פרק ד' – מלאכה בימי החנוכה

פרק ד – מלאכה

מלאכה

מלאכה לנשים

• נהגו הנשים להיזהר לא לעשות מלאכה בימי החנוכה[1]. ישנם מספר מנהגים, וכדלהלן:

המנהג הרווח ומנהג ירושלים

• המנהג הרווח הוא, שנהגו הנשים לא לעשות מלאכה בחצי שעה הראשונה שאחרי הדלקת נרות חנוכה, וכן היה המנהג בירושלים, וטוב שאשה תאמר כן בפעם ראשונה שנוהגת איסור רק בחצי שעה הראשונה [2].

מנהג המחמירות

• יש נשים שמחמירות על עצמן לא לעשות מלאכה כל זמן שהנרות דולקים, אפילו אחרי חצי השעה הראשונה. וגם נשים הנוהגות כך, כאשר יש סיבה מיוחדת שצריכות לעשות מלאכה בזמן זה, יכולות להתנות בזמן ההדלקה שהנרות "מוקצות למצווה" לזמן החיוב בלבד [דהיינו לחצי שעה הראשונה]. ואם עשו כן, מותרות לעשות מלאכה אחרי חצי שעה מהדלקת הנרות[3].

מנהג הנשים במקום פרנסה

• יש מקומות בהן נהגו הנשים לא לעשות מלאכה כל היום כולו – בימים הראשון והאחרון של חנוכה בלבד. ומכל מקום, גם במקום שנהגו נשים לא לעשות מלאכה בימים ראשון ואחרון של חנוכה, נשים שפרנסתן בעשיית מלאכות האסורות בחול המועד – אינן צריכות להחמיר על עצמן[4], אך עליה לעשות 'התרת נדרים'[5].

ביטול מנהג

• יש מקומות שנוהגות בהן הנשים לא לעשות מלאכה כל ימי החנוכה, ויש לבטל את מנהגן[6].

מלאכה האסורה משום מנהג

• מנהג הנשים שלא לעשות מלאכה, הוא דווקא להיזהר ממלאכה שאסורה בחול המועד, כגון: כיבוס ותפירה[7], ויש שנהגו להימנע מכל מלאכה בחצי שעה שהנרות דולקים[8].

סגולה מסכנה

• אשה שנקלעה לסכנה, תדור נדר לא לעשות מלאכה בחנוכה ותנצל. ויש נודרים יום אחד, ויש נודרים שני ימים כפי מה שירצו[9].

מנהג הנשים במלאכה בר"ח

• ראש חודש הוא יום טוב לנשים, ונוהגות נשים לא לעשות בו מלאכה חוץ מאוכל נפש, ואם אשה עובדת לפרנסתה – מותר לה לעבוד גם בראש חודש[10].

גברים במלאכה בחנוכה

• המנהג הוא, שגברים עושים מלאכה בחנוכה בזמן שהנרות דולקים, ואפילו בחצי השעה הראשונה, ומכל מקום טוב שישתדלו לספר בניסים שנעשו לישראל בחצי שעה הראשונה שהנרות דולקים[11].

[1]  בגמ' שבת (כא ע"ב): "לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל ובהודאה". ופרש"י: "לא שאסורין במלאכה, אלא לקרות הלל ולומר על הנסים בהודאה".

וכן כתב הטור (סי' עת"ר): "לשנה אחרת קבעום ח' יום טוב בהלל ובהודאה פי' לומר בהן הלל ולהודות לומר בו על הנסים בהודאה. אבל מותרין הן בעשיית מלאכה", והוסיף הטור: "ונוהגות הנשים שלא לעשות מלאכה בעוד שהנרות דולקות ואין להקל להן". וממשיך הטור: "וגם אם יש מקומות שנוהגין איסור בכל היום – אין להקל להן, משום דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם", כלומר שישנם שני מנהגים: אחד שנהגו הנשים שלא לעשות מלאכה כל זמן שהנרות דולקים, והמנהג השני שנהגו נשים שלא לעשות מלאכה כלל בכל ימי החנוכה. ולשני המנהגים, אם אשה רוצה לשנות ממנהגה – אין להקל לה.

