הקדמה

דברים אחדים

הרמב"ם הל' חנוכה (פ"ד הי"ב) כותב:

"מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד וצריך אדם להזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו".

וכתב עוד (שם פ"ג ה"ג):

"ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו, שתחלתן מליל חמשה ועשרים בכסלו, ימי שמחה והלל. ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס. וימים אלו הן הנקראין חנוכה, והן אסורין בהספד ותענית כימי הפורים, והדלקת הנרות בהן מצוה מדברי סופרים כקריאת המגילה".

מעלת הימים הללו חשובה מאוד מאוד, הן לפי הקבלה והן לפי הפשט. ידוע הדבר שראש הפשטנים – הלוא הוא הרמב"ם, כותב על מצות הדלקת נר חנוכה: "שמצוה זו חביבה היא עד מאוד". ולא זו בלבד, אלא שהשווה אותה למצוה של דברי סופרים, שהם דברי קבלה כדאורייתא[1].

על קיום מצות הדלקת נר חנוכה כותב הרמב"ם: "וקבעו שמונת ימים אלו בהלל ובהודאה", אך בנוסף לקביעה זו לשם הלל והודאה, נקבעה גם מצות שמחה בימים אלו (עיין למעשה רוקח מה שלמד בדעת הרמב"ם בענין עריכת סעודת מצוה בחנוכה[2]).

ערמומיות היוונים בגזירותיהם

מטרת היוונים שנלחמו בעם ישראל היתה: "לשכחם תורתך", כלומר לעקור מהם כל זיק של תורה, ולהביא את עם ישראל להתבוללות מוחלטת עד שיהיו ככל הגויים ח"ו. והיו חדורי מטרה מאוד, ומתוך כך חתרו בערמומיות, בשקט ובטכסיסי מלכות, בהטפה ובתעמולה בלתי פוסקים, ובמהלך דרכם המרושעת השתמשו בדרכי שכנוע ואם לא השתמשו גם בכח, וחייבו לחקוק על קרן השור: "אין לנו חלק ונחלה בא-לוהי ישראל" חס ושלום. ומה שבחרו בקרני השור דווקא הוא משום שגם בעיני עם ישראל השור מסמל הדר ותוקף, וכדברי משה רבינו לשבט יוסף: "בכור שורו הדר לו".

היוונים למדו היטב את העניינים החשובים המעלים את קרנם של עם ישראל מעל כל הגויים, וסימנו לעצמם שלושה מהחשובים שבהם: עם ישראל, שמירת השבת ומצות מילה, שהן האותות שמבטאות את הבדלותם של עם ישראל מכל העמים, וכפי שאנו אומרים בתפילת המועדים: "אתה בחרתנו מכל העמים ורוממתנו מכל הלשונות", ואותן רצו היוונים לבטל מעם ישראל, לעשותם ככל העמים.

קידוש החודש או קידוש הטבע

המצוה הראשונה שנצטוו עליה עם ישראל בתורה היא מצות קידוש החודש. מצוה זו היתה לחיצים ולצנינים בעיני היוונים, שכן הם לימדו והטיפו שאין ח"ו מנהיג לעולם, וכי העולם מתנהג אך ורק על פי הטבע שאין מציאות לשנות את חוקיו. והנה מצוה זו שנמסרה לחכמי ישראל הטיחה בפניהם של היוונים ששיטתם בטעות יסודה, וכי יש מנהיג לבירה שמשנה סדרי בראשית על פי קביעת חכמי ישראל[3].

יסוד מצוה זו נמסרה לחכמי ישראל, כדי לקדש ולקבוע את זמני ראשי החודשים, ועל פי זמן זה ייקבעו זמני החגים והמועדים. חכמי ישראל היו קובעים על פי מסירת העדות האם מקדשים את החודש או לא. במהלך השנים קרה שהקביעה היתה מוטעית, והפלא הגדול היה, שגם במקום שקביעת קידוש החודש היתה מוטעית, מהלך הלבנה בשחקים היה משתנה, ובעקבות זאת כל מהלך מסלולם של כוכבי השמים העוקבים אחר מסלולה של הלבנה. מהלך זה היה מכת מחץ של ממש שהכחישה בעליל את שיטתם וטענתם של היוונים כי לא ניתן לשנות סדרי בראשית כלל ועיקר, וכי הכל טבע שאינו זז ממסלולו לעולם.

עצם הכח שניתן ונמסר לחכמי ישראל להביא לשינוי סדרי בראשית בכח קידוש החודש שנקבע על פיהם, הראה לעולם כולו שיש בורא לעולם ופירסם את מציאותו מעל לכל צל של ספק. והכל בכדי לרומם את קרנם ואת כבודם של חכמי ישראל לעיני כל העמים.

ואת זה לא יכלו היוונים להרשות לעצמם. הרי קביעת קידוש החודש המסוגלת לשנות סדרי בראשית הפריכה את טענותיהם מהיסוד, והמציאות של שינוי מסלול כוכבי הלכת כולם על פי קביעתם של חכמי ישראל טפחה על פניהם, והעמידה את כל שיטתם – המבוססת על טבע בלבד – כהיותה מוטעית ושקרית.

היוונים הכריזו על עם ישראל מלחמת חרמה. הם שמו להם למטרה לעקור את התורה, את ההדר שבתורה, את האמונה שבחכמי ישראל ואת כבודם וכחם ששלטה אף על הטבע.

הרמב"ם (שם פ"ג ה"א) כותב על מהות מלחמת היוונים ועל מטרתם: "גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות". מדברי הרמב"ם אלו אנו למדים ומבינים מה היתה עיקר מטרתם של היוונים, הם עקרו תורה ומצוות, הם עקרו את אזכרת שם השם, וקבעו שאסור אפילו לומר: "בעזרת ה'" או "ברוך ה'", כפי שמובא בגמרא (ר"ה יח ע"ב): "שגזרה מלכות יוון שמד שלא להזכיר שם שמים על פיהם". על ידי כך רצו לגרום לכך שישכחו ח"ו עם ישראל התורה "לשכחם תורתך".

הנס הכפול

נס חנוכה היה בשני תחומים: האחד – בנצחון של לוחמים בודדים מבית חשמונאי על הצבא האדיר של היוונים, וכפי שמביא רש"י (דברים לג, יא): "מחץ מתניים קמיו – ראה שעתידין חשמונאי ובניו להלחם עם היוונים והתפלל עליהם, לפי שהיו מועטים – י"ב בני חשמונאי ואלעזר כנגד כמה רבבות, לכך נאמר: ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה". לולא דברי רש"י, לא היינו יכולים להבין את המשמעות של "רבים" ו"מועטים", עד שהסביר שה"מועטים" הם בסך הכל שלושה עשר חיילים מבית חשמונאי נגד כמה רבבות מצבאה האדיר של ממלכת יוון.

הנס השני – חזרת העבודה בבית המקדש בקדושה ובטהרה היה במציאת שמן טהור בפך החתום בחותמו של כהן גדול, אחרי שהיוונים הרשעים טימאו את כל השמנים שהיו ברי השגה בכל ארץ ישראל. הנס שנעשה בשמן שמטרתו להאיר, היה כדי להביא לידי ביטוי את כח התורה שמאירה את כל העולם, כמו שכתוב במשלי (ו, כג): "כי נר מצוה ותורה אור". גם בהדלקת הנרות במנורה בבית המקדש התחולל נס גדול ונורא, שכן הפך החתום בחותמו של כהן גדול – אותו מצאו בטהרתו – הכיל כמות של שמן שמספיקה להדלקה של לילה אחד בלבד, ובפועל המשיך לדלוק במשך שמונה ימים. נס זה מבטא את המשכת הקדושה, והמשכת השפע ש"הרוצה להחכים – ידרים" (בבא בתרא כה ע"ב). החכמה מגיעה מהמנורה הטהורה, שמביאה לידי חכמה, תורה, קדושה וטהרה לעם ישראל.

מהות החביבות בחנוכה

על פי זה מובן היטב מדוע הרמב"ם כל כך החשיב את מצות הדלקת נרות חנוכה, והשווה אותם לדברי קבלה (כנ"ל). זאת משום שהנס של השמן היה למעלת קיום תורה ומצוות, ואין לך דבר גדול מזה. לא לחינם הדגיש הרמב"ם – שכל מילה בהלכותיו שקולה ומדודה – שמצות נר חנוכה "חביבה היא עד מאוד".

מחביבותה הרבה של מצות הדלקת נרות חנוכה – למדנו כמה נפק"מ למעשה. למשל, מרן השולחן ערוך (או"ח תרעב, ב) פסק שאפשר לברך על נר חנוכה כל הלילה, וז"ל: "שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה – מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, שהוא כמו חצי שעה שאז העם עוברים ושבים ואיכא פרסומי ניסא וכו', ומיהו הני מילי לכתחלה, אבל אם עבר זה הזמן ולא הדליק – מדליק והולך כל הלילה". פסק זה הוא בניגוד לדעתו של הרמב"ם שקבע שזמנה עד שתכלה רגל מן השוק בלבד, ואם עבר זמן זה – שוב אינו מדליק, וכך הוא כותב (שם, פ"ד ה"ה): "אין מדליקין נרות חנוכה קודם שתשקע החמה אלא עם שקיעתה לא מאחרין ולא מקדימין. שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה – מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, וכמה הוא זמן זה? כמו חצי שעה או יתר. עבר זמן זה – אינו מדליק". והקשה המגן אברהם – איך פסק השולחן ערוך שאפשר להדליק עם ברכה כל הלילה נגד דעת הרמב"ם, ובפרט שבבית יוסף הוא עצמו כתב שמעבר לזמן של כלתה רגל מן השוק נחשב לספיקא דדינא, עיי"ש. ותירץ המור וקציעה, שכיון שמצות הדלקת נר חנוכה חביבה היא עד מאוד, שכן יש בה משום פירסומי ניסא, אם כן אין קיום למצוה אלא בברכה, והברכה מעכבת בהדלקת נר חנוכה, ואם הדליק בלי ברכה כאילו לא הדליק כלל כי לא ניכר שזה נר מצוה.

עוד נפקא מינה למעשה מצאנו מכח חביבותה של הדלקת נר חנוכה, שהתחדש בנר חנוכה שמי שלא יכול להדליק בביתו – יכול להביט בנר חנוכה דלוק ולברך על הראייה, וכתבו התוספות (סוכה מ"ו) שהסיבה לתקנה זו משום חביבות הנס. עד כדי כך שהלחם משנה הגדיל לעשות וקבע בדעת הרמב"ם שניתן לברך כמה פעמים בלילה אחד אם רואה אותה כמה פעמים (ועיין בתשובות הרמב"ם סי' רכ"ב), מה שלא שייך במצוות אחרות[4].

[1] וכך כותב השו"ע (תרצו, ז): "דדברי קבלה נינהו שהם כדברי תורה".

[2] וז"ל (מעשה רוקח הל' מגילה וחנוכה פ"ג ה"ג): "ימי שמחה – מדקרי להו ימי שמחה משמע דס"ל דהסעודות באלו הימים אינם רשות אלא מצוה, דהא קי"ל אין שמחה אלא בבשר והיינו דרך סעודה, וכ"כ הרב מגן דוד [ט"ז] סי' תר"ע משם רש"ל ומרדכי הארוך", עכ"ל, וראה בפרק ב' סעי' ???.

[3] ראה גמ' ראש השנה (כה ע"א).

[4] אמנם הלכה, שאם הוא לא עתיד להדליק – יכול לברך פעם אחת, ראה בהרחבה???.