פרק יב' – דיני השמנים והפתילות

פרק יב – דיני השמנים והפתילות

הכנה לחנוכה

• רצוי לעשות כל מצוה בהקדם ובזריזות מבלי לדחות אותה, כמו שאמרו חז"ל[1]: "אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה" – ולכן טוב להקדים לקנות את הנרות שמן והפתילות לנרות חנוכה, ולא להמתין עד ערב חנוכה ממש.

מעלת הרגיל בנר

• אמרו חז"ל: "הרגיל בנר – הויין ליה בנים תלמידי חכמים", וסמך לדבר[2]: "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר". כלומר, שעל ידי הדלקת "נר מצוה של שבת וחנוכה" זוכה האדם לאור התורה[3].

הידור מצווה – "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ"

• אמרו חז"ל: "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" (שמות טו, ב) – התנאה לפניו במצות", ולכן טוב שכל אחד יטרח להכין נרות וחנוכיה יפה [וראה בהערה[4]].

דיני חנוכיות הכשרות להדלקה

כוסיות זכוכית

• כוסיות מזכוכית שאינם עומדים בלי החנוכיה – מותר להדליק בהם[5], וכן יכול להניח על חנוכיה מכסף או זהב ואין בזה בעיה של הידור[6].

ניקוי הכוסיות

• המדליק בשמן – ינקה היטב את הכוסיות בכל יום לפני ההדלקה[7].

נר של חרס

• המדליק נר חנוכה בשמן והשתמש בכלי של חרס – לא ידליק בכלי זה שוב, כיון שנעשה מאוס על ידי השמן[8].

חנוכיה עגולה

• יש להקפיד להעמיד הנרות בשורה שווה, שאם יעמיד אותן בעיגול מרחוק יראה כמדורה ואינה כשרה. אמנם אם כל אחד מונח בכלי בפני עצמו ויש בין אחד לשני רווח של אצבע – כשר[9].

חנוכיה בצורת "אדם"

• חנוכיה שיש בה צורת "אדם" – אין לקנותה ואין להחזיקה בבית, עד שיחסר חלק מהצורה כך שלא תהיה שלימה. וגם אחרי שאינה שלימה – אין להדליק בה נרות חנוכה, כיון שחנוכיה נמצאת נמוך וכשמדליק נראה כמשתחווה אליו[10].

חנוכיה בת "שבעת קנים"

• אין לקיים חנוכיה בעלת "שבעה קנים", שהרי היא כדוגמת המנורה של "בית המקדש", ומי שקנה כבר חנוכיה של "שבעה קנים" – יוסיף לה "קן" נוסף ויהיו בה "שמונה" קנים[11].

סוג השמן

שמן זית

• כל השמנים והפתילות – כשרים להדלקת נר חנוכה, אולם מצוה מן המובחר – להדליק ב'שמן זית'[12].

שאר שמנים

• מי שאין לו 'שמן זית' – ידליק בשמן אחר, ועדיף בשמן שומשמין[13].

שעוה

• מי שאין לו שמן זית וכן שאר שמנים – ידליק בנרות שעוה, והוא הדין מי שסובל מריח של שמן[14].

שמן ופתילות שאינם מאירים יפה

• בימות החול – מותר להדליק נרות חנוכה גם בשמנים ופתילות שאינם מאירים יפה. ואף בשבת – מותר, ובלבד שלא יתן שמן (משוער) יותר משיעור זמן שצריך שידלקו הנרות[15].

שמן זית מוצק

• הטוב ביותר שידליק נרות בשמן זית נוזלי, אמנם מי שיש לו שמן זית מוצק או שאר שמנים – עדיף שידליק ב"שמן זית מוצק"[16].

שמן שנמצא תחת המיטה

• שמן הראוי לאכילה שהניחוהו תחת המטה – נאסר לאכילה, ונמאס גם למצוה, משום – "הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ". אמנם, מותר למוכרו למי שאינו חושש לכך, אמנם שמן מר (שמן מכונות) – שאינו ראוי לאכילה מעיקרו מותר להדליק בו[17].

שמן שנמאס

• שמן שנפל לתוכו בעל חי או שרץ וכדו' ונמאס – אין להדליק איתו נרות חנוכה, משום: "הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ"[18].

שמן למאור

• טוב להקפיד להדליק נרות חנוכה בשמן זית הראוי לאכילה ולא ב"שמן זית למאור" משום "הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ" (מלאכי א, ח). ומכל מקום, גם שמן זית למאור עדיף על שמנים אחרים שאינם מזיתים, כיון שראוי לאכילה ורק משום שמירת יתר משרד הבריאות פוסלו לאכילה, אמנם שמן למאור שנפסל ממש לאכילה יש להדליק בשמנים אחרים ולא בו[19].

שמן שריפה

• מותר לישראל להדליק בשמן שריפה (שמן תרומה שנטמאת) נרות חנוכה, ובלבד שאין לו שמן של חולין. וראוי שיתנה מראש שהוא מקצה למצוה שמן בכמות שמספיקה להדלקה של חצי שעה בלבד [ואם נכבה קודם – ישתמש בו להדלקה ביום שמיני][20]. ומכל מקום, גם אם לא התנה כך – מותר לו לשרוף את נותר השמן ביום השמיני[21].

שמן שביעית

• יש אוסרים להדליק נר חנוכה בשמן של 'שביעית' מפני שאסור ליהנות מאור הנרות, ושמן שביעית ניתן להנאה, אמנם להלכה – מותר להדליק נרות חנוכה בשמן של שביעית כשאין שמן אחר, וראוי שיתנה מראש שהוא מקצה למצוה שמן בכמות שמספיקה להדלקה של חצי שעה בלבד [ואם נכבה קודם – ישתמש בו להדלקה ביום שמיני], ומכל מקום, גם אם לא התנה כך – מותר לו לשרוף את נותר השמן ביום השמיני[22].

כשרות השמן

• בקניית השמן יש לבדוק את תווית הכשרות, שכן ישנם הרבה שמנים שאינם מפוקחים על ידי גופי הכשרות שהם מזויפים. ומכל מקום, מי שקנה שמן והדליק בו, ולאחר מכן התברר שהוא מזויף, אל יצטער על כך, כיון ששכר מצוה – איכא[23].

שמן יקר ושמן זול

• חנות שיש בה שמן זית יקר, ושמן רגיל בזול – יהדר לקנות את השמן המהודר עד תוספת של שליש מדמי שמן הזול. ואפילו אם קנה כבר שמן, ומצא שמן מהודר יותר – יחזירו ויוסיף עד שליש על מחירו, ויקנה את השמן המהודר[24].

הכין נרות וקבל שמן זית

• מי שלא היה לו שמן זית לנר חנוכה והכין נרות שעווה וכדו' לצורך הנרות, ונזדמן לו שמן זית לפני שהתחיל לברך על הנרות, נחלקו הפוסקים כיצד עליו לנהוג. ולמעשה, אם לא התחיל לברך – יסיר את נרות השעווה וידליק בשמן זית, אמנם אם נזדמן לו שאר שמנים – לא יחליף[25].

שמן של "ארץ ישראל"

• כיום יש בארץ ישראל מבחר של שמן זית המיוצר על ידי יהודים, ומצוה גדולה לקנותם, כיון שהתקיימו בו מצוות רבות, ועוד שבקנייתו מחזק את ישוב ארץ ישראל[26].

נרות שריחם רע

• מותר להדליק נרות חנוכה בנפט או בזפת למרות שריחם רע, ומכל מקום לכתחילה – ראוי שלא להדליק בהם[27].

נרות גדולים

• המדליק בנרות שעוה, טוב שיקח נרות ארוכים שיכולים לדלוק יותר מהשיעור הנ"ל, משום הידור מצווה, אך לא יקח נרות ארוכים מדי. אמנם מי שאין לו נרות כנ"ל – יכול להדליק גם נרונים קטנים, ובלבד שידלקו חצי שעה[28].

הדלקה ב"נרות קלועים או צמודים"

• אין להשתמש בנרות קלועים (נר הבדלה) או דבוקים יחד[29].

הפרש בין הנרות

• יזהר להניח נרות של שעוה בהפרש של אצבע בין אחד לשני[30].

הדלקה נרות מסוג אחיד

• אין להדליק מקצת מנרות חנוכה בשמן ומקצת בשעוה וכדו', ומכל מקום בדיעבד – מותר[31].

נרות צבעוניים ('נרונים')

• מותר להדליק בנרות צבעוניים, ולמרות שאין צבעם זהה – אין זה פוסלן. ואין זה דומה לחיוב שיהיה גודל כל הנרות שווה[32].

נרות של ע"ז

• אין להשתמש בנר שעווה של עבודה זרה להדלקת נרות חנוכה, וכמו כן יש להיזהר מכל מיני נרות עם כוכבים וכדו'[33].

קניה מיהודים

• יש לקנות מיהודי, ויש בזה קיום דברי הפסוק (ויקרא כה, יד): "אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ". ואפילו אם היהודים מוכרים ביוקר (עד שליש) – יש לקנות מהם[34].

שמש

• טוב לעשות את נר "השמש" שונה משאר הנרות בגודל או במקום הנחתו, כדי שיהא ניכר שאינו מכלל נרות חנוכה[35].

אם יש לו שמן בצמצום

• מי שיש לו שמן זית בצמצום – ידליק נר אחד בכל יום בשמן זית ואת שאר הנרות בנרות שעווה וכדומה. וטוב שגובה כל הנרות יהיה שווה[36].

שמן מהיום הקודם

• אם נשאר שמן מהדלקה של היום קודם – ניתן להשתמש בו להדלקה של היום הבא[37].

נורות חשמל

• אין לברך על חנוכיה של נורות חשמל, וכן לא בפנס המופעל על ידי סוללה, ולא יוצאים בה ידי חובה[38]. ומכל מקום, מצווה להדליק חנוכיה של נורות חשמל בלי ברכה במקומות ציבוריים, משום פרסומי ניסא[39].
• הנמצא במקום שאסור להדליק בו נרות, ואינו רואה נרות, ואינו עתיד להגיע למקום שיוכל להדליק או לראות נרות – ידליק נרות חנוכה בפנס עם סוללה או בחשמל זכר לנס ולפרסומי ניסא, אך לא יברך[40].

פתילות מ"צמר גפן" או "חוטי פשתן"

סוג הפתילות

• כל הפתילות כשרות להדלקת נרות חנוכה, ומכל מקום טוב שישתמש בפתילה מצמר גפן או מחוטי פשתן[41].

פתילה שאינה מאירה יפה

• מותר להדליק בפתילה שאינה מאירה יפה, אך פתילה שלא נדלקת כלל – אין להדליק בה[42].

פתילה ארוכה

• מותר להדליק נרות חנוכה בפתילה ארוכה (שרחוקה מהשמן) ולא צריך לקצר אותה[43].

פתיל צף

• מותר להדליק בפתיל צף, וכשמדליק – יחזיק את הגפרור הבוער סמוך לפתילה מספר רגעים, כדי שהאש תאחז בפתילה ממש ולא בשעווה שסביבה[44].

"נותר הפתילות"

• מותר להדליק נר חנוכה עם פתילה 'משומשת' שהדליקו בה נר חנוכה בלילות הקודמים. ויש אומרים שמצווה להחליף את הפתילות בכל לילה כמו שעשו במקדש. ולמעשה, כל אחד יעשה כמנהגו[45].

[1] אבות (פ"ב מ"ד).

[2] משלי ו, כג.

[3] בגמ' שבת (כג ע"ב): "אמר רב הונא: הרגיל בנר – הויין ליה בנים תלמידי חכמים". ופירש רש"י שם: "בנים תלמידי חכמים  – דכתיב (משלי ו, כג) : 'כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר' על ידי נר מצוה דשבת וחנוכה בא אור דתורה".

[4] בגמ' שבת (קלג ע"ב): " 'זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ' (שמות טו, ב) – התנאה לפניו במצות, עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה ושופר נאה ציצית נאה ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה בקולמוס נאה בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין".

וכתב השו"ע (סי' תרעג סעי' ג): "נר של חרס שהדליק בו לילה אחת – נעשה ישן, ואין מדליקין בו לילה אחרת, אלא לוקח חדשים בכל לילה, ואם אין לו אלא ישן – מסיקו בכל לילה באור, ונר של מתכת – א"צ חדש. ושל זכוכית או של חרס מכוסה – דינו כמתכת". וכתב בסדר היום (סדר חנוכה) לרבי משה בן יהודה אבן-מכיר: "ובענין הנרות שידליקו בהן – כל אחד יעשה כפי כוחו. וכל המהדר אותם ביותר – הרי זה משובח. ומי שידו משגת לעשות אותם מכסף – יעשה אותם, כי אין ההוצאה בהם כ"כ. וה' יודע כמה דאגתי על ענין זה ולא עלה בידי לקוצר ההשגה, אבל בטחתי בחסד א-להים שיגמור בידי לעשות כוונתי", עכ"ל. הביאו האליה רבה (שם ס"ק ט"ו). וברכי יוסף שם (ס"ק ז): "כתבו האחרונים שישתדל לעשות נר יפה. ואם ידו משגת – יעשה של כסף. וכ"כ הטור סימן רס"ג דישתדל לעשות נר יפה, דהרגיל בנר וכו'. ופירש שם הרב ב"ח דההדלקה חובה, וע"י שעושה נר יפה הנה שכרו בנין רבנן. עש"ב". וכתב המשנ"ב (סי' תרעג ס"ק כח): "חרס – כתבו הספרים שטוב כל אחד שיטריח לעשות לו מנורה יפה לפי כחו, וכן הנרות יעשה יפה". וכן מצאנו בהלכות שבת, עיין בשו"ע (סי' רסג סעי' א): "יהא זהיר לעשות נר יפה, ויש מכוונים לעשות ב' פתילות אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור", וביאר המשנ"ב (שם סק"א): "יהא זהיר וכו' – הנה עיקר הדלקת הנר הוא חובה משום מצות עונג שבת. ומחמת הידור מצוה – יראה לעשותו יפה, ועיין לקמן סי' רס"ד ס"ו".

כתב כה"ח (סי' תרעג ס"ק ס) בשם הרב חסד לאברהם (מעיין ב' נהר נח) בסדר הקדימויות שישנם במיני כלים הראויים לנר חנוכה: "ט"ו מיני כלים ראויים לנר חנוכה להדלקה וכל הקודם משובח, הא' כלי זהב, הב' כלי כסף, הג' נחושת קלל דומה לזהב, ד' נחושת אדום, ה' של ברזל, ו' של בדיל, ז' עופרת, ח' כלי זכוכית, ט' כלי עץ, יו"ד כלי עצם, י"א כלי חרס מצופה מאבר, י"ב כלי חרס בלתי מצופה וצריך שיהיה חדש, י"ג קליפות רמון, י"ד קליפות אגוז הנדי, ט"ו קליפות האלון, ואלו קליפות צריך לעשותם כלי כמו כף מאזנים או שראוי למוד בהם פלפל וכיוצא, אבל קליפות בצלים וביצים וכיוצא – אינם ראויים להדלקה, וכל הט"ו כלים הנזכרים שאינם יכולים לעמוד מאליו בלא סמיכה – אינם ראויין לנר חנוכה", עכ"ל. יש אומרים שאין להדליק בחנוכיה העשויה "זהב" מפני שהזהב מסמל דין, אך אין לחוש לכך.

[5]  כתב החסד לאברהם (מעיין ב' נהר נח): "וכל הט"ו כלים הנזכרים שאינם יכולים לעמוד מאליו בלא סמיכה – אינם ראויין לנר חנוכה", וכתב השדי חמד (מערכת חנוכה ס"ק ז'): "הרב יד נאמן בדף י"ד ע"א כתב דמשמע דטעמו מפני שאין לו תורת כלי ואין כאן נר, ויש לחוש לדבריו באלו העששיות שאנו מדליקין שאין להם בית מושב שאין להם תורת כלי כיון שאין ראויות לישב מאליהן, ולכן יש ליזהר ליקח לנר חנוכה אותן עששיות שיש להם מושב למטה. ונראה שאין לחוש לזה כיון שאלו העששיות. תחלת עשייתן כך דין כלי יש להם, כדתנן בפרק ד' דמסכת כלים משנה ג': שולי קרפיות ושולי קוסים הצדוניים, אף על פי שאין יכולין לישב שלא מסומכין – טמאין שלכך נעשו מתחלתן, אלמא כל שמתחלתו נעשה על צורה זו, כלי גמור מיקרי".

[6]  כתוב במשנה כלים (פי"ג מ"ו): "עץ המשמש את המתכת – טמא והמתכת המשמש את העץ – טהורה, כיצד? פותחת של עץ והפין שלה של מתכת אפילו אחת – טמאה. פותחת של מתכת והפין שלה של עץ – טהורה", וכיון שניתן להדליק בפמוט לבד, אבל לא ניתן להדליק בכוסיות בפני עצמן בלי הפמוט, וכל מטרת הכוסית זה לשמש את הפמוט בא, כדי שלא יתלכלך הכסף שקשה לנקותו, ראה בהערה הבאה, אם כן הכוסיות משמשות את הפמוט, ובטלות אליו.

[7] כתב השו"ע (סי' תרעג סעי' ג): "נר של חרס שהדליק בו לילה אחת – נעשה ישן, ואין מדליקין בו לילה אחרת, אלא לוקח חדשים בכל לילה; ואם אין לו אלא ישן – מסיקו בכל לילה באור; ונר של מתכת – אין צריך חדש. ושל זכוכית או של חרס מכוסה – דינו כמתכת". וכתב הצידה לדרך (כלל ד' פרק ב): "ומצווה מן המובחר להדליק בשל זכוכית או בשל חרס מצופה אבר כדי שיוכל לנקותם, ולא יראו מטונפים".

[8] כתב השו"ע (סי' תרעג סעי' ג): "נר של חרס שהדליק בו לילה אחת – נעשה ישן, ואין מדליקין בו לילה אחרת, אלא לוקח חדשים בכל לילה. ואם אין לו אלא ישן – מסיקו בכל לילה באור. ונר של מתכת – אין צריך חדש. ושל זכוכית או של חרס מכוסה – דינו כמתכת". וביאר המשנ"ב שם (ס"ק כט): "אחרת – שהוא מאוס וביזוי מצוה".

[9] כתב הטור (סי' תרעא): "ואם מילא קערה שמן והקיפה פתילות, אם כפה עליה כלי – כל פתילה עולה בשביל נר אחד. לא כפה עליה כלי – אפילו לנר אחד אינו עולה, לפי שהיא כמדורה. וכתב א"א הרא"ש ז"ל: מסתברא שלא הרחיקם זה מזה עד כאצבע, אבל אם הרחיקם זה מזה עד כאצבע שאינו נעשה כמדורה – יצא. ונראה לי דאפילו הרחיקם – אין להתיר בלא כפיית כלי, דמה גבול יש בהרחקה אם הפתילות גסות והלהב גדול אפילו יותר מכאצבע מתחברות, ואם הם דקות, אפילו פחות מכאצבע – סגי", וכתב הב"י שם: "ומ"ש רבינו: "ונראה לי דאפילו הרחיקם אין להתיר בלא כפיית כלי וכו' דברי טעם הם. ומיהו יש לומר דשיעור הרחקת אצבע שאמרו בפתילות בינוניות, ולפי אותו הערך צריך להוסיף ריחוק בגסות ולמעט ריחוק בדקות". וכתב כה"ח (שם ס"ק כז) על דברי הב"י: "ור"ל להשוות דברי הרא"ש ודעמיה שהביא בבית יוסף לדברי הטור, דכולהו סברי דבפתילות בינוניות הריחוק עד כאצבע, ואם הם גסות – צריך יותר, ואם הם דקות – יוכל למעט, והוא לפי הראות שאחר ההדלקה לא יהיה הלהב של הפתילות נוגע זה בזה אלא מופרד ונראה כל פתילה לבדה. אך לדעת הטור – לא פלוג ובכל ענין צריך כלי, ולדעת שאר פוסקים – סגי בהרחקה זו בלא כפיית כלי".

וכתב השו"ע (סי' תרעא סעי' ד): "מילא קערה שמן והקיפה פתילות, אם כפה עליה כלי – כל פתילה עולה בשביל נר אחד, לא כפה עליה כלי – אפילו לנר אחד אינו עולה, לפי שהיא כמדורה". ומשמע שדעתו להחמיר כדברי הטור שלא חילק בקערה בין רחוקים אצבע או לא, ולא התיר אלא אם כן כפה עליהם כלי.

וכתב הרמ"א (שם): "ולכן יש ליזהר להעמיד הנרות בשורה בשוה ולא בעגול דהוי כמדורה. ומותר להדליק בפמוטות שקורין לאמפ"א, מאחר שכל נר מובדל הרבה מחבירו". וכתב המשנ"ב שם (סקט"ז): "ואם יש הפסק מחיצה בין נר לנר וכרוחב אצבע ביניהן – מותר ואפילו לא כפה עליה כלי, וכן נוהגין. דדוקא בקערה שאין שום הפסק בין נר לנר".  וכתב עוד (ס"ק יח): "מאחר שכל נר מובדל הרבה וכו' – משמע מלשון זה דתרתי בעינן, דהיינו שיהיו ג"כ מובדלים הקנים אחד מחבירו לבד מה שיש לכל קנה מחיצה בפני עצמה. ועיין בא"ר שכתב דדי ברחב אצבע. וה"ה כשמדבקין נרות שעוה בכותל יראה שיהיו מרווח אחד מחבירו עכ"פ כשיעור אצבע". וכ"פ כה"ח (שם ס"ק ל"ד), וראה בשו"ת רב פעלים (או"ח ח"ד סי' ל').

[10] כתוב בגמ' ע"ז (מג ע"ב): "טבעת שחותמה בולט – אסור להניחה ומותר לחתום בה, חותמה שוקע – מותר להניחה ואסור לחתום בה".

וברמב"ם (פ"ג מהל' ע"ז ה"י"א) כתב: "טבעת שיש עליה חותם שהוא צורת אדם, אם היתה הצורה בולטת – אסור להניחה ומותר לחתום בה. ואם היתה הצורה שוקעת – מותר להניחה ואסור לחתום בה, מפני שהנחתם תעשה בו הצורה בולטת. וכן אסור לצור דמות חמה ולבנה כוכבים ומזלות ומלאכים, שנאמר (שמות כ, כ): 'לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי' לא תעשון כדמות שמשיי המשמשין לפני במרום ואפילו על הלוח".

ופירש הכסף משנה (שם): "ודעת רבינו שדמות שמשי מרום – אסורים בין בולטים ובין שוקעים, וזהו שכתב דאפילו על הלוח – אסור, ושאר כל הצורות, חוץ מצורת אדם – מותרים בין בולטות בין שוקעות, וזה שחלקו בטבעת בין בולט לשוקע, היינו דוקא בצורת אדם", עכ"ל.

וכתב השו"ע (יו"ד סי' קמא סעי' ד): "אסור לצייר צורות שבמדור שכינה… וכן צורת אדם לבדו – כל אלו אסור לעשותם אפילו לנוי. ואם עובד כוכבים עשאם לו – אסור להשהותם. במה דברים אמורים: בבולטת, אבל בשוקעת כאותם שאורגים בבגד ושמציירים בכותל בסמנין – מותר לעשותם", כלומר שצורת אדם – אסור לעשות, ואם עשה גוי – אסור להשהות בבית, וראה ברמ"א ובש"ך שם (ס"ק כד).

וכתב עוד השו"ע (שם סעי' ז): "יש מי שאומר שלא אסרו בצורת אדם ודרקון, אלא דוקא בצורה שלימה בכל איבריה, אבל צורת ראש או גוף בלא ראש – אין בה שום איסור לא במוצאו ולא בעושה". וכתב הרמ"א שם: "וכן נוהגין". אולם הט"ז (שם סקט"ז) כתב: "בפרישה (אות ל"ז) כתב בשם רש"ל (בביאורו לטור) דבסמ"ג (לאוין כב עמוד סב) נוטה לאיסור אפילו בפרצוף אדם לבד", וכן פסק החכמת אדם (כלל פ"ה ס"ד) וכן כתב בשאילת יעב"ץ (סימן ק"ע). וכתב הש"ך (שם ס"ק ל"ב): "והמחמיר בכל זה – תבא עליו ברכה".

וכתב בשיורי ברכה שם (ס"ק ב'): "מנורת חנוכה של כסף שיש בה צורת חצי גוף אדם בולטת ושאר צורות – צריך לפוחתן, והגם שהיתה של רב גדול, אין לחוס על כבודו, ואדרבא זהו כבודו שלא יזכר שמו על תקלה. שאלת יעב"ץ ח"ב סימן קי"ד. ועמ"ש הרב בית דוד י"ד סימן ע"ה, ושם כתב דנהגו לקיים המנורות שמצוייר ראש אדם לבד עפ"י מרן, אף כי מהרימ"ט (חיו"ד סי' לה) אוסר, משום שכבר נהגו התר מזמן קדמון, ע"ש. ועמ"ש בשו"ת בית יהודה דף קט"ו ע"ג".

ולמעשה כתב הבא"ח (ש"ש מסעי סעי' י'): "צורת האדם דאסור בבולטת, היינו אפילו שהוא אינו שלם אלא מצד הפנים ואין בו צד האחור, דאפילו דאין עשוי כל הגוף שלם פנים ואחור – נמי אסור, אבל אם צד הפנים עצמו אינו שלם שאין בו אלא רק צורת הראש בלבד ואין בו ידים ורגלים – מותר אפילו בבולט. וכן אם הוא חצי גוף כאדם השוכב על צידו שאין בו אלא עין אחת ואוזן אחת וחצי חוטם ויד אחת ורגל אחת – מותר אפילו בולט. ויש חולקין ואוסרין בכל גוונא בבולט, וכיון שהוא איסור תורה – יש להחמיר כסברת האוסרין". ולכן אף אם יש רק את הפנים – אין לקנות, ואם קנה – ישבור חלק מהפנים. אמנם גם לאחר שישבור חלק מהפנים – עדיין יש לאסור להדליק בה נרות חנוכה, כיון שיש להדליק את הנרות בתוך עשרה טפחים, וממילא כדי להדליק הוא צריך להתכופף ונראה כמשתחווה לדמות.

[11]  כתוב בגמ' ראש השנה (כד ע"א): "תניא: לא יעשה אדם בית תבנית היכל, אכסדרה תבנית אולם, חצר כנגד עזרה, שלחן כנגד שלחן, מנורה כנגד מנורה", ופסקו הרמב"ם (הלכות בית הבחירה פ"ז הלכה ו').

כתב השו"ע (יו"ד סי' קמא סעי' ח): "לא יעשה… מנורה תבנית מנורה, אבל עושה של חמשה קנים או של ששה או שמונה. אבל של שבעה – לא יעשה אפילו משאר מיני מתכות, ואפילו בלא גביעים וכפתורים ופרחים, ואפילו אינה גבוהה י"ח טפחים", עכ"ל.

וכן כתב החיד"א (שיורי ברכה שם): "הרב דבר משה בח"א סימן קכ"ב בסוף ח"מ דף קמח ע"ב רצה להליץ לקיים מנורה שהיתה בבהכנ"ס בת שבעה קנים, שערערו מדין זה. ודברים חלושים הם כאשר יראה הרואה. ומ"מ בסוף דבריו גם הוא מסכים, בפרק שילוח הקן או יוסיף קן, ע"ש. וכן ראוי לעשות, דמי יכנס באיסור תורה על חילוקים שאינם מפורשים ופשוטים. וכבר הגאון מהר"י קולין בשרש ע"ה חתם דבריו וכתב: כל המתיר ומקיל בעשיית מנורה זו, מיקל באיסור תורה ועתיד ליתן את הדין, עכ"ל. וזכורני במימי נעורי שעשו בבית הכנסת שבעה"ק ירושלים מנורה של מתכת בת שבעה קנים, ומורינו הרב מהר"א נחום ושאר הרבנים זכר כלם לברכה אסרו לקיימה, וצוו לתקנה תכף, והוסיפו קן לה, וכן ראוי להורות". וע"כ אין לעשות חנוכיה בת שבעה קנים, אפילו אין צורתה דומה למנורה שהייתה בבית המקדש.

ובפתחי תשובה (שם סקי"ד) כתב: "מנורה תבנית מנורה. עיין בספר בכור שור בחדושיו למסכת ר"ה דף כ"ד שכתב: בענין אשר חדשים מקרוב באו עושים כוונים למלאכת מנורת המקדש בשינוי עמידת הקנים, דהיינו שעושים ז' קנים, וששה מהם מעמידים בדמות עיגול או משולש או מרובע אלו נגד אלו ואחד באמצע, דיש למחות בידם, דכל דבר שאינו מעכב במנורה אינו מעכב באיסור עשיית תבניתה, ולא מצינו שיעכב במנורה סדר עמידת הקנים. ועוד אני אומר דכל שעושה ז' קנים אפילו חסר איזה דבר המעכב -אסור כו', וכיון שכן כ"ש שאין להקל במידי דלא מעכב כלל והוא סדר עמידת הקנים, ע"ש. ועי' בספר משנת חכמים הלכות עבודת כוכבים וחוקותיהם דף ס"ד (צפנת פענח סוף סימן י"ח) שדעתו נוטה להתיר בכה"ג שעושה הקנים בעיגול, וכן במנורות שנעשין על נרות ולא על שמן, עיין שם שאין דבריו מוכרחים, ויש להחמיר מאחר שהוא איסור תורה כדמשמע בש"ס עבודת כוכבים ד' מ"ג ע"ב וכמ"ש בתוספות שם ד"ה לא אסרה תורה. ועיין בדברי מהרי"ק (שורש ע"ה) שהביא ב"י ס"ס זה".

[12] בגמ' שבת (כא ע"א): "א"ר זירא אמר רב מתנה, ואמרי לה: א"ר זירא אמר רב: פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת – מדליקין בהן בחנוכה בין בחול בין בשבת. א"ר ירמיה: מאי טעמא דרב? קסבר: כבתה – אין זקוק לה, ואסור להשתמש לאורה", ע"כ. ועוד בגמ' שם (כג ע"א): "א"ר יהושע בן לוי: כל השמנים – כולן יפין לנר, ושמן זית – מן המובחר. אמר אביי: מריש הוה מהדר מר אמשחא דשומשמי, אמר: האי משך נהוריה טפי (בתחילה היה רבה בר נחמני מחזר אחר שמן שומשמין כדי להדליק בו נר חנוכה שאינו ממהר לכלות כשמן זית), כיון דשמע לה להא דרבי יהושע בן לוי (ששמן זית הוא מן המובחר) מהדר אמשחא דזיתא, אמר: האי צליל נהוריה טפי (היה מחזר אחר שמן זית שאורו צלול יותר)".

וכתב המאירי שם (כא ע"א): "ממה שכתבנו למדת שנרות של שעוה מותרות לנר חנוכה, ומ"מ נויי מצוה הוא לעשות בשמן, אחר שהנס היה בשמן, והוא שאמרו למטה: כל השמנים יפים לנר ושמן זית מן המובחר. ואף על פי שקצת מפרשים פירשוה לענין שבת, בתוספות פירשוה לענין חנוכה ומטעם שכתבנו".

והנה הבית יוסף (ריש סי' תרעג) כתב: "כל השמנים והפתילות – כשרים לה בין בחול בין בשבת אף הפסולים לנר של שבת, פלוגתא דאמוראי בפ' במה מדליקין (כא.) ומשמע בגמ' (שם:) דהלכתא כרב דאמר פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת – מדליקין בהם בחנוכה בין בחול בין בשבת, וכן פסקו הפוסקים. והרוקח (סי' רכו ד"ה כל השנים) כתב: שמן זית מצוה מן המובחר, וגם המרדכי (סי' רסח) כתב שמהר"ם היה רגיל להדליק בשמן זית", ע"כ.

ועיין בדרכי משה (אות א) שכתב על מה שכתב הב"י בשם המרדכי: "וכן נהג מהרי"ל (הלכות חנוכה העמ' תג אות ג), והמנהג הפשוט להדליק בשעוה, וכ"כ במנהגים (ר"א טירנא הל' חנוכה עמ' קמד) דשעוה מצוה מן המובחר כמו בשמן זית וכתב מהרא"ם: וטעמא כי בודאי צליל נהוריה טפי מכל השמנים, ובכל בו (סי' מד): יש מדליקין בנרות של שעוה. ור"ף היה מצריך נרות ארוכות. אמנם מצוה מן המובחר בשמן זית שבו היה הנס, עכ"ל".

והנה השו"ע לא הזכיר שיש ענין להדליק בשמן זית דווקא, וזה לשונו (סי' תרעג סעי' א): "כל השמנים והפתילות – כשרים לנר חנוכה, ואף על פי שאין השמנים נמשכים אחר הפתילה ואין האור נתלה יפה באותם הפתילות", עכ"ל. אולם הרמ"א כתב: "ומיהו שמן זית מצוה מן המובחר. ואם אין שמן זית מצוי – מצוה בשמנים שאורם זך ונקי. ונוהגים במדינות אלו להדליק בנרות של שעוה כי אורן צלול כמו שמן". וכתב המשנ"ב (שם סק"ד), על מה שכתב הרמ"א שנוהגין בנר של שעוה: "ומכל מקום מצוה בשל שמן טפי מנרות של שעוה, דעל ידי השמן נעשה הנס", עכ"ל. וטעם נוסף כתב כה"ח (שם ס"ק יב): "ועוד שבו היו מדליקין את המנורה", עכ"ל. וע' בספר ידי חיים (סי' תרעג אות א) שהוסיף לתת טעמים למה יש מצוה בשמן זית דווקא.

[13] ראה בהערה הקודמת. וכתב הכה"ח (שם ס"ק טז): "ושמן שומשמין אם הוא זך ונקי – הוא יותר משובח משאר שמנים, כמ"ש במסכת שבת דף כ"ג ע"א: אמר אביי: מריש הוה מהדר מר אמשחא דשומשמי, אמר: האי משיך נהורי טפי", יעו"ש".

[14] הנה הדרכי משה (סי' תרעג אות א) כתב: "וכן נהג להדליק בשמן זית מהרי"ל (הל' חנוכה עמ' תג אות ג) והמנהג הפשוט להדליק בשעוה, וכ"כ במנהגים (ר"א טירנא הל' חנוכה עמ' קמד) דשעוה מצוה מן המובחר כמו בשמן זית. וכתב מה"ר אברהם מפראג: וטעמא כי בודאי צליל נהוריה טפי מכל השמנים, ובכל בו (סי' מד, ד.): יש מדליקין בנרות של שעוה. ור"ף היה מצריך נרות ארוכות. אמנם מצוה מן המובחר בשמן זית שבו היה הנס, עכ"ל". ופסק הרמ"א (סי' תרעג סעי' א): "ומיהו שמן זית מצוה מן המובחר. ואם אין שמן זית מצוי – מצוה בשמנים שאורן זך ונקי. ונוהגים במדינות אלו להדליק בנרות של שעוה כי אורן צלול כמו שמן".

וכתב המהר"ל מפראג (נר מצוה, עמוד כ"ד דפוס ישן, ד"ה אמר יהודה): "מה שרוב העולם נוהגין לעשות נרות של שעוה להדליק בו, חוץ מן אותם המדקדקים להדליק בשמן זית מפני שהוא זכר לנס שנעשה בבית המקדש, כי לפי הנראה שהוא פסול לנר חנוכה לגמרי, דלא נקרא נר כלל, רק זה נקרא נר שנותנין השמן בכלי ומניחים שם הפתילה, שזה נקרא נר, לא כאשר כורכין השעוה על הפתילה, וכן חלב שכורכין על הפתילה לאו נר הוא רק אבוקה, ואבוקה נראה דפסול לנר חנוכה… וכן דבר זה כאשר כורך שעוה על הפתילה, לאו נר הוא, רק אבוקה הוא ואין אבוקה הוא נר, וכו' וזהו ההפרש שיש בין אבוקה לנר, שהנר אינו שולט בכולו, שהרי הכלי עצמו נקרא ג"כ נר בכל מקום ובו אינו שולט האור הדולק… אבל אבוקה אין צריך לזה, רק מיד הוא שולט בכל השמן". ויוצא שלדעת המהר"ל מפראג שאין להשתמש בנרות שעווה לנרות חנוכה.

וע' בספר חסד לאברהם (מעין השני נהר נ"ח) שאחרי שמנה ט"ו כלים הראויים לנר חנוכה ובאחרונה מנה קליפות רימון, אגוז והאלון כתב, וז"ל: "ואלו הקליפות צריך לעשותם כלי וכו' וכל הט"ו הכלים הנזכרים שאינם יכולים לעמוד מאליו בלא סמיכה אינם ראויים לנר חנוכה", עכ"ל. ומבואר שגם לדעתו צריך דווקא כלי לנרות חנוכה. וראה בשו"ת אבני נזר (או"ח סי' ת"ק) שהסיק שדין זה אם הכלי מכלל הנר, תלוי במחלוקת ראשונים.

ובשעה"צ (ס"ק ד) כתב: "והנה דעת מהר"ל מפראג בספרו נר מצוה שלא להדליק כלל בנר שעוה וחלב, אלא דוקא בשמן, מפני שהנס נעשה בשמן, אבל אין נוהגין כוותיה, מחצה"ש", עכ"ל. ולפלא על דבריו, שהביא בשם המהר"ל מפראג שעדיף להדליק בשעווה ולא כתב שהוא פוסל בשעווה דהוי כמדורה – כדמשמע מדבריו לעיל. אולם דעת האחרונים למעשה להתיר בנרות, וכמו שהובא בכה"ח (סי' תרעג סקי"ח): "ונוהגין במדינות אלו להדליק בנרות של שעוה וכו'. והעטרת זקנים כתב בשם מהר"ל מפראג לאסור בשל שעוה דהוי אבוקה, ואין נוהגין כן. מחצית השקל ס"ק א'. וכן כתב הברכי יוסף שם דמאן דאסר נרות שעוה לא חש לקמחיה וכבר מחי לה אמוחה בספר אליה רבה, עכ"ל". ולכן אם יכול – ידליק בשמן רגיל, וכן כתב השדי חמד (מערכת חנוכה אות ה'). אבל מי שאינו סובל את ריח השמן – יכול להדליק בנרות שעוה.

[15] ראה בהערה הקודמת. כתב הב"י (סי' תרעג): "כתב הרשב"א (ח"א סי' קע): שאלת במה שכתב הרי"ף (ט.) בנר חנוכה שמותר להשתמש לאורה אחר עבור זמנה דאם כן למה התירו בה שמנים ופתילות שאסרו חכמים להדליק בהם בשבת שהרי כל עצמן לא התירו אותן אלא מפני שאסור להשתמש לאורה, קושיא זו אינה כלום, שהרי לא הצריכו להוסיף בשמן שיהא הולך ודולק כל הלילה אלא כדי שיעורו, ובתוך זמן זה היה ראוי לחוש שמא יטה, אבל כל שאסרו תוך זמנה – מותר להדליק בהם. ובשבת נותן באומד גם כפי שיעורו ולא בצמצום שאי אפשר, כמו שאי אפשר גם כן שיעור איסור תשמישו שאינו נמנע מתשמישו שיעור זמן מצומצם, ומאן לימא לן שהתירו להוסיף בשמן כשבא להדליק בשבת באותן שמנים, עכ"ל".

והנה על מה שפסק השו"ע שבחנוכה כל השמנים ופתילות – כשרים, בין בחול בין בשבת, הוסיף הרמ"א: "אם אינו נותן בנר רק כדי שיעור מצותו", עכ"ל. וביאר המשנ"ב שם (ס"ק ו): "אם אינו נותן וכו' מצותו – דאם יתן יותר, יש חשש שמא יטה אותו נר חנוכה להשתמש בו אחר השיעור של הדלקה שאז מותר ליהנות ממנו כדלעיל בסימן תרע"ב ס"ב".

[16]  ראה בהערה הקודמת, בדברי המהר"ל מפראג וה"ה בזה.

וכתב הרמב"ם (הל' תמידין ומוספין פ"ג הי"ב) "מהו דישון המנורה, כל נר שכבה מסיר הפתילה וכל השמן שבנר ומקנחו ונותן בו פתילה אחרת ושמן אחר במידה והוא חצי לוג", כלומר שבבית המקדש היו מדליקים בשמן ולא בדבר מוצק וכתב עוד (הל' ביאת מקדש פ"ט ה"ו) זה לשונו: "וכן הדלקת הנרות כשירה בזרים לפיכך אם הטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ מותר לזר להדליקן", משמע שהניקוי והקינוח הוא מעבודות במקדש, ולכן לא כשר בזר, וכתב המור וקציעה סי' תרע"ג "ומיהו על כל פנים נראה שצריך השעוה להיות מהותך כשמדליקין בו, דאם כורכו סביב הפתילה אין שם שמן עליו כלל… דבודאי כל מה דאפשר למיעבד דוגמת הנס, עבדינן", ולכן לכתחילה יש להדליק בשמן זית נוזלי, ואם אין ידליק במוצק שכל כמה שאפשר לעשות דומה לנס יש לעשות.

[17] כתוב בירושלמי תרומות (פ"ח ה"ג): "אמר רבי אמי: צריכין למיחוש למה דברייתא חששין אסור דלא למיתן בר נש פריטין גו פומא, ותבשילא תותי ערסא". ובגמ' פסחים (קיב ע"א): "תנא: אוכלין ומשקין תחת המטה, אפילו מחופין בכלי ברזל – רוח רעה שורה עליהן". והביאה הב"י, ופסקה השו"ע (יו"ד סי' קטז סעי' ה): "ולא יתן תבשיל ולא משקים תחת המטה, מפני שרוח רעה שורה עליהם". וכתב הש"ך שם (ס"ק ד') שאפילו הם מכוסים – אסור ליתן, וכך כתב בחכמת אדם (כלל ס"ח סעי' ג'). והנה מלשון תבשיל שכתוב בירושלמי ובשו"ע, דייק במילי דחסידותא (אות תנ"ח), שמאכל שמחוסר בישול – מותר, וראה בערוך השולחן (שם סעי' י"א), הובא בכה"ח שם (ס"ק מ').

וראה בבינת אדם (שער איסור והיתר סי' סג ס"ק פב) שכתב להעיר: "בפרק ערבי פסחים דף קי"ב איתא: תנא: אוכלין ומשקין תחת המטה אפילו מכוסה בכלי ברזל – רוח רעה שורה עליהן. ולפי זה משמע דאין חילוק בין אוכלין חיין או מבושלין, וכן שמעתי שהגאון החסיד ז"ל צוה בצנון שהניחו תחת המטה לחתוך לחתיכות קטנות ולזרקה כדי שלא ימצאנה אדם", וכן כתב בשו"ת אור יצחק (סי' י"ד), ובכה"ח שם.

והנה בשו"ת שבות יעקב (ח"ב סי' קה) כתב: "בדבר אוכלין ומשקין שנותן תחת המטה אם אסורין בדיעבד. נ"ל פשוט דאין כאן חשש איסור בדיעבד רק דבכל אלו מבואר בש"ס ופוסקים דהוא רק אזהרה לכתחלה", הביאו הפת"ש (ס"ק ד'), וכן כתב הרעק"א ודרכי תשובה (ס"ק לה), וראה עוד בכה"ח (ס"ק מ"ד), כלומר שבדיעבד יהיה מותר, אמנם בשיורי ברכה (ס"ק י') חלק על השבות יעקב וכתב שאפילו בדיעבד יהיה אסור, וכן כתב זבחי צדק (ס"ק כ"ח).

כתב כה"ח (יו"ד סי' קטז ס"ק מב): "ואם הארץ רצופה – נראה דאין רוח רעה שורה עליהם, כמו גבי מים אחרונים באורח חיים סימן קפ"א סעיף ב' ובדברינו לשם אות י"ג יעו"ש. וכן כתב הרב יפה ללב חלק ג' בסימן זה אות ו' דאם הקרקע מרוצף באבנים או בקורות וכיוצא – אין לחוש דאין רוח רעה שורה, אלא על גבי קרקע ממש אדמת עפר, לא כן כשיש דבר מפסיק ביניהם יעו"ש. והגם דיש להשיב קצת על זה, מכל מקום לסניף בעלמא הוי וכמו שנכתוב לקמן סוף אות מ"ד", עכ"ל. ע"ע שם (ס"ק מ"ד) שהאריך כה"ח לצדד בעד הפוסקים המקילים בדיעבד בענין הנחת אוכלים מתחת למטה, וז"ל: "ועוד יש לעשות סניף לזה אם הקרקע מרוצף כמו כתבנו לעיל אות מ"ב ולהקל. ואם יש הפסד מרובה או אוכל חי – יש להקל אפילו בקרקע שאינו מרוצף, כיון שיש מתירין באוכל חי כמו שכתבנו לעיל אות מ' ויש לעשות סניף לזה. ואפשר דגם הרב זבחי צדק והרב בן איש חי אילו ראו כל הפוסקים הנזכרים לא היו מחמירין", עכ"ל.

וכתב הבינת אדם: "אמנם דבר זה מצוי מאוד בבני הכפרים שמניחים כל הלפתות וביצים תחת המטה ואפשר כיון דדשי בה רבים שומר פתאים ה'… ועוד נראה לי דלפי הנראה לא גרסינן בפסחים אוכלין כלל שהרי הרמב"ם וסמ"ג ורי"ף ורא"ש וראב"ד כולם כתבו דין זה על פי הירושלמי… וכיון שכולם כתבו רק תבשיל וכדאיתא בירושלמי אין לנו אלא מה שחידשו דוקא תבשיל ולא דברים חיין, והגאון החסיד חשש לגירסא שלנו". וראה בשיורי ברכה (ס"ק ט').  וכתב ערוך השולחן (סעי' י"א): "ועכשיו אין נזהרים בזה, ושומר פתאים ה' כיון דדשו בהו רבים".

ועל כן, מאחר שהחיד"א, זבחי צדק ובן איש חי כתבו להחמיר בזה אפילו בדיעבד, ועל אחת כמה וכמה שאמרו חכמינו ז"ל שחמירא סכנתא מאיסורא (חולין י ע"א), ראוי וטוב לנהוג בו איסור. ומכל מקום מותר למוכרו לאלו שנוהגים להקל בזה, הואיל שיש  להם על מה שיסמוכו.

ולענין נרות חנוכה, כיון ששמן ראוי לשימוש כך, ולכתחילה אין להשתמש בו, נשאר רק הקולא של קרקע מרוצפת, או שומר פתאים ה', ולכן יש להחמיר שלא לאוכלו, והוא הדין שלא להשתמש בו לנרות חנוכה משום הקריבהו נא לפחתך, וכן כתב בשו"ת תורה לשמה (סי' קח): "כל הראוי לאכילה אם הניחו תחת המטה – שורה עליו רוח רעה ונפסל לאכילה, ומאחר שנפסל לאכילה – ממילא נפסל להדליק ממנו נר מצוה של שבת ויו"ט וכיוצא משום דהקריבהו לפחתיך". וכ"כ בא"ח (ש"ר פר' וישב – חנוכה סעי' יב), וכתב עוד: "אבל אם השמן הוא מר דאינו בר אכילה – אינה שורה עליו רוח רעה, ושרי", והביאו כה"ח (סי' תרעג ס"ק יא) [וציין למה שכתב ביו"ד]. אמנם ניתן לתת או למכור למי שאוכל כל סוגי אוכלים שתחת המטה משום שדשו בו רבים.

[18]  הב"י (או"ח סוף סי' קנד) כתב בשם הרבינו ירוחם (נתיב ט"ו ח"ה אות כט): "עכבר שנמצא בשמן של בית הכנסת, כתב גאון בתשובה שאם השרץ נימוח בשמן – משערין לו בשישים, אם הוא שמן רותח, ומותר באכילה וכל שכן להדלקה, ואם השמן בצונן – מעבירו במסננת ומותר אפילו באכילה ולא בעי ששים. ולגבי נרות בית הכנסת, אם הוא מאוס – אסור בהדלקה משום הקריבהו נא לפחתך, עכ"ל. וכן כתב הר"ן בסוף פרק גיד הנשה (לו: ד"ה גרסינן)", עכ"ל. ופסק השו"ע (שם סעי' יב): "עכבר שנמצא בשמן של בית הכנסת, אם הוא מאוס – אסור להדליקו בבית הכנסת". ובמשנ"ב (שם סקמ"ט) כתב: "אם הוא מאוס-  ואפילו יש ששים נגדו דמותר באכילה, כיון שמאוס אסור משום 'הקריבהו נא לפחתך'. ויש מקילין ביש ששים". עוד כתב המשנ"ב (שם סק"נ): "אסור להדליקו בבית הכנסת –  בפמ"ג מצדד דהוא הדין לשאר הדלקה של מצוה, כגון נר שבת וחנוכה, אסור אם הוא מאוס לו". וכתב כה"ח (סי' קנד ס"ק ט"ף): "משמע אפילו מותר באכילה, כגון שיש ששים כנגד העכבר, אפילו הכי – אין מדליקין בו, מפני שהוא מאוס ואמרינן ביה: 'הקריבהו נא לפחתך'. עולת תמיד אות ט"ו. וכן כתב המגן אברהם ס"ק י"ט בשם תורת חטאת כלל כ"ב והבחיי ורבינו ירוחם והרא"ש פרק גיד הנשה, אלא שבשם הרשב"א בתורת הבית בית ד' שער א' כתב דאם הוא בענין שאסור באכילה – אסור בהדלקה, וכן פסק הט"ז ביורה דעה סימן ק"ד ס"ק ד' ובזה הסימן ס"ק יו"ד, אבל המאמר מרדכי אות י"א השיג על דברי הט"ז הנז', והעלה לדינא דכל שהוא מאוס אף על גב דאיכא ששים – אסור לבית הכנסת. וכתב דהכי משמע לשון השלחן ערוך כאן שתלה הדבר במיאוס ולא באיסור, יעו"ש. וכן הרב מנחת יעקב כלל כ"ב השיג על דברי הט"ז והסכים לדינא דאסור אף על גב דאיכא ששים, יעו"ש, והביאו המאמר מרדכי שם, וכן פסק אליה רבה אות ח"י, נהר שלום אות ב', וכן כתב הפרי חדש ביורה דעה סימן ק"ד ס"ק ט', משבצות זהב שם אות ד', ערך השלחן שם אות ו'. ופחות מששים אפילו אין מאוס – אסור. משבצות זהב שם. ואם הוא מאוס לדידיה, אפילו שאין מאוס לאחרים – אסור לו להדליק. כנסת הגדולה שם בהגהות בית יוסף סוף הסימן, פרי חדש שם, משבצות זהב שם. ואם אינו מאוס לו, אף שמאוס לאחרים – מותר להדליקו. אליה רבה אות י"ח, פרי חדש שם, משבצות זהב שם, ערך השלחן שם אות ז', אשל אברהם בזה הסימן אות י"ט. ועיין משבצות זהב בזה הסימן אות יו"ד שכתב דאפשר לבית הכנסת כל שמאוס לאחרים הקריבהו לפחתך, ודוקא בביתו נר שבת וחנוכה ויאר צייט וכדומה שרי, כל שאין מאוס לדידיה, יעו"ש", כלומר כאשר השמן מאוס לאדם שמדליק בו – אין להדליק בו נרות של מצוה.

[19] עיין לעיל בהערה י"ב שלכתחילה יש להביא שמן כמו בבית המקדש ושם הביאו שמן הראוי לאכילה, ראה רמב"ם (הל' איסורי מזבח פ"ז ה"י), וראה בהערות הקודמות, ששמן שנמאס או נפסל לאכילה – אין להדליק עמו נרות חנוכה, וא"כ הוא הדין בשמן זית שהיה ראוי לאכילה ונפסל שאין להדליק עמו לכתחילה נרות חנוכה, אולם אם יש לו רק את שמן הזה – יכול להדליק בו, כי השמן ראוי לאכילה ורק משום שמירת יתר משרד הבריאות פוסלו לאכילה.

[20] ובהרחבת דין תנאי ובאיזה אופן מועיל עיין מש"כ לקמן בפרק יג סעי' כה בערך 'כיבוי או שימוש בנרות או בשמן אחר חצי שעה'.

[21] כתוב במשנה תרומות (פי"א ה"ה): "מדליקים שמן שריפה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמבואות האפלין, ועל גבי החולין ברשות כהן". והירושלמי שם העמיד שמדובר בבת כהן יחידה שנישאת לישראל, ונפל לה בירושה שמן שריפה, או אפילו תרומה טהורה, והיא הורישה אותה לבנה הישראלי, ולכן התרומה היא קניינו הפרטי של הישראל (ועיין משנה למלך, הלכות תרומות פ"ב הי"ד).

עוד מובא בירושלמי (שם): "מהו להדליק שמן שריפה בחנוכה? אמרין דבי ר' ינאי: מדליקין בשמן שריפה בחנוכה. אמר ר' ניסא: אנא, לא אנא חכים לאבא. אימא הוה אמרה לי: אבוך הוה אמר: מי שאין לו שמן של חולין – מדליק שמן שריפה בחנוכה" (פירוש: שאביו נפטר בעודו צעיר, והוא לא הכיר את אביו, ואמו אמרה לו את הדברים בשם אביו). לכאורה מדברי הירושלמי יוצא שישנה מחלוקת אם מותר להדליק נר חנוכה בשמן טמא: לדעת ר' ינאי – מותר, ולדעת ר' ניסא שאמרה לו אמו בשם אביו – מותר רק אם אין לו שמן של חולין. ועיין שם במראה הפנים הסובר שאין מחלוקת בין דבי ר' ינאי לר' ניסא, שכן אם היתה מחלוקת היינו צריכים לפסוק כמו דבי ר' ינאי שהם רבים, ולא לסמוך על ר' ניסא שלא הכיר את אביו ורק אמו מסרה לו הלכה בשם אביו.

והסביר הפני משה שצדדי הספק בירושלמי הם – מאחר ויש לישראל בשמן השריפה זכות קניין (ויכול למוכרו לכהן), ומאידך אין לו זכות הנאה (כלומר, שהוא בעצמו אינו יכול ליהנות בדרך שימוש שלא ברשות הכהן), האם אוסרים עליו להדליק נרות חנוכה בשמן זה, או שמא נאמר מאחר והכלל הוא שמצוות לאו ליהנות ניתנו, ואפילו מצוות דרבנן, אין זו הנאה לישראל ואינו צריך רשות מכהן. דבי ר' ינאי פסקו שמותר, ואין צורך שיהיה ברשות כהן, כיון שהדלקה זו היא מצוה, ומצוות לאו ליהנות ניתנו. והוסיף על זה ר' ניסא, שרק אם אין לו שמן של חולין – מותר להדליק.

וכן פסק הרמב"ם (הלכות תרומות פי"א הי"ח): "וכן מדליקין שמן שריפה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמבואות האפלים שלא ברשות כהן. ומי שאין לו חולין להדליק נר חנוכה – מדליק שמן שריפה שלא ברשות הכהן, מדליקין שמן שריפה על גבי החולין ברשות כהן".

וראה במשנה למלך (שם ובפ"ב הי"ד) מה שדן בזה, וכתב כי לדעת התוס' (פסחים לד ע"א ד"ה "מחמין") משמע שבמשנה בסוף תרומות (פי"א מ"י) לפיה מדליקים בשמן תרומה טמאה בבתי כנסיות מיירי ברשות כהן, והיינו שיש שם כהן, ומטעם נר לאחד נר למאה, לאפוקי מה שכתבנו לעיל בשם הירושלמי שם, שמחלק בין הדלקה בבתי כנסיות, שלא צריך רשות כהן, לבין הדלקה לחולה שצריך רשות כהן, כפי שפסק הרמב"ם.

הרדב"ז (על הרמב"ם שם) כתב שהטעם שמותר להדליק נר חנוכה בשמן שריפה שלא ברשות כהן הוא "משום פרסומי ניסא". אך הוסיף וכתב: "ונראה לי דבשבת של חנוכה – אין מדליקים בשמן של שריפה דאין שורפין קדשים בשבת, דלא עדיף מנר ביתו, ותנן: 'אין מדליקין בשמן שריפה'", עכ"ל. ורבים התקשו בדבריו, עד שכתב המטה אהרן (ח"ב כלל קמ"ג, מובא בשדי חמד, אסיפת דינים מערכת "חנוכה" אות ג', ד"ה "ודאתאן"): "ודברי הרדב"ז לא זכיתי להבינם".

וכדי להבין את הקושי בדברי הרדב"ז, יש להקדים את המשנה בשבת (פ"ב מ"א): "אין מדליקין בשמן שריפה". לדעת רבה (שבת כג ע"ב) טעם האיסור הוא: "מתוך שמצוה עליו לבערו, גזרה שמא יטה", היינו מאחר שמי שיש לו שמן טמא שאסור באכילה חושש שמא יאכל אותו, לכן הוא משתדל לבערו מהר כדי שלא יבואו "לידי תקלה דאכילה" (כפירוש רש"י שם ד"ה "שמא יטה"), ולכן חוששים שמא יבוא להטות אותו בשבת כדי למהר ביעורו. והקשה אביי, שאם כן יהא מותר להדליק בשמן שריפה ביום טוב שאין בו איסור להטות את הנר, ומדוע נאמר במשנה (שבת פ"ב מ"ב) שאין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב? ותירץ רבה, שגזרו יום טוב אטו שבת. ולדעת רב חסדא (בגמ' שם) אין החשש שמא יטה בשבת, אלא שכאן מדובר ביום טוב שחל להיות בערב שבת, ולכן הוא מדליק את הנר מבעוד יום, כלומר ביום טוב, "ואין שורפין קדשים ביום טוב".

הרמב"ם בפירוש המשניות שם כתב כסברת רב חסדא, ולדעה זו בערב שבת רגיל (שאינו יום טוב) – מותר להדליק בשמן שריפה ולא חוששים שמא יטה.

וכתב הרשב"א: "קיימא לן דבשבת דעלמא – מדליקין בו, ואף על פי שדולקת והולכת בשבת, אין הולכין אלא אחר שעת הדלקתו דקא עביד מעשה, וההוא בחול הוה, ואף על גב דדולקת והולכת בשבת, מלאכה היא שנעשית מאליה ולא חיישינן לה, וכדרב חסדא דסבירא ליה הכין". היינו שלדעת רב חסדא שרק ביום טוב אסור להדליק, אבל בע"ש שאינו יום טוב – מותר, אף על פי שדולק והולך בשבת. וה"ה בערב יום טוב מותר להדליק בשמן שריפה, אע"פ שידלק ביום טוב, וכן כתבו להלכה המטה אהרן ח"ב כלל קמ"ג, והשדי חמד, אסיפת דינים מערכת "חנוכה" אות ג', ד"ה "ודאתאן". והוסיף הרשב"א: "וכתב רבינו הרב ז"ל: משום כך הכניסו בגמרא הך פיסקא ד'ולא בשמן שריפה' באמצע הלכות חנוכה, משום דשייכא בהדלקת נר חנוכה בשבת לרבה". דהיינו, לדעת רבה לא מדליקים בשמן שריפה בערב שבת נרות חנוכה שמא יטה, כמו שאין מדליקים בשמן שריפה בשבת. ומשמע שלדעת רב חסדא, שפוסקים כמותו – מותר.

ומכאן הקושיה על הרדב"ז הנ"ל, שכתב בפירושו לרמב"ם שלא מדליקים בשמן שריפה בשבת של חנוכה (ועיין תוס' שבת כג ע"ב ד"ה "גזרה יום טוב אטו שבת"), שהרי איסור זה אינו אלא לדעת רבה, אבל מאחר שפוסקים כרב חסדא (וכן פוסק הרמב"ם), א"כ גם בע"ש מותר להדליק בשמן שריפה (אא"כ חל ע"ש ביום טוב, וזה לא שייך בחנוכה כלל).

והנה הפני יהושע כתב על דברי הגמ' בשבת (כא ע"ב) שלר' זירא שנרות שאין מדליקים בהם בשבת – מותר להדליק בהם בחנוכה בין בשבת ובין ביום חול, כיון שסובר כבתה – אין זקוק לה, ואסור להשתמש לאורה. וכן נפסק בשו"ע (סי' תרעג סעי' א), וכתב הפני יהושע וז"ל: "אלא דאכתי טעמא דירושלמי לא ידענא, ולפי פשט לשון הירושלמי משמע דאיירי בישראל שמדליק שלא ברשות כהן, דאע"ג שהן של ישראל שנפלו לו מבית אבי אמו כהן, אפילו הכי אסור בהנאה לישראל, אלא כיון דמצות לאו להנות ניתנו וקי"ל דנר חנוכה אסור בהנאה, מש"ה שרי בשאין לו שמן אחר, וכן מצאתי בפירוש ספר לחם משנה על משניות… אלא דלכאורה היה נראה לי עוד טעם אחר, דשמן שריפה אסור להביאו לבית הפסול או להפסידו, וכיון דקי"ל מותר השמן שבנר חנוכה עושה לו מדורה בפני עצמו ושורפו הרי מפסידו ומביאו לבית הפסול, ואין להאריך יותר". והנה למעשה כיון שהירושלמי והרמב"ם לא חילקו בכך, משמע שאין בעיה בכך, והטעם הוא כמו שפסק הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פ"ה ה"ג) בשם הירושלמי, שאם יש לאדם אוכל מקולקל או פת מעופש או כל דבר שאין רגילים לאוכלו – אין הוא מחויב לאוכלו, כמו שהוא אינו חייב לאכול תרומה במצב כזה. וא"כ מאחר שהודלק נרות חנוכה כדין, סובר הירושלמי שאע"פ שאח"כ כבה ואסור ביום השמיני להשאיר אותו כך וצריך לשורפו – אין זה בגדר "מפסידו", מפני שהשתמש בו בדרך שכולם רגילים להשתמש.

וכדי לצאת גם את דעת הפנ"י, יכול להתנות שהוא מתכון שידלק הנרות רק לחצי שעה, ובלילה האחרון ישתמש במה שנשאר מן השמן כדי שלא יצטרך לשורפו ו"להפסידו".

ועיין בשו"ת טורי אבן (סי' יב) שביאר ש"מאחר ומדליקו לשם מצוה זה לא נקרא הפסד".

ועיין בפרי מגדים (סי' תרעג א"א סק"א), שכתב: "ערלה ותרומה טמאה – צ"ע אם נימא כתותי שיעוריה דבעי חצי שעה, או דילמא כל להדליק – שרי וכו'". ולכאורה נעלם ממנו דברי הירושלמי והרמב"ם הנ"ל. ועיין בשד"ח (שם, ד"ה "והנה"), שהביא בשם ראש יוסף על מסכת שבת לבעל הפרי מגדים, ושם הזכיר את הירושלמי והרמב"ם. ולפיכך מוכרחים אנו לומר שמה שכתוב בפמ"ג בשם ה"כותב" אינו מבעל פרי מגדים עצמו.

וכתב כה"ח (סי' תרעג ס"ק ז): "ומי שאין לו חולין להדליק נר חנוכה – מדליק שמן שריפה (=שמן תרומה שנטמאת) שלא ברשות כהן. הרמב"ם פרק י"א דתרומות הלכה י"ח. ועיין שבת כ"ג ע"ב ומה שהאריך בענין זה השדי חמד מערכת חנוכה אות ג', יעו"ש".

למעשה, ישראל שאין לו שמן אחר, וקיבל שמן תרומה טמאה – יכול להדליק בה, וראה עוד מש"כ במאמר מרדכי שביעית (סי' י"ד).

[22]  כתב הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פ"ה ה"א): "מפי השמועה למדו: 'תהיה' – אף להדלקת הנר". וכתב עוד בפ"ה ה"ח: "להדלקת הנר, כיצד, שמדליק את הנר בשמן שביעית עצמו… ולא יתן השמן לתוך המדורה אלא מדליקו בנר". ומקור דבריו, כמו שכתבו בכס"מ וברדב"ז שם, בספרא (תורת כהנים פ"א ה"י), משמע שאם לא היה פסוק מיוחד – היה מותר להשתמש בשמיטה בשמן רק לאכילה, או לשתיה שהיא בכלל אכילה. ולכאורה היה ניתן לומר שכל זה דווקא להדליק בו נר שבת וכדו' שמותר להשתמש לאורו, אבל נרות חנוכה שאסור להשתמש לאורם יהיה אסור.

וכך כתב הרידב"ז (על פאת השולחן פ"ה ה"ט): "אסור להדליק שמן של שביעית על נר חנוכה, דאסור להשתמש לאורה". ונמשכו אחריו ספר השמיטה (עמ' מ"ו) להרב טיקוצ'ינסקי ז"ל ובספר כרם ציון (שביעית, הלכות פסוקות, פרק י"א דין י"ג, בשם הרידב"ז), וכתב שם: " שאין להדליק נרות חנוכה משמן שיש עליו קדושת שביעית, והטעם שהתורה אומרת: 'לאוכלה' ודורשים: 'ולא להפסד', והרי בנרות חנוכה אין לנו רשות להשתמש בהם, ואם כן בהדלקה משמן של שביעית מפסידים אותם שאין בהם שום הנאה".

אמנם נראה שכיון שדעת הרמב"ם [ראה בהערה הקודמת] שמותר להדליק בשמן שריפה נרות חנוכה באין לו שמן אחר, ולכאורה הרי הוא אסור בהנאה, וכן מותר לכהן להדליק בה, אלא על כרחך כדברי הטורי אבן (סי' יב) שכתב לגבי שמן של תרומה, ש"מאחר ומדליקו לשם מצוה זה לא נקרא הפסד", כיון שזה שימוש בנר, לצורך פירסום הנס, והוא הדין בשמן שביעית שיהיה מותר. וכן דעת הגרש"ז אויערבך זצ"ל (מנחת שלמה סי' מ"ב).

ובפרט לפי מה שנקטו הרבה פוסקים ששביעית בזה"ז מדרבנן, יש להקל בשימוש בשמן של שביעית. עיין מאמר מרדכי (שביעית פ"ב ס"ג) שבמקום ספק שבדאורייתא מחמירין ובדרבנן מקילין, והלכה למעשה ששביעית בזמן הזה דרבנן, עכ"ד. והמקור לכך (שם הע' יא) מדברי הב"י יו"ד (ריש סי' שלא ד"ה ובשביעית) וכן כתבו בארץ חיים סתהון (יו"ד סי' שלא) ובשו"ת רב פעלים (ח"א סוד ישרים סי' ו) ובפאת השולחן (אות כג בית ישראל אות כג) ובחזו"א (שביעית סי' ג' אות' ז' ח'), ובדברי השו"ע לא נזכרה הלכה זו, אולם עיין בשו"ת אבקת רוכל (סי' כד) ששביעית בזמן הזה מדבריהם, וכן תפס הבן איש חי וכן הלכה, עכ"ד.

ומכל מקום, יש לחוש לסברת הפני יהושע [ראה בהערה הקודמת], ששמן שנשאר לאחר חנוכה צריך לשורפו, ולכן כשמניח את השמן בפעם הראשונה בחנוכיה – יאמר או יחשוב שאין הוא מקצה את השמן רק לחצי שעה שזו היא מצותו. ואה"נ שאם ישאר ביום השמיני נותר מן השמן שכבה תוך חצי שעה, מאחר שלא רגילים להשתמש בו – ע"כ מותר לשורפו. ואין שום מניעה לשים שמן יותר מחצי שעה ודולק, מאחר שיש בזה ענין של הידור מצוה לצאת ידי חובה, וראה בהרחבה מש"כ שו"ת מאמר מרדכי – 'ושבתה הארץ' (סי' י"ד).

[23] בשו"ת רב פעלים (ח"ד או"ח סי' ב) הובא מעשה באדם שלבש תפילין שנבדקו ע"י מגיה חשוב ולאחר כמה זמן בדקן שוב ומצא שהן היו פסולות מהתחלה, וז"ל: "גם עוד חקירה כזאת ג"כ המצא תמצא לפעמים באיש שכתב תפילין ונתנו למגיה החשוב הממונה על זאת ועשה לו הגהה, ומקרה היה לו בטירדה אחת שהיה טרוד המגיה ההוא ושגג בהגהתו שנעלם ממנו טעות התפילין בחסרון או יתרון תיבה אחת או אות אחד, וזה לבשו לפי תומו כמה שנים וכאשר פתח אותו לבדקו פעם שנית נמצא בו הטעות הנז' ונמצא זה לא קיים המצוה כמה שנים ובירך ברכה לבטלה ואיך זה איש תם וישר יהיה ערום ממצוה יקרה זאת כי גם עוד אפשר שלא נרגשו בטעות זו עד אחרי מותו, וא"כ הלך ערום מן המצוה הזאת לבית עולמו ועוד בידו שגגת ברכה לבטלה, גם זה דבר קשה מאוד לסבלו בשכל", והשיב: "ועל זאת מצאתי תרופה אשר יצאה מפי רב קדמון שהביאו הגאון חיד"א ז"ל בדבש לפי והעתיק דבריו הרב הגדול מהרח"פ בספר לב חיים ח"ב סי' י' שגם הוא ז"ל נתעורר בדבר כיוצא בזה וכתב, וז"ל: הנה ראיתי להרב הגדול חיד"א ז"ל בס' דבש לפי מערכת ד' אות ד' שהביא משם ספר שבלי הלקט ח"א כ"י שבלת ח' שכתב בשם גדול, וז"ל: וכל איש מקבל שכר כל מה שרואה בדעתו אם דעתו מכוון לשמים, שהרי אתה רואה שתפילין שתפרן בפשתן פסולים כדאמר פרק אלו הלוקין: אמר רב: חזינן לתפילי דבי חביבי דתפרי בכיתנא, ולית הלכתא כוותיה, ובודאי דרבי חייא הגדול היה לו שכר תפילין כשאר החסידים ואעפ"י שתפורות בפשתן, עכ"ל. הרי נראה דאפילו דכפי ההלכה היו תפילין פסולין, עכ"ז כל שלדעתו מכוין לשמים לקיים המצוה – יש לו שכר תפילין ע"כ, ע"ש… כי למראה עיניו זו היא מצוה גמורה ושלימה ועשאה לשם שמים, דודאי יש לו שכר שלם, ואפילו היכא דהוה בה נמי עבירה, כגון ברכה לבטלה בענין פיסול תפילין וכיוצא, מכל מקום הנה זה נקרא עבירה לשמה, ולא גרע מהא, והרי אמרינן עבירה לשמה יש לה שכר גדול, דכתיב: 'מנשים באהל תבורך', מאן נינהו? שרה רבקה רחל ולאה, וגם לפי המסקנא הא מסיק דעבירה לשמה היא כמצוה שלא לשמה דיש לה שכר, ודוק היטב", עכ"ד.

וה"ה לענין חנוכה, אף שהתברר לבסוף שלא הדליק בשמן זית, מכל מקום מקבל שכר מצווה כמו שהדליק בשמן זית, שהרי התכוון לשם שמים.

[24] ראה בהערה ד', וכתב הרמ"א (סי' תרעג סעי' א): "ומיהו שמן זית מצוה מן המובחר. ואם אין שמן זית מצוי – מצוה בשמנים שאורן זך ונקי; ונוהגים במדינות אלו להדליק בנר של שעוה, כי אורן צלול כמו שמן". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ד): "שעוה – ומ"מ מצוה בשל שמן טפי מנרות של שעוה דע"י השמן נעשה הנס". וכתב האליה רבה (ס"ק ב) בשם השל"ה: "בשמן זית וכו'. אף שהוא ביוקר", וראה עוד במג"א (סי' תער"ב ס"ק ג) ברכ"י (ס"ק ח') משנ"ב (ס"ק ו') [ועיין במשנ"ב (סי' תרעא ס"ק ז) ובשער הציון (ס"ק ח)].

ושיעור כמה צריך להוסיף, מובא בגמ' בב"ק (ט ע"א): "א"ר זירא אמר רב הונא: במצוה עד שליש. מאי שליש? אילימא שליש ביתו, אלא מעתה אי איתרמי ליה תלתא מצותא ליתיב לכוליה ביתיה! אלא אמר ר' זירא: בהידור מצוה עד שליש במצוה". ופרש"י: "בהידור מצוה עד שליש במצוה: שאם מוצא שני ספרי תורות לקנות ואחד הדור מחבירו – יוסיף שליש הדמים ויקח את ההדור", עכ"ל. כלומר, שאם עדיין לא קנה את המצוה – חייב להוסיף עד שליש ממכירה של הזול יותר כדי לקנות את המהודר יותר.

אמנם הסמ"ג (עשין מד) חלק על פירוש רש"י, וכתב: "מפרש רבינו יעקב שאינו רוצה לומר בספר תורה נאה או באתרוג נאה יוסיף שליש שהרי לעולם ימצא נאה ונאה אלא אם קנה אתרוג ושיעורו כאגוז או כביצה ומצא נאה – יש לו ליתן עד שליש יותר, אבל אם גדול מכביצה – אין לו להוסיף עליו", עכ"ל. וכתב הב"י (סי' תרנו ד"ה ונראה): "ונראה שביאור דבריו וכו' שמוסיף שליש על מה ששוה אתרוג שיוצאין בו בצמצום שאם פיחת מאותו השיעור – לא היו יוצאין בו".

יוצא, שהסמ"ג מיקל בזה שאין חיוב אלא להוסיף שליש של שווי של המצוה שיוצאים בה ידי חובה בצמצום, ומצד שני מחמיר שאפילו כבר קנה – מחוייב להוסיף שליש להחליפו, משא"כ רש"י מיקל שמשקנה הראשון – אינו חייב שוב לקנות אחר, אפילו הוא יפה מאוד ובזול, ומחמיר שאם מצא שנים לקנות – צריך לקנות היפה מהם עד תוספת שליש אע"פ שהזול יותר אינו כל כך זול שרק יוצאים בו בצמצום.

השו"ע (או"ח סי' תרנו סעי' א) הביא את שתי הדעות, וז"ל: "אם קנה אתרוג שראוי לצאת בו בצמצום כגון שהוא כביצה מצומצם, ואחר כך מצא גדול ממנו – מצוה להוסיף עד שליש מלגיו בדמי הראשון כדי להחליפו ביותר נאה. ויש מי שאומר שאם מוצא שני אתרוגים לקנות והאחד הדור מחבירו – יקח ההדור אם אין מייקרים אותו יותר משליש מלגיו בדמי חבירו", עכ"ל.

וכתב האליה רבה (שם אות ב): "ונראה להחמיר כתרווייהו". והסביר כה"ח (שם ס"ק ט) את דברי האליה רבה: "ור"ל דאפילו אם כבר קנה ואינו שיעור מצומצם ואח"כ מצא הדור יותר – יש להחליפו בתוספת שליש".

ובמקרה שכבר קנה דבר שיש בו משום הידור כתב כה"ח (שם ס"ק טו"ב): "אבל אם כבר קנה אחד – אין צריך להוסיף להחליפו בהידור לכולי עלמא. מגן אברהם ס"ק ה'. ור"ל דלדיעה ראשונה אין צריך להוסיף בכבר קנה אלא משום צמצום ולא משום הדר, ולדעה שניה אין צריך להוסיף כי אם עדיין לא קנה, ואם כן לכולי עלמא אם כבר קנא אתרוג מרווח אין צריך להוסיף ולהחליפו משום הידור. מיהו בביאור הגר"א כתב בשם הירושלמי דאפילו אם כבר קנה יש חיוב להוסיף בהידור מצוה עד שליש יעו"ש. וכן כתב הט"ז ס"ק א' בשם הרא"ש יעו"ש. וכן משמע מסיום דברי המגן אברהם שם דאפשר דגם השלחן ערוך סבירא ליה כהרא"ש וכמו שכבת המחצית השקל יעו"ש", עכ"ל.

ועל מה שכתב השו"ע שצריך להוסיף שליש מדמי הראשון כדי להחליפו דווקא אבל אינו חייב לשלם על שתיהם, כתב כה"ח (שם ס"ק ט"ו): "אבל אם חבירו אינו רוצה להחליפו רק למכרו – אינו מחוייב לקנות כיון שכבר קנה זה. מגן אברהם ס"ק ד', מטה יהודה, אשל אברהם אות ד', מאמר מרדכי אות א'. ומיהו מדברי ספר חסידים סימן תתע"ט נראה דאף אם כבר קנה אחד ולא מצי להחליפו וליתנו לאחר – יכול לקנות אחר נאה הימנו אפילו שהראשון הוא צריך לגנזו. יפה ללב חלק ב' אות א' יעו"ש", עכ"ל. כלומר, אע"ג שאינו מחויב לקנות את השני, אם רוצה בכל זאת להדר, אין בזה משום בל תשחית.

 [25]כתב הבאר היטב (סי' תרעג סק"א): "מי שהיה מדביק נרות של שעוה בכותל כדי להדליקן למצות נר חנוכה ובעוד שהוא עסוק בכך הביאו לו שמן זית – ידליק בנרות של שעוה, אף שמצוה מן המובחר הוא שמן זית, שבות יעקב חלק א' סי' ל"ו ע"ש. ובתשובת חכם צבי סי' מ"ה דחה דבריו וראיותיו והרבה להביא ראיות דימשך ידו מנרות של שעוה וידליק בשמן זית ע"ש. וע' בתשובת יד אליהו סי' מ"ב (ד"ה אך מ"ש). ושוב שלח ידו פעם ב' הרב בעל שבות יעקב בח"ב סי' למ"ד והחזיק דבריו ע"ש."

וכתב בשערי תשובה (שם סק"א): "ומה שכתב באר היטב בשם השבו"י בקצרה ע"ש שמבואר שאפילו דרכו תמיד להדליק בשמן זית ובא לביתו ולא מצא שמן זית והתחיל להכין עצמו עם נרות שעוה יגמור המצוה בנרות של שעוה כיון שכבר התחיל בה משום מצוה מן המובחר אין לבזות הראשונה כדמשמע ביומא (ז ע"א), היה עומד ומקריב מנחת העומר כו', וכיוצא בזה כתב בית יעקב סי' כ"ו לענין חליצה כשבא הגדול וכבר התחילו בסדר חליצה לקטן עיין שם ובחכם צבי דחה ראייתו דהכא לא מקרי התחיל במצוה אלא הכנה והזמנה בעלמא עשה שדיבק הנרות בכותל ועוד כו' ולכן נראה שצריך למשוך ידיו מן הנרות שעוה אף שכבר הדביקם במקומם ולהדליק בשמן זית… ומה שכתב בשבו"י בהידור מצוה עד שליש היינו שלא התחיל עדיין במצוה ליתא דאם כן מי שבידו אתרוג והביאו לו אחר אפילו בחנם והוא מהודר מן הראשון אלף פעמים אסור לו להניח הראשון דהא בפרק התדיר (זבחים צ"א ע"א)… ועוד אם כבר לקח אתרוג שאינו מהודר בידו לברך ועד שלא בירך הביאו לו במתנת חנם יפה שאין כמוהו יברך על הראשון שאינו מהודר ישתקע הדבר והדבר ברור בין באתרוג ובין בחנוכה ובכל המצות שבעולם מברך על היפה והמהודר אף שבא באחרונה" וכו'.

ובכה"ח (סי' תרעג ס"ק טו) כתב על דברי החכם צבי: "וכן כתב הברכי יוסף אות ג' שכן העלה בספרו שער יוסף סימן ח' יעו"ש. מיהו אם כבר התחיל לברך – גומר ואין להניח וליקח האחר המשובח, כן כתב השערי תשובה אות א', וכן כתבנו לעיל סימן תרמ"ח אות ח' יעו"ש. ומשמע שעוה ושאר שמנים והדביק שעוה מדליק בשעוה. אשל אברהם סוף סימן תרע"ו", והטעם כיון שבו היה הנס.

[26] מובא בגמרא ברכות (לט ע"ב): "רב אמי ורב אסי כי הוה מתרמי להו ריפתא דערובא – מברכין עליה המוציא לחם מן הארץ, אמרי: הואיל ואתעביד ביה מצוה חדא נעביד ביה מצוה אחריתי". דהיינו שהיו מקפידים לברך על הלחם נעשה בו עירוב חצירות מכיון שכבר נעשה בו מצוה אחת יש ענין לעשות בו עוד מצוות. וכן הביא כה"ח בהלכות עירוב תבשילין (או"ח סי' תקכ"ז ס"ק ק"ב): "היה מנהג מהר"מ להניח הככר תחת הלחם משנה בליל שבת ולמחרתו ובסעודת שלישית היה בוצע עליו דמאחר דאתעביד ביה מצוה אחת ראוי לעשות עליו מצוה אחרת יעו"ש. והביא דבריו הב"ח, וכן היה מנהג מהרי"ל כמו שכתוב בדרשות מהרי"ל הלכות עירובי תבשילין. והביא דבריו שיירי כנסת הגדול בהגהות הטור אות ב'. ט"ז ס"ק י"ד, מגן אברהם ס"ק ט"ו", עכ"ל. וכן לענין עירובי חצרות (או"ח סי' שס"ו אות קכ"ד) כתב הכה"ח שכך היה נוהג האר"י ז"ל, וז"ל: "בסעודת ליל שבת היה אומר המוציא על בפת של שתופי מבואות ובסעודת שחרית של שבת היה אומר המוציא בפת של עירובי חצרות" עכ"ל. ועל כן בודאי יש הידור להשתמש בשמן שקיימו בו כל המצוות התלויות בארץ.

ובנוסף לזה, עיין בדברי הב"ח (או"ח סי' רח סעי' ט ד"ה וכתב עוד) שתמה על דברי ספר מצות קטן (סי' קנא עמ' קח) שפסק שאין לומר בברכת מעין שלוש "ונאכל מפריה ונשבע מטובה" שאינו ראוי לחמוד הארץ בשביל פריה וטובה אלא לקיים המצות התלויות בה, וז"ל: "תימה הלא קדושת הארץ הנשפעת בה מקדושת הארץ העליונה היא נשפעת גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ כי על כן הזהיר ואמר בסוף פרשת מסעי (במדבר לה, לד) לא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל ואמר אם תטמאו את הארץ נמשכת הטומאה גם בפירותיה היונקים ממנה וכבר נסתלקה השכינה מקרב הארץ אשר אני שוכן בתוכה ממש בגוף הארץ נסתלקה מפני הטומאה שטימאתם אותה ונמשך מזה כי גם כן אנכי מסלק שכינתי מתוך בני ישראל כי עד עתה היכל ה' המה היו בני ישראל לפי שהשכינה היתה שורה בקרבם ממש ועתה באכלם פירות היונקים מטומאת הארץ נסתלקה השכינה כי כשהטומאה נכנסת עם אכילת פירות בתוך בני ישראל יוצאת כנגדה הקדושה מקרב ישראל ועל כן ניחא שאנו מכניסין בברכה זו ונאכל מפריה ונשבע מטובה כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה ונשבע מטובתה", ע"כ.

וכן כתב החתם סופר (חולין קמב ע"א): 'והנה שבח א"י זבת חלב ודבש, אם שהוא כפשוטו בלי ספק מכל מקום זה התואר מורה עוד קדושת הארץ ופירותיו כי הם מולידים קדושה בנפש האוכל אותם ומוסיף אהבה ודבקות בה'…'.

מבואר מכל הנ"ל את המעלה העצומה שיש בשימוש בפירות ארץ ישראל שהתקיימו בהם מצוות התלויות בארץ ויונקים מקדושת השכינה השוכנת באדמת ארץ ישראל.

[27] כתב הטור (סי' תרעג): "כל השמנים והפתילות – כשרים לה בין בחול בין בשבת, אף הפסולים לנר של שבת". וכתב הבית יוסף (שם): "כל השמנים והפתילות – כשרים לה בין בחול בין בשבת, אף הפסולים לנר של שבת. פלוגתא דאמוראי בפרק במה מדליקין (שבת כא ע"א) ומשמע בגמ' (שם ע"ב) דהלכתא כרב דאמר: פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת – מדליקין בהם בחנוכה בין בחול בין בשבת. וכן פסקו הפוסקים". וכן נפסק בשו"ע (שם סעי' א): "כל השמנים והפתילות – כשרים לנר חנוכה, ואע"פ שאין השמנים נמשכים אחר הפתילה ואין האור נתלה יפה באותן הפתילות, ואפילו בליל שבת שבתוך ימי חנוכה מותר להדליק בנר חנוכה השמנים והפתילות שאסור להדליק בהם נר שבת", וכתב כה"ח (סי' תרעג ס"ק ח) בשם הפמ"ג (משב"ז ס"ק ב'): "להדליק בעטרן יש לומר בחנוכה – מותר, וצרי יש לומר דאסור בשבת חנוכה שמא יסתפק ממנו, ובחול – יש לומר דשרי, ולא חיישינן שיסתפק וימעט משיעור חצי שעה, וכל שכן אם נותן הרבה יותר משיעור. משבצות זהב אות ב'. ומיהו עיין לעיל סימן רס"ד אות ך' שיש עוד טעם אחר בצרי מפני שהוא עף ונדבק בכותלי הבית ומדליק את הבית ולפי טעם זה, אפילו בחול – אסור, יעו"ש".

וכתב ערוך השולחן (סעי' ג): "יראה לי דאע"ג דסתמא אמרו בגמ' דשמנים ופתילות שאין מדליקין בהם בשבת – מדליקין בהם בחנוכה, מ"מ לאו כללא הוא, שהרי בע"כ יש דברים שאין מדליקין בהם בשבת ואין מדליקין בהם גם בחנוכה אף בחול והיינו דאין מדליקין בשבת בדבר שריחו רע דחיישינן שמא יניחנו ויצא כמ"ש לעיל סי' רס"ד ופשיטא שגם בחנוכה אין מדליקין מהאי טעמא ועיקר פרסומי ניסא הוא הראייה בהנרות. ועוד יש שם שאין מדליקין בדבר שריחו נודף דחיישינן שמא יסתפק ממנו כמבואר שם ופשיטא דחששא זו עצמה יש גם בנר חנוכה שהרי אסור להסתפק ממנו. ואפילו אם נאמר דחשש הסתפקות אינו אלא בשבת שיבא עי"ז לידי חיוב סקילה משא"כ בחנוכה הוא איסור בעלמא, מ"מ הא בשבת פשיטא שאסור ובגמ' אמרו בין בחול בין בשבת, אלא וודאי דרק אעיקרי פסולי פתילות ושמנים שבפרק במה מדליקין קאי מטעם שאין האור יפה משא"כ אשארי דברים".

[28] ראה בפרק דיני ההדלקה ז סעי' כב.

[29] בגמרא שבת (כג ע"ב): "אמר רב יצחק בר רדיפה אמר רב הונא: נר שיש לה שני פיות – עולה לשני בני אדם. אמר רבא: מילא קערה שמן והקיפה פתילות, כפה עליה כלי – עולה לכמה בני אדם, לא כפה עליה כלי – עשאה כמין מדורה, ואפילו לאחד נמי אינה עולה". ופירש רש"י (שם ד"ה עשאה כמדורה): "שהאש מתחברת לאמצעיתה ואינו דומה לנר", וכתב השו"ע (סי' תרעא סעי' ד): "מילא קערה שמן והקיפה פתילות, אם כפה עליה כלי – כל פתילה עולה בשביל נר אחד, לא כפה עליה כלי – אפילו לנר אחד אינו עולה לפי שהוא כמדורה". וכתב הרמ"א: "ויזהרו כשעושין נרות, אפילו בשעוה, שאין לדבקן ביחד ולהדליקן, דהוי כמדורה".

וכתב המשנ"ב (שם סקי"ט): "שאין לדבקן ביחד ולהדליקן – אפילו להדביק שנים ביחד אסור וכל שכן ד' או ה' דודאי נראה כמדורה". וכן כתב כה"ח (שם ס"ק לה): "ויזהרו כשעושין נרות אפילו בשעוה שאין לדבקן ביחד וכו'. והפרי חדש – מתיר. ומהר"י ווייל כתב לאסור להדביק ארבעה או חמשה נרות ביחד ולהדליקם דהוי כמדורה, והביא דבריו מגן אברהם ס"ק ד' וכתב דבתשובת רש"ל משמע דאפילו שנים דבוקים ביחד אסור יעו"ש. וכן כתב אליה רבה אות ה', חיי אדם כלל קנ"ד אות יו"ד, משנה ברורה אות י"ט. וכן לא יעמידם סמוך כל כך שיתחממו זו מזו דאז נכפלות ונופלות ולא קיים המצוה. אור זרוע, דרכי משה אות ב', מגן אברהם שם, חיי אדם שם". וראה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"א או"ח סי' י').

[30] ראה בפרק ז סעי' כט.

[31] כתב בשו"ת שער אפרים (סימן ל"ט): "דאף שמותר במקומות הנזכרים, מכל מקום בנידון דידן משום פרסומי ניסא הוא, שלא יהיה היכר שיאמרו לצרכו הדליק לפי שיאמרו שקצתם אינן כפי המהדרים דדי בנר א' ואינן מן המהדרים מן המהדרים כי יאמרו שני אנשים הדליקום זה משעוה וזה משמן", וכ"כ האליה רבה (שם סק"ב).

אמנם הברכי יוסף (סי' תרעג אות ב) כתב לחלוק עליו, וז"ל: "אך זה הדין מפוקפק אצלי, דנראה דכאן לא שייך לומר לצרכו הדליקם, דעין רואה דקביעי וקיימי במקום נרות חנוכה, אלא כל החששה שיאמרו משני אנשים ואינם מהדרין מן המהדרין, א"כ מהיכא תיתי לחוש, דאם אמרו לחוש היינו בנר מצוה וגם דיאמרו לצרכו אדלקה ואין כאן נר מצוה כלל, אבל לחוש (ו)בהדור, דיאמרו דאינו ממהדרין מן המהדרין, זו לא שמענו, ואין לנו לגזור גזירות מדעתנו ותו לפי מנהגם להניח כל אחד נרותיו במקום מיוחד, כמ"ש מהר"א מפראג ומור"ם לעיל ריש סי' תרע"א, א"כ כי חזו דהני נרות דשמן ושעוה כאחד, במקום מיוחד, ליכא למימר של שנים הם, דא"כ היה צריך כל אחד להעמיד נרותיו במקום אחד. ותו לדידן דכל ההכר לבני הבית, מידע ידעי שהם נרותיו והוא מהדר מן המהדרין, לכן נ"ל להקל. ועמ"ש בב"י סי' תרע"ה בשם מהר"י אבוהב".

וכתב כה"ח (סי' תרעג ס"ק כא) שגם דעת המטה יהודה (קונטריס שבט יהודה דף ל"ה ע"ד) והשדי חמד (מערכת חנוכה אות ה') להקל בזה.

וכתב הבא"ח (ש"ר וישב סעי' יג): "אין להדליק קצת נרות משמן וקצת משעוה, כדי שלא יאמרו שני אנשים הדליקו, ועוד אין בזה הידור מצוה. ולכן טוב שגם גוף הנרות יהיו שוין בגודלן ומראיהם ומינם משום הידור מצוה. וטוב שזה נר הנוסף שקורין "שמש" יעשהו משונה מנרות חנוכה כדי שיהא ניכר שאין זה בכלל נ"ח, וכן אני נוהג", כלומר שישנם שני טעמים: א. משום חשד, ב. משום נוי מצווה.

והוסיף: "ומכל מקום אם אפשר יש ליזהר משום נוי מצוה כמו שנכתוב לקמן באות כ"ג", ששם הביא את הטעם השני של הבא"ח משום נוי מצוה.

[32] ראה בהערה הקודמת, שכיון שיודעים כולם שכך מגיעה החבילה, עם נרות בצבעים שונים, לא יתלו לומר ששני אנשים מדליקים כאן, ומצד נוי מצווה יש לומר שכאן זה נויה שלכל אחד יש צבע משלו.

[33]כתב הראבי"ה (עבודה זרה סו"ס אלף ונ"א): "וקיבלתי מרבינו אבא מרי דלנר של מצוה כגון בשבת או בבית הכנסת – אסור להדליק באותו שעוה שמדליקין לפני ע"ז וכיבן הגוי, אע"ג דלהדיוט – שרי", עכ"ל. והביאו המרדכי (ע"ז סי' תתמ"ג). וכתב הרש"ל (שו"ת סו"ס פ"ה): "ויזהר שלא יקנה שעוה מנרות של בתי תפילות שלהם, דאע"ג דנתבטלו, מכל מקום מאוסים הם לתשמישי מצוה", עכ"ל. וכן הביא הט"ז (סי' תרעג סק"י), חכמת אדם (כלל פ"ד סעי' י), חיי אדם (סימן קנ"ד סעי' ח) וקיצוש"ע (הל' חנוכה – סי' קלט סעי' ד), וכ"כ כה"ח (סי' תרעג ס"ק י): "נרות שעוה שנותנם כותי לעבודה זרה וכיבן שמשן ונתנם או מכרן לישראל – אסור להדליקם לנר חנוכה, כמ"ש לעיל סימן קנ"ד סעיף י"א ובדברינו לשם אות ף'. והוא הדין שאסור לעשות נר של מצוה משעוה הנוטף מנרות בבית העכו"ם, כמ"ש בדברינו לשם אות ע"ט, יעו"ש".

[34]על פסוק זה כתוב במדרש (תורת כהנים, פרש' ג אות א): "מנין כשהוא מוכר לא תהיה מוכר אלא לעמיתיך? תלמוד לומר: 'וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ'. ומנין כשהוא קונה לא תהיה קונה אלא מיד עמיתך? תלמוד לומר: 'אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ'". וכתב הרמ"א בתשובה (סי' י'), שאפילו שמפסיד על ידי כך, כגון שהגוי מוכר בזול יותר מהיהודי, מכל מקום יקדים לקנות מהיהודי. והביא ראיה לזה מהגמרא בב"מ (עא ע"א): "תני רב יוסף: 'אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ', עמי ונכרי – עמי קודם וכו', פשיטא! אמר רב נחמן אמר לי הונה: לא נצרכא דאפילו לנכרי בריבית ולישראל בחנם". דהיינו שאף על פי שיש מצות עשה להלוות לנכרי בריבית – עדיף להלוות לישראל ולהפסיד את הרווח של הריבית (וע"ע בדברי הרמ"א שם שאין לחלק בין 'הפסד' ו'מניעת רווח'). וכדברי הרמ"א כתבו הרשב"ץ (ח"ג סי' קנא) והכנה"ג (חו"מ סי' רכז הגב"י אות א).

כתב בשו"ע (יו"ד סי' רמט סעי' ו): "שמונה מעלות בצדקה: מעלה הגדולה שאין למעלה ממנה – המחזיק ביד ישראל וכו' או ממציא לו מלאכה כדי לחזק ידו שלא יצטרך לבריות ולא ישאל, ועל זה נאמר: 'והחזקת בו'". וכתב באהבת חסד (ח"א פ"ה סעי' ו): "ודע עוד דה"ה לענין מכירה ג"כ הצריכה התורה כשיהיה לישראל דבר מה למכור ונזדמן לפניו ישראל וכנעני – ימכור לישראל. וכן ה"ה לענין אם צריך לקנות, דכתיב: 'וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך'. ואיתא בספרא: אם באת למכור – תמכור לישראל חבירך. וכן אם באת לקנות – תקנה מישראל חבירך. ופשוט דה"ה אם צריך לשכור איזה דבר למלאכתו – מוטב שישכור מישראל, אם התועלת משניהן בשוה". ועוד כתב (פכ"א סעי' ד): "ויש לו לאדם לבטוח בה' שעי"ז שהוא מקיים מצוה זו של 'והחזקת בו' שהיא המעלה הראשונה שיש במצות צדקה, וכדאיתא ביו"ד סימן רמ"ט, יתן לו הש"י הצלחה בהבית שבונה אותו או בהנסיעה שנוסע בה מלבד שכרו הגדול המוכן לו בעוה"ב עבור זה".

[35]עיין בהרחבה לקמן פרק  ח סעי' ח.

[36] ראה בסעי' י שלכתחילה יש להדליק בשמן זית. וע' בכה"ח (סי' תרעג ס"ק כב) שכתב: "אם יש לו שמן זית לנר אחד ושאר שעוה – יראה דטוב לעשות כן, כי עיקר נר אחד. אשל אברהם סוף סימן תרע"ו, ונראה דאם אפשר, יש להדליק נר אחד משמן זית והשאר משאר שמנים כדי שיהיו הנרות שוים והוא משום נוי מצוה, וכמו שכתבנו באות הקודם". כלומר שאע"פ שהשער אפרים מחמיר שלא להדליק משני סוגים, מכל מקום עדיף לקיים עיקר המצוה (היינו נר אחד בכל לילה) עם שמן זית שהוא מצוה מן המובחר שבו נעשה הנס בבית המקדש.

[37]  כתב הטור (סי' תרעז): "הנותר מן השמן והפתילות בליל ראשון – מוסיף עליו ומדליק בליל ב'. נותר בליל ב' – מוסיף עליו ומדליק בג'. וכן בכל הלילות. נותר ממנו בליל ח' – עושה לו מדורה ושורפו בפ"ע שהרי הוקצה למצותו". וכן כתב המשנ"ב שם (ס"ק יז) וכה"ח שם (ס"ק כו).

[38] בגמ' שבת (כג ע"ב): אמר רבא: מילא קערה שמן והקיפה פתילות, כפה עליה כלי – עולה לכמה בני אדם, לא כפה עליה כלי – עשאה כמין מדורה, ואפילו לאחד נמי אינה עולה". ופירש רש"י (שם ד"ה עשאה כמדורה): "שהאש מתחברת לאמצעיתה ואינו דומה לנר", ע"כ. כלומר שבחנוכה יש להדליק נר דומיא דבית המקדש, וממילא המדליק מדורה אינו יוצא ידי חובה, וכן פסק השלחן ערוך (סי' תרעא סעי' ד): "מילא קערה שמן והקיפה פתילות, אם כפה עליה כלי – כל פתילה עולה בשביל נר אחד, לא כפה עליה כלי – אפילו' לנר אחד אינו עולה לפי שהוא כמדורה".

ועל פי זה כתב כה"ח (סי' תרעג ס"ק יט): "ואם מותר להדליק בכח האש הנקרא חשמל שמדליקין בבתים ובחנויות על ידי מכונות – ונראה דיש לאסור משום דלא הוי זכר לנס, דהנס היה על ידי הדלקת שמן ופתילה ובזה לא יש כי אם אור בלא תפיסת ממשות. ועוד דהמנורה היתה נדלקת הפתילה על ידי אדם וזו על ידי מכונה. ועוד כיון דהעששית שיש בה כח האור היא מלאה אור הוי כמדורה שאין עולה אפילו לנר אחד, כמ"ש לעיל סימן תרע"א סעיף ד', יעו"ש", עכ"ד. וטעם אחרון עיקר להלכה, וראה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"א או"ח סי' י' אות ב').

טעם נוסף שאין יוצאין ידי חובה הוא, שבהדלקת נרות חנוכה צריך שיניח בנר שיעור של שמן שיכול לדלוק מכחו חצי שעה לאחר צאת הכוכבים, כמבואר בהרחבה בפרק ז סעי' כב, וכיון שאין באור חשמל שיעור זה, שהרי כל רגע ורגע מתחדש החשמל, והוי כמו הדליק נר של חנוכה ומוסיף שמן אחר כך כדי שידלק, שכתב השו"ע (סי' תרעה סעי' ב) שלא יצא ידי חובה.

[39] ראה בהערה הבאה, וראה בפרק ט"ו סעי' סעי' כ"ז.

[40] ראה בשו"ת משפטי עוזיאל (סי' ז') שכתב שבהדלקת נורת חשמל אע"פ שאין יוצאים בה ידי חובה, מכל מקום יש בה משום פירסומי ניסא, ועיי"ש שצידד בתחילה שיש לברך על הדלקתה ברכת שעשה ניסים כיון דמפרסם את הנס, ולמעשה אין לברך על הדלקה זו כלל, ומכל מקום יש משום פרסום הנס בהדלקה זו.

[41] כתב השו"ע (סי' תרעג סעי' א): "כל השמנים והפתילות – כשרים לנר חנוכה, ואף על פי שאין השמנים נמשכים אחר הפתילה ואין האור נתלה יפה באותם הפתילות". וכתב המשנ"ב (שם, סק"ב): "ומ"מ מצוה מן המובחר לקח לפתילה צמר גפן או חוטי פשתן". וכ"כ כה"ח (שם, אות ג). וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"א סי' י).

[42] כתב המשנ"ב (סי' תרעג ס"ק כה): "ופשוט דאם הוא רואה שהאור אין נאחז בהפתילה ובודאי יכבה במהרה – שאינו יוצא בהדלקה זו, וצריך מדינא – לחזור ולהדליקה לאחר הכביה". וביאר בשער הציון שם (ס"ק לא): "דזה גרע מפתילות שאין נאחז בהן האור יפה, דשם הוי רק חשש שיכבה".

 [43] ראה מש"כ שו"ת מאמר מרדכי (ח"א אור"ח סי' כה): "קבלתי את מכתבך מיום י"ד טבת השתא ובו הערתך בנושא נר חנוכה על ידי נרות שעוה, דיש חשש שאין במקום ההדלקה מספיק 'שמן' לדלוק כשיעור חצי שעה.

לכאורה זוהי הערה מעניינת אך נראה שאין הדין כך, כיון שגם בפתילה עם שמן הפתילה נודדת אל השמן. ועוד שאם המרחק בין הפתילה לשמן הוא פחות מטפח נקרא המקום כמקום אחד. עיין בשבת (דף כ"ב ע"ב) בענין פתילות של ביהמ"ק, ושם איירי בפתילות ארוכות שמדליקים אותם מנר אחר, והמרחק בין נר לנר במנורה היה לפחות טפח, ועיין בשו"ע (או"ח סי' תרע"ד סעי' א') שכתב שמותר להדליק נר חנוכה מנר אחר של חנוכה, ובהכרח שיש מרחק ביניהם. ועיין שם במשנ"ב (ס"ק א') שכתב: "ואף דמבואר לקמן בסי' תרע"ה שצריך להניחה תחילה על מקומה ואח"כ להדליקה, כבר כתב הט"ז לקמן דעל זמן מועט אין להקפיד ע"ז. ולדעת שארי אחרונים דסוברים דעל זמן מועט ג"כ יש להקפיד הכא מיירי שהיו שניהם במקומן, אכן היה להן פתילות ארוכות והפתילה מגיעה לנר שלפניה וא"צ להסירה ממקומה". ועיין בשער הציון (שם אות ד'). ועיין פר"ח (ס"ס תרע"ג) שכתב: "ומסתברא שאע"פ שמשך הנר שרוצה להדליק, ומדליקה מהאחרת, דשפיר דמי כל שאינה מסירה לגמרי מהנר".

[44] ראה בהערה הקודמת. וכמו שבבית המקדש עד שהפתילה הייתה נדלקת מכח השמן היה עובר מעט זמן, ובכל זאת נחשב כאלו הדליק, הוא הדין לכאן. ועוד, כיון שהפתילה מטבעה יורדת, הוי כאלו הניח שיעור שמן בנר שידלק חצי שעה, ומכל מקום יש להמתין שהשלהבת תעלה מאליה וידלק הפתילה ולא השעוה שמצפה אותה, וראה בפרק ז סעי' לד.

[45] כתב הב"י (סוף סי' תרעג): "וכתוב עוד בשבלי הלקט (סי' קפ"ה עב ע"ב) אין חוששין לפתילות להחליפן עד שתכלה". וכתב הדרכי משה (שם אות ו): "וכן כתב באבודרהם (סדר נר חנוכה עמ' צ) דאין צריך להחליף הפתילות, אלא שנהגו כן. וכן כתב הכל בו (סי' מד ג.) דכן נהגו". ובאורחות חיים (הל' חנוכה אות ה') הובא: "ונהגו לחדש הפתילות בכל לילה ולברך על התוספת. והטעם לפי שבכל לילה מתחדש הנס, ועוד טעם אחר, זכר למקדש שהיו מחדשין אותן בכל לילה אל מנורת המאור"

וכתב השו"ע (שם סעי' ד): "אין חוששין לפתילות להחליפם, עד שתכלה". וביאר המשנ"ב (שם סקל"א): "עד שתכלה – שאין בהם בזיון מצוה דאדרבה הם נוחין להדליק יותר כשהם מודלקין כבר", עכ"ל. וכתב כה"ח (סי' תרעג ס"ק עב): "ובספר תניא כתב: מנהגינו להחליף. וכן כתב הכלבו סימן מ"ד דנהגו לחדש הפתילות בכל לילה ולברך על התוספת, והטעם לפי שבכל לילה היה הנס מתחדש, ועוד טעם אחר לחדש הפתילות זכר למקדש שהיו מחדשין אותן בלילה אל מנורת המאור, עכ"ל. והביא דבריהם אליה רבה אות ט"ז, שלחן גבוה אות י"ד".