פרק ו' – מקום ההדלקה

פרק ו – מקום ההדלקה

מקום החייב בהדלקה

גדר "בית"

• מן הדין החיוב להדליק נרות חנוכה הוא רק בבית, אבל מי שאין לו בית ואינו מתארח – אינו צריך להדליק נרות חנוכה. ואם רואה נרות חנוכה שהדליקו אחרים – מברך עליהם[1].

ספינה, רכבת וקרון

• הנוסע עם משפחתו, בספינה או ברכבת ויש לו שם חדר או ברכב שמחובר אליו קרון מגורים, וכיוצא בזה, ואינו עתיד להדליק בבית, או לראות נרות חנוכה – טוב שידליק נרות חנוכה, משום פירסום הנס, אך לא יברך[2]. ובמקומות אלה יזהר משריפה ביותר, ולכן אפשר להדליק עם פנס[3].

רכב

• הנמצא בכלי רכב, כגון: רכב פרטי, משאית, או אוטובוס אף על פי שישן ברכב – אינו מדליק נרות, אמנם אם אינו עתיד להדליק בבית, או לראות נרות חנוכה – טוב שידליק נרות חנוכה, משום פירסום הנס, אך לא יברך[4].

אוהל

• הישנים באוהל – מדליקים בברכה[5], ועליהם להקפיד להניח את הנרות בגובה שלושה טפחים לפחות מן הרצפה^[6].

מטייל

• מטייל שישן תחת כיפת השמים – אינו מדליק נרות חנוכה, אלא מברך כשרואה, ואם אינו עתיד לראות נרות חנוכה – ידליק בלי ברכה, במקום שנמצא[7].

מטיילים

• מטיילים כנ"ל – טוב יעשו אם יתפללו מנחה סמוך לשקיעת החמה, ידליקו נרות בברכה, ואחר כך יתפללו שם תפילת ערבית, וכך יקבל המקום דין של בית כנסת עראי שיש להדליק בו נרות חנוכה בברכה, כפי שנהוג בכל בית כנסת^[8].

מקום הנחת הנרות

פתח הבית מבחוץ

• ידליק את נרות חנוכה בפתח הבית במקום שפונה לרשות הרבים, ואם יש חצר – ידליק בפתח החצר מבחוץ[9].

עליה ושולחן

• הגר בעליה שפתוחה לבית – מדליק בחלון ביתו, וטוב שידליק בפתח הבית וגם בחלון ביתו, [ראה לקמן סעי' י"ז], ואם יש חשש להדליק שם מחמת שיש ילדים קטנים וכדו' יכול להניח את החנוכיה על השולחן[10].

הדלקה מעל עשרים אמה

• אין להניח את נרות חנוכה מעל עשרים אמה (=9.6 מטר) מרשות הרבים, כלומר כאשר הלהבות למעלה מעשרים אמה, כיון שבגובה כזה הנרות לא ניכרות ברשות הרבים, ואין בזה פרסום הנס, ואדם שעשה כן – לא יצא ידי חובה[11]. שיעור זה אנו מודדים מהקרקע של רשות הרבים, ולא מקרקע הבית[12].

בניינים אחרים

• הגר בקומה גבוהה למעלה מעשרים אמה (=9.6 מטר) מרשות הרבים, או שגובה החלון הפונה לרשות הרבים בביתו למעלה מעשרים אמה – ידליק בפתח מבפנים ולא ידליק בחלון[13].

בבנין גבוה

• הגר בבניין מעל עשרים אמה – מדליק על פתח ביתו, ולא בחלון, אף על פי שיש בניינים גבוהים ממולו, שהם יכולים לראות לתוך ביתו[14].

שני פתחים לאותו צד

• בית שיש בו שתי כניסות, כאשר שני הכניסות לבית הן מאותו צד, אחת כניסה ראשית שפונה לרחוב ובדרך כלל נכנסים לבית משם, וגם כניסה צדדית נוספת (מן הרחוב) – ידליק נרות בכניסה הראשית ולא הצדדית[15].

שני פתחים לשני צדדים

• בית שיש בו שתי כניסות משני רוחות, בעבר היה צריך להדליק בשניהם מפני החשד, כיום כיון שיש הנוהגים להדליק בבית בפנים – מספיק להדליק באחת מהם. וידליק נרות במקום שיש יותר פרסום הנס[16].

הגר בבניין

• הגר בדירה בתוך בניין – מדליק בחלון ביתו, וטוב שידליק בפתח ביתו מבפנים וגם בחלון, ומכל מקום לא ידליק בפתח הבניין[17].

בית מלון

• בית מלון – יש להדליק בכניסה לבית המלון, ואם יש לחדר שלו יציאה נפרדת – ידליק שם[18].

פרסום הנס

• ידליק במקום שבו יש פרסום הנס הגדול ביותר, גם לבני הבית וגם לבני רשות הרבים. ופרסום הנס לבני רשות הרבים – עדיף[19].

פתח הבית או חלון

• יש מסתפקים אם עדיף להדליק נרות בחלון הבית, שם יש פרסום הנס גדול, או בפתח הבית כדי שהנכנס יהיה מוקף במצוות, ומחמת חיבוב מצוה – מדליקים בפתח הבית ומברכים שם, ואחר כך מדליקים נרות גם בחלון הבית בלי ברכה, ותבוא עליהם ברכה[20].

מוקף במצוות

• מצוה להניח את הנרות בטפח הסמוך לפתח, וכשאין מזוזה בפתח – יניחה מימין הנכנס, וכשיש מזוזה בפתח – יניחה משמאל הנכנס, כדי שהנכנס יהיה מוקף במצוות – לבוש ציצית, מזוזה מימינו, נר חנוכה משמאלו[21].

פתח מבפנים

• כאשר אין אפשרות להניח את הנרות באופן שיש פרסום לבני רשות הרבים – יניח את הנרות בטפח הסמוך לפתח מבפנים[22].

הכי קרוב לפתח

• אם אין אפשרות להניח סמוך ממש, כגון: כשהדלת נפתחת לכיוון בו צריך להניח את הנרות – יניח את הנרות במקום הסמוך ביותר לפתח, שניתן להניח בו[23].

הדלקת כמה חנוכיות

• במקום שכמה מבני הבית מדליקים נרות חנוכה (כמנהג בני אשכנז) – יפזר את הנרות שלא יהיו מרוכזים במקום אחד. אמנם אם מדליקים בחנוכיות נפרדות יכולים להדליק אחד ליד השני [24].

גובה הנרות

• יניח את הנרות למעלה משלושה טפחים (טפח = 8 ס"מ, ולדעת החזון איש: 9.6 ס"מ). ומצוה להניחם למטה מעשרה טפחים[25]. ולפי הסוד מצוה להניחם בין שבעה לעשרה טפחים[26]. ולכן, לכתחילה יש להניח את הנרות בגובה שבעה טפחים (=56 ס"מ) מהקרקע, כלומר, שיהיו הלהבות בגובה שבעה טפחים[27].

מעל עשרה טפחים

• המניח את הנרות מעל עשרה טפחים – יצא [28].

רצפה

• המניח את הנרות למטה משלשה טפחים – בדיעבד יצא[29].

כשפתח גבוה

• בית שפתחו גבוה מרצפת הרחוב, ומדליקים את הנרות מחוץ לפתח – מודדים את גובה הנרות מקרקע הפתח[30].

חלון

• בית הפונה לרשות הרבים וחלונו גבוה מרצפת הבית יותר מעשרה טפחים – מותר לכתחילה להניח את הנרות בחלון הפונה לרשות הרבים, אף על פי שהוא גבוה מעשרה טפחים של רצפת הדירה, ובלבד שיהיו הנרות בתוך עשרים אמה (=9.6 מטר) מרשות הרבים[31].

עדיפות בחלון

• בית שיש לו שני חלונות, אחד חלון נמוך מעשרה טפחים וחלון אחר גבוה מעשרה טפחים – יש להניח בנמוך[32].

בית הכנסת

• בהדלקה בבית הכנסת המנהג להדליק את נרות החנוכה מעל עשרה טפחים[33].

הדלקה במקומה

• ידליק את הנרות רק במקום הנחתן[34].

להחזיק ביד

• אין להדליק את נרות החנוכה בשעה שאוחזים אותן ביד, ואחר כך יניחן במקומן. ואם עשה כן – יכבה וידליק שוב, אך לא יברך[35].

מעל עשרים אמה בפנים

• הניח את הנרות בתוך הבית מעל עשרים אמה והדליק – צריך לכבותן ולחזור להדליקן, וכשחוזר ומדליק – לא מברך, משום שספק ברכות להקל[36].

מעל עשרים אמה בחוץ

• המניח את הנרות בחוץ מעל עשרים אמה והדליק – צריך לכבותן ולחזור להדליקם, וכשחוזר ומדליק – מברך[37].

הוציא החוצה

• המדליק את הנרות בבית והוציאן לחוץ, ואפילו אם רק הזיזן ממקום למקום – צריך לכבותן ולחזור ולהדליקן במקומן בלי ברכה[38].

הדלקה בחולה

• בעל הבית חולה השוכב במיטתו ואינו יכול לקום – לא יביאו לו את הנרות להדליקם ליד מיטתו כדי להניחם אחר כך במקומם, אלא אשתו תדליק בברכה[39].

[1] כתוב בגמ' שבת (כא ע"ב): "תנו רבנן: מצות חנוכה נר איש וביתו והמהדרין – נר לכל אחד ואחד".

ועוד מובא בגמ' שבת (כג ע"א): "אמר רב חייא בר אשי אמר רב: המדליק נר של חנוכה צריך לברך, ורב ירמיה אמר: הרואה נר של חנוכה צריך לברך", וכך כתבו התוס' בסוכה (מו ע"א, ד"ה "הרואה נר של חנוכה צריך לברך) – בשאר מצות כגון אלולב וסוכה לא תקינו לברך לרואה אלא גבי נר חנוכה משום חביבות הנס, וגם משום שיש כמה בני אדם שאין להם בתים ואין בידם לקיים המצוה, וטעם ראשון ניחא דלא תיקשי ליה מזוזה. ועוד יש לפרש דאין שייך לתקן לרואה ברכה שאין העושה מברך", והנה לתירוצו השני של התוס' משמע שאדם שאין לו בית – אינו יכול להדליק, ולכן תיקנו לו ברכת בשעה שרואה את נרות חנוכה. ומה שכתב: "וטעם ראשון ניחא", אין הכוונה שחוזר בו מהדין שמי שאין לו בית – אינו מדליק, אלא שבזה מוסבר יותר טוב למה תיקנו ברכה לרואה דווקא בחנוכה, וכדברי התוס', כתבו בתוס' רא"ש, ותוס' ר"פ.

וכך כתב באורחות חיים (חנוכה אות ט): "והרואה שלא הדליק בביתו או שאינו עתיד להדליק כמו שאין לו בית, או שאינו בעירו, ואף על פי שמדליקין עליו – מברך שתים", משמע שאם אין לו בית שגר או מתארח שם – אינו מדליק [ומה שכתב שמי שאינו בעירו ואע"פ שמדליקים בבית – מברך, ראה בפרק י סעי' ב).

אמנם ראה ברבינו יצחק שהובאו דבריו במעשה הגאונים (סי' נ"ה), שכתב: "וממילא שמעת מינה מי שהיה בדרך, או המהלך בספינה, ולא היה לו נר מה להדליק", וכן משמע באגודה (שבת סי' ל"ז): "הרואה נר חנוכה – חייב לברך, ודוקא שהוא במדבר או בספינה ואינו יכול להדליק".

אולם בכלבו (סימן נ) כתב: "ודומה למה שנהגו להדליק נרות חנוכה בבית הכנסת לפרסום הנס בפני כל העם ולסדר הברכות בפניהם, גם שיצאו ידי חובתן הרואין שאין להם בית לברך שם", כלומר שכיון שמי שאין לו בית אינו מדליק לכן תיקנו להדליק בבית הכנסת, ודין זה הביאו הב"י (סי' תרע"א), וז"ל: "ומ"ש שמניחין נר חנוכה בבית הכנסת, נראה שתיקנו כן מפני האורחים שאין להם בית להדליק בו, וכמו שתיקנו קידוש בבית הכנסת משום אורחים דאכלו ושתו בבי כנישתא (עי' לעיל סי' רסט), וכן כתב הכל בו (סי' מד ד ע"א)", משמע שאדם שאין לו בית – אינו מדליק, ולכן תיקנו לו ברכת הרואה או הדלקה בבית הכנסת.

ועל פי זה ניתן לבאר דברי השו"ע (סי' תרע"ו סעי' ג'): "מי שלא הדליק, ואינו עתיד להדליק באותו הלילה, וגם אין מדליקין עליו בתוך ביתו, כשרואה נר חנוכה — מברך", שהטעם למה אינו עתיד להדליק היא מחמת שאינו בבית. וכך כתב הט"ז (סי' תרע"ז ס"ק ב'): "הוה כאלו עומד בשעת הדלקה על רחוב העיר דאין שייך לו שם הדלקה", וראה בהערה הבאה.

[2]  ראה לעיל  בהערה הקודמת, שחיוב הדלקת נרות חנוכה הוא דווקא בבית. ומובא בגמ' שבת (כג ע"א): "אמר רב חייא בר אשי אמר רב: המדליק נר של חנוכה – צריך לברך, ורב ירמיה אמר: הרואה נר של חנוכה – צריך לברך". וכתב רש"י (שם ד"ה "הרואה"): "העובר בשוק ורואה באחד החצרות דולק. ומצאתי בשם רבינו יצחק בן יהודה, שאמר משם רבינו יעקב דלא הוזקקה ברכה זו אלא למי שלא הדליק בביתו עדיין, או ליושב בספינה". משמע מרש"י שהנמצא בספינה – אינו מדליק, ולכן יברך ברכת הרואה. והביאו האור זרוע (סי' שכ"ה), ובספר הנייר הל' חנוכה, וביתר ביאור כתב הסמ"ג (עשה דרבנן ה'): "והרואה חייב לברך (שם). ורואה זה כגון יושב בספינה שאין לו בית להשתתף, וגם אינו נשוי", וכן כתב הסמ"ק (מצוה ר"פ): "והרואה נר חנוכה מרחוק ואינו בשום מקום שיכול להדליק, כגון בספינה – יום ראשון מברך שתיםף שעשה נסים שהחיינו, מכאן ואילך שעשה נסים לבד". וכ"כ בעל העיטור: "ורואה דוקא שעומד בקרון או בספינה שלא הדליק בביתו", וכ"כ הגהות ממימוניות (חנוכה פ"ג ס"ק א) וראה במגיד משנה (חנוכה פ"ג ה"ד). וכן משמע מדברי הרא"ש (סי' ח): "ורב ירמיה בר אבא אמר: הרואה נר חנוכה – צריך לברך, פירוש: המהלך בספינה ורואה נרות שהדליקו בעיר והוא אינו מדליק. מאי מברך…".

אמנם ראה ברבינו יצחק שהובאו דבריו במעשה הגאונים (סי' נ"ה), שכתב: "וממילא שמעת מינה מי שהיה בדרך, או המהלך בספינה, ולא היה לו נר מה להדליק, וכשחזר לביתו באמצע ימי חנוכה שאין לו להדליק כי אם מה שבני אדם מדליקים בביתם באותו לילה ולא יותר, ומה שעבר דחוי הוא", וכן כתב רבינו יהונתן מלוניל (שבת כג ע"ב): "יש מן הרבנים שאמרו שלא תקנו ברכה לרואה לברך אלא למי שהוא יושב בספינה שאין לו נר להדליק…", כלומר שמצד הדין גם הנמצא בספינה או בדרך צריך להדליק נרות חנוכה, רק שמדובר שאין לו נר להדליק, וכן משמע באגודה (שבת סי' ל"ז): "הרואה נר חנוכה – חייב לברך, ודוקא שהוא במדבר או בספינה ואינו יכול להדליק".

והנה דברי רש"י והרא"ש אלו הביא הב"י (סי' תרעו), וז"ל: "ודוקא שאינו עתיד להדליק ואין מדליקין עליו. שם כתב רש"י (ד"ה הרואה) בשם רבותיו דלא הוזקקה ברכה זו אלא למי שלא הדליק בביתו עדיין או ליושב בספינה… וכן כתב המרדכי (סי' רסז) וכן כתב הרא"ש (סי' ח): הרואה נר חנוכה – צריך לברך, פירוש: המהלך בספינה ורואה נרות שהדליקו בעיר והוא אינו מדליק", משמע שסובר כדעה ראשונה, שבספינה אין חיוב להדליק.

והנה יש להעיר שהב"י (סי' תרע"ז) הביא את דברי אורחות חיים (חנוכה סי' י"ח) שסובר שבספינה צריך להדליק, שכתב: "מי שבא בספינה או שהוא בבית גוים – מדליק בברכות ומניחה על שלחנו, ולא דמי לאכסנאי דאמרינן: דאי מדלקי עליה בגו ביתיה – לא צריך להשתתף, דשאני התם שיש פרסום הנס בהדלקת אושפיזו". וכ"כ הכלבו (סי' מד), משמע שאדם שבא בספינה, אם לא רואה נרות חנוכה – מדליק עם ברכה, וראה בשו"ע (סעי' ב) כתב: "יש אומרים שאע"פ שמדליקין עליו בתוך ביתו, אם הוא במקום שאין בו ישראל – מדליק בברכות", ולא כתב דין של ספינה, אמנם מי שאין לו בית כלל שנמצא ברחוב, גם האורחות חיים (חנוכה אות ט) מודה שלא מדליק ולא כדברי רבינו יצחק, ראה בהערה הקודמת.

והנה סתירה זו מצינו גם בלבוש, שבסימן תרעו סעי' ג' כתב: "מי שלא הדליק ואין מדליקין עליו בביתו, וגם הוא אינו עתיד להדליק בלילה זו, כגון שהולך בספינה ורואה נרות חנוכה בעיר, אם הוא בליל ראשון – מברך שתים", כלומר שהנמצא בספינה אם לא מדליקים עליו בביתו, וגם אינו עתיד להדליק – מברך ברכת הרואה ולא מדליק, ובסי' תרע"ז סעי' ב' כתב: "הלן בבית גוי אפילו אין לו שם חדר מיוחד, או הלן ביער או ההולך בספינה – צריך להדליק שם ולברך אף על פי שמדליקין עליו בביתו", משמע שאף אם אין לו בית, אם לא רואה נרות חנוכה – מחויב להדליק אף במקום שאינו חייב בהדלקה, והטעם: משום פירסום הנס.

והנה י"ל שהטעם שמדליק במקום שאין שם ישראל אינו משום שהמקום חייב, שהרי אם היה שם ישראל לא היה מדליק כיון שיוצא ידי חובה בהדלקת אשתו בביתו, אלא  שזה משום חובת גברא לראות או להדליק את הנרות כדי לפרסם את הנס, וכיון שאינו רואה – צריך להדליק. וראה בפרק י סעי' ח שהעירו הפוסקים (הביאו דבריהם המשנ"ב (סי' תרע"ז ס"ק יד), וכה"ח (ס"ק י"ג) מהא דכתב השו"ע (סי' תרע"ו סעי' ג') שאם מדליקים עליו בביתו, והוא נמצא במקום אחר, ורואה נרות – אינו מברך, ולכן אומרים שעל כרחך לא יברך כאן, עכ"פ לדעת האורחות חיים מלבד החובה על המקום יש חובה על האדם לברך, או בראיה או בהדלקה, ולכן למעשה – טוב שידליק כדי לצאת ידי השיטות אלו, אך לא יברך.

וראה עוד בב"ח (סי' תרעו סעי' ג), בדיני הרואה נרות חנוכה, וז"ל: "והא דנקטו ספינה, משום דבלא ספינה יכול להדליק באושפיזו מקום שלן שם", משמע שהנמצא בספינה – לא מדליק.

והנה אפשר שיש לומר שאין מחלוקת בין רש"י וסייעתו לבין אורחות חיים וסייעתו, שרש"י והרא"ש דיברו על ספינה שאין בה מקום לישון, והאורחות חיים דיבר על ספינה שיש לו בה חדר לישון בה, וספינה כזאת חייב להדליק בה. וקשה לחלק בזה, שאם כן היה להם לומר. והנה כעין חילוק זה כתב בשו"ת מהרש"ם (ח"ד סימן קמו): "לתשובת מכתבו מיום ב' דחנוכה אם מותר להדליק נרות חנוכה על הרכבת, לא מצאתי הדבר מבואר, אבל הלא מי ששילם בעד כל הלילה הוי כשכר לו בית דירה לאכול ולישן שם, וחייב בנרות חנוכה, ומ"ש רש"י ביושב בספינה, י"ל שהיו אז ספינות פתוחות בלא קירוי והרוח מנשב ולא היה בגדר בית כלל. ואף דהבאהן (קרון) אינו עומד במקום א' ורכוב כמהלך, לא נמצא בשום מקום שיהיה צריך בית קבוע למה שמצותו בשביל פרסומי ניסא. כנלענ"ד מסברא", וראה בערוך השולחן (שם סעי' כז) שכתב לחלק, שבזמנם היה בנוי על הספינה בית עראי, אבל בזמנינו שעושים בית קבע – חייב במזוזה, וחילוק זה קשה בפרט שהם היו נוסעים חודשים בספינה. אמנם חילוק זה קשה, שהרי מבואר בתוספתא (הובא בב"ח יו"ד סי' רפו) שספינה פטורה ממזוזה. ופסק הרמב"ם בהל' מזוזה (פ"ו ה"ט): "סוכת חג בחג ובית שבספינה – פטורין מן המזוזה לפי שאינן עשויין לדירת קבע", וכן כתב השו"ע (שם סעי' יא), א"כ משמע שגם בזמנם היה בית בספינה, וא"כ אם רש"י הוה ס"ל חילוק זה היה לו לכתוב.

[הערת העורך: ולכאורה בספינה דווקא אדם רגיל הוי דירת עראי בשבילו, אבל לבעל הספינה זה ביתו, וא"כ למה אינו חייב במזוזה?

וכתב ליישב בשלחן גבוה (סי' רפו ס"ק כא) שאף בעל הספינה שרוב זמנו בה – אינו חייב במזוזה, כיון שכשיגיע למקום ישוב או לביתו ישן בביתו, ורק בשעה שהולך לדרך יושן בה, שוב חשיב כדירת עראי.

ובמרכבת המשנה (חעלמא) בהלכות מזוזה (פ"ו ה"ט) כתב לבאר דינו של הרמב"ם, שספינה אינה חייבת במזוזה: "ובית שבספינה. הכסף משנה לא הראה מקומו, ועיין מה שכתבתי לעיל ה"ב. ובמשנה ריש פי"ב דנגעים בית שבספינה – אינו מטמא בנגעים, והר"ש הביא מן התוספתא דבית שבים ובית שבספינה תרתי נינהו. ולכאורה קשה טובא דבעירובין דף נ"ה מפורש בברייתא דבית שבים מתעברין עמה ובית שבספינה אין מתעברין עמה, וכמ"ש רבינו פכ"ח מהל' שבת ה"ד. הרי מפורש דתרתי נינהו [ורש"י פירש: בית שבים – שבאיי הים, והוא תמוה טובא, דודאי כה"ג לא מימעט מארץ]. והנכון בכוונת הר"ש דה"ק דבהכרח לא ממעטינן תרווייהו מארץ אלא דבית קבוע שבים שעומד בגובה ע"ג קנים מימעט מארץ ומשו"ה מתעבר עמה [דה"ה חייב במזוזה וה"ה לכל הנך הנזכרים בסוכה דף ג'], משא"כ בית שבספינה אפילו הספינה על הנמל אימעט מפני שאינו נקרא בית כיון דנייד. ועיין במיימוני פי"ד מהל' צרעת דהשמיט דין בית שבים. למדנו מיהת דבית שבספינה כיון שאינו מתעבר עמה, אלמא דאימעט מבית הואיל דנייד ולא חשיב בית דירה קבוע, ושפיר כתב רבינו דפטור ממזוזה", וא"כ לפי זה מה שבעל הספינה אינו חייב במזוזה כיון דנייד, ובשעה שאינו נייד י"ל דהוי עראי. ומקור סברה זו, מבואר במשנה אהלות פ"ח משנה ה' שספינה בזמן שאינה קשורה אינה מביאה טומאה ופסקה הרמב"ם הל' טומאת מת פי"ג ה"ה, וראה בתוס' חגיגה כ"ה ע"א ד"ה אהל, שכתב הטעם כיוון דנייד, ולפי זה במקום שגרים בספינה והיא עומדת רוב השנה במקום אחד ואינה זזה ממקומה וה"ה לקרוון ידליקו בברכה כדין אוהל].

למעשה, אם נמצא במקום שרואה נרות חנוכה – יברך עליהם (אם לא מדליקים עליו בביתו), ואם מדליקים עליו בביתו – לא יברך, אך אם נמצא במקום שאינו רואה נרות חנוכה – ידליק בלי ברכה, גם במקום שאינו חייב בהדלקה.

[3]  על הדלקה במנורות חשמל ראה בפרק יב סעי' לה.

[4] ראה בהערות א ב כיון שאינו בית, וכ"כ בעל העיטור: "ורואה דוקא שעומד בקרון או בספינה שלא הדליק בביתו".

[5] ראה לעיל בהערה א, שצריך בית כדי להתחייב בהדלקה, והנה כיון שבני אדם גרים באוהל במהלך כל השנה חשיב לגביהם כדירת קבע, שהרי הם דרים בה כל השנה [הערת העורך: הנה אע"פ שאוהל קבע אינו חייב במזוזה, שהרי כתב הרמב"ם בהלכות ברכות (פי"א ה"ב): "יש מצות עשה שאדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותה, כגון: תפילין וסוכה ולולב ושופר ואלו הן הנקראין חובה, לפי שאדם חייב על כל פנים לעשות, ויש מצוה שאינה חובה אלא דומין לרשות, כגון: מזוזה ומעקה שאין אדם חייב לשכון בבית החייב מזוזה כדי שיעשה מזוזה, אלא אם רצה לשכון כל ימיו באהל או בספינה ישב, וכן אינו חייב לבנות בית כדי לעשות מעקה". מדין זה משמע שדין ספינה כדין אוהל ושניהם נחשבים כדירת עראי, ואינם חייבים במזוזה, ודין זה של ספינה מבואר בתוספתא (הובא בב"ח יו"ד סי' רפ"ו) שספינה פטורה ממזוזה, וכן משמע בירושלמי סוף מגילה, וראה בביאור הגר"א שכתב שהוא ברייתא, ודין של אוהל לכאורה הוא נלמד מהא דמבואר בגמ' יומא דף י' שסוכת החג פטורה כיון שהוי דירת עראי, ופסק הרמב"ם בהל' מזוזה (פ"ו ה"ט): "סוכת חג בחג ובית שבספינה – פטורין מן המזוזה לפי שאינן עשויין לדירת קבע",  וכן כתב השו"ע (שם סעי' י"א): "סוכת החג, בחג, והבית שבספינה והחנויות שבשוקים – פטורים", [וכן פסק מרן הרב בהל' מזוזה] והנה יש להעיר שהשו"ע כתב שרק אם זה מיועד לזמן החג זה פטור, אבל אם לכל השנה – חייב, ולא כדברי הרמב"ם, וכן מבואר ממה שכתב השו"ע שם (סעי' י"ב) שסוכת היוצרים – חייבת במזוזה. וא"כ יש להקשות: למה בספינה, שהדירה עומדת כל השנה ונוסעים בה כל השנה, היא פטורה ואוהל כה"ג חייב? וראה בהערה הקודמת, מה שכתב במרכבת המשנה, שכיון שהבית שבספינה נייד יש לו שם עראי, ולפי זה הוא הדין לגבי חנוכה שאוהל חייב בנרות חנוכה וספינה פטורה מהדלקה.

אמנם מה שיש להסתפק זה באוהל שעושים הטיילים לכמה ימים, ואוהל מתקפל שלא נועד להיות קבע, ולכאורה יש לדמות לסוכת החג בחג שפטורה ממזוזה, וא"כ ה"ה לחנוכה שלא יצטרכו להדליק בו!

וראה בדעת קודשים (סי' רפ"ו סעי' א'), שכתב שאוהל זרוק בעת עמדו על הארץ – חייב במזוזה, והוסיף: "ואך גם בעת שמטלטל ולגבי בעל הבית שהחיוב עליו כהרף עין, כל שגוף המחיצות יכולות לעמוד ברוח שאינה מצויה, י"ל דחייב", והעיר עליו המקדש מעט (ס"ק א): אוהל זרוק, יש לומר שגם בעת שמטלטל – חייב במזוזה, דעת קדושים ס"ק א', וצ"ע דהא אין לך דירת עראי גרוע מזו, עיין סעי' י"א, וש"ך ס"ק כ"א". ולכאורה מדברי המקדש מעט מבואר שהקושיה רק בזמן שמטלטל, אמנם לכאורה הראיה היא גם בשעה שמונח הואיל ועשוי לזמן כמו סוכת החג בחג, וכן נראה בשדי חמד (מערכת המ' כלל קי"ח) מה שדן בבית העשוי לזמן אם חייב או לא, והביא שם בשם ספר התרשיש שהיכא שדר שם מרצונו אע"פ שהוא עשוי לזמן – חייב במזוזה, ומכל מקום כתב שכיון שברכות אינם מעכבות – לא יברך. והנה מזה נראה שהוא הדין הכא שיהיה חייב בהדלקת נרות חנוכה, אמנם לענין ברכה יש להסתפק, שהרי אינו דירת קבע.

ונראה לחלק בין מזוזה לאוהל, שהרי אכסנאי אינו חייב במזוזה עד שלושים יום כמבואר בשו"ע (שם סעי' כ"ב), בעוד שאכסנאי כבר מיומו הראשון – חייב בהדלקת נרות חנוכה. אלא שיש לדון מצד הבית אם הוא עראי כמו ספינה מחמת דנייד, וגם בחנוכה פטור. או שראוי לדירת קבע אלא שאדם זה החליט להשתמש בו לארעיות, וממילא במזוזה יש להסתפק אם הוא חייב, אבל בנרות חנוכה יהיה חייב כיון שהוא ראוי לדירת קבע].

[6] כתב השו"ע (סי' תרעא סעי' ו): "מניחו למעלה מג' טפחים. ומצוה להניחו למטה מי' טפחים, ואם הניחו למעלה מעשרה טפחים – יצא", וכתב המשנ"ב שם (ס"ק כו): "למעלה מג"ט – דכל למטה מג' כאלו הניח בקרקע ואין ניכר שבעה"ב הניחו שם, ומ"מ בדיעבד – יצא [פר"ח]" וראה לקמן בסעי' כד שבדיעבד אם הניח למטה משלושה טפחים – יצא.

[7] ראה לעיל בהערה א' ובדברי האורחות חיים, ולכן צריך להדליק שם אך בלי ברכה, וראה בפרק טו סעי' ל לא.

[8] ראה בהרחבה בפרק טו סעי' ל.

[9] מובא בגמ' שבת (כא ע"ב): "תנו רבנן: נר חנוכה – מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ". ונחלקו רש"י ותוס' היכן צריך להדליק. דעת רש"י ד"ה "מבחוץ – משום פרסומי ניסא, ולא ברשות הרבים אלא בחצרו, שבתיהן היו פתוחין לחצר", כלומר שמקום ההדלקה הוא בפתח הבית שבחצר, אמנם תוס' כתבו (ד"ה "מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ") – ומיירי דליכא חצר אלא בית עומד סמוך לרה"ר, אבל אם יש חצר לפני הבית – מצוה להניח על פתח חצר דאמר לקמן חצר שיש לה ב' פתחים – צריכה ב' נרות. ואמרינן נמי: נר שיש לה שני פיות – עולה לשני בני אדם, משמע לשני בתים, ואם היו מניחים על פתחי בתיהם היה לזה מימין ולזה משמאל, אבל אי מניחים על פתח החצר אתי שפיר". כלומר, שפתח, הכוונה לפתח הפונה לרשות הרבים, ואם יש חצר – יש להדליק בפתח החצר, מחלוקת זו הביא הב"י (סי' תרעא).

ופסק השו"ע (סי' תרעא סעי' ה): "נר חנוכה – מניחו על פתח הסמוך לרשות הרבים מבחוץ. אם הבית פתוח לרשות הרבים – מניחו על פתחו. ואם יש חצר לפני הבית – מניחו על פתח החצר", כלומר כשיטת התוס'. וראה בבה"ל (ד"ה פתח החצר), ובכה"ח (ס"ק לח).

[10]  כתוב בגמ' שבת (כא ע"ב): "תנו רבנן: נר חנוכה – מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. אם היה דר בעלייה – מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים, ובשעת הסכנה – מניחה על שלחנו, ודיו", ופרש"י (ד"ה "ואם היה דר בעלייה) – שאין לו מקום בחצרו להניחה שם", כלומר רש"י לשיטתו שיש להדליק בפתח הבית, ולכן אם אין לו מקום בחצירו להדליק – מדליק בחלון.

אמנם הטור (סי' תרע"א) שפוסק כמו התוס' שיש להדליק בפתח החצר, כתב: "ואם הוא דר בעלייה שאין לו פתח פתוח לרשות הרבים מניחה בחלון הסמוך לרשות הרבים", כלומר שביציאה לרשות הרבים אין לו מקום, וכך ביאר הב"י את דבריו: "ולפיכך הוצרך לפרש דאם היה דר בעלייה – מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים, בשאין לו פתח פתוח לרשות הרבים מיירי, כלומר שאם היה פתח העלייה פתוח לרשות הרבים – מניחה על הפתח, ואם היה פתוח לחצר – מניחה על פתח החצר שהוא פתוח לרשות הרבים, אבל הכא מיירי כשהעלייה פתוחה לבית דהשתא כי מנח לה על פתח הבית או על פתח החצר לא מינכרא מילתא דמשום עלייה היא, ולפיכך מניחה בחלון הסמוך לרשות הרבים".

כתב השו"ע (סעי' ה) כדברי הטור: "ואם היה דר בעלייה שאין לו פתח פתוח לרשות הרבים – מניחו בחלון הסמוך לרשות הרבים", וראה במשנ"ב (ס"ק כג), ובשער הציון (ס"ק כז).

ובשעת סכנה כתוב במגילת תענית "ואם מתירא מן הגויים מניחה על פתח ביתו מבפנים ובשעת הסכנה מניחה על שלחנו ודיו". ומה נחשב כמקום סכנה כתב בסדר רב עמרם גאון (ח"ב פ"ה ע"ב) שאם מנשבת הרוח או שפוחד מן הלסטים, וכן כתב הרב פרחיה (שבת כ"א ע"ב) בשם רב האי גאון, פירש"י – "הסכנה – שהיה להם לפרסיים חוק ביום אידם, שלא יבעירו נר אלא בבית עבודה זרה שלהם, כדאמרינן בגיטין (יז, א)". וראה בתוס', וביאר הריטב"א (שם) "ובשעת הסכנה מניחה על שלחנו. פי' לא סוף דבר סכנת נפשות דא"כ פשיטא דעל מצות עשה לא יהרג וכדאיתא לקמן במכילתין גבי תפילין (מ"ט א' עיין שם) וכדכתיבנא במסכת סנהדרין, אלא אפי' סכנת צער או איבה כמו בצרפת, ולכן פרש"י ז"ל כאן דהיינו מפני הפרסיים שלא היו מניחין להדליק נר בשום בית ביום ידוע של אידם וכדאמרינן התם (גיטין י"ז א') אתא חברא שקל שרגא, ולפיכך היה אומר מורי הרב ז"ל שכשנושב רוח שאי אפשר להדליקה בחוץ מדליקה בפנים בביתו" .

וכתבו התוס' "ובשעת הסכנה – נראה לר"י דהיינו מכי אתו חברי לבבל כדאמר בפ' כירה (לקמן דף מה. ושם) מהו לטלטל שרגא דחנוכתא מקמי חברי בשבתא, וא"ת דעל השלחן נמי יקחו אותו כדאמר בגיטין (דף יז.) רבה בר בר חנה חלש אתא חברא שקל שרגא מקמייהו, וי"ל דאין רגילות כ"כ לחפש בבתים".

וכתב הט"ז (ס"ק ג') "ובשעת הסכנה שאינו רשאי לקיים המצוה. זהו פי' התוס' בפ' כירה אבל רש"י פי' דהסכנה שהיה יום איד לפרסיים שלא הניחו שום נר אלא בעבודה זרה שלהם, דאם כן היה קשה מה מהני במניחו על השלחן, והתוס' דחקו לומר שלא חפשו כל כך בבתים אבל לפי' זה אתי שפיר דמניח על השלחן דלא היה הרגש' בדבר שנעשה למצוה".

אולם בפסקי הרי"ד כתב "ובשעת הסכנה מניחה על שולחנו ודיו. פי' שלא היו מניחין הגוים לישראל לקיים המצות", וכן כתב המאירי, וכן האורחות חיים (בהל' חנוכה סעי' ג) כתב "ועכשיו בגלות שאין אנו יכולים לקיים המצוות בשלמות מניחה על פתח ביתו מבפנים בטפח הסמוך לדלת", וכן כתב הב"ח.

וראה בשו"ע (שם) כתב "ובשעת הסכנה שאינו רשאי לקיים המצוה, מניחו על שלחנו ודיו".

וכתב האור זרוע (סי' שכג) "והאידנא דליכא סכנה לא ידענא מאי טעמא אין אנו מדליקין בחצירות", וכתב הדרכי משה (ס"ק ט) בשם רבינו ירוחם "וזה לשונו ועתה נהגו להדליק מבפנים לפתח הסמוך לרשות הרבים, ויש נוהגים להדליק מבפנים לפתח הסמוך לחצר משום דשכיחי גוים וגנבים, ועוד דאין רגילין לקבוע מזוזה בפתח הפתוח לרשות הרבים משום גוים שיטלו אותה, ויש מזוזה לפתח הפתוח לחצר ויהיה מזוזה בימין ונר חנוכה בשמאל עכ"ל", וראה בערוך השולחן סעי' כ"ד.

ולכן יש להדליק לכתחילה בפתח החצר מבחוץ, אמנם בעליה הפתוחה לבית יש להדליק בחלון, וטוב להדליק בפתח הבית ובחלון, כדי לצאת ידי כל הדעות, ובמקום שיש חשש להניח מפני ילדים וכדו' יש להקל ולהדליק על שולחנו ודיו.

[11]  כתוב בגמ' שבת (כא ע"ב): "דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרבי תנחום: נר של חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה – פסולה, כסוכה וכמבוי", ופרש"י: "פסולה – דלא שלטא בה עינא למעלה מעשרים אמה, וליכא פרסומי ניסא", וכך פסק השו"ע (סי' תרעא סעי' ו): "אבל אם מניחו למעלה מכ' אמה – לא יצא. הגה: אפילו לקחה כך דלוק והניחה למטה מכ' – לא יצא, דהדלקה עושה מצוה", וראה בב"י שגם אם הניח את הנר בבית במקום גבוה עשרים אמה – לא יצא ידי חובה, וכן כתב המשנ"ב (ס"ק כח), כה"ח (ס"ק נא). וכתב עוד הפר"ח: "מיהו מסתברא ודאי, שאפילו בירך שצריך לחזור ולברך", והביאו המשנ"ב (ס"ק כט). וכתב הפמ"ג (משב"ז ס"ק ה): "והוי יודע, למעלה מעשרים אמה היינו אף בנרות שעוה ארוכים, כל שמקום הלהב הם למעלה מעשרים אמה – פסולה", והביאו ערוך השלחן (שם סעי' כב), השער הציון (ס"ק לג) וכה"ח (ס"ק נב).

[12] כתב המחצית השקל (סי' תרעא): "ועשרים אמה ודאי מודדים מקרקע רשות הרבים ולא מקרקע הבית, דהא טעמא דלמעלה מעשרים לא יצא, דלא שלטה ביה עינא, ובעינן שישלוט בו עין בני רשות הרבים".

[13]  כתב הפמ"ג (משב"ז ס"ק ה): "מיהו לדידן דמדליקין בפנים – רשאי להניח בחלון, ומכל מקום יש היכר קצת לבני רשות הרבים, ועדיף כן".

אמנם הפר"ח (סי' תרעא) כתב: "דבר ברור הוא, שאם החלון למעלה מעשרים אמה, שמניחה על פתח ביתו", וכן כתב החיי אדם (כלל קנ"ד סעי' ט"ז): "ואם החלון גבוה מקרקע רשות הרבים למעלה מכ' אמה ואם כן אין היכר לבני רשות הרבים – אזי יותר טוב להניח בפתח". וכן כתב המחצ"ש: "ומיהו לדידן דעיקר הכירא לבני הבית, סגי אי הוא למטה מעשרים מקרקע הבית. ומכל מקום אפשר גם לדידן בגבוה חלון יותר מעשרים מקרקע רשות הרבים, עדיף טפי להניחו סמוך [לפתח] ובטפח הסמוך למזוזה, כיון דלמעלה מעשרים ליכא הכירא לבני רשות הרבים, ולבני הבית עדיף הכירא דידהו סמוך לפתח", וכן הסיקו בכה"ח (סי' תרע"א ס"ק ט"ל), ובשער הציון (ס"ק מב). לכן אדם שחלונו הוא מעל עשרים אמה – מדליק על פתח הבית ולא בחלון, ואם יהיה מכך פרסום גדול טוב המחמיר להדליק גם בחלון תבוא עליו ברכה.

[14]  והנה גם בזמן הגמרא היו בניינים בגובה עשרים אמה ולא מצינו שחילקו בדבר אם יש בניין ממולו או לא, וכן אם נמדוד עשרים אמה מגובה הבתים שבסביבתו, אלא קבעו שהפירסום הנס הוא לבני רשות הרבים, העוברים ושבים בה, ואין להחמיר ולהדליק בחלון, כיון שאין דין פירסום הנס לבני הרחוב, שוב יש להדליק בפתח מבפנים, כדי שיהיה מוקף במצוות וכדעת הפוסקים שהובאו בהערה הקודמת, ואם יהיה מכך פרסום גדול טוב המחמיר להדליק גם בחלון תבוא עליו ברכה.

[15] ראה בהערה הבאה. וכתב השו"ע (סי' תרעא סעי' ח): "חצר שיש לו שני פתחים משני רוחות – צריך להדליק בשתיהן  מפני החשד; ואם שני הפתחים ברוח אחד – די לו באחד מהם. וכיון שאין חשד לא צריך להדליק בפתח השני", וביאר המשנ"ב (ס"ק נב): "הטעם דהא חזי ליה שהדליק באחד, ומה שלא הדליק בשני ידעו אנשי עירו שמבפנים הוא בית אחד ושני הפתחים שייכים לאדם אחד ודי להדליק במקום אחד". וכתב עוד בשער הציון (ס"ק נח): "ולא חיישינן לחשדא דעלמא שעוברים ושבים דרך הרחוב שיסברו שהבית חילוק מתוכו ויאמרו שהם שני בתים שייכים לשני אנשים ואחד מהם לא קיים מצות נר, דאנשים נכרים אין מצויין ברחובות משחשך היום".

[16] כתוב בגמ' שבת (כג ע"א): "אמר רב הונא: חצר שיש לה שני פתחים – צריכה שתי נרות. ואמר רבא: לא אמרן אלא משתי רוחות, אבל מרוח אחת – לא צריך. מאי טעמא? אילימא משום חשדא, חשדא דמאן? אילימא חשדא דעלמא – אפילו ברוח אחת נמי ליבעי! אי חשדא דבני מתא – אפילו משתי רוחות נמי לא ליבעי! – לעולם משום חשדא דבני מתא, וזימנין דמחלפי בהאי ולא חלפי בהאי, ואמרי: כי היכי דבהאי פיתחא לא אדליק, בהך פיתחא נמי לא אדליק", ופרש"י: "משתי רוחות – אחד בצפון ואחד במזרח", דהיינו אפילו שני רוחות שקרובות זו לזו. וכתב בפסקי ריא"ז (פ"ב סעי' כ'): "ואם היו הפתחים אחד במזרח ואחד בדרום והעוברין בדרום רואין אור הנר שבמזרח – נראה בעיניי שדיו בנר אחד, כמבואר בקונטרס הראיות", הביאו השלטי גיבורים, וראה בכנה"ג (הגהות הטור סעי' ט), ובשערי תשובה (ס"ק יד), ובפר"ח, וראה עוד בבה"ל (ד"ה "שיש לו שני פתחים משני רוחות).

כתב הטור (סי' תרעא): "חצר שיש לה ב' פתחים מב' רוחות – צריך להדליק בב' פתחים שלא יחשדוהו העוברים לומר כשם שלא הדליק בזה הפתח כך לא הדליק באחרת, הילכך אם ב' הפתחים מרוח אחת שיכולין לראות כאחד – די לו באחד מהן. וכתב בעל התרומה: לדידן שמדליקין בפנים אפי' בב' רוחות – די לו באחד מהן שאין היכירא אלא לבני הבית והם יודעים ששני הפתחים של איש אחד. ונראה שאין להקל. ואף לדידן איכא חשש כיון שמדליקין בפתח הבית העוברין רואין שלא הדליק ואיכא חשד", וראה בב"י שכסברת התרומה כתבו גם הסמ"ק (סי' רפ רעז.) ומרדכי (סי' רסו).

אמנם בדרכי משה (ס"ק ט) כתב: "נראה דבימי רבינו בעל הטור היה כן המנהג להדליק בפתח הבית, ולכן כתב דאיכא היכרא… ולזה איכא היכרא לעוברים ושבים אף על גב דמדליקין בפנים, אבל בזמן הזה שמדליקין בבית החורף, דהיינו בפנים ממש, וידוע ששם ליכא היכרא לעוברים ושבים כלל, אפילו אם יש לבית הרבה פתחים – אין צריך להדליק רק באחד, וכן הוא המנהג".

למעשה פסק השו"ע (סי' תרעא סעי' ח): "חצר שיש לו שני פתחים משני רוחות – צריך להדליק בשתיהן מפני החשד. ואם שני הפתחים ברוח אחד (והם בבית אחד) – די לו באחד מהם", כלומר שגם היום יש לחוש לחשדא ויש להדליק גם בפתח השני.

אמנם הרמ"א כתב: "מיהו בזמן הזה שכולם מדליקין בפנים ממש, ואין היכר לבני רשות הרבים כלל, אפילו יש לחצר או לבית הרבה פתחים להרבה רוחות – אין מדליקים אלא פעם אחת בפנים, כן נ"ל וכן המנהג פשוט", וראה במשנ"ב (שם ס"ק נד), ז"ל: "היינו שבזמן הטור היו מדליקין אצל פתח הבית מבפנים והיו עושין עכ"פ היכר לעוברים, ע"כ יש חשד כל שאין היכר כראוי לעוברים, משא"כ עכשיו שמדליקין ממש בפנים ולא איכפת לן כלל לעשות היכר לבני רשות הרבים, על כן לא איכפת לן בחשדא דידהו".

וע"ע בכה"ח (שם ס"ק צג), ז"ל: "אין מדליקין אלא פעם אחת בפנים. כן עיקר, וכן כתב הרשב"א בתשובה סימן תקמ"א ותקמ"ב ורש"ל בתשובה סימן פ"ה. פרי חדש".

ולגבי איזה דלת ידליק – נראה שידליק בכניסה הראשית ששם משתמש יותר. וראה בחכמת שלמה שם שכתב: "נראה לי דין חדש, דמה שכתוב בש"ס ופוסקים בחצר שיש לו שני פתחים ידליק בשניהם, היינו אם שניהם שוים פתוחים לרשות הרבים, דצד שניהם שוה, אבל אם צד אחד פתוח למקום דשכיחי רבים טובא וצד אחד פתוח למקום דלא שכיחי רבים כולי האי, כדרך שמצינו בכמה רחובות ושווקים, דבצד אחד יש רבים מצויים ובהשוק השני לא דרכו רבים כולי האי, בזה אין צריך להדליק רק בפתח הפתוח למקום דשכיחי רבים טובא, ובזה לא שייך לומר דמדבהא לא אדליק בהא נמי לא אדליק, דהרי מסיק הש"ס [שבת כג, א] דלא חיישינן לחשדא דעלמא לרבא, רק לחשדא דבני מתא, א"כ הם ידעו דבצד השני שכיחי רבים יותר מכאן. ולכך טפי מסתבר להדליק שם ולא כאן, מלעשות להיפוך", ועל כן יש להדליק בפתח שמשם יראו יותר אנשים את הנרות.

[17] כתוב בגמ' שבת (כא ע"ב): "תנו רבנן: נר חנוכה – מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. אם היה דר בעלייה – מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים", וכתב הב"י: "ורבינו כתב כדברי התוספות דמצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ, ולפיכך הוצרך לפרש דאם היה דר בעלייה – מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים, בשאין לו פתח פתוח לרשות הרבים מיירי, כלומר שאם היה פתח העלייה פתוח לרשות הרבים – מניחה על הפתח, ואם היה פתוח לחצר – מניחה על פתח החצר שהוא פתוח לרשות הרבים, אבל הכא מיירי כשהעלייה פתוחה לבית, דהשתא כי מנח לה על פתח הבית או על פתח החצר לא מינכרא מילתא דמשום עלייה היא, ולפיכך מניחה בחלון הסמוך לרשות הרבים", וא"כ ה"ה בחדר מדרגות שנחשב כאילו ביתו פתוח לבית.

ואין להחשיב את החדר מדרגות כחצר, שכתב החזו"א (עירובין סי' ס"ה ס"ק נ"ב): "הטעם משום שחצרות שלנו אינם לדירה כחצירות שלהם, ולא הוו שלנו רק רחובות ואנן חצירות בעינן ולא רחבות". וכתב עוד (סי' צ ס"ק כ"ג): "והלכך לדידן דלית לן מבוי הניתר בלחי משום דאין חצירות פתוחות למבוי שלנו דחצרות שלנו הן רחבות ואף על גב שמוקפין לדירה ודינן כחצר לכל מילי, מכל מקום לענין דין מבוי צריך חצר דווקא שיהיא עיקר תשמיש הבית שם, וכמו שהיה בימי חז"ל", וכן כתב לגבי דיני מזוזה (יו"ד סי' קס"ח ס"ק ו'): "וגם דברי המהרי"ל אינו אלא בחצר שלהם שהיו משתמשין בו בטחינה ובאפיה ובשטיחת פירי ושאר צרכים ופעמים אוכלים וישנים כדרך החקלאים בימים ההם, אבל אצלנו אין החצירות רק לאוויר, ולכן כתבו הפוסקים שאין לנו דין מבוא שאין החצירות פתוחות לתוכו", ועיי"ש כתב שעכ"פ מדרבנן צריך לשים שם מזוזה. וכך הורה החזו"א (דינים והנהגות פכ"ב סעי' א') שלבניין משותף וכן לחצר שלנו אין דין חצר, כיון שכיום אינה עשויה לכל התשמישים, ולכן יש להדליק בפתח הבית מבחוץ ולא בפתח החצר.

היוצא מכל האמור, שאם משתמש בחצר שלו לכל צרכיו – יש לזה דין חצר וצריך להדליק בפתחה, ואם לא מדליק בפתח ביתו ולא בפתח החצר, ובפרט שלפי רש"י וסייעתו יש להדליק בפתח הבית, ולכן הדר בבניין – אין חדר מדרגות נחשב כחצר וצריך להדליק בפתח ביתו, אמנם אם בתוך הבית יהיה יותר פרסום הנס מאשר בפתח ביתו מבחוץ שאין עוברים ושבים בחדר מדרגות כמעט – ידליק בתוך הבית.

[18] כיון שכל הבית מלון עומד לשם שימוש מגורים, לכן ידליק בכניסה למלון. ולגבי מי חייב בהדלקה ואם מברך – ראה בהרחבה בפרק יא.

[19] ראה בהערה הבאה.

[20]  כתוב בגמ' שבת (כא ע"ב): "תנו רבנן: נר חנוכה – מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. אם היה דר בעלייה – מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים", ופרש"י ד"ה "ואם היה דר בעלייה – שאין לו מקום בחצרו להניחה שם", והנה משמע שהדלקה בחלון זה רק למי שאינו יכול להדליק בפתח ביתו [הערת העורך: כתב בליקוטי מהרי"ח (סדר דיני חנוכה): "אך ראיתי לגאונים וקדושים שאף שהיה להם חלון לרשות הרבים – מכל מקום הדליקו בטפח הסמוך לפתח"].

וכתב הרמ"א: "ומיהו בזמן הזה, שכולנו מדליקין בפנים ואין היכר לבני ר"ה כלל – אין לחוש כל כך אם אין מדליקין בטפח הסמוך לפתח; ומ"מ המנהג להדליק בטפח הסמוך לפתח כמו בימיהם, ואין לשנות אא"כ רבים בני הבית שעדיף יותר להדליק כל אחד במקום מיוחד מלערב הנרות ביחד ואין היכר כמה נרות מדליקין", וכתב בבה"ל (ד"ה ומכל מקום) שכוונת הרמ"א שכן נכון להתנהג להדליק בפתח כדי שיהיה מוקף במצוות.

וכתב המג"א (ס"ק ח): "ומכל מקום המנהג משום שיכנס בין ב' מצות. ונראה לי דאם יש לו חלון הסמוך לרשות הרבים – יניחנו בחלון דבזה ליכא חשש סכנה, אם לא במקום דשכיחא הזיקא", וביאר הלבושי שרד: "יניחנו בחלון וכו'. דפרסומי ניסא עדיף מסברא שיכנס בין שתי מצות", וכן כתב החיי אדם (כלל קנ"ד אות ט"ז): "ולדידן מצוה יותר בחלון מלהניח אצל הפתח, דבחלון יש היכר לבני רשות הרבים", הביאו כה"ח (סי' תרע"א ס"ק ט"ל), וכ"כ המשנ"ב (ס"ק ל"ח) ועל כן יש להדליק היכן שיש יותר פרסום הנס, אמנם טוב שידליק גם בפתח הבית כדי שיהיה מוקף במצוות, וכן כדי להשלים את הבחינות, וידליק ויברך שם, ואחר ידליק בחלון.

[21]  כתוב בגמ' שבת (כב ע"א): "אמר רבה: נר חנוכה מצוה להניחה בטפח הסמוכה לפתח. והיכא מנח ליה? רב אחא בריה דרבא אמר: מימין, רב שמואל מדפתי אמר: משמאל. והילכתא – משמאל, כדי שתהא נר חנוכה משמאל ומזוזה מימין".

וכתב השו"ע (סי' תרעא סעי' ז): "מצוה להניחו בטפח הסמוך לפתח משמאל, כדי שתהא מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל".

וכתב הרמ"א: "ומיהו בזמן הזה, שכולנו מדליקין בפנים ואין היכר לבני רשות הרבים כלל – אין לחוש כל כך אם אין מדליקין בטפח הסמוך לפתח; ומכל מקום המנהג להדליק בטפח הסמוך לפתח כמו בימיהם, ואין לשנות אלא אם כן רבים בני הבית שעדיף יותר להדליק כל אחד במקום מיוחד מלערב הנרות ביחד ואין היכר כמה נרות מדליקין". וביאר המשנ"ב (ס"ק לג) כדי שיהיה מסובב במצוות. והוסיף כה"ח (ס"ק ח"ן): "ויכנס ויוצא בין שתי מצות, וכתיב: 'חונה מלאך ה' סביב ליראיו'. לבוש. ובשאלתות דרב אחאי כתב: מזוזה מימין ונר חנוכה בשמאל ובעל הבית בטלית מצוייצת עובר ביניהם לקיים: 'החוט המשולש לא במהרה ינתק', פירוש: חוט ציצית בין שניהם. תשובת מהרי"ל סימן מ', אליה רבה אות י"ג".

ראה בבא"ח (ש"ר וישב סעי' ד), ז"ל: "והרי שלשה מצוות ביחד, כי האדם הנכנס ולובש ציצית שהוא טלית קטן שעליו, ור"ת שלהם צמ"ח: ציצית מזוזה חנוכה, ובזכות זה יבא משיח צדקינו צמ"ח שמו, ויתקיים: 'פתחו שערים ויבא גוי צדיק', 'כי ימין ושמאל תפרוצי'".

וכשאין מזוזה – יניח את החנוכיה מצד ימין, כמו שכתב הטור (סי' תרעא): "אבי העזרי, שאם אין מזוזה בפתח – מניחה מימין. ובספר המצות הקטן כתב, שאם מניחה בדלת עצמה, יניחנה מחציו של כניסה לצד שמאל". וכתב השו"ע שם: "ואם אין מזוזה בפתח – מניחו מימין, ואם הניחו בדלת עצמו – יניחנו מחציו של כניסה לצד שמאל", וביאר המשנ"ב (ס"ק לד) הטעם שאם אין מזוזה בפתח – יניח בימין: "ואם אין וכו' מימין – דכל מידי דמצוה ימין עדיף, ועוד דאיכא פרסומי ניסא טפי שהכל פונין לצד ימין", והוסיף כה"ח (ס"ק ט"ן): "והטעם כתב בהגהות מיימון משום דכל מידי דמצוה ימין עדיף, ואפילו תפילין קשירה בימין והנחה (של תפילין בשמאל), שאני דגלי לן קרא, אבל כל שאר דוכתא ימין עדיף. וכן כתב בתשובת מהרי"ל סימן מ'. ועוד אפשר דכיון דצריך להדליק בפתח לפרסומי ניסא במקום שנכנסין ויוצאין וכל פינות שאדם פונה אינן אלא לימין, הילכך צריך להדליק בימין ששם הכל פונים ונזכר לנס מיד כשרואה הנרות דולקות. ב"ח".

[22]  ראה בהערה הקודמת.

[23]  [הערת העורך: נראה שכל שעובר בניהם הרי הוא מוקף במצוות].

[24] כתב הרמ"א (סי' תרעא סעי' ב): "וי"א דכל אחד מבני הבית ידליק (הרמב"ם), וכן המנהג פשוט, ויזהרו ליתן כל אחד ואחד נרותיו במקום מיוחד, כדי שיהא היכר כמה נרות מדליקין (מהר"א מפראג)", וביאר הבה"ל (ד"ה "ויזהרו ליתן וכו') – דבאופן זה גם התוספות מודו שיכולין להדליק יותר", וכתב עוד (ד"ה "כדי שיהא היכר וכו') – היינו בעת שניתוסף הנרות כן מוכח מא"ר בס"ג. ודעת המ"א בסק"ב דאפילו בלילה הראשונה יש ליזהר בזה משום לא פלוג כמו שכתב שם הפמ"ג".

וכתב עוד הרמ"א (סעי' ז) שאף שמצוה להדליק בפתח, לא ידליקו כולם שם, וז"ל: "אא"כ רבים בני הבית שעדיף יותר להדליק כל אחד במקום מיוחד מלערב הנרות ביחד ואין היכר כמה נרות מדליקין".

[25]  כתוב בגמ' שבת (כא ע"ב): "תנן התם: גץ היוצא מתחת הפטיש ויצא והזיק – חייב. גמל שטעון פשתן, והוא עובר ברשות הרבים, ונכנסה פשתנו לתוך החנות ודלקה בנרו של חנוני, והדליק את הבירה – בעל הגמל חייב. הניח חנוני את נרו מבחוץ – חנוני חייב. רבי יהודה אומר: בנר חנוכה פטור. אמר רבינא משמיה דרבא: זאת אומרת: נר חנוכה מצוה להניחה בתוך עשרה. דאי סלקא דעתך למעלה מעשרה – לימא ליה: היה לך להניח למעלה מגמל ורוכבו! – ודילמא: אי מיטרחא ליה טובא אתי לאימנועי ממצוה". ונחלקו הראשונים האם מכך שהגמ' דחתה את ראיתו של רבינא נדחו דבריו להלכה או לא.

כתב הטור (סי' תרעא): "מצוה להניחה למטה מעשרה טפחים. ואם הניחה למעלה מעשרה – יצא… וה"ר מאיר מרוטנבורק ז"ל היה מדקדק להניחה למעלה מג' טפחים ולמטה מעשרה". וכתב הב"י: "וכתב הר"ן (ט: ד"ה גרסי') בשם ר"ח דקיימא לן כרבינא, דלא שבקינן מאי דאפשיטא להו לרבא ורבינא ונקטינן מאי דאידחי בגמרא בהך דילמא בעלמא, וכן פסק ה"ר יונה ולזה הסכים הרשב"א (שבת כא: ד"ה אמר רבינא) ע"כ. וכן כתב הרא"ש (סי' ה) וזה לשונו: אף על גב דדחי ליה, מצוה להניחה למטה מעשרה כדקאמר רבינא משמיה דרבא, וגם איכא פרסום הנס טפי כשהיא למטה, דדבר העשוי לאור אין דרך להניחה כל כך למטה. וכן כתב בפירוש רבינו חננאל: ומצוה להניחה למטה מעשרה, עכ"ל. וכן פסק סמ"ג (הל' חנוכה רנ ע"ד) וסמ"ק (סי' רפ רעז.). והרי"ף והרמב"ם השמיטו הא דמצוה להניחה למטה מעשרה, משמע דסבירא להו דכיון דדחו בגמרא להא דרבינא לא קיימא לן כוותיה ומכל מקום לענין מעשה נראה שצריך להניחה בתוך עשרה, כיון דלהנך רבוותא מצותה בתוך עשרה ולהרי"ף והרמב"ם מצותה בין בתוך עשרה בין למעלה מעשרה הילכך למיעבד כמצותה אליבא דכולי עלמא עדיף, דהיינו בתוך עשרה. ואף על פי שהמרדכי (שבת סי' רסו) כתב דעכשיו שהרגילו להניחה בפנים נראה דאין קפידא להניחה למעלה מעשרה דלא פרסום, מאחר שרבינו סתם דבריו משמע דלא שני ליה בין מניח מבפנים למניח מבחוץ, וכן נהגו לעשות המדקדקים".

וכתב עוד: "והר"מ מרוטנבורג היה מדקדק להניחה למעלה משלשה טפחים ולמטה מעשרה. כן כתב המרדכי בפרק במה מדליקין (סי' רסח) וטעמו משום דכל למטה משלשה כארעא סמיכתא דמי, והיה מניחה למטה מעשרה מהטעם שנתבאר".

למעשה פסק בשו"ע (סי' תרעו סעי' ו): "מניחו למעלה מג' טפחים. ומצוה להניחו למטה מי' טפחים", וכתב המשנ"ב (ס"ק כז): "למטה מעשרה טפחים – דאיכא פרסום הנס טפי כשהוא למטה, דדבר העשוי לאור אין דרך להניחה כ"כ למטה. ועיין בא"ר שכתב דהא דאין העולם נזהרין בזה, משום דסומכין על המרדכי שכתב דעכשיו שהורגלו להניח בפנים אין קפידא בזה, אכן הטור סתם בזה ומשמע דס"ל דאין לחלק בזה, וכן נוהגין כל המדקדקים כמ"ש בב"י", וכ"כ כה"ח (ס"ק מז).

[26] כתב פרי עץ חיים (שער יט פרק ד): "וזו היא כוונת ההדלקה, שיכוין האדם כשמוריד ידו להדליק כי המלכות היא למעלה משלשה טפחים שהוא כנגד נה"י שהם שלשה טפחים, ולמטה מעשרה טפחים שאינה עולה עד הראש ואנו ממשיכין לה אור מן הראש (ר"ל מן חב"ד דכתר דבינה דז"א), לכן אם הניח אותה בתוך עשרה – יצא, כי כל זה נקרא מקומה כיון שהיא נוטלת אור מכל העשר, אבל למעלה מעשרה – אין להניח, וביום השבת היא עולה עד הכתר שלו ואז מקומה ממש בכל העשר ואז היא נקראת נר שבת שלימה. ולכן אם לא השיגה ידו לקנות שמן לנר של שבת ונר חנוכה – נר שבת קודם, שיותר טוב להעלותה עד למעלה עד כל העשר ולא נר חנוכה שהיא למטה אף שהאור בא לה מכל העשר, וגם לכך ראוי להדליק ערב שבת נר חנוכה קודם שידליק נר שבת, כי ראוי להעלותה מעט מעט ממטה למעלה ממדרגה למדרגה, אבל אם הדליק של שבת קודם שכבר עלתה למעלה עד הראש, איך ידליק של חנוכה ויחזור להורידה למטה בנה"י ח"ו". וכתב השערי תשובה (ס"ק ח) אחר שהביא דברי המחזיק ברכה (ס"ק ג): "שבטור ברקת כתב דמצוה להניחה מעט למעלה משבעה טפחים, ובסוף שומר אמונים סימן ה' כ' שיש לו מקום בכתבי האר"י ז"ל על מה לסמוך, עיין שם". וכן כתב הבא"ח (ש"ר פרשת וישב חנוכה סעי' ה): "ועל פי הסוד טוב להניחה מעט למעלה משבעה". וע"ע בכה"ח (סי' תרעא ס"ק מו).

[27] כתב כה"ח (סי' תרעא ס"ק ב"ן): "והוי יודע למעלה מעשרים אמה היינו אף בנרות שעוה ארוכין, כל מקום שהלהב הם למעלה מעשרים אמה – פסולה. משבצות זהב שם, משנה ברורה בשער הציון אות ל"ג. ואם כן הוא הדין במצוה להניחו למטה מעשרה טפחים, שצריך ליזהר שיהיה הלהב למטה מעשרה טפחים".

[28]  ראה בהערה כה. כתב השו"ע (סי' תרעא סעי' ו): "ואם הניחו למעלה מעשרה טפחים – יצא".

[29]  ראה לעיל בהערה כה. כתב הפר"ח (סי' תרעא) על דברי השו"ע: "ואם הניחו למעלה מעשרה טפחים – יצא וכו'. ומסתברא דהוא הדין אם הניחה למטה משלשה טפחים, ואפילו הניחה על גב שלחנו, לדידן דההיכרא לבני הבית, כיון שיש לו נר אחר – יצא", וביאר הפמ"ג (א"א ס"ק ו): "אף על גב ממה שכתב המחבר הניחה למעלה מעשרה טפחים – יצא, ולא כתב כן למטה משלשה טפחים, מכל מקום ממה שכתב הר"מ מרוטנבורג היה מדקדק להניח למעלה משלשה טפחים ולמטה מעשרה טפחים, אלמא דוקא למדקדקים, עיין אליה רבה [ס"ק יא]" [והיינו שאליה רבה כתב גם על דין להניח למטה מעשרה שרק המדקדקים נוהגים כן, אבל רובא דעלמי לא מדקדקים בזה]. והביאו דברי הפר"ח המשנ"ב (שם ס"ק כו), שכתב: "ומכל מקום בדיעבד – יצא", ובכה"ח (סי' תרעא ס"ק נ).

[30]  כתב ערוך השולחן (סי' תרעא סעי' כב): "וכשמדליק בפתח ויש שם אסקופה – נ"ל דחשבינן מן האסקופה ולא מן הקרקע, ויניח לכתחלה בתוך י' טפחים סמוך להאסקופה ולמעלה מג' טפחים מהאסקופה".

[31]  כתב המג"א (סי' תרעא ס"ק ו): "למטה מעשרה. נראה לי דאם דר בעליה – מניחה בחלון אפילו הוא למעלה מעשרה". והטעם כתב הפמ"ג (א"א שם), משום פרסום ניסא לבני רשות הרבים, ועיי"ש מה שדן בזה, וכתב משנ"ב (שם ס"ק כז): "ואם דר בעליה – מניחה בחלון שהוא לצד רשות הרבים אפילו אם החלון גבוה יותר מעשרה טפחים מקרקעית העליה". וכתב בשער הציון (ס"ק ל): "ועיין בפרי מגדים וחיי אדם דמשמע ממגן אברהם דעדיף טפי להניח בחלון הסמוך לרשות הרבים אף שהיא למעלה מי' טפחים, מלהניח בטפח הסמוך לפתח אף שהוא יכול להניח למטה מי' טפחים, ואף שהפרי מגדים מפקפק קצת בזה מכל מקום אין לדחות דבר זה, דענין שצריך היכר לבני רשות הרבים יש מקור גדול בגמרא, דאמרו: עד דכליא רגלא דתרמודאי, וגם במה שאמרו: מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. ואלו הא דאמרו דלכתחלה צריך להניח למטה מי' טפחים, יש כמה ראשונים דדחו זה מהלכה, עיין בבית יוסף וכן במאירי, עיין שם". וכן כתב כה"ח (שם ס"ק מח).

[32] כתב המחצ"ש (סי' תרעא ס"ק ו): "ומכל מקום ודאי אי יש לו שני חלונות, אחד למעלה מעשרה ואחד למטה מעשרה – ודאי יניחנה בחלון של מטה מעשרה", וכן כתב המשנ"ב (ס"ק כז), וכה"ח (ס"ק מח).

[33]  כתב כה"ח (סי' תרעא ס"ק מט): ומצוה להניחו למטה מעשרה טפחים, ומשמע דאף בנרות בית הכנסת להניח בפחות מעשרה טפחים, ואנו אין נוהגין בפחות מעשרה טפחים בבית הכנסת, ואיני יודע למה מאחר דמצוה איכא, ומכל מקום המנהג שהמנורה במקום גבוה. אשל אברהם סימן תרע"ה אות ב'". וכן כתב במשנ"ב (סי' תרעא ס"ק כז), וראה באליה רבה (ס"ק יא).

[34]  כתוב בגמ' שבת (כב ע"ב): "איבעיא להו: הדלקה עושה מצוה או הנחה עושה מצוה? – תא שמע, דאמר רבא: היה תפוש נר חנוכה ועומד – לא עשה ולא כלום. שמע מינה: הנחה עושה מצוה. התם: הרואה אומר לצורכו הוא דנקיט לה.  תא שמע, דאמר רבא: הדליקה בפנים והוציאה – לא עשה כלום… התם נמי; הרואה הוא אומר: לצורכו הוא דאדלקה.  תא שמע, דאמר רבי יהושע בן לוי: עששית שהיתה דולקת והולכת כל היום כולו, למוצאי שבת מכבה ומדליקה. אי אמרת בשלמא הדלקה עושה מצוה – שפיר, אלא אי אמרת הנחה עושה מצוה, האי מכבה ומדליקה? מכבה ומגביהה ומניחה ומדליקה מיבעי ליה! ועוד, מדקא מברכינן אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה שמע מינה: הדלקה עושה מצוה, שמע מינה", כלומר שהדלקה עושה מצווה.

וכתב הרמב"ם בהלכות חנוכה (פ"ד ה"ט): "הדליקו מבפנים והוציאו דלוק והניחו על פתח ביתו – לא עשה כלום עד שידליקנו במקומו. אחז הנר בידו ועמד – לא עשה כלום, שהרואה אומר: לצרכו הוא עומד. עששית שהיתה דולקת כל היום כולו – למוצאי שבת מכבה ומברך ומדליקה, שההדלקה היא המצוה ולא ההנחה". וביאר הב"י (סי' תרעה): "אף על גב דאין הנחה עושה מצוה, מכל מקום צריך שידליקנה במקום הנחתה, וכדאיתא התם (כ"ב:): אמר רבא: הדליקה בפנים והוציאה – לא עשה כלום מפני שהרואה אומר: לצרכו הוא דאדלקה, וכן אמר תו רבא (שם): היה תפוס נר חנוכה – לא עשה כלום מפני שהרואה אומר: לצרכו הוא דנקיט לה".

וכך כתב השו"ע (סי' תרעה סעי' א): "הדלקה עושה מצוה, ולא הנחה, שאם היתה מונחת במקומה שלא לשם מצות חנוכה – מדליקה שם ואין צריך להסירה ולהניחה לשם מצות חנוכה. לפיכך עששית שהיתה דולקת כל היום, שהדליקה מערב שבת למצות חנוכה – למוצאי שבת מכבה ומדליקה לשם מצוה, ומכל מקום צריך שידליקנה במקום הנחתה, שאם הדליקה בפנים והוציאה לחוץ – לא יצא, שהרואה אומר: לצורכו הוא מדליקה, וכן אם מדליקה ואוחזה בידו, במקומה – לא יצא, שהרואה אומר לצרכו הוא אוחזה". וראה עוד בבא"ח (שם סעי' ו).

[35] ראה בהערה הקודמת. וכתב כה"ח (שם ס"ק יב): "וכן אם מדליקה ואוחזה בידו וכו'. היינו כל זמן מצותו, אבל אם אוחזה בידו קצת זמן ואחר כך מניחה כשהיא דולקת כבר – יצא. ט"ז ס"ק ג'. מיהו עיין אליה רבה אות ד' ומאמר מרדכי אות ו' ומשבצות זהב אות ג' מה שכתבו לפקפק בדברי הט"ז הנז'. וכתב שם המשבצות זהב דאם הניחה קצת זמן דיעבד על כל פנים – יצא, ולכתחלה ההדלקה צריכה להיות אחר הנחה, יעו"ש". וכן כתב המשנ"ב (ס"ק ז): "ואוחזה בידו וכו' – דעת הט"ז דדוקא שאוחזה כל זמן מצותו, אבל אם אוחזה בידו קצת זמן ואח"כ מניחה כשהיא דולקת – יצא, אבל כמה אחרונים מפקפקין בזה ודעתם דאין לדלוק עד שיהיו מונחין תחלה במקומן".

[36] בגמרא שבת (כא ע"ב-כב ע"א): "אמר רב כהנא: דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרבי תנחום: נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה – פסולה כסוכה וכמבוי". והקשו התוס' (שם ד"ה "נר חנוכה"): "וא"ת הוה ליה למימר: ימעט, כמו גבי מבוי דאמר התם: מבוי דרבנן תני תקנתא. ואיכא למימר דנקט פסולה משום דבעי למימר כסוכה שהיא מן התורה. אי נמי לא רצה להאריך יכבנה וימעטנה ויחזור וידליקנה, דלמעטה ולהניחה כמו שהיא דולקת אי אפשר כדמוכח לקמן".

וכתב הפר"ח (סי' תרעא): "ומה שכתב [ואפילו לקחה כך דלוק והניחה למטה מעשרים – לא יצא] דהדלקה עושה מצוה – ליתא, דאפילו למאן דאמר הנחה עושה מצוה – צריך לכבותה ולחזור ולהדליקה, דהרואה אומר: לצורכו הוא מדליקה, כדאמרינן [שבת כב, ב] גבי הדליקה בפנים והניחה בחוץ, וכן כתבו התוספות ז"ל בריש סוכה [ב, א ד"ה דאורייתא] ובריש עירובין [ב, א, ד"ה סוכה]. מיהו מסתברא ודאי, שאפילו בירך שצריך לחזור ולברך".

וכתב עוד הפר"ח (סי' תרעה): "מסתברא לי, שאלו נרות של מתכת הנהוגות בערי פראנקייא שיש להם ח' פיות ואחד עולה על גביהם והוא השמש, והם מיוחדות להדליק בהם בחנוכה מידי שנה בשנה, ולא נעשו אלא לכך, והדבר ידוע לכל שאין משתמשים בהם, אם אחזה בידו עד שכבתה – יצא, כיון דקי"ל הדלקה עושה מצוה ולא הנחה, וליכא למיחש לרואים שיאמרו לצורכו הוא אוחזה מאחר שאין דרך בכך. וליכא למיחש לאינשי דעלמא, דאי הכי גבי חצר שיש לה שני פתחים [שבת כג, א] אפילו מרוח אחת ליבעי הדלקה בשתי הפתחים, והכי אמרינן התם דלא חיישינן אלא לבני מתא. כן נראה לי להלכה ולא למעשה". והביא דבריו המשבצות זהב שם וכתב: ומכל מקום לכתחלה מניח ואחר כך מדליק, ודיעבד באחזו בידו כל הזמן – יצא, והביאם כה"ח (ס"ק יג).

וכתב עוד הפמ"ג (א"א ס"ק ז): "ועיין פרי חדש [אות ו שם] דהדליקה למעלה מעשרים אמה שצריך לחזור ולברך. וצ"ע, כי בטור [עמוד תרכ] יש אומרים דבבית שרי דיעבד, עיין ט"ז [ס"ק] ה', וכל שכן בנר המיוחד לכך. וצ"ע אם יברך שנית". וכתב המשנ"ב (ס"ק כט): "לא יצא – וצריך לחזור ולברך, כ"כ הפר"ח ועיין בפמ"ג מש"כ בזה", משמע שמצדד שהלכה כפר"ח.

וכתב כה"ח (ס"ק ג"ן) על דברי הפר"ח: "ונראה דהיינו דוקא אם גמר ההדלקה והסיח דעתו ואחר כך נודע לו שהדליק בפיסול, שצריך לכבותה ולהורידה ולחזור ולהדליקה בברכה, אבל אם תיכף נודע לו קודם שהסיח דעתו – אין לחזור לברך. ועיין אשל אברהם אות ז' שכתב על דברי הפרי חדש הנז' דצ"ע אם יברך שנית כיון דאיכא למאן דאמר אם הדליק בפנים למעלה מעשרים – יצא, יעו"ש. אבל לפי מה שכתבתי אתיא שפיר, דשאני הכא כיון דצריך לכבותה ולחזור ולהדליקה וגם כבר הסיח דעתו הוי מעשה חדש, ודו"ק", ועדיין יש לעיין שהרי לפי ר' יואל יצא ידי חובה במונחת מעל עשרים אמה .

ולכן יקח את החנוכיה, ויוריד אותה למטה מעשרים אמה ואחר כך יכבה וידליק בלי ברכה.

[37] כיון שלא יוצא ידי חובה לכו"ע, והסיח דעתו ממנה – צריך לברך.

[38] כתב הדרכי משה (סי' תרעה ס"ק א): "וכתב מהר"י ווייל (דינין והלכות סי' לב) דצריך להניחה שם חצי שעה במקום הדלקתה", הביאו המג"א (ס"ק ב'), וכה"ח (ס"ק י').

וכתב הפר"ח: "ואיך שיהיה עכ"פ לענין הלכה, הדלקה במקומה בעינן, וכמו שכתבו הרמב"ם והמרדכי. ומיהו מסתברא, דלפי מה שכתב רמ"א לעיל בסימן תרע"א סעיף ז, דהאידנא שההיכר לבני הבית, בכל מקום שהניחה – יצא, ולא מקרי הדלקה שלא במקומה אלא אם כן הלך לבית שכנו והדליקה שם וכיוצא".

וכתב המשנ"ב (ס"ק ו): "והוציאה לחוץ וכו' – וכתבו הפוסקים שאפילו היה ההדלקה והנחה במקום אחד בפנים או בחוץ – ג"כ – יש ליזהר שלא לטלטל הנ"ח ממקומן עד שיושלם השיעור של הדלקה, דהיינו חצי שעה. ויש מאחרונים שמקילין. בזה. וכתב הפמ"ג (משב"ז ס"ק ג) דלכתחלה – בודאי יש ליזהר בזה".

וציין בשער הציון שכוונתו לדברי המג"א (סי' רסג ס"ק כג): "ולכן נ"ל דאם עמד שעה מועטת על מקומו – רשאי אח"כ להניחה במקום אחר, דהא מותר להשתמש לאורה וה"ה דמותר ליטלו ממקומו ולהניחה במנורה גבוה התלויה דהא ניכר שעושה לכבוד שבת. ובמרדכי מפרש הטעם דהדלקה במקומו בעינן וזהו ג"כ מקומה, ואין אסור אלא כשמדליקין במקום שאין משתמשין בו והניחו אח"כ במקום שמשתמשין בו. דקי"ל הדלקה עושה מצוה, כמ"ש הטור, וכה"ג אמרינן גבי נר חנוכה הדליקה בפנים והוציאה לחוץ וכו' אבל בחוץ ממקום למקום – שרי, כ"מ ביש"ש ספ"ו דב"ק דכת' שאם הדליקה למעלה מכ' והניחה למטה מכ' אמה שלא יאמרו לצרכו נקיט לה, משמע שבתוך כ' ליכא האי טעמא. ובמהרי"ו ה' פסח כתב דעיקר ההדלקה תלויה בנרות שעל השלחן, ולכן לא ידליקו במקום א' ויניחנה על השלחן, דהרואה אומר: לצרכו הוא דנקט לה, עכ"ל. משמע לדידן דס"ל כמהרי"ל כל הבית הוי מקומו, ומ"מ יש ליזהר לכתחלה לברך על השלחן. ובאגודה כתב, וז"ל: לכן אין להדליק נר חנוכה שבת וי"ט ולהשימם במקומם אחרי הדלקה, אך תחילה ישימם במקומם ואח"כ ידליקם". הביאו המשנ"ב שם (ס"ק מח). וראה עוד בכה"ח (סי' תרעה ס"ק יא).

[39]  בן איש חי (ש"ר וישב חנוכה סעי' ו) וכה"ח (סי' תרעה ס"ק ט). וראה בפרק ח סעי' יט.