וכתב הב"י על דברי הטור שאין להקל להם, וז"ל: "וסובר רבינו שאף בדבר שאין בענינו שום צד איסור לומר דגזרו הא אטו הא מיתניא, ומפני כך כתב דבחנוכה אף על פי שאין שום זמן ממנה אסור בעשיית מלאכה לא ביום ולא בלילה, אם היו נוהגים איסור בכל היום – אין להקל עליהם. ואינו מוכרח, דאיכא למימר דכיון דאין בו צד סרך איסור לית לן בה", כלומר שכיון שבמנהגים אלו אין בהם משום סרך איסור, אף על פי שנהגו כן הנשים – ניתן להקל להם. וכתב הב"י שהטעם שנהגו כן הנשים הוא: "כדי שיהא להם היכרא שאסור להשתמש לאורן", וכן כתב הכלבו (סי' מ"ד), ושלטי גיבורים על הגהות מרדכי. ובכה"ח (שם ס"ק ז') הביא עוד טעמים לכך: "אי נמי כדי שלא להסיח דעתן מזכר הנס עושין לפחות אותה שעה כמו יום טוב. לבוש. ועוד שמא יכבה הנר שמשתמשים בו ויכשלו להשתמש לאורה. מטה משה סי' תתקצ"ד". טעם נוסף כתב בערוך השולחן (שם ח): "דקצת מנס חנוכה נעשה ע"י אשה בעת שגזרו שכל נשואה תבעל לטפסר תחלה כדפירש"י בשבת [כ"ג. ד"ה היו], ועוד בהמשך הזמן נעשה נס ע"י יהודית שהשקתה את האויב חלב".

וטעם נוסף יש על פי הסוד שכתב הבא"ח (ש"ר וישב-חנוכה סעי' כז): "ואנא עבדא אמרתי טעם ע"פ הסוד, כי מצינו מפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכוונות שיש תוספת קדושה אל המלכות העליונה בחנוכה כמו ענין ר"ח, דבחנוכה מקבלת הארותיה מן ההוד ע"י עצמה שלא ע"י בחי' התפארת שאינה טפילה אל בחי' התפארת כמו בימי החול, ולכן מאחר שהנשים מושרשים הם במלכות שיש לה תוספת בחנוכה, על כן עשו תוספת לעצמן באיסור עשיית מלאכה להתקדש בכך בשעת הדלקת הנרות דוקא, והוא טעם נכון בעזה"י".

וכך כתב השו"ע (סי' עת"ר סעי' א): "ונוהגות הנשים שלא לעשות מלאכה בעוד שהנרות דולקות. ויש מי שאומר שאין להקל להם", כלומר מנהג הנשים שלא לעשות מלאכה בזמן שהנרות דולקות, ובמקום צורך ניתן להקל להם, ודעת הי"א היא דעת הטור שאף אם נוהגות כל היום לא לעשות מלאכה – אין להקל להם, (ראה בט"ז ס"ק ב', ובביאור הגר"א ס"ק ג', וראה בהערות הבאות)

[2] ראה בהערה הקודמת, ובהערה הבאה.

[3] ראה בהערה א', כתב המג"א (שם ס"ק ב): "בעוד שהנרות. כ' במעגלי צדק (הלכות חנוכה י"ט א) פי' כל זמן שנרות של בית הכנסת דולקות, והוא עד כחצות, עכ"ל". וביאר בלבושי שרד שם: "חצות הלילה, שהיה דרכן לעשות נרות חנוכה שבבית הכנסת שידלקו עד חצות".

אולם האליה רבה (שם ס"ק יב) כתב על דברי הלבוש שכתב שהטעם שלא עושות מלאכה הוא כדי שלא ישתמשו לאור הנרות, וז"ל: "טעם זה לא אתיא כמ"ש מג"א [סק"ב] בשם מעגלי צדק [דיני חנוכה], דכל זמן שנרות בית הכנסת דולקות היינו עד חצות לא יעשה מלאכה. גם לטעם שכתב בשלטי הגיבורים [שם עח ע"ב] שמא יכבה נר שמשתמש בו ויכשל להשתמש אצל נר חנוכה, מבואר נמי בעוד הנרות דולקות בביתו קאמר, והיינו עד חצי שעה, כמ"ש סי' תרע"ב [ס"ב]", והיינו ששם כתב השו"ע שהנרות מוקצים למצוותן רק בחצי שעה שלאחר צאת הכוכבים (גם לאשכנזים ראה משנ"ב שם סק"ו).

וכן כתב המשנ"ב (סי' עת"ר ס"ק ד). וכתב בשער הציון (שם ס"ק ז): "הגר"א בשם הגהות חדשות והוא השלטי גבורים שם, ולאפוקי ממה שהביא המגן אברהם בשם המעגלי צדק, וכן כתב באליה רבה דכן מוכח בלבוש גם כן דלא כותה, וכן העתיק בדרך החיים דעוד שהנרות דולקות, היינו בביתו". וכ"כ כה"ח (שם ח),

והנה מלשון הבא"ח (ש"ר וישב סעי' כ"ז) שכתב: "צריכין הנשים להזהר שלא יעשו מלאכה בעוד שהנרות דולקות כי כן קבלו עליהם מזמן קדמון", משמע דכל זמן שדולקות נהגו כן.

ועיין בסי' תרע"ב, שאף על פי שדעת השו"ע שלאחר חצי שעה מותר להשתמש בנרות, מכל מקום דעת המשנ"ב (ס"ק ז) וכה"ח (ס"ק כא) שאם שם את השמן בסתם, ולא התנה שיוכל להשתמש בשמן לאחר חצי שעה, שאסור להנות ממנו גם אחר כך. וא"כ לשיטות אלו, שוב אסור לעשות מלאכה כל זמן שהנרות בבית דולקים, ולכן היכא שצריכה לעשות מלאכה יתנה שיכול להשתמש בנרות לאחר חצי שעה ומועיל כמבואר שם, וה"ה להכא. ויש לחלק שכיון שמעיקר הדין די בחצי שעה שידלקו נרות חנוכה שוב לא קיבלו הנשים עליהן יותר, וכדמשמע מהפוסקים הנ"ל.

וטוב שאשה תאמר פעם ראשונה שמקבלת על עצמה לא לעשות כל מלאכה בעוד הנרות דולקים חצי שעה, שאם לא כן תצטרך להמתין עד שהנרות שבביתה יכבו ואפי' לאחר זמן רב מההדלקה.

[4]  כתב בהגהות מהרי"ל (הל' חנוכה אות י"א): "קבלה היא בידינו שאין לאדם לעשות מלאכה בשעה שנרות דולקים בחנוכה. וי"א גם ביום ראשון ובאחרון מנהג רבותינו נוחי נפש לאסור מלאכה, עכ"ה ממנהגי ריינוס", משמע שיום ראשון ויום אחרון כל היום נהגו לאסור במלאכה, והביאו הב"ח והט"ז סי' תר"ע.

כתב במועד לכל חי (פרק כז סעי' סה): "ומכל מקום לפי דברי מרנא ורבנא בספר כנה"ג והרב שולחן גבוה ראוי להזהיר לנשים דלא יעשו כיבוס ביום ראשון ויום אחרון של חנוכה ומכל שכן בר"ח, וכן שלא לעשות מעשה מחט בב' ימים אלו, וכן שאר מלאכות כיוצא בהן".

וראה בבא"ח (ש"ר וישב-חנוכה סעי' כז), שכתב: "וכתב בשולחן גבוה: ראוי שיזהרו הנשים שלא לעשות כבוס ומעשה מחט וכן שאר מלאכות ביום ראשון וביום אחרון של חנוכה וכ"ש בר"ח, יע"ש, ועיין מועד לכל חי סי' ז"ך אות ס"ה, יע"ש. וכך אני דורש בציבור שטוב להזהר בזה. ורק לאותם הנשים שפרנסתם ע"י מלאכה אין להחמיר בזה. ושאלתי להרה"ג החסיד מהר"א מני נר"ו להודיעני מנהג עה"ק תוב"ב בדבר זה, וכתב לי שמנהגם לעשות מלאכה בכל ימי חנוכה. אמנם יש להם קבלה שאם אשה נפלה בסכנה, תידור נדר שלא לעשות מלאכה בחנוכה ותנצל. ויש נודרים יום אחד ויש נודרים שני ימים כפי מה שירצו, אך הנשים הבאים מחו"ל כל אשה אינה משנה מנהג שהיה לה בחו"ל, עכ"ד נר"ו", וכ"כ כה"ח (שם ס"ק ט).

[5]  ראה בהערות הקודמות, שלימים ראשון ואחרון של חנוכה, יש מקור שלא לעשות בהם מלאכה, וראה לעיל בהערה א' במחלוקת הטור והב"י אם יש למנהג שנהגו נשים בחנוכה תוקף של מנהג, כיון שאין בו סרך איסור, וראה בב"י יו"ד (סי' רי"ד), וכיון שיש למנהג זה מקור דהוי דומיא דראש חודש (וראה עוד בביאור הגר"א סי' עת"ר), הרוצה לשנות מנהגה צריכה לעשות התרת נדרים, ובפרט לפי מה שכתב השו"ע ביו"ד (סי' רי"ד סעי' א): "דברים המותרים והיודעים בהם שהם מותרים נהגו בהם איסור הוי כאילו קבלו עליהם בנדר ואסור להתירם להם; הלכך מי שרגיל להתענות תעניות שלפני ראש השנה ושבין ראש השנה ליום כיפורים, ומי שרגיל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין מר"ח אב או מי"ז בתמוז ורוצה לחזור בו מחמת שאינו בריא, צריך ג' שיתירו לו. אם בשעה שהתחיל לנהוג היה דעתו לנהוג כן לעולם, ונהג כן אפילו פעם אחת, צריך התרה ויפתח בחרטה שמתחרט שנהג כן לשם נדר. לפיכך הרוצה לנהוג בקצת דברים המותרים, לסייג ופרישות, יאמר בתחלת הנהגתו שאינו מקבל עליו כן בנדר, וגם יאמר שאין בדעתו לנהוג כן אלא בפעם ההוא או בפעמים שירצה, ולא לעולם. אבל הנוהגים איסור בדברים המותרים מחמת שסוברים שהם אסורים, לא הוי כאילו קבלום בנדר. ויש מי שאומר שאם טועה ונהג איסור בדבר המותר, נשאל ומתירים לו בשלשה כעין התרת נדרים; ואם יודע שהוא מותר ונהג בו איסור, אין מתירין לו אפילו כעין התרת נדרים, דהוי כאילו קבלו על עצמו כאיסורים שאסרתן תורה שאין להם היתר לעולם (והמנהג כסברא הראשונה)". וכיון שהשו"ע הביא בי"א שיש לעשות התרת נדרים, כן יש להחמיר כמותם, ולעשות התרת נדרים. וכתב הפת"ש (שם ס"ק א'): "לחזור בו – עיין בדגול מרבבה שכתב דהמחבר מיירי שרוצה לחזור לגמרי ושלא לשוב למנהגו לעולם לכך צריך התרה, אבל אם אירע לו איזה מיחוש ורוצה לאכול היום ושוב לעתיד חוזר למנהגו – אין צריך התרה, ע"ש".

[6]  ראה בהערה הקודמת. כתב הטור (סי' עת"ר): "וגם אם יש מקומות שנוהגין איסור בכל היום אין להקל להן, משום דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם".

וכתב הב"י על דברי הטור שאין להקל להם, וז"ל: "וסובר רבינו שאף בדבר שאין בענינו שום צד איסור לומר דגזרו הא אטו הא מיתניא, ומפני כך כתב דבחנוכה אף על פי שאין שום זמן ממנה אסור בעשיית מלאכה לא ביום ולא בלילה, אם היו נוהגים איסור בכל היום – אין להקל עליהם. ואינו מוכרח, דאיכא למימר דכיון דאין בו צד סרך איסור לית לן בה", כלומר שדעת הב"י שכיון שאין בו סרך איסור יכולה אשה לשנות מנהגה.

כתב האורחות חיים (חנוכה סעי' כא) "טועות הנשים שאין עושות מלאכה כל ח' הימים והבטלה הרחיקו ז"ל שהיא מביאה לידי שעמום על כן טוב לבטל להן מנהגן. ויש נשים רבות בטלות יום ראשון ושמיני ודי להן בזה כדין תורה בפסח וסוכות".

וכתב השו"ע (סי' עת"ר סעי' א): "ונוהגות הנשים שלא לעשות מלאכה בעוד שהנרות דולקות, ויש מי שאומר שאין להקל להם", כלומר שלדעת השו"ע המנהג הוא רק בזמן ההדלקת נרות, ועל כך הביא מחלוקת אם יש להקל להם אבל כל היום מותרות בעשיית מלאכה.

וכתב המשנ"ב (שם ס"ק ה) על דברי השו"ע: "שאין להקל להם – דהוי כדברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור שאין להתיר בפניהם. וכתב בשלטי גבורים וכן הסכים בתשובת חכם צבי שבמקום שנהגו איסור מלעשות מלאכה כל היום – יש למחות בידם, כי הבטלה עברה היא ומביאה לידי שעמום", וראה בשער הציון (שם ס"ק ח) ובבא"ח (ש"ר וישב-חנוכה סעי' ז"ך). ועיין עוד בכה"ח (ס"ק ט'), ז"ל: "וכן כתב בתשובת חכם צבי סימן פ"ט דהעיקר כדברי הבית יוסף, דבנוהגות שלא לעשות כל היום – מוחין בידם כי הבטלה עבירה היא, יעו"ש. אמנם הב"ח כתב כדברי הטור שאין להקל להם. וכן כתב הט"ז ס"ק ב'. ובשלטי הגבורים אשר סביב הגהות המרדכי דפרק במה מדליקין כתב דטוב לבטל מנהגם, מפני שהבטלה מביאה לידי שעמום, ויש נשים רבות בטילות יום ראשון ויום שמיני ודי להם בזה כדין תורה בפסח וסוכות, עכ"ל. והביא דבריו כנסת הגדולה בהגהות הטור. וכן כתב בדרשות מהרי"ל הלכות חנוכה דיש אומרים גם ביום ראשון ושמיני מנהג רבותינו לאסור מלאכה, עכ"ל. והביא דבריו שיירי כנסת הגדולה בהגהות הטור אות ד', מגן אברהם ס"ק ב', אליה רבה אות י"ג. ולענין מעשה – לבטלן ממנהגן אי אפשר, דהא טובא בטילי איכא בשוקא, אלא אם באים לשאול ולנהוג מנהג מחדש, יש להראות להם שיבטלו יום ראשון ושמיני בלבד. שלחן גבוה אות ו'. וכתב המועד לכל חי סימן כ"ז אות ס"ה דלפי דברי הכנסת הגדולה והשלחן גבוה ראוי להזהיר לנשים דלא יעשו הכיבוס ביום ראשון וביום אחרון של חנוכה ומכל שכן בראש חודש, וכן שלא לעשות מעשה מחט בשני ימים אלו וכן שאר מלאכות כיוצא בהן, יעו"ש. והביא דבריו בן איש חי (פרשת וישב אות כ"ז), וכתב: וכך אני דורש בציבור שטוב להזהר בזה, ורק לאותם הנשים שפרנסתם על ידי מלאכה אין להחמיר בזה, עכ"ל. והיינו דוקא לנשים, אבל לאנשים ודאי אין שייכות למנהג זה. ב"ח, ט"ז שם, פרי חדש".

[7] כתב במועד לכל חי (פרק כז סעי' סה): "דלא יעשו כיבוס ביום ראשון וביום אחרון של חנוכה וכו' וכן שלא לעשות מעשה מחט בב' ימים אלו, וכן שאר מלאכות כיוצא בהן", והיינו כיוצא בהן האסורות בחול המועד. וראה בבא"ח (ש"ר וישב-חנוכה סעי' כז), וז"ל: "וכתב בשולחן גבוה: ראוי שיזהרו הנשים שלא לעשות כבוס ומעשה מחט וכן שאר מלאכות ביום ראשון וביום אחרון של חנוכה וכל שכן בראש חודש", ומכאן שהמלאכות שנהגו בהם איסור הוא מלאכות האסורות בחול המועד.

[8]  כך היה המנהג בירושלים, [הערת העורך: וכן הנהיג מרן הרב בביתו].

[9]  ראה בהערה ד'.

[10] שו"ע (סי' תי"ז סעי' א): ר"ח מותר בעשיית מלאכה, והנשים שנוהגות שלא לעשות בו מלאכה הוא מנהג טוב. הגה: ואם המנהג לעשות מקצת מלאכות ולא לעשות קצתן, אזלינן בתר המנהג". וע"ע בכה"ח (שם ס"ק כז-לג), וראה בהרחבה בבה"ל (ד"ה והנשים, ובד"ה מנהג טוב). וראה מאמר מרדכי-למועדים ולימים (פרק א סעי' ה), מאמר מרדכי-הלכות לימות החול (פרק כט סעי' ז).

[11] כתב הברכ"י (סי' עת"ר ס"ק ד'): "מדברי מהרי"ל (מנהגים, הל' חנוכה אות יא) משמע דגם האנשים לא יעשו מלאכה בעוד שהנרות דולקות. וכתב הרב ב"ח, וז"ל: ונראה קצת ראיה מדקרו להו חנוכה, לומר חנו בכ"ה, דאי אין אסור במלאכה מאי חניה שייך, דדוחק לומר חניה ממלחמה. ועוד דלרז"ל במדרש דחנוכת נשיאים היתה בחנוכה, והקב"ה שילם להם שכרם בימי מתתיהו, וכשם שהנשיאים כל אחד עשה ביומו יום טוב, גם בחנוכה יש להם לעשות יום טוב בענין ביטול מלאכה, עכ"ל. ודבריו מגומגמים, דכל הראשונים כתבו דחנוכה לרמוז שחנו כ"ה, ואין גם אחד שיאמר דאסור במלאכה, או שנהגו האנשים, רק בפירושא אתמר דנשי נהיגי, ולא מסתברא דמשום מנהג נשים קרו ליה חנוכה, ודלא כמ"ש הרב עיון יעקב פ"ב דשבת, ע"ש, דאין לקבוע שם בשביל מנהג נשים. ומ"ש דדוחק לומר חניה ממלחמה, אין זה דחוק כלל, ושייך טפי חניה בנסע למלחמה וחנה, כמ"ש הרב הלבוש והרב פר"ח. ועיין בסמוך. ועמ"ש מרן בב"י ובשו"ת דברי יוסף סי' מ"ה".

וכך כתב המור וקציעה: "אבל עוד אני אומר, שאפי' אם נהגו גם האנשים איסור שלא לעשות אז מלאכה, מנהגן מנהג, ונאסר אף להם בודאי, אם מטעם היכר הנס כדאמרן, או משום דשייך איסור מלאכה בחנוכה ע"י קבלה כמו בפורים, ששניהם י"ט, לזכר נסי ה' הם. וישנן מדברי קבלה. על כן שוין הן בזה, דמהניא בהו קבלה להאסר במלאכה וכו' וגם בזה אני חלוק ע"ד בט"ז, שכתב: אבל לאנשים ודאי אין שייכות למנהג הזה. ולא היא, ודאי יש ויש גם לאנשים. וגדולה מזו אני אומר כי נהגו לאימנועי כולי יומא דחנוכה ודאי אתסור להו מראייתי הנ"ל, וכן כתבו מהאחרונים ז"ל, אכן לא ידעתי טעמם ונימוקם שעמם. ברם לאתסורי בזמן הדלקה, שפיר דמי ודאי. וראוי לכתחלה להנהיג כן, להשוות בו המדה לאנשים כנשים, אי משום י"ט דרבנן, א"נ משום דבגברי נמי איכא למיחש איידי דטרידי בעבידתא, אתו לאשתמושי להדי נ"ח ולאו אדעתייהו. מיהו לא כל הרוצה ליטול את השם, אלא לת"ח ראוי לנהוג בו י"ט, לפרוש ממלאכה, להרבות בו שמחה של מצוה (בסעודה ובד"ת), אבל ע"ה מוטב שיעסקו במו"מ ובמלאכה ביום, ולא יתבטלו, כי הבטלה מביאתם לידי שעמום תקלה חלילה". וראה במחב"ר ס"ק ג' שהביא ראיית המור וקציעה מפורים, וכתב: "ולי ההדיוט אינה ראיה, דהתם מעיקרא כך שלח מרדכי ויום טוב לאוסרם במלאכה. וטעם יש בדבר, דהנס היה ממות לחיים וימי משתה ושמחה רבה מאד, לא כן בחנוכה. ואחר זמן ראיתי שהרב דברי יוסף הקשה על מרן כהרב מר וקציעה, ותירץ כדשניין, וכתב שכ"כ הרב ראש יוסף, ע"ש. עלץ לבי ונראה שיש קצת ראיה לדברי מרן ממ"ש בירושלמי פרק מקום שנהגו: נשי דלא עבדי כל אפוקי שבתא לאו מנהגא אלא עד דחסל סדרא וכן בב' וה', ע"ש", משמע שאין להחמיר ולהתבטל ממלאכה.

וראה עוד במשנ"ב (סי' עת"ר ס"ק ג'), ז"ל: "ויש מקומות שגם האנשים מחמירים בזה", וכתב כה"ח (ס"ק ו'), וז"ל: "ונוהגות הנשים וכו'. ודוקא נשים לפי שנעשה נס על ידיהם. מטה משה סימן תתקצ"ד, מגן אברהם ס"ק א'. אבל במהרי"ל משמע קצת שגם לאנשים יש למנוע, וכן משמע בב"ח. אליה רבה אות י"א".

ובספר 'ידי חיים' של הרב הבא"ח, כתב: "ונהגו הנשים שלא לעשות מלאכה. הטעם כדי שיהיה להם הכר שאסור להשתמש לאורן, וכנזכר בבית יוסף. ועוד כתב בלבוש טעם אחר שלא להסיח דעתן מזכר הנס עושין לפחות אותה שעה כמו היו"ט. אך לכל הטעמים הנזכרים קשה למה נהגו הנשים בכך ולא האנשים?

ונראה לי שמפני שהדלקת הנרות היא מלאכת הנשים, וכן הוא בנר שבת האשה מדלקת, ומסרוה לאנשים לכך רצו הנשים לעשות דבר תוספת וחידוש בעצמן במצות הדלקת נרות חנוכה, לכבדם בשב ואל תעשה במניעת עצמן ממלאכה, להודיע שגם להם יש חלק ושייכות במצוה זו כמו האנשים אע"פ שלא הדליקו הם בידם את הנרות". ואח"כ הביא עוד טעם לפי הסוד (הובא לעיל בהערה א'). ולהלכה קי"ל כדברי רבינו החיד"א והבא"ח שמותר לאנשים לעשות מלאכה, ואין להחמיר להם בזה, וכן המנהג הפשוט.

ולגבי סיפור הנס, ראה בפרק ב סעי' ח'.