פרק ט – ברכת הנרות
'לשם יחוד' לפני הדלקה
- א. מצוות צריכות כוונה, ועל כן צריך לכון שמדליק את הנרות לשם מצווה דרבנן של הדלקת נרות חנוכה[1], וראוי שכל אדם יאמר "לשם יחוד" לפני הדלקת הנרות[2].
כוונה ל"שם הקדוש" בעת מילוי השמן בכוסיות
- ב. בשעה שנותנים את השמן בנרות, רצוי מאוד לכוון שם קדוש – בָּיָטְ – שהוא חילוף המילה 'שמן' ב- אתב"ש[3].
נוסח 'לשם יחוד'
- ג. בספר לשון חכמים[4] של גאון עוזנו בעל 'בן איש חי' מופיע נוסח "לשם יחוד" ארוך, שמתייחס גם להכנת החנוכיה, השמן והפתילות. וטוב לומר "לשם יחוד" זה עם כוונותיו, לפני הדלקת הנרות בבית. אך בבית הכנסת יש לומר את נוסח ה"לשם יחוד" הקצר, ובסיומו יאמר המדליק: "ואני מכוון בכל הכוונות הכתובים בספר לשון חכמים".
כוונות האשה בהכנת החנוכיה
- ד. אשה שמכינה את החנוכיה להדלקת הנרות בבית, טוב שתאמר: "הריני מכוונת לכל הכוונות המוזכרות בנוסח 'לשם יחוד' המובא בסידור 'קול אליהו' ".
נוכחות המשפחה בהדלקה
- ה. טוב שיעמדו אשתו ובניו לידו בשעת הברכה ובשעת הדלקת כל הנרות. ואפילו לבני אשכנז שכל אחד מבני הבית מדליק, טוב שיתקבצו כל בני הבית יחד בשעת ההדלקה על מנת לפרסם את הנס[5].
ברכה מתוך שמחה
- ו. המדליק נרות חנוכה צריך להדליקם מתוך שמחה[6].
סדר הברכות
- ז. בלילה הראשון מדליקים נר אחד, ולפני ההדלקה מברכים שלוש ברכות: א. "להדליק"[7] ב. "שעשה נסים" ג. "שהחיינו"[8].
- ח. כתב ה"בן איש חי"[9] בשם הפוסקים[10]: סימן נאה לסדר הברכות על-פי הפסוק (במדבר כא, ח): "עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף" (=להדליק) "וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס" (=שעשה נסים) "וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי" (=שהחיינו).
גר בברכת שעשה נסים
- י. גר צדק רשאי לברך כנוסח הרגיל: "שעשה נסים לאבותינו", מבלי להשמיט את המילה: "לאבותינו"[13].
כוונת בברכות
- יא. כשמברכים "להדליק נר חנוכה" מלבד הכוונה לפשט מילות הברכה, יש לכוון להדליק גם את התלהבות הלב בגודל הנס וישועת ה'[14].
מספר התיבות בברכה
- יב. בברכת "להדליק נר חנוכה" יש י"ג תיבות, וטוב לכוון שהן כנגד י"ג מידות הרחמים. וכמו כן טוב לכוון בברכת "שעשה ניסים" שגם בה יש י"ג תיבות כנגד י"ג מידות, ובשניהם יחד עולים כמניין הוי'ה ב"ה[15].
שעשה ניסים
- יג. כשמברכים "שעשה נסים" יש לכוון גם על נס פך השמן שהוא עיקר הנס, וגם על נס המלחמה[16].
הנוסח המדויק בברכות
להדליק
- יד. יש שנהגו לברך ברכה ראשונה בנוסח: "להדליק נר של חנוכה". אלא שיש מהם המברכים בשתי תיבות: "להדליק נר של חנוכה", ויש מהם המברכים: "להדליק נר שלחנוכה" (בתיבה אחת)[17]. אבל כבר כתב הרב "פרי חדש" שעל פי הפשט יש לברך: "להדליק נר חנוכה", בלא המילה "של". וכן כתב ה"בן איש חי" שלפי האר"י הקדוש והמקובלים צריך לברך: "להדליק נר חנוכה"[18]. אמנם, המברך בכל אחד מן הנוסחים – יצא ידי חובה.
שעשה ניסים
- טו. נוסח ברכת "שעשה נסים" הוא: "שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה", ולא "ובזמן"[19]. ופירושו הוא: "בימים ההם" – היינו בימי החשמונאים, אז עשה ה' נס והצילנו ממלכות הרשעה. "בזמן הזה" – כלומר בכ"ה לחודש כסלו, שהיה אז בימי החשמונאים[20].
- טז. הניקוד של המילה "בזמן" הוא: ב בפתח ו-ז בשוא נע "בַּזְמן"[21].
שהחיינו
- יז. נוסח ברכת "שהחיינו" הוא: "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". ויש לומר את האות "לַ" מנוקדת בפתח, ואת האות "זְ" בשוא נע = "לַזְּמַן"[22]. אמנם, לדעת המשנה ברורה יש לברך "לִזמן הזה", דהיינו ה-ל בחיריק. ולכאורה האשכנזים צריכים היו לברך כדעת המשנה ברורה, אך לא נהגו כך, כיון שמבחינה דקדוקית נכון לומר: "לזמן הזה" בפתח[23]. ולכן כך נהגו ברוב קהילות ישראל[24].
שכח לברך
- יח. אדם ששכח לברך לפני ההדלקה והתחיל להדליק את הנרות, ולפני שסיים להדליק את נרות ההידור נזכר שלא ברך – יברך את כל הברכות ואח"כ יסיים להדליק את הנרות הנותרים[25].
נזכר אחרי שהדליק
- יט. אדם ששכח לברך לפני ההדלקה ונזכר שלא ברך אחרי שסיים להדליק את כל נרות ההידור – לא יברך ברכת "להדליק", ואפילו אם עדיין לא הדליק את ה"שמש". אמנם, יברך "שעשה נסים", ובלילה הראשון יברך גם "שהחיינו"[26]. ויכול לברך שתי ברכות אלה כל זמן שהנרות דולקים. ויש אומרים שיכול לברך אותם רק תוך חצי שעה להדלקה וכן ההלכה[27].
בדיני ברכת "שהחיינו"
לברך בשאר הלילות
- כ. מי שלא בירך "שהחיינו" בלילה הראשון – יברך "שהחיינו" בלילה השני לאחר ההדלקה כמובא לעיל, או בשאר הלילות כשיזכר[28].
אשתו בירכה
- כא. מי שאשתו הדליקה בלילה הראשון בביתם והתכוונה להוציא את בעלה ידי חובה וברכה גם "שהחיינו" – כשמדליק הוא עצמו בלילה השני אינו יכול לברך "שהחיינו", אף שהוא עצמו עדין לא בירך "שהחיינו" על הנרות בשנה זו והטוב ביותר שיברך "שהחיינו" בלילה השני ללא שם ומלכות ויהרהר שם ומלכות בלבו[29].
מטוס
- כב. מי שבלילה הראשון של חנוכה היה במקום הפטור מנרות חנוכה [כגון, שהיה במטוס וכיו"ב] – יוכל לברך "שהחיינו" בהדלקת הנרות בלילה השני, כיון שבלילה הראשון לא התחייב במצוה (אף אם אישתו הדליקה נרות בברכה בלילה הראשון) [30].
מי שאין לו ולא רואה נרות
- כג. מי שאין לו נרות או שלא יכול להדליק וגם אינו רואה נרות חנוכה בכל ימי החנוכה – יברך ללא שם ומלכות ברכות שעשה ניסים ושהחיינו ויהרהר שם ומלכות בליבו[31].
הדלקה אחר או תוך הברכה
- כד. מתחילים להדליק את הנרות אחר אמירת כל הברכות. לסברת המקובלים מתחילים להדליק מיד אחרי ברכת "להדליק", אך רק המקובלים המברכים בכוונות יעשו כן[32].
זמן אמירת: 'הנרות הללו'
- כה. אחר שהדליק נר אחד, אומר: "הנרות הללו אנחנו מדליקים". ויש נוהגים לומר "הנרות הללו" רק אחר שסיימו להדליק את כל הנרות, והמנהג כדעה ראשונה[33].
'הנרות הללו' אחר הברכה
- כו. מי שטעה ואמר "הנרות הללו" אחר ברכת "להדליק נר חנוכה", יברך אחר כך "שעשה ניסים", ובלילה הראשון גם ברכת "שהחיינו" (וכן אם טעה ואמר הנרות הללו אחרי ברכת "שעשה ניסים" בלילה הראשון, יברך אחר כך "שהחיינו")[34].
דקדוק בנוסח "הנרות"
- כז. יש לומר "הנרות הללו" בנוסח שיש בו ל"ו תיבות מלבד שתי התיבות "הנרות הללו", כמניין הנרות של כל שמונת הימים ללא השמש. ושתי התיבות "הנרות הללו", שיש בהם שמונה אותיות, רומזות לשמונה ימים של חנוכה[35].
- כח. כשאומרים את המלים: "שעשית לאבותינו על ידי כהניך הקדושים", טוב לכוון שאנחנו ההמשכיות של דור החשמונאים, ואנו הולכים ומוסיפים בכל דרכינו עוד מצוות ומעשים טובים, ובזה מודים להקב"ה על הנסים שעשה לנו. שכן, מטרתו של ה' יתברך הייתה לאפשר לעם ישראל לשרוד מול היוונים וההתיוונות, ולא לעזוב את דרך ה'[36].
אמירת 'מזמור שיר' 'ויהי נעם'
- כט. אחרי הדלקת הנרות טוב לומר: "מזמור שיר חנֻכַּת הבית" ו"ויהי נֹעם". ויש אומרים שבע פעמים פסוק: "ויהי נֹעם" ומזמור: "יושב בסתר" כולו, סגולה לשמירה[37] (וכן ראוי לומר, ולפחות בלילה אחד מלילות חנוכה). כמו כן, יש נוהגים לומר עשרה מזמורי תהלים, ויש נוהגים לומר מזמור: 'למנצח' בצורת המנורה, וכל אחד ינהג כמנהגו. ונהגו לשיר 'מעוז צור'.
תפילה ובקשה בזמן הדלקה
- ל. טוב להתפלל ולבקש בקשות בזמן הדלקת נרות חנוכה, כשם שעושות הנשים בהדלקת נרות בערב שבת[38]. ובייחוד טוב הדבר ביום השמיני, "זאת חנוכה"[39].
הפסק בין ברכה להדלקה
- לא. המברך על הדלקת הנרות יזהר להדליקם מיד, וכן לא לדבר כלל עד שיגמור להדליק את כל הנרות[40].
דבר שלא שייך להדלקה
- לב. מי שדיבר אחרי הברכות ולפני הדלקת הנר הראשון דברים שאינם שייכים להדלקה – יאמר: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", ויחזור ויברך[41].
דבר השייך להדלקה
- לג. מי שדיבר אחרי הברכות ולפני הדלקת הנר הראשון דברים השייכים להדלקה, כגון שראה שנשפך השמן, או שלא הכינו את כל הנרות הצריכים לאותו לילה, אפילו דיבר לפני שהדליק את הנר הראשון – אינו חוזר לברך. ולכתחילה גם במקרים אלו יזהר לא לדבר, אלא ימתין בשקט עד שימלאו שמן או עד שיביאו את כל הנרות, וידליקם[42].
- לד. מי שדיבר אחרי שהדליק נר אחד או יותר דברים שאינם שייכים להדלקה – יפסיק לדבר וידליק את שאר הנרות, ואינו חוזר לברך[43].
הדלקה במדיה התקשורתית
- לה. מי שאינו יודע לברך ושומע ברכת הדלקת נרות חנוכה דרך המדיה התקשורתית וכדו' – אינו יוצא ידי חובת הברכה, אפילו אם ההדלקה משודרת בשידור חי[44].
- לו. השומע ברכת הדלקת נרות במדיה התקשורתית – אינו עונה "אמן" אחריהן, משום "אמן יתומה"[45].
