שיחות ומאמרים
כח האחדות בתפילה
"וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב" (ו, ג)
תפילתם של אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב יחד – היה בכחה להביא את הגאולה. כך גם תפילתם יחדיו של רבי חייא ובניו. גם בימינו, אם נתחזק בתפילה ונידבק במידותיהם של שלושת אבותינו, נוכל לזכות לגאולה ולראות נפלאות.
הגמרא במסכת בבא מציעא (פה.) מסבירה, שתפילת שלושת האבות ביחד עשויה להביא גאולה. הגמרא מביאה מעשה של אליהו הנביא שהיה רגיל ללמוד בבית המדרש של רבי, וביום ראש חודש אחד התעכב אליהו הנביא ולא בא. אמר רבי לאליהו הנביא: מדוע התעכבת מלבוא? אמר לו אליהו הנביא: הלכתי למערת המכפלה, הערתי את אברהם אבינו ושטפתי את ידיו כדי שיתפלל ואחר כך השכבתיו. וכן עשיתי ליצחק וכן ליעקב. שאל אותו רבי: מדוע לא הערת את שלשתם ביחד? ענה לו אליהו הנביא: אם הייתי מעיר את שלושתם ביחד הם היו מרבים בתפילה ומיד היה בא המשיח שלא בזמנו, לכן לא ניתנה לי הרשות להעמידם יחד.
משמעות המעשה הזה הוא, שרק צירוף הכוחות של שלושת האבות ביחד יכול להביא גאולה לאולם. זה מסביר את הפירוש של רש"י בתחילת הפרשה על הפסוק: "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי", שמפרש ואומר: "אל האבות". כולם שואלים מה הוסיף רש"י על הפשט? ואולי זאת כוונתו – שצריך את כולם לשם אחד, ללמד, שרק הכוח של שלשתם יחד יכול להביא גאולה, וכמו שסיפר אליהו הנביא לרבי יהודה הנשיא. גם כוח של חסד וגם כוח של תפילה. גם כוח של לימוד תורה וגם קדושת ארץ ישראל. רק שכולם ביחד מצטרפים – אפשר להביא גאולה לעולם.
את הדבר הזה צריך משה רבנו ללמוד כשהוא רוצה למלא את ציווי ה' להוציא את ישראל ממצרים ולהביא גאולה לאולם. לכן, בפרשה הזאת ובפרשה הקודמת העוסקות בגאולה, מוזכרים שלושת האבות ביחד פעמים רבות.
הגמרא ממשיכה לספר (שם) שרבי שאל את אליהו הנביא, האם יש דוגמת שלושת האבות מימיו של רבי. ענה לו אליהו הנביא שרבי חייא ושני בניו הם דוגמת שלושת האבות. מספרת הגמרא, שרבי מיד גזר תענית והוריד את רבי חייא ושני בניו להתפלל לפני הדוכן, ובאמת תפילתם עשתה רושם גדול. מיד עם אמירת "משיב הרוח" – נשבה הרוח, וכשאמרו "מוריד הגשם" – ירד גשם. הגמרא מספרת שהם התפללו עד שמשמים עצרו אותם, כדי שלא יתפללו על תחיית המתים שעדיין לא הגיע זמנה.
המחשבה של רבי, שיש בדורו אנשים שהם כדוגמת שלושת האבות, אינה דבר פלא, כיון שכוחם של האבות נמצא בנו הבנים בכל דור. זה היה כוחו של רבי חייא ושני בניו שהיו עסוקים גם בלימוד תורה וגם בהפצתה של תורה לרבים. גם בתפילה וגם בקדושה גדולה. כידוע, ממה שנאמר עליו (שם): "גדולים מעשי חייא".
גם בימינו צריכים אנו להחזיק במעשי אבות סימן לבנים, להתחזק גם בתורה וגם בתפילה. גם בחסד ובמידות טובות וגם באמונה חזקה, וגם בדרך ארץ. חייבים אנו להביא גאולה לעולם. כמו שנאמר (מיכה ז, טו): "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", אכי"ר.
אין מזל לישראל
וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי" (ו, ה)
יש לבאר את דברי ה' למשה "ואזכור את בריתי" ע"פ הגמרא במסכת ברכות (דף ה.) האומרת כי היסורין ממרקין ומכפרים את עוונתיו של האדם. הגמרא לומדת זאת משני מקומות. האחד: משן ועין – "מה שן ועין שהן אחד מאבריו של אדם – עבד יוצא בהן לחרות, יסורין שממרקין כל גופו של אדם על אחת כמה וכמה".
והשני: "דאמר רבי שמעון בן לקיש, נאמר ברית במלח ונאמר ברית ביסורין. נאמר ברית במלח, דכתיב (ויקרא ב') 'ולא תשבית מלח ברית', ונאמר ברית ביסורין, דכתיב (דברים כח') 'אלה דברי הברית'. מה ברית האמור במלח – מלח ממתקת את הבשר, אף ברית האמור ביסורין – יסורין ממרקין כל עונותיו של אדם".
וביארו המפרשים את הנפקא מינה בין שני הפירושים: העבד יוצא לחרות בשן ועין דווקא אם האדון הכה אותו, אך אם זר הכה את עינו או את שינו – אינו יוצא לחרות. ואילו במלח, גם אם יקח אדם מלח ויתן אותו על בשר של איש אחר – המלח ממתיק את הבשר. גם לגבי ייסורין, אם נלמד מ"שן ועין" הרי זה דווקא אם האדון הכה אותו. לכן, כאשר האדם יודע שצרה זו באה לו מאת ה' בגלל עוונותיו, אז היסורין ממרקין. אך אם אומר האדם כי אך מקרה הוא – אזי היסורין אינם ממרקין.
אבל אם נאמר כי אנו לומדים מ"מלח" שהייסורין ממרקין את העוונות, הרי גם אם האדם אינו מודה שה' מייסר אותו בגלל עוונותיו, עדיין היסורין ממרקין. וזהו שאמר לו הקב"ה למשה רבנו: אמנם בני ישראל נאנחים כי "מצרים מעבידים אותם", ולא צועקים אלי על עוונותיהם שגרמו את העבדות, אך אני שמעתי את נאקתם כי: "ואזכור את בריתי" – זו "ברית מלח", אשר ממנה למדנו שהיסורין ממרקין גם אם האדם אינו מודה.
