פרק יח – ברכת המזון
על הנסים בברה"מ
- בכל שמונת ימי חנוכה אומרים בברכת המזון "על הנסים" בברכה שניה לפני ברכת "ועל הכל"[1].
שכח על הנסים
- שכח ולא הזכיר "על הנסים" במקומו: אם אמר: "ברוך אתה" ולא הזכיר את שם השם בחתימה של ברכת "על הארץ ועל המזון" – יחזור לומר: "על הנסים" וימשיך כסדר[2].
- נזכר לאחר שהזכיר את השם בברכת "על הארץ ועל המזון", אפילו אם לא אמר "על הארץ ועל המזון" – אינו חוזר, ולא יסיים: "למדני חוקיך"[3]. וכל שכן אם סיים את ברכת "על הארץ ועל המזון".
- שכח לומר על הנסים – טוב שיאמר ב"הרחמן": "הרחמן הוא יעשה לנו ניסים ונפלאות כשם שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול" וכו'[4]. ובספר עוד יוסף חי[5] כתב לומר: "הרחמן נודה לך על הנסים ועל הפורקן וכו' בימי מתתיהו" וכו'.
שכח "יעלה ויבוא"
- שכח לומר "יעלה ויבוא" בברכת המזון של ראש חודש שחל בחנוכה – אם נזכר קודם שהתחיל ברכת "הטוב והמטיב", יאמר: "ברוך שנתן ראשי חודשים לעמו ישראל לזכרון", לספרדים – לא מזכיר שם ומלכות בין בתחילה ובין בסוף, ולאשכנזים – מזכיר בתחילה, אבל אינו חותם בשם השם.
ואם נזכר לאחר שהתחיל ברכת "הטוב והמטיב" אפילו רק אמר: 'ברוך' – אינו אומר ברכת "אשר נתן", אלא ממשיך כדרכו[6], וטוב שיאמר: "יעלה ויבוא" ב'הרחמן'[7].
שכח "רצה והחליצנו"
- שכח לומר "רצה והחליצנו" בברכת המזון בסעודת הלילה או הבוקר של שבת חנוכה – יאמר: ברכת "שנתן שבתות למנוחה" לפני שיתחיל ברכת "הטוב והמטיב"[8], ואם התחיל את ברכת "הטוב והמטיב" – עליו לחזור ולברך ברכת המזון שנית. וכשחוזר לברך שנית – אומר: "על הנסים", למרות שלא שכח לאומרו בפעם הראשונה.
וכן בראש חודש טבת שחל בשבת, אם אמר: "יעלה ויבוא" וכן "על הנסים", אך לא אמר "רצה והחליצנו" – עליו לחזור ולברך שנית. וכשחוזר שנית לברך אומר גם "יעלה ויבא" ו"על הנסים", למרות שלא שכח לאומרם בפעם הראשונה[9].
שכח "רצה" ו"יעלה ויבוא"
- שכח לומר "רצה והחליצנו" ו"יעלה ויבוא", ונזכר קודם שהתחיל ברכת הטוב והמטיב: אומר ברכת 'אשר נתן שבתות' ובחתימה לספרדים – מזכיר של שבת ואינו מזכיר של ראש חודש, ולאשכנזים – מזכיר של שבת וראש חודש[10].
שכח "רצה" בסעודה שלישית
- שכח בסעודה שלישית ולא הזכיר "רצה והחליצנו" – נחלקו הפוסקים. לדעת מרן בעל השולחן ערוך – לא צריך לחזור ולברך, אולם לדעת חכמי הקבלה וגאון עוזנו בעל הבן איש חי – צריך לחזור ולברך. לכן אם יש שם אדם שאכל ועדיין לא ברך ברכת המזון – הטוב ביותר הוא שחברו שאכל יברך ויוציאנו ידי חובה. אין שם אדם שיכול להוציאו ידי חובת ברכת המזון – אם עדיין לא שקעה החמה, טוב שיטול ידיו בלי ברכה, יברך המוציא ויאכל כזית לחם ויחזור ויברך ברכת המזון שנית. מיהו אם סיים סעודתו בלילה ושכח לומר "רצה" – אינו חוזר[11].
סעודת יום שמיני בליל תשיעי
- אם נמשכה סעודתו ביום השמיני של חנוכה עד הלילה – יש אומרים שאומר: "על הנסים" בברכת המזון, וכך דעת הרמ"א וכן נוהגים האשכנזים. ויש אומרים שלא מזכיר "על הנסים", וכן נוהגים הספרדים[12]. וטוב לאומרו ב"הרחמן"[13]. ומכל מקום, הטוב ביותר הוא לסיים את הסעודה לפני השקיעה, ולא להיכנס לספקות.
- התחיל לאכול בערב חנוכה וסיים סעודתו בחנוכה – לא מזכיר של חנוכה בברכת המזון. אך אם אכל עוד כזית פת בליל חנוכה: לספרדים – לא מזכיר של חנוכה, ולאשכנזים – מזכיר[14].
- מוצאי שבת שחל בו יום ראשון של חנוכה, וסיים את הסעודה במוצאי שבת [אפילו אכל כזית פת במוצאי שבת] – אומר: "רצה והחליצנו", רק לא יאמר: "ביום השבת הזה" אלא "השבת הגדול והקדוש", ואינו מזכיר חנוכה[15].
- סעודת יום השמיני של חנוכה שהתחילה בערב שבת ונמשכה עד לשבת: אם אכל עוד כזית גם בלילה – מזכיר "רצה והחליצנו", ואינו מזכיר "על הנסים". ואם לא אכל עוד כזית בלילה: לאשכנזים – מזכיר "על הנסים" ולא מזכיר של שבת, ולספרדים – לא מזכיר לא של שבת ולא של חנוכה.
- בברכת מעין שלש לא אומרים "על הנסים". ואדם שטעה ואמר – לא הוי הפסק[16].
[1] הגמרא שבת (כד ע"א) אומרת: "איבעיא להו: מהו להזכיר של חנוכה בברכת המזון? כיון דמדרבנן הוא – לא מדכרינן, או דילמא: משום פרסומי ניסא מדכרינן? – אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא: אינו מזכיר, ואם בא להזכיר – מזכיר בהודאה. רב הונא בר יהודה איקלע לבי רבא, סבר לאדכורי בבונה ירושלים. אמר להו רב ששת: כתפלה, מה תפלה – בהודאה, אף ברכת המזון – בהודאה".
ובירושלמי ברכות (פרק ז הלכה ה), וז"ל: "ר' זריקן בר חמוי דר' זריקן הזכיר של חנוכה בארץ וקילסו אותו".
למעשה כתב הרמב"ם (הלכות ברכות פרק ב הלכה ו): "בחנוכה ובפורים מוסיף באמצע ברכת הארץ על הנסים כדרך שמוסיף בתפלה", וכן כתב הטור (סי' תרפ"ב), וז"ל: "כל שמונת ימי חנוכה מזכיר של חנוכה – פירוש על הנסים, בתפילה ובברכת המזון. ואומרו בתפילה בברכת מודים ובברכת המזון בברכת הארץ". כלומר שאומרים על הנסים בין בברכת המזון ובין בתפילה, וכן כתב בשו"ע (שם סעי' א'): "כל שמונת ימי חנוכה אומר על הנסים בברכת המזון בברכת הארץ, ובתפלה בברכת מודים", והטעם ביאר הב"י שכיון שנהגו לומר על הנסים בברכת המזון. ועיין מאמר מרדכי (שם סעי' ט"ל). וראה לעיל פרק ט"ז סעי' ג.
וכן נפסק בשו"ע (סי' תרפ"ב סעי' א'): "כל שמונת ימי חנוכה אומר על הנסים בברכת המזון בברכת הארץ" (ואף בר"ח טבת מקדים לומר על הנסים בברכת נודה לך אף שתדיר ושאינו תדיר – תדיר קודם, ור"ח קודם לחנוכה, אולם א"א לומר 'יעלה ויבוא' בהודאה אלא רק ב'בונה ירושלים', ועל כן אומר על הנסים במקום שצריך, היינו ב'נודה', אע"פ שהוא קודם ל'יעלה ויבוא').
[2] ראה בהערה הקודמת. וכתב הרמב"ם (הל ברכות פ"ב הלכה ו'): "בחנוכה ופורים מוסיף באמצע ברכת הארץ על הנסים". ועוד כתב (הל' ברכות פרק ב' הלכה י"ג): "בחולו של מועד ובחנוכה ובפורים שכח ולא הזכיר הענין בברכת המזון – אינו חוזר". וכתב הלחם משנה שם: "ואם תאמר הא בפרק במה מדליקין (שבת כ"ד) לא אמרו אלא אם בא להזכיר – מזכיר, משמע דהרשות בידו ואיך כתב רבינו חיובא. י"ל דבירושלמי אמרו דכשלא הזכיר על הנסים דחיובא חוזר, וכמו שכתב ההגהות [מיימוני לקמן]. ורבינו לענין חוזר לא רצה לפסוק כירושלמי כיון דלגמ' דידן הוי רשות ההזכרה אם כן החזרה הוי ברכה לבטלה, ולא שבקינן גמרא דידן ועבדינן כירושלמי. אבל לענין חיוב ההזכרה פסק כירושלמי משום דאפילו לגמרא דידן אין כאן איסור דהרי קאמר דהוי רשות ואם כן ראוי להחמיר כירושלמי והוא טעם נכון". וע"ע בתרומת הדשן (סי' ל"ח). שתמה על המצריכים לחזור.
וכתב הראבי"ה בשם הירושלמי (ח"ב – מסכת מגילה סי' תקסג): "ותו גרסינן התם: טעה ולא הזכיר של ראש חודש בברכת המזון – אין מחזירין אותו, מפני שאפשר לו בלא אכילה. הדתמר בראש חודש, אבל בשבתות וימים טובים וחנוכה ופורים שאי אפשר לו בלא אכילה – חוזר ומזכיר". והטעם כתב הראבי"ה: "ואף על גב דבפרק במה מדליקין איבעיא לן מהו להזכיר של חנוכה בברכת המזון, ופשטיה דאין להזכיר, ואם בא להזכיר – מזכירין, ומשמע דרשות הוא, ומיהו כיון דנהיגי עלמא להזכיר, וגם בירך על דעת להזכיר, שויה עליה כחובה וחוזר. וראיה לי שפסק בהלכות גדולות דאפילו למאן דאמר תפילת ערבית רשות כיון שהתחיל להתפלל ושכח להזכיר של ראש חודש – דחוזר דשוויה עליה כחובה, הכי נמי לא שנא. כן נראה לי"., הביאו המרדכי (שבת סי' רע"ט). כלומר שאף על פי שבתפילה אין מחזירין אותו, מכל מקום בברכת המזון מחזירים אותו, וצ"ע.
אך למעשה נקטינן בזה כבבלי שאינו חוזר. ומה שהביא ראיה מערבית, ראה בהגהות מיימוניות (הל' ברכת פ"ב ה"ח) שהעיר על דברי הראבי"ה: "ולא קי"ל כי האי גוונא בהא דטעה ולא הזכיר של ר"ח ערבית כדמפרש בהלכות תפלה, עד כאן". וכן פסק השו"ע (סי' תכ"ב סעי' א').
וכתב שם בטור, (סי' תרפ"ב), וז"ל: "ואם לא אמרו – אין מחזירין אותו. ור"ת היה חוזר אם נזכר שלא אמרו קודם שעקר רגליו, ואינו נראה לר"י, וכן דעת א"א הרא"ש ז"ל. ומכל מקום אם נזכר באותה ברכה, כל זמן שלא הזכיר השם, אפילו בין "אתה" לשם – חוזר. ובמוסף של שבת ור"ח שבחנוכה צריך להזכיר נס של חנוכה אף על פי שאין מוסף בחנוכה", עכ"ל. ומרן בשו"ע (שם) כתב: "כל שמונת ימי חנוכה אומר על הנסים בברכת המזון בברכת הארץ, ובתפלה בברכת מודים; ואם לא אמר, אין מחזירין אותו (וע"ל סי' רצ"ד סעי' ד-ה); ומיהו אם נזכר באותה ברכה כל זמן שלא הזכיר את השם, אפילו נזכר בין אתה להשם, חוזר", וכתב הכה"ח (שם ס"ק ז'): "אין מחזירין אותו. בין בתפלה בין בברכת המזון. והב"ח כתב דבברכת המזון אם לא אמרו מחזירין אותו, ומנהגינו שלא לחזור כפסק השלחן ערוך. שיירי כנסת הגדולה בהגהות בית יוסף אות א'. וכן כתב הפרי חדש דאם לא הזכיר דבר ברור הוא שאין צריך לחזור ודלא כהב"ח שכתב שבברכת המזון חוזר ולא נהירא עכ"ל. ואפילו חנוכה בשבת דחייב לאכול פת משום שבת אפילו הכי אם לא אמר על הנסים כל שסיים אותה ברכה אינו חוזר וכמ"ש לעיל סימן קפ"ח סעיף ז' גבי ראש חודש. פרי חדש. וכן כתב המשבצות זהב אות ד', משנה ברורה אות ג'".
[3] כתב הטור (סי' רצ"ד) בדיני הבדלה: "והיכא שיש לו כוס שאין צריך לחזור ולהתפלל מיד כשיסיים הברכה אין לו לחזור אף על פי שלא פתח בברכה שלאחריה, וה"ר אלחנן כתב כל זמן שלא פתח בברכה שלאחריה חוזר, וכן בכל הדברים שאין צריך לחזור בשבילם כגון על הנסים בחנוכה ובפורים ויעלה ויבא בליל ראש חדש ועננו, ור"ת כתב שאפילו פתח בברכה של אחריה חוזר אם ירצה, וכן עשה מעשה וחזר לאחר מודים בדבר שאם לא אמרו אין מחזירין, ואדוני אבי ז"ל כתב דלא מסתברא כלל כיון שאם עקר רגליו אינו חוזר לראש גם אם סיים הברכה אין חוזר לעבודה, ואפשר שר"ת היה מפרש אין מחזירין אותו אינו חייב לחזור אבל אם ירצה לחזור חוזר ומיהו גם זה יתכן שאם סיים תפלתו שיכול לחזור לראש דלא גרע מתפלת נדבה אבל באמצע תפלה כיון שאינו חוזר לראש נראה לי דהוי הפסק אם חוזר עד כאן", כלומר שנחלקו הראשונים במקום שאינו צריך לחזור אם סיים את הברכה אם חוזר שדעת ר"י והרא"ש שאינו חוזר דעת הר"א שחוזר ודעת ר"ת שרשאי לחזור וביאר הטור דברי ר"ת דהיינו בסוף התפילה.
והוסיף הב"י: "וכתבו תלמידי ה"ר יונה (כ ע"א ד"ה ואם) שיש אומרים שאע"פ שסיים ברכת אתה חונן כל זמן שלא התחיל בברכה אחרת חוזר לתחלת הברכה ומבדיל בה דכאילו עומד עדיין באמצע הברכה דיינינן ליה ור"י (תוס' ל ע"ב ד"ה מסתברא) אומר דכיון שכבר סיים כל הברכה ולא נזכר – אין מחזירין אותו דכמי שטעה והתחיל האחרת דיינינן ליה, ולזה נוטה דעת מורי, עכ"ל. וכן דעת הרא"ש (סי' יז)".
למעשה כתב השו"ע (סי' רצ"ד סעי' ד'): "במקום שאמרו שאינו חוזר להתפלל, מיד כשסיים הברכה – אין לו לחזור, אף על פי שלא פתח בברכה שלאחריה".
ראה בברכי יוסף (סי' קפח ס"ק ז') שהביא בדין זה מחלוקת נוספת, וז"ל: "יש לחקור מי ששכח לומר רצה והתחיל לומר ברוך אתה ה' ודעתו לסיים בונה ירושלם, רק אחר שאמר ברוך אתה ה' נזכר וסיים למדני חקיך, אי השתא דדיעבד סיים למדני חקיך עלתה לו לומר תכף רצה, ויחזור לחתום בא"י בונה ירושלם, או דילמא יחתום בונה ירושלם, ויאמר אח"כ הברכה הנז' ברוך שנתן וכו'.
וצופה הייתי לריטב"א בחידושיו לתעניות בריש פ"ק (ג ע"ב) שכתב, וז"ל: ושמעתי מאחד מרבותי דכל היכא דאיירינן בדין חזרה היינו בשסיים אותה ברכה, אבל קודם שסיים בה אינו בדין חזרה, ובכל מקום יש (לנו) לו לתקנה ולאומרה כראוי, ואף במקום שאמרו אין מחזירין, ואין זו חזרה, מ"מ כל שסיים אותה ברכה אף שלא התחיל באחרת הסמוכה לה ישנו בדין חזרה, וכ"כ בתוס', ואעפ"י שיש חולקין בדבר. ובשם הרב החסיד שאפי' אמר ברוך אתה ה' מסיים כקורא בתורה למדני חקיך, כדין כל שרצה לברך ונפלו פירות מפיו וכיוצא בו, ונמצא שלא סיים ברכתו וחוזר לאומרה כראוי אף במקום שלא אמרו להחזיר, שאין זו חזרה. ואין כן דעת גדולי הצרפתים, אלא כל שהתחיל בחתימה חותם והולך לדרכו במקום שאין מחזירין אותו, אבל במקום שמחזירין אותו עושה כן וחוזר לדינו, עכ"ל. והנה ממ"ש בשם אחד מרבותיו מבואר דכל שסיים הברכה ישנו בחזרה, ואם הוא דבר שאין מחזירין משמע דאין להזכירו אף קודם שהתחיל הברכה, והכי מוכח ממ"ש בשם הרב החסיד דאם גמר הברכה אינו מזכיר מידי דילתיה בחזרה, ולא נחלקו הרב החסיד וגדולי הצרפתים אלא באומרו בא"י אם יסיים למדני חקיך בדבר שאין מחזירין, אבל אם סיים הברכה אין להזכיר עוד היכא דדינא הוא דאין מחזירין. ודבר זה שסיים הברכה ולא התחיל באחרת נתחבטו בו אבות העולם התוספות (ל ע"ב ד"ה מסתברא) ורבינו יונה (כ ע"א) והרשב"א (ל ע"ב) והרא"ש (סי' יז) סוף תפלת השחר ושאר גדולים".
השו"ע (סי' תרפ"ב סעי' א'): "ואם לא אמר – אין מחזירין אותו (וע"ל סי' רצ"ד סעי' ד-ה); ומיהו אם נזכר באותה ברכה, כל זמן שלא הזכיר את השם, אפילו נזכר בין אתה להשם – חוזר", משמע שאם הזכיר שם השם – שוב אינו חוזר. וכן כתב הבא"ח (ש"ש פרשת ויצא סעי' ב'), וראה עוד בסי' קי"ד סעי' ו' ובב"י. וכן כתב המשנ"ב (סי' רצ"ד ס"ק ז'): "כשסיים הברכה – היינו שהזכיר השם של סיום הברכה דבזה מקרי כאלו כבר סיים [אחרונים]".
[4] כתב הב"י (סי' תרפ"ב): "כתב הכל בו (סי' כה, כב ע"ד) שאם שכח מלאמרו בברכת המזון ונזכר קודם שסיים, כשיגיע להרחמן יאמר: הרחמן יעשה נסים ונפלאות כשם שעשה לאבותינו בימים ההם ובזמן הזה בימי מתתיה, וכן יעשה בפורים", והביאו הרמ"א (שם סעי' א'. וסי' קפ"ז סעי' ד') וכ"כ בא"ח (תצוה, פורים סעי' י"ד), אולם בעוד יוסף חי שם כתב "הרחמן נודה לך על הנסים, וכו'". ונוסח זה של הבא"ח שונה מנוסח הרמ"א, אך אין בכך הבדל וכל אחד יעשה כמנהגו כי כל הנוסחים טובים בענין זה", אמנם בעוד יוסף חי (הל' פורים) כתב לומר: "הרחמן נודה לך על הנסים ועל הפורקן" וכו'.
[5] בא"ח (ש"ר פרשת תצוה הלכות פורים).
[6] כתב השו"ע (סי' קפ"ח סעי' ז'): "אם טעה ולא הזכיר בה של ראש חודש, בין ביום בין בלילה, אומר: ברוך שנתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון, ואינו חותם בה, והוא שנזכר קודם שהתחיל הטוב והמטיב; אבל אם לא נזכר עד שהתחיל הטוב והמטיב – אינו חוזר, מפני שאינו חייב לאכול פת כדי שיתחייב לברך ברכת המזון".
וביאר המשנ"ב שם (ס"ק כ"ו): "מפני שאינו חייב וכו' – דדוקא בשבת וביו"ט שמחויב לאכול דוקא פת וא"כ חיוב ברהמ"ז קבוע הוא בימים האלה לכן תקינו רבנן לעיכובא ג"כ להזכיר שם מעין המאורע וכמו בתפלה אבל בר"ח אף על גב שאסור להתענות בו מ"מ אינו מחויב לאכול דוקא פת וא"כ אין חיוב ברהמ"ז קבוע בו. ולהכי לא תקנו חכמים הזכרת מעין המאורע שלו לעיכובא בבהמ"ז, וע"כ אם שכח – אין צריך לחזור".
וכתב כה"ח שם (ס"ק לא): "בגמרא ברכות מ"ט ע"א נסתפקו בזה אי חתים בה מקדש ישראל וראשי חדשים אי לא חתים, ופסק הרי"ף דלא חתים. וכן פסק הרמב"ם פרק ב' מהלכות ברכות דין י"ג. וכתב שם בהגהות מיימוניות דכן פסק ראבי"ה ודלא כהלכות גדולות שפסקו לחתום: ברוך אתה ה' מקדש ישראל וראשי חדשים כתלמוד ירושלמי, עכ"ד. אבל הרא"ש כתב בשם ר"י דאין לשנותה משבת ויום טוב ויש לחתום בה, יעו"ש. וכן כתב הרוקח סימן רכ"ח בשם פסיקתא רבתי. והביא דבריהם בית יוסף וכתב דכיון שהרי"ף והרמב"ם מסכימים דלא חתים הכי נקטינן. וכך הם דבריו כאן בשלחן ערוך. וכן פסק מור"ם ז"ל בדרכי משה אות ז', אלא שכתב עוד טעם אחר משום דספק ברכות להקל. וכן כתב הב"ח. ומשמע מדברי הרמב"ם ומרן ז"ל דגם בפתיחה אינו מזכיר שם ומלכות. אבל הלבוש כתב דבפתיחה יאמר שם ומלכות, וכן כתב הפרי חדש סימן תכ"ד, אליה רבה בזה הסימן אות יו"ד, רבינו זלמן אות יו"ד, חיי אדם כלל מ"ז אות כ', קיצור שלחן ערוך סימן מ"ד אות י"ד. אמנם הברכי יוסף אות ט' פסק דגם בפתיחה לא יאמר שם ומלכות וכתב דיש לחוש לדברי מרן ומור"ם ז"ל דקאי כוותיה ומה גם דיש לומר דדעת הרי"ף והרמב"ם נמי הכי וספק ברכות להקל יעו"ש, והביאו שערי תשובה אות ז'. וכן כתב המשבצות זהב אות ו'. וכן פסק החסד לאלפים אות ו', דרך החיים, בית מנוחה. ועיין מה שכתבנו לעיל סימן ח"י אות ז' דבענין ספק ברכות להקל לא אזלינן בתר רובא וחיישינן אפילו למיעוטא יעו"ש, ואם כן הכא נמי כיון דכן נראה דעת מרן ומור"ם ז"ל וכן פסקו מן האחרונים הכי נקטינן ואין להזכיר בה שם ומלכות גם בפתיחה".
אולם הבה"ל שם (ד"ה אומר) כתב: "אמנם לדינא נראה, דיש לסמוך אהני רבוותא דכתבו בהדיא דהפתיחה צ"ל בשם ומלכות, הלא המה השיבולי לקט בהלכות ר"ח, ובפסקי ריא"ז לברכות ע"ש, וכן הוא ברבינו ירוחם בדיני שבת, וכן מוכח מתוספות ר' יהודה מה שכתב בטעמא דאינו חותם משום דהוי כברכת הפירות והמצות שהם בלי חתימה, ומשמע דעכ"פ פותח בשם ומלכות. וכ"מ בשיטה מקובצת שם ע"ש, ומלבד זה יש עוד חבל ראשונים דס"ל לדינא שהיא ברכה גמורה אף לענין חתימה כמו שבת ויו"ט [וממילא דבודאי כ"ש דצריך להיות בשם ומלכות בהפתיחה] הלא המה הבה"ג והרוקח והראב"ן והאשכול לחד גירסא בגמרא, ותוספות רבינו יהודה, והאור זרוע בשם הירושלמי [ובתוספי הרא"ש מצדד ג"כ הכי, וכ"כ הטור שאביו הרא"ש מסכים לזה לדינא, אף שברא"ש לא הכריע בהדיא]. ואף שאין אנו נוהגין כן לענין חתימה, עכ"פ הפתיחה צריך להיות בשם ומלכות, מאחר שאף כל הני פוסקים דס"ל שאין חותם אין בהם אחד שכתב בהדיא שגם פתיחת הברכה הוא בלא שם ומלכות, ואדרבה הרבה פוסקים דקיימי בשיטתייהו לענין חתימה כתבו בהדיא בפתיחת ברכת ר"ח שם ומלכות וכנ"ל. וכן הסכים בא"ר לדינא, ובספר מעשה רוקח ושו"ע הגר"ז וחיי אדם". ולמעשה, האשכנזים – פותחים בשם ומלכות, והספרדים – אינם אומרים שם ומלכות.
[7] ראה רמ"א (סי' קפ"ח סעי' ז'), כה"ח שם (סי' קפ"ח ס"ק ל"ד).
[8] כתב השו"ע (סי' קפ"ח סעי' ו'): "טעה ולא הזכיר של שבת – אומר: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית ברוך אתה ה' מקדש השבת". וביאר הבה"ל שם (ד"ה "אומר ברוך אתה ה'): "אף על פי שאם היה מזכירן במקומן לא היה בנוסח ברכה בשם ומלכות, היינו משום שכשהוא מזכירה בברכה הסמוכה הרי היא נכללת בברכה שיש בה שם ומלכות בפתיחתה וחתימתה דפתיחת וחתימת הראשונה כוללת כולן, אבל כיון שסיים בונה ירושלים ואומרה ברכה בפני עצמה לא הוי סמוכה לחברתה כיון שאינה אלא אקראי בעלמא [מב"י]".
ואם שכח שבת בלבד לא מזכיר שוב את ראש חודש שכבר אמרה ביעלה ויבוא, ראה שו"ע (שם) ובמג"א (ס"ק יג) והפמ"ג, ובמשנ"ב (ס"ק כט), ובכה"ח (ס"ק לו).
[9] כתב שו"ע (סי' קפ"ח סעי' ז'): "אם חל ר"ח בשבת… ואם שכח (גם) של שבת ונזכר קודם שהתחיל הטוב והמטיב – כולל ר"ח עם שבת ואומר: שנתן שבתות למנוחה וראשי חדשים לזכרון; ואם פתח בהטוב והמטיב, חוזר לראש ברכת המזון ומזכיר של שבת ושל ראש חודש". וכתב המג"א (שם ס"ק י"ג): "כשפתח בהטוב והמטיב דחוזר לראש לכולי עלמא מזכיר של ראש חודש דבכל ברכת המזון מזכיר של ראש חודש דומיא דיום כיפור שהוא יום שנתחייב בד' תפלות, ונ"ל דחנוכה בשבת והזכיר של חנוכה ולא של שבת חוזר לראש ואינו מזכיר של חנוכה דהא אינו חובה להזכיר של חנוכה כדאיתא בגמרא". והטעם שמזכיר יעלה ויבוא כלומר דס"ל למג"א שאם בשבת חנוכה שהוא ר"ח אמר על הניסים בברכת המזון אך שכח ולא אמר רצה והחליצנו כך שצריך לחזור ולברך שוב ברכת המזון שוב אינו מזכיר על הנסים. וכן כתב כה"ח (שם ס"ק ל"ו), סולת בלולה אות ג', אליה רבה אות י"ז, רבינו זלמן אות י"ד, בית מנוחה אות ה' ואות ו', חסד לאלפים אות ו'.
והקשה פרמ"ג (א"א שם): מה ההבדל בין יעלה ויבוא שמזכיר לחנוכה שלא מזכיר? וכתב: "ובחנוכה כיון דבגמרא שבת אמרו כ"ד א': אינו מזכיר, ואם בא להזכיר – מזכיר, אין כל כך חובה, ומכל מקום צ"ע".
אולם החיי אדם (חלק ב-ג כלל קנ"ד) חלק על המג"א, וכתב: "ובשבת וחנוכה ושכח של שבת בענין שצריך לחזור ולברך – נראה לי דצריך להזכיר גם של חנוכה (והמג"א בסימן קפ"ח ס"ק י"ג כתב דאין צריך, ולא הבנתי שהרי מה שבירך כמאן דליתא דמי)".
וכן כתב המשנ"ב (שם ס"ק כ"א) שכשחוזר מזכיר של יעלה ויבוא, כי ברכת המזון כמאן דליתא, וראה בשער הציון (שם ס"ק כ"א) שכתב: "ולא העתקתי מה שכתב לענין חנוכה דדבריו אינן מוכרחין, וכמו שהעיר הפרי מגדים". ולמעשה כאשר חוזר לראש – צריך להזכיר את חנוכה. [הערת העורך: וראה עוד בשו"ע (סי' ק"ח סעי' י"ב) ובמשנ"ב שם (ס"ק ל"ח), הובא בהערה י"ב ולכן יש לצרף דבריהם לכאן, וראה גם בהערה שם לגבי סיים סעודה במוצאי שבת מזכיר משום רשות ויש לעיין וראה לקמן בברכת מעין שלוש].
[10] כתב השו"ע (סי' קפ"ח סעי' ז'): "אם חל ר"ח בשבת, והזכיר של שבת ולא הזכיר של ר"ח, ולא נזכר עד שהתחיל הטוב והמטיב – אינו חוזר; ואם שכח (גם) של שבת ונזכר קודם שהתחיל הטוב והמטיב – כולל ר"ח עם שבת ואומר: שנתן שבתות למנוחה וראשי חדשים לזכרון; ואם פתח בהטוב והמטיב – חוזר לראש ברכת המזון ומזכיר של שבת ושל ר"ח; ויש מי שאומר שאם שכח של שבת ור"ח ונזכר קודם שהתחיל הטוב והמטיב – אומר: שנתן שבתות למנוחה וראשי חדשים לזכרון, וחותם בשל שבת ואינו חותם בשל ר"ח".
וכתב המשנ"ב שם: "ואינו חותם בשל ר"ח – כדלעיל דליכא חתימה בר"ח. ואף על גב דהכא מזכיר השם בחתימה בלא"ה משום שבת, מ"מ אינו כדאי להזכיר דהזכרת השם הוא על שניהם. ומ"מ לדינא מסקי האחרונים דיזכיר בחתימה גם ר"ח, מטעם דבלא"ה הרבה פוסקים ס"ל דגם בכל ר"ח צריך לחתום בברכה כמו ביום טוב, ואף על פי שאין אנו נוהגין כוותייהו משום חשש ברכה שא"צ, הכא דבלא"ה חותם בברכה בשביל שבת שפיר דמי לומר מקדש השבת וישראל וראשי חדשים".
וכתב כה"ח שם (ס"ק ל"ח): "ואינו חותם בשל ראש חודש. מיהו דעת המגן אברהם ס"ק י"ד דחותם גם בשל ראש חודש, יעו"ש. וכן כתב הלבוש, והסכים עמו הלחם חמודות פרק שלשה שאכלו אות ע"ו, שיירי כנסת הגדולה בהגהות בית יוסף אות יו"ד, עטרת זקנים אות ב', אליה רבה אות ח"י, נהר שלום אות ח', רבינו זלמן אות י"ג, חיי אדם כלל קי"ח אות ו', חסד לאלפים שם, דרך החיים, קיצור שלחן ערוך סימן מ"ד אות ט"ו".
[11] כתב הטור (סי' קפ"ח): "וכתב אחי ה"ר יחיאל ז"ל ובסעודה ג' של שבת צ"ע אם מחזירין אותו. לר"ת דאמר שיוצא במיני תרגימא בלא פת – ודאי אין מחזירין אותו אפילו אם אכל פת, דדמי לר"ח, ולדברי המפרשים שצריך פת דילפינן מג' פעמים, דכתיב: 'היום' גבי מן שהוא במקום פת – לדידהו מחזירין אותו, ע"כ". והוסיף הב"י: "והגהות מיימון כתבו בפרק ב' (אות ח) בשם ראבי"ה (ח"ב סי' תקסו) דכיון דנהוג עלמא להזכיר וגם בירך על דעת להזכיר שווייה עליה כחובה. וכהאי גוונא פסק בה"ג (ברכות ה.) גבי תפילת ערבית, אף על פי שהיא רשות, כיון שהתחיל להתפלל, שווייה עליה כחובה, ע"כ. ומדברי תרומת הדשן בסימן ל"ח יתבאר לך דלא קיימא לן הכי. וכתבו התוספות (שם): ומיהו אם אכל סעודה רביעית ושכח של שבת – לא הדר לרישא, דודאי אי לא בעי לא אכיל הך סעודה רביעית כלל".
למעשה כתב השו"ע (סי' קפ"ח סעי' ח'): "סעודה שלישית בשבת, דינה כראש חודש", דהיינו כמו שכתב בסעי' ז' שאם נזכר אחרי הטוב ומטיב – שוב אינו חוזר.
וכן כתב המשנ"ב שם (ס"ק ל"א): "דינה כר"ח – שאינו חוזר אם התחיל ברכת הטוב והמטיב, לפי שי"א שסעודה שלישית אין צריך פת, ואף שאין דבריהם עיקר כמש"כ המחבר בסימן רצ"א ס"ה, מ"מ יש לחוש לדבריהם שלא לכנוס לספק ברכה לבטלה… ומ"מ אם נזכר קודם שהתחיל ברכת הטוב והמטיב, אפילו בסעודה רביעית או חמישית בשבת ויו"ט, אומר: בא"י אמ"ה שנתן שבתות למנוחה וכו' או שנתן ימים טובים וכו', כמו שאומר בר"ח אף על פי שא"צ אז פת כלל באותו יום", וכתב כה"ח שם (ס"ק מ"ב) שברכה זו יאמרה בלי שם ומלכות.
ועוד כתב כה"ח (שם ס"ק ט"ל): "סעודה שלישית בשבת דינה כראש חודש. וכן פסק הלבוש. ואף על גב דלקמן סימן רצ"א הכריע מרן ז"ל דיש לעשות סעודה שלישית בפת, יש לומר דפסק בשניהם לחומרא דהיינו לכתחלה צריך לעשותה בפת, ולענין חזרה אינו חוזר משום חומרא דלא תשא, דשמא אינו חייב לאכול פת ואין צריך לחזור ועובר על לא תשא. ב"ח, עולת תמיד אות ד', ט"ז ס"ק ו', מגן אברהם ס"ק ט"ז, משבצות זהב אות ו', רבינו זלמן אות ט"ו, חיי אדם כלל מ"ז אות כ"א, בית מנוחה אות ז', דרך החיים אות יו"ד. והגם דבשער הכוונות השווה כל שלש סעודות דשבת ביחד דצריך לאכול פת, וקיימא לן דכנגד דברי האר"י ז"ל לא אמרינן ספק ברכות להקל, יש לומר היינו דוקא כשאומר בהדיא האר"י ז"ל לברך, אבל כאן שלא אמר כי אם דצריך לאכול פת, יש לומר היינו דוקא למצוה אבל לא לענין דצריך לחזור אם לא הזכיר שבת, דהא גם מרן ז"ל כתב בסימן רצ"א דהעיקר צריך לאכול פת ואפילו הכי לענין חזרה כתב דאינו חוזר. ואם כן אין לזוז מדברי מרן ז"ל והאחרונים שהסכימו דאינו חוזר. ומכל מקום יש לאומרה בתוך הרחמן. משבצות זהב שם".
אולם הבא"ח (ש"ר פרשת חוקת סעי' כ'), כתב: "ואם טעה בסעודה שלישית של שבת, יש פלוגתא, דיש אומרים חוזר כדין סעודה ראשונה ושניה, ויש אומרים דאינו חוזר. ואף על גב דשורת הדין מחייבת דספק ברכות להקל ואינו חוזר, מכל מקום כיון דעל פי הסוד קיימא לן אין הפרש בחיובא בין סעודה שלישית לבין שתי סעודות, דשווים הם בחיוב, לכך צריך להורות דגם בסעודה שלישית – חוזר".
ועל כן כדי לצאת ידי ספק – יבקש מחבירו שיוציאו ידי חובה. ואם נמצא לבדו וכדו' – הטוב ביותר שיאכל עוד סעודה, וכך יצא שסעודה זו אינה סעודה שלישית, וא"כ גם למקובלים – לא צריך לחזור, כמבואר בבא"ח שם, ובכה"ח שם (ס"ק מ"א).
ואם סיים בלילה ושכח לומר רצה – שוב אינו חוזר, כיון שיש ספק אם הולכים אחר תחילת סעודה או אחרי סופה (ראה בהערה הבאה).
[12] שורש דין זה מקורו בתוספתא ברכות (פרק ה' הל' א-ד): "לא יאכל אדם בערב שבת מן המנחה ולמעל' כדי שיכנס לשבת כשהוא תאוה, דברי ר' יהודה. ר' יוסי או': אוכל והולך עד שעה שתחשך. מעשה ברבן שמעון בן גמליאל ור' יהודה ור' יוסי שהיו מסובין בעכו וקדש עליהן היום וכו', אמרו: לא זזו משם עד שקבעו הלכה כר' יוסי. אורחין שהיו מסובין אצל בעל הבית וקדש עליהן היום ועקרו עם חשיכה לבית המדרש חזרו ומזגו להם את הכוס – אומרין עליו קדושת היום, דברי ר' יהודה. ר' יוסי או': אוכל והולך עד שעה שתחשך. מזגו לו כוס ראשון – מברך עליו ברכת המזון, מזכיר של שבת בברכת המזון, והשני אומר עליו קדושת היום".
ובביאור התוספתא נחלקו הראשונים: דעת הרא"ש (שו"ת הרא"ש כלל כ"ב סי' ו') דאזלינן בתר סוף סעודה, ואם התחיל מבעוד יום (בשבת) וסיים סעודתו בלילה (במוצאי שבת) – לא יוכל לומר "רצה והחליצנו", וז"ל: "ששאלת, מי שהתחיל לאכול בשבת סמוך לחשיכה וחשכה לו קודם גמר סעודתו, אם יזכיר של שבת בברכת המזון, כיון דעיקר הסעודה היתה בשבת. דע, שאין לו להזכיר כלל של שבת בחול מידי דהוה אתפלת המנחה של שבת, שאם לא התפלל אותה – מתפלל במוצאי שבת שתים של חול; כי אין להזכיר של שבת בחול אע"פ שנתחייב תפלה זו בשבת. וכן בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהם היום, דקאמר רבי יוסי (פסחים ק"ב): גמרו סעודתן, כוס ראשון – אומרים עליו ברכת המזון, שני – אומרים עליו קידוש היום. בתוספתא דברכות שונה בדברי רבי יוסי: ומזכיר של שבת בברכת המזון – אע"ג דסעודת חול היתה, כיון דמברך בשבת צריך להזכיר של שבת, הכא נמי, אע"ג דסעודת שבת היתה, כיון דמברך בחול לא יזכיר של שבת", עכ"ל, כלומר שלדעת הרא"ש מה שקובע לגבי הזכרת המאורע (שבת), הוא סיום הסעודה אם סיים בשבת מזכיר של שבת ואם סיים במוצאי שבת אינו מזכיר של שבת, ולכן כתוב בתוספתא שמזכיר של שבת.
אך דעת המהר"ם מרוטנבורג שהקובע להזכרת המאורע בברכת המזון הוא עיקר סעודה, דהיינו תחילת הסעודה, לדוגמא: אם אכל בשבת – מזכיר של שבת, ועל כן מי שהתחיל סעודתו ביום שבת ונמשכה סעודתו עד הלילה – אמר "רצה" כיון שסוף סוף התחיל סעודתו ביום, והביא דבריו הגהות מיימוניות (הלכות מגילה וחנוכה פ"ב הי"ד): "ומיהו אם משהה סעודתו עד הלילה אומר מהר"ם שצריך לברך על הנסים כדאשכחן רב צלי של שבת במוצאי שבת", והקשה בהגהות מימוניות: "לא ידעתי מקומו, ובברכות כ"ז איתא רב צלי של שבת בע"ש משם ה"ר קובלין, ע"כ".
וכתב המהרי"ל (שו"ת סי' נ"ו שאלה ו'), ליישב את קושיה זו, וז"ל: "תשובה: אם משכה סעודה עד הלילה, דבמיימוני כתוב דמברך בברכת המזון 'על הנסים'. וקשה לך דמי שלא התפלל בשבת במנחה דמתפלל במוצאי שבת ב' של חול, לא דמי כלל, דהתם טעמא דשעת מנחה עברה, ותפלת מנחה יש לה זמן קבוע, וכיון דהזמן עבר ולא התפלל מתפלל במוצאי שבת לתשלומין, ושני התפלות הם תפלת ערבית, היאך יתפלל של שבת ודינו להבדיל בראשונה ושניה לתשלומין, דודאי שעת מנחה ליתא דכבר עברה וערבית אינה במוצאי שבת אלא של חול, אבל ברכת המזון אתי על סעודה שסעד בשבת, וכיון דאכתי לא צלי ערבית של חול, וכן מנהג פשוט במדינת בני ח"ת בני אושטרייך, להתפלל על הנסים בכה"ג. וכן במוצאי שבתות כשנמשכה סעודה", וכתב הב"י (סי' רע"א), שכן ס"ל לתוס', וראה לקמן בביאור דברי התוספתא לפי שיטה זו.
[וראה בתשובת המהרי"ל שיש המשך לתשובה "אמנם יש תשובת הרא"ש דקיימא כוותיה שאין להזכיר מעין המאורע בלילה מוצאי היום אפילו התחיל מבעוד יום", ואפשר שלב"י לא הייתה גירסא זו, וראה בט"ז או"ח סי' קפ"ח ס"ק ז' ומג"א ס"ק י"ז, א"ר שם סק"כ]. והביאם הב"י (ס"ס קפ"ח).
דעת השו"ע
הנה דעת השו"ע צריכה לימוד שבשלושה מקומות פסק בצורה שונה, וכדלהלן:
מחלוקת זו הביא הב"י (סוף סי' קפ"ח), ואחרי שהביא דברי המהרי"ל, כתב, וז"ל: "וכן כתב בארחות חיים וזה לשונו: 'היה אוכל ויצא שבת, כתבו התוספות שמזכיר של שבת בברכת המזון שהכל הולך אחר התחלת הסעודה. והוא הדין בראש חודש ופורים וכן בתפילת נעילה אע"פ שהוא לילה מזכיר בה של שבת', עכ"ל" [וראה בברכ"י (סי' קפ"ח אות י"ב) שהקשה בדעת האורחות חיים], הרי לנו שמרן פסק שהתחלת סעודה קובעת, והוא כדעת המהר"ם והמהרי"ל. וכך כתב בשו"ע (או"ח סי' קפ"ח סעי' י'): "היה אוכל ויצא שבת – מזכיר של שבת ברכת המזון, דאזלינן בתר התחלת הסעודה".
אמנם בהלכות שבת (סי' רע"א סעי' ו') פסק מרן השו"ע: "אם גמר סעודתו (פי' שהתחיל אותה מבעוד יום) וקידש היום קודם שברך ברכת המזון – מברך ברכת המזון על כוס ראשון ואח"כ אומר קידוש היום על כוס שני, וצריך להזכיר של שבת בברכת המזון, אע"פ שמברך קודם קידוש", עיי"ש בב"י, והוא כדעת הרא"ש, שהולכים אחרי סוף הסעודה. הרי לנו סתירה בדברי מרן.
והנה בהלכות פורים (סי' תרצ"ה סעי' ג') הביא מרן בשו"ע מחלוקת זו בלשון סתם ויש, וז"ל: "ואם התחיל סעודתו ביום ומשכה עד הלילה – אומר 'על הנסים', דבתר תחלת סעודה אזלינן; ויש מי שאומר שאין לאומרו", עכ"ל.
נמצא, שמרן בהלכות סעודה (סי' קפ"ח) נקט כדעת המהר"ם והמהרי"ל; בהלכות שבת (סי' רע"א) נקט כדעת הרא"ש; ובהלכות פורים (סי' תרצ"ה) העלה על שולחנו את שתי השיטות, כאשר בסתם הביא דעת המהר"ם והמהרי"ל, ואת דעת הרא"ש ביש אומרים (וראה בשיירי כנה"ג סי' קפ"ח שהקשה כעין קושיא זו על הרא"ש עצמו).
דעת הרמ"א
הרמ"א פוסק דאזלינן אחר תחילת הסעודה, כן כתב בהלכות שבת (סי' רע"א סעי' ו'), וז"ל: "ויש אומרים דאינו מזכיר של שבת, דאזלינן בתר תחילת הסעודה, וכן עיקר כמו שנתבאר לעיל סוף סימן קפ"ח". וגם בסימן תרצ"ה כתב רמ"א, אחרי שמרן מביא את שתי הדעות: "ונוהגין כסברא ראשונה", כלומר דאזלינן בתר תחילת הסעודה, וכן כתב בדרכי משה (סי' קפ"ח ס"ק ט'), הרי שדעת הרמ"א בכל מקום כדעת המהר"ם והמהרי"ל שהתחלת הסעודה קובעת לגבי ברכת המזון [ועיין במג"א (שם ס"ק ט"ו) על דברי הרמ"א שפוסק כאן כדעת המהרי"ל, וז"ל: "וי"א דאינו מזכיר – אע"ג דבתוספתא בברכות קתני בהדיא דמזכיר, שאני התם שאכל ג"כ משחשיכה, אבל הכא שגמר סעודתו מבעוד יום – לא (הרא"ש ורי"ו); וא"כ אם אכל משחשיכה – לכולי עלמא צריך להזכיר, וכ"מ בתשובת מהרי"ל סי' נ"ו"].
ישוב דעת השו"ע
ביישוב הסתירה בדברי מרן השו"ע מאריכים האחרונים.
שיטת המג"א
המג"א (סי' רע"א ס"ק י"ד) כתב: "וצריך להזכיר של שבת – אע"ג דבסוף ס"י קפ"ח פסק דאזלינן בתר התחלת הסעודה, י"ל דספוקי מספקא ליה, ומספיקא בכל ענין צריך להזכיר, דאין קפידא אם מזכיר שלא לצורך כמ"ש סס"י ק"ח".
ונמצא להלכה שלדעת המג"א אליבא דמרן אם התחיל סעודתו ביום שישי אפי' אם לא משך סעודתו עד הלילה – גם כן יאמר "רצה" (כשמברך בלילה), כיון דספוקי מספקא ליה, ומספק צריך להזכיר, ואילו לדעת רמ"א – לא מזכיר אם לא אכל, אבל אם אכל אז דעתו כדעת מרן שצריך להזכיר של שבת כיון שסוף סוף אכל בשבת, וכך פסק המשנ"ב (שם ס"ק ל'). (ובאוכל בשבת ונמשכה סעודתו עד הלילה, כתב המג"א (סי' קפ"ח ס"ק י"ח) – אם לא אכל בלילה הולכים אחר תחילת סעודה, ואם אכל גם בלילה – מזכיר של שבת בברכת המזון, אך אם חל ראש חודש במוצאי שבת – מזכיר של ראש חודש ולא של שבת, ואם חל חנוכה במוצאי שבת – מזכיר של שבת אבל לא של חנוכה כיון שהזכרתה רשות. וראה במשנ"ב (ס"ק ל"ג) שהביא דעת המג"א בסתם וביאר: "ואף דאנן פסקינן כאן בש"ע דאזלינן בתר מעיקרא וחייב להזכיר של שבת במו"ש, מ"מ כאן שהוא מקום הדחק מוטב שידחה הזכרת שבת מפני הזכרת ר"ח דהוא חיוב לכו"ע", והביא דעת החולקים (ט"ז, מגן גיבורים, בגדי ישע) בי"א שיש להזכיר את שניהם).
שיטת החיד"א
הקשה החיד"א בספרו ברכ"י (סי' קפ"ח אות י"ב) על דברי המג"א: "ודבריו נפלאו ממני דאיך כתב דאין קפידא אם מזכיר, והלא נפיק חורבא, דכיון שאתה מצריכו להזכיר אם לא הזכיר – צריך לחזור ולברך, ונכנס בספק ארבעה ברכות לבטלה. ובשלמא בסי' קפ"ח אתי שפיר דכיון דמיירי בסעודה ג' אם לא הזכיר אין צריך לחזור, וכמ"ש מרן סימן הנז', אמנם בההיא דסימן ער"א קשיא, דההיא מיירי בליל שבת ולכולי עלמא צריך לחזור, ואם כן אם אתה מצריכו להזכיר נפיק מינה חורבה, דאם לא הזכיר – חוזר, ונכנס בספק ברכות. ואין לומר דבנדון זה אין צריך לחזור, דאם כן הו"ל לפרש בהדיא ולא לסתום. ומעתה הדרא קושיא לדוכתא שדברי מרן סותרים זה את זה".
ותירץ תירוץ אחר בדעת השו"ע, וז"ל: "וס"ל למרן דצריך לחלק לדעתם דכשגמר סעודתו ביום וחל עליו החיוב כשסילק עצמו מהסעודה, אז אם מברך בלילה שאחריו הוי כתפלת התשלומין דחל חיובו ביום שעבר, והשתא משלים דמתפלל כי השתא, ולכן בערב שבת אם גמר סעודתו מבעוד יום וקדש היום דחל עליו חיוב ברכת המזון ביום, ובא להשלים חיובו בליל שבת, אז צריך להזכיר שבת אף לדעת התוס', דדמי האי לשכח מנחת ערב שבת דמתפלל שבת שתים. והיינו דפסק בסימן רע"א דאם גמר סעודתו וקידש היום – מזכיר, דכשגמר סעודתו וחל החיוב עליו ובא לשלם חיובו ביום הבא, הו"ל כתפלת התשלומין אף לדעת מהר"ם והתוספות. אך כי אכתי לא גמר סעודתיה ומשכה עד הלילה ממש, נמצא דלא חל החיוב עליו של ברכת המזון ביום שעבר כי אם עתה בלילה הזה, וא"כ מברך כדינו דאזלינן בתר התחלת סעודה… והיינו שפסק בדין זה ובסי' תרצ"ה סתם כן. ולפ"ז אם גמר סעודה ג' מבעוד יום ולא בירך עד ליל מוצאי שבת אינו מזכיר לדעת התוס' ומהר"ם, דהו"ל כתפלת התשלומין. וכי תימא כל כי הא הו"ל לפרש בב"י ובפרט דמתשובת מהרי"ל שהביא בסי' זה נראה איפכא, יש מקום לומר דפירש דבריו בבדק הבית, וזו אחת מן ההלכות שנגנבו ונאבדו מספר בדק הבית, והש"ע חברו אחר בדק הבית כידוע. ולפי האמור מרן פסק כדברי התוספות ומהר"ם, ובנמשכה סעודת שבת עד הלילה ועדיין לא גמר הסעודה יש צדדים לכאן ולכאן", כלומר שלדעת הברכ"י אם סיים את הסעודה לפני שיצאה שבת ובא לברך, במוצאי שבת הברכה היא כעין תשלומין ולא מזכיר של שבת, אך אם המשיך את הסעודה בליל מוצאי שבת, הברכה אינה כתשלומין ומזכיר של שבת.
שיטת הגר"א
אמנם מדברי הגר"א (סי' תרצ"ה ס"ק י"א) עולה דרך אחרת ליישב את הדברים שכתב: "העיקר דכל שנמשכה קדושת שבת או שחלה – מזכירים של שבת, ולכן מתפלל בליל שבת שתים של שבת וכן מזכיר בברכת המזון של שבת כמ"ש בתוספתא, וכן בנעילה מזכיר של שבת, הואיל ועדיין לא התפלל מעריב ועדיין קדושת שבת, משא"כ מתפלל במוצאי שבת שתים שכבר התפלל בראשונה של חול. ולפ"ז אין חילוק בין התחיל דאפילו לא התחיל כנ"ל. ולפי הירושלמי דגומר בלילה י"ל דאזלינן בתר התחלה, אבל לגמרא דידן בסוף יומא דאף להתחיל בלילה שפיר דמי מדאמר אין טובלין וכנ"ל", כלומר שכל זמן שעדיין שבת אצלו (תוספת שבת) מזכיר של שבת, אבל אם הוציא שבת הולכים אחרי תחילת הסעודה.
ועל פי זה ניתן לבאר שֶלַּשַׁבָּת יש מעלה מיוחדת, שיש בה הארה שממשיכה גם למוצאי שבת (תוספת שבת) ודבר זה לא שייך חנוכה ופורים. על פי זה מיושבים הדברים היטב. שמרן בסי' קפ"ח פסק שאזלינן בתר עיקר סעודה, לא משום שכך הדין בכל מקום, אלא משום ששם הוא מדבר בהתחיל סעודתו בשבת, ומושך אותה עד למוצאי שבת, באופן זה אומר מרן שצריך לומר "רצה", והוא מפני שהארת השבת ממשיכה גם לתוך הלילה של מוצאי שבת, וכמו תוספת שבת, ודבר זה לא קיים בחנוכה ופורים או בראש חודש, שאין בהם תוספת, וכבר אמר על זה השל"ה הקדוש (שער האותיות אות ק' בהגה"ה ד"ה א"ל מורי מהר"ש) שבראש חודש ובחנוכה ופורים אין שום הארה שממשיכה מרגע שחשכה ויצאו כוכבים. ולפי זה מובן גם כן, שמה שפסק מרן בסי' רע"א שהאוכל ביום שישי ומושך סעודתו עד לתוך השבת, הדין הוא שאומר "רצה", זה לא משום שפסק שאזלינן בתר סוף סעודה, אלא משום שבאוכלו ביום שישי, מתקבלת הארת שבת עוד לפני שקדש היום, ועל כן צריך גם כן לומר "רצה", משום שיש הארת שבת כבר מבעוד יום.
דעת אחרונים למעשה
אולם המגן אברהם (סי' קפ"ח ס"ק י"ח) כתב: "ואנו אין לנו אלא דברי הרב ב"י. ולכן אם חל ר"ח במ"ש – אומר של שבת ולא של ר"ח, דאזלינן בתר התחלת הסעודה וכמ"ש סי' ער"א ס"ו בהג"ה (ב"ח)…. ועמ"ש סי' ער"א דאיתא ברא"ש ובתוספתא דאם אכל גם בלילה פת – צריך להזכיר של ר"ח. ומכל מקום צ"ע דאם יזכיר שניהם מחזי כסתרי אהדדי מ"ד למי שהתפלל ערבית וא"כ הי מינייהו לדחי, וצ"ל דיזכיר של ר"ח ולא של שבת דהא כמה גדולי' סוברים דלעולם אינו מזכיר של שבת דאזלינן בתר השתא, ואם אכל בלילה לכ"ע מזכיר גם של עכשיו כדאי' בהדיא בתוספתא לכן יזכיר של ר"ח וכמ"ש של"ה לשיטתיה, וק"ו במ"ש ליו"ט אבל במ"ש לחנוכה – אינו מזכיר של חנוכה, דאינו אלא רשות להזכיר וכמש"ל". כלומר שאם אכל את כל סעודתו רק בשבת ולא אכל כלום בלילה אלא רק נמשכה סעודתו בזמירות ודברי תורה – לא יאמר "יעלה ויבוא" בברכת המזון, אלא יאמר "רצה". אך אם אכל כזית פת במוצאי שבת – הוי תרתי דסתרי ולכן יזכיר רק של ראש חודש. וביאר המשנ"ב (סי' קפ"ח ס"ק ל"ג): "ואף דאנן פסקינן כאן בשו"ע דאזלינן בתר מעיקרא וחייב להזכיר של שבת במו"ש, מ"מ כאן שהוא מקום הדחק מוטב שידחה הזכרת שבת מפני הזכרת ר"ח דהוא חיוב לכ"ע". וראה לקמן בדעתו לגבי ראש חודש, עכ"פ זה בראש חודש אבל בחנוכה שהזכרתה רשות – יזכיר של שבת ולא של חנוכה, דאזלינן בתר תחילת הסעודה.
דעת שניה היא דעת הט"ז (סי' קפ"ח ס"ק ז') שכתב: "ונלע"ד דהכל ניחא דודאי שפיר אזלינן בתר ההתחלה לענין זה שלא לגרוע למה ששייך להתחלה כגון רצה ועל הנסים אם בא עליו קדושה נוספת בשעת סיום הסעודה ודאי אומר ג"כ מעין אותה קדושה ואין זה ביטול הליכה אחר ההתחלה ע"כ שפיר מזכיר של שבת כשנמשך סעודה שהתחיל בחול ובמנחה בשבת וי"ט ביום א' ונמשכה הסעודה עד הלילה אזלינן בתר ההתחלה וחייב לומר רצה ואחר כך יאמר גם כן יעלה ויבא וא"ל בזה שזה סותר את זה דהא אין כאן סתירה דתחלה אומר של שבת ואח"כ של יום טוב מידי דהוי איקנה"ז שאומר תחלה קידוש השייך ליו"ט ואחר כך הבדלה השייכת אחר השבת קודם שחל יום טוב דסוף סוף יש עליו אז ב' קדושות ה"נ בברכת המזון שמזכיר של שבת שעבר ושל יום טוב הבא עכשיו וה"ה בר"ח שחל במוצאי שבת שאומר: רצה ויעלה ויבא".
ודעת רבנו זלמן בשו"ע שלו כפשרה בין השיטות. אם אכל כזית בלילה – יזכיר את שניהם [כדעת הט"ז], ואם לא אכל בלילה – לא יזכיר אלא את של שבת [כדעת המג"א].
ובבא"ח (ש"ר חקת סעי' כב) כתב: "היה אוכל ויצא שבת מזכיר של שבת בברכת המזון דאזלינן בתר התחלת הסעודה, ואף על גב דיש אומרים בתר השתא אזלינן לא קי"ל הכי, וכן המנהג פשוט להזכיר של שבת, ומיהו ידלג תיבת "הזה", ואם טעה ולא הזכיר אינו חוזר, וה"ה ליו"ט דאזלינן נמי בתר התחלת הסעודה, אבל בר"ח וחנוכה אף על גב דגם בזה איכא פלוגתא מורינן בהם דלא יזכיר, ואם התפלל ערבית באמצע הסעודה אפילו בשבת אינו מזכיר". משמע מדבריו שבשבת הולכים תמיד אחר תחילת הסעודה, ובראש חודש וחנוכה מספק לא יזכיר.
והמשנ"ב מביא את הדעות השונות. בתחילה כתב שאם לא אכל בלילה – יזכיר של שבת, ואם אכל בלילה – יזכיר של ראש חודש. ואחר כך הביא שיש אומרים שצריך להזכיר את שתיהם, ולא הכריע מה לעשות למעשה, וז"ל המשנ"ב (סי' קפ"ח ס"ק ל"ג): "ולפיכך, אף אם חל ר"ח במו"ש – יזכיר בבהמ"ז של שבת לבד ולא של ר"ח. ודוקא כשגמר סעודתו מבעוד יום אבל אם אכל פת גם בלילה ויש עליו חיוב להזכיר גם של ר"ח, ושניהן אי אפשר להזכיר דהוי תרתי דסתרי, דהיאך יאמר: 'ביום השבת הזה' ואח"כ יאמר: 'ביום ר"ח הזה', דהא ר"ח הוא ביום א'. וא"כ מוטב להזכיר של ר"ח דזה יש חיוב לכ"ע, משא"כ בהזכרת שבת דיש פלוגתא בין הראשונים אם חייב להזכיר כלל כשמברך במו"ש (ואף דאנן פסקינן כאן בשו"ע דאזלינן בתר מעיקרא וחייב להזכיר של שבת במו"ש, מ"מ כאן שהוא מקום הדחק מוטב שידחה הזכרת שבת מפני הזכרת ר"ח דהוא חיוב לכ"ע) וכו'. וי"א דאם חל יו"ט או ר"ח במו"ש יזכיר 'רצה' וגם 'יעלה ויבוא', דאזלינן בתר התחלת הסעודה וגם בתר שעה שהוא מברך בו, ולא קפדינן במה דנראה כסותרים אהדדי, דברצה נתחייב משעה שהתחיל הסעודה ביום ואח"כ כשנמשך הזמן ולא בירך והגיע לילה של יו"ט או של ר"ח ניתוסף עליו חיוב לזכור מעין המאורע של שעה שהוא מברך בו", עכ"ל. והמעיין בדבריו רואה שאין הכרעה למעשה אלא הזכרת השיטות השונות.
בהל' פורים כתב המגן אברהם (סי' תרצה ס"ק ט): "ומצאתי כתוב במרדכי כתו' בקלף היה אוכל סעודת פורים בע"ש – יתפלל ויפרוס מפה ויקדש ובמזון יאמר על הנסים, עכ"ל. ובמט"מ ובמנהגי' כתבו הואיל ולא התפלל ערבית, משמע דאם התפלל – שוב אינו אומר על הנסים, וכ"כ של"ה ומהרי"ל בתשו' סי' נ"ו. לכן נ"ל דיברך ברכת המזון תחל' ואח"כ יתפלל ערבית להוציא עצמו מפלוגתא וגם שלא ישתכר ולא יברך ב"ה".
אולם המשנ"ב שם (ס"ק ט"ו) כתב: "כשחל פורים בע"ש ונמשכה סעודתו עד הלילה – חייב להזכיר של עכשיו דהיינו רצה וא"כ איך יאמר על הנסים דהוי תרתי דסתרי וכיון דאין הזכרת עה"נ חמור כ"כ לכן יאמר רק של שבת. וכ"ז אפילו כשלא התפלל עדיין ובפרט אם התפלל מקודם בודאי אינו כדאי להזכיר אח"כ עה"נ בבהמ"ז וכדלקמיה". כלומר שלדעת המג"א מזכיר גם על הנסים (שער הציון ס"ק י"ט), ולדעת המשנ"ב מזכיר רק של שבת וצריך לומר שאכל בלילה עוד, דאם לא הרי אזלינן בתר תחילת סעודה, כן מבואר במקור דבריו בחיי אדם (כלל קנ"ב סעי' ל"ב, וכלל קי"ח סעי' ד').
ועיין בכה"ח (סי' קפ"ח ס"ק מ"ג), וז"ל: "כן כתב מרן ז"ל בבית יוסף בשם ארחות חיים. אבל בשם הרא"ש ז"ל בתשובה כלל כ"ב כתב דאין להזכיר כלל של שבת דכיון דמברך בחול אין צריך להזכיר של שבת יעו"ש. וכן כתב הטור בסימן תרצ"ה לגבי פורים שאם התחיל סעודתו ביום ומשכה עד הלילה – אין אומרים על הנסים. והביאו בשלחן ערוך שם סעיף ג' בשם יש מי שאומר יעו"ש. ונראה כיון דאיכא פלוגתא בזה שב ואל תעשה עדיף משום דיש לחוש להפסק בתוך הברכה. ומה גם דבעיקר סעודה שלישית איכא פלוגתא דיש אומרים דאין צריך לאכול פת כמ"ש סימן רצ"א ולדידהו אינו מעכב אם לא הזכיר, וכן בראש חודש חנוכה ופורים בעיקר היום לא יש חובה לאכול פת ואינו מעכב אם לא הזכיר, ואם כן כיון דבעיקר הדין אינו מעכב בדין זה דאיכא עוד פלוגתא אי אזלינן בתר התחלת סעודה או בתר השתא ולמאן דאמר אזלינן בתר השתא אם מזכיר יש חשש הפסק בתוך הברכה, שב ואל תעשה עדיף ואין להזכיר". וכתב כה"ח (סי' תרצ"ה ס"ק ל"ג): "עיין לעיל סימן קפ"ח אות מ"ג שכתבנו שכן ראוי לנהוג כיש מי שאומר, משום דיש לחוש להפסק בתוך הברכה יעו"ש, אלא יש לאומרו בתוך הרחמן כנזכר". לכן למעשה מזכיר של שבת ואינו מזכיר של חנוכה ופורים.
[13] ראה לעיל בהערה הקודמת. וכתב השו"ע (סי' תרצ"ה סעי' ג'): "אומר על הנסים בברכת המזון בברכת הארץ; ואם התחיל סעודתו ביום ומשכה עד הלילה – אומר: על הנסים, דבתר תחלת סעודה אזלינן; ויש מי שאומר שאין לאומרו (ונוהגין כסברא ראשונה)". וכתב עליו כה"ח (סי' תרצ"ה ס"ק ל"ג): "עיין לעיל סימן קפ"ח אות מ"ג שכתבנו שכן ראוי לנהוג כיש מי שאומר, משום דיש לחוש להפסק בתוך הברכה, יעו"ש, אלא יש לאומרו בתוך הרחמן כנזכר".
[14] ראה בהערה י"ב.
[15] ראה בהערה י"ב.
[16] כתבו התוס' ברכות (מד ע"א ד"ה על) "ובס' המיימוני מצריך להזכיר בה מעין המאורע בשבת וביום טוב, וכן משמע בירושלמי, ומיהו לא נהגו העולם כן, ויכול להיות מה שמזכירים מעין המאורע, היינו דוקא בימיהם שהיו רגילין לקבוע איין ואמיני פירות, אבל האידנא לא קבעי".
וכתב הב"י (סי' רח) "וגם הרשב"א (שם בד"ה רב) כתב ומיהו לא נהגו כן עכשיו, ובכל הני מילי פוק חזי מאי עמא דבר. וגם הראב"ד ורבותינו בעלי התוספות כתבו דעכשיו לא נהגו כן, עכ"ל. אבל ה"ר יונה (לב. ד"ה כי) והרא"ש (סי' מ"ב) כתבו סתם כדברי הירושלמי, וכן כתב הרמב"ם בפרק ג' (הי"ג), והרוקח (סי' שמ) כתב שהוא נוהג להזכיר, וכתוב בתשב"ץ (ריש סי' שכב) שכך היה נוהג מהר"ם… וכתוב בהגהות מיימון (ברכות פ"ג אות ל) דבחנוכה ופורים אין צריך להזכיר בה מעין המאורע".
וכתב השו"ע (שם סעי' יב), לגבי ברכת מעין שלוש: "מזכירין בה מעין המאורע בשבת ויום טוב וראש חודש, אבל לא בחנוכה ופורים". וביאר המשנ"ב (שם ס"ק נט): "דהא אפילו בברכת המזון אינו מחוייב להזכיר מצד הדין רק מצד מנהגא, וכאן ליכא מנהג כלל על זה". וראה בכה"ח (סי' תרפ"ב סק"ג) שכתב: "אומר על הנסים בברכת המזון וכו'. ואם אכל דבר שצריך לומר ברכת מעין שלש – צריך לומר בה ועל הנסים ונפלאות שעשית לנו בימים אלו כי אתה ה' טוב וכו' ונודה לך על הארץ וכו' ברוך אתה ה' על הארץ וכו'. יד נאמן דף ה' ע"א, יפה ללב חלק ב' אות א'. וכן כתב ביפה ללב חלק ה' סוף אות א', דהגם דבשלחן ערוך סימן ר"ח סעיף י"ב פסק דאין להזכיר מעין המאורע בברכה מעין שלש בחנוכה ופורים, נראה דעל צד הטוב להזכיר חסדי ה' [צריך להזכיר] ואין כאן משום בל תוסיף והפסק כל שהוא שייך ליומא, יעו"ש. אמנם בתשובת מהר"ם מרוטנבורג סימן ע' כתב דאין צריך להזכיר מעין המאורע בחנוכה ופורים בברכת מעין שלש כיון דליכא הודאה בברכה דמעין שלש, ואין להזכיר מאורע בחנוכה ופורים אלא היכא דאיכא הודאה כתפילה יעו"ש. והביא דבריו אליה רבה אות ב' וכתב אף שאומרים ונודה לך וכו' היינו משום מעין החתימה ולא הוי הודאה כתפילה, וכיון שאין הודאה כתפילה לא נתקנה כלל, וזהו כפירוש הלבוש בסימן ר"ח סעיף י"ב, יעו"ש. וכן כתב אשל אברהם אות א', משנה ברורה אות ב'. ועיין לעיל סימן ר"ח אות ס"ח". לכן למעשה אין להזכיר בברכת מעין שלוש את המאורע דהיינו חנוכה, אבל אם הזכיר – לא הוי הפסק.