אבל ואונן בהדלקה
אבל
- לז. אבֵל בשבעת ימי אבלותו – מדליק נרות חנוכה בביתו ומברך "שהחיינו", וכל שכן אבל תוך השלושים או השנה[46].
- לח. אבל אם יכול להדליק בבית הכנסת – ראה פרק יט סעי' טז.
אונן
- לט. אונן מדליק נרות חנוכה בלא ברכות כלל, ועדיף שאשתו או אדם אחר ידליקו בשבילו. ואם אשתו מדליקה – יכולה לברך[47].
ברכת הרואה
- מ. הרואה את הנרות ולא הדליק ואינו עתיד להדליק באותו הלילה – יתבאר לקמן בפרק י.
[1] כתב בשו"ע (או"ח סי' ס סעי' ד) וז"ל: "י"א שאין מצות צריכות כוונה, וי"א שצריכות כוונה לצאת בעשיית אותה מצוה, וכן הלכה", וראה במשנ"ב (שם ס"ק ז'), ז"ל: "דע דלפי המתבאר מן הפוסקים שני כונות יש למצוה א' כונת הלב למצוה עצמה וב' כונה לצאת בה דהיינו שיכוין לקיים בזה כאשר צוה ד' כמו שכתב הב"ח בסי' ח' וכונת המצוה שנזכר בזה הסעיף אין תלוי כלל בכונת הלב למצוה עצמה שיכוין בלבו למה שהוא מוציא מפיו ואל יהרהר בלבו לד"א כגון בק"ש ותפילה ובהמ"ז וקידוש וכדומה דזה לכו"ע לכתחילה מצוה שיכוין בלבו ובדיעבד אם לא כיון יצא לבד מפסוק ראשון של ק"ש וברכת אבות של תפילה כמו שמבואר לקמן רק שמחולקים בענין אם חייב לכוין קודם שמתחיל המצוה לצאת בעשיית אותה המצוה. ולמצוה מן המובחר כו"ע מודים דצריך כונה כדאיתא בנדרים ראב"צ אומר עשה דברים לשם פועלם ונאמר ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה וכמו שכתב הגר"א על הא דאיתא בסימן ח' עי"ש", ואמנם נחלקו האחרונים אם גם במצוות דרבנן הדין כן וז"ל כף החיים (שם ס"ק י"א): "יש אומרים שאין מצות צריכות כוונה, ויש אומרים שצריכות כוונה וכו' וכן הלכה. ודוקא במצות דאורייתא, אבל במצות דרבנן אין צריכות כוונה. הרדב"ז חלק א' סימן ך', משפט צדק חלק ב' סימן ס"ב, כנסת הגדולה בהגהות הטור סוף סימן תקפ"ט, מגן אברהם ס"ק ג', אליה רבה אות ג'. ועיין להפרי חדש סימן תפ"ט אות ד' שכתב דכן הוא נמי דעת מר"ן ז"ל אבל הוא ז"ל סבירא ליה דגם במצות דרבנן בעי כוונה ואי לא לא נפיק יעו"ש, אמנם מה"ר חיים אבואלעפיא ז"ל בספר מקראי קודש חלק על הפרי חדש וכתב דדעת מר"ן ז"ל גם במצות דרבנן צריך כוונה יעו"ש, והביאו ברכי יוסף סימן תפ"ט אות י"ג. ועיין שם בברכי יוסף מה שהאריך בזה, ועיין ערך השלחן בזה הסימן אות א' ומה שכתב הפרי מגדים באשל אברהם אות ג', ויתבאר עוד מזה לקמן סימן תע"ה על סעיף ד' יעו"ש. נמצא דדבר זה בפלוגתא שניא. ולפי דברי האר"י ז"ל כל מצוה שהיא בלא כוונה כגוף בלא נשמה", וע"ע במשנ"ב (שם ס"ק י') במה שכתב בזה.
[2] כתב בשמחת הרגל (לימוד ב) להרב חיד"א: "וירגיל עצמו לומר: לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה וכו' ואל תשגיח במ"ש הרב וכו' אשר זלזל והטיח דברים על אמירת לשם יחוד קודשה בריך הוא, ובא לכלל כעס על חסידי ארצו ובא לכלל טעות בדבריו וכו' וגם יושב ודורש שאין צריך כוונה כלל, וכל התיקונים נעשים למעלה מאליהם ע"י מעשינו, והוא חולק בידים נקיות על רשב"י וחביריו קדישי עליונים ועל רבינו האר"י זצ"ל אשר רוח ה' דיבר בם, ואליהו זכור לטוב אתרחי"ש להו כאשר ידבר איש אל רעהו. איברא ודאי שמי שעושה המצוות לשם שמים ודאי מתקן למעלה, אבל אין יחס בינו ובין המכוין הכוונה הראויה כלל… ועל כל פנים לא ימנע לומר קודם כל מצוה וקודם כל לימוד יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה ופסוק ויהי נועם ה' אליקינו עלינו". וע"ע בשו"ת תורה לשמה (סי' תע). וכך כתב כה"ח (סי' תרעו ס"ק ח): "וקודם הברכות יאמר: לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה וכו' הריני בא לקיים מצות הדלקת נרות חנוכה לתקן את שרשה במקום עליון, ויהי נועם" וכו'. ועיין שו"ת רב פעלים (ח"א סי' א) בביאור ה"לשם יחוד".
וראה בהרחבה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"א סימן ב). ובמאמר מרדכי (לימות החול פרק י סעי' ג): "טוב לומר קודם כל מצווה שעושה או כל תפילה שמתפלל נוסח 'לשם יחוד' כפי שמסודר בסידורים, ואעפ"י שאין חובה מן הדין לאומרה, יש בזה עניין גדול לעורר את הכוונה ולהכין את האדם לקיום המצווה, ולכן קודם תפילת שחרית יאמר לשם ייחוד", ועוד שם (סעי' ד): "בסוף נוסח ה'לשם ייחוד' יאמר פסוק: 'ויהי נעם' וכו', ויש בו סודות גדולים עפ"י הסוד, אך בכל מקרה ישתדל לכוון בו שאעפ"י שאין אנחנו יודעים את סוד המצוות והתפילות – הקב"ה ישלים כוונותינו, ויכוון עוד שאם גרמנו בעוונותינו לסילוק אור הקדושה ח"ו, ע"י קיום המצווה יחזור אור זה. ויש נוהגים לקרוא פסוק 'ויהי נעם' פעמיים כדי שיוכלו לכוון בו את שתי הכוונות האלו".
ועיין בכה"ח (סי' ס' ס"ק יא) שכתב: "וכתב הרב בשער רוח הקודש דף י"ב שקודם שהאדם יעשה איזה מצוה או צדקה יאמר לייחדא שמא דקודשא בריך הוא ושכינתיה בדחילו ורחימו ורחימו ודחילו בשם כל ישראל, ויכוין לחבר שם י"ה שהם דחילו ורחימו עם ו"ה שהם קודשא בריך הוא ושכינתיה עכ"ל. ומזה נתפשט המנהג לומר לשם יחוד קודשא בריך הוא וכו' קודם כל מצוה ותפלה. ואין לחלק בזה בין ימי העומר ובין ימים שבין ראש השנה ויום הכפורים שאין נוהגים חסידי בית אל יכב"ץ לכוין בתפלות ומצות הכונות השייכים להם על פי דברי הרב לשאר ימות השנה, כי בכל זמן ועדן צריך לומר הלשם יחוד וכו' קודם כל מצוה ותפלה כמו שהוכחתי בתשו' בסה"ק באר מים חיים יעוש"ב, וכן מנהג בית אל יכב"ץ שבתוך עיר קדשינו ירושלים ת"ו. אמנם צריך ליזהר מאד לומר הלשם יחוד בכוונה גדולה כי הוא מיחד השם הנכבד והנורא, ולא ח"ו אחר שיתרגל בה יבא לאומרה בלא דעת ותבונה כמו שכתבתי שם, והחי יתן אל לבו ליזהר מאד ולא יעבור עליו תמיד".
[3] כן כתב רבינו הרש"ש זיע"א (נהר שלום דף מ ע"ד) ז"ל "בחנוכה כשתשים השמן תכוין בשם בי"ט שהוא "שמן" בא"ת ב"ש, והניקוד ב' קמצי"ן ושב"א, הקמצי"ן מורה על היותו נמשך מנה"י (ר"ת 'נצח, הוד, יסוד') דאדם קדמאה, ונמשך ובא בכל הפרצופין שהם חמישה כנודע, ושורה במנורה שנקודתה (ס"א: גמטריא) שב"א, וזה הניקוד עולה בגימטריא ב"ן, והשם (בי"ט) עצמו עולה אהי-ה, הרי שם ע"ג, וכך עולה חנוכה – חנ"ה כ"ו, חנ"ה עולה ס"ג, להורות שזה הרגל מאיר בו אימא עילאה. עוד יכוון ש'חנוכה' עולה פ"ט והוא משם טפטפי-ה, שי-ה צריכים אנו להשלים שם זית. כיצד 'שמן' עולה ש"ץ, ובמספר קטן עולה י"ב, הרי ב"ת, ועם י-ה, הרי 'זית'." עכ"ל. וראה גם בלשון חכמים (ח"א סי' לה).
[4] ראה בלשון חכמים (ח"א סי' לה), וראה בסידור קול אליהו (עמ' תשפ) לשם יחוד הקצר, ושם (עמ' תשפא) לשם יחוד הארוך של הבא"ח.
[5] בן איש חי (פרשת וישב הלכות חנוכה סעיף א). מיהו בהדלקת נרות שבת אין עניין שהבעל יעמוד ליד אשתו בזמן הדלקת הנרות, והטעם ביאר מרן הבא"ח בספרו ידי חיים (הלכות חנוכה סימן תרעה אות א): "ונ"ל דהתם (=בנרות שבת) מצות הנר היא כדי להשתמש לאורו והרי זה צרכי הבית המוטל על האשה, ולכן האיש כשהוא משתמש בלילה לאור הנר הנה הוא מקיים המצוה של נר שבת, ואין צריך האיש לעמוד בעת הדלקת נר שבת. אך בחנוכה אין משתמשים לאורה וכו' ועוד שעיקר מצותה היא שעת הדלקה להדליקה ולברך על הדלקתה, ואם כבתה אח"כ מיד אין זקוק לה, א"כ צריך לעמוד האיש והאשה בעת ההדלקה והברכה לצאת ידי חובה".
[6] כתב בכה"ח (סי' תרעו ס"ק ח): "ויכוין היטב בברכת הדלקת הנרות ולאומרם מתוך שמחה באשר המצוה היא חביבה בשעתה לזמן פעם אחת בשנה, ולכבוד המלאכים קדישין הבאים להבית בשביל מצוה זו ידליק הנרות כשהוא בבגד העליון כמו שהולך לבית הכנסת. קב הישר פרק צו, יפה ללב חלק ב אות ה".
וכתב בסדר היום (סדר חנוכה והקריאות): "וענין מצות חנוכה זו אל תהי קלה בעיניך, מפני שהיא מדברי סופרים כי היא מן הגדולות ונוראות, כי בזמן הזה הקדוש ברוך הוא גמלנו רב טוב והציל את נפשינו ממות ולא נתן למוט רגלינו ביד מבקשי רעתינו, וכל המזלזל בענין זה נראה שכופר בטוב שהיטיב עמנו אלהינו ית' ויתברך, ואינו משמח בשמחת ישראל ואינו חושש בגאולתם ובנחמתם חס ושלום".
[7] הגמ' פסחים (ז ע"א) דנה לגבי ההבדל בין ברכות שבהם הנוסח הוא "על", כגון: ברכת על נטילת ידים, לבין ברכות שבהם הנוסח הוא "ל", כגון: ברכת להדליק נר של שבת.