וכעת אומר הקב"ה למשה: "טענותיך כי עם ישראל אינם ראויים להגאל ופרעה קשה עורף ולא ישמע – הינן מופרכות. שהרי ישראל ראויים להיגאל משום שיש להם זכות אבות, וגם מפני שהם חזרו בתשובה, ועוד הוסף על כך את קושי השעבוד. על כן, אני שמעתי את נאקת בני ישראל קודם שתמה גזירת "ארבע מאות שנה", כי מצרים מעבידים אותם בפרך יותר ממה שהיו צריכים".
וכשם שזכר הקב"ה לבני ישראל את "ברית האבות" ו"ברית המלח", כך גם בימינו נזכה להיגאל בקרוב ובמהרה, ויקוים בנו (מיכה ז, ט): "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", אמן.
ארבע לשונות של גאולה
וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם…" (ו, ו-ז)
"ארבע גאולות יש כאן, והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי" (שמות רבה ו, ד)
"ארבע כוסות כנגד ארבעה לשוני גאולה" (רש"י פסחים צט:)
צריך להבין שאין כאן כפל לשון בעלמא, דהיינו ארבעה ביטויים שונים לאותו הדבר, אלא כל לשון ולשון היא כנגד חלק אחר של הגאולה, כאשר תכלית הגאולה היא (ו, ז-ח): "וידעתם כי אני ה'", "והבאתי אתכם אל הארץ".
וביאור הדברים: לשון הגאולה הראשונה שאמרה התורה היא: "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים", עם ישראל היה משועבד במצרים, ושעבוד זה כלל, השפלה וסבל נפשי, ולכן בתחילה הקדוש ברוך הוא מוציא את בני-ישראל מסבלותם – הסבל הנפשי.
אחר-כך "והצלתי אתכם מעבודתם" – הצלה מהעבודה הקשה – עבודת הפרך.
ולמעשה די היה בשני שלבים אלו לגאולה, אך מכיון שהקב"ה הבטיח לאברהם אבינו (בראשית טו, יד): "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי" היה צורך גם בשני השלבים הבאים. משום שהקב"ה לא רצה לגאול את עמו בהסתר כעבד הבורח מפני רבו, ולזאת רומזת לשון הגאולה השלישית – "וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים", עם ישראל יראו את הניסים הגדולים שעושה להם הקב"ה במצרים, ועל-ידי זה יכול הקדוש ברוך הוא לקחת את עם ישראל להיות לו לעם סגולה כלשון הגאולה הרביעית: "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לא-לקים".
ומכאן באים אנו לתכלית הגאולה (ו, ז): "וידעתם כי אני ה' המוציא אתכם" – צריך לדעת שה' הוא הגואל, הפודה, המציל והלוקח את עם ישראל להיות לו לעם סגולה.
והתכלית השניה היא: "והבאתי אתכם". הכניסה לארץ – ישראל שהיא "מורשה" לעם ישראל מאת הקב"ה יתברך שמו ויתעלה.
ונמצינו למדים כי כל יציאת מצרים הינה אמצעי, אך התכלית הם תורה וארץ ישראל. וכבר כתב רבנו יעקב בעל הטורים על הפסוק: "ונתתי אותה לכם מורשה" 'מורשה' מוזכרת פעמיים בתורה, כאן כלפי ארץ-ישראל, ובפרשת "וזאת הברכה" – (דברים לג, ד): "תורה צוה לנו משה מורשה" – כלפי התורה, ללמדנו: שבזכות התורה ירשו הארץ".
כלומר ארץ ישראל והתורה, שתיהן ירושה לנו מאבותינו ושתיהן ניתנו לנו על ידי הקב"ה בזכות אבותינו הקדושים. וכלשון רש"י (שם): "תורה אשר צוה לנו משה מורשה היא לקהלת יעקב, אחזנוה ולא נעזבנה". וכיון שכך, עלינו לאחוז במורשתנו שהם התורה וארץ-ישראל, ולא נעזבם.
ידיעה ובחירה
"וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ז, ג)
"מאחר שהרשיע והתריס כנגדי, וגלוי לפני שאין נחת רוח באומות עובדי כוכבים לתת לב שלם לשוב, טוב לי שיתקשה ליבו למען הרבות בו אותותי ותכירו את גבורתי. וכן מדתו של הקב"ה מביא פורענות על רשעי עובדי כוכבים כדי שישמעו ישראל וייראו שנא' הכרתי גויים נשמו פנותם וגו' אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר, ואעפ"כ בחמש מכות הראשונות לא נאמר ויחזק ה' את לב פרעה אלא ויחזק לב פרעה" (רש"י)
אנו אומרים בכל יום בתפילת שחרית לפני שירת הים: "ותרא את עוני אבותינו במצרים ואת זעקתם שמעת על ים סוף ותתן אותות ומופתים בפרעה ובכל עבדיו ובכל עם ארצו כי ידעת כי הזידו עליהם" (נחמיה ט, ט).
כלומר, שעבוד המצרים בעם ישראל היה בזדון ולכך נענשו.
