פרק יג' – הנאה ושימוש בנרות חנוכה

פרק יג – הנאה ושימוש בנרות חנוכה

הנאה מנרות חנוכה

• הנרות הללו קודש הם, ואין לנו רשות להשתמש בהם, ושלושה טעמים לדבר: א. שלא יהיו מצוות בזויות עליו. ב. כדי שיהיה ניכר שנרות אלה הן לשם מצווה – לפרסם הנס. ג. שהדלקת נרות חנוכה היא זכר להדלקת נרות המנורה הטהורה בבית המקדש, נתנו בה מדיני הדלקת המנורה בהדלקת נרות חנוכה[1].

מלבד טעמים אלו, לפי הסוד אדם שנהנה מאור הנרות [בזמן שיעור המצווה] גורם לפגם למעלה[2].

נרות הידור

• אין להשתמש באור הנרות, בין מנר החיוב ובין מנרות ההידור (הנרות שמוסיפים מיום שני ואילך על נר אחד)[3].

שימוש עראי

• אין לעשות שימוש לאור הנרות אפילו שימוש עראי, כגון: 'למנות מעות' וכדו'[4].

מרחוק

• אין להשתמש באור הנרות תשמיש עראי, אפילו ממרחק רב ולא רק בסמוך להם[5].

לימוד

• אין לעשות שימוש של קודש, כגון: ללמוד או לאכול סעודת שבת לאור נרות חנוכה[6].

מאורי האש

• אין מברכים על נר חנוכה "בורא מאורי האש", כיון שאסור ליהנות ממנו[7].

שמש

'שמש'

• יניח ליד נרות החנוכה נר נוסף הקרוי 'שמש', כיון שאסור להשתמש באור הנרות[8].

שמש לכל בני הבית

• גם אם רבים בני הבית – ידליק שמש בכל חנוכיה בנפרד[9].

הדלקה בחוץ

• נוהגים להניח 'שמש' ליד הנרות גם אם מדליקים בחוץ[10].

שמש כיום

• מעיקר הדין אם יש אור חשמל או אור אחר – אין צריך להדליק נר "השמש" ליד הנרות, כיון שאם ישתמשו באור, יהיה זה לאור החשמל, ומכל מקום נהגו להדליק שמש[11].
• ניתן להשתמש בנר שבו מדליקים כשמש[12].

אופן הנחת ה'שמש'

• ה'שמש' צריך להיות גדול או במקום אחר משאר הנרות, משני טעמים: א. כדי שיהיה ניכר שאין הוא בכלל נרות המצוה. ב. כדי שאם יעשו שימוש סמוך לנרות – עיקר השימוש אכן יהיה באור השמש[13].

זמן הדלקת השמש

• ידליק את נרות המצוה תחילה ורק אחר כך את ה'שמש'. ולכן, יניח את ה'שמש' מימין לנרות המצוה, כדי שאפשר יהיה להדליק את הנרות משמאל לימין ובסוף את נר ה'שמש'; ולא יפסיק בהדלקת נרות המצוה. או שיניח את ה'שמש' גבוה מנרות המצוה, וגם באופן זה ניתן להדליק את נרות המצוה תחילה, ואחר כך את ה'שמש'[14].

החלפת חיתול לאור הנרות

• אין לעשות תשמיש מגונה לאור הנרות[15], וכמו כן אסור להחליף חיתול לתינוק ליד נרות חנוכה בשעה שהם דולקים, מפני כבוד הנרות וקדושתם המיוחדת. אמנם, אם האדם עומד וגבו אל הנרות באופן שגופו מסתיר את התינוק מן הנרות – מותר[16].

תשמיש מגונה

שימוש של 'חול' בשמש

• מותר מהדין להשתמש ב'שמש' תשמישי חול, ויש שהחמירו בכך, וטוב להחמיר כדבריהם, אבל לצורך מצוה – אין להחמיר[17].

הדלקת נר חנוכה מנר חנוכה

הדלקה על ידי נר

• אין מדליקין נר חנוכה מנר חנוכה אחר באמצעות נר, גפרור או קיסם וכדו'[18].

נרות הידור

• מותר להדליק נר חנוכה אחד מנר חנוכה אחר ישירות, ואין בכך ביזוי מצווה. אך יש להיזהר לא להדליק את נרות ההידור מנר החיוב של אותו הלילה, כיון שהוא עיקר המצוה. ובשעת הצורך אפשר להדליק את נרות ההידור מנר החיוב על ידי שיטה את הנר או ימשוך את הפתילה לפתילה השניה[19].

נר שכבה

• הדליק חלק מהנרות ונכבו – אין להדליק נר חנוכה אחד מהשני, כיון שכבתה – אין זקוק לה, אלא יש להדליק אותם ממקור אש אחר[20].

נר מנר ההידור

• מותר להדליק נר שני משלישי על ידי הטית הנר או משיכת הפתילה[21].

הדלקת ה"שמש" מנר לנר

• הדליקו חלק מנרות החיוב ונכבתה האש, ואין אש אחרת להדליק את שאר הנרות, ואין גם אפשרות להדליק את שאר הנרות ישירות מהנרות הדולקים על ידי הטיית הפתילה – מותר להדליק את ה'שמש' מן הנרות הדולקים [וטוב להדליק מנרות ההידור, ולא מנר הראשון], וממנו להדליק את שאר הנרות. וכשעושים כן, יש להיזהר שלא יכבה ה'שמש' לפני שהדליקו ממנו את הנרות[22].

שאר המצוות

• אסור להדליק את ה'שמש' משאר נרות המצוה. ולכן, אם התחילו להדליק את הנרות וכבה "השמש" לפני שסיימו להדליק את כל הנרות – ידליק את ה'שמש' מאש אחרת[23].

כיבוי או שימוש בנרות או בשמן אחר "חצי שעה"

זמן שימוש האסור

• זמן חיוב הדלקת נרות חנוכה הוא חצי שעה זמנית[24], ולכן כל זמן שהנרות דולקים – אסור לעשות שימוש לאורם[25].

לאחר הזמן

• נר שדלק יותר מחצי שעה זמנית, נחלקו הפוסקים אם ניתן לכבותו, או להשתמש לאורו, ולכן אדם שרוצה לכבות – צריך לעשות תנאי לפני הדלקת הנרות, שהוא מייחד את הנרות למצוותם, דהיינו, לחצי שעה בלבד, ולאחר שעבר הזמן – יכול לכבותן [וטוב שיכבה בצינעה][26]..

תנאי

• הרוצה להשתמש לאור הנרות לאחר חצי שעה ועשה תנאי – יכול להשתמש בהם, ומכל מקום טוב שיכבה ויחזור וידליק משום הרואים[27].
• המקפיד לתת שמן בנרות בדיוק כשיעור הדלקה, דהיינו לחצי שעה זמנית בלבד, ולבסוף דלקו הנרות יותר מחצי שעה – טוב להיזהר מליהנות מהן[28].

הדלקה מנר לנר אחר חצי שעה

• נר חנוכה שהודלק כדין וכבה אחרי חצי שעה ראשונה להדלקה – מותר להדליקו ישירות מנר חנוכה אחר, ואפילו מנר החיוב של אותו הלילה, ומכל מקום אין להדליק מהם נר של חול[29].

הדלקת נר חנוכה מנר שבת

• יש אומרים שמותר להדליק נרות שבת מנרות חנוכה ולהיפך, ויש אוסרים. וטוב לחוש לדעתם במקום האפשר[30].

שמן מהיום הקודם

• אם נשאר שמן מהדלקה של היום קודם – ניתן להשתמש בו להדלקה של היום הבא[31].

"נותר השמן"

שמן שנשאר

• שמן או שעוה שנשאר מהדלקה לאחר יום השמיני של חנוכה – אסור בהנאה. ואין לעשות בו שום שימוש גם אחרי החנוכה, כיון שהוקצה למצותו^[32].

תנאי

• שמן או שעוה שנשאר בנרות אחרי שכבו – אסור ליהנות ממנו ויש לשורפו כנ"ל, בין אם כבו אחרי שעברה 'חצי שעה' מההדלקה ובין אם כבו לפני שעברה 'חצי שעה'. אמנם, אם לפני ההדלקה עשו תנאי שהנותר מהנרות אחרי חצי שעה אינו מוקצה למצווה' – מותר להשתמש בו[33].

שריפת "נותר השמן"

• שמן או שעוה שנשאר בנרות אחרי שכבו – אין לו תקנה אלא בשריפה. ואין להשאיר שמנים או נרות או פתילות אלו לשנה הבאה, מחשש לתקלה, שמא ישתמש בהם בתוך השנה[34].

שמן בכוסיות

• השמן שנשאר בנרות, יש מי שאומר שצריך לסופגו בנייר ואת הנייר צריך לשרוף[35].

נותר הפתילות

• מותר להדליק נר חנוכה עם פתילה 'משומשת' שהדליקו בה נר חנוכה בלילות הקודמים. ויש אומרים שמצווה להחליף את הפתילות בכל לילה כמו שעשו במקדש. ולמעשה, כל אחד יעשה כמנהגו[36].

התערב

• שמן שנותר מהימים הקודמים ונתערב בשמן של חולין, אם נתערב בשישים של היתר – מותר להשתמש בו, ואם יש פחות משישים היתר כנגדו – אין להשתמש בו, וכמו כן אין להוסיף עליו כדי לבטלו[37].

שמן שקנה לחנוכה

• מותר להשתמש בשמן או נרות שקנה עבור הדלקת נרות חנוכה, עבור צורכי הבית, ובלבד שיש לו שמן או נרות אחרים לחנוכה. וטוב כשאדם קונה שמן או נרות לא יאמר שזה עבור חנוכה[38].

שושנה

• מי שיש לו 'שושנה' ברגלו ורוצה למרוח את השמן שנותר מהנרות על ה'שושנה' (ורמזו לזה מהפיוט: 'ומנותר לקנקנקים נעשה נס לשושנים') – יעשה תנאי שאחרי זמן הדלקתו (לאחר חצי שעה זמנית) יוכל להשתמש בשמן, ומותר לו להשתמש בשמן, והוא הדין שמותר להשתמש בשמן שנותר מהבקבוק אפילו ללא תנאי[39].

