פרק ח' – זמן ההדלקה

פרק ח – זמן ההדלקה

זמן ההדלקה

• הספרדים נוהגים להדליק נרות חנוכה מיד בצאת הכוכבים (בארץ ישראל: כ-18 דקות אחרי השקיעה[1]), וכן נוהגים חלק מהאשכנזים, אך רוב האשכנזים והתימנים נוהגים כשיטת הרמב"ם והגר"א להדליק עם השקיעה[2].

הדלקה בזמן

• יש להדליק נרות חנוכה בזמנם, לא להקדים ולא לאחר[3].

לימוד ואכילה בזמן הדלקה

• כאשר מגיע זמן ההדלקה – אסור לאכול או ללמוד, שמא האדם ימשך וישכח להדליק בזמן, ואם התחיל – פוסק ומדליק.

יש אומרים שאין להתחיל ללמוד או לאכול חצי שעה לפני זמן ההדלקה, וכן ראוי לנהוג[4]. ואם הניח שומר – יכול להתחיל ללמוד[5].

ומכל מקום, אדם שצריך לאכול כדי להשיב נפשו, יכו לאכול גם כשהגיע זמן ההדלקה – פת פחות מכביצה, או לטעום עוגה [פחות מ170 גרם] או לאכול פירות[6].

תפילה או הדלקה

• הנוהגים להדליק עם השקיעה כדעת הרמב"ם והגר"א – ידליקו ואחר כך יתפללו ערבית, ואף אם התעכבו בהדלקה עד צאת הכוכבים[7].
• לנוהגים להדליק נרות חנוכה בצאת הכוכבים – הספרדים יתפללו ערבית אחרי פלג המנחה וידליקו נרות בזמן, וכן האשכנזים הנוהגים להתפלל ערבית בכל ימות השנה אחרי פלג המנחה – יתפללו ואחר כך ידליקו, אך יכינו את הנרות לפני כן, כדי שכשיחזרו יוכלו להדליק מיד. והנוהגים להתפלל ערבית אחרי צאת הכוכבים[8] – יש אומרים שיתפללו ערבית ואחר כך ידליקו, כיון שתדיר ואינו תדיר – תדיר קודם. ויש אומרים – שידליקו בצאת הכוכבים ואחר כך יתפללו ערבית, כיון שעיקר מצות ההדלקה בצאת הכוכבים, ולהתפלל אפשר גם מאוחר יותר, וכן ההלכה[9].

הדלקה אחרי צאת הכוכבים

• מי שלא הדליק בזמן ההדלקה כנ"ל – ידליק בתוך חצי שעה מתחילת זמן ההדלקה. ובזמן זה יכול להדליק בברכה אף שמדליק בתוך ביתו והוא לבדו[10][11].

אם לא יספיק

• היודע שיגיע לביתו לאחר חצי שעה (מצאת הכוכבים) מתחילת זמן ההדלקה – יאמר לאשתו (או לא' מבני ביתו) להדליק בזמן, אך אם בשל כך תהיינה בעיות בשלום בית – ימתינו עם ההדלקה עד שכולם נמצאים[12].

עבר זמן ההדלקה

• עבר זמן ההדלקה (חצי שעה אחר צאת הכוכבים) – יכול להדליק בברכה עד עלות השחר רק אם אחד מבני הבית ער. וכן המדליק בפתח ביתו או המדליק בחלון הסמוך לרחוב, וחלון ביתו גבוה פחות מעשרים אמה (=9.6 מטר) מהכביש, ויש שם עוברים ושבים – יכול ידליק בברכה עד עמוד השחר, ובלבד שישים בנר שיעור שמן שידלוק חצי שעה[13]. והמדליק בבית בפנים ואין מישהו ער, או המדליק בחלון ואין עוברים ושבים – ידליק בלא ברכה[14].

זמן במוצאי שבת

• במוצאי שבת ידליק תוך חצי שעה מזמן צאת השבת [ראה בהערה]. ואם לא הדליקו בזמן זה – אפשר להדליק אחר כך כל זמן שאחד מבני הבית ערים. ובפתח או בחלון – כל זמן שיש עוברים ושבים ברחוב[15].

הדלקה בפלג

• היודע שלא יוכל להדליק נרות בזמן – רשאי להקדים ולהדליק מפלג המנחה[16], בתנאי שייתן מספיק שמן בנרות שידלקו עד כחצי שעה אחר צאת הכוכבים[17]. וכן עדיף להדליק לפני השקיעה ואחרי פלג המנחה כנ"ל, מאשר להדליק חצי שעה אחרי תחילת זמן ההדלקה[18].

הדלקה לפני פלג

• בכל מקרה גם אם נצרכים להדליק נרות לפני הזמן – אין להדליק לפני פלג המנחה. והמדליק לפני פלג המנחה – לא עלתה לו הדלקה זו, ועליו לחזור ולהדליק שנית לאחר שיגיע הזמן עם ברכה[19].

[1] כתב השו"ע (סי' רסא סעי' ב) בהלכות שבת: "ושיעור זמן בין השמשות הוא ג' רביעי מיל שהם מהלך אלף ות"ק אמות קודם הלילה", ובשיעור מיל מצינו שלושה שיטות, וכדלהלן:

דעת השו"ע (סי' תנט סעי' ב) לענין שיעור מיל שבו העיסה מתחמצת: "ושיעור מיל הוי רביעית שעה וחלק מעשרים מן השעה", דהיינו 18 דקות, וא"כ שלושת רבעי מיל הם 13.5 דקות, וכן כתב מרן ביו"ד (סי' ס"ט סעי' ו') בדיני מליחה, וכן כתב הרמ"א (סי' רסא סעי' ב).

דעת הרמב"ם (פיהמ"ש פסחים פ"ג מ"ב) לענין שיעור מיל לגבי חימוץ העיסה: "ושיעורו כדי שיהלך אדם ברגליו הלוך בינוני מיל אחד, והוא כדי שני חומשי שעה מן השעות השוות", כלומר ששיעור מיל הוא 24 דקות, וא"כ שיעור שלושת רבעי מיל הוא 18 דקות, וכ"כ הרע"ב שם, וכ"כ המג"א (סי' תנט ס"ק ג).

דעת הגר"א (סי' תנט), ששיעור מיל הוא 22.5 דקות: "שיעור מיל ג' שמינית (בשעה)", וא"כ שלושת רבעי מיל הם 16.5 דקות, עיי"ש מה שהאריך להוכיח שיטתו.

וכתב הפמ"ג (אשל אברהם אות ג') דלהלכה קיימא לן כמ"ש כאן שהם ח"י מינוטין, ולחומרא יעו"ש. וכן פסק חיי אדם (כלל קכ"ח אות י"ט).

והנה המשנ"ב שם (סי' תנט ס"ק טו) כתב שלחומרא מחמירים כשו"ע ורמב"ם, שמיל זה 18 דקות, ו-24 דקות, וכן כתב בשו"ע הגר"ז (סעי' יד), רק שכתב: במקום הפסד מרובה – יש להקל, ובבה"ל ד"ה הוי, כתב דבמקום הפסד מרובה – יש להקל כשיטת הגר"א, וראה עוד בכה"ח (סי' תנט ס"ק ל).

למעשה אנו מחמירים כשיטת הרמב"ם והשו"ע, ובמקום הצורך יש להקל כדעת השו"ע שבין השמשות הוא 13.5 דקות, ראה מש"כ במאמר מרדכי לימות החול (פכ"ה סעי' כ"ט ופרק כ"ו סעי' א'), ובמאמר מרדכי למועדים וימים (פ"כ סעי' י"ד, ופרק מ"ז סעי' ב', ופרק נ"ח סעי' נ"ה), מאמר מרדכי שבת (פמ"א סעי' ב').

[2]  כתוב בגמ' שבת (כא ע"ב): "מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק", מדברי גמרא אלו מבואר שזמן הדלקת נרות חנוכה הוא משתשקע החמה, דהיינו בזמן השקיעה ולא אחרי השקיעה, ולא צאת הכוכבים.

וכך פסק הרמב"ם (הל' חנוכה פרק ד הלכה ה): "אין מדליקין נרות חנוכה קודם שתשקע החמה אלא עם שקיעתה לא מאחרין ולא מקדימין".

אולם הטור (סי' תרע"ב) כתב: "מצותה מסוף שקיעת החמה עד חצי שעה מן הלילה", דהיינו שביאר דברי הגמ' משתשקע, כלומר אחרי השקיעה דהיינו בצאת הכוכבים, והוא ע"פ מה שכתב הרא"ש (תענית פרק א סי' י"ב): "ועיקר הך מילתא דרב חסדא במקבל עליו תענית סתם שצריך להתענות עד שקיעת החמה דהיינו צאת הכוכבים. ואף על גב דאמרינן בפסחים פ' מי שהיה טמא (צד ע"א) דמשקיעת החמה עד צאת הככבים ה' מילין, פר"ת היינו מתחילת שקיעת החמה כשהחמה מתחלת ליכנס בעביו של רקיע, אבל שקיעת החמה היינו סוף שקיעה והוא זמן צאת הכוכבים". וכן כתבו בתוס' שבת (ל"ה ע"א ד"ה תרי). וכתב בב"י על מה שכתב הטור שזמן הדלקת הנרות הוא עם סוף שקיעתה: "ונראה שדקדק רבינו לכתוב מסוף שקיעת החמה משום דתחלת שקיעת החמה עדיין היום גדול כמו שכתבו התוספות בפרק במה מדליקין (לה ע"א ד"ה תרי)".

וכדברי הטור פסק השו"ע (סי' תער"ב סעי' א): "אין מדליקין נר חנוכה קודם שתשקע החמה, אלא עם סוף שקיעתה, לא מאחרים ולא מקדימים". וכך ביאר כה"ח (שם ס"ק ב): "אלא עם סוף שקיעתה. היינו צאת הכוכבים כמ"ש סימן תקס"ב. ב"ח, שיירי כנסת הגדולה בהגהות הטור אות א', מגן אברהם ס"ק א', אליה רבה אות א', מאמר מרדכי אות א', חיי אדם כלל קנ"ד אות י"ח, דרך החיים אות ב', בן איש חי פרשת וישב אות ז'. ומשמע בין השמשות אין להדליק ואין ספק דרבנן לקולא. אשל אברהם אות א', תוספות חיים על חיי אדם שם אות כ"ד. ואם הוא מסופק אם כבר הוא צאת הכוכבים – ידליק, ומוטב למהר קצת מלאחר. חיי אדם שם".