וידועה קושיית הראשונים מדוע נענש פרעה על כך שהשתעבד בעם ישראל, הרי סוף כל סוף ירדו ישראל למצרים על-פי גזירת ה', ואם כן איך יכול פרעה לבטל את גזרת ה'? וידועים דברי הרמב"ם שכתב שאין הדבר כן, אלא כל מעשי האדם הן לטוב והן למוטב מסורים הם בידיו של האדם ואינו יכול לומר כי מה שעושה הוא על-פי ה' בלבד, וזו לשון הרמב"ם (הל' תשובה פ"ו ה"ג): "ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים עד שיתן הדין לפני דיין האמת שיהא הפרעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו שמונעין ממנו התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו כדי שימות ויאבד בחטאו שיעשה, לפיכך כתוב בתורה ואני אחזק את לב פרעה, לפי שחטא מעצמו תחלה והרע לישראל הגרים בארצו שנאמר הבה נתחכמה לו, נתן הדין למנוע התשובה ממנו עד שנפרע ממנו, לפיכך חיזק הקב"ה את לבו. ולמה היה שולח לו ביד משה ואומר שלח ועשה תשובה וכבר אמר לו הקב"ה אין אתה משלח שנאמר 'ואתה ועבדיך ידעתי וגו" ואולם בעבור זאת העמדתיך, כדי להודיע לבאי העולם שבזמן שמונע הקב"ה התשובה לחוטא אינו יכול לשוב אלא ימות ברשעו שעשה בתחילה ברצונו, וכן סיחון לפי עוונות שהיו לו נתחייב למונעו מן התשובה שנאמר 'כי הקשה ה' אלקיך את רוחו ואמץ את לבבו', וכן הכנענים לפי תועבותיהן מנע מהן התשובה עד שעשו מלחמה עם ישראל, שנאמר כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה עם ישראל למען החרימם, וכן ישראל בימי אליהו לפי שהרבו לפשוע מנע מאותן המרבים לפשוע תשובה שנאמר ואתה הסבות את לבם אחורנית כלומר מנעת מהן התשובה. נמצאת אומר שלא גזר הא-ל על פרעה להרע לישראל, ולא על סיחון לחטוא בארצו, ולא על הכנענים להתעיב, ולא על ישראל לעבוד עכו"ם אלא כולן חטאו מעצמן וכולן נתחייבו למנוע מהן התשובה"
לאור דברים אלו מוסיף הרמב"ם וזו לשונו (שם פ"ו ה"ה): "ומהו זה שאמר דוד טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך ידרך ענוים וגו', זה ששלח נביאים להם מודיעים דרכי ה' ומחזירין אותן בתשובה וכו' והלא כתוב בתורה 'ועבדום וענו אותם' הרי גזר על המצריים לעשות רע, וכתיב 'וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ', הרי גזר על ישראל לעבוד עכו"ם ולמה נפרע מהן, לפי שלא גזר על איש פלוני הידוע שיהיה הוא הזונה אלא כל אחד ואחד מאותן הזונים לעבוד עכו"ם, אילו לא רצה לעבוד לא היה עובד, ולא הודיעו הבורא אלא מנהגו של עולם וכו', וכן המצריים כל אחד ואחד מאותן המצרים והמריעים לישראל אילו לא רצה להרע להם הרשות בידו, שלא גזר על איש ידוע אלא הודיעו שסוף זרעו עתיד להשתעבד בארץ לא להם, וכבר אמרנו שאין כח באדם לידע היאך ידע הקב"ה דברים העתידין להיות" עכ"ל.
והראב"ד שם מקשה עליו, אם כך יאמרו המצרים שמכיון שהקב"ה שלח את עם – ישראל למצרים, לא יכלו שלא להשתעבד בהם, ואילו לא רצה שישתעבד בהם לא היה שולח אותם למצרים כלל! אשר על כן, חולק הראב"ד על דברי הרמב"ם, וכותב כי רשעותו של אדם גורמת לו לעשות רע ועל כך הקב"ה נפרע ממנו למפרע על ידי המעשים הרעים שעושה עתה וז"ל: "והמצרים ג"כ רשעים היו וראויים למכות ההם, ואילו שמעו למשה בתחלה ושלחו את ישראל לא היו לוקים ולא טבעו בים, אבל זדונו של פרעה ובזותו את הבורא יתברך לפני שלוחו הוא גרם לו" עכ"ל.
ועל פי דברי הראב"ד מובן מה שאנו אומרים כל יום בתפילת שחרית לפני שירת הים, "ותרא את עוני אבותינו במצרים ואת זעקתם שמעת על ים סוף ותתן אותות ומופתים בפרעה ובכל עבדיו ובכל עם ארצו כי ידעת כי הזידו עליהם".
מכאן למדנו כי כל מי שרוצה להרע לעם ישראל ידו על התחתונה, וסופו ללקות ולהענש. וידוע שגם הצורר אייכמן הרשע שר"י טען במשפטו כי עם ישראל נענש בשואה האיומה והיתה זו גזרת שמים, וכי הוא שימש בסך הכל כשליח לבצע את הגזרה – אך אין בטענה זו שמץ של אמת, כי כל מה שהגרמנים עשו, לא היה מתוך כוונה לקיים את רצון הבורא, אלא פעלו מתוך רשעות ואכזריות, כל המניע שלהם היה שנאה תהומית נגד עם ישראל. ולצערנו הרב אנו שומעים טענה שכביכול גזרה נוראה זו הגיעה כעונש לעם-ישראל אך אסור לומר כדברים האלה. וידועים דברי הגמרא (מגילה ו) כי גרממיא של אדום רצתה להחריב את העולם ויעקב אבינו נשא תפילה מיוחדת ואמר 'אל תתן ה' מאויי רשע, זממו על תפק' (ועיין ליעב"ץ שכתב שם "גרממיא – נ"ב, כמדומה ר"ל גרמניא היא אשכנז שלנו").
מסירות נפש
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְפַרְעֹה הִתְפָּאֵר עָלַי לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וּלְעַמְּךָ לְהַכְרִית הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה: וַיֹּאמֶר לְמָחָר…" (ח, ה-ו)
"ויאמר למחר ידוע כי מנהג כל האדם לבקש שתסור רעתו מיד ופירשו בשם הגאון רב שמואל בן חפני, שפרעה חשב אולי מערכת השמים הביאה הצפרדעים על מצרים, ומשה ידע כי הגיע עת סורם, ולכן אמר אליו התפאר עלי בחשבו שאומר לו עתה להכריתם מיד, ועל כן האריך למחר. והנכון בעיני כי בעבור שאמר למתי אעתיר לך, חשב פרעה כי ביקש זמן, ועל כן נתן לו זמן קצר, ויאמר למחר, ומשה ענה לו כדברך כן יהיה, כי אחרי שלא בקשת שיסורו מיד לא יסורו עד למחר" (רמב"ן)
מדברי הרמב"ן אנו למדים את גודל רשעותו ועקשנותו של פרעה, שהרי מכת הצפרדעים היתה כה איומה עבורו ועבור המצרים הן מבחינה גשמית והן מבחינה רוחנית.
