פרק יט – תענית ואבלות בימי חנוכה
תענית ציבור
- אין גוזרים תענית על הציבור בימי החנוכה, וכמו כן אין להתענות תענית יחיד (תענית חלום [וראה לקמן סעי' ד', או תענית ביארצייט) בימי החנוכה[1].
תענית בערב ובמוצאי חנוכה
- בעניין קביעת תענית ביום שלפני ואחרי החנוכה [דהיינו בכ"ד בכסליו ובג' בטבת] -נחלקו הפוסקים, ולהלכה – מותר להתענות בהם. ומכל מקום, אם אין צורך מיוחד – טוב לדחות את התענית[2].
תענית ער"ח
- הנוהג להתענות בכל ערב ראש חודש – אינו מתענה בערב ראש חודש טבת, אלא יתענה בערב חנוכה[3].
תענית חלום
- אין מתענין תענית חלום בימי החנוכה, מלבד על חלומות מסוימות שמותר להתענות אם נפשו עגומה עליו[4], ואלו הם:
א. הרואה ס"ת שנשרף[5].
ב. הרואה יום הכיפורים בשעת נעילה, וי"א הרואה יוה"כ אפילו שלא בשעת נעילה[6].
ג. הרואה קורות ביתו[7] או שיניו שנפלו[8]. ודווקא שיניו שנפלו, אבל הרואה לחייו שנשרו – חלום טוב הוא, דמתו היועצים עליו רעה (ובלבד שלא כאבו לו השיניים באותו יום).
ד. י"א הרואה שקורא בתורה[9].
ה. י"א שהרואה שנושא אשה – צריך להתענות, מכיון שהנושא אשה נמחלים לו כל עוונותיו והראו לו משמים שצריך מחילה על עוונותיו[10].
ו. חלומות שאמרו בפרק "הרואה"[11] שהם רעים[12] [וראה בהרחבה במאמר מרדכי-שבת ח"ב פ"מ סעי' ח'-י"ג].
כפרה למתענה
- המתענה תענית חלום (בדברים שמתענים עליהם) בחנוכה – צריך להתענות תענית נוספת לכפרה, בימי החול שאחר החנוכה[13].
- המתענה תענית חלום בחנוכה שחל בראש חודש – טוב שיתענה אם יכול שתי תעניות כנגדה, אחת מצד חנוכה והשנייה על ביטול עונג ראש חודש[14].
נשבע להתענות
- אדם שנשבע להתענות בימי החנוכה – השבועה חלה עליו, וצריך להתענות בחנוכה[15].
הספד
הספד בחנוכה
- בימי חנוכה אין מספידין את המת, בין בפניו ובין שלא בפניו. אמנם, מותר להספיד תלמיד חכם בפניו[16].
- מותר להספיד את המת בכ"ד בכסליו [יום שלפני חנוכה] וכן בג' בטבת [יום שאחרי חנוכה][17].
דיני אבל
אבלות בחנוכה
אבל ואונן בהדלקה
אונן
- אונן – ידליק נרות חנוכה בלא ברכות כלל, וטוב ביותר שימנה שליח שידליק עבורו נרות, ומכל מקום אין השליח מברך, ואם גר עם אשתו, או עם בניו הגדולים ידליקו הם ויברכו[20].
אבל בשבעה
- אבֵל אפילו בשבעת ימי אבלותו – ידליק נרות חנוכה בביתו ויברך את כל הברכות כולל ברכת "שהחיינו" וכל שכן אבל תוך השלושים או השנה[21].
אבל בבית כנסת
- מנהג האשכנזים שאבל תוך ל' יום או אבל על אביו או אמו תוך י"ב חדש – לא ידליק בבית הכנסת בלילה הראשון של חנוכה, כי חוששים שכאשר יברך "שהחיינו" יראה הדבר כשמחה בצבור, אך הספרדים לא נהגו כך אלא לגבי אבל תוך ימי השבעה. ואפילו במקום שלא נהגו להזמין אבל להדליק בבית הכנסת בלילה הראשון, אם הזמינוהו – לא יורידוהו[22].