אולם דעת הגר"א (שם) כדעת הרמב"ם, ז"ל: "סוף שקיעה. כ"כ הטור וכ"כ הרא"ש בפ"א דתענית על מש"ש כל תענית שלא שקעה כו' וכמ"ש בברכות ואגב אורחא קמ"ל כהנים אימת כו' כדתניא: ובא השמש וטהר ביאת שמשו כו' [כלומר שדעת הרא"ש והטור שמשתשקע הכוונה סוף השקיעה], אבל ברשב"א ור"ן משמע בהדיא שהוא תחילת השקיעה אלא דמשמע שם בשקיעה שניה עש"ו [כלומר שמתשקע השמש היינו זמן השקיעה אך לא בשקיעה ראשונה שהיא כמהלך ד' מילין מהלילה, אלא משקיעה שניה דהיינו שיעור הילוך ג' רבעי מיל (18-20 דקות) לפני צאת הכוכבים] וע' במרדכי ספ"ב דשבת שכ' דלשון משתשקע מוכח שהוא תחלת השקיעה כמ"ש בפ' הפועלים: משיפקסו עד שיפקסו כו', וכן עיקר. ועמש"ל בסי' רס"א ס"ב בארוכה", כלומר שדעת הגר"א שיש להדליק נרות חנוכה בשקיעה השניה דהיינו 18-20 דקות לפני צאת הכוכבים.

והנה יש להעיר שהמרדכי עצמו (שבת רמז תנ"ה) פירש: "מצותה משתשקע החמה פי' מסוף שקיעת החמה דהיינו צאת הכוכבים, דשרגא בטיהרא לא מהני", כלומר שזמן ההדלקה הוא בצאת הכוכבים ולא כמו שהביא הגר"א בשמו. וכוונת הגר"א להביא ראיה מדברי המרדכי (שבת רמז תנ"ו) בשם הרא"ם שחולק על דעת ר"ת, וז"ל: "פירש רא"ם בס"י משתשקע החמה דרבי יהודה ור' נחמיה משמתחלת לשקוע משנוטה מעט ומכירין העולם שרוצה ליכנס בעובי הרקיע, דהיינו מעט קודם שקיעת החמה. ולשון משתשקע משמע הקדמה ואותה הקדמה נקראת בין השמשות, ושיעורה, לרבה – תלתא רבעי מיל, ולרב יוסף – תרי תילתי מיל, והוא קודם שקיעת החמה… אבל מה שפר"ת דשקיעת חמה קודמת למשתשקע, ופי' בין השמשות הוא קודם הראות הכוכבים החוצה, לרבה כדאית ליה ולרב יוסף כדאית ליה. לא נראה לרא"ם דלשון משתשקע החמה משמע הקדמה, כדאמרינן בהשוכר את הפועלים [פ"ח]: אי הכי משיפסיקו, עד שיפסיקו מיבעי ליה", ומכאן ראייתו של הגר"א שמשתשקע הכוונה לתחילת השקיעה השניה.

וכך כתב המשנ"ב (סי' תער"ב ס"ק א'): "עם סוף שקיעתה – היינו צאת הכוכבים שאז העם עוברין ושבין ורואין בביתו ואיכא פרסומי ניסא… והנה המחבר סתם כדעת הטור וסייעתו דס"ל דמה שאמר הגמרא דזמן הדלקת נר חנוכה הוא משתשקע החמה, היינו סוף שקיעה. אבל באמת יש הרבה ראשונים דס"ל דכונת הגמרא הוא על תחלת שקיעה שניה, והוא בערך רבע שעה מקודם", וכ"כ בבה"ל ד"ה "עם סוף שקיעתה – כ"כ הטור וכ"כ הרא"ש בפ"א דתענית, אבל ברשב"א ור"ן משמע בהדיא שהוא תחלת השקיעה, אלא דמשמע שם בשקיעה שניה [הגר"א], וכ"כ במאירי כרשב"א ור"ן. וכתב עוד, ועיין במרדכי ספ"ב דשבת שכתב דלשון משתשקע מוכח שהוא תחלת השקיעה וכו', וכן עיקר, עכ"ל. וכ"כ הפר"ח".

לדעת הרמב"ם וסייעתו זמן ההדלקה הוא בשקיעה, דהיינו 18-20 דקות קודם לצאת הכוכבים, וכן כתבו המשנ"ב והגר"א. ולשיטת הרא"ש ור"ת וסייעתו זמן ההדלקה הוא בצאת הכוכבים, וכן פסק השו"ע ובא"ח וכה"ח.

[3] מובא בגמ' שבת (כג ע"ב) שאשתו של רב יוסף היתה מאחרת ומדלקת. "אמר לה רב יוסף: תניא: 'לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה', מלמד שעמוד ענן משלים לעמוד האש, ועמוד האש משלים לעמוד הענן. סברה לאקדומה (פירש"י: להקדים ולהדליק מבעוד היום גדול). אמר לה ההוא סבא: תנינא: ובלבד שלא יקדים ולא יאחר".

ופרש"י שדברי גמ' אלו מוסבים על הדלקת נרות שבת: "שלא יקדים – דלא מינכרא שהיא של שבת". כלומר שאם מדליק לפני פלג המנחה נרות שבת אינו יוצא ידי חובתו, כיון שלא ניכר שמדליק לכבוד שבת. ואילו הרמב"ם (פ"ד מהלכות חנוכה הל' ה') הבין שמדובר כאן בהדלקת נרות חנוכה, וז"ל: "אין מדליקין נרות חנוכה קודם שתשקע החמה, אלא עם שקיעתה לא מאחרין ולא מקדימין". ובמגיד משנה (שם): "ומה שכתב רבנו לא מקדימין ולא מאחרין, יצא לו ממה שאמרו שם: 'תנא: ובלבד שלא יקדים ולא יאחר', והוא מפרשה לנר חנוכה". היינו, לאפוקי מרש"י שביאר את דברי הגמרא לענין הדלקת נר שבת.

ואין להקשות על דברי הרמב"ם, שהרי המעשה באשתו של רב יוסף מוכיח שמדובר בנרות שבת ולא בנרות חנוכה, שכן שם מדובר שההדלקה היתה מוטלת עליה, ואין דבר זה מצוי אלא בנרות שבת ולא בנרות חנוכה שהדלקתם מוטלת על הבעל!

אין זה קשה כלל, שכן ה'בן איש חי' כותב בהלכותיו (ש"ר וישב סעי' ט"ו) שאם הבעל הוא סגי נהור (עיוור) – טוב שהאשה תדליק ולא הבעל; ורק אם אין לו אשה או שאשתו לא יכולה להדליק כגון שהיא לא בבית וכדומה – אז אומרים לו שהוא ידליק בלי ברכה. והרי רב יוסף היה סגי נהור (כדמוכח בהחובל בב"ק פ"ז ע"א ורש"י שם, וכן בקידושין ל"א ע"א ורש"י שם, וכן תוספות בב"ק ג' ע"ב, וכן רש"י עירובין נ"ד ע"א, ועוד) ובתור שכזה היה פטור מהדלקת הנרות כמו שפסק ב'בן איש חי', ולכן היה מטיל את מצות ההדלקה על אשתו.

והנה פסק השו"ע בהלכות שבת (סי' רסג סעי' ד): "לא יקדים למהר להדליקו בעוד היום גדול שאז אינו ניכר שמדליקו לכבוד שבת, וגם לא יאחר. ואם רוצה להדליק נר בעוד היום גדול ולקבל עליו שבת מיד – רשאי כי כיון שמקבל עליו שבת מיד אין זו הקדמה, ובלבד שיהא מפלג המנחה ולמעלה שהוא שעה ורביע קודם הלילה", עכ"ל. וראה בבה"ל (ד"ה בעוד היום גדול), ולענין נר חנוכה כתב בשו"ע (סי' תרעב סעי' א): "אין מדליקין נר חנוכה קודם שתשקע החמה, אלא עם סוף שקיעתה, לא מאחרים ולא מקדימים". והנה יש להעיר שיוצא שדעת השו"ע שדברי הגמ' הולכים הן על נר שבת והן על נר חנוכה, כלומר שפוסק כשני השיטות, וראה בשולחן גבוה שם (ס"ק ב'). וראה לקמן בהערה ט"ז, ואפשר לומר דס"ל דלכתחילה יש לחוש לשני השיטות ובמקום הצורך יש להקל, וראה בבה"ל ד"ה ולא מקדימים מה שכתב לתרץ את הסתירה, הובא בהערה ט"ז.

[4] ראה בהערות הקודמות, כתב השו"ע (סי' תער"ב סעי' א): "אין מדליקין נר חנוכה קודם שתשקע החמה, אלא עם סוף שקיעתה, לא מאחרים ולא מקדימים", כלומר שיש להקפיד ולהדליק נרות חנוכה בזמנם.

ונראה שיש להחמיר כבר מחצי שעה לפני זמן ההדלקה, וכמו שמצינו במנחה שכתב השו"ע (סי' רל"ב סעי' ב'): "לא ישב אדם להסתפר סמוך למנחה, עד שיתפלל; ולא יכנס למרחץ ולא לבורסקי (מקום שמעבדין שם העורות), ולא לדין ולא לאכול אפי' סעודה קטנה סמוך למנחה גדולה; ואם התחיל באחת מכל אלו – אינו מפסיק אף על פי שהתחיל באיסור; והוא שיהא שהות ביום להתפלל אחר שיגמור סעודתו או מלאכתו, אבל אם אין שהות להתפלל אח"כ – צריך להפסיק מיד". וביאר המשנ"ב שם (ס"ק ז'): "סמוך למנחה – היינו חצי שעה קודם דהוא תחלת שעה שביעית שהוא מחצי היום ומעלה. ואין חילוק בין היום ארוך או קצר לעולם חשבינן לדעה זו סמוך למנחה אחר חצי היום". וכן כתב השו"ע (סי' רלה סעי' ב) להדיא, ולכן כאן כל אחד לפי זמן הדלקתו צריך להחמיר כבר חצי שעה קודם שלא ללמוד או לאכול, וכן כתב המג"א (סי' תפט ס"ק יא) לענין ספירת העומר שאין לאכול חצי שעה לפני צאת הכוכבים, וכן כתב המשנ"ב שם (ס"ק כג).