מבחינה גשמית ידועים דברי חז"ל (מדרש רבה י, ו) שהצפרדעים היו נכנסים לכל מקום: באו בבתים, בחדרים, במיטות, בתנורים, ואף נכנסו לתוך מעיהם, אך מעבר לקושי הגשמי היתה זו מכה רוחנית.
אמרו חז"ל (פסחים נג:): "תא שמע, עוד זו דרש תודוס איש רומי, מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן על קדושת השם לכבשן האש? נשאו קל וחומר בעצמן מהצפרדעים. ומה הצפרדעים שאין מצווין על קדושת השם כתוב בהן 'ובאו ועלו בביתך… ובתנוריך ובמשארותיך' אימתי משארות מצויות אצל התנור? הוי אומר בשעה שהתנור חם, אנו שמצווין על קידוש השם על אחת כמה וכמה". כלומר אף שהצפרדעים לא מצווין על קידוש השם אלא רק נצטוו לעלות ולכסות את הארץ, כיון שהיו גדודים גדודים, היו מהם שהלכו לחדרי המשכב, והיו שבאו בבתים, אך אותו הגדוד שנכנס בתנורים ובמשארות לא חוייב בכך, ויכול היה ללכת לחדרים, ובכל זאת נכנסו לתנורים – וזו היא מסירות הנפש של הצפרדעים. [ועבור זה נעשה להם נס ונשארו בחיים וכלשון המדרש (שוחר טוב, תהלים כח, ב): "ואותן שירדו לתנור לא מתו מפני שמסרו עצמן לשריפה לקיים גזרתו של הקדוש ברוך הוא, לפיכך עלו חיים מן התנור וירדו ליאור שנאמר 'רק ביאור תשארנה'"]. ואף שדבר זה הציק לפרעה יותר מכל, שהרי אינו רוצה שבני ישראל ילמדו מסירות נפש מהצפרדעים, מכל מקום הוא מתעקש ומבקש שרק למחרת יסורו, והוא מוכן להמתין עוד יממה כדי להכחיש את תורת משה.
אך משה רבנו אומר לפרעה, אדרבה עקשנותך תגרום לתוספת קידוש ה' "כי אין כה' א-לוקינו" (ח, ו). ושוב, פרעה רואה (ח, יא): "כי היתה הרווחה – הכבד את ליבו ולא שמע אליהם".
והדברים הללו הן מוסר השכל גדול לאדם: פעמים באה על האדם צרה חלילה, והוא שב מדרכו הרעה, אך כאשר באה הרווחה שוב שוכח את הקב"ה, וזוהי דרכו של פרעה. אך אנחנו בוטחים בה' (ישעיהו כו, ד) "בטחו בה' עדי עד", וסומכים על הקב"ה ומקיימים את מצוותיו במסירות נפש גם ב"עת צרה היא ליעקב" (ירמיה ל, ז), ובזכות זאת גם כאשר "וממנה יוושע".
פרפראות
מעלת האבות כאשר הם ביחד
"וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב" (ו, ג)
כתב רש"י: "וארא אל האבות". ורבים התקשו בדברי רש"י מה בא לחדש, הלא זהו בדיוק מה שכתוב בפסוק שבזכותם הוקדמה הגאולה?
אולם יש לבאר ע"פ מאמר חז"ל (בבא מציעא פה:): מעלתם של שלשת האבות כשהם מתפללים ביחד, גדולה היא עד מאד. כלשון הגמרא "תקפי ברחמי" (רש"י – "מרבין בתפילה") בעוצם תפילתם יכולים הם להביא את המשיח קודם זמנו, והגמרא מספרת שיש כדוגמתן גדולים בתפילה ואלו הם רבי חייא ובניו.
לכן כתב רש"י "וארא אל האבות", לא לאברהם ליצחק וליעקב כל אחד על-פי מעלתו אלא לאבות במעלתם כאשר הם ביחד, וזו זכותם.
וגם אני שמעתי
"וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי" (ו, ה)
"כמו שהצבתי והעמדתי הברית יש עלי לקיים לפיכך שמעתי את נאקת בני ישראל הנואקים" (רש"י)
בעל 'אור החיים הקדוש' מדקדק במלה "אני", ומבאר כי מלה זו מעידה על רחמים, לומר לנו שמצד הרחמים בלבד שמעתי את נאקתם גם מבלי שהתפללו.
ויש לבאר עוד במלה "אני", מדוע הקב"ה אומר "וגם אני שמעתי"? הגמרא (שבת קה:) אומרת: "אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: כל המוריד דמעות על אדם כשר, הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו".
ושאלו המפרשים מדוע הקב"ה בעצמו סופרן ולא מבקש ממלאך לסופרן? והסבירו, כי כאשר אדם בוכה על פטירת צדיק, פעמים שהוא בוכה באמת על אובדן הצדיק, ופעמים תוך כדי בכיו הוא נזכר בצרותיו שלו ובוכה גם עליהן. וזאת שום אדם או מלאך אינם יכולים להבחין בין דמעה לדמעה, אך הקב"ה "היודע את מחשבות לב האדם, ויצרי מעללי איש" הוא יודע אם הבכייה היא על אובדן הצדיק, או על צרותיו של האיש הבוכה, ופעמים, הדמעות מעורבבות אלו באלו, ולכן רק הקב"ה סופרן מפני שיודע אלו דמעות היו לזכר הצדיק.
ועל דרך זו נסביר, כי בני ישראל במצרים, נאנחו ובכו מגודל הצרות והיסורים ומחמת קושי השעבוד. יתכן כי בכייתם היתה על צרותיהם, ויתכן גם שהבכייה היתה צעקה ותפילה לפני ה'. ואין מלאך היודע להבחין בין בכי על הצרה או בכי וזעקת תפילה ולכן אומר הקדוש ברוך הוא "וגם אני שמעתי" – אני דייקא.
שבועת ה' לגאול את ישראל
"לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה'" (ו, ו)
אומרים חז"ל ש"לכן" – היא לשון שבועה (וראה ברש"י).
ויש להבין מדוע היה צורך בשבועה?