וז"ל הגמרא שם: "אמר רב יהודה: הבודק צריך שיברך. מאי מברך? רב פפי אמר משמיה דרבא: לבער חמץ. רב פפא אמר משמיה דרבא: על ביעור חמץ. בלבער – כולי עלמא לא פליגי דודאי להבא משמע, כי פליגי – בעל ביעור. מר סבר: מעיקרא משמע, ומר סבר: להבא משמע. מיתיבי: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה! – התם היכי נימא? נימא למול – לא סגיא דלאו איהו מהיל? – אבי הבן מאי איכא למימר? – אין הכי נמי. מיתיבי: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיטה. – התם נמי, היכי נימא? נימא לשחוט – לא סגיא דלאו איהו שחט? – פסח וקדשים מאי איכא למימר? – אין הכי נמי. מיתיבי: העושה לולב לעצמו מברך: שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה. נטלו לצאת בו אומר: אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת לולב! – שאני התם, דבעידנא דאגבהה נפק ביה. – אי הכי, לצאת בו? יצא בו מיבעי ליה! – אין הכי נמי, ומשום דקא בעי למיתנא סיפא לישב בסוכה תנא רישא נמי לצאת בו. דקתני סיפא: העושה סוכה לעצמו אומר: ברוך אתה ה' שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה. נכנס לישב בה אומר: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה. והלכתא: על ביעור חמץ".
בעניין נוסח הברכה בהדלקת נר חנוכה מובא בגמרא (שבת כג ע"א) שמברכים: "להדליק נר של חנוכה", [אמנם בירושלמי (מסכת סוכה פרק ג הלכה ד) כתוב "על מצות הדלקת נר חנוכה": "כיצד מברכין על נר חנוכה? רב אמר: ברוך אקב"ו על מצות הדלקת נר חנוכה"].
וראה ברא"ש (מסכת פסחים פרק א סימן י) שהביא את סברת רבינו תם, וז"ל: "ר"ת ז"ל היה נותן טעם לדבר, דכל מצות דנעשות מיד שייך לברך עליהן על, כגון: על מקרא מגילה, על הטבילה, על נטילת ידים, על הפרשת תרומה, על אכילת מצה, על אכילת מרור. אבל להניח תפילין, להתעטף בציצית, ולישב בסוכה יש בהן שיהוי, והלשון מורה על כך להיות מעוטר בתפילין ולהיות עטוף בציצית ולישב בסוכה לאכול ולטייל כל היום, ולהדליק נר חנוכה יש שיהוי במצותה כדאמרינן בבמה מדליקין (שבת כא ע"ב) מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק. וכן לשמוע קול שופר יש שיהוי להפסקה בין התקיעות, דעיקר מצות שופר על סדר הברכות".
ובהמשך הביא הרא"ש את סברת ריב"א שמחלק שמצוה שאפשר לעשות ע"י שליח מברכים "על", אבל מצוה שהוא בעצמו צריך לעשותה מברכים "ל". והקשה מהדלקת חנוכה שאפשר לעשות ע"י שליח ומברכים בלמ"ד, ותירץ: "אורחא דמילתא הוא שכל אדם מדליק בביתו מפני חביבות הנס".
מאידך, הרמב"ם (ברכות פי"א הל' יא-טו) כתב: "כל העושה מצוה בין שהיתה חובה עליו, בין שאינה חובה עליו, אם עשה אותה לעצמו – מברך לעשות. עשה אותה לאחרים – מברך על העשייה וכו'. עשה המצוה לו ולאחרים כאחד, אם היתה מצוה שאינה חובה – מברך על העשייה וכו'. היתה חובה ונתכוון להוציא עצמו מידי חובה ולהוציא אחרים – מברך לעשות". וכתב הראב"ד: "קשה לי על מקרא מגילה, ואם יאמר כל מצוה שהיא מדבריהם אומר על שהיא כעין רשות, קשיא לי נר חנוכה. ואולי מפני שאין לה קצבה שמהדרין מוסיפין וכן המהדרין מן המהדרין יותר. א"נ מפני שזו הברכה הוקבעה על הנרות שבמקדש שהן של תורה, לפיכך עשאוהו כשל תורה".
וראה בר"ן (פסחים ג ע"ב ד"ה וקשיא להו), ז"ל: וז"ל: "והכי הוא תירוצא דמילתא שיש לנו שני מיני מצות, מצוה שעל כרחו יש לו לקיימה בעצמו ואי אפשר להפטר ממנה ע"י אחרים, כתפילין וציצית וישיבת סוכה ודומיהם, ובאלו ובדומיהם הכל מודים שצריך לברך עליהם בלמ"ד, לפי ששמוש הלמד מורה שהמצוה מוטלת עליו וכו'. ויש מצוה אחרת שאע"פ שמוטלת עליו אפשר להפטר ממנה ע"י אחר, כביעור חמץ ומילה ופדיון הבן ודומיהן, ומצות הללו כשהן נעשות על ידי אחר, הכל מודים שאותו אחר מברך עליהן בעל, כדאמרי' בגמרא גבי מילה לא סגי דלאו איהו מהיל. על מה נחלקו על המצות הללו המוטלות עליו חובה ואפשר לעשות ע"י אחר כשהוא עצמו עושה אותן כיצד מברך וכו', ומר סבר דלהבא משמע וכיון דלהבא משמע טפי הוה לן לברוכי בהני בעל מלברוכי בלמ"ד, כדי שיהא ניכר מברכותיו שהמצוה יכולה להתקיים ע"י אחר, וכדי שלא לשנות מטבע הברכה בין בעל המצוה ושלוחו".
אלא שהקשה מברכות חנוכה, וז"ל (שם פ"ד ה"א ד"ה ומיהו): "ומיהו איכא למידק בהאי כללא דהא הדלקת נר חנוכה שאפשר לעשותה ע"י שליח ואפ"ה מברכין עליה להדליק, ואיכא למימר דכיון דאמרינן בפרק במה מדליקין (שבת כג ע"א) דצריך לאשתתופי בפריטי כיון שאינו יוצא אלא בשל עצמו הרי אין מצוה זו יכולה להתקיים על ידי אחר", כלומר שבנר חנוכה מצינו שחייב להשתתף בפריטי, והיינו שכאשר בעה"ב מדליק אינו מדין שליחות אלא כל אחד מבני הבית נחשב שותף בהדלקה, ולכן הברכה היא "להדליק" ולא "על הדלקת".
ועיין בבית יוסף (סימן תרעו) שכתב: "כתוב בשבלי הלקט (סי' קפה) במטבע ברכות שטבע ה"ר יוסף מצאתי ברכת חנוכה שטיבעה להדליק, טעות סופר הוא, חדא דסגי ליה על ידי שליח, ועוד אם כן מפני מה לא השיב רב פפי (פסחים ז ע"ב) כשאמר לו רב פפא לא סגי דלאו איהו מהיל נהי דלא סגי דלאו איהו מהיל דהא נר חנוכה סגי על ידי שליח ומברכין להדליק, ומפורש בפרק לולב הגזול ירושלמי (ה"ד) כיצד מברכין על נר חנוכה אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות הדלקת [נר] חנוכה, עכ"ל. אבל נוסחת הפוסקים הוא להדליק, וכן נהגו. ומאי דסגי ליה על ידי שליח, י"ל דכיון דצריך לאשתתופי בפריטי ה"ל כאילו אינה יכולה להתקיים על ידי אחר, וכן כתב הר"ן בפרק קמא דפסחים (ד ע"א ד"ה ומיהו איכא)". ועיין באורך בשולחן לחם הפנים (סי' תרעו).
ולענין דיעבד, ודאי שיוצא ידי חובה גם אם בירך: "על הדלקת נר חנוכה".
[8] בגמ' שבת (כג ע"א): "אמר רב יהודה: יום ראשון – הרואה מברך שתים, ומדליק מברך שלש. מכאן ואילך – מדליק מברך שתים, ורואה מברך אחת. מאי ממעט? ממעט זמן. ונימעוט נס! – נס כל יומי איתיה. מאי מברך? מברך: אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה. והיכן צונו? רב אויא אמר: מ'לא תסור'. רב נחמיה אמר: 'שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך' ".
ועיין ולרמב"ם (פי"א מהל' ברכות הל' ג) שכתב: "וכן כל המצות שהן מדברי סופרים, בין מצוה שהיא חובה מדבריהם, כגון: מקרא מגילה, והדלקת נר בשבת, והדלקת נר חנוכה, בין מצות שאינן חובה, כגון: עירוב ונטילת ידים, מברך על הכל קודם לעשייתן אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות. והיכן צונו בתורה? שכתוב בה: 'אשר יאמרו לך תעשה'. נמצא ענין הדברים והצען כך הוא: אשר קדשנו במצותיו שציוה בהן לשמוע מאלו שצונו להדליק נר של חנוכה או לקרות את המגילה וכן שאר כל המצות שמדברי סופרים". נמצא שהמקיים מצות חנוכה מקיים שתי מצוות: שומע דברי חכמים, ושומע לקב"ה שצוונו לשמוע בקול חכמים.
וביאור לשון הברכה: "אשר קדשנו במצוותיו" ולא הסתפקו באמירה: "אשר קדשנו וצוונו", מבואר ע"פ דברי חז"ל שהקב"ה מקיים את המצוות – ראה ברכות (ו ע"א) שהקב"ה מניח תפילין, וראה בשמות רבה (פרשת משפטים פרשה ל): "ד"א 'ואלה המשפטים' הה"ד (תהלים קמז) 'מגיד דבריו ליעקב' – אלו הדברות, 'חוקיו ומשפטיו לישראל' – אלו המשפטים, לפי שאין מדותיו של הקדוש ברוך הוא כמדת בשר ודם, מדת בשר ודם מורה לאחרים לעשות והוא אינו עושה כלום, והקב"ה אינו כן אלא מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות ולשמור". ולכן אנו מברכים "במצותיו" – היינו במצוות שהוא עצמו מקיימם, והרי זו מדרגה גבוהה מאוד שאנו זוכים לקיים את המצוות שהקב"ה מקיימן ובכך אנו מתקדשים.
ואע"פ שבכל לילה מימי החנוכה הנס היה גדול מהלילה שלפניו, ולכאורה היינו צריכים לברך "שהחיינו" בכל לילה, מ"מ מברכים "שהחיינו" רק בלילה הראשון וברכה זו פוטרת את כל שאר הימים. וביאר רש"י (שבת כג ע"א ד"ה כל יומי איתיה) הטעם: "אבל זמן – משהגיענו, להתחלת זמן הגיענו". ועיין ט"ז (סי' תרעו ס"ק א) שכתב על דברי רש"י: "פירוש דבריו, שלענין זמן אנו מברכים לו יתברך שנתן לנו חיות עד זמן שנעשה בו נס, והיינו שנתן לנו חיות שנה תמימה על העבר, אבל מיום ליום אף שנתוסף נס אין שייך לברך על נתינת חיות יום נוסף אלא די בהתחלת הזמן כנ"ל".
[9] בא"ח (ש"ר וישב הלכות חנוכה סעי' א).
[10] כן כתב המטה משה (סי' תתקף), והביאו הא"ר (סי' תרעו ס"ק א), מועד לכל חי (סי' כז אות נט) ובכה"ח שם (ס"ק ג).
[11] הטעם שמברך להדליק "נר" חנוכה לשון יחיד אף שמדליק כמה נרות, משום שמעיקר הדין סגי בנר אחד בכל יום מימות החנוכה, כמבואר בגמרא (שבת כא ע"ב): "תנו רבנן: מצות חנוכה נר איש וביתו. והמהדרין – נר לכל אחד ואחד. והמהדרין מן המהדרין – בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמנה, מכאן ואילך פוחת והולך ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך". ועוד י"ל טעם נוסף היות שבליל א' יש רק נר אחד ולא חילקו בברכה בשאר לילות. וראה בפמ"ג (סי' רסג א"א ס"ק יא).
[12] ראה בהערה ח, וכתב השו"ע (סי' תרעו סעי' ב): "מליל ראשון ואילך מברך שתים: להדליק, ושעשה נסים".
[13] ראה שו"ת הרמב"ם (בלאו – סי' רצג; מ"י – סי' מב), וז"ל: "שאלת על עסקי הברכות והתפלות בינך לבין עצמך או אם תתפלל בצבור היש לך לומר א-לקינו וא-לקי אבותינו ואשר קדשנו במצותיו וצונו ואשר הבדילנו ואשר בחר בנו ושהנחלת את אבותינו ושהוצאתנו מארץ מצרים ושעשה נסים לאבותינו וכל כיוצא באלה הענינים. יש לך לומר הכל כתקנן ואל תשנה דבר אלא כמו שיתפלל ויברך כל אזרח מישראל כך ראוי לך לברך ולהתפלל, בין שתתפלל יחידי בין שתהיה שליח צבור. ועיקר הדבר שאברהם אבינו הוא שלמד כל העם והשכילם והודיעם דת האמת וייחודו של הקב"ה ובעט בע"ז והפר עבודתה והכניס רבים תחת כנפי השכינה ולמדם והורם וצוה בניו ובני ביתו אחריו לשמור דרך ה', כמו שכתוב בתורה (בראשית יח, יט): 'כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' ' וגו'. לפיכך כל מי שיתגייר עד סוף כל הדורות וכל המיחד שמו של הקב"ה כמו שהוא כתוב בתורה מתלמידיו של אברהם אבינו ע"ה ובני ביתו הם כולם, והוא החזיר אותם למוטב כשם שהחזיר את אנשי דורו בפיו ובלמודו, כך החזיר כל העתידים להתגייר בצואתו שצוה את בניו ואת בני ביתו אחריו. נמצא אברהם אבינו ע"ה הוא אב לזרעו הכשרים ההולכים בדרכיו ואב לתלמידיו וכל גר שיתגייר. לפיכך יש לך לאמר א-לקינו וא-לקי אבותינו שאברהם ע"ה הוא אביך ויש לך לומר שהנחלת את אבותינו שלאברהם נתנה הארץ שנאמר (בראשית יג, יז): 'קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה'. אבל שהוצאתנו ממצרים או שעשית נסים לאבותינו אם רצית לשנות ולומר שהוצאת את ישראל ממצרים ושעשית נסים עם ישראל אמור. ואם לא שנית אין בכך הפסד כלום מאחר שנכנסת תחת כנפי השכינה ונלוית אליו אין כאן הפרש בינינו ובינך. וכל הנסים שנעשו כאלו לנו ולך נעשו. הרי הוא אומר בישעיה (ישעיה נו, ג): 'ואל יאמר בן הנכר הנלוה אל ה' לאמר הבדל יבדילני ה' מעל עמו' וגו', אין שום הפרש כלל בינינו ובינך לכל דבר. ודאי יש לך לברך אשר בחר בנו ואשר נתן לנו ואשר הנחילנו ואשר הבדילנו. שכבר בחר בך הבורא יתעלה והבדילך מן האומות ונתן לך התורה שהתורה לנו ולגרים, שנאמר (במדבר טו טו-טז): 'הקהל חוקה אחת לכם ולגר הגר חוקת עולם לדורותיכם ככם כגר יהיה לפני י"י. תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם'. ודע כי אבותינו שיצאו ממצרים רובם עובדי ע"ז היו במצרים נתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, עד ששלח הקב"ה משה רבינו ע"ה רבן של כל הנביאים והבדילנו מן העמים והכניסנו תחת כנפי השכינה לנו ולכל הגרים ושם לכולנו חוקה אחת". וראה עוד ברמב"ם (הל' ברכות פ"י ה"ט).
ועיין בכה"ח (סי' תרעו ס"ק ד) שכתב: "ושעשה נסים. הגר אם רצה לומר שעשה נסים לאבותינו – יאמר, ואם רצה לשנות ולומר שעשה נסים לישראל – יאמר. אגרות הרמב"ם סימן ט, כנסת הגדולה בהגהות הטור, עולת שבת אות א, אליה רבה אות ב, פרי חדש", וזה שלא כדעת הקיצור שו"ע (סי' קלט סעי' יב) שכתב: "גר אומר: "שעשה נסים לישראל", ואם אמר "לאבותינו" – יצא. וראה בפמ"ג (א"א ס"ק ה').
[14] וראה עוד בקדושת לוי (חנוכה), ז"ל: "אמרו רבותינו הדלקה עושה מצווה, ר"ל שאדם מתלהב לעבודתו".
[15] ראה בכה"ח (סי' תרעו ס"ק ט) שכתב: "יכוין בברכה ראשונה לי"ג מידות של רחמים וכן בשניה דעולין כמספר אחד ושניהם גימטריא כ"ו שם הוי"ה ברוך הוא כמו שכתב בספר קב הישר, וזה נמי סניף יותר שלא להוסיף לומר 'של', כי מוסיף על המספר. רוח חיים אות ג".
[16] כתב המאירי (שבת כא ע"ב): "ולילה הראשון שלא היה שם נס השמן מברכין על הגאולה ועל הודאת מציאת הפך ושאר הלילות על נס השמן". וכן כתב הפר"ח (סי' עת"ר ס"ק א), וכן מובא בדם האדמו"ר השביעי של חב"ד זצ"ל.
[17] מובא בגמ' (שבת כ"ג ע"א), ז"ל: "מאי מברך? מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה", ועיין בהרמב"ם (הל' חנוכה פ"ג ה"ד) שכתב: "להדליק נר שלחנוכה". וכך כתב השו"ע (סי' תרעו סעי' א): "המדליק בליל ראשון מברך שלש ברכות: להדליק נר חנוכה" וכו', וכתב המשנ"ב (שם ס"ק א): "להדליק נר חנוכה – בגמרא וכל הפוסקים איתא נר של חנוכה, וכ"כ המהרש"ל. אך שכתב שיאמר שלחנוכה במילה אחת ולא של חנוכה שתי מילות. והעולם אין נוהגין להקפיד בזה [פמ"ג]", וכתב בשער הציון (שם ס"ק א) לגבי הנוסח נר של חנוכה: "וכן בשאלתות ובה"ג ובסדור רב עמרם גאון ובמסכת סופרים גם כן הגרסא של חנוכה".
וראה בכה"ח (שם ס"ק א): "להדליק נר חנוכה. כן הוא עיקר הנוסחא המדוקדקת, ונוסחת הש"ס והרי"ף והרמב"ם שכתוב בהם להדליק נר של חנוכה אינה עיקר. פרי חדש, שלחן גבוה אות ב. וכן כתב הלכות קטנות חלק א סימן ג שיותר טוב לברך להדליק נר חנוכה ללא המילה 'של' על פי הסוד ראשי תיבות נח"ל, והביא דבריו יד אהרן בהגהות הטור. וכן כתב היפה ללב חלק ב אות ב, בן איש חי פרשת וישב אות ב. ועיין שם שכתב כמה טעמים על זה".
[18] כתב הבא"ח (וישב הלכות חנוכה סעי' ב): "בנרות של חנוכה מברכין 'להדליק נר חנוכה' ואין אומרים 'של', כדי שיכוין המברך בר"ת נח"ל שהוא שם קדוש הרמוז בר"ת נוצר חסד לאלפים, ובר"ת פסוק נפשינו חכתה לה', שגם הם ניצולו בשביל שבטחו בהשי"ת וציפו לישועתו. ואמרתי בס"ד דלכן היה הנס בחודש כסליו דראשו וסופו כ"ו מספר שם הוי"ה, ואותיות הנשארים באמצע הם ר"ת: לפורקנך סברית יהו"ה, שהוא תרגום של פסוק: לישועתך קויתי ה'", עכ"ל.
ועוד כתב הכה"ח (שם ס"ק ב): "להדליק נר חנוכה. כן מנהגינו וכן הוא נוסח רבינו האר"י זצ"ל (בשער הכוונות דף קח ע"ד), אבל בליל שבת נוסח הברכה להדליק נר של שבת, והטעם כי נר חנוכה אסור להשתמש לאורה ולזה אומר נר חנוכה להורות כי הנר אינו כי אם למצות חנוכה, מה שאין כן נר של שבת הכוונה נר שאנו משתמשים בו ונרו יאיר לתועלתנו וזה הנר המאיר הוא של שבת. ברכי יוסף אות א. ובמחזיק ברכה אות א' כתב עוד הטעם דבחנוכה ליכא מעשה אלא בנרות ולא ענין אחר במעשה כלל, וזהו נר חנוכה דחנוכה הוא הנר דוקא, מה שאין כן שבת דיש בו כמה מצות מעשיות, כגון סעודה וקדוש ובגדים נאים וכיוצא ואחד מהמצות הוא הנר, וזהו שאומר נר של שבת דשבת יש בו כמה דברים וזה אחד מהם והיינו נר של שבת הנודע בכמה ענינים, לא כן חנוכה דאין בו מעשה אלא הנר, עכ"ל".
[19] כן כתב הרמב"ם (הל' חנוכה פ"ג ה"ד), המהרש"ל (שו"ת סימן סד), לקט יושר (עמוד קנב) מג"א (ריש סי' תרע"ו), פר"ח (שם), שלמי חגיגה (הלכות חנוכה ופורים סימן א ד"ה כתב הרב), ברכי יוסף (אות ב), רוח חיים (אות ג), יפה ללב (חלק ב אות ד), משנ"ב (שם ס"ק א), וכן כתב הכה"ח (שם ס"ק ה).
[20] ראה בכנה"ג (סי' תרעו הגה"ט אות ו), ז"ל: "נוסח ברכת על הנסים: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שעשה נסים לאבותינו בימים ההם ובזמן הזה. ופירושה, בזמנם שהיה בזמן הזה. ורש"ל ז"ל בתשובה סימן ס"ד כתב, אמ"ז החסיד הר"י ז"ל היה נוהג לומר בימים ההם בזמן הזה, ולא כי"א ובזמן הזה. ע"כ. והרמב"ם ז"ל בפרק א' מהלכות תפלה, והרד"א בנוסח על הנסים שבתפלה, הביא הגירסא כמו שכתב רש"ל ז"ל בשם הר"י, וכן ראיתי להרבה שלוחי צבור, וכן נהגתי אני אחר שראיתי דברי רש"ל ז"ל", עכ"ל. וע' בלבוש (סימן תרפב) שכתב לענין נוסח על הניסים שיש לומר "ובזמן", "ופירושו כולו הוא לשעבר, שאנו מודים לך על הניסים שעשית לנו בזמן הזה, שבכל יום ויום הוא עושה עמנו נסים נגלים ונסתרים בזמן הזה כמו בזמן אבותינו", עכ"ל. ומ"מ רוב הפוסקים כתבו שיש לומר "בזמן" (ראה בהערה הקודמת) וכן עמא דבר.
[21] כן כתב בסידור בית עובד, אוצרות תפילה, וסידור עבודת ישראל, ויש שהביאו את האות ב' בחיריק, ראה בסידור מעגלי צדק, סידור יעב"ץ, בעל התניא.
[22] כן כתב בלקט יושר (עמוד קלא) ובסידור יעב"ץ. וכן הדפיס החיד"א בשמחת הרגל (הגדה של פסח דפו"ר עמוד יח ע"א), וכ"כ בסידור בית עובד (קס ע"ב).
[23] כתב המשנ"ב (סי' תרעו ס"ק א): "והגיענו לזמן הזה הלמ"ד בחיר"ק ולא בפת"ח", וכתב כה"ח (שם ס"ק ו): "בברכת שהחיינו מצאתי כתוב שיש לומר לזמן הזה הלמ"ד בפת"ח משום ה"א שלאחריו, ויותר נכון לומר לזמן בחיריק תחת הלמ"ד. מטה משה תתק"ף, מגן אברהם ריש הסימן, אליה רבה סק"א, רוח חיים אות ג, משנה ברורה ס"ק א".
[24] וכן נמצא בסידורים אשכנזים ישנים.
[25] בא"ח (ש"ר וישב חנוכה סעי' י): "הדליק נרות חנוכה ושכח ולא בירך, אם עדיין לא גמר הנרות – יברך ברכת להדליק וידליק הנשארים, אף על פי דאלו הנשארים הן מן ההידור", וכן כתב המשנ"ב (שם ס"ק ד): "הדליק נר חנוכה ושכח לברך על הדלקתה ורק קודם שהדליק כולן נזכר דעדין לא ברך – יש לו לברך כל הברכות", וכ"כ כה"ח (שם ס"ק י): "אם הדליק נר ראשון ולא בירך – יש לו לברך על השאר, וכל זמן שעוסק בהידור – יש לו לברך. הלכות קטנות חלק א סימן ג, יד אהרן בהגהות הטור".
[26] כתב הרמב"ם (הלכות ברכות פי"א הל' ה-ו) שמצווה שאינה נמשכת אינו יכול לברך עליה יותר, וז"ל: "העושה מצווה ולא בירך, אם מצוה שעדיין עשייתה קיימת – מברך אחר עשייה, ואם דבר שעבר הוא – אינו מברך. כיצד? הרי שנתעטף בציצית או שלבש תפלין או שישב בסוכה ולא בירך תחלה – חוזר ומברך אחר שנתעטף: אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להתעטף בציצית, וכן מברך אחר שלבש: אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להניח תפלין, ואחר שישב: אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לישב בסוכה וכן כל כיוצא באלו. אבל אם שחט בלא ברכה – אינו חוזר אחר שחיטה ומברך: אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על השחיטה, וכן אם כסה הדם בלא ברכה או הפריש תרומה ומעשרות או שטבל ולא בירך – אינו חוזר ומברך אחר עשייה, וכן כל כיוצא באלו".
ועיין בשו"ת רע"א (מהדורא תניינא סי' יג), וז"ל: "נ"ל דברכת על הנסים ושהחיינו אם אירע כן בליל א' אף דמיד שהדליק הנר גמר מצות הדלקתו, מ"מ מברך אותם, דלא גרע מרואה דמברך נ"ח, דפשיטא אף לא בירך מיד בתחילת ראייתם, מ"מ מברך בעוד שרואם, ה"נ כן. ואף לשיטת החולקים על הב"ח וס"ל במדלקת אשתו עליו בביתו אינו מברך על הראיה, היינו כיון שיוצא בהדלקה, א"כ הדלקה וברכתה כאלו הדליק הוא בביתו משא"כ היכא דהדליק ולא בירך, מה"ת נימא דיגרע כחו במה שהדליק מאלו לא הדליק והיה מחויב בברכת נר חנוכה מצד רואה, וכי בשביל שהדליק ג"כ פקע ממנו חיוב זה, ואף דבהגהת ש"ע (סי' תקע"ו) כתב בשם מהרי"ל דיברך כל הברכות קודם שיתחיל להדליק, היינו לכתחילה, אבל דיעבד נראה דמברך נס וזמן, ואדרבא משם קצת ראיה, מדהוצרך הרמ"א לכתוב זה הדין כאן, דהא פשיטא דהוא בכלל כל הברכות, דמברך עובר לעשייתן, אלא ודאי דלענין נס וזמן לא שייך כ"כ עובר לעשייתן, לזה השמיענו דמ"מ לכתחילה יברכם תחילה, ויש לדחות, ומ"מ הסברא נראה כמ"ש. אך לענין ברכת להדליק, לכאורה כבר גמר מצותה מיד כשהדליק נר אחד, דמה שמוסיף הנרות רק מחמת הידור מצוה דלא שייך לברך עליו, ואין להביא ראיה דשייך לברך על ההידור דאנן מברכין כל ב"ב, אף דמדינא נר איש וביתו ואינך בכלל המהדרים, זה אינו, דשאני התם כיון דרצונו להיות מהמהדרים כוונתו שלא לצאת בשל זה המדליק, וממילא מחויב מדינא. וכמ"ש המג"א (סי' תרע"ז סק"ט) ומה"ט קשה לי במ"ש הרמ"א (סי' תרע"ד) ונהגו בנרות חנוכה שלא להדליק אפילו מנר לנר, ובמג"א שם דבנר א' סגי לכל בני בית, והא מ"מ כיון דאין רצונו לצאת בהדלקתו של זה המה מחוייבים מדינא בהדלקה והוי נר חנוכה ממש וצע"ג. אבל לענין מספר הנרות, מיד שהדליק נר אחד יצא ידי המצוה, וההוספה רק מכלל מהדרין י"ל דלא שייך לברך עליו:
וראה שם במה שכתב בסוף דבריו, ז"ל: א"כ בנ"ד בצירוף הני סברות, א', דעת הא"ר דמברך על ההידור, ב', כיון דמקרי שיהוי מצוה משך הדלקתם י"ל דמקרי עובר לעשייתן. ג', דעת הפוסקים אם לא בירך עובר לעשייתן מברך אח"כ, מכל זה נראה לסמוך בנ"ד דיברך".
וראה עוד בערוך השולחן (סי' תרעו סעי' יד): "פשוט הוא דמי שלא בירך בנר הראשון – מברך כל זמן ההדלקה, אבל לאחר ההדלקה – לא יברך, דבעינן עובר לעשייתן וזהו לדעת הרמב"ם בפי"א מברכות. ולדעת החולקים – יכול לברך כמו שבארנו ביו"ד סי' יט סעיף ד ע"ש. אמנם לענ"ד נראה דבנר חנוכה כיון דאיכא מצוה בראייה ועיקר פרסומי ניסא היא הראייה – יכול לברך גם אח"כ, וכעין סברא זו כתבנו ביו"ד שם סי' כח סעיף ח לעניין כיסוי הדם [ובשערי תשובה סק"ה לא כתב כן ע"ש ולי נראה כמ"ש]. ויש מי שאומר דשעשה נסים ושהחיינו מברך גם אח"כ, אבל להדליק – אינו מברך אחר הדלקת הנר הראשון, מפני דהשאר אינן אלא להידור, ולא שייך לברך עליהן [הגרע"א]. ולא אבין דאטו גרע הנרות האחרים מניגוב של נטילת ידים דג"כ אינו מעכב ועכ"ז מטעם ניגוב מקרי עובר לעשייתן כמ"ש בסי' קנח, וצ"ע".
וראה עוד בבא"ח (ש"ר וישב חנוכה סעי' י) שפסק שאם שכח לברך ונזכר לאחר שסיים להדליק את כל הנרות – אינו מברך ברכת "להדליק" אבל ברכת שעשה ניסים ושהחיינו יברך. וכ"כ כה"ח (סי' תרעו ס"ק י): "אבל אם גמר הדלקת כל הנרות ואחר כך נזכר אפילו שנזכר תוך כדי דיבור – לא יברך ברכת להדליק, משום דאיכא פלוגתא בזה וספק ברכות להקל". ואע"פ שיש שסוברים שגם בנר חנוכה יכול לברך "להדליק", דעת הבא"ח שהיות שיש מחלוקת בזה – לא יברך מספק, עיין שם.
מיהו צריך עיון בדעת המשנ"ב שבמקום אחד (סי' תרעו ס"ק ב) על דברי השו"ע שכתב: "ואם לא ברך זמן בליל ראשון – מברך בליל שני או כשיזכור"), כתב: "ר"ל כשיזכור בשאר הלילות בשעת ההדלקה, ואם נזכר אחר ההדלקה – אינו מברך בלילה זו עוד", משמע דלא ס"ל את דברי רע"א והבא"ח שיכול לברך שהחיינו אחר ההדלקה, ואילו במקום אחר (שם ס"ק ד) הביא את דברי רע"א: "עוד כתב שאם נזכר לאחר שהדליק כולם – אין לו לברך ברכת להדליק, רק ברכת שעשה נסים וכן ברכת שהחיינו – יש לו לברך", וצ"ע. וע' כה"ח (אות יט).
וראה עוד בכה"ח (שם ס"ק יח) שכתב: "מברך בליל שני וכו'. ונראה דכל שכן דמברך בו בלילה אם נזכר כל זמן שהנרות דולקות, דלא גרע מהרואה אותן שמברך בלילה הראשונה שתים. שלחן גבוה אות ג. וכן כתבנו לעיל אות י".
[ואין להקשות מדוע שונה דין נרות חנוכה מדין הדלקת נרות שבת – ראה בכה"ח (סי' רסג ס"ק לו) שהביא מחלוקת בדבר בין מהר"י ברונא לבין מהר"ש, שלמהר"י ברונא במקרה שהדליקה ושכחה לברך, אם נזכרה קודם זמן האיסור, היינו קודם השקיעה – מברכת, כי עדיין לא נכנס שבת, והמהר"ש מתיר לברך אף בחשכה, והביא שם בשם הא"ר שאין לסמוך על מהר"ש ולברך בחשכה שהרי אינה יכולה כעת להדליק, ודלא כדברי המג"א שסומך על המהר"ש בדיעבד, ומ"מ מבואר שלכו"ע אפשר לברך לפני שקיעה אע"ג שכבר סיימה את מעשה המצוה, שבנרות שבת המצווה אינה ההדלקה אלא שיהיה אור בלילה, והמצווה מתחילה בהדלקה וממשיכה בלילה, וזה כמו קביעת מזוזה שלא בירך עליה שחיוב המזוזה ממשיך הלאה, וכן כמו תפילין שהניח תפילין ולא בירך מכיון שהתפילין מונחות על ידו כל הזמן, יכול לברך: "להניח תפילין", וכמו ישיבה בסוכה שלא בירך לישב בסוכה המצווה נמשכת עדיין (ועיין לכה"ח סי' ח ס"ק מ, וסי' כ"ה ס"ק מ"ט). ולכן, אומר המהר"ש, שיכולה לברך בלילה כי עיקר ההשתמשות בלילה והמצווה נמשכת. והחולקים עליו ס"ל דדוקא בהנחת תפילין יכול לברך כל זמן שעדיין התפילין עליו, אבל לומר: "להדליק נר של שבת" – אי אפשר, שהרי מלבד שכבר הדליקה עתה אסור להדליק אכן בנר חנוכה עיקר המצווה היא ההדלקה, וכדאמרינן כבתה אין זקוק לה, ועל כן יש לדון אם בכלל ניתן לברך אחר ההדלקה].
[27] ראה בשו"ת רעק"א (מה"ת סי' יג), בשד"ח (מערכת החנוכה סי' ט ס"ק ג), ובהתעוררות תשובה (ח"א סי' סז), שהרואה יכול לברך רק בתוך חצי שעה, ראה בפרק י סעי' ד, והוא הדין להכא.
[28] כתב השו"ע (סי' תרעו סעי' א): "ואם לא ברך זמן בליל ראשון – מברך בליל שני או כשיזכור", והטעם משום שבכל יום ויום שדלקה המנורה בבית המקדש התחזק הנס יותר.
וכתב כה"ח שם (ס"ק טז): "כן כתב הרא"ש וארחות חיים ושלטי הגבורים וריא"ז עי"ש, ומבואר בחידושי הריטב"א לסוכה דף מ"ז דאפילו עשה המצוה ופשע ולא בירך מברך אחר כך יעו"ש. ערך השלחן אות ג".
וז"ל הריטב"א (שם): "העושה סוכה או לולב שיש לו לברך זמן אם פשע ולא בירך מברך כשנכנס שם כמו שכתבנו למעלה שכל שלא עבר זמנה יש לו לומר זמן אם פשע ולא אמר בתחלה".
ויש להוסיף שיש הבדל בין ברכת שהחיינו על פרי שאם שכח מלברך – לא חוזר ומברך [ראה ברמ"א (או"ח סי' רכה סעי' ג) שם מבואר שאם לא בירך בפעם הראשונה יברך בפעם השניה ומ"מ המג"א (שם ס"ק ט) הביא שחולקים על הרמ"א. והוסיף משם הרדב"ז (ח"א סי' שיט) שלדידן שמברכין על האכילה ולא על הראייה אם לא בירך בפעם ראשונה שאכל ברכת שהחיינו לא יכול לברך על אכילה אחרת], לבין ברכת שהחיינו על נרות חנוכה שאם שכח לברך בלילה הראשון שחוזר ומברך ביום השני מפני שבפרי הוא נהנה ממנו כשאוכל אותו וההנאה נגמרה דאם יאכל את אותו הפרי למחרת זה לא יהיה כמו ההנאה של הפעם הראשונה, אבל בנרות חנוכה התחדש הנס בכל יום, וכלשון הגמרא (שבת כג ע"א): "נס כל יומי איתיה". וכל לילה ולילה היה הנס יותר גדול, בלילה הראשון הנר דלק, ובזה אין נס כל כך, אבל בלילה השני הנר דלק ארבעים ושמונה שעות וזה חידוש. ולמעשה כל לילה היינו צריכים לברך שהחיינו, אבל מכיון שבירך בהתחלה זה פוטר אותו מכל הלילות כולם, ועל כן אם לא בירך ביום הראשון, מאחר והתחדש נס בכל יום – יכול לברך בשאר הימים.
[29] כתב המשנ"ב (סי' תרעו ס"ק ז): "ואם באתמול לא ברך כלל משום דסמך על אשתו שמדלקת בביתו וכפי מה דמוכח מדברי המחבר דאם אשתו מדלקת עליו בתוך ביתו חשוב כמו שהדליק בעצמו ע"כ אם בא בליל שני לביתו ומדליק – אינו צריך לברך ברכת שהחיינו". וכתב בשער הציון (שם יב): "מגן אברהם ושארי אחרונים. ועין באליה רבה ובשאר אחרונים דגם הב"ח מודה לזה ולא כתב אלא לשיטתו הקודמת", וע"ע במה שכתב להלן (ס"ק כו): "וכן אם אשתו הדליקה עליו בראשון – אין צריך לברך שהחיינו כשמדליק. מגן אברהם ס"ק ב. והיינו אף על פי שלא ראה בליל ראשון ולא בירך על הראייה, אפילו הכי אינו מברך שהחיינו כשמדליק בליל שני".
וע"ע בכה"ח (שם ס"ק טו), ז"ל: מי שמדליק לחבירו – יברך שהחיינו והוא נפטר בכך אם עומד שם, אבל מי שהדליקו עליו בביתו והוא בספינה או עשה שליח להדליק לבני ביתו והוא אינו בבית – לכולי עלמא צריך לברך שהחיינו כשידליק. פרי חדש", ולכך למעשה משום חשש ברכה לבטלה – לא יברך, אך טוב לברך ולהרהר בשם ומלכות לצאת ידי חובת כל הדיעות.
[30] ואינו דומה למש"כ בסעיף הקודם שאם הדליקה אשתו במקומו ובירכה שהחיינו שוב לא יכול בעלה לברך שהחיינו, שזה דווקא כאשר הבעל מחוייב בהדלקה ורק בגלל שלא נמצא בביתו אשתו מוציאה אותו ידי חובה, אבל אם הבעל נמצא במטוס עד עלות השחר – הרי הוא פטור מהמצוה משום שאין לו דירה (כדברי רש"י שבת כג. בענין ברכה לרואה נר חנוכה באופן שיושב בספינה), וראה בהרחבה בפרק ו סעי' ב', ואם כן אשתו הדליקה רק עבורה ועבור בני הבית ולא הוציאה את בעלה. ועל כן בליל ב' – יוכל הבעל לברך שהחיינו משום שרק עתה הוא התחייב במצוה, אבל בליל א' היה פטור ממנה לגמרי.
[31] בגמרא ערובין (מ ע"ב) נאמר: "זמן אומרו אפילו בשוק" דהיינו שבמועדים גם מי שאין לו כוס מברך שהחיינו שאע"פ שברכה זו נתקנה לאומרו על הכוס, באמת היא באה על עצם היום, ולכן אם אין לו כוס בכל זאת מברך שהחיינו.
וכתב המאירי (שבת כג ע"א) בעניין נר חנוכה: מי שאין לו להדליק ואינו במקום שאפשר לו לראות – יש אומרים שמברך לעצמו שעשה נסים ושהחיינו בלילה הראשון, ושעשה נסים בשאר הלילות, והדברים נראים, עכ"ל. אמנם במגילה (ד ע"א) כתב "חייב אדם לקרות את המגילה בלילה שמחרתו יום פורים ולשנותה פעם אחרת ביום מחרתו, אלא שמ"מ עיקר הקריאה היא אותה של יום, ומתוך כך אנו נוהגין לברך שהחיינו אף בקריאה של יום, ואין אנו פוטרין עצמנו בשל לילה כשאר ימים טובים, וגדולי המחברים כתבו שאין אומרין אותו אלא בלילה, ואין הדברים נראין. יש שמגלגל חיוב זמן ביום מצד אחר והוא מפני יום טוב שלא נאמר בלילה אלא על המגלה, מה שאין כן בשאר ימים טובים שאף אותו של לילה הוא לזכר יום טוב ולא לדבר אחר… מכל מקום אין דבריהם כלום, שכל שאין שם כוס לקדוש אין בו זמן, ואל תשיבני מיום הכפורים שקדושתו יתירה ולא נפקע כוסו אלא מצד איסור שתייה שבו, והרי אין זה דומה אלא לחנוכה שיש זמן על ההדלקה ולא על היום אלא שלא נאמר זמן ביום אלא על המגלה מן הטעם שכתבנו ר"ל שעיקר זמנה ביום", וראה בברכ"י (סי' תרצב).
וכתב הפרי חדש (סי' תרעו ס"ק א): "ומה שכתב ושהחיינו. הך שהחיינו לא נתקן אלא על הדלקה או על הראייה, הא לאו הכי – לא יברך. והא דאמרינן בפרק בכל מערבין [עירובין מ, ב] זמן אומרו אפילו בשוק, ההיא בזמן דרגל". והביאו כה"ח (שם ס"ק יד). ועיין בשער בציון (סי' תרעו ס"ק ג) שהסתפק בדין זה, ונשאר בצ"ע.
ועיין במשנ"ב בהלכות מגילה (סימן תרצב ס"ק א) שכתב: "ומי שאין לו מגלה – לא יברך שהחינו על משלוח מנות וסעודה, דזהו דבר הנהוג בכל יום ובכל שבת ויו"ט [מ"א]. וי"א דראוי לברך זמן על היום מפני תקפו של נס שהיה בו וכיון דמזמן לזמן קאתי הרי הוא ככל מועדי ד' שמברכין עליהן זמן ועיין בבה"ל". ובביאור הלכה (סי' תרצב ד"ה ושהחיינו) כתב: "עיין מ"ב סק"א מה שכתבנו די"א דראוי לברך וכו' הוא ממור וקציעה שהשיג על המ"א, וז"ל: ולא ידעתי מה בכך שהוא דבר נהוג והלא בלאו מצות שלוח מנות וסעודה ראוי לברך זמן על היום. ואף שהוא מדברי קבלה צריך חזוק כשל תורה ויותר ביחיד מפני תקפו של נס שהיה בו וכיון דמזמן לזמן קאתי הרי הוא לענין זה ככל מועדי ד' שמברכין עליהן זמן וזמן לא בעי כוס דהלכתא אומרו אפלו בשוק ויוה"כ שאין בו אכילה ושתיה אלא שביתה ומנוחה אעפ"כ מברכין אותו וכו' ומסיים שם דשפיר הוא לכתחלה למאן דלית ליה מגלה למסמך זמן אכוס דסעודה, עכ"ל. ובאמת לפי סברתו שיברך זמן על עצם היום מפני תקפו של נס שהיה בו א"כ היה לו לברך ג"כ ברכת שעשה נסים. ובאמת מצאתי במאירי של שבת לענין חנוכה [וה"ה בעניננו לענין פורים], וז"ל: מי שאין לו להדליק ואינו במקום שאפשר לו לראות – י"א שמברך לעצמו שעשה נסים ושהחיינו בלילה א' ושעשה נסים בכל הלילות, והדברים נראים, עכ"ל. וגם על עצם תמיהתו שמתמה על המ"א והלא בלאו מצות שלוח מנות וכו' ראוי לברך זמן על היום וכו' לא אדע דאפשר דגם המ"א מודה לזה אלא דהוא מירי שבלילה היה לו מגילה ובירך אז שהחינו וממילא יצא על עצם הזמן [ומה שמצדד הפמ"ג דלדעת המחבר יוצא בברכת שהחינו דלילה על משלוח מנות וסעודה דיום לא נהירא. וגם ריהטא דלשנא דמ"א לא משמע כן] אבל אם לא היה לו כלל אפשר דגם הוא מודה. אח"כ מצאתי בברכי יוסף, וז"ל: אם אין לו מגילה – יברך שהחינו, אך לא יברך ברכת שעשה נסים וברכת הרב את ריבנו [ר"י מלכו]. אבל האחרונים כתבו דגם שהחינו – לא יברך, עכ"ל. ולא אדע באיזה אחרונים מצא דבר זה, לבד ממ"א וא"ר שהעתיקו, ומהם אין ראיה כמו שכתבנו, וצ"ע למעשה. ועיין לעיל בסימן תרע"ו בשעה"צ אות ג".
על כן, מכיון שהמאירי סתר דבריו בין שבת למגילה, והפרי חדש חולק, והמשנ"ב נשאר בצ"ע והכה"ח הכריע כהפר"ח (סי' תרעו ס"ק יד), למעשה אין לברך שהחיינו ושעשה נסים אלא על הדלקה או הראיה, ובפורים רק על מקרא מגילה (כה"ח סי' תרצב אות ג).
וע"כ הטוב ביותר שבמקרים כאלו שאין לאדם אפשרות להדליק או לראות נר חנוכה, ולקרוא או לשמוע מגילה – יברך שהחיינו ושעשה נסים בלי שם ומלכות, ויהרהר שם ומלכות בלבו. וטוב לברך שהחיינו על בגד או פרי חדש, אבל ברכת שעשה נסים – יברך בלי שם ומלכות.
[32] כתב הרמ"א (סי' תרעו סעי' ב): "ויברך כל הברכות קודם שיתחיל להדליק". וכתב המשנ"ב (שם ס"ק ד): "קודם שיתחיל להדליק – דבעינן שיהיו הברכות עובר לעשייתן", וכ"כ כה"ח (שם ס"ק כא). ועיין ספר מנהגי ירושלים (אות ק), ועיין סידור האר"י משנת חסידים (עמ' כו).
מיהו בסידור הרש"ש (כתי"ק של הרב החסיד כמוהר"ר יצחק קאלאמארו ז"ל) לאחר סיום ברכת להדליק כתב: ואחר ברכה זו – ידליק, להמשיך צלם דצ', ויכוין כל הכוונות הללו במעשה ההדלקה וכו' (וסידר שם הכוונות של מעשה ההדלקה למיניהם ולפרטיהם), ואחר ההדלקה יאמר: ברכת שעשה נסים (ושהחיינו בלילה הראשונה), ולא יפסיק בין ברכה למעשה בברכה אחרת, כי כל ברכה נתקן ענין בפני עצמו, עכ"ל. וכן הביא הרב שמ"ח גאגין, בספרו שמח נפש אות ח', ערך חנוכה: "מנהג ק"ק בית אל יכב"ץ הביא אותו עט"ר מו"ז הר' שר שלום ז"ל בסידורו של תפילה דכשגומר ברכת להדליק מדליק נר הראשון ואחר כך יברך ברכת שעשה נסים וכו' עיין שם". ומקובלים המברכים בכוונות, יעשו כן.
[33] במסכת סופרים (פרק כ הלכה ו) כתוב: "וכיצד מברכין וכו' להדליק נר, ואומר: הנרות הללו וכו', שהחיינו וכו', ואומר שעשה ניסים". הרי שמברך ברכה ראשונה 'להדליק נר חנוכה' ואח"כ אומר: 'הנרות הללו', ואח"כ מברך 'שהחיינו', ואח"כ 'על הנסים'. והובא בטור (סי' תרעו) וכתב: "וכן היה נוהג ה"ר מאיר מרוטנבורק ואדוני אבי הרא"ש ז"ל".
ועיין שם לפירוש החיד"א "כסא רחמים", שכתב: "כתב הרב נחלת יעקב, וז"ל: 'לאו דוקא שאחר ברכה ראשונה אומר הנרות הללו אלא אחר שבירך כל הברכות' וכו' וגם אני בעניי כתבתי בקונטרס ככר לאדן (דף קכה ע"א) צריך לתקן הלשון, כי בתחילה מברך להדליק ואח"כ שעשה ניסים ושהחיינו באחרונה ואח"כ הנרות הללו וכו' וכתב הרב פר"ח ז"ל דיש אומרים שיאמר הנרות הללו קודם שיברך שעשה ניסים, ואינו מחוור להפסיק בברכות".
והשו"ע (סי' תרעו ס"ק ד) פסק: "אחר שהדליק, אומר: הנרות הללו אנו מדליקין על התשועות ועל הניסים ועל הנפלאות" וכו'.
כתב בבא"ח (ש"ר וישב חנוכה סעי' א): "ואחר שהדליק נר א' יאמר: הנרות הללו" וכו', וכן כתב המשנ"ב שם (ס"ק ח): "אחר שהדליק וכו' – אחר שהדליק נר הראשון שהוא העיקר אומר הנרות הללו ויגמור ההדלקות בעוד שאומר הנרות וכו' ומכל מקום מי שנוהג לומר הנרות הללו לאחר שהדליק הכל נמי שפיר דמי [פמ"ג]".
וכתב כה"ח (סי' תרעו ס"ק כח): "ומיד אחר גמר הדלקת הנר הראשון שהוא עיקר יאמר: הנרות הללו, ויגמור ההדלקות בעוד שאומר הנרות וכו'. רש"ל בתשובה סימן פה, ט"ז ס"ק ה', מגן אברהם ס"ק ג. ומכל מקום מי שאומר הנרות הללו לאחר שהדליק הכל – נמי שפיר דמי. משבצות זהב אות ה', משנה ברורה אות ח".
[34] ראה בהערה הקודמת, בדברי המסכת סופרים, [הערת העורך: וראה בפמ"ג (סי' תרע"ו משב"ז ס"ק ז), ובחתן סופר (או"ח קונטרס נר ומצוה עמ' קע) כתב שאמירת הנרות הללו הוי כגביל לתורי דלא הוי הפסק בין ברכת המוציא לאכילה, וא"כ לא הוי הפסק].
[35] כתב בשו"ת מהרש"ל (סימן פה): "וזו נוסחה הנרות הללו אנו מדליקין על התשועות ועל הניסים ועל הנפלאות שעשית לאבותינו ע"י כהנך הקדושים, וכל שמונת ימי חנוכה הנרות הללו קדש הם ואין לנו רשות להשתמש בהן אלא לראותן בלבד כדי להודות לשמך על נפלאותיך ועל ניסך ועל ישועתך. לא תשנה ולא תוסיף ולא תגרע והטעם מפורש וסימן ל"ו תיבות לבד הנרות הללו כאלו אמר הנרות הללו ל"ו הן", וכתב כה"ח (סי' תרעו ס"ק כח): "וכן הוא הנוסחא בטור. ומיהו נוסח זה יש בו ט"ל תיבות לבד מנרות הללו. ועיין אליה רבה אות ח' שכתב שאין לומר תיבת הם רק הנרות הללו קודש יעו"ש. ועוד עיין מחצית השקל שכתב דגם תיבות הנרות הללו קודש וכו' שתי תיבות הנרות הללו אינו מן המנין ואז החשבון מכוון יעו"ש. ומיהו יש מחסרין תיבת ועל וכך אומרים כדי להודות לשמך על נפלאותיך ניסך ישועתיך, ובזה יבא החשבון מכוון. והם כנגד ל"ו נרות שמדליקין בכל שמונת ימי חנוכה, דהיינו בליל ראשון אחד בליל שני שנים וכו' סך הכל של שמונה לילות הם ל"ו". וראה במשנ"ב שם (ס"ק ח), והוסיף: "ובשני תיבות הנרת הללו יש ח' אותיות רמז לח' ימי חנוכה".
ובשער הציון שם (ס"ק יג). והוסיף כה"ח (שם ס"ק כט) להסביר בשם הלבושי שרד כי 'הנרות' כתוב חסר ו' בפרשת בהעלותך (במדבר ח, ב), ולפ"ז יש סה"כ שמונה אותיות בשתי התיבות.
וכתב בבא"ח (שם): "ואחר שהדליק נר א' יאמר: הנרות הללו וכו' בנוסח המתוקן יפה שיש בו ל"ו תיבות כמנין הנרות של כל שמונת הימים", ובנוסחא שאנו אומרים יוצא ל"ו תיבות כך " "הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ 1אֲנָחְנוּ 2מַדְלִיקִין 3עַל 4הַנִּסִּים 5וְעַל 6הַתְּשׁוּעוֹת 7וְעַל 8הַנִּפְלָאוֹת 9שֶׁעָשִׂיתָ 10לְאֲבוֹתֵינוּ 11עַל 12יְדֵי 13כֹּהֲנֶיךָ 14הַקְּדוֹשִׁים 15וְכָל 16שְׁמוֹנַת 17יְמֵי 18חֲנֻכָּה 19הַנֵּרוֹת 20הַלָּלוּ 21קֹדֶש 22וְאֵין 23לָנוּ 24רְשׁוּת 25לְהִשְׁתַּמֵּשׁ 26בָּהֶם 27אֶלָא 28לִרְאוֹתָם 29בִּלְבָד 30כְּדֵי 31לְהוֹדוֹת 32לִשְׁמֶךָָ 33עַל 34נִסֶּיךָ 35וְנִפְלְאוֹתֶיךָ 36וִישוּעוֹתֶיךָ".
[36] ראה בפרק ב הערה י' שבכל חג על ידי הודאה להקב"ה והכרה בנס מתחדשת אותה הארה שהייתה באותו חג בזמן הנס, ובכך מתעוררת כביכול רצונו של הקב"ה לעשות עמנו עוד ניסים ונפלאות כאלו בימים שלנו.
[37] בא"ח (ש"ר וישב חנוכה סעי' כג). וכתב כה"ח (סי' עת"ר ס"ק כו): "ויש סגולה לשמירה לומר כל לילה אחר הדלקת נר חנוכה שבע פעמים ויהי נועם וכו' ומזמור יושב בסתר וכנזכר בספר מועד לכל חי סימן כ"ז אות י"ג בשם ספר הזכירה דף ס"ט סוף ע"א. בן איש חי שם. ועיין לקמן סימן תרע"ו אות ל'". (הערת המערכת: וכן נהג מרן הרב זצ"ל).
[38] ראה לעיל פ"ב סעיף יח ובהערות שם.
[39] ראה לעיל פ"ב סעיף טו ובהערות שם.
[40] הב"י (ס"ס רו) כתב בשם שבלי הלקט (סי' קסו): "והמברך על המצוה לעשותה או על דבר לאכלו ולא עלתה בידו לפי שעה ונתעכב מעט ועלתה בידו, לאחר מכאן – צריך לחזור ולברך וכו', ומסתברא דשיעור עיכוב זה כדי שאלות שלום תלמיד לרב", עכ"ל.
וכתב השו"ע (סי' רו סעי' ג): "כל אלו הברכות צריך שלא יפסיק בין ברכה לאכילה". והוסיף הרמ"א "יותר מכדי דבור". וכתב המשנ"ב (שם ס"ק יא): "בין ברכה לאכילה – והוא הדין ברכת המצות בין ברכה להמצוה". וכ"כ כה"ח (ס"ק יד). וכתב המשנ"ב עוד (ס"ק יב): "יותר מכדי דבור – הינו כדי שאילת תלמיד לרב שהוא שלום עליך רבי ויותר מהכי חשיב הפסק ומירי בשתיקה, אבל דבור אפילו מלה אחת הוי הפסק כל שהוא שלא לצורך הברכה וכמבואר בסימן קס"ז ס"ו עי"ש. עוד יש חילוק בין שתיקה לדיבור, דבדבור הוא לעכובא וצריך לחזור ולברך, אבל בשתיקה הוא רק לכתחלה, אבל בדיעבד אפילו שהה הרבה יותר מכדי דבור – אין צריך לחזור ולברך כל שלא הסיח דעתו בינתים. כתבו האחרונים דאפילו מפני הכבוד והיראה – אסור להפסיק אחר הברכה. ואם הפסיק – חוזר ומברך ואפילו לענית אמן או לקדיש וקדושה וברכו גם כן לא יפסיק". וכ"כ כה"ח (ס"ק טו-יט).
[41] כתב השו"ע (סי' קסז סעי' ו'): "יאכל מיד ולא ישיח בין ברכה לאכילה; ואם שח, צריך לחזור ולברך אלא אם כן היתה השיחה בדברים מענין דברים שמברכין עליו, כגון שבירך על הפת וקודם שאכל אמר הביאו מלח או ליפתן תנו לפלוני לאכול, תנו מאכל לבהמה וכיוצא באלו, אין צריך לברך".
כתב כה"ח (סי' קסז ס"ק מד): "יאכל מיד וכו'. לכתחלה לא ישהה בין הברכה לאכילה יותר מכדי שאילת שלום תלמיד לרב דהיינו שלום עליך רבי, ובדיעבד אפילו אם שהה הרבה – אין צריך לחזור ולברך, אלא אם כן דיבר בנתיים. מגן אברהם סימן רו ס"ק ד יעו"ש. אבל אם הפסיק בדיבור אפילו אין בו כדי שאילת שלום כגון שתי תיבות או תיבה אחת – צריך לחזור ולברך. כן משמע מלשון השלחן ערוך שאמר הביאו מלח הביאו לפתן, וזהו שתי תיבות, ואם לא היה צורך סעודה – היה צריך לחזור ולברך. וכן משמע ממה שנכתוב לקמן אות ס"א דתיבת אמן אפילו שהיא תיבה אחת חשיבה הפסק יעו"ש. וכן כתב נשמת אדם כלל ה אות יב. ויתבאר עוד מזה בדברינו לסימן ר"ו סעיף ג בס"ד", וכן כתב המשנ"ב (ס"ק לו).
וכתב עוד כה"ח (סי' רו ס"ק יח): "ואף אם שח מפני הכבוד והיראה בין הברכה למצוה או בנהנין לאכילה – חוזר ומברך ואסור להפסיק, דשאני קריאת שמע שאין מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו וכו' ולא שייך כל כך לקריאת שמע. אשל אברהם שם. וכן כתב ה"ר זלמן אות ג. והוא מכסף משנה פרק ב דקריאת שמע דין יז ומגן אברהם ס"ק ד יעו"ש". וראה בהערה הקודמת.
[42] ראה בהערה הקודמת, כתב בא"ח (ש"ר וישב חנוכה סעי' י): "ואם הדליק נר אחד וקודם שהדליק השאר נשפכו, או אם טעו ולא הזמינו נרות הצריכים לאותו לילה ששכחו מהם נר א' ולא הרגיש בזה אלא עד שבירך – לא ישיח אלא ימתין עד שיביאו לו האחד המשלים המנין וידליקנו, ואם שח – לא יברך". ובכה"ח (תרעו, יא) כתב: "הוה עובדא דהתחיל לברך השתי ברכות בחושבו שהיה שמן ולא נמצא כי שכחו מליתן שמן, ומצאתי להט"ז סימן רע"א ס"ק י"ט ולהכרם שלמה בסימן זה דאם השמן היה לפניו – אין צריך לחזור ולברך, וענין כזה איתיה בפוסקים לענין ברכת הפרי בכמה סוגים עיין בהם. רוח חיים אות א".
ומקור הדין ע"פ מה שכתב השו"ע (סי' קסז סעי' ו): "יאכל מיד ולא ישיח בין ברכה לאכילה; ואם שח – צריך לחזור ולברך, אלא אם כן היתה השיחה בדברים מענין דברים שמברכין עליו, כגון שבירך על הפת וקודם שאכל אמר: הביאו מלח או ליפתן תנו לפלוני לאכול תנו מאכל לבהמה וכיוצא באלו, א"צ לברך. הגה: ומכל מקום לכתחלה לא יפסיק כלל". וכתב המשנ"ב (ס"ק לז): "מענין דברים – ואפילו הפסיק בדברים שאינו לצורך פרוסת המוציא רק מעניני צרכי סעודה ואפילו דיבר להביא הכלים שהן לצורך הסעודה – לא הוי הפסק".
וכתב כה"ח שם (ס"ק נו) על דברי הרמ"א: "ומכל מקום לכתחלה לא יפסיק וכו'. כן כתב מרן ז"ל בבית יוסף בשם הכלבו דכל הני מילי דאמרינן דלא הוו הפסק דוקא בדיעבד, אבל לכתחלה – לא יפסיק אפילו בדברים אלו, עכ"ל. ומשמע דדבר זה הוא מוסכם גם לדעת מרן ז"ל מדלא הביא פלוגתא על זה בבית יוסף יעו"ש. ואם כן צריך להזמין המלח או הלפתן אם הוא צריך ללפתן לפרוסת המוציא קודם על נטילת ידים, וכן אם רוצה ליתן מאכל לאדם או לבהמה צריך ליזהר ליתן להם קודם נטילת ידים, כדי שלא להפסיק לא בין על נטילת ידים להמוציא ולא בין המוציא לאכילה. ואם לא אמר תנו קודם נטילת ידים לכתחלה לא יפסיק עד שיטעום פרוסת המוציא. והגם שאמרנו לעיל אות נ"א דאסור לטעום קודם שיתן לבהמתו, היינו לכתחלה, אבל אם כבר בירך לא יפסיק בעבור זה לכתחלה בין ברכה לטעימה. ועיין בשדי חמד כללים מערכת א' אות ק' שכתב בשם כמה פוסקים דיש אומרים דאין זה דבהמה קודמת אלא מדרבנן, ויש אומרים שהוא רק ממדת חסידות יעו"ש. ועל כן לכתחלה אין להפסיק בין ברכה לטעימה".
[43] כיון שבהדלקת נר אחד קיים את המצווה (ראה רמב"ם חנוכה פ"ד הל' א' ובמשנ"ב סי' תרעא ס"ק ד).
[44] ככלל אין יוצאים י"ח ע"י שמיעה ברדיו וכדו' ואין עונים אמן אחר הברכות ששומעים באופן זה, מג' טעמים:
א. משום שרדיו דינו כ"קול הברה". – ראה משפטי עוזיאל (ח"א אורח חיים סימן כא) שכתב: "וגם בזה נלע"ד לומר שאינם יוצאים ידי חובה. וראיה לזה ממשנה ערוכה דתנן: התוקע לתוך הבור או לתוך הדות או לתוך הפיטס אם קול שופר שמע – יצא, ואם קול הברה שמע – לא יצא. ובגמ' אמר רב הונא: לא שנו אלא לאותן העומדים על שפת הבור, אבל אותן העומדים בבור – יצאו (ר"ה כז ע"ב). מכאן אנו למדים שכל קול היוצא מפי אדם או כל מכשיר אחר יש לו שני צלילים האחד הקול הטבעי והשני הד הקול שהוא נשמע ביותר בתוך הבור או במדבר שמם וראשי ההרים וזהו מ"ש בגמ' (שם כז ע"א) התוקע לתוך הבור וכו' אם קול הברה שמע – לא יצא, ואמאי ליפוק בתחלת תקיעת מקמי דליערבב? תרי קלי מחד גברא לא משתמעי. הרי שקול האדם מתפצל לשנים האחד הוא צליל קולו היוצא מתוך גרונו, והשני הד הקול המתערב בין גלי האויר ונתקל במקום שמחזיר את הקול לאחוריו ומשמיע את קולו למרחוק כאלו יוצא ממולו ומצדדין ועל זה אמרו שמאיש אחד אי אפשר לשמוע שני קולות אלא שומעים קולו או הד קולו המכה גלים תיכף, וזהו קול הברה שאמרו במתניתין אם שמע קול הברה – לא יצא, ולפי זה קול התיליפון והראדיא שהוא קולט ומרכז את הד הקול ולא הקול עצמו הוא ודאי קול הברה ואין השומעו יוצא ידי מצות שופר, והוא הדין לכל ברכות וקדושה שהרי הד קול איננו קול האדם ואין יוצאים ידי חובה ולא עונין אמן וקדושה אלא בקולו של אדם בן דעה ובן מצוה".
ב. משום שגלי הרדיו עוברים במקום טינוף או במקום שיש גוי. ראה שולחן ערוך (סי' נה סעי' כ) שכתב: "היו עשרה במקום א' ואומרים קדיש וקדושה, אפילו מי שאינו עמהם יכול לענות. וי"א שצריך שלא יהא מפסיק טינוף או עבודת כוכבים". וביאר המשנ"ב (ס"ק סד): "טינוף – ר"ל אפילו הוא מרוחק ממנו יותר מארבע אמות דבעלמא מותר ע"י החזרת פניו אם אינו מגיע לו הריח רע והכא אינו מועיל כיון שהוא מפסיק בין העשרה ובין זה שרוצה להצטרף עמהם הוא מפסיק בין השכינה וגורם לשכינה שאינה שורה בכאן".
ואמנם המשנ"ב (שם ס"ק סב) כתב: "מדכתב השו"ע דין זה בלשון וי"א משמע דדין זה לא פסיקא ליה וכן משמע מהרמ"א בסימן עט ס"א בהג"ה דלא ס"ל כן".
אך עיין בבא"ח (ש"ר פרשת ויחי סעי' ז) שפסק: "אבל אם יש עשרה במקום אחד שאומרים קדיש או קדושה, כל השומע קולם אפילו עומד בבית אחר ואפילו יש בינו לבינם כמה בתים, ה"ז עונה עמהם קדיש, ורק שלא יהיה מפסיק בינו לבינם טינוף או עכו"ם.
ועיין בכה"ח (שם ס"ק צה) שכתב: "ודע שהגם שהשלחן ערוך העתיק בשם יש מי שאומר מכל מקום הלכה פסוקה ומוסכמת היא, אלא שכן דרך הרב בית יוסף שדין חדש שלא מצאו בפירוש כי אם בפוסק אחד כותבו בלשון יש מי שאומר, עיין מחצית השקל בסימן ל"ב ס"ק נ"ד, ובסה"ק קול יעקב סימן ל"ב אות קע"ט, וכן משמע מדברי הפוסקים הנ"ל שקבעו זה להלכה".
ג. משום שיש בעניית אמן משום אמן יתומה, כיון שמעת אמירת הברכה עד שמיעת השומע דרך המכשיר יש שהות (דיליי) של יותר מכדי דיבור. וראה ברמ"א (סי' קכד סעי' ה) שכתב גבי דין אמן יתומה: "ולא ימתין עם עניית האמן, אלא מיד שכלה הברכה יענה אמן (אבודרהם)".
[45] ראה בהרחבה הערה הקודמת.
[46] כן כתב בבא"ח (ש"ר וישב חנוכה סעי' ג), וכתב בשו"ת רב פעלים (ח"ד סי' לב): "כבר נשאל ע"ז הגאון נו"ב ז"ל מה"ת א"ח סי' קמא, והשיב, וז"ל: מה ששאלת אם האבל מברך שהחיינו על נרות חנוכה. הנה הט"ז בסי' תרעא ס"ק ח כתב שאבל המתפלל בחנוכה יברך אחר שהחיינו על הנרות משום שהחיינו ומביא זה בשם תשו' רמ"א ולא מצאתי זו בתשו' הרמ"א ומצאתיה בתשו' מהר"ם מינץ ס' מג. אבל פשוט דהיינו בצבור, אבל האבל בביתו – מברך שהחיינו. ועי' מ"א סי' תקנא ס"ק מב שכתב שלא מצינו שאבל אסור לברך שהחיינו. ולכן פשוט הוא דכוונת הט"ז היינו בצבור, עכ"ל ע"ש. והאמת אתו בזה כי התם שאני כיון שהוא מברך בשביל הצבור ולא בשבילו הא ודאי עדיף טפי שידליק אחר כדי שיברך שהחיינו מתוך שמחה דכיון דאפ' באחר משא"כ האבל בביתו שצריך לברך בשביל עצמו לא יבטל ברכת שהחיינו במצוה עוברת. וכן הוא לשון מהר"ם מינץ ז"ל בתשו' הנז' וכן ראיתי בחנוכה בלילה הראשונה מתפלל האבל אך להדלקת הנרות שיש בהם ברכת שהחיינו שראוי לברך מתוך שמחה יש מהנדזין (מהרהרים) דאחר דלאו אבל ידליק הנרות, וכן זכורני בהיותי במענץ שהיה מהר"ר זוילין ז"ל אבל על אביו והתפלל בערב חנוכה והיינו נושאים ונותנים בדבר אם האבל ידליק ג"כ הנרות או אחר שאינו אבל. ונשאר המסקנא שראוי ונכון שאחר ידליק הנרות. וכן ניהגתי אח"כ בכל מקום", עכ"ל.
וכתב כה"ח (סי' תרעא ס"ק עג): "אבל על אביו או אמו תוך י"ב חודש (ובשאר קרובים תוך שלשים) אם מתפלל בערב חנוכה – ידליק אחר הנרות משום שהחיינו, אבל שאר ערבית דחנוכה – ידליק ויתפלל. תשובת מהר"ם מינץ סימן מג, ט"ז ס"ק ח, משבצות זהב אות ח, מחזיק ברכה אות ט, חיי אדם כלל קנד אות יז, דרך החיים אות ד, משנה ברורה אות מד. מיהו בתשובת עולת שמואל סימן קו כתב: שלא ראה נזהרין בזה. וזהו דוקא בבית הכנסת משום דמעורר השמחה, אבל בביתו – ודאי מברך שהחיינו אפילו תוך שבעה. עולת שמואל שם. וכן כתב המחזיק ברכה אות יו"ד, שערי תשובה אות יו"ד. ועיין לעיל סימן תקנא אות רד דאפילו על פרי יכול לומר שהחיינו יעו"ש, וכל שכן למצוה בזמנה. ועיין לעיל סימן רכג סעיף ב". וכן כתב במשנ"ב (סי' תרעא ס"ק מד): "אם אבל מתפלל בערב חנכה – מדליק אדם אחר הנרות משום שהחינו דמברכין אז ומנכר דעת שמחה היא לצבור ואין כדאי שאבל ידליקם, [אבל בביתו – יכול לברך שהחיינו]", וביאר בשער הציון (ס,ק נ): "ואבל נקרא בכל זה י"ב חודש על אביו ואמו, ושלשים על שאר קרובים". ועיין נהר מצרים (אות ט).
[47] כתב הבא"ח (ש"ר וישב חנוכה סעי' ג): "אונן – ידליק בלא ברכה, ואם אפשר בשליח נכון ועדיף יותר". ועיין שדי חמד (אסיפת דינים מערכת אנינות אות י), וכתב כה"ח (סי' עת"ר ס"ק כ): "ואונן נראה דאין להדליק נר חנוכה, ולא דמי למגילה בסימן תרצו סעיף ז דפורים דברי קבלה מה שאין כן חנוכה, ולכך לכולי עלמא נוהג אבילות בחנוכה ובפורים אינן נוהגין, ואף דבסימן תקמ"ח נתבאר (ובדברינו לשם אות כג) דבליל יום טוב שני חייב בכל המצות נראה דשאני יום טוב שני, ומכל מקום אפשר שיניח לאשתו או לאחר להדליק ויענה אמן. אליה רבה אות י"ט. ומיהו הערך השלחן אות ג' כתב דלענין אנינות אין חילוק בין מגילה לנר חנוכה, ומכל מקום סיים דידליק בלא ברכה יעו"ש. ונראה דהיינו דוקא דליכא בר חיובא שצריך להדליק באותו חדר שהוא דר בו, אבל אם יש בר חיובא כגון אשתו ובניו הגדולים דרים אצלו באותו חדר שיש חיוב עליהם להדליק יברכו וידליקו הם והוא יכוין לצאת מספק". וכתב המשנ"ב (ס"ק יב): "אונן – פטור מנר חנכה. וכתב בא"ר דאשתו תדליק. ואם הוא מותר לענות אמן – יש דעות בפוסקים עיין ביו"ד סימן שמא. ונראה דאם אין אשתו עמו והוא יחידי בבית – ידליק הנרות לפרסומי ניסא ובלא ברכה [פמ"ג]".