ועל כן כתב במחצית השקל שם: "אינו צריך כו'. דאפילו ללמוד אסור משהגיע זמנה. ולא ידעתי למה לא יאסר חצי שעה קודם זמנה, ועיין לעיל סימן תפ"ט סעיף ד' לענין ספירה במג"א שם [ס"ק יא]. ואפשר מהרש"ל מיירי בבני אדם שמתפללים ערבית בזמנה, וא"כ חצי שעה קודם בלאו הכי אסור משום קריאת שמע, וכן כתב בספר חק יעקב לעיל סימן תפ"ט [ס"ק טז], ע"ש". כלומר שיש להחמיר כבר חצי שעה לפני זמן ההדלקה.

כתב במשנ"ב (שם ס"ק י): "ואפילו ללמוד אסור משהגיע זמנה וכל שכן אכילה ושאר דברים, ואפילו התחיל – פוסק". וביאר הטעם בשער הציון (שם ס"ק טו): "שצריכין לחוש לתרוץ הראשון דאין שהות אלא חצי שעה להדליק, ובדליכא שהות והוא מידי דרבנן – גם כן צריך להפסיק, ומכל שכן כאן דיש פרסומי ניסא גם כן [ב"ח]". והוסיף בשער הציון (שם ס"ק יד): "ובאמת יש להחמיר בעוד חצי שעה קודם, אלא הוא מיירי בבני אדם שמתפללים ערבית בזמנה, ואם כן חצי שעה קודם – בלאו הכי אסור משום קריאת שמע [מחצית השקל]. ולפי דעת הפרי חדש והגר"א דיש להדליק אחר שקיעה, ממילא צריך להחמיר חצי שעה מקודם לכל הדברים הנ"ל, ואפילו אם כבר התפלל מנחה. אכן לענין לימוד – נראה דאין להחמיר, דיש לסמוך אשארי פוסקים הסוברין דזמנה של הדלקה הוא עם סוף שקיעה, כנ"ל בריש הסעיף". אבל בחצי שעה שלפני צאת הכוכבים יש להחמיר גם בלימוד.

והנה הבא"ח (ש"ר וישב חנוכה סעי' ז') כתב: "זמן ההדלקה הוא בצאת הכוכבים. וכשהגיע הזמן לא יאכל ולא ילמוד עד שידליק. ואם התחיל לאכול או ללמוד – פוסק ומדליק", כלומר שכשהגיע הזמן הדלקת נרות – אסור לאכול וללמוד, כיון שאם ימשיך בלימודו או יאכל ימשך ויפסיד את זמן ההדלקה, אבל קודם לכן – משמע שאין איסור, וראה בכה"ח שם (ס"ק ד') שהביא שתי הדעות ולא הכריע.

ולמעשה נראה שכיון שלדעת הרמב"ם והגר"א זמנה הוא עד חצי שעה מהשקיעה ואחר כך ידליק בלי ברכה, יש להחמיר בלימוד גם בחצי שעה שלפני שקיעה לנוהגים להדליק לפני השקיעה.

[5] כתב הרמ"א (סי' רל"ב סעי' ב'): "ונהגו להקל כשתי הסברות, דהיינו בסעודה גדולה סמוך למנחה גדולה, ובסעודה קטנה סמוך למנחה קטנה; ואפשר הטעם משום דעכשיו קורין לבית הכנסת, לא חיישינן דלמא יפשע ולא יתפלל". ועיין בא"ח (ש"ר פרשת ויקהל סעי' י"ג), וראה במשנ"ב שם (ס"ק כט), בכה"ח שם (ס"ק ל), ארץ חיים (סי' רל"ב), וכן כתב המשנ"ב (סי' רלה ס"ק יז) לגבי תפילת ערבית, וכן כתב כה"ח שם (ס"ק טו). וכתב המשנ"ב (סי' תפט ס"ק כג) שבמקום שיש שמש יש להקל בחצי שעה שלפני הזמן, וכן כתב כה"ח שם (ס"ק סג) ולכן אם הניח שומר שיזכיר לו להדליק בזמנה – ניתן ללמוד בתוך חצי שעה לזמן ההדלקה, אבל לאחר שהגיע זמנה – לא, כיון שמצווה להדליק בזמנה, כיון שמצוותה להדליק בתחילת הלילה, ראה בה"ל (סי' תלא ד"ה ולא יאכל), שכתב שכיון שהמצווה של בדיקת חמץ היא בתחילת הלילה אין לשהות באכילה הרבה, גם באכילה שמותר, ולפי זה הוא הדין בחנוכה שמצוות הדלקה לכתחילה היא מיד בשקיעה או בצאת הכוכבים, ובפרט שאם יעבור הזמן לדעת הרמב"ם אין לברך.

[6] וכשהגיע זמנה – מותר לאכול עוגה פחות משיעור קביעות סעודה או פירות, וכמבואר בשו"ע (סי' רלב סעי' ג): "והא דאסור לאכול סעודה קטנה, היינו כשקובע לסעודה; אבל לטעום, דהיינו אכילת פירות – מותר. והוא הדין לאכול פת כביצה כדרך שאדם אוכל, בלא קבע – מותר". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק לד): "מותר – אפילו כבר הגיע זמן מנחה קטנה ואפילו אם אוכל הרבה פירות דזה לא מקרי סעודה. ותבשיל העשוי מחמשת המינים – ג"כ מותר, אם אינו קובע עלייהו". וראה מש"כ במאמר מרדכי לימות החול (פכ"ה סעי' ט').

 [7]כתב הכנה"ג (הגהות הטור, סימן תער"ב סעי' ב): "יש להדליק תכף כשיוצא מבית הכנסת כדי שלא יאחר יותר מדאי. שלטי הגבורים אשר סביב המרדכי בפרק במה מדליקין [ע"א ע"א אות א'] בשם רבינו אב"ן. ונראה שהיה מנהגם להדליק אחר תפלת ערבית, וכן היה מנהג מורי אבי ז"ל. אבל אני נוהג להדליק משתשקע החמה קודם תפלת ערבית". וכתב בשיירי כנסת הגדולה שם (הגהות סעי' א'): "ובימי בחרותי הייתי נוהג להדליק אחר תפלת ערבית, ואחר כך נהגתי להדליק קודם ערבית, וכשראיתי דברים אלו חזרתי למנהגי להדליק אחר תפלת ערבית".

וכתב המג"א שם (ס"ק ה): "ונראה לי דמי שלא התפלל מעריב – מדליק קודם דאין צריך זמן כל כך, וליכא למיחש שמא ישכח מעריב, וכן כתב בכנה"ג שהוא נוהג כן".

וכתב כה"ח (שם ס"ק ה) על דברי הכנה"ג: "והביא דבריו שבות יעקב חלק ב' סימן מ', וכתב: וכן נראה עיקר לדינא דודאי תדיר ושאינו תדיר – תדיר קודם, יעו"ש. והמחזיק ברכה אות ג' כתב: ואחר ראות כל דברי הרבנים הנזכרים ויתר אחרונים נראה דהמדליק קודם שילך להתפלל ערבית – לא הפסיד, דיש לחוש דעד שיתפלל יעבור זמן הדלקה שהוא חצי שעה מדינא דגמרא, עכ"ל. והביא דבריהם השערי תשובה שם (אות ב'). ועל כן נראה דהכל לפי הענין, דאם יש חשש שיעבור זמנה אם יתפלל קודם – ידליק קודם תפלת ערבית, ואם לאו – יתפלל קודם, משום דתדיר קודם. ובפרט בזמן הזה שמדליקים בפנים ואין היכר לבני רשות הרבים כמ"ש בסימן הקודם, ואם כן אפילו נתעכב איזה זמן מועט נראה דאין קפידא כל כך, ודוק". והנה יש להביא ראיה שיש להדליק נרות חנוכה קודם, שכתבו התוספות במגילה (ג ע"א ד"ה מבטלין): "מבטלין כהנים מעבודתן לשמוע מקרא מגילה – וקשה אמאי מבטלין והלא אחר הקריאה יש הרבה שהות לעבודה, ויש לומר דכיון דמשהאיר היום הוי זמן עבודה והם מניחין אותה בשביל הקריאה משום הכי קרי ליה ביטול. וא"ת ויעשו עבודתן מיד ואחר כך יקראו המגילה לבדם! וי"ל דטוב לקרות עם הצבור משום דהוי טפי פרסומי ניסא". כלומר שמשום פרסומי ניסא חשיב כמצווה עוברת ודוחה את העבודת הכוהנים בבית המקדש דהוי תדיר, וא"כ כ"ש הכא שהרי לדעת הרמב"ם וסייעתו אם לא הדליק בתוך חצי שעה – לא יכול להדליק אחר כך כלל, שיש להקדים את ההדלקה.

והנה מה שיש להקשות מהגמ' ברכות (כח ע"א) שנחלקו ר"י ורבנן אם הגיע שעה שישית ומחצה וצריך להתפלל תפילות מנחה ומוסף, האם יקדים מנחה כיון שהיא תדירה או שיקדים מוסף כיון שאם לא התפלל עד סוף שעה שביעית נקרא פושע, וכתב בשו"ע (סי' רפו סעי' ד) בשיטת הסתם שיקדים מנחה לכתחילה כיון שהיא מצווה תדירה, וראה שם במשנ"ב (ס"ק י"ג), דהיכא שנמצא בסוף היום ויש שהות או למנחה או למוסף – פסק המג"א שיתפלל מוסף דאין לה תשלומין, ודעת שו"ע הרב בקונטרס אחרון – שיתפלל מנחה דתדיר קודם. א"כ יוצא שלדעת מרן השו"ע – תדיר קודם גם אם המצווה השניה עוברת. ויש לחלק דאינה עוברת לגמרי, אמנם לכאורה לדעת השו"ע הרב דיתפלל מנחה, יוצא שלא יתפלל כלל מוסף שהרי אין לה תשלומין, א"כ יוצא תדיר קודם אף למצווה עוברת. אמנם לדעת המג"א נאמר שמצווה עוברת קודמת.