- ספרדי המתפלל בבית אבל בחנוכה – אומר הלל בברכה, וגם האבל יאמר ההלל בברכה. אבל אדם שהוא אבֵל (בתוך שבעה) מבני אשכנז – לא אומר הלל, ושאר הציבור יאמרו הלל בביתם או שהאבל יוצא מהחדר בשעה שאומרים שם הלל, ויש מבני אשכנז שאומרים הלל[23].
אבל בהלל בביהכ"נ
- אבֵל מבני אשכנז שבא לבית הכנסת, בחנוכה – יכול להיות שליח ציבור באמירת הלל, ולבני אשכנז שאין האבל אומר הלל, אם הוא ניגש להיות שליח ציבור – יתפלל עד הלל ולאחר מכן אדם אחר יחליף אותו. והנוהגים שאבל אומר הלל – יכול להיות גם שליח ציבור באמירתו[24].
אבל בסעודת חנוכה
- אסור לאבל להשתתף בסעודות שעושים לכבוד חג החנוכה[25].
יארצייט
יארצייט בחנוכה
- אדם שיום היארצייט [תאריך הפטירה] או השלושים של אחד מהוריו או של אחד מקרוביו שחייב להתאבל עליהם חל באחד מימי החנוכה: למנהג הספרדים – יעלה לקברם לפני החנוכה, ולמנהג האשכנזים – עולים לקברם גם בתוך ימי החנוכה. והעולים לקבר בימי החנוכה, יאמרו שם תהילים וקדיש, אך לא יעשו השכבה[26].
הליכה לקברי צדיקים
- גם למנהג הספרדים מותר ללכת בתוך ימי החנוכה לקברות צדיקים שלא נמצאים בתוך בית קברות (כגון: מערת המכפלה, קבר רחל, וכדו'), כיון שצדיקים במיתתם קרואים חיים[27].
אמירת צידוק הדין
- נוהגים לומר צידוק הדין על הנפטר בשבעת ימי האבל, בימים שאומרים בהם תחנון. ויש נוהגים לומר צידוק הדין גם בימים שלא אומרים בהם תחנון, ואנחנו נוהגים שלא לומר צידוק הדין ביום שלא אומרים בו תחנון, ומכל מקום כל אחד יעשה כמנהגו[28].
מנהגי 'יארצייט'
- מצווה על האדם להתענות ביום שנפטרו בו הוריו[29], אך אם נפטרו הוריו בימי חנוכה – אינו מתענה בימים אלו, אלא יעסוק בתורה ויאמר קדיש, ומדליק נר לעילוי נשמתם.
[1] במגילת תענית (פרק ט') [ומובא בגמ' שבת כא ע"ב]: "בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון, דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון", וכן פסק בשו"ע (סי' עת"ר סעי' א'): "בכ"ה בכסליו שמונת ימי חנוכה ואסורים בהספד ותענית".
והגמ' בראש השנה (יח ע"ב) דנה האם מגילת תענית בטלה או לא, והנ"מ אם קובעים תענית בחנוכה: "איתמר: רב ורבי חנינא אמרי: בטלה מגילת תענית, רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי אמרי: לא בטלה מגילת תענית וכו'. מתיב רב כהנא: מעשה וגזרו תענית בחנוכה בלוד, וירד רבי אליעזר ורחץ, ורבי יהושע וסיפר, ואמרו להם: צאו והתענו על מה שהתעניתם! אמר רב יוסף: שאני חנוכה דאיכא מצוה. אמר ליה אביי: ותיבטיל איהי, ותיבטל מצותה! אלא אמר רב יוסף: שאני חנוכה דמיפרסם ניסא". ועוד נאמר במשנה תענית (פרק ב' משנה י'): "אין גוזרין תענית על הצבור בראש חדש, בחנוכה, ובפורים". וע"ע ברמב"ם (הלכות תעניות פ"א ה"ז), וכך פסק מרן בשו"ע (סי' תי"ח סעי' ב'): "ראש חודש אסור בתענית. אין גוזרין תענית על הצבור בראשי חדשים, חנוכה ופורים". וראה להלן סעי' ג' מה הדין אם יחיד קיבל על עצמו להתענות מספר ימים, ונפל בהם ראש חודש.