[1] בגמ' שבת (כא ע"א): "א"ר זירא אמר רב מתנה,  ואמרי לה: א"ר זירא אמר רב: פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת – מדליקין בהן בחנוכה, בין בחול בין בשבת. א"ר ירמיה: מאי טעמא דרב? קסבר כבתה – אין זקוק לה, ואסור להשתמש לאורה… תנו רבנן: נר חנוכה – מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. אם היה דר בעלייה – מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים. ובשעת הסכנה – מניחה על שלחנו, ודיו. אמר רבא: צריך נר אחרת להשתמש לאורה".

ופרש"י (שבת כא, ע"ב ד"ה ואסור): "ואסור להשתמש לאורה – שיהא ניכר שהוא נר מצוה… נר אחרת – לעשות היכר לדבר".

ועוד כתוב בגמ' (שם כב ע"א): "אמר רב יהודה אמר רב אסי אמר רב:  אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה. כי אמריתה קמיה דשמואל,  אמר לי: וכי נר קדושה יש בה?! מתקיף לה רב יוסף: וכי דם קדושה יש בו, דתניא )ויקרא יז, יג):   'וְשָׁפַךְ' וכסה, במה ששפך יכסה, שלא יכסנו ברגל – שלא יהו מצות בזויות עליו. הכי נמי שלא יהו מצות בזויות עליו", משמע שעיקר הטעם שאין להשתמש לאורה הוא "שלא יהיו מצוות בזוית עליו".

טעם נוסף כתב הר"ן (שבת ט ע"א ד"ה הלכות): אסור להשתמש לאורה… דכיון שע"י נס שנעשה במנורה תקנוה, עשאוה כמנורה שאין משתמשין בה כלל, עכ"ל". והובאו טעמים אלו בב"י (סי' תרעג), בכה"ח (ס"ק כז, ל) ובמשנ"ב (ס"ק ז, ח).

[והקשה המאירי שם על פירוש הר"ן: "מכל מקום יש שואלים: ואף לדעת האומר משום קדושה, היאך נאסרה תשמיש אורה, והרי אמרו: אשה בוררת חטים לאור בית השואבה, והרי אותה אורה בפתילות בלאי בגדי כהונה. ואם נפשך לפרש בה ולומר: יכולה היתה לברור ולא שבוררת, ולא בא אלא ללמדנו רוב האורה, והרי בתלמוד המערב הקשו עליה: וכי יכולה היתה לברור בלא מעילה, עד שתרצו: קול ומראה וריח – אין בהם מעילה. ומ"מ לא יפה שאלו, שהרי בשני של פסחים אמרו: מעילה הוא דלית בהו, הא איסורא – אית בהו, ובשמחת השואבה הקלו להרבות בשמחה, והרי עיקר האורה להאיר להם היתה לילך לשילוח לשאוב".

והתוס' (סוכה שם, וכן בשבת כ"ב ע"ב ד"ה וכי לאורה) תירצו: "לא היתה בוררת ממש, אלא כ"כ האור היה גדול עד שאשה ראויה היתה לברור", על כל פנים יוצא שלפי הבבלי, וכך נפסק, אסור לברור לאור נרות, והוא הדין לגבי נרות חנוכה, וראה מש"כ בהרחבה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ב יו"ד סי' י"ב)].

וכך פסק השו"ע (סי' תרעג סעי' א): "כל השמנים והפתילות – כשרים לנר חנוכה… לפי שאסור להשתמש בנר חנוכה בין בשבת בין בחול", ועוד פסק (סי' תרעא סעי' ה): "וצריך נר אחר להשתמש לאורו; ואם יש מדורה – א"צ נר אחר; ואם הוא אדם חשוב שאין דרכו להשתמש לאור המדורה – צריך נר אחר".

[2] כתב פרי עץ חיים (שער חנוכה פ"ד): "הדלקה עושה מצוה, ולא ההנחה, כי אין אנו מעלין אותה ממקומה כלל, אלא שאנו ממשיכין לה אור מלמעלה אל מקומה לבד, היינו ההדלקה. ולכן אסור להשתמש לאורה, כי כדי להיות אור הקודש העליון יורד עד למטה, אשר שם מקומה במקום אשר מצוים שם החיצונים, ואנו חוששין שלא יתאחזו באור העליון, ולכן אין להנות מן האור", והביאו הבא"ח (ש"ר וישב חנוכה סעי' יד): "וכפי הסוד אם נהנה מאורה – עושה פגם גדול שיתאחזו החיצונים באור העליון, וכנז' בדברי רבינו האר"י ז"ל, וכל זה הוא רק בזמן שיעור המצוה".

[3]  כתב גן המלך (סי' מב): "כיון דעיקר חיוב נר חנוכה הוי נר איש וביתו בכל לילה, רק שהמהדרין מוסיפין בכל לילה נר אחת, א"כ קס"ד לו' שאין איסור להשתמש בנר חנוכה רק בנר שמדליקין בה בראשונה שבאה למצות נרות חנוכה, אבל כל הנך דמוספי לית בהו איסורא, מכל מקום נראה להחמיר דכל מאי דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, ודכותה אשכחן בבכורים שאין אסור משום בכורים אלא פירות שביכרו בלבד, ואעפ"כ התוספת שמוסיפין עליהם, אע"פ שניכרין ומופרשין לעצמן, הן נתפסין בקדושת הבכורים כיון שהוסיפום להידור מצוה, ואם כן הכי נמי כוותיה".

ובשו"ת כתב סופר (אור"ח סי' קלג) כתב: "הנה מי שהוא מן המהדרים ומדליק נר לכל א' ואחד, נ"ל פשוט מי שרוצה להיות מן המהדרים ומברך על הדלקתו פשיטא שרוצה להדר לעשות המצוה בעצמו ודעתו שלא לצאת בהדלקת בעל הבית, וסתמא כפירושו וניכר מתוך מעשיו, ודין נר זה כדין נר של בעל הבית בכללותיה ופרטיה", וכתב להוכיח שגם בנרות של הידור אסור להשתמש: "הנה הא דאסור להשתמש לאורה מדרב נפקא לן, מדאמר: מדליקין בין בחול בין בשבת, מדמתיר בשבת שמע מיניה דס"ל אסור לשמש לאורה… והנה מה דאמר רב: מדליקין בחול, פשיטא דקאי בין למי שמדליק רק נר א' ובין למי שהוא מהדר מן המהדרים דמוסיף והולך, ומינה הא דאמר בין בשבת קאי גם כן בכל גוני, ואי סבירא ליה דבנרות של הידור מותר לשמש למה מותר למי שמוסיף והולך להדליק בשבת הא יש לחוש שישתמש אצלן… וכן נראה מסתימת ראשונים ופוסקים דמותר להדליק נרות חנוכה בשבת משמנים ופתילות שאסור להדליק בהם בשבת, משמע כל הנרות אפילו של הידור מותר להדליק משמנים ופתילות אלו, וכן מוכח ממ"ש המחבר שנוהגין להוסיף נר לכ"א וא' ויניחנה מרחוק קצת משאר נרות מצוה, מדכתב: משאר נרות מצוה, היינו נרות של הדור, ואיירי במי שמוסיף והולך, כמ"ש ריש הלכות חנוכה, ומדצריך נר אחר של רשות רחוק מהם קצת שמע מיניה דבנרות של הידור אסור לשמש וצריך נר אחר כדי שאם ישתמש לאורה יהיה לאור הנוסף, אבל בלא נר אחר, אם שימש – עשה איסור אפילו לא התכוין לשמש בו, וליכא משום שלא יהיה נראה כמדליק לצרכו", וכן כתבו שם המשנ"ב (ס"ק ז) וכה"ח (ס"ק כו).

[4] בגמ' שבת (כב ע"א): "אמר רב יהודה אמר רב אסי אמר רב: אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה, כי אמריתה קמיה דשמואל, אמר לי: וכי נר קדושה יש בה?! מתקיף לה רב יוסף:  וכי דם קדושה יש בו, דתניא )ויקרא יז, יג): 'ושפך' 'וכסה', במה ששפך יכסה, שלא יכסנו ברגל – שלא יהו מצות בזויות עליו. הכי נמי שלא יהו מצות בזויות עליו", וכתב הבית יוסף (שם): "כתב הרא"ש: א"ר יהודה אמר רב אסי: אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה. ואע"ג דאיפסיק לעיל דכל תשמיש אסור להשתמש לאורה, צריכינן לההוא דהרצאת מעות, דהא דאמרינן לעיל דאסור להשתמש לאורה היינו דוקא תשמיש קבוע דהרואה אומר לשם תשמיש זה הדליקה ולא לשם מצוה, אבל תשמיש עראי לזה לא הדליקה, ואשמעינן רב אסי דאף תשמיש עראי של גנאי כגון הרצאת מעות – אסור, לפי שידיו סמוכות לנר לעיין בהם יפה – אסור. וכן משמע לישנא דקאמר: כנגד נר חנוכה, ולא קאמר: אסור להרצות מעות לאורה, עכ"ל. נראה מדבריו דבתשמיש עראי שאינו של גנאי, דהיינו שאינו צריך להיות ידיו סמוכות לנר – שרי. ולא ידעתי למה לא כתבו כן רבינו ורבינו ירוחם".

כלומר שאפילו מלאכת עראי – אסור לעשותה סמוך לנרות משום ביזוי מצוה [מבואר שכאשר אין ידיו סמוכות לנר יהיה מותר לעשות תשמיש עראי, וראה לקמן בהערה הבאה, מש"כ בזה].

וכתב השו"ע (סי' תרעג סעי' א): "אסור להשתמש בנר חנוכה בין בשבת בין בחול, ואפי' לבדוק מעות או למנותן לאורה – אסור", וכן כתב המשנ"ב (ס"ק יא) וכה"ח (שם סקכ"ט).

[5] ראה בהערה הקודמת בדברי הב"י (סי' תרע"ג) בדעת הרא"ש שיש להתיר תשמיש עראי, כגון: למנות מעות כאשר אין ידיו סמוכות להנר, וכן הסיק בשו"ת מהרש"ל (סי' פ"ה).

אולם המג"א (שם ס"ק ב') כתב: "וב"ח פסק להחמיר וכ"כ הסמ"ק וסה"ת דאפי' לאכול אצלו – אסור. וכ"מ סי' תרע"ח דאם לא כן יקנה נרות חנוכה וידליקנה בביתו ויהיה גם שלום בית, אלא ע"כ כל תשמיש – אסור. והכי נהוג", וכ"כ הט"ז (ס"ק ג), אליה רבה (ס"ק ז), וכ"כ המשנ"ב (ס"ק י): "ואפילו לבדוק וכו' – שהוא תשמיש עראי – ג"כ אסור. ועיין במג"א וט"ז שהסכימו דאפילו למנותן מרחוק שאין ידיו סמוכות לנר – ג"כ אסור", וכן כתב כה"ח (ס"ק כט).

[6] כתב הטור (סי' תרעג): "אסור להשתמש לאורה, לא שנא תשמיש של קדושה כגון ללמוד ולא שנא שאר תשמיש, ואפילו תשמיש עראי בעלמא, כגון לעיין מעות לאורה – אסור. ובעל העיטור כתב דוקא תשמיש של חול, אבל תשמיש של קדושה – שרי, ולא נהירא לאדוני אבי הרא"ש ז"ל". וביאר המאירי (שם כא ע"א): זה שביארנו שאסור להשתמש לאורה פירושו: בכל תשמיש, ואפי' תשמיש של מצוה ותשמיש של קדושה, ואפילו לקריאת ספר או לסעודת שבת ובכיוצא באלו. ודבר זה יש שפרשוהו משום בזויי מצוה ואף לתשמיש של מצוה, וכל שמשתמש ממצוה זו לאורה מראה עצמו כמי שאינה חביבה לו, ולא התירו הדלקה מנר לנר אלא מפני שהיא אותה מצוה בעצמה".

וכן כתב השו"ע (סי' תרעג סעי' א): "כל השמנים והפתילות – כשרים לנר חנוכה… לפי שאסור להשתמש בנר חנוכה בין בשבת בין בחול, ואפילו לבדוק מעות או למנותן לאורה – אסור, ואפילו תשמיש של קדושה, כגון: ללמוד לאורה – אסור. ויש מי שמתיר בתשמיש של קדושה".

ונחלקו האחרונים האם דעת היש מי שמתיר, זה דווקא בעראי או גם בקבע. דעת הט"ז (ס"ק ד) שהיש מי שמתיר מתיר דווקא בעראי, ודעת האליה רבה (ס"ק ח) וחמד משה והמאמר מרדכי (ס"ק ג) גם לימוד קבע – מותר. והביא מחלוקת זו כה"ח (שם ס"ק לב) והסיק: "ולענין דינא כתב הלבוש דאפילו תשמיש של קדושה כגון ללמוד לאורו – הנהיגו לאסור. וכן הוא דעת השלחן ערוך לפסוק כדיעה ראשונה, כמו שכתבנו לעיל סימן י"ג אות ז', דכל היכא שסותם השלחן ערוך ואחר כך כותב יש אומרים שדעתו לפסוק כסתם, ורק בשעת הדחק יש לסמוך על היש אומרים, יעו"ש".

וכתב המשנ"ב (ס"ק ט): "בין בשבת – היינו דאפילו לאכול אצלן דהוא סעודת מצוה – ג"כ אסור" לדעה הראשונה, וכן כתב כה"ח (ס"ק כ"ח), וכן ההלכה וראה במשנ"ב (ס"ק יב), ובבה"ל (ד"ה ויש מי שמתיר).

[7]  כתב הרוקח (סי' שנו): "ירושלמי בפרק אלו דברים: ר' אבהו בשם רבי יוחנן, ורבי יוסי ברבי חנינא: אין מברכין על הנר ועל הבשמים של מצוה. מאי מצוה? אמר רב בר' שמואל: נר של חנוכה, במוצאי שבת – אין מבדילין עליו", והביאו כה"ח (סי' חצ"ר ס"ק ה"ן).

[8] בגמ' שבת (כא ע"ב): "תנו רבנן: נר חנוכה – מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. אם היה דר בעלייה – מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים. ובשעת הסכנה – מניחה על שלחנו, ודיו. אמר רבא: צריך נר אחרת להשתמש לאורה". וכתב השו"ע (סי' תרעה סעי' ה): "ובשעת הסכנה שאינו רשאי לקיים המצוה, מניחו על שלחנו ודיו, וצריך נר אחר להשתמש לאורו; ואם יש מדורה א"צ נר אחר; ואם הוא אדם חשוב שאין דרכו להשתמש לאור המדורה – צריך נר אחר".

[9]  כתב כה"ח (סי' תרעג ס"ק לה): "ואם רבים המדליקים – צריך שמש לכל אחד. שו"ת הרמ"א סימן פ"א, שיירי כנסת הגדולה בהגהות בית יוסף אות ו', מגן אברהם ס"ק ה', אליה רבה אות יו"ד. והיינו מן הטעם שכתב לעיל סימן תרע"א סעיף ב' בהגה שכל אחד מניח נרותיו במקום מיוחד וחיישינן דילמא ישתמש לאור חנוכה ולכך צריך שמש לכל אחד. כן הוא בשו"ת הרמ"א שם, וכן כתב אשל אברהם אות ה', משנה ברורה אות ח"י. וכתב עוד שם בשו"ת הרמ"א ופוק חזי מאי עמא דבר, דכן נוהגין, דכל מקום שמש שלו עומד עליו ומשמשו, יעו"ש".

[10] ראה בהערה ח בדברי השו"ע. כתב המאירי (שבת כא ע"ב): "יראה לי מכח הסוגיא שלא אמרו צריך נר אחרת אלא במניחה על שלחנו, אבל כל שמניחה סמוך לפתח – אינו צריך לנר אחרת, אף על פי שעומד לו לשם, הואיל ואינו בא להשתמש בפרט לאורה לאיזה תשמיש. וכבר ראיתי קצת רבנים נוהגים לעמוד שם ולדבר עם חבריהם בלא נר אחרת. אלא שלמעשה אני נוהג להדליק נר אחרת אף בלא צורך תשמיש, ומנהג אבותינו ורבותינו בידינו".

וכתב הב"י (סי' תרעג) בשם רבינו ירוחם: "ובמקום שאינו רגיל להדליק שם נר – אין צריך נר אחר להשתמש לאורו, עכ"ל. ועכשיו אף על פי שמדליקין בפתח שהוא מקום שאין רגיל להדליק שם נר – מדליקין נר אחד מובדל משאר נרות. ונראה שכך הנהיגו הראשונים מפני שאין הכל בקיאין לחלק בין מקום שרגיל להדליק שם נר למקום שאינו רגיל. וכתב המרדכי (סי' רסט): משום הכי נהגו לעשות השמש גדול יותר מהאחרות, שאם בא להשתמש שישתמש בנר של חול".

וכתב בשו"ת הרמ"א (סי' פא): "אמנם הראשונים אינו נראה לחלק כלל בין מדליק על השולחן או לא. וראיה מכל דברי הפוסקים האחרונים גם דברי הטור, שנהגו להדליק השמש אף כשמדליק בפתח. ומ"מ אם היה רוצה שלא להשתמש אצל הנרות בודאי לא היה צריך לשמש, אלא דחוששין שמא ישתמש שם מאחר דמדליקין בפנים, ולכן נוהגים בשמש ואין לשנות. ודברי הר"ן פי' דברי הגמרא דמנהגן היה להדליק בחוץ לכן לא נהגו בשמש אם לא כשהיה מדליק בשלחן, שאז אי אפשר שלא להשתמש לאורו ואז צריכים להדליק נר אחד. אבל גם הר"ן מודה לפי המנהג שמדליקין בפנים ונוהגין בהדלקת השמש שאין לשנות, כי מנהגן של ישראל תורה היא". וראה במג"א (סי' תרעא ס"ק ה) ובפמ"ג (שם ס"ק ה) מה שביאר בדעת הר"ן.

וכתב הבה"ל (סי' תרעא ד"ה וצריך): "ונראה דוקא במניחה על שולחנו, אבל כל שמניחה סמוך לפתח – א"צ לנר אחרת אף על פי שעומד לו לשם, הואיל ואינו בא להשתמש לאורה לאיזה תשמיש. אכן מנהג העולם וכן מנהג רבותינו דבכל נר חנוכה המודלקת בתוך הבית – צריך נר אחרת, אפילו לא היה צריך לתשמיש, שלא יאמרו לצרכו הדליקה, וכן אני נוהג למעשה. כ"כ המאירי, עי"ש. ועיין בפמ"ג ס"ק ה' שכן משמע ג"כ מתשובת רמ"א. ועיין בסוף סימן תרע"ח סק"ג במ"א דאפילו מי שאין לו אלא נר אחד [ונר אחרת להדליק לשמש לאורה אין לו], מ"מ ידליק את הנר ויברך עליה. ומ"מ לכתחלה בודאי יזהר שלא להשתמש לפניה".

וכן כתב כה"ח (שם סקל"ה): "ונוהגין להדליק נר נוסף וכו'. בין מדליק על שלחנו, בין מדליק במקום אחר – צריך להוסיף נר אחת לשמש, ואם רבים המדליקים – צריך שמש לכל אחד. שו"ת הרמ"א סימן פ"א, שיירי כנסת הגדולה בהגהות בית יוסף אות ו', מגן אברהם ס"ק ה', אליה רבה אות יו"ד".

[11] בגמ' שבת (כא ע"ב): "אמר רבא: צריך נר אחרת – להשתמש לאורה. ואי איכא מדורה – לא צריך, ואי אדם חשוב הוא, אף על גב דאיכא מדורה – צריך נר אחרת", ופסק כן השו"ע (סי' תרעא סעי' ה). מכל מקום, למבואר בהערה הקודמת, שלא ידעו לחלק בין מקום שצריך שמש למקום שלא צריך, לכן נהגו להדליק בכל מקום נרות חנוכה עם שמש.

וראה עוד בקב וישר (פרק צו) שכתב: "והנה מספר הנרות של חנכה הן שלשים וששה, ושמונה שמשים. ומנהגן של ישראל תורה הוא, שהמנהג לתן את השמש המדליק למעלה מהנרות של חנכה. ורמז לדבר: 'שרפים עומדים ממעל לו' (מצאתי כתוב בספר מהרי"ל). ואם כן לפי זה יש קדושה גדולה גם כן בנרות של השמשים, אשר הן יותר קצת גדולים מן הנר של חנכה, שהנר השמש הוא דוגמת הכהן, שהיה מדליק נרות בבית המקדש ודגמת שרפי מעלה, המדליקין בוצינין קדישין, שיאירו פני כסא כבודו יתברך. ומכאן תראה הפגם הגדול מה שראיתי בעוונותינו הרבים, שרוב העם נוהגים שלוקחים נר השמש מן הנרות, ועושין לאורו עסקי חול… וכל מי שמדקדק במצוה זו ואינו מזיז את השמש ממקומו, יזכה לראות נרות העתידין להדליק בבית קדשנו במהרה בימינו אמן", ולגבי שימוש בשמש – ראה לקמן סעי' ט"ו.

[12] כתב השו"ע (סי' תרעג סעי' א): "ונוהגים להדליק נר נוסף, כדי שאם ישתמש לאורה יהיה לאור הנוסף שהוא אותו שהודלק אחרון, ויניחנו מרחוק קצת משאר נרות מצוה", וכתב המשנ"ב (ס"ק יד) בדעת השו"ע: "ונוהגין להדליק נר נוסף – פי' מלבד הנר שמניחין על השולחן, דחוששין כיון שמדליקין בפנים אולי ישתמשו בנרות של חנוכה ולאו אדעתייהו, אבל מעיקר הדין כיון שיש לו נר על שולחנו – אין צריך להדליק נר נוסף", וכ"כ כה"ח (ס"ק לד).

וכתב הרמ"א שם: "ובמדינות אלו אין נוהגים להוסיף, רק מניח אצלן השמש שבהן מדליק הנרות, והוא עדיף טפי". וכתב המג"א (ס"ק ה) שהוא מלבד הנר שעל השולחן. וכתב המשנ"ב (ס"ק יז): "מניח אצלן וכו' – וטוב שלבד זה יניח נר על השלחן", וביאר בשער הציון (ס"ק טז): "מגן אברהם, ממשמעות המאור. ועיין באליה רבה ובמחצית השקל ובחמד משה שכולם כתבו שאינו מוכרח, ובדרך החיים כתב רק בלשון וטוב, וכן העתקתי".

[13] וכתב הב"י (סי' תרעג) בשם רבינו ירוחם (נתיב ט ח"א סא ע"ג): "כשמניח נר אחר להשתמש לאורה – מניחה בפני עצמה, שאם לא כן יאמרו על כולן לצרכו הדליקן… וכתב המרדכי (סי' רסט) משום הכי נהגו לעשות השמש גדול יותר מהאחרות, שאם בא להשתמש שישתמש בנר של חול".

כתב השו"ע (סי' תרעג סעי' א): "ונוהגים להדליק נר נוסף, כדי שאם ישתמש לאורה יהיה לאור הנוסף שהוא אותו שהודלק אחרון, ויניחנו מרחוק קצת משאר נרות מצוה".

וכתב כה"ח (שם סק"מ): "ויניחנו מרחוק קצת וכו'. כדי שיהא ניכר שמשתמש לאורו כשישתמש בהן, ועוד לתת היכרא שאינו מן המנין הצריך לאותה לילה. לבוש", וכן כתב המשנ"ב (ס"ק טז) ובשער הציון (ס"ק טו).

וכתב הרמ"א שם: "ויש לעשותו יותר ארוך משאר נרות, שאם בא להשתמש – ישתמש לאותו נר". וביאר המשנ"ב (ס"ק כ): "יותר ארוך וכו' שאם בא להשתמש וכו' – ר"ל דכיון שהוא גדול עיקר תשמישו ממנו. וה"ה אם מעמידו גבוה קצת משאר הנרות – שפיר דמי".

וכתב כה"ח (שם סקכ"ג): "וטוב שזה נר הנוסף שקורין שמש יעשהו משונה מנרות חנוכה כדי שיהא ניכר שאין זה בכלל נרות חנוכה, וכן אני נוהג. בן איש חי פרשת וישב אות י"ג. מיהו בענין הנר הנוסף יש שמניחין אותו למעלה משאר הנרות או מן הצד ורחוק קצת משום היכר כמ"ש לקמן, ואפילו אינו משונה משאר נרות, כי זהו ההיכר". וכתב עוד שם (ס"ק מה): "ומיהו מי שמעמיד השמש למעלה מן הנרות כמו שכתב מהרי"ל (לעיל אות מ"ב) – אין צריך לעשותו יותר גדול. ב"ח, שיירי כנסת הגדולה בהגהות בית יוסף אות ז', מגן אברהם ס"ק ז'. וכן אם הוא גדול מאחרים – אין צריך שיהא מרוחק. אליה רבה אות יו"ד". וראה עוד בערוך השולחן (סעי' יב).

[14] רמ"א (סי' תרעג סעי' א) הובא בהערה הקודמת. וכתב כה"ח (סי' תרעג סקמ"א): "ויניחנו מרחוק קצת וכו'. היינו לצד ימין כדי שידליק על הסדר משמאל לימין ולא יצטרך לחזור לשמאל להדליק השמש, או יניחנו למעלה מנרות חנוכה אם אפשר וידליקנו אחר כך כדי שלא להפסיק בהדלקת נרות חנוכה שהם של מצוה".

[15] כתב הכה"ח (סי' תרעג ס"ק מו): "שם בהגה. ישתמש באותו הנר. ואסור להשתמש בו תשמיש מגונה וכל שכן לשחוק בקארטי"ן ח"ו אצלו. באר היטב ס"ק ז' בשם מצאתי כתוב". וכתב הקב וישר (פרק צו): "ומכל שכן עתידין לתן את הדין מהעוון פלילי שמשחקין באור השמש בקלפים, שקורין 'קארטין', או בקביאות שקורין 'וערפיל', ואינם יודעים שהשמשים הם קדושה יתרה יותר מנר חנכה, כמו שכתב הרב הגאון מהרי"ל, זכרונו לברכה, הרמז: 'שרפים עומדים ממעל לו'. רצה לומר, שהשמשים עומדים ממעל להל"ו נרות של חנכה. על כן המזלזל במצוה זו בודאי ענשו יהיה קשה מאד. וכל מי שמדקדק במצוה זו ואינו מזיז את השמש ממקומו, יזכה לראות נרות העתידין להדליק בבית קדשנו במהרה בימינו אמן".

[16] בגמ' פסחים (קיב ע"ב): "תניא: העומד בפני הנר ערום – הוי נכפה", כלומר יחלה במחלת הנפילה. וכתב הרמ"א (סי' ער"ה סעי' יב): "נהגו לכסות הקטנים שלא יהיו ערומים בפני הנרות, משום ביזוי מצוה", וכתב הלבוש שם (סעי' י"ב): "וכן בפני כל נר של מצוה".

והקשה אליה רבה (ס"ק יד) על דברי הרמ"א: "משום ביזוי וכו'. קשה הא בלא"ה אסור משום סכנה דאתי לידי נכפה כדאיתא בש"ס (דרישה סק"א), והוא בערבי פסחים דף קי"ב [ע"ב]. ונראה לחלק בין קטן לגדול, דש"ס משמע בגדול, עיין שם", והביאו המשנ"ב (ס"ק כז). וכה"ח (ס"ק מא) כתב: "והתוספת שבת שם כתב דאין זה קושיא, דכבר איתא בכמה דוכתי דעכשיו נשתנו הסגולות והטבעים שהיו בזמן הש"ס, וגם הכל לפי טבע הארצות כמו שכתב המגן אברהם בסימן קע"ג לענין אכילת בשר אחר דגים, ולהכי קא משמע לן הכא דמכל מקום אסור משום ביזוי מצוה, יעו"ש. ועוד יש לומר דהסגולה היא אם יהיה ערום לגמרי, אבל הכא אפילו אינו ערום לגמרי צריך לכסות משום ביזוי מצוה, ולהכי נקט קטנים משום לפי שדרכם להיות מגולים שאין מקפידים על עצמם, ואפילו הכי משום ביזוי מצוה צריך לכסותם".

[17] כתב הט"ז (ס"ק ה): "שאם ישתמש וכו'. אין להקשות הא אכתי הוי ליה הנאה מנרות חנוכה, דודאי יש אור גדול טפי כשיש הרבה נרות, דכאן אין איסור להשתמש לאור הנרות, אלא מטעם שלא יהיה היכר שנדלקו לשם חנוכה, או משום ביזוי מצוה כדלעיל, וכאן לא שייכי תרווייהו כיון שיש נר של חול אצלם".

אמנם המג"א (סי' תרעג ס"ק ד), כתב: "שאם ישתמש. אבל מכל מקום אסור להשתמש אצלן, דהרואה אומר לצרכו הדליק כולן דלפעמים אדם מדליק כמה נרות [מלחמות], ובמאור משמע דאפי' שיש שמש אצל הנרות – צריך נר על השלחן שלא יאמרו לצרכו הדליקן, וככתב רבינו ירוחם שאם הדליקן במקום שאין רגילין להדליק שם נר – אין צריך נר אחר להשתמש לאורה, עכ"ל. ומכל מקום צריך להניח שמש אצלן שמא ישתמש אצלן". וביאר הפמ"ג (א"א): "לכתחלה אין לשמש אצלן אף כשיש שמש, דהרואה אומר לצורכו הדליק כולן, רק הנחת השמש שמא ישכח וישמש, דלא ליהוי ביזוי מצוה, או מוקצה למצוה".

וכתב המשנ"ב (ס"ק טו): "שאם ישתמש וכו' – ועיין מג"א שלכתחלה אין להשתמש אצל כולן יחד, כי אם לאור הנוסף [או להשמש] בלבד כשהוא אחד בפני עצמו, דהרואה יאמר לצרכו הדליק כולן דלפעמים אדם מדליק כמה נרות. ועיין בה"ל". והביא הבה"ל (ד"ה שאם) את דברי הפמ"ג, וכתב: "והמעיין ברבינו ירוחם שהובא בב"י לא משמע כן, אלא דנגד השמש כשמניחו בפני עצמו רחוק קצת מהנר – מותר לשמש נגדו, וכ"כ במחה"ש בביאור דברי המג"א ע"ש, אח"כ מצאתי באליה רבה שהסכים גם כן לדינא דנגד השמש – מותר להשתמש. ועיין בשע"ת סוף ד"ה השמש דעתו נמי כמו שכתבנו".

כתב כה"ח (ס"ק לו): "אבל האליה רבה אות יו"ד כתב: כיון שנוהגין לעשות השמש גדול מאחרים ולמעלה ידוע דמשתמשין אצל השמש, ולפי זה מותר לכתחלה להשתמש אצל השמש שאצל הנרות, ודלא כמגן אברהם בשם המלחמות, עכ"ל. ומיהו נראה כיון דאין כל המקומות שוים, דיש עושין השמש כמו שאר נרות ואם כן נתת דבריך לשיעורין, לכן יש ליזהר לכתחלה בכל מקום".

ולמעשה כתב הבא"ח (ש"ר וישב -חנוכה סעי' יד): "אסור להשתמש לאורה בין תשמיש קדושה בין תשמיש של חול, אבל לנר הנוסף [ה'שמש'] – מותר, ויש מחמירין גם בנר הנוסף", והנה הנר הנוסף הכוונה לשמש כמו שנראה בסעי' י"ג י"ח,  וכן פירש המעשה ניסים (לג"ר ניסים כדורי, נדפס בירחון מקבציאל, גליון לו, עמ' צט) שהכוונה לשמש.

למעשה יש להחמיר לכתחילה כדעת הפמ"ג, אמנם לצורך מצווה – יש להקל, שהרי בלאו הכי יש הסוברים שלצורך מצווה – מותר להשתמש אף כנגד נרות החנוכה.

[18] בגמ' שבת (כב ע"א): "איתמר, רב אמר: אין מדליקין מנר לנר, ושמואל אמר: מדליקין… אמר אביי: כל מילי דמר עביד כרב, לבר מהני תלת דעביד כשמואל: מדליקין מנר לנר…  יתיב ההוא מרבנן קמיה דרב אדא בר אהבה, ויתיב וקאמר: טעמא דרב – משום ביזוי מצוה. אמר להו: לא תציתו ליה, טעמיה דרב – משום דקא מכחיש מצוה. מאי בינייהו? – איכא בינייהו: דקא מדליק משרגא לשרגא. מאן דאמר משום ביזוי מצוה, משרגא לשרגא – מדליק, מאן דאמר משום אכחושי מצוה, משרגא לשרגא – נמי אסור", כלומר שנחלקו בדעת רב האם מה שאסר להדליק זה דווקא על ידי דבר אחר והטעם משום ביזוי מצוה או שטעם איסור משום שמכחיש את הנר וממילא גם נר חנוכה אחד מהשני יהיה אסור. ומקשה הגמ' על שיטת רב: "מתיב רב ששת: 'מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת' – 'יַעֲרֹךְ', וכי לאורה הוא צריך, והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו; אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. מאי עדות? אמר רב: זו נר מערבי, שנותן בה שמן כמדת חברותיה, וממנה היה מדליק ובה היה מסיים. והא הכא, כיון דקביעי נרות לא סגיא דלא משקיל ואדלוקי, קשיא בין למאן דאמר משום בזוי מצוה, ובין למאן דאמר משום אכחושי מצוה! תרגמא רב פפא בפתילות ארוכות. סוף סוף, למאן דאמר משום אכחושי מצוה קשיא! – קשיא", כלומר שדברי המסביר בדעת רב שהטעם משום שמכחיש את המצווה נדחה, וא"כ ניתן להדליק נר חנוכה מנר חנוכה.

ושואלת הגמ': "מאי הוי עלה? אמר רב הונא בריה דרב יהושע: חזינא אי הדלקה עושה מצוה – מדליקין מנר לנר, ואי הנחה עושה מצוה – אין מדליקין מנר לנר… שמע מינה: הדלקה עושה מצוה, שמע מינה", והקשו הראשונים: מה שאלת הגמ', הרי סברת אכחושי מצווה נדחתה, ומאן דאמר השני בדעת רב, שאסור משום ביזוי מצווה, הרי רבה עשה מעשה כמו שמואל?

וכתב הב"י (סי' תרע"ד) בשם הרא"ש: "דמספקא ליה אי תיובתא גמורה היא או לא, ופשיט רב הונא בריה דרב יהושע דלאו תיובתא גמורה היא ולחומרא אמר דפליגי באכחושי ושמואל אית ליה טעמא דביזוי מצוה, הילכך אי הנחה עושה מצוה – אין מדליקין מנר לנר והוה ליה כמו קינסא, אי נמי מיבעיא ליה אי סמכינן ארבה דעביד כשמואל, או דילמא הלכתא כרב באיסורי (נדה כד ע"ב). ופשיט רב הונא בריה דרב יהושע דהלכתא כרב, ובביזוי מצוה פליגי דלישנא דאכחושי איתותב והילכך אי הדלקה עושה מצוה – מדליקין מנר לנר… וכן דעת רי"ף (ט:) לכך לא הביא אלא לשון מחלוקתם מדליקין מנר לנר, דמשמע בנר עצמו אבל לא על ידי קינסא, אבל בעל התרומה (סי' רכט) מתיר אפילו על ידי קינסא לפי דעתו משום דמאן דאמר משום אכחושי מצוה עמד בקושיא ופליגי בביזוי מצוה והלכתא כשמואל כיון דרבה עביד כוותיה. והר"ן (שם ד"ה כל מילי) כתב: מדליקין מנר לנר ואפילו על ידי קינסא – שרי, דהא אסיקנא בגמרא דטעמיה דרב דאמר אין מדליקין משום ביזוי מצוה ודוקא על ידי קינסא הוא דאסר דאילו מנר [חנוכה] לנר חנוכה בלא קינסא ליכא ביזוי מצוה, ומינה דשמואל אפילו על ידי קינסא – שרי, וזו היא השיטה המחוורת בגמרא. ולא כן דעת הרמב"ן שכתב דלמסקנא על ידי קינסא – אסור. והרמב"ם (חנוכה פ"ד ה"ט) כתב: ומדליקין מנר חנוכה לנר חנוכה. וכתב עליו הראב"ד (שם בהשגות): ועל ידי קינסא. ומחלוקתם תלויה בדקדוק סוגיית הגמרא, וכתבתי בחידושי ואין כאן להאריך, עכ"ל".

כתב השו"ע (סי' תרעד סעי' א) "מדליקין נר חנוכה מנר חנוכה, ודוקא להדליק מזה לזה בלא אמצעי, אבל להדליק מזה לזה על ידי נר של חול – אסור; ויש מתירים גם בזה, אא"כ הוא בענין שיש לחוש שיכבה הנר של חול קודם שידליק נר אחר של חנוכה", ובבא"ח (ש"ר וישב סעי' יט): "ואין מדליקים נר חנוכה מנר חנוכה על ידי אמצעי".

וכתב הרמ"א שם: "ונהגו להחמיר בנרות חנוכה שלא להדליק אפילו מנר לנר", וכתב כה"ח (ס"ק ח): "ולענין דינא כבר כתבנו לעיל סימן י"ג אות ז' דדעת השלחן ערוך כל היכא שסותם לחומרא ואחר כך מביא יש אומרים לקולא, דדעתו לפסוק כסתם, ורק בשעת הדחק יש לסמוך על המתירין, יעו"ש. אכן בענין זה של נרות חנוכה המנהג להחמיר כדברי מור"ם בהגה".

[19] ראה בהערה הקודמת, כתב הטור (סי' תרעד): "מדליקין מנר לנר. ודוקא בנר עצמו שיכול להדליק אחד מחבירו", ובבית יוסף (שם) הובא בהערה הקודמת שלמעשה מותר להדליק נר מנר כיון שהסברא אכחושי מצווה נדחתה, והוסיף בשם התוס': "ומכל מקום כיון שנוהגין העולם להחמיר אין לשנות המנהג ע"כ", וכן כתב הדרכי משה (ס"ק א): "וכן כתב המרדכי (סי' רעא) דנהגו להחמיר בנר חנוכה, וכן כתב בהגהות מיימוניות (פ"ד אות כ)".

וביאר הדרכי משה (ס"ק א) לטעם המנהג: "והטעם שעיקר המצוה היא נר אחד איש וביתו והאחרים הם רק רשות להידור מצוה, ואם כבה אחד מן הנרות – אין להדליקו מן האחרים, דאין בהדלקה זו מצוה דקיימא לן כבתה – אין זקוק לה, עכ"ל. משמע דוקא בנרות חנוכה נהגו להחמיר, אבל לא בשאר נרות של מצוה וכן משמע מדברי המרדכי.

וכתב מהרא"י, וז"ל: וכתב המרדכי (חדושי אנשי שם שם עא. אות ב): הא דמדליקין מנר לנר היינו דוקא קודם שנעשה המצוה, אבל כבתה מאחר דאינו זקוק לה – אין להדליק מנר של מצוה", כלומר שמשום שני טעמים נהגו: א. שמה שמדליקים יותר מנר אחד זה מצד הידור ולא חיוב וכן מה ששאר בני הבית לבני אשכנז הם מדליקים מצד הידור, והטעם השני אם כבתה אין להדליקה מנרות החנוכה, כיון שידי המצווה יצא.

וכתב השו"ע (סי' תרעד סעי' א): "מדליקין נר חנוכה מנר חנוכה". וכתב הרמ"א (הגהה, שם): " ונהגו להחמיר בנרות חנוכה שלא להדליק אפילו מנר לנר, דעיקר מצותו אינו אלא נר אחד והשאר אינו למצוה כל כך, לכן אין להדליק זה מזה". וכתב המשנ"ב (ס"ק ו): "דעיקר מצותו וכו' – היינו דמדינא הלא סגי בנר אחד לכל בני הבית היכי דסמוכין כולן על שולחן אחד [מ"א], ולפ"ז היכא דשני בע"ב דרין בבית אחד דמדינא צריך הדלקת נר חנוכה לכל אחד מדליקין זה מזה [פמ"ג] ועיין מה שכתבנו לעיל בסוף סק"א", וכתב עוד ס"ק ז' "אינו למצוה כל כך – כבר כתבנו שאם נכבה אחד מן הנרות אין להדליק מדינא מן נרות אחרות וכ"ש שאם נכבה השמש שאין להדליקו מן נר חנוכה".

והנה לדעת השו"ע מותר להדליק נר מנר בנרות חנוכה, וכן כתב הבא"ח (ש"ר וישב חנוכה סעי' יט) למעשה: "ואין מדליקים נר חנוכה מנר חנוכה על ידי אמצעי", משמע אבל נר מנר – מותר. אמנם כה"ח (ס"ק ח) כתב: "ויש מתירין גם בזה. סבירא להו דכיון דעושה כדי להדליק ממנו תיכף נר מצוה לאו בכלל ביזוי מצוה הוא. ולענין דינא כבר כתבנו לעיל סימן י"ג אות ז' דדעת השלחן ערוך כל היכא שסותם לחומרא ואחר כך מביא יש אומרים לקולא, דדעתו לפסוק כסתם, ורק בשעת הדחק יש לסמוך על המתירין, יעו"ש. אכן בענין זה של נרות חנוכה, המנהג להחמיר כדברי מור"ם בהגה".

ולכן אע"פ שמעיקר הדין מותר להדליק נר חנוכה מנר חנוכה, מכל מקום נהגו להחמיר כדעת הרמ"א, ומכל מקום אם אין לו אפשרות אחרת – מותר וכפשט דברי מרן השו"ע.

[20] ראה בהערה הקודמת.

[21] ראה בהערה יט, והנה בזה אין עדיפות של נר אחד על פני חבירו, ולכן יש לומר שבזה לא נהגו להחמיר.

[22]  ראה לעיל בהערה יח שנחלקו הראשונים האם מותר להדליק נר חול מנר חנוכה, והביא השו"ע את שתי הדעות בסתם, ויש לומר שיש להקל כדברי היש אומרים בשעת הצורך, שמותר להדליק נר חול מנר חנוכה, כדי להדליק נר חנוכה.

[23] ראה לעיל בהערה יח, וראה במשנ"ב (סי' תרעד ס"ק ג-ז). וכה"ח (שם ס"ק ז) כתב: "ודבר פשוט הוא דהשמש הוא נר של חול. פרי חדש, משנה ברורה אות ג'.". עוד הובא בכה"ח (שם ס"ק יא): "וצריך ליזהר כשיכבה השמש שמדליק בו הנרות שלא ידליקנו מנרות חנוכה אלא מנר של חול. רש"ל בתשובה סימן פ"ה, ב"ח, כנסת הגדולה בהגהות בית יוסף, אליה רבה שם, חיי אדם שם, משנה ברורה אות ז' ".

[24] עיין בפרק ז סעי' כב.

[25]  ראה בהערות יח יט, ובהערה הבאה.

[26] כתב הטור (סי' תרעז): "נותר ממנו (מנרות חנוכה) בליל ח' – עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו שהרי הוקצה למצותו". והקשה הב"י: "ואם תאמר והרי כתב רבינו בסימן תרע"ב: צריך ליתן בה שמן כזה השיעור, ואם נתן בה יותר – יכול לכבותה לאחר שעבר זה הזמן, וכן יכול להשתמש לאורה לאחר זה הזמן שעבר עיקר מצותה, וגם הרי"ף (ט.) והרא"ש (סי' ג) כתבו כן בפרק הנזכר ודברים אלו סותרים זה את זה?

…ומצאתי כתוב בשם מהר"י אבוהב ז"ל שיש לחלק ביניהם, שכשנתן השמן בנר ולא הקצהו אלא לשיעור זמן הדלקה – יכול אחר כך להסתפק ממנו אם ירצה, אבל כשנתן השמן בנר בסתם, אז הוקצה למצות נר חנוכה וצריך לעשות לו זה התיקון, עכ"ל. ולי נראה לחלק ביניהם בענין אחר, שמה שכתב בסימן תרע"ב מיירי שנתן בה שמן יותר מכשיעור ואחר שדלק כשיעור מותר ליהנות ממנו דלא הוקצה למצוה אלא כדי שיעור הצריך בלבד, ומה שכתב בסימן זה מיירי בשנותר מהשמן הצריך לשיעור הדלקה הוא הוקצה למצותו, ולפיכך צריך לעשות לו מדורה, דכיון דמשיעור הדלקה הוא הוקצה למצותו ואסור ליהנות ממנו, וכן כתוב בהגהות מיימוניות (פ"ד אות ד)".

ולכן כתב השו"ע (סי' תרע"ב ס"ב): "שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה – מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, שהוא כמו חצי שעה… הלכך צריך ליתן בה שמן כזה השיעור. ואם נתן בה יותר – יכול לכבותה לאחר שעבר זה הזמן. וכן יכול להשתמש לאורה לאחר זה הזמן", וכן כתב עוד (סי' תרעז סעי' ד): "הנותר ביום השמיני מן השמן הצריך לשיעור הדלקה – עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו שהרי הוקצה למצותו".

אמנם בשו"ת מהרש"ל (סימן פ"ה) כתב: "כיון שדלק כשיעור זה – יכול לכבותה, אבל בלא כבוי – אין נראה להקל כדברי הרי"ף להשתמש לאורה מפני הרואה", וביאר המחצ"ש (סי' תרע"ב): "משום הרואה, שלא ידע לחלק בין תוך זמן שעורו בין אחר זמנו, ומהאי טעמא יכול לכבותה, דבזה ליכא למיחש למראית עין", וראה בט"ז (ס"ק ג).

וכתב הב"ח שם: "מיהו ה"ר ירוחם (נ"ט ח"א סא ע"ג) כתב: דיש מהגאונים שכתבו דאפילו אחר שיעור זה – אסור להשתמש לאורה, עכ"ל. ומהרש"ל בתשובה (סי' פה) כתב הטעם דאסור מפני הרואה שלא ידע לחלק, אבל יכול לכבותם, עכ"ל. ומיהו המנהג להחמיר שלא לכבותן ואסור להתיר להן, וכמו שכתב רבינו בסי' תר"ע", שכתב שם הטור: "ונוהגות הנשים שלא לעשות מלאכה בעוד שהנרות דולקות ואין להקל להן", וראה בהרחבה בפרק ד, וראה במג"א (ס"ק ד') שהביא דברי הב"ח. וראה עוד בב"ח שדעתו לאסור משום שאם פוסקים כמ"ד שתכלה רגל מן השוק זה לזמן ההדלקה, ממילא כל זמן שדולק הוא אסור בהנאה, וראה במחצה"ש.

וראה במשנ"ב (שם סק"ז) שכתב: "ומכל מקום הסכימו כמה אחרונים דלכתחלה טוב להתנות שאינו מקצה השמן אלא לשיעור הדלקה, משום דיש מן הפוסקים שסוברים דאם נתן בסתם הקצה למצותה הכל", וראה עוד (סי' תרע"ז ס"ק י"ח).

וכן כתב כה"ח (סי' תער"ב סקכ"א): "ואם נתן בה יותר יכול לכבותה וכו' וכן יכול להשתמש לאורה וכו'. דלא הוקצה למצוה אלא כדי שיעור הצריך בלבד. בית יוסף סימן תרע"ז. והיינו כשנתן השמן בסתם. ורש"ל בתשובה סימן פ"ה כתב דיכול לכבותה, אבל בלא כיבוי אין להקל להשתמש לאורה מפני הרואים. והב"ח כתב דאין להקל לא לכבותה ולא להשתמש לאורה, וכן כתב בשם צדה לדרך דיש מדקדקים שלא לכבותה ולא להשתמש לאורה הואיל ושם השמן למצוה, יעו"ש. והביא דבריהם מגן אברהם ס"ק ד'. וכן הסכים הפרי חדש סימן תרע"ז להחמיר כדברי הב"ח, יעו"ש. וכן הסכים השלחן גבוה אות ט'. והאליה רבה אות ב' כתב דטוב שיתנה בפירוש שאין מקצה השמן אלא כשיעור מצוה ואז מותר לכבות להנות אחר חצי שעה, אבל כשעדיין דולק יש לחוש לדברי רש"ל, מפני שהרואה סבור שמותר להשתמש לאורו, עכ"ל. ועיין שם מה שכתב להשיב על דברי הט"ז שכתב להתיר אפילו בשלא התנה, יעו"ש, ועיין עוד לקמן סימן תרע"ז אות כ"ו".

[27] ראה בהערה הקודמת, בדברי המהרש"ל.

[28] ראה במג"א (סי' תרעז ס"ק י): "וכתב השלטי גיבורים: צריך עיון אם נתן השמן שיעור חצי שעה ודלק יותר מחצי שעה אם מותר להסתפק ממנו". וכתב הבה"ל (שם ד"ה לשיעור ההדלקה): "כתב השלטי גיבורים: צריך עיון אם נתן השמן לשיעור הדלקת חצי שעה ודלק יותר מחצי שעה (כגון שהפתילה דקה והוא חשב שהפתילה בינונית) אם מותר להסתפק ממנו, דאפשר כיון דהוא אקציה מדעתו אף דבטעות הוי – נאסר. והובא דבריו במגן אברהם".

[29] ראה לעיל בהערה יט. וכתב הרמ"א (סי' תרעד סעי' א): "ונהגו להחמיר בנרות חנוכה שלא להדליק אפילו מנר לנר, דעיקר מצותו אינו אלא נר אחד והשאר אינו למצוה כ"כ ולכן אין להדליק זה מזה (הג"מ ומרדכי); וכל זה אינו רק בעוד שדולקים למצותן, אבל אחר שעבר זמן המצוה – מותרים בהנאה, כ"ש שמותר להדליק מהן".

וכתב כה"ח (סי' תרעד ס"ק יב): "ולפי מה שכתבנו לעיל סימן תרע"ב אות כ"א דיש סוברים דכל זמן שדולקים – אסור להשתמש לאורן, הוא הדין דאין להדליק מהן. וכן כתב הב"ח, פרי חדש, אליה רבה שם. ומכל מקום נראה דאין להחמיר בזה רק לענין להדליק ממנו נרות של חול, אבל נר של מצוה דמדינא מותר אפילו בתוך השיעור, על כל פנים אין לנו להחמיר אחר שעבר השיעור. משנה ברורה אות ח'".

[30] כתב השו"ע (סי' תרעד סעי' ב): "יש מי שאומר שנר של בית הכנסת ושל שבת ושל חנוכה כולם של מצוה הם ומותר להדליק זה מזה. הגה: וה"ה נר של ת"ת או נר לחולה הצריך נר", וכתב כה"ח (שם סקי"ג): "יש מי שאומר וכו'. כן כתב הטור בשם ספר התרומה, ובבית יוסף לא הביא חולקים בזה ועל כן כתב סברא זו בשם יש מי שאומר, כי כן דרך בית יוסף סברא שלא מצאה כי אם בפוסק אחד כותב אותה נמי בשם יש מי שאומר. והגם דיש עוד פוסקים דסברי כספר התרומה כמו שכתב הערך השלחן אות ד', מכל מקום כיון שבבית יוסף לא הביאם כותב בשם יש מי שאומר. ועוד יש לומר משום דסברא זו היא של ספר התרומה ולדעתו אפילו על ידי נר של חול – שרי כמ"ש סעיף א', ועל כן כתב אותה השלחן ערוך בשם יש מי שאומר, לומר דלדיעה ראשונה של סעיף א' אין להתיר רק שלא על ידי אמצעי. וכן כתב השלחן גבוה אות ד'. ועוד יש לומר מפני שכתב הר"ן דלא שרינן אלא מנר לנר דמצוה חדא אבל שאר מצות נראה כמבטלות זה את זה, וכן כתב הרשב"א בחידושיו, יעו"ש, ועל כן כתב זה בשלחן ערוך בשם יש מי שאומר ודוק". וכתב המשנ"ב (ס"ק ט): "ומותר להדליק מזה לזה – עיין בביאור הגר"א שכתב דלדיעה ראשונה לעיל (בסי' תרעג סעי' א) דאפילו תשמיש קדושה – אסור להשתמש לנר חנוכה, וכתבו הטעם שאינו דומה להא דקי"ל דמדליקין מנר לנר, דהתם כולהו נרות חדא מצוה היא, משא"כ ללמוד הוא מצוה אחרת ונראות כמבטלות זו את זו, גם בענינינו אסור. ועיין בספר חמד משה דדעתו ג"כ דאין להדליק שאר נרות מנר חנוכה, ע"ש".

[31]  כתב הטור (סי' תרעז): "הנותר מן השמן והפתילות בליל ראשון – מוסיף עליו ומדליק בליל ב'. נותר בליל ב' – מוסיף עליו ומדליק בג'. וכן בכל הלילות". וכן כתב המשנ"ב שם (ס"ק יז) וכה"ח שם (ס"ק כו).

[32] כן מובא בשו"ע (סי' תרע"ז ס"ד): "הנותר ביום השמיני מן השמן הצריך לשיעור הדלקה – עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו שהרי הוקצה למצותו".

[33] ראה לעיל בהערה כו. כתב השו"ע (סי' תרע"ז סעי' ד): "הנותר ביום השמיני מן השמן הצריך לשיעור הדלקה – עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו שהרי הוקצה למצותו", אולם המשנ"ב (ס"ק י"ח) כתב: "ודע דיש פוסקים שסוברין דאם נתן השמן בסתם – הוקצה כל השמן, אם לא דהתנה לכתחלה שלא יאסור אלא כשיעור, ועיין לעיל בסימן תרע"ב במ"ב סק"ז", וכ"כ כה"ח (ס"ק כו).

[34] כתב הטור (סי' תרעז): "נותר ממנו בליל ח' – עושה לו מדורה ושורפו בפ"ע שהרי הוקצה למצותו… ואסור גם כן לשהותו לשנה הבאה לנר של חנוכה דחיישינן שמא יבא ליהנות ממנו כיון ששוהה אותו לזמן מרובה, ואפילו אם נותנו בכלי מאוס חיישינן, הלכך אין לו תקנה", וביאר בבית יוסף: "ואיכא למידק, למה צריך לעשות מדורה למותר השמן והפתילות, מאי שנא מעצי סוכה ונוייה דשרי אחר החג? כבר תירץ הר"ן דהתם לא מקצה להו אלא לימי החג, לפי שעשויין להישאר אחר החג ולא מקצה להו למצוותן לגמרי אבל שמן ופתילה שעשויין להתבער לגמרי, כי יהיב להו בנר, לגמרי מקצה אותן למצוה, דאין אדם מצפה אימתי תכבה נרו, ואם נשתיירו, הרי הן אסורין, שהרי הקצה אותן למצוותן לגמרי. ודומה לעצי סוכה ונוייה שנפלו בחג שאסורין, כדמוכח בפרק המביא כדי יין (לב ע"א) ולא דמי לנר של שבת, שעשויה להיות כולה למצוה, ואפילו הכי נהנין אחר השבת מן השמן ומן הפתילה, משום דהתם אף בעודו דולק לעצמו למצותו – נהנין ממנו, מה שאין כן בנר חנוכה. וכיוצא בזה כתבו התוספות בפרק כירה (שבת מד ע"א ד"ה שבנר)".

וכתב השו"ע (שם סעי' ד): "הנותר ביום השמיני מן השמן הצריך לשיעור הדלקה – עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו שהרי הוקצה למצותו", והביא המשנ"ב שם (ס"ק יט) את דברי הטור: "ושורפו בפני עצמו – דלהניחו לשנה הבאה לנרות חנוכה – אסור דחיישינן לתקלה, ואפילו להניחו בכלי מאוס דודאי לא יבוא לאכלו – ג"כ אסור דחיישינן שמא יבוא לדלוק ולהנות הימנו". וכתב כה"ח (ס"ק כט): "ור"ל דתרומה טמאה – מותר להשהות זמן מרובה (בפסחים דף ל"ג) דרמי לה בכלי מאוס דלא ליתי לידי תקלה, פירוש דלא אתי למיכל מתוך כלי מאוס, אבל הכא דאסור בהנאה לא מהני כלי מאוס שמא ידליקנו ויהנה ממנו. לבושי שרד".

[35] כיון שהשמן הוקצה למצוותו, יש לשורפו, וראה עוד בשו"ת לב חיים (ח"ב סי' קכ"ו) מה שכתב לגבי אדם שהניח כלי לקלוט את השעוה הנוטפת אם נאסר השמן.

[36]  ראה בפרק יב סעי' מא.

[37] בגמ' ביצה (ד ע"ב): "אמר רב מתנה: עצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור ביום טוב – מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן, והא קא מהפך באיסורא! כיון דרובא דהיתרא נינהו כי קא מהפך בהיתרא קא מהפך. והא קא מבטל איסורא לכתחלה, ותנן: אין מבטלין איסור לכתחלה! הני מילי בדאורייתא, אבל בדרבנן – מבטלין. ולרב אשי דאמר: כל דבר שיש לו מתירין אפילו בדרבנן – לא בטיל, מאי איכא למימר! הני מילי היכא דאיתיה לאיסורא בעיניה, הכא מקלא קלי איסורא". יוצא מדברי הגמרא הללו, שכיון שמוקצה הוא מדרבנן, אפשר להרבות עליו דברי היתר ולבטלו, שאז לא מתחשבים באיסור כיון שהרוב הוא היתר.

והנה נחלקו הפוסקים בביאור דברי הגמ' בביצה לעיל, האם ההיתר הוא משום שהענף מתבטל או שמא ההיתר הוא משום שהענף הולך ונשרף ונקרא מיכלא כלי, וכדלהלן:

כתב הרמב"ם (פט"ו מהלכות מאכלות אסורות הלכה כ"ה): "אסור לבטל איסורין של תורה לכתחילה, ואם ביטל – הרי זה מותר. ואעפ"כ קנסו אותו חכמים ואסרו הכל", ועוד כתב הרמב"ם (שם הכ"ו): "אבל באיסור של דבריהם מבטלין האיסור לכתחלה, עכ"ל. אולם הטור (יו"ד סי' צט) כתב: "ואדוני אבי הרא"ש (ביצה פ"א סי' ב') כתב דאפילו איסור דרבנן שנתערב – אסור להוסיף עליו לבטלו, ולא התירו אלא בעצים שנשרו לתוך התנור משום דמקלי קלי לאיסורא", עכ"ל. וכדברי הרא"ש כתב הרשב"א.

והנה השו"ע (יו"ד סי' צט סעי' ו) פסק להלכה כדעת הרמב"ם, וזה לשונו: "איסור של דבריהם – אין מערבין אותו בידים כדי לבטלו. ואם עשה כן במזיד – אסור, אבל אם נפל מעצמו ואין בהיתר כדי לבטלו – מרבה עליו ומבטלו".

ואילו הרמ"א החמיר כדעת הרא"ש ודעימיה, שאפי' באיסור דרבנן – אין לבטלו לכתחילה בידים, וז"ל בהגהה (שם): "ויש אומרים דאין לבטל איסור דרבנן או להוסיף עליו כמו באיסור דאורייתא. וכן נוהגין, ואין לשנות".

והנה בהלכות חנוכה כתב הטור (סי' תרעז): "ואם נתערב ממנו בשמן אחר ואין ששים לבטלו, כתב ה"ר מאיר מרוטנבורק שאין להוסיף עליו כדי לבטלו, ולא דמי לעצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור ביום טוב שמרבה עליהם עצים מוכנין ומבטלן, דשאני התם שאין נהנה מהן עד אחר ביעורן, אבל הכא נהנה ממנו בשעה שהנר דולק. וכן נפסק בשו"ע (סי' תרעז סעי' ד):  "ואם נתערב בשמן אחר ואין ששים לבטלו – יש מי שאומר שאין להוסיף עליו כדי לבטלו".

וא"כ יש להקשות שדברי מרן השו"ע סתרי אהדדי, וראה בגר"א באו"ח שהקשה כן ונשאר בצריך עיון.

ותי' הש"ך (יו"ד ס"ק י"ט): "ושמא יש לחלק, דהתם כיון דהוקצה למצותו חמיר טפי, ודוחק. ועוד דהאי ויש מי שאומר הוא מהר"ם מרוטנבורג שהביא הטור שם ומוכרח דלא ס"ל לחלק בהכי, דכתב שם: ולא דמי לעצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור ביום טוב שמרבה עליהן עצים מוכנים ומבטלן (וכמו שנתבאר בא"ח סי' תק"ו ס"ב), דשאני התם שאין נהנה מהן עד אחר ביעורן, אבל הכא נהנה ממנו בשעה שהנר דולק, עכ"ל, ואם איתא הוי ליה למימר דשאני הכא דהוקצה למצותו וצ"ע".

אמנם אפשר שהשו"ע ס"ל כהר"ן (שבת ט, ע"א ד"ה הלכות) שהטעם שאסור להשתמש באור הנרות משום שזה דומה לנרות המקדש, וכן כתב האבודרהם (חנוכה) בשם השאילתות, זה לשונו: "אי נמי שוינהו רבנן כתשמישי קדושה מפני שהוא זכר לשמן של הקדש, ולכן נאסר, מכל מקום על המהר"ם מרוטנברג קשה.

אמנם הט"ז (ס"ק ד) כתב: "שאין להוסיף כו'. בי"ד סי' צ"ט ס"ו כתבתי שדברי הש"ע סותרים זא"ז בהוראה זו, ושקי"ל להתיר כמ"ש הש"ע שם", וביו"ד סי' צט (ס"ק יב) כתב: "וכתב רש"ל פג"ה סימן נ"ט דהעיקר כהרשב"א שרוב המחברים סוברים כן, והא דאמרינן בריש ביצה דההיתר בעצים משום מקלי קלי לאיסורא, התם הוה דבר שיש לו מתירין, אבל בדבר שאין לו מתירין בכל איסורי דרבנן מרבה עליו ומבטלו, על כן פסק דבדיעבד אפי' כוון לבטלם ולא ידע שאסור לעשות כן – שרי, ע"כ. ואני הוכחתי לעיל דאם לא ידע שיש איסור בדבר – שרי בכל הביטולים".

אולם המג"א (ס"ק יב) כתב: "ועביו"ד סי' צ"ט ס"ו דיש מתירין ולכן כתב כאן יש מי שאומר וכו' ועיין בש"ך שם, ואפשר דהכא חמיר טפי כיון דהוי דבר שיש לו מתירין דמדינא מותר לשהותו לשנה הבאה, והוי דומיא דחמץ עביו"ד סי' ק"ב:", וראה בפמ"ג א"א. וראה בהרחבה בשו"ת בית אפרים (סי' י"ח). וכתב המשנ"ב (ס"ק כ'): "שאין להוסיף עליו וכו' – ועיין ביו"ד סימן צ"ט ס"ו דיש מתירין בכל איסור דרבנן להוסיף עליו אם נתערב, ולכן כתב כאן יש מי שאומר", וביאר בשער הציון (ס"ק ל'): "ולא העתקתי מה שכתב, דאפשר דהוא בכלל דבר שיש לו מתירין, דכמה אחרונים מפקפקין על דבריו בזה".

וראה באליה רבה (ס"ק ז) שכתב בדעת השו"ע ביו"ד דמיירי דווקא בנפל מעצמו, אבל בהפילו בידיים – אף בשוגג אסור, ולכן כתב בהלכות חנוכה שאסור, וכן כתב הרעק"א ביו"ד, וכן כתב כה"ח (יו"ד ס"ק סו).

וכתב כה"ח (ס"ק לא): "ועיין ביורה דעה סימן צ"ט סעיף ו' דיש מתירין בכל איסור דרבנן להוסיף עליו אם נתערב, ולכן כתב כאן ויש מי שאומר וכו'. מגן אברהם שם, משנה ברורה אות ך'. וכתב הט"ז ס"ק ד' דיש להתיר להוסיף כמו שכתב השלחן ערוך שם. וכן הוא דעת הפרי חדש, שלחן גבוה אות ח'. אבל המגן אברהם שם כתב: אפשר דהכא חמיר טפי כיון דהוי דבר שיש לו מתירין דמדינא מותר לשהותו לשנה הבאה והוי דומיא דחמץ, עכ"ל. וכן הוא דעת אליה רבה אות ז'. וכן כתב בספר מצודת יששכר סימן י"ט דאסור להוסיף עליו ולבטלו, ואם עבר והוסיף במזיד -אסור, כמו שכתב השלחן ערוך ולאפוקי מהט"ז. ואף למאן דאמר שכתב בשלחן ערוך יורה דעה סימן צ"ט סעיף ו' דיש להתיר באיסורין דרבנן, הכא שאני, דכעין דאורייתא תיקון, יעו"ש. והביא דבריו עיקרי הד"ט סימן ל"ה אות ל"ב, פתחי תשובה. ולכולי עלמא אם עבר ועירב בשוגג – מותר לכל, ואם עירב במזיד – אסור למבשל עצמו או למי שנתבשל בשבילו, ולשאר כל אדם – מותר, כמ"ש ביורה דעה סימן הנזכר סעיף ה'. פרי חדש".

למעשה, כיון שנחלקו הפוסקים בדעת השו"ע, אם מותר לבטל איסור לכתחילה, ויש צד שהיכא שנפל בידיים אף בשוגג שאסור וכן בנרות חנוכה יש מחמירים יותר דחשיב כתשמישי קדושה, ראה רמ"א סי' מ"ב, לכן אין לבטל איסור לכתחילה בנרות החנוכה.

[38] בגמ' סנהדרין (מז ע"ב): "איתמר – האורג בגד למת – אביי אמר: אסור, ורבא אמר: מותר. אביי אמר: אסור, הזמנה מילתא היא. ורבא אמר: מותר, הזמנה לאו מילתא היא".

ובשו"ע (או"ח סי' מב סעי' ג) נפסק: "סודר דאזמניה למיצר ביה תפילין לעולם וצר ביה תפילין חד זמנא – אסור למיצר ביה זוזי, אזמניה ולא צר ביה, או צר ביה ולא אזמניה – שרי למיצר ביה זוזי", והוסיף הרמ"א: "ואם התנה עליו מתחלה – בכל ענין שרי". וכן כתב המג"א (ס"ק ו): "ודע דכל זה בקדושה כגון: תפילין, אבל תשמישי מצוה, כגון: ציצית שופר לולב נר חנוכה אפי' עשאן לכך – לא מיתסרי ומותר להשתמש בהן חול, וכ"מ במאור, ועסי' כ"א וסי' תרל"ח סס"א", וכ"כ המשנ"ב (ס"ק כג).

וכתב כה"ח (סי' תרעז סקכ"ח): "מן השמן הצריך וכו'. ואם לקח צלוחית של שמן לנר חנוכה ונשתמש ממנו כדי צרכו – אין הנשאר בצלוחית נכלל במותר השמן שבנרות חנוכה, וכן פסק הרב בארות המים סימן כ"ז, יעו"ש. עיקרי הד"ט סימן ל"ה אות ל"ב, פתחי תשובה, משנה ברורה בביאור הלכה".

אמנם העולת שבת (נדפס סוף סימן תרע"ב) כתב לענין נר חנוכה שהתערב עם נרות של חול: "וכתב מהר"י ברונא דלא שייך להסתפק אלא כשהודלקה למצותו וכבתה קודם שיעור ונתערב באחרות, ע"כ. מיהא לפי מה שכתב הרב לעיל דהזמנה לגוף הקדושה מלתא היא, אפשר דמיירי גם קודם שהודלקה", עכ"ל. וע' באליה רבה (סי' תרע"ג סקי"א) שהעיר, וז"ל "ולענ"ד שאני נר חנוכה דאין בגופו קדושה כדאמרינן בשבת דף כ"ב (ע"א) וכי נר קדושה יש בו, והא דאסור להשתמש בנר חנוכה היינו שלא יהא המצות בזויות עליו. ועוד דאינו צריך לעשות הנרות לנר חנוכה, דיכול ליקח נרות העשויין כבר, אבל בסי' מ"ב בתפילין בעינן עיבוד לשמה." עכ"ל. כלומר, ויש ליישב ע"פ דברי הר"ן (על הרי"ף, שבת כ"א ע"ב) שכתב: "שמע מינה אסור להשתמש לאורה. פירוש כל תשמישין ואפילו תשמיש מצוה דכיון שעל ידי נס שנעשה במנורה תקנוה עשאוה כמנורה שאין משמשמין בה כלל" עכ"ל עשוה כמו תשמיש קדושה.

וכדברי העולת שבת כתב בסדר ברכות (תמ"ז עמ' ס"ח): "אסור להנות מאותן פתילות ומן השמן הנשאר אפילו תוך הפך אם זימן אותו להדלקת נרות חנוכה, אלא צריך להיות נזהר לשרוף אותם בענין שלא ישתמש מאותה שריפה".

[39]  יש אנשים שנוהגים למרוח שמן שנותר מימי החנוכה על שושנה ברגל, ורמזו רמז לדבר מדברי הפייט בפיוט "מעוז צור": "ומנותר הקנקנקים נעשה נס לשושנים", ויש לדעת שיש בכך איסור כיון שהשמן הוקצה למצוותו, ולא רק שיעור שמן ששם כדי שידלק חצי שעה אלא אף השמן שידלק לאחר חצי שעה הוקצה למצוותו, ראה בהערה כו, ולכן אין לו להשתמש בו, ועל כן הרוצה למרוח עליו משמן זה, לפני שמדליק יתנה שהשמן שישאר לאחר חצי שעה אינו קדוש למצוותו, וישתמש בו, כמו כן יכול לקחת מבקבוק שמן שייחד עבור הדלקה בחנוכה, ראה לעיל סעי' לה, ובהערה שם, שלא הוקצה למצותו.