והנה שו"ע הרב סותר דבריו, שבמקום א' (סי' תלא סעי' א' קונטרס אחרון הערה א') כתב: "ומה שכתב החק יעקב דתדיר קודם, זה אינו, דלא אמרינן הכי אלא כששתי המצות אינן עוברות דמצוה להקדים התדיר, וכן אם שתיהן עוברות שאינו תדיר נדחה, אבל אם שאינו תדיר מצוה עוברת והתדירה אינה עוברת פשיטא דחייב לקיים שתיהן, ואין מצות הקדמת התדיר דוחה את שאינו תדיר לגמרי. וכהאי גוונא כתב המ"א סי' תרפ"ז לענין מת מצוה, דאף שהוא קודם לכל המצות אפילו של תורה מכל מקום אם אפשר לקברו אחר כך לא דחינן את המגילה לגמרי בשביל מצות הקדמתו. ואף האחרונים לא חלקו עליו שם אלא משום דמת מצוה לא מיקרי מצוה שאינה עוברת דאדהכי והכי הוא מוטל בבזיון וגדול כבוד הבריות כו', ע"ש במג"א ס"ק ו', אבל כאן אם אינו בודק בתחילת הלילה ראוי לקרותו עבריין שעבר על תקנת חז"ל לפי דעת הפוסקים הנ"ל, וכמ"ש הט"ז והפרי חדש (ועיין מה שכתבתי לקמן), והרי זו כמצוה עוברת כמ"ש הפר"ח". והביאו השדי חמד (כללים אות ת ס"ק מ"ז), וא"כ יוצא שהיכא שמצווה עוברת לגמרי לא אומרים תדיר קודם, ואף במצווה דרבנן לגבי מצווה דאורייתא.

ותי' התהילה לדוד (ח"ב סי' י"ח): "ונראה דס"ל דבמוסף ומנחה גם מנחה מיקרי מצוה עוברת, דאף שיש לה תשלומין כיון דשכר תפילה בזמנה לא יהבי כדאמרינן בדף כ"ו ע"א מיקרי מצוה עוברת וקדמי למוסף". וא"כ יוצא שכיון שהדלקת נרות נחשבת למצווה עוברת לגמרי, אע"פ שערבית תדירה היא קודמת.

וראה בבה"ל (סי' תער"ב שם ד"ה "לא מאחרים"), שכתב: "ולפ"ז צריך להדליק תיכף אחר צאת הכוכבים, וא"כ צ"ע מי שנוהג תמיד להתפלל מעריב בזמנו דהיינו אחר צאת הכוכבים איך יעשה [פמ"ג], והנה לדחות תפילת ערבית משום זה ג"כ אינו כדאי דיש בה מצות ק"ש שהיא דאורייתא וגם דתדיר קודם כמו שכתבו האחרונים, וע"כ נ"ל דאיש כזה בודאי מן הנכון שידליק קודם מעריב, אחד דהרבה ראשונים ס"ל דלכתחלה יש לנהוג כן כמו שהביא הגר"א, ועוד דאף הטור שכתב סוף שקיעה נוכיח בסמוך דגם הוא ס"ל דיכול להקדים עד קרוב לחצי שעה מקודם, ובפרט אם נסבור בדעת הרמב"ם במה שכתב דמדליקין עם שקיעתה היינו ממש עם הזמן שנתכסה השמש מעינינו וידוע שדעתו דמצות הדלקה הוא רק כחצי שעה או מעט יותר אח"כ, ואם עבר הזמן – שוב לא ידליק עוד, א"כ אם ידליק בשעת צאת הכוכבים אינו יוצא כלל מצות הדלקה לדעת הרמב"ם והעומדים בשיטתו בזמן השקיעה. ואפילו המקילים שיכול להדליק אח"כ הוא ג"כ רק מטעם ספק לכמה פוסקים, וע"כ נראה דטוב ונכון לכתחלה להדליק קודם מעריב, ועיין בשע"ת שכתב בשם מח"ב ג"כ שמי שעושה כן לא הפסיד ולפי מה שהוכחנו יש לנהוג כן לכתחלה". כלומר שאף הנוהגים להדליק אחרי צאת הכוכבים ידליקו מעט קודם, כיון שבהגיע זמן צאת הכוכבים יש להתפלל ערבית מקודם דתדיר קודם, ועוד שיש קריאת שמע שהיא דאורייתא.

וע"כ כתב המשנ"ב (סי' תער"ב ס"ק א): "עיין בביאור הלכה שביארנו דלאותן האנשים הנוהגין להתפלל מעריב בזמנו דהיינו אחר צאת הכוכבים – נכון לנהוג כן לכתחלה להדליק קודם מעריב, וכ"כ במור וקציעה וכן נהג הגר"א [אכן יטיל בה כ"כ שמן שידלוק חצי שעה אחר צאת הכוכבים]. ואם לא הדליק מקודם והגיע זמן צאת הכוכבים – יקדים להתפלל מעריב דהוא תדיר, וגם יש בה מצות ק"ש שהיא דאורייתא [שע"ת]". יוצא שאם הגיע זמן צאת הכוכבים, תפילת ערבית קודמת להדלקת נרות.

אמנם למבואר הדלקת נרות לעולם קודמת אף שהגיע צאת הכוכבים כיון שהיא מצווה עוברת, אין לדחותה בשביל תדיר, אף במצווה דרבנן, לכן למעשה גם אם התעכב – ידליק מיד ואחר כך יתפלל ערבית, כיון שלדעת הרמב"ם אי אפשר להדליק אחרי חצי שעה, והוי מצווה עוברת.

[8]  ראה מש"כ במאמר מרדכי-לימות החול (פרק כה סעי' כד): "סוף זמן תפילת מנחה הוא תחילת זמן תפילת ערבית (דהיינו זמן צאת הכוכבים), פרט לזמן של בין השמשות. וישנה מחלוקת תנאים מתי הוא זמן תפילת ערבית: יש מי שאומר שזמן מנחה הוא עד פלג המנחה (דהיינו שעה ורבע לפני צאת הכוכבים), ומשעה זו ואילך אפשר להתפלל תפילת ערבית. ויש מי שאומר שזמן תפילת מנחה הוא עד השקיעה, וזמן תפילת ערבית הוא מצאת הכוכבים ואילך. ולכן מי שינהג לעולם כאחד מהדעות יצא ידי חובה, דהיינו שאם התפלל תפילת מנחה אחרי פלג המנחה לא יתפלל תפילת ערבית לפני צאת הכוכבים כדי שלא יהיו מעשיו סותרים זה את זה. ויש אומרים שרק באותו היום לא יתפלל מנחה אחרי פלג המנחה, וערבית לפני צאת הכוכבים, אבל מותר לו ביום אחד להתפלל תפילת מנחה אחרי פלג המנחה וביום אחר להתפלל תפילת מנחה לפני פלג המנחה ולהתפלל תפילת ערבית אחרי פלג המנחה ולפני צאת הכוכבים, וכן נוהגים", אמנם לדעת המשנ"ב (סי' רלג ס"ק ו) הלכה כדעה הראשונה, ועוד שם (סעי' כ"ה): "בתפילה בציבור אפשר לנהוג כשתי הדעות דלעיל לקולא, דהיינו להתפלל תפילת מנחה ותפילת ערבית אחרי פלג המנחה אפילו באותו יום, וכל שכן שיכולים להתפלל תפילת מנחה אחרי פלג המנחה ותפילת ערבית אחרי השקיעה ולפני צאת הכוכבים". ועיין שו"ע (סי' רלג סעי' א), מחזיק ברכה שם (ס"ק ב') בשם המאירי, כה"ח שם (ס"ק ט, יא, יב), בא"ח (ש"ר פרשת ויקהל סעי' ז), שו"ת זבחי צדק (סי' כט), משנ"ב שם (ס"ק י"א, ובסי' רלה ס"ק ח).

[9]  ראה בהערה ז, שנחלקו הפוסקים אם ערבית קודמת להדלקת נרות. ולמעשה הדלקת נרות קודמים והוא שהגיע זמנם דהיינו צאת הכוכבים, אבל קודם זמן ההדלקה לספרדים, ולאשכנזים המתפללים ערבית מפלג המנחה – יתפלל ערבית קודם. וכתב המשנ"ב (ס"ק א): "ודע דאפילו הנוהגין תמיד להדליק אחר תפלת ערבית – מן הנכון שיכינו על כל פנים השמן בתוך הנרות קודם תפילת ערבית, כדי שיהיה מוכן תיכף אחר תפלת ערבית להדליק, דאם יעשה הכל אחר תפלת ערבית בודאי יש לחוש שיעבור עיקר זמן הדלקתו והוא חצי שעה מדינא דגמרא".

[10]  בגמ' שבת (כא ע"ב): "מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק. מאי לאו, דאי כבתה  – הדר מדליק לה! – לא, דאי לא אדליק – מדליק. ואי נמי: לשיעורה. עד שתכלה רגל מן השוק, – ועד כמה? – אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: עד דכליא ריגלא דתרמודאי". מדברי הגמרא מבואר שיש שיעור של זמן בהדלקת נרות חנוכה, שהוא – "עד שתכלה רגל מהשוק", ויש שני תירוצים בגמ': א. ששיעור זמן של עד שתכלה רגל מן השוק, הוא לומר שאם אדם לא הדליק נרות חנוכה בזמנם, יכול להדליק עד סוף זמן זה. והתירוץ ב. שצריך לשים בנר שמן בכמות שידלק עד סוף שיעור זמן זה.

ופסק הרמב"ם (הל' חנוכה פ"ד ה"ה): "אין מדליקין נרות חנוכה קודם שתשקע החמה אלא עם שקיעתה לא מאחרין ולא מקדימין. שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה – מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק. וכמה הוא זמן זה? כמו חצי שעה או יתר, עבר זמן זה – אינו מדליק. וצריך ליתן שמן בנר כדי שתהיה דולקת והולכת עד שתכלה רגל מן השוק". מדברי הרמב"ם מבואר ששיעור זמן של תכלה רגל מהשוק מדבר הן על שיעור זמן שאפשר להדליק, והן על כמות שמן שצריכה להיות בנר, כלומר שאין מחלוקת בין התירוצים אלא שניהם ביחד מבארים את דברי המשנה, שניהם נפסקו להלכה (כן כתבו הגהות מימוניות אות ב', ומגיד משנה).

אולם התוספות בשבת (שם ד"ה דאי לא אדליק – מדליק) כתבו: "אבל מכאן ואילך עבר הזמן, אומר הר"י פורת דיש ליזהר ולהדליק בלילה מיד שלא יאחר יותר מדאי, ומ"מ אם איחר – ידליק מספק דהא משני שינויי אחרינא. ולר"י נראה דעתה אין לחוש מתי ידליק, דאנו אין לנו היכרא אלא לבני הבית שהרי מדליקין מבפנים". כלומר שבעלי התוס' הבינו שיש מחלוקת בין שני התירוצים, ולדעת התוס' נפסק הלכה כתירוץ הראשון, וממילא אם לא הדליק בתוך החצי שעה הראשונה – שוב אינו יכול להדליק, ועיין עוד בריטב"א שבת (כא ע"ב).

ולפי הר"י פורת לא הוכרע הלכה, ולכן מספק יש לחוש לשני התירוצים ולהדליק בזמן, ולשים כמות של שמן שידלק חצי שעה. ובדיעבד יכול להדליק גם לאחר חצי שעה, כיון שלפי התירוץ השני דין זה לא נאמר על זמן ההדלקה, אלא על כמות השמן שיש לשים בנר.

ודעת ר"י – שנפסק כתירוץ הראשון, אבל לא נאמר בו שיעור זמן קבוע אלא הכל לפי העניין, וכיון שכיום מדליקים בבית וכל הפרסום הוא לבני הבית, ממילא יכול להדליק כל זמן שהם ערים. וכן כתב בהגהות מיימוניות (אות ב') בדעת ר"י: "אבל ר"י אומר שנהגו העם כלשון ראשון. אמנם כיון שאין אנו מדליקין אלא בבתים מבפנים ואין כאן פרסום נס כ"א לבני הבית, א"כ כל זמן שאין בני הבית ישנים צריך פרסום נס אפילו עד עמוד השחר, ע"כ".

וכתב הטור (סי' תער"ב): "מצותה מסוף שקיעת החמה עד חצי שעה מן הלילה, שאז העם עוברין ושבין ורואין בביתם ואיכא פירסומי ניסא… לאחר זה הזמן שעבר עיקר מצותה ומ"מ עדיין זמנה כל הלילה ודלא כהרמב"ם ז"ל שכתב שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה – מדליק עד שתכלה רגל מן השוק. עבר זה הזמן – אינו מדליק". כלומר שפסק כדברי הר"י פורת.

וכתב הב"י (סי' תרע"ב): "ואהא דאמרינן דאי לא אדליק – מדליק, כתב הרא"ש (שם) אבל מכאן ואילך – עבר הזמן, הילכך אף על פי שמתרץ תירוץ אחר, ראוי להחמיר ולהדליק נר חנוכה בתחלת הלילה, ומשמע מדבריו דהיינו לכתחלה, אבל אם עבר ולא הדליק – ידליק מספק, וכן כתבו התוספות (שם ד"ה דאי) בשם ר"י פורת ולא היה לו לרבינו לכתוב, ודלא כהרמב"ם (חנוכה פ"ד ה"ה) שכתב עבר זה הזמן – אינו מדליק, מאחר שאף לדברי האומר מדליק, אינו מדליק אלא מספק". כלומר שלדעת הרמב"ם אם עבר חצי שעה מזמן ההדלקה – שוב אינו יכול להדליק עם ברכה, אמנם דעת הרא"ש כדעת הר"י פורת, שלכתחילה יש להדליק בזמן זה, אבל אם לא הדליק – יכול להדליק ולברך גם לאחר זמן זה.

אמנם בדעת הב"י יש להסתפק, שהנה מזה שמעיר הב"י על דברי הטור משמע דס"ל בדעת הטור שאפילו לכתחילה מותר להדליק לאחר זמן זה, ומעיר עליו, שזה רק בדיעבד, וז"ל: "ולא היה לרבנו לכתוב, ודלא כהרמב"ם שכתב עבר זה הזמן – אינו מדליק, מאחר שאף לדברי האומר מדליק, אינו מדליק אלא מספק", עכ"ל. והנה מכך שכתב שאינו מדליק "אלא מספק", כלומר שלא יברך כיון שיש ספק.

והנה ממה שכתב השו"ע (שם סעי' ב): "שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה – מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, שהוא כמו חצי שעה שאז העם עוברים ושבים ואיכא פרסומי ניסא… ומיהו הני מילי לכתחילה, אבל אם עבר זה הזמן ולא הדליק – מדליק והולך כל הלילה", משמע שידליק עם ברכה, שאחרת היה לו לחלק ולומר שלאחר זמן זה לא יברך.

וכדברים אלו כתב המג"א שם (ס"ק ו): "כל הלילה. בב"י כתוב דהוי ספיקא דדינא ואם כן משמע שאין לברך, אבל מדסתם בש"ע משמע דעתו שיברך, ורש"ל כתב דוקא עד חצות וא"כ אחר חצות אין לברך, ובהג"מ כתב כל זמן שבני הבית נעורים אפי' עד עמוד השחר, עכ"ל. וכן נ"ל להורות, אבל אם ישנים – אין לברך עליהם", כלומר שמסתימת השו"ע משמע שיש לברך, ולמעשה דעתו כדעת ר"י שיש לברך כל זמן שבני הבית נעורים.

וכך כתב הדרכי משה (שם אות ד): "וכן נהגו שלא לדקדק בשקיעת החמה. וכן כתבו במנהגים (ר"א טירנא, מנהג חנוכה עמ' קמד). מיהו כתבו דטוב להדליק קודם אכילה ובעוד שבני הבית נעורים, עכ"ל. אמנם מהרי"ל (הל' חנוכה אות א) כתב שהיה נוהג להדליק מיד אחר שקיעת החמה". וע"פ זה כתב ברמ"א (שם): "י"א שבזמן הזה שמדליקין בפנים – א"צ ליזהר ולהדליק קודם שתכלה רגל מן השוק (ד"ע וטור בשם תוספות). ומ"מ טוב ליזהר גם בזמן הזה". וביאר המשנ"ב (שם ס"ק ט): "שבזמן הזה שמדליקין בפנים – ר"ל וא"כ ההיכר הוא רק לבני הבית". כלומר שאע"פ שפסק שהלכה כדעת ר"י, מכל מקום יש לכתחילה לחוש לדעת הרמב"ם, ולהדליק בשקיעה מיד.

אולם הגר"א במעשה רב (סי' רל"ו) כתב: "חצי שעה אחר זמן כלות רגל מן השוק – מדליק בלא ברכה". וראה עוד בפמ"ג (א"א) שכתב: "כל. עיין מ"א. ספק ספיקא הוה, שמא הלכה כתירוץ בתרא [שבת כא ע"ב], ושמא רק למצוה. ובמקום אחר [פתיחה להלכות ברכות אות ד] כתבנו אי מברך בספק ספיקא. ועיין לחם משנה בהלכות ברכות פרק ד' הלכה ו ברך על הפרפרת, יע"ש. ונראה מי שאין לו שמן כשיעור חצי שעה – ידליק בלא ברכה, כי ספק הוה תירוץ א' וב', עיין סימן תרע"א במ"א [ס"ק] א'", ושם מצדד שלא יברך, וראה עוד (סי' קפ"ו ס"ק א').

ולמעשה כתב הרב חיד"א בספרו מחזיק ברכה (שם סעי' ב'): "מדליק והולך כל הלילה וכו' כתב הרב המאירי בפסקיו כ"י, וז"ל: יראה לגדולי הדורות שלפנינו שלא נאמר אלא לאותם זמנים שמדליקין בחוץ, וצריך הכר לעוברי דרכים, אבל בזמן הזה הואיל ואין אנו צריכים אלא להכר בני הבית – ידליק מתי שירצה. וגדולי הצרפתים התירו עד שיעלה עמוד השחר, וכן נוהגים שם בני הישיבה להדליק אחר שעומדים מבית המדרש, עכ"ל. ומדבריו מוכח דאי לא אדליק – מדליק כל הלילה בברכה וכמ"ש הרב פר"ח ע"ש", כלומר שדעתו כדעת ר"י שכל זמן שנעורים שאפשר להדליק בברכה כל הלילה.

וכתב כה"ח שם (ס"ק כו): "ומשמע מסתמיות דברי השלחן ערוך דמברך גם כן, וכן כתב מגן אברהם ס"ק ו' והחמד משה אות ג'. אכן מה שכתב שם המגן אברהם דבבית יוסף כתוב דהוי ספיקא דדינא וכו', כתב עליו החמד משה שם דלא דק דהבית יוסף כתב כן על פי דברי התוספות, אבל דעת שאר הפוסקים דבזמן הזה דמדליקין בפנים אין לחוש מתי ידליק כיון דליכא היכרא אלא לבני הבית, ולכן סתם השלחן ערוך וכתב שמדליק והולך כל הלילה והיינו בברכה, יעו"ש. מיהו רש"ל בתשובה סימן פ"ה כתב דלא ידליק רק עד חצות, אבל הפרי חדש כתב להשיג על דברי רש"ל הנז' וכתב דהעיקר כפסק השלחן ערוך, ולענין ברכה שקיל וטרי ומסיק דלדידן שההיכר הוא לבני הבית ליכא קפידא ויש לו להדליק בברכה עד שיעלה עמוד השחר יעו"ש. וכן כתב המחזיק ברכה אות ב' להוכיח מדברי המאירי דאי לא אדליק – מדליק כל הלילה בברכה וכדברי הפרי חדש, יעו"ש. ובהגהות מיימוניות כתב יש להדליק כל זמן שבני הבית נעורים אפילו עד עמוד השחר, והביא דבריו המגן אברהם שם, וכתב: וכן נראה להורות, אבל אם ישנים – אין לברך עליהם, עכ"ל".

וכתב המשנ"ב שם (ס"ק יא) בדעת השו"ע: "כל הלילה – עד עמוד השחר ובברכה, והיינו דוקא אם בני הבית נעורים, אבל אם ישנים – אין לברך עליהם אלא ידליק בלא ברכה, דכמו דלדידהו לא היה מברך אלא בזמן פרסום הנס ה"נ לדידן. ואם בא לביתו קודם עה"ש ומצא ב"ב ישנים, מן הנכון שיקיצם כדי שיוכל להדליק בברכה".

וכ"כ הבא"ח (ש"ר וישב סעי' ז): "אם לא הדליק בצאת הכוכבים – ידליק ויברך כל זמן שבני הבית נעורים. אבל אם ישנים – ידליק בלא ברכה. מיהו די בשנים נעורים", כלומר דפוסק כדברי ר"י.

וכתב בשער הציון שם (ס"ק יז): "ובספר חמד משה האריך בזה ודעתו דאם שכח או נאנס ולא הדליק עד שישנו כולם – יקיץ ב' או ג' מהם וידליק, ואם אי אפשר להקיצם – מכל מקום ידליק ויברך, דלפי דברי המגן אברהם אם יהיה אדם במקום שאין איש אף מאנשי הבית שם – ידליק בלא ברכה, ולא ראינו זה בפוסקים, ואדרבה השלטי גבורים כתב בשם ריא"ז דאף אם הוא בין הנכרים לבדו צריך להדליק, ומשמע מדכתב כן בפשיטות, שידליק בברכה, אלא ודאי דאם יכול לפרסם ההדלקה בפני רבים יותר עדיף, אבל אי ליכא אנשים, בשביל זה לא יבטל המצוה, כן נראה לי וכן נוהגין העולם, עד כאן לשונו, וספק ברכות להקל, ומכל מקום מי שרוצה לנהוג כוותיה אין מוחין בידו", ולכן אע"פ שאין עוד מישהו עמו ער – מכל מקום ידליק ויברך, ודעת המג"א כר"י שהסיבה שמברכים היא שיש פרסום הנס לבני הבית, ולכן דווקא אם ערים עמו מברך.

וכן כתב כה"ח (שם ס"ק כו): "והחמד משה שם כתב דאם לא הדליק עד שישנו כולם – יקיץ שנים או שלשה מהם וידליק, ואם אי אפשר להקיצם – מכל מקום ידליק ויברך, דלא כמגן אברהם, יעו"ש. אבל האליה רבה אות ג' כתב כדברי מגן אברהם דאם ישנים – ידליק בלא ברכה. וכן פסק חיי אדם כלל קנ"ד אות י"ט, דרך החיים אות ב', בן איש חי פרשת וישב אות ז', משנה ברורה אות י"א. וכתב בן איש חי שם דדי בשנים נעורים".

ולכן למעשה – אף על פי שפסקנו שיש לברך גם אם הדליק אחרי הזמן כדברי המג"א – נצמד סייג מפורש וברור, שצריך להזהר בו; שכל ההלכה שמברכים אחרי הזמן, הוא מחמת שבזמן שהיו גזירות על עם ישראל ומשום כך היו מדליקים בתוך הבית בפנים, אז הפרסומי ניסא הוא בתוך הבית בפנים, ומשום כך השתנה הדין של זמן ההדלקה, שהפרסום הנס לא היה תלוי אלא בבני ביתו בלבד. ואם כן, גם במדה וכבר כלתה רגל מן השוק, ואין פרסומי ניסא אלא לבני הבית בפנים, יצטרך לדאוג שיהיו בני בית בביתו שיהיו נעורים – ואם לא כן, ידליק בלי ברכה; והטעם הוא שהרי לא יהא בלי בני בית עמו שום פרסומי ניסא.

בספר מעשה נסים להגאון רבי ניסים כדורי ע"ה מביא מחלוקת בין הפוסקים, האם כשמדליק אחרי הזמן שאז הפרסום הנס הוא לבני הבית, צריך שיהיו לפחות שני בית נעורים חוץ ממנו, ובזה נקרא שמפרסם ברבים; או שמא 'רבים' נקרא היכא שיש מלבד המדליק עוד אחד וסגי בהכי; הוא מביא שיש מפרשים צריך שיהיו עוד שניים מלבדו, ויש מפרשים שהכוונה היא שכשמדליק מספיק שיהיו ס"ה שניים, כלומר הוא ועוד אחד, ואז אם יהיו רק הוא ואשתו סגי. ומיהו צריך להדגיש שכל זה הוא דוקא אחרי חצי שעה משעת ההדלקה, אבל בתוך חצי שעה, יחיד בתוך ביתו – יכול להדליק עם ברכה.

והנה כיום יש לצרף גם את דברי הריטב"א שכתב: "עד דכליא רגלא דתרמודאי. פי' מוכרי עצים הנקראים תרמודאי והיו מתאחרים שם ברחוב העיר, ובכל מקום הדבר הזה כפי מה שהוא, והמנהג הפשוט ששיעורו כל זמן שחנויות המוכרים שמן וכיוצא בהם פתוחות", כלומר שבכל עיר ועיר זה משתנה לפי בני העיר, וכיון שהיום יש תנועה בכבישים של אנשים גם לאחר חצי שעה יכול לברך, עד זמן שאין עוברים ושבים. אמנם להלכה אנו פוסקים שמברך כל זמן שיש אחד מבני הבית נעורים, אע"פ שאין עוברים ושבים, או אם יש עוברים ושבים (שיכולים לראות), אף על פי שבני ביתו ישנים – יכול להדליק.

ומה שלא חששו המחזיק ברכה והבא"ח לספק ברכות, צריך לומר שכך היה המנהג ולכן לא חשו לספק ברכות להקל. ואפשר לומר טעם נוסף, שהברכה היא חלק מפרסום הנס, וכמו שכתב המור וקציעה סימן תרעב "ונראה לישב ליישב קצת דעת הטור דמצוה זו דנרות חנוכה שאני ודאי דברכתה מעכבת, לפי שכל עיקרה לפרסומי ניסא, וכי מדליק בלא ברכה לא מידי עביד, דהרואה סבר לצרכו הוא דמדליק, ולא מינכרא מילתא כלל דלשם מצוה קעביד… והיינו טעמא דמברכינן עלה בבית הכנסת אף על פי שאין החיוב מדין התלמוד, והיה די להדליק בבית הכנסת בלא ברכה, דהא נמי לספיקא דמיא… ואעפ"כ לא חששו לברכה שאינה צריכה מספק, כי חשבוה צורך המצוה לעשותה כהוגן, שאם ידליקוהו בלא ברכה, אין בו פרסום הנס, שיהיו סבורים שהדליקו נרות לצורך בית הכנסת, וכיון שראו שהלכה רופפת, אמרו שלא לזוז ממנהגן של ישראל, שתורה היא בכל כיוצא בזה, ומינה ניגמר אנן דה"ה המדליק בביתו מחמת ספק ג"כ לא הפסיד הברכה. כך נראה לי בדעת הטור", וכמו שמצינו בשו"ע (סי' תרעז סעי' ג), שהנמצא בעיר של גויים אע"פ שמדליקין עליו בביתו מדליק עם ברכה, [אמנם למעשה אם מדליקים עליו בביתו ידליק בלי ברכה].

[11] ומה שכתב הרמב"ם: "חצי שעה או יותר", כוונתו לחצי שעה זמנית, לכן כתב כחצי שעה, ויש מי שאומר שהכוונה מעט יותר משלושים דקות.

וכתב הב"י (סי' תער"ב): "וכתבו הרי"ף (ט.) והרא"ש (סי' ג) דשיעור שתכלה רגל מן השוק הוי כמו חצי שעה אחר שקיעת החמה, ומפרש בגמרא דהיינו לענין דאי לא אדליק – מדליק, ואי נמי לשיעורה". והנה מכך שהרי"ף והרא"ש נקטו לשון "כמו" משמע כדברי הרמב"ם, דהיינו שעה זמנית. ראה בפרק ז סעי' כ"ב ובהערה שם, וראה בהערה הקודמת בדעת הריטב"א.

[12] ראה בפרק ה' סעי' ג', שאשתו כגופו וכאשר אשתו מדליקה, נחשב הדבר כאילו הוא הדליק, ולכן אם רואה שמתעכב יאמר לאשתו שתדליק נרות בזמן א. כיון שיש מצווה שלא לאחר מזמן ההדלקה, כמבואר בסעי' ב, ב. אם יעבור חצי שעה מתחילת זמן ההדלקה, יש אומרים שלא מברכים ואף על פי שאין אנו פוסקים כן, מכל מקום היכא שאפשר לא יכניס עצמו למחלוקת הפוסקים, ולכתחילה יש לחוש גם לחצי שעה מתחילת זמן של הרמב"ם, דהיינו מהשקיעה.

ובדידי הוה עובדא כשהייתי מוזמן להדליק נרות חנוכה בכותל המערבי, או במקומות מרכזיים אחרים, הייתי מבקש מהמארגנים לדאוג לזמן ההדלקה לפני הזמן, שכן ממילא בבית הכנסת ניתן להדליק מפלג המנחה, ראה להלן סעי' י, וכך הייתי יכול להספיק להדליק בבית בזמן ההדלקה. אבל אם הייתי רואה שמכל סיבה שהיא אני הולך לאחר ולהדליק אחרי הזמן, הייתי מתקשר לרבנית שתלט"א, ומבקש ממנה להדליק נרות חנוכה ולכוין להוציא אותי ידי חובתי.

ומכל מקום אם יש אדם שמקפיד ורוצה לברך את הברכות בעצמו דוקא, ואם הוא לא יברך יבוא לידי מחלוקת, או שאם לא יחכה לאשתו או לאחד מבני הבית שמאחר יבואו לידי מחלוקת – עדיף שיחכו וידליקו לאחר הזמן בברכה מאשר שיבואו לידי מחלוקת, שגדול השלום.

[13]  כתב השו"ע (סי' תרע"ב סעי' ב): "ומיהו ה"מ לכתחלה, אבל אם עבר זה הזמן ולא הדליק – מדליק והולך כל הלילה; ואם עבר כל הלילה ולא הדליק – אין לו תשלומין", וראה לעיל בהערה י שמבואר בדברי המג"א שניתן להדליק עד עלות השחר, וכן כתב הפר"ח, וכן כתב המשנ"ב (שם ס"ק יא): "כל הלילה – עד עמוד השחר ובברכה, והיינו דוקא אם בני הבית נעורים", ויש לשים בה שמן כדי שתדלק חצי שעה, דלתירוץ השני בגמ' מבואר שזה מדיני ההדלקה, והוא הדין אם יש שם אדם אחד ברחוב שרואה את הנרות.

[14] ראה בהערה י.

[15] יש לציין שזמן צאת השבת לעניין זה הוא צאת הכוכבים, ותוספת שבת שהיא כחמש דקות, ומזמן זה מתחיל למנות חצי שעה, ראה בפרק יד סעי' ה ובהערות הקודמות.

[16] מובא בגמ' שבת (כג ע"ב) שאשתו של רב יוסף היתה מאחרת ומדלקת. "אמר לה רב יוסף: תניא: 'לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה', מלמד שעמוד ענן משלים לעמוד האש, ועמוד האש משלים לעמוד הענן. סברה לאקדומה (פירש"י: להקדים ולהדליק מבעוד היום גדול). אמר לה ההוא סבא: תנינא: ובלבד שלא יקדים ולא יאחר". ראה לעיל בהערה ג, שהובאה מחלוקת בין רש"י לרמב"ם אם זה הולך על נר שבת או על נר חנוכה, ולמעשה השו"ע פסק שדין זה נאמר הן על נר שבת והן על נר חנוכה.

ומובא במסכת סופרים (פ"כ ה"ד): "מצות הדלקתו, משתשקע החמה ועד שתכלה רגל מן השוק, ואף על פי שאין ראייה לדבר זכר לדבר: 'לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם'. ואם הדליקו ביום – אין ניאותין ממנו, ואין מברכין עליו, שכך אמרו, אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו". והנה מזכר לדבר שהביא, היינו הגמ' המובאת לעיל, משם נלמד שלא יקדים קודם לפלג המנחה [שהרי מפלג המנחה ניתן להדליק נרות בשבת – ראה שו"ע (סי' רסג סעי' ד)], אמנם ממה שכתוב שאין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו דהיינו הבדלה, יש לכאורה הוכחה שאין להדליק מבעוד יום, שכן פסק השו"ע (סי' רצג סעי' ג) שאע"פ שבמקום הדחק מותר להתפלל ערבית ולהבדיל מפלג המנחה – אין לברך על הנר, והטעם כיון שפסק (סי' חצ"ר סעי' ד') שאין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו.

וכתב הרשב"א (שבת כא ע"ב): "הא דאמרינן מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק. מסתברא דלאו עיכובא הוא לומר דקודם לכן אם רצה להדליק – אינו מדליק, דהא ודאי אילו רצה להדליק – מדליק סמוך לשקיעת החמה דהא איכא פרסומי ניסא, וכענין שאמרו לקמן (שבת כ"ג ע"ב) בנר שבת דעמוד האש משלים לעמוד הענן ולומר דבמדליק סמוך לשקיעה איכא היכר דלצורך שבת מדליקו והכא נמי דכוותה, אלא דעיקר מצותה לחייבו להדליק אינה אלא משתשקע החמה, והראיה הדלקת נר חנוכה בערב שבת דעל כרחין מקדים עם חשיכה לרבה דאמר בשילהי פירקין (שבת ל"ד ע"ב) משתשקע החמה בין השמשות".

ואולם הב"י (סי' תער"ב) כתב: "כתוב בשם מהר"ר יצחק אבוהב ז"ל שכתב בארחות חיים (שם טו) מי שהדליק מבעוד יום אפילו בחול מפני שהוא טרוד – יצא, והוא שיהיה בפלג מנחה האחרון, דלא חמיר מהבדלה דאמרינן בה (ברכות כז ע"ב) צלי של מוצאי שבת בשבת, מיהו צריך ליתן בה שמן יותר משיעור הדלקה כדי שתדליק עד דכליא רגלא דתרמודאי, עכ"ל". משמע שמדליק ומברך, והוכיח מהבדלה עצמה שבמקום הצורך ניתן להבדיל מפלג המנחה וכן נפסק בשו"ע כמבואר. ונראה שהטעם שלא הוכיח מנר, כיון שבחנוכה אסור להינות לאורה, וממילא אין דין של בכדי שיכולו לנאותו, ועוד דדמי לנר שבת, שמדליקים מבעוד יום לאחר פלג המנחה, שהרי השו"ע פסק גם לענין נר שבת וגם לנר חנוכה את אותה גמ' וקשה לומר שיחלק בניהם, רק שצריך להניח כמות שמן שידלק כשיעור חצי שעה לאחר צאת הכוכבים.

וכן פסק בשו"ע (סי' תער"ב סעי' א): "אין מדליקין נר חנוכה קודם שתשקע החמה, אלא עם סוף שקיעתה, לא מאחרים ולא מקדימים. ויש מי שאומר שאם הוא טרוד – יכול להקדים מפלג המנחה ולמעלה, ובלבד שיתן בה שמן עד שתכלה רגל מן השוק". והנה נתבאר בהערה ג שהדין לא מאחרים ולא מקדימים הוא רק למצוה, ואם הקדים או איחר – יצא ידי חובה, וא"כ מה שכתב בשם יש מי שאומר, אינו חולק, דגם לשיטת המהר"י אבוהב הוא רק למי שטרוד, דהיינו במקום הצורך.

וכתב הפר"ח (שם סעי' א): "ומה שכתב [ויש מי שאומר שאם הוא טרוד] יכול להקדים. פירוש בברכה, דאם לא כן מאי אהני ליה, כיון דהדלקה עושה מצוה והוא הדליקה מפלג המנחה ולמעלה. אלא ודאי דהוי הדלקה ויברך עליה, וכדלקמן בסימן תרע"ט". וראה לקמן בדברי הר"ן.

והנה המג"א (ס"ק א) הביא דברי מסכת סופרים בסתם, וכתב עליו המחצית השקל שם: "במסכת סופרים כו' ואין מברכין כו'. אבל אם טרוד, דמותר להדליק מבעוד יום מפלג המנחה ואילך, היינו בברכה, וכמו שכתוב סימן תרע"ט [בהגה] בערב שבת. וכן כתב פרי חדש [אות א ד"ה ומ"ש יכול]", וראה לקמן בדעת כה"ח בביאור דברי המג"א.

וכך כתב הברכ"י (שם ס"ק א): "ויש מי שאומר שאם הוא טרוד וכו'. וזהו סברת ארחות החיים (אות טו) והביאו מרן בב"י. והגם דלשון ארחות חיים מי שהדליק וכו' – יצא, משמע דיעבד, ס"ל למרן דה"ה לכתחילה אם היה טרוד, דהא מייתי ראיה מרב דצלי של מוצאי שבת בשבת (ברכות כז ע"ב), והתם צלי לכתחילה…. ומפשט דברי מרן משמע דלהרמב"ם (חנוכה פ"ד ה"ה) וסיעתו דסתמו דאין מאחרין ולא מקדימין, היינו אפי' טרוד, וארחות חיים פליג דאם הוא טרוד – יכול להקדים. ולפ"ז סתם מרן דלא כארחות חיים ברישא, ונקטינן כסתם, וכדעת מרן, לדידן דקבלנו הוראותיו, ואפי' טרוד לא מצי להקדים.

אמנם אפשר לומר דהא דנקט מרן דלשון יש מי שאומר, היינו כי אורחיה דמרן, דסברא מחודשת דלא אתפרשא בשאר פוסקים מייתי לה בלשון יש מי שאומר, כמ"ש הסמ"ע (סי' טז, ס"ק ח. סי' כו, ס"ק יג) ודעמיה… והכא נמי דכוותא, דגם להרמב"ם ודעמיה מי שהוא טרוד יכול להדליק כדעת ארחות חיים, אלא דהרמב"ם איירי ברובא דעלמא דלא טרידי. וכן משמע קצת בארחות חיים שהוא מקור דין זה, דלעיל מייתי שני הסברות, ואח"כ כתב מי שהוא טרוד, וכו' דלא גרע וכו'. ומשמע דהוי אליבא דכ"ע. וכן עיקר, דמנקט מילתא מציעתא עדיף". כלומר שאין סתם ויש במרן אלא מה שכתב יש מי שאומר כיון שהיא סברא מחודשת, אבל לעולם מי שטרוד יכול להדליק ולברך מפלג המנחה.

וכתב עוד: "שדעת הר"ן (שבת ט ע"א) בזה דכיון דלא פורש בהדיא בש"ס דקודם שקיעה – לא יצא, וחזינן דבשבת מוכרח קודם השקיעה, אית לן למימר דרבנן השוו את מדותיהם שיהיה הדין שווה בין בחול בין בשבת. ובהכי לא קשה קושית מהר"ב הלוי על הר"ן. אבל ודאי דעת הרמב"ם וסיעתו דהכי תקון ברישא, כדבר האמור", כלומר שדעת הר"ן שכיון שבערב שבת ניתן להדליק מפלג המנחה, חכמים השוו מידותיהם, וגם בחול ניתן להדליק מזמן זה.

והקשה שם על דברי הר"ן: "אך קצת קשה על הר"ן ממאי דאתמר במסכת סופרים פרק ך' מצות הדלקתו משתשקע החמה, וכו' ואם הדליקו ביום – אין נאותין ממנו ואין מברכין עליו וכו', ע"ש. ופשט הלשון משמע דאם הדליק קודם שקיעה – אין מברכין", שהרי במסכת סופרים דימו לנר הבדלה שאין מברכין עליו מבעוד יום.

והנה יש לדון אם מכח הקושיא ממסכת סופרים חזר בו וא"כ לא ניתן להדליק מפלג המנחה, או שכיון שמצינו שגם הר"ן ס"ל הכי אע"פ שיש קושיא מפשט לשון מסכת סופרים בכל זאת הכי נקטינן. והנה החיד"א בספרו כסא רחמים עמ"ס סופרים, ציין תחילה דבריו בברכ"י, וכתב לאחר שהביא דברי השו"ע: "והגם שיש לצדד כמו שצדדתי בברכי יוסף דמאי דנקיט בלשון יש מי שאומר היינו על דרך מה שכתב הסמ"ע זמינין קאמר יש מי שאומר על סברא מחודשת, ע"ש. מכל מקום יותר נראה דהכא הוא פלוגתא כמו שנראה מפשטן של דברים. וכבר כתבתי אני הדל שקצת קשה שלא הזכירו הראשונים והאחרונים בריתא דידן דפשטה מוכח, דאם הדליק מבעוד יום – אין לו לברך, וכל כי האי הוי ליה לאדועי שאינה הלכה, או כלך לדרך זו דכיון דהוי פלוגתא יש להכריע כמו מ"ד דהוי לעיכובא דתניא כוותיה בבריתא שלנו, ועיין מה שכתבתי עוד בברכי יוסף, ועדיין יש לצדד כאשר בלבבו יבין המעיין", כלומר שנסתפק בדבר הלכה למעשה.

ולמעשה כתב המשנ"ב שם (ס"ק ג'): "מפלג המנחה – הוא שעה ורביע קודם צאת הכוכבים, וחשבינן השעה לפי קוצר היום דהיינו שעות זמניות. ויכול לברך ג"כ". וביאר השער הציון (שם ס"ק ה) שמקור דבריו הם: "פרי חדש [ששם כתב שניתן לברך], ועיין בברכי יוסף דנקטינן כן להלכה כהיש מי שאומר". כלומר שאע"פ שיש קושיה מפשט לישניה של מסכת סופרים, הכי נקטינן כיון שאפושי פלוגתא – לא מפשינן. אמנם מה שיש להעיר על דברי המשנ"ב הוא ממה שכתב הברכ"י בספרו כסא רחמים, ומכל מקום אין הכרח שישנה דעתו דכן פשט השו"ע, וכן כתב הפר"ח.

והנה כה"ח (שם ס"ק ג) הביא בסתם דברי המג"א, והוסיף (שם ס"ק י): "יכול להקדים וכו'. ויברך גם כן וכדלקמן סימן תרע"ט בהגה. פרי חדש, משנה ברורה שם. מיהו ממה שכתבנו לעיל אות ג' נראה דהמדליק נר חנוכה קודם שקיעת החמה – לא יברך על הדלקתן. וכתב בספר תפלה לדוד דכן דעתו נוטה. סידור בית עובד אות א'", כלומר דמצדד שמכך שהביא המג"א דברי המסכת סופרים בסתם ס"ל שאין לברך מפלג המנחה. והנה לעיל (ס"ק ז) סתם, וז"ל: "לא מאחרין ולא מקדימין. ודוקא לכתחלה, אבל אם הדליק מפלג המנחה האחרון ואילך – יצא בדיעבד, וכן השליח ציבור מדליק בבית הכנסת בעוד היום גדול, דכיון דאי אפשר כדיעבד דמי, וכן בערב שבת לכל אדם. ב"ח, שיירי כנסת הגדולה בהגהות הטור אות א", כלומר שגם מברכים.

ובפרט שהספק אינו על הברכה אלא בקיום המצווה שלא אמרינן סב"ל כמבואר ברדב"ז (שו"ת הרדב"ז סי' תרכו): "ואף על גב דקיימא לן מחלוקת או ספק בברכות להקל, הנ"מ היכא דנפל המחלוקת או הספק בברכה עצמה, אבל היכא דנפל המחלוקת באופן עשיית המצוה כנדון דידן, ועושה המצוה כדעת אחד מהחולקים – יכול לברך על עשייתה ואינה ברכה לבטלה".

וכתב בביאור הלכה (ד"ה ולא מקדימים):"ולפ"ז לרוב הפוסקים דמפרשי לה דאנר של שבת קאי [הר"ח ורש"י ותוספות והרא"ש ורבינו יונה והמרדכי בריש פ' תפלת השחר], תו אין לנו מקור לדינו של הרמב"ם, וגם הטור בסימן רס"ג נסיב לה לענין שבת, וקצת פלא על השו"ע דסתם בסימן רס"ג ס"ד לענין שבת, וגם בענינינו לענין חנוכה, ואולי דבענינינו סובר הטור ואפשר גם להרמב"ם שהוא מצד הסברא שאינו ניכר לפרסומי ניסא כשמקדים דשרגא בטיהרא מאי מהני…

וע"כ אנו צריכין לומר דמה שאמרו: 'ובלבד שלא יקדים', היינו דוקא שמדליקו בעוד היום גדול שאז אינו מינכר שהוא לכבוד שבת, וכן בענינינו שהוא לשם חנוכה, וכן מוכח לשון השו"ע שם, עי"ש. אבל לא כשמדליקו רבע שעה או אפילו חצי שעה לערך קודם צאת הכוכבים… אנו מוכרחין לומר דזמן של בין השמשות ומעט יותר כעשרה מינוט מקודם, דהוא בסך הכל לערך כ"ה מינוט קודם צאת הכוכבים אינו בכלל 'ובלבד שלא יקדים', והראיה משבת, וכ"ש לפי מה שביררנו לעיל בסימן רס"א מכמה פוסקים דהרמב"ם סובר דצריך להדליק נרות בערב שבת קודם שנתכסה השמש מעינינו [ואינו סובר כר"ת דשני שקיעות הן], והוא הנקרא שקיעה, א"כ בודאי כשמדליק אפי' קודם שקיעה ג"כ אינו בכלל שלא יקדים, אך שלא יקדים הרבה קודם שקיעה, דזהו מה שאמרו 'ובלבד שלא יקדים'. היוצא מדברינו דהמחבר שהעתיק כטור מסוף שקיעה וצירף לזה דברי הרמב"ם שלא יקדים הוא צע"ג". כלומר שמצדד המשנ"ב לומר שניתן להדליק עשר דקות לפני הזמן, ומה שאמרו שלא יקדים היינו הרבה, בין לזמן ההדלקה של הרמב"ם ובין לזמן הדלקה של השו"ע, והיינו אפילו לכתחילה שניתן להדליק בזמן זה.

למעשה – במקום צורך ניתן להדליק מפלג המנחה והלאה ולברך, כמו בערב שבת, וכן יש להוכיח מהא דבית הכנסת מדליקים מבעוד יום.

[17] כתב המשנ"ב (סי' תער"ב ס"ק ד): "שיתן בה שמן עד וכו' – דאם לא ידלוק בלילה ליכא פרסומי ניסא. ואם לא נתן בה שמן רק כשיעור חצי שעה כנהוג בכל יום – יחזור ויתן בה שמן וידליק, ומ"מ לא יחזור ויברך". וביתר ביאור כתב בבה"ל (שם ד"ה "ובלבד שיתן בה שמן עד שתכלה): לכמה פוסקים הוא כחצי שעה אחר צאת הכוכבים שהוא בס"ה שעה וג' רבע שעה מזמן הדלקה. ואסור להשתמש לאורה כל אותו הזמן (אף שהדליקה בעוד היום גדול), ואם כבתה בחול קודם צאת הכוכבים – צריך לחזור ולהדליק אבל לא יברך, דע"פ הדחק אמרינן דמפלג המנחה ולמעלה כבר הותחל המצוה [פמ"ג]", וראה עוד בכה"ח (שם ס"ק יב).

[18] מפני שלאחר חצי שעה לדעת הרמב"ם – אינו מברך, ומפלג המנחה רבים סוברים שיוצא ידי חובה אף לדעת הרמב"ם כפי שנתבאר לעיל.

[19] ראה בהערה הקודמת, שמבואר דמי שטרוד התירו לו רק להדליק מפלג המנחה והלאה דחשיב לילה לחלק מהדינים. וכתב הרמ"א (סי' רסג סעי' ד) בהלכות שבת: "ואם היה הנר דלוק מבעוד היום גדול – יכבנו ויחזור וידליקנו לצורך שבת". ומקור דבריו בתוס' (שבת כ"ה ע"ב ד"ה "חובה") שהביאו דעה שאין צריך לכבותו ולהדליקו ולא להדליק אחרת, ולבסוף הסיקו שצריך לכבותו ולהדליקו שתהא ניכרת ההדלקה לכבוד שבת, וז"ל: "עוד נראה לר"ת שאם היה הנר מודלק ועומד, שצריך לכבותו ולחזור ולהדליקו כדאמר ליה ההוא סבא: "ובלבד שלא יקידים ובלבד שלא יאחר", עכ"ל, וראה בהערה הקודמת דיש הסוברים שגמ' זו נאמרה גם לגבי נר חנוכה וא"כ ה"ה, שיש לכבותו ולחזור להדליקו,

וכך כתב בשער הציון (סי' תער"ב ס"ק ד): "ואם הדליק קודם פלג המנחה – צריך לכבותה ולחזור ולהדליק". וכן כתב כה"ח (שם ס"ק יא): "מפלג המנחה ולמעלה. ואם הדליק קודם פלג המנחה – צריך לכבותה ולהדליקה אחר פלג המנחה, וכן בערב שבת גם כן ידליק אחר פלג המנחה, וצריך שיתן שמן כשיעור שידלק אחר צאת הכוכבים חצי שעה וכמ"ש כאן בשלחן ערוך. אשל אברהם אות א'", והיינו כיון דעדיין לא הגיע זמנה, יש לכבותו ולחזור ולהדליקו, וכשחוזר ומדליקו בזמנו – יברך, כיון שלא עלתה לו מקודם.