[2] במשנה תענית (טו ע"ב): "כל הכתוב במגילת תענית דלא למספד לפניו – אסור, לאחריו – מותר, רבי יוסי אומר: לפניו ולאחריו – אסור. דלא להתענאה בהון לפניו ולאחריו – מותר. רבי יוסי אומר: לפניו – אסור, לאחריו – מותר", ובגמ' (שם יח ע"א): "איתמר: רבי חייא בר אסי אמר רב: הלכה כרבי יוסי, ושמואל אמר: הלכה כרבי מאיר. ומי אמר שמואל הכי? והתניא: רבן שמעון בן גמליאל אומר: ומה תלמוד לומר: בהון, בהון שתי פעמים? לומר לך שהן – אסורין, לפניהן ולאחריהן – מותרין. ואמר שמואל: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל! – מעיקרא סבר, כיון דליכא תנא דמיקל כרבי מאיר – אמר הלכה כרבי מאיר, כיון דשמעיה לרבן שמעון דמיקל טפי – אמר הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, וכן אמר באלי אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יוסי. אמר ליה רבי חייא לבאלי: אסברא לך, כי אמר רבי יוחנן הלכה כרבי יוסי – אדלא להתענאה".
וכתב הרמב"ם בהל' חנוכה (פ"ג ה"ג): "וימים אלו הן הנקראין חנוכה והן אסורין בהספד ותענית כימי הפורים". וביאר הרב המגיד (שם ה"א): "ודע שדעת רבינו (=הרמב"ם) כדעת האומר שחנוכה ופורים אינן אסורים בהספד ותענית אלא הן עצמן, אבל לפניהם ולאחריהם – מותרין, וכשאמרו פ"ק דר"ה (י"ט:) לא בטלה מגילת תענית לענין חנוכה ופורים, דוקא ביומן, אבל לפניהם ולאחריהם – בטלה, וזהו שאנו מתענין בי"ג באדר", וראה בכס"מ (הלכות אבל פי"א ה"ג), ע"ש.
וכך כתב הטור (סי' תרפ"ו): "ואף על גב דקי"ל בטלה מגילת תענית, בחנוכה ופורים לא בטלה, וא"כ לפניהם ולאחריהם נמי אסור, כדאיתא במסכת תענית דבכ"מ שנאמר: דלא למספד בהון, לפניהם ולאחריהם נמי אסור, אפ"ה נוהגין להתענות בי"ג דלא עדיף לפניהם ולאחריהם דחנוכה ופורים משאר יומי דמגילת תענית, וכיון ששאר הימים בטלו עיקרן ומותר להתענות בהן, אף על גב דחנוכה ופורים לא בטלו עיקרן לפניהם ולאחריהם מיהא מותר. ועוד יש סמך מיהא דאיתא בגמרא: י"ג זמן קהילה לכל היא, פי' שהכל מתקבצין לתענית אסתר, ובאין בני הכפרים לעיירות לומר סליחות ותחנונים, לפי שבו נקהלו לעמוד על נפשם והיו צריכין רחמים ואנו עושין כמו שהם היו עושין בימי מרדכי ואסתר".
וכתב הב"י שם: "וכן כתב הרא"ש בפרק קמא דמגילה (סי' ח'), וכן כתבו התוספות בפרק ב' דתעניות (יח ע"א ד"ה רב) דהא דאמרינן חנוכה ופורים לא בטלו, רוצה לומר הדינים שלהם לעשותן יום טוב ודלא להתענאה בהון, אבל בדינים שלפניהם בטלו. ותירצו עוד דכיון דיום שלפני הפורים נתבטל מיום טוב דידיה שהיו רגילים לעשות בו, ונתבטל יום טוב שלו, הכי נמי יש לנו לומר שיתבטל משום טעם יום שלפני הפורים". וכתב בערך השולחן (שיירי ערך השולחן דין א') בשם הראנ"ח (ח"ג סי' ו') לחלק בין התירוצים של התוס', שלפי תי' הראשון של תוס' גם בחנוכה או ביום שלאחר פורים יהיה מותר לצום, אך לתי' השני של תוס' אפשר שיהיה אסור.
וכתב עוד הב"י שם: "והר"ן הקשה על זה בפרק שני דתעניות (ז ע"א סוף דיבור ראשון) וכתב שהרז"ה (המאור מגילה ד ע"א) תירץ דכיון דפורים דברי קבלה, ודברי קבלה כמו דברי תורה, והוי ליה כשבתות וימים טובים, דתניא (ר"ה יט ע"א): הם אסורים, לפניהם ולאחריהם – מותרין לפי שהם דברי תורה, ודברי תורה אין צריך חיזוק", וכתב הראנ"ח (שם) שלפי טעם זה, דווקא ימי הפורים שהם כדברי קבלה מותר לפניהם ולאחריהם, משא"כ בחנוכה אסור להתענות לפניו ולאחריו.
והביא הב"י שם עוד שיטה: "ובשם הרב אלברגילוני אמרו דכיון דקיימא לן דבטלה מגילת תענית אלמא דעתן של חכמים להקל ולבטל, ולפיכך אף על פי שלא בטלו חנוכה ופורים אין לנו להחמיר בהם, ודי לנו לפסוק כשמואל שפסק בגמרא: הלכה כרבי שמעון בן גמליאל דאמר לפניהם ולאחריהם – מותר, עד כאן". כלומר שלפי הר"י אלברגילוני פוסקים כשמואל, וממילא מותר בין לפניהם ואחריהם וה"ה בחנוכה.
וכתב עוד הב"י שם: "כתב הרמב"ם בפרק י"א מהלכות אבל (ה"ג): מותר לספוד לפני חנוכה ופורים ולאחריהם, והוא מהטעמים שכתבתי. ובהגהות מיימוניות כתוב בריש הלכות תענית (אות ב') רבינו שב"ט כתב דחנוכה ופורים לפניהם ולאחריהם – מותר, דחנוכה מפרסמא ניסא, גם מנהג כל ישראל להתענות ביום שלפני פורים. מיהו אין זה ראיה, דתענית אסתר שמא שאני דחשיב לן כתענית חובה, כיון דהוי מדברי הגאונים ומנהג כל ישראל, אבל תענית רשות – לעולם אסור, עכ"ל. ומיהו לפי התירוצים שכתבתי לעיל תענית רשות נמי שרי, והכי נקטינן". מכך שתלה דברי הרמב"ם בתירוצים הקודמים משמע שלא ס"ל כחילוקו של הראנ"ח, וכן כתב ערך השולחן, כי גם דברי חנוכה כדברי קבלה משום שהנס מפורסם וכדכתב הגהות מיימוניות, אמנם לתי' השני של בעל הגהות מיימוניות יצא ששאר תענית – אסור.
והוסיף הב"י שם: "ואחר כך הביא (הרא"ש שם סי' ח) הא דאמרינן בסוף פרק קמא דראש השנה (יח ע"ב – יט ע"ב) דאף על גב דבטלה מגילת תענית חנוכה ופורים לא בטלו, וכתב עליו: אית דבעי למימר כיון דלא בטלו אוקמו אדינייהו ולפניהם ולאחריהם – אסור, ואית דאמר: לא עדיף לפניהם ולאחריהם משאר יומי מגילת תענית, וכן מסתבר, ולכן נהגו להתענות בשלשה עשר באדר. ולמאי דפרישית לעיל (סי' א) זמן קהילה לכל הוא הוי תענית אסתר תקנת חכמים אף קודם שבטלה מגילת תענית, עכ"ל. וגם המרדכי האריך שם (סי' תשעו) לתת טעם למה מתענין ערב פורים". והנה מדברי הרא"ש מבואר שכיון שביטלו את ימים הטובים שנקבעו במגילת תענית ה"ה שביטלו ימים שