוד כאשר אדם לא מרחם על יתומים ואלמנות הרי הוא עושה "שתיים רעות", גם בכך שמענה אותם, וגם בכך מראה שאינו מאמין בהקב"ה, שהוא חנון ורחום, ולכן כפי מידת חטאו כך מדת עונשו, מדה כנגד מדה.
אם כסף תלוה את עמי
"אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ" (כב, כד)
כתב רש"י (שם): "רבי ישמעאל אומר כל אם ואם שבתורה רשות חוץ משלושה, וזה אחד מהן", כלומר יש חובה להלוות לעני.
שאל על כך רבנו בעל 'אור החיים הקדוש', אם דין זה הוא חובה, מדוע כתבה התורה בלשון "אם"?
ומבאר ה'אור החיים' הקדוש: יש כמה דרגות באנשים, יש כאלה שאין להם כדי מחייתם, ויש כאלה שיש להם כדי מחייתם, ויש אחרים שיש להם אף יותר מכדי מחייתם. על אלה אשר יש להם יותר מכדי מחייתם מוטלת החובה להשתמש בכספם למצוות ומעשים טובים וכי הקב"ה נתן להם יותר מכפי צרכם לחינם? אין זאת אלא שהקב"ה מינה אותם להיות גבאים על אותו הכסף בכדי לעשות בו מצוות ומעשים טובים. והוסיף כי דבר זה רמוז בטעמים של הפסוק שכן כתוב: "אִם כֶּסֶף – עם טעם "פַסֵּק" אחרי המלה כסף, ואחר כך "תלוה את עמי", ללמדך שאם יש לעשירים כסף – אזי ילוו אותו לעניים. וכבר כתב הרמב"ם (פרק תשיעי מהלכות מתנות עניים הלכה ג'): "מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל ישראל שאין להם קופה של צדקה".
אך אפשר להוסיף ולתרץ, כי התורה באה לומר לאדם שאל לו לבטוח בעושרו ולחשוב כי לעולם חוסן, אלא תמיד יחשוב על כך שממונו הוא בגדר "אם".
אין זה ודאי שהממון ישאר בידיו של האדם, לכן כל עוד יש לאדם ממון עליו להקדים ולקיים מצות הלוואה לעני ומצות צדקה.
וצדיק חונן ונותן
"אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ" (כב, כד)
ממצוה זו אנו לומדים שאסור לאדם לרדוף את הלווה כאשר הוא מתעכב בתשלום חובו, אלא יקל עליו ויתעלם ממנו עד שירווח לו, ואם אינו עושה כן עובר גם על "בל תיגוש", אם יודע שאין לו.
דוד המלך ע"ה אומר בתהלים (לז, כא): "לוה רשע ולא ישלם וצדיק חונן ונותן", ומפרש רש"י: "לוה רשע ולא ישלם וצדיק חונן ונותן – הקב"ה שהוא צדיקו של עולם חונן משלו ונותן לזה שהלווה מה שהוא גוזל ממנו". יש חשש שמא אדם אשר מלווה כסף לאדם עני שככל הנראה לא יהיה לו מהיכן להחזיר את חובו, והוא אף מנוע מלנגוש בו בכדי שיחזיר לו את חובו, ימנע מלהלוות.
על זה אומר בעל ה'אור החיים' הקדוש: שאת זה גופא מלמד אותנו דוד המלך ע"ה, שהקב"ה שהוא צדיקו של עולם הוא ישלם וייתן למלווה כפלי כפליים, אך הלווה מצידו צריך לדעת שאל לו לנצל הבטחה זו ולהימנע מלהשיב את הלוואתו, לפי שאז הוא מונע טוב מבעליו, שעל ידי זה שלא מחזיר למלווה את כספו, הוא גורם לו שלא ילווה לאחרים, ונמצא חב לאחריני וגם זה כעין גוזל את חברו.
נשמת האדם – משכון בידי ה'
"אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ" (כב, כה)
הפוסקים דנו במי שיש לו פיקדון מאדם אשר חייב לו כסף, אם מותר לו לגבות את חובו מן הפיקדון. וזה לשון השו"ע (חושן משפט סי' ד סעי' א): "יכול אדם לעשות דין לעצמו; אם רואה שלו ביד אחר שגזלו, יכול לקחתו מידו… מכל מקום אין לו רשות למשכנו בחובו." והרמ"א הביא בענין זה שתי דעות: "אם חייב לו בלא הלוואה, או שאין צריך למשכנו כי הוא כבר אצלו בפקדון או מצאו ביד אחר – מותר לתפסו. ויש אומרים דלא אמרינן עביד אינש דינא לנפשיה רק בחפץ המבורר לו שהוא שלו, כגון שגזלו או רוצה לגוזלו או רוצה להזיקו, יכול להציל שלו. אבל אם כבר נתחייב לו מכח גזילה או ממקום אחר – לא". ופוסק ה"קצות החשן" (שם סק"א) ע"פ הזוהר (פרשת במדבר דף קיט) שאין לאדם לתפוס את הפקדון של החייב. ומוכיח זאת מכך שהאדם מפקיד את נשמתו בידי ה' ככתוב: "בידך אפקיד רוחי", והקב"ה מחזיר לו את נשמתו. אף שלפעמים אותו אדם הוא בגדר "בעל חוב" כלפי הקב"ה, בגלל העברות שעשה, הקב"ה אינו לוקח את נשמתו אף שהיא פקדון אצלו, וזאת כדי שלא לבגוד בנאמנותו של בעל הפקדון. ולכן מסיק קצות החשן שאין לאדם לקחת פקדון של בעל חוב, שלא יאמרו עליו שאינו מזרע קודש (ועיין לפ"ת וברכ"י שם).
דבר זה נרמז בפסוק (כב, כה): "אם חבול תחבול שלמת רעך", ופירש רש"י (שם) שאדם הממשכן חפץ, צריך להחזיר את המשכון כמה וכמה פעמים, וזה לשונו: "חבול תחבול – כפל לך בחבלה, עד כמה פעמים. אמר הקב"ה: כמה אתה חייב לי? והרי נפשך עולה אצלי כל אמש ואמש, ונותנת דין וחשבון ומתחייבת לפני, ואני מחזירה לך. אף אתה טול והשב! טול והשב!".
"תהיון לי" על ידי התקדשות באכילה
"וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי" (כב, ל)
מכאן שצריך להיות מקודשים ופרושים להקב"ה, ולהזהר שלא לאכול מאכל שיש בו אפילו ספק לגבי כשרותו, שאז פוגם בציווי של "ואנשי קודש תהיון לי". אדם שאוכל מאכל הכשר בודאי, הקב"ה מחזיק אותו כודאי שלו – "תהיון לי", ואם אוכל דבר שאינו כשר, הקב"ה אומר שאינו נכלל בגדר "תהיון לי" חלילה, וממילא גם כשאוכל דבר שהוא ספק כשר, הרי שהקב"ה מחזיק ממנו בספק "תהיון לי". וידוע, שהמתרחק מתאוותיו לשם שמים, יכול אפילו ב"שב ואל תעשה" להגיע למדרגות עצומות.
איסור בשר וחלב בשבועות
"רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱ-לֹקֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" (כג, יט)
מנהג ישראל בחג השבועות לאכול מאכלי חלב ויש לכך סיבות שונות. (וראה או"ח סימן תרצה בסוף הלכות שבועות).
דבר זה נרמז בפסוק: "ראשית בכורי אדמתך תביא" – היינו בחג הביכורים, שהוא חג השבועות, וסמיך ליה: "לא תבשל גדי בחלב אמו", דהיינו קודם יאכלו מאכלי חלב ואח"כ מאכלי בשר לכבוד יום טוב, ולא יאכלום ביחד חלילה.
המקפיד בעבודת ה' זוכה לבריאות ופרנסה
"וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱ-לֹקֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ" (כג, כה)
פשט הדברים הוא כי על ידי עבודת ה' בתמימות, זוכים לבריאות, כלומר התורה מבטיחה לעובד ה' שיתרפא מכל סוגי המחלות, אפילו מהמחלות הפנימיות אשר לרפואה אין תרופה בעבורם, כגון בחדרי הלב, או המוח וכדומה, ולכן הדגיש הפסוק: "והסרתי מחלה מקרבך".
ועוד יש לבאר שמה שכתוב "ועבדתם" את ה' הכוונה היא לתפלה, כלשון הרמב"ם בהלכות תפילה (פרק א הלכה א): "מצוות עשה להתפלל בכל יום שנאמר: "ועבדתם את ה' אלוקיכם, מפי השמועה למדו שעבודה זו תפילה שנאמר ולעבדו בכל לבבכם, אמרו חכמים איזו היא עבודה שבלב, זו תפילה". הנה פעמים רבות מתרשל האדם בעבודת התפילה, ופעמים הוא מתעצל לקום לתפלה בבוקר וטוען שהקור עז, והוא חושש לחלות, או שפוטר את עצמו מן התפילה בטענה שמכיוון שהוא צריך לעבוד לפרנסתו, אין לו זמן עבור התפילה ועל כך אומרת התורה שאין לו לאדם לדאוג מחולי מחמת השכמתו לתפלה, או לחשוש שתחסר לו פרנסה אלא: "והסירותי מחלה מקרבך", וכן: "וברך את לחמך ואת מימיך", כלומר אם אדם עובד את ה' בעבודת הלב שהיא התפילה אזי ישמרהו ה' מחולי וידאג לו לפרנסתו, ולא יינזק כלל בגלל זהירותו בתפילה.
מספרים על ה"חפץ חיים" זיע"א שפעם הגיע אליו היצר הרע בעיצומו של חורף קר בחודש טבת, ואמר לו: רבי ישראל מאיר, הרי אתה זקן ולשם מה אתה צריך לטרוח ולקום כל כך מוקדם. ענה לו החפץ חיים, אתה אומר לי שאני זקן, והרי אתה זקן יותר ממני כבר ממשת ימי בראשית, ובכל בוקר אתה בא אלי בזריזות כאדם צעיר לעצור אותי בעבודת בוראי, הרי ממך למדתי, ראה חכם וחכם מהמעשה הזה.
דרכים בעבודת ה'
"וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱ-לֹקֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ" (כג, כה)
פסוק זה פותח בלשון רבים: "ועבדתם את ה' וכו'", אך המשכו לגבי השכר על עבודת ה', כתוב בלשון יחיד: "והסירותי מחלה מקרבך" ודבר זה בא לרמוז לנו ששכר המצוות הינו מיוחד לכל אחד לפי מדרגתו ולפי השתדלותו, לדוגמא שני בני אדם הלומדים תורה והאחד מתקשה בלימודו ולשני קל יותר, בודאי שלמתקשה יינתן שכר רב יותר משום ש"לפום צערא אגרא" (אבות ה, כג).
הגמרא במסכת בבא מציעא (דף קז:) אומרת: כתיב: "ועבדתם את ה' אלהיכם" – זו קריאת שמע ותפלה, "וברך את לחמך ואת מימיך" – זה פת במלח וקיתון של מים, מכאן ואילך – "והסרתי מחלה מקרבך". ופירשו המפרשים שבתחילה יקבל עליו עול מלכות שמים, עול מצוות והכנעה לפני בורא עולם, ואחר כך יסתפק במועט, ומתוך כך יזכה לבריאות הנפש והגוף. ומהו שנאמר: "וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך", כאשר האוכל בריא והמים בריאים אזי אין מחלות, אך כש"המים רעים" אז "והארץ משכלת" (ראה מלכים ב, ב בענין יריחו).
ועוד רמוז כאן כי עיקר עבודת ה' בתפילה ולימוד תורה היא בציבור, ולכך נאמר "ועבדתם" בלשון רבים. אך לעומת עבודת ה', עיקר מאכלו של אדם, טוב שיהיה ביחיד וזה רמוז בכך שמאכלו של האדם מוזכר בלשון יחיד "לחמך" – "מימך" כי לפעמים כאשר אוכלים בחבורה יוצאים מכך קלקולים (עיין כלי יקר).
ועוד יש כאן ברכה מושלמת שלאדם יהיה אוכל ויוכל לאוכלו, כיון שישנם אשר יש להם לחם ומים אך אינם יכולים לאכול את לחמם מחמת מחלה. לכן "וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך".
גלגול כתשובה למקרים שאינם מובנים
"וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱ-לֹקֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּך: לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא" (כג, כה-כו)
על פסוק זה אומר המהרח"ו (עץ הדעת טוב, משפטים כא, א): אמנם על האדם להיות עובד ה' כל ימיו (כמו משה "עבד ה"), אך עליו לדעת שעבודת ה' אינה על מנת לקבל את השכר של "והסרתי מחלה מקרבך". אלא זו הבטחה לסיוע בעבודת ה', כדי שנוכל לעבוד את ה' בשמחה וטוב לבב, ללא שום הפרעה של פרנסה או מחלה.
ועוד ביאר המהרח"ו כי המשך הפסוק רומז על מה שמקשים אנשים רבים על מאורעות שונים הקורים בעולם, כגון: חולי ועקרות, או ילדים אשר נפטרו בגיל צעיר וכדו' ואינם יודעים על מה דבר זה בא. כבר הסבירו המפרשים שיש דברים הקורים לאדם מחמת מה שעשה בגלגול קודם, ובדרך רמז דרשו (בשם הבן איש חי) את הפסוק (תהלים עז, יט): "קול רעמך בגלגל"- דהינו כל תרעומת שיש לאדם על מנהגו של עולם, תלויה בגלגול, ויש כאלה הבאים לעולם למספר שנים מועט כדי לתקן איזה ענין, ואחר כך מסתלקים.
וביאר כי פסוק זה בא ללמדנו שכאשר אדם מקיים את תחילת הפסוק דהיינו "ועבדתם את ה'" אזי לא יבוא לכלל ל"מחלה משכלה ועקרה" משום שמי שמקיים את כל המצוות בשלמות לא יצטרך לחזור בגלגול וזהו שכתוב: "את מספר ימיך אמלא".
ומסופר שכאשר נפטר בנו של ר' שמעון אגסי ז"ל בגיל צעיר, אמר לו מרן הבא"ח שבנו בא בגלגול, לתקן איזה ענין ואחר כך חזר לעולם העליון. ובעקבות כך כתב רבי שמעון אגסי את פירושו "בני אהרן" על "שער הגלגולים".
בטחון בה' בקביעת גבולות הארץ
"הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי…וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ… לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ… כִּי יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ" (כג, כ-לג)
הנה לצערנו אנו מוקפים באויבים מכל הצדדים, וגם אויבי איש אנשי ביתו, אך עלינו לבטוח בקב"ה שמבטיח לנו כי אם נקיים את כל מצוותיו, הוא ידאג לביטחוננו ולפרנסתנו. תפקידנו בעת הזאת הוא לא להיכנע ולא לתת חלקים מהארץ כמו שמבואר מפסוקים אלו את גבול ארץ ישראל לא אנו קובעים, אלא הקב"ה, והוא אומר 'ושתי את גבולך', ושום דבר לא ישנה זאת, וכיון שהקב"ה נתן לנו את הארץ וגבולותיה ודאי שאסור לתת אותה לזרים.
זכרון ה' את עם ישראל
"וַיִּרְאוּ אֵת אֱ-לֹקֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר" (כד, י)
"כמעשה לבנת הספיר – היא היתה לפניו בשעת השעבוד לזכור צרתן של ישראל, שהיו משועבדים במעשה לבנים. וכעצם השמים לטהר – משנגאלו היה אור וחדוה לפניו" (רש"י)
התורה מתארת את המעלה המיוחדת אליה הגיעו בני ישראל כאשר ראו את דמות כסא הכבוד. מתיאור זה אנו למדים כמה גדולה ועצומה אהבתו של הבורא יתברך שמו לעם ישראל. הקב"ה מניח תחת רגליו כביכול לבנה בכדי ליזכור תמיד את השעבוד שהשתעבדו המצרים בעם ישראל, ועל ידי כך יתמלא ברחמים עלינו. מובטח לנו שמצב זה יתהפך, ועם ישראל יהיה למעלה והאומות למטה, ונזכה בקרוב לדברי הנביא (ישעיהו מט, כג): "והיו מלכים אמניך ושרותיהם מניקתיך אפים ארץ ישתחוו לך ועפר רגליך ילחכו".
אכילה – מעלה וחיסרון
"וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹקִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ" (כד, יד)
"ויחזו את הא-לקים – היו מסתכלין בו בלב גס מתוך אכילה ושתיה" (רש"י)
"ולרברבי בני ישראל לא הוה נזקא וחזו ית יקרא דה' והוו חדן בקורבניהון דאתקבלו (ברעוא) כאלו אכלין ושתן" (תרגום אונקלוס)
לפי דברי רש"י, עם ישראל זכו למעלה גדולה "ויחזו את האלוקים" אך מתוך כך הגיעו למצב של זלזול במה שראו. ולפי תרגום אונקלוס מבואר שישראל זכו למעלות כל כך גבוהות שאכלו ושתו מתוך שמחה של קדושה ואהבת ה'. ואף רש"י בעצמו כתב כן במסכת ברכות (יז. ד"ה ויאכלו וישתו): "שבעו מזיו השכינה כאילו אכלו ושתו".
וכן כתוב (משלי ט, ה): 'לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי', מכאן שעל ידי אכילה ושתיה האדם יכול להגיע לקדושה ושמחה של מצווה, אך יכול גם להגיע למצב של זלזול וקלות ראש, והכל תלוי בבחירת האדם.
מעשה רב
לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט
סיפר מו"ר הרב יצ"ו: מעשה באדם תושב אחד היישובים הסמוכים לבאר שבע, שנתן את עיניו באשתו לגרשה. הלך ושכר עדי שקר, כדי שיעידו נגד אשתו. העדים סיפרו כיצד נעדרה האישה מביתה ארבע שעות, בתואנה כי עליה לבקר בבאר שבע, אולם למעשה ניצלה את ההיעדרות נגד בעלה. לאחר ששמעו הדיינים את העדות, נפנו אל האישה ושאלו אותה לגרסתה. האישה השיבה בתמימותה, שנסעה לעיר באר שבע כדי לערוך קניות, ומיד כשסיימה – חזרה לביתה. הדיינים ביקשו לתת אמון בדברי העדים ולהורות לבעל להוציאה בגט, אולם דעתי לא הייתה נוחה מזה, כיוון ש"ניכרים דברי אמת". כדי לבדוק את הדבר, קמתי ועשיתי מעשה. הלכתי למקום מושבה של האשה ושם עליתי על האוטובוס לבאר שבע. בדקתי ונוכחתי כי הנסיעה אורכת שעה. שאלתי את הנהג מתי יוצא האוטובוס בחזרה, והשיב לי הנהג: "בעוד שעה". כעבור שעה חזרתי לתחנה ניגש אלי הנהג בהתנצלות "ימחל לי הרב על טעותי, רק בעוד שעה יוצא האוטובוס מבאר שבע". ואכן, כעבור שעה נוספת יצא האוטובוס לדרכו ונסע בחזרה. נמצא, אם כן, שהחשבון שמסרה האישה היה מדויק: ארבע שעות סך הכל. מיד זימנתי את העדים בחזרה לבית הדין, סיפרתי להם על גודל עוונו של המעיד "עדות שקרי" ודרשתי מהם לומר את האמת. לבסוף נשברו העדים, והודו כי קיבלו שכר מן הבעל בתמורה לעדות אשר לא היה בה דבר מן האמת. עדי השקר נעצרו על ידי המשטרה, הועמדו לדין, ונשלחו לשלוש שנות מאסר בפועל. ומני אז, לא הוסיפו עוד עדים להעיד עדות שקר אצלנו בבית הדין בבאר שבע.
מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק
סיפר מו"ר הרב יצ"ו על סבתו: אחד מבניה של הרבנית שמחה צדקה ע"ה, נהג בכל ערב שבת, להביא לאמו פירות וירקות. הרבנית דרשה לדעת את מחירו של כל פרי וכל ירק, והייתה משלמת עבורו, שכן לא הסכימה בשום פנים לקבל דבר-מה בחינם. יום אחד גילו השכנים את אוזן הבן, שאין הוא חייב לנקוב בסכום האמיתי, אלא יכול למסור לאימו סכום נמוך מן הסכום האמיתי – כדי שלא תצטרך לשאת בכל ההוצאות. וכך עשה מיום זה והלאה.
יום אחד, בעת ששוחחה הרבנית עם שכנותיה על שוק הפירות והירקות, נקבה במחיר שהייתה משלמת לבנה תמורת הקניות. משראתה את החיוך שנפרש על פני חברותיה, הבינה שלמעשה המחירים יקרים מכפי שחשבה. באותו שבוע, כאשר בא אליה בנה עם שקית הפירות והירקות הקבועה, אמרה לו בלשון רכה: "זכורני כי הגמרא מספרת על אשתו של רב שהייתה מצערת אותו. כשאמר לה: עשי לי עדשים, עשתה לו פולים; פולים – עשתה לו עדשים. כשגדל חייא בנו היה הופך לאמו את בקשת אביו כך שאביו קיבל את מבוקשו. אמר רב לחייא: נתעלתה אמך! אמר לו חייא: אני הוא שהפכתי לה. אמר לו רב לבנו חייא:זהו שאומרות הבריות: היוצא ממך – חכמה מלמדך, אבל אתה אל תעשה כן, שנאמר: 'למדו לשונם דבר שקר העוה נלאו. וכך רמזה לו בעדינות כי יש לדקדק ולומר את האמת.
הלכה בפרשה
"וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" (פרק כ"א פסוק א')
שאלה: האם מותר לתבוע את חברו בבית משפט?
תשובה: רש"י כתב לפניהם ולא לפני גוים. ואפילו ידעת בדין אחד שהם דנים אותו כדיני ישראל אל תביאהו בערכאות שלהם. שהמביא דיני ישראל בפני גויים מחלל את ה' ומייקר שם עבודה זרה להחשיבה. וגם בישראל שדן בדיני גויים אסור. אולם, אם הזמין אדם את חברו לדין תורה ולא הגיע ללא סיבה או שאינו רוצה לבוא לבית הדין רשאים בית הדין לתת אישור לתובע לתבוע בערכאות (עיין שו"ע חושן משפט סימן כ"ו סע' ב').
*****
"וְכִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר" וכו' (פרק כ"א פסוק ל"ג)
שאלה: אדם שזרק קליפת בננה בצידי הדרך ובא הרוח והעיף את הקליפה ומשהו ניזוק בה, האם הזורק חייב?
תשובה: כל מכשול שאדם הניח ברשות הרבנים חייב. ואפילו אם הניחה בראש גגו ובא רוח מצויה והעיפה אותה וניזוק בה אדם חייב לשלם בעל הקליפה (שו"ע חושן משפט סימן תי"א סע' א').
*****
"וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ" (פרק כ"ה פסוק ל"ה)
שאלה: אדם שפגע במכונית והזיק וחברת הביטוח שילמה את הנזק ולא שילמו לניזוק הפסד יום עבודה שיתעסק בתיקון הנזק, האם המזיק חייב לשלם?
תשובה: לכאורה צריך לשלם כל הנזק במלואו (נזק ישיר בדיני אדם, נזק עקיף בדיני שמים), אולם מכיון שלפי החוק לכל מכונית יש ביטוח, וכל בעל מכונית עלול להיקלע לנזק מכוניתו או למכונית אחרת חלילה, הרי זה כאילו הסכימו כולם על כך שאת הנזק שנגרם לאדם כתוצאה מהתאונה , הפסד יום עבודה וכד' אין משלמים אלא את גובה הזנק כפי שמשלמת חברת הביטוח. ואע"פ כן אם קרתה תאונה ואדם הזיק את חברו, יבקש ממנו סליחה ומחילה.
*****
"אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ" (פרק כ"ב פס' ד')
"כי אתא רב דימי אמר מנין הנושה בחברו מנה ויודע שאין לו שאסור לעבור לפניו? ת"ל לא תהיה לו כנושה. (ב"מ ע"ה)
שאלה: אדם שהלווה כסף לשכנו וכן אשה המלווה לחברתה ועבר זמן הפרעון ולא החזירו האם מותר להם להפגש בחדר מדרגות, באסיפת דיירים וכד'?
תשובה: כאשר אדם יודע שאין באפשרות הלווה להחזיר חובו, אסור לבקש ממנו את הכסף. וכן אסור לעבור לפניו שלא יחשוב הלווה שבא לתבוע את חובו, אבל אם המלווה רגיל לפגוש את הלווה תמיד , וכן אם אינו יודע שאין באפשרותו להחזיר את חובו, מותר לפגוש אותו ולדבר עמו שהלווה לא יתבייש, שיודע שרגילים להפגש במקומות אלו.
*****