אלא, משה רבנו שואל את הקב"ה: מכיון שלא עברו מזמן השעבוד אלא מאתים ועשר שנים מה הטעם שה' רוצה לגאלם. אומר לו הקב"ה: אמנם עברו רק רד"ו שנים אבל צעקתם באה אלי, וחישבתי את קושי השעבוד במדת הרחמים. אמר לו משה: ואם חלילה יחטאו, גם אז מידת הרחמים תגבר? אומר הקב"ה: "לכן" בשבועה, "אמר לבני ישראל": גם אם ירדו חלילה למ"ט שערי טומאה כבר נשבעתי למהר ולגאלם.
מעלתו של בן תורה
"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (ו, ט)
כאשר בא משה רבנו לבשר לבני ישראל שהגיע זמן גאולתם, לא שמעו לו מקוצר רוח ומעבודה קשה.
פשט הדברים הוא, שהיו בני ישראל לחוצים מקושי העבודה שהכביד עליהם פרעה, ולא היה ליבם פנוי לשמוע את דברי משה רבנו בשעה שבא לבשר להם שמתחיל תהליך של גאולה, אלא אמרו לו שהם רוצים להגאל מייד, ואם לא, אין להם פנאי לשמוע את דבריו.
בעל ה'אור החיים' הקדוש כותב ביאור נפלא הפותח בפנינו צוהר קטן אל תוך עולמו הטהור של 'בן תורה', וזו לשונו: "מקוצר רוח – אולי כי לצד שלא היו בני תורה לא שמעו, ולזה יקרא קוצר רוח, כי התורה מרחבת לבו של אדם".
דברי בעל "אור החיים" הקדוש קצרים הם, אך מכילים בתוכם יסודות חובקי עולם. הגע בעצמך, הרי בני ישראל היו נתונים תחת שעבוד איום ונורא, השוטרים היו מכים אותם על אשר לא השלימו את ההספק היומי, פרעה היה צועק ללא הרף ( ה, ט): "תכבד העבודה על האנשים"! הרי לך שעבוד איום ונורא שנוטל מן האדם את שלוות נפשו; ולמרות הכל אומר אוה"ח הקדוש כי היו קצרי רוח מחמת שלא היו בני תורה, לומר שאילו היו בני תורה היו סובלים את השעבוד מתוך הרחבת הדעת. ללמדנו כי 'בן תורה' אינו כאחד האדם, אלא נעלה ומרומם מעל כולם, עד שאפילו אם באות עליו צרות רבות אשר באופן טבעי מוציאות כל אדם משלוותו, לא יגיע למצב של 'קוצר רוח', אלא עדיין תהיה דעתו שלווה, ויהיה לבו פנוי לבטוח בהקב"ה שיושיעו מן הצרות בזכות התורה הקדושה המגנה עליו כמו שהגמרא אומרת (סוטה כא:): "תורה בעידנא דעסיק בה – מגנא ומצלא".
ואני ערל שפתים
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: בֹּא דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם" (ו, יא – יב)
הנה משה רבנו מסרב ללכת אל פרעה וטוען כלפי הקב"ה טענה ב'קל וחומר', אם בני ישראל לא שמעו אלי, קל וחומר שפרעה לא ישמע אלי משום שאני ערל שפתים. ויש לשאול, הרי לכאורה אין כאן שום קל וחומר, אלא אדרבא, עַם ישראל היו במצב של 'קוצר רוח' מעבודה קשה ולא יכלו לשמוע למשה, אך פרעה לא היה 'קצר רוח' – הן מלך הוא והוא אוכל ושותה ושמח ושלו – ואם כן הוא בודאי יוכל לשמוע את דברי משה בנחת למרות שהוא "ערל שפתים"?
אלא מהקל וחומר שמביא משה רבנו ניתן ללמוד שפרעה גם כן היה קצר רוח, וזאת מחמת הדאגה שהייתה לו כיצד להמעיט את אוכלוסיית בני ישראל, שפרו ורבו מעל דרך הטבע, כמו שכתוב (שם, א, יב): "וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרץ ויקצו מפני בני ישראל".
ועוד היה לפרעה קוצר רוח מפני שיציאת עם ישראל ממצרים תפגע בהתקדמות העבודה וכלשון הפסוק (ה, ה): "הן רבים עתה עם הארץ והשבתם אתם מסבלותם". וזהו שאמר משה רבנו כי קוצר רוחו של פרעה בודאי ימנע ממנו לשמוע לדבריו, ועוד, הרי הוא ערל שפתים.
ובאמת רואים אנו שבהזדמנויות אחרות כאשר עם-ישראל לא היו משועבדים, לא היתה למשה מניעה מלדבר עימם, שהרי כאשר עמד משה רבנו והקהיל את כל בני ישראל אנשים נשים וטף (עיין רש"י דברים א, ג) בין ראש חודש שבט לז' באדר כאשר רק מספר הגברים מגיל עשרים ועד ששים היה יותר משש מאות אלף, ויחד עם הנשים והטף היו יותר משני מיליון אנשים – ומול קהל עצום שכזה עומד משה רבנו ומדבר, ולא באולם אלא במִדְבּר ששם הקול אובד במרחב ולא היתה לו שום הגבלה, אף שהיו אלה שלושים ושבעה ימים שבהם דיבר משה רבנו ברציפות.
אמונת ישראל לעומת אמונת הגוים
"וַיֹּאמֶר לְמָחָר וַיֹּאמֶר כִּדְבָרְךָ לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֵין כַּ-ה' אֱלֹקֵינוּ" (ח, ו)
בא וראה עד כמה מובדל עם ישראל באמונתו לה', מן הגויים. הגויים אינם יכולים להגיע למדרגה של אמונה שלמה בבורא העולם, ואפילו אם יראו מול עיניהם ניסים גדולים כמו שעשה הקב"ה במצרים, ויקבלו מכות נאמנות על גופם, וידעו שיש בורא לעולם, גם אז אין זה בגדר 'אמונה' טהורה בלב, אלא 'ידיעה' שכלית ושטחית בלבד מיראה ומפחד העונש, וזהו שכתוב אצל פרעה 'למען תדע', רק לאחר שהוא מקבל מכות שאינו יכול לסבול, הוא מגיע לדרגה של ידיעה בלבד. אך אצל עם ישראל לא כך הוא. אלא אנו מאמינים בני מאמינים בשלטונו המוחלט של בורא העולם בלי לקבל 'מכות', וכמו שכתוב (ד, לא): "ויאמן העם", והראיה לכך שאנו מזכירים מידי יום את יציאת מצרים בתפילה, ובשבתות וחגים בעת ה"קידוש".
ולכן יש לדעת שחסד גדול ועצום עשה עמנו הקב"ה שהפך את כל סדרי העולם והביא על המצרים את עשרת המכות, כדי ליצור מקור נאמן ובלתי ניתן לערעור לאמונתנו הצרופה בבוראנו.
"התייצב" – בקומה זקופה
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה הִנֵּה יוֹצֵא הַמָּיְמָה" (ח, טז)
"שלא ירכין ראשו ולא ירכין קומתו כדרך העומדים לפני גדולים אלא כגדול העומד לפני קטן" (אוה"ח הקדוש)
אומנם משה רבנו הינו העניו מכל האדם, אך כאשר הולך הוא אצל פרעה לפני מכת ערב, מצווהו ה' שילך בקומה זקופה. ומכאן יש ללמוד שבכל משא ומתן שמנהלים עם גויים, צריך להתייצב מולם ללא שום משוא פנים, וכי אין כאן שום מקום לענווה.
אנכי אשלח אתכם
"וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אָנֹכִי אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וּזְבַחְתֶּם לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם בַּמִּדְבָּר רַק הַרְחֵק לֹא תַרְחִיקוּ לָלֶכֶת הַעְתִּירוּ בַּעֲדִי" (ח, כד)
משה רבנו חשב בתחילה כי פרעה דובר אמת ואכן ישלח את ישראל ממצרים, אך כאשר שמע את פרעה אומר: "אנכי אשלח אתכם", תמה עד מאוד, הכיצד פרעה השתנה לטובה ומוכן לשלח את ישראל. ואז הבין משה את עורמתו של פרעה כי כוונתו לשלוח את משה ואהרן בלבד. ועל כן ענה לו משה ( ח, כה): "רק אל יוסף פרעה התל לבלתי שלח את העם לזבוח לה'". כלומר, אל תאמר אתכם – היינו אותי ואת אהרן בלבד, אלא תאמר על כל העם שילכו.
ורב מהיות קולות
"הַעְתִּירוּ אֶל ה' וְרַב מִהְיֹת קֹלֹת אֱלֹקִים וּבָרָד וַאֲשַׁלְּחָה אֶתְכֶם" (ט, כח)
במכת הברד, מבקש פרעה ממשה ואהרן שיתפללו לה' כי יפסיק את הברד. ואכן משה רבנו מתפלל לה' והברד נפסק, ושוב פרעה מקשה את לבו, כלשון הפסוק (שם ט, לד): "וירא פרעה כי חדל המטר והברד והקלת ויוסף לחטוא".
ואמנם, רואים אנו שהקולות היו חלק ניכר במכת ברד, וכלשון הפסוקים: "וה' נתן קולת וברד" (ט, כג), וכן "העתירו אל ה' ורב מהית קלת" (ט, כח), וכן "הקלת יחדלון והברד לא יהיה עוד" (ט, כט).
וצריך להבין, מה היתה מטרת הקולות ומדוע פרעה כל כך נרעש ונפחד מהקולות? אלא ידועים דברי הגמרא בברכות (דף נט.): "אמר ר' אלכסנדרי אמר ר' יהושע בן לוי לא נבראו רעמים אלא לפשוט עקמומית שבלב שנאמר והא-להים עשה שייראו מלפניו".
כלומר הקב"ה ברא את הרעמים, כדי שהאדם ישמע אותם וידע "שכוחו וגבורתו מלא עולם" ויישר עקמומית שבלבו. אך פרעה אינו רוצה להיות ישר, ולכן הקולות מפריעים לו, ואומר למשה: הסר מעלי את הברד הזה וקולותיו המיישרים לבו של אדם משום שאני חפץ להישאר בעקמימותי….
ועוד המדרש אומר שאש ומים ירדו ביחד לעשות רצון ה', וכאשר הברד ירד ביחד עם האש – הפך טבע העולם, אזי העידה שיש מנהיג לעולם, ולכך מכה זו כה הפריעה לפרעה משום שנגדה את השקפתו של "לי יאורי ואני עשיתיני".
וזכורני לפני כמה שנים, היה ויכוח בין ישיבת 'פורת יוסף' לישיבת 'גור', לגבי שטח אדמה בן ארבעה מטרים – הנמצא בסמיכות לבנין הישיבות – למי הוא שייך. לבסוף החליטו כי ראש הישיבה והאדמו"ר מגור יפסקו בנדון, ונמצא פתרון כי יניחו באותו השטח גנראטור שיספק חשמל בשבת לשתי הישיבות. ובזמנם לא כל תושבי שכונת 'גאולה' היו שומרי תורה ומצוות והיו שהתלוננו שרעש הגנראטור מטריד את מנוחתם. כאשר שמע זאת ראש הישיבה הרה"ג מורנו ורבנו עזרא עטיה זצ"ל, אמר: איזה רעש? הגנראטור צועק "שבת, שבת"! והאדמו"ר מגור אמר: הגנראטור צועק "שאבֵּעס שאבֵּעס". כלומר גם רעש הגנרטורים הוא כדי לפשוט עקמומיות שבלב.
בין רעיא מהימנא לרעיא שטיא
"הַעְתִּירוּ בַּעֲדִי" (ח, כד)
בוא וראה מה בין משה רבנו – קודש הקודשים, לבין פרעה הרשע. משה רבינו רעיא מהימנא דואג לכל יהודי ויהודי, ומרחם אפילו על גדי קטן שברח, וכך דואג גם לצאנו של הקב"ה – עם ישראל, ושומרם כעל בבת עינו.
אך פרעה, בכל מקום הוא מבקש "העתירו בעדי" היכן העם? היכן הציבור שלו?
ברוך הוא וברוך שמו הבוחר ברועים נאמנים להנהיג את עמו ישראל.
מעשה רב
"הַעְתִּירוּ בַּעֲדִי"
סיפר מו"ר הרב: בתקופת כהונתי כראשון לציון הוזמנתי לביקור רשמי בוונצואלה. הטיסה לשם הינה טיסה טרנס אטלנטית ארוכה, הכוללת שתים עשרה שעות טיסה לארה"ב ולאחר מכן עוד כארבע וחצי שעות עד לוונצואלה אשר בדרום אמריקה. אנחנו ישבנו במחלקה הראשונה, כאשר מלבדנו שאר המחלקה הייתה תפוסה על ידי פמלייתו של נכבד ערבי. בהגיע מועד ארוחת הצהריים הניח הדייל את התפריט בפני הערבי, כאשר לפתע פרצו חילופי דברים קולניים בין אשה צעירה אשר ישבה לשמאלו לבין אשה מבוגרת אשר ישבה לימינו עד אשר הפסיק הערבי את הויכוח בקביעה פסקנית. לשמע דבריו עלתה בת צחוק על שפתי, והרבנית, שאלה אותי לפשר הצחוק. הדייל הציע לערבי את התפריט, והלה הזמין בשר של "דבר אחר", או אז החלה אשתו המבוגרת לגעור בו: מה קרה לך? אנחנו מוסלמים ועפ"י הקוראן אסור לנו לאכול "דבר אחר", שכחת? אם מישהו ידע על זה, אתה יודע מה יעשו לך…, האשה הצעירה לעומת זאת עודדה אותו לעשות כל מה שליבו חפץ. לבסוף הכריע הערבי: מי רואה אותנו? אנחנו פה במטוס, בשמיים, גבוה מעל האדמה. מי בכלל רואה אותנו, אלוקים איננו יושב כאן במטוס, כך הוגשה לפניו צלחת מלאה חזיר והלה אכל במלא הפה. לאחר הנחיתה בוונצואלה הסיעו אותנו לבית מלון שם נערכה קבלת פנים חגיגית. בקבלת הפנים השתתפו רבי ושרי המדינה, ראשי הקהילה היהודית וכן שגרירים רבים. בתום האירוע לאחר שיצאתי מן האולם ניגש אלי אדם אחד ונישק את ידי. "אני שגריר מצרים בוונצואלה" – הציג את עצמו – "ובקשה לי אל כבוד הרב". עוד לא סיים הלה את דבריו ופתאום שמעתי מאחורי גבי פרץ צעקות בשפה הערבית. היה זה הערבי מהמטוס, ודבריו כוונו לעבר השגריר המצרי. פניתי אליו בערבית: בוא הנה! מה אמרת לו? והוא, לשמע הערבית אשר בפי, נאלם דום. התברר, שהערבי מהמטוס הוא שגריר ערב הסעודית בוונצואלה, והוא צעק בחמה על השגריר המצרי: אתה מנשק ידי רב יהודי!? אספר זאת למצרים! השבתי לו באותה המטבע: ואני אספר לכולם שאתה אכלת בשר חזיר ואשתך אמרה לך לא לאכול. שמעה זאת אשתו של הסעודי והחלה לגעור בו שוב מהצד: נו אתה רואה,אמרתי לך…ווי, מה יהיה אתנו כעת. נבהל הסעודי והחוויר כסיד. סליחה – פלט לעברי – בכלל לא נפגשנו. אתה לא ראית ואני לא ראיתי, והלך.כך יצא שנתחלפו היוצרות: המצרי לא הלך בדרכי פרעה והמדיני לא למד מדרכי יתרו.
ולמה בא אלי השגריר המצרי? מפני שהיה נשוי כבר תשע שנים ולא נולדו לו ילדים. כמובן הוא השתוקק לצאצא, ושיהיה בן זכר דווקא. אמר לו נשיא הקהילה היהודית: בוא ונלך לרב לפגישה אישית,שם תתחנן לפניו שיעתיר עבורך. אף הנשיא ביקש עבור המצרי: אם הרב יברכו – אמר – הדבר יועיל לנו מאוד לחיזוק היחסים הטובים עמו. אברך אותך בתנאי שתסייע לקהילה היהודית במצרים אשר זכויותיהם מקופחות, וכן בתנאי שתבקש מארצך שיאפשרו לרבנות הצבאית לחפש את גופותיהם של חללי צה"ל (ממלחמת יום-כיפור) שלא נודע מקום קבורתם. אם תעשה כל שביקשתי,אני מבטיח לך,השנה יש לך בן.
"לֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב וְלֹא עַתָּה פָּנָיו יֶחֱוָרוּ"
סיפר מו"ר הרב יצ"ו: הימים ימי מלחמת העולם השנייה. מכונת המלחמה הגרמנית ימ"ש שועטת קדימה בכל החזיתות, באירופה ובאפריקה. בכל אשר תמצא ידם משעבדים הנאצים את העמים הכבושים תחת ידיהם ובפרט סובלים אחינו בני ישראל הי"ד אשר נשלחים בהמוניהם אל מחנות ההשמדה. והנה הגיעה השמועה לירושלים כי הצורר הגרמני מתקרב אל ארץ הקודש. החיילים הגרמנים ובראשם רומל ימ"ש הכו את חיילי בריטניה בשורה של קרבות עד אשר כבשו את כל צפון אפריקה וחנו באל-עלמין אשר בשערי מצרים. גדולי ירושלים התאספו אצל הרה"ג והמקובל האלוקי הרב יצחק אלפיה זצ"ל לטכס עצה כיצד ניתן לבטל את הגזירה. בעצה אחת החליטו כי ישלחו משלחות אל כל קברות הצדיקים הידועים בארץ ישראל, בכדי להרעיש עליונים ותחתונים למען לא תגבר מידת הדין על מידת הרחמים ולמען יגן ה' על ארצו ועל צאן מרעיתו.הרב אלפייה עצמו תכנן לעלות על קבר אחד הצדיקים אשר בירושלים עיר הקודש, והנה בלילה נגלה אליו יהודי אשר פניו מאירות כגלגל חמה ושואל: הכיצד זה שלחת להתפלל על כל קברות הצדיקים ועל קברי לא שלחת? ומה שמך כי יבוא דברך וכיבדנוך שאל הרב אלפיה בהכנעה. שמי יעקב אביחצירא ומקום מנוחתי הוא בדמנהור אשר במצרים, ענה האיש בחלום. אני עצמי אעלה על קברך ואשא שם תפילה לבורא עולם – אמר הרב אלפיה, למשמע דבריו נענע הצדיק בראשו ולפתע נעלם ואיננו. למחרת נכנס הרב אלפיה אצל המפקד הבריטי אשר בירושלים וביקש להצטרף אל הרכבת היוצאת לקהיר. משהסביר הרב לקצין הנבוך מדוע הוא נוסע אל עבר המלחמה במקום להימלט מפניה, נענה לו הלה ואמר כי אם לא יועיל הדבר, ודאי לא יזיק."אולם דע לך" הוסיף הקצין ואמר הרכבת מלאה חיילים היוצאים לחזית והיא יוצאת מן התחנה מחר בשעה 7:30 בדיוק. הרב ופמלייתו שמו פעמיהם מיד לדרך, אולם עד אשר סיימו להתפלל שחרית כותיקין כבר חלפה עברה השעה בה הייתה הרכבת אמורה לצאת לדרכה. "שימו בה' מבטחיכם" אמר הרב אלפייה בטוח אני כי יסייע בידינו לקיים את ההבטחה אשר הבטחנו לצדיק. ואכן, כאשר הגיעו לתחנת הרכבת, הורה השעון כי חלפה לה השעה שמונה ועדיין הרכבת מתמהמהת ואין איש יודע על מה. מיהרו הרב אלפייה ובני לוויתו ותחבו את האישור אל תוך כפו של מפקד הרכבת המופתע ולפתע נשמעה הצפירה ומיד הרכבת הפליגה לדרכה. בקהיר השתהו הרב ופמלייתו רק בכדי לקנות צידה לדרך ומיד חיפשו אורחת ישמעאלים אשר תוביל אותם לדמנהור הנמצאת כ-40 ק"מ מקהיר בואכה אל-עלמין. מיד כאשר הגיעו לציונו של רבי יעקב אביחצירא זיע"א, "האביר יעקב", התנפל הרב אלפייה בתפילה ובבכייה לה' כי ישלח עזרו ממרום ולא חדל עד כי קיבל אות מן השמים כי עת רצון היא ותפילתם נתקבלה. מיד הורה הרב אלפייה לבני החבורה להפוך פניהם חזרה לעיר הקודש ירושלים בלי שהות כלל. והנה בדרכם חזרה מעט קודם שהגיעו לירושלים, נטפל אליהם אנגלי אחד והתפאר בפניהם כי הבריטים מינו קצין חדש בשם מונטגמרי לעמוד בראש צבאם באפריקה, והוא החל להושיע מיד צבאו של רומל אשר היה נחשב לכמעט בלתי מנוצח. חייך הרב אלפיה והפטיר למלוויו בחיוך: ידי עשיו בשלהם ואנחנו יודעים כי "הקול קול יעקב".
הלכה בפרשה
"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם" (שמות ו' יב')
שאלה: האם אדם שאינו מבטא את האותיות כראוי יכול להיות ש"צ?
תשובה: לא ימנו אדם שמחליף את האותיות כגון שקורא אות "עין" כאות "אלף" וכדו'. אמנם במקומות שכל הקהל רגיל לדבר כך או שאין שם אחר – מותר (שו"ע נג' יב'. כה"ח שם ס"ק נט', סא'. ועי' ברכ"י שם ס"ק ה'). וכן לא ימנו אדם שיכול ע"י טרחה לבטא את האותיות היטב, כיוון שיכול להתבלבל בתפילתו ( עפ"י כה"ח סי' נג' ס"ק ס').
*****
"כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַרְעֹה יְהִי לְתַנִּין" (פרק ז' פס' ט')
שאלה: האם מותר לעשות קסמים בפני קהל?
תשובה: הרמב"ם כתב לגבי איסור מאחז עיניים (הל' ע"ז פי"א הלכה טו): "המכשף חייב סקילה והוא שעשה מעשה כשפים, אבל האוחז את העניים והוא שיראה שעשה והוא לא עשה לוקה מכת מרדות, מפני שלאו זה שנאמר במכשף בכלל לא ימצא בך" בדין קוסם בימינו יש סוברים שאנשים יודעים שזו זריזות ידיים ולכן מקלים שלא כדין כיוון שאסור מן הדין. אמנם אם הקוסם מראה לאנשים את התעלול שמסביר כיצד נעשה הקסם – מותר, אך קסם שאינו מראה – אסור לעשותו.
*****
"וְשַׂמְתִּי פְדֻת בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ לְמָחָר יִהְיֶה הָאֹת הַזֶּה" (שמות ח,יט)
אומר הבא"ח (ש"ר וארא) מחר אותיות רמ"ח ואותיות רח"ם.
שאלה: כיצד ינהג המתפלל ביחיד בק"ש כדי להשלים רמ"ח תיבות?
תשובה: אדם צריך להשלים בקריאת שמע רמ"ח תיבות, ובק"ש יש רמ"ה תיבות, וכדי להשלים רמח' כנגד אבריו של אדם, חוזר הש"ץ ואומר בקול רם: "ה' אלוקיכם אמת", וכך החשבון: פסוק שמע ו' – תיבות, בשכמל"ו – ו' תיבות, ואהבת – עד ובשעריך – מ"ב תיבות, והיה אם שמוע עד ושמתם – ע"ב תיבות, מושמתם עד ויאמר – נ' תיבות, מויאמר עד ה' אלוקיכם – ס"ט תיבות. – סה"כ רמ"ה תיבות. המתפלל ביחידות או שהחזן הקדימו וסיים ק"ש או שהוא הקדים את החזן כשמסיים ק"ש יחזור ויאמר "ה' אלוקיכם אמת" ולא יאמר היחיד לפני ק"ש "אל מלך נאמן" כדי להשלים רמ"ח תיבות. דין זה הוא גם אם החזן עם הארץ ואינו יודע שצריך לכוון ולהוציא את הקהל ידי חובה באמירת "ה' אלוקיכם אמת". אמנם מנהג האשכנזים לומר תחילה "אל מלך נאמן", אך גם למנהג בני אשכנז יכול לומר "ה' אלוקיכם אמת" (עי' שו"ע ס"א סעי' ג' ובהגה"ה שם).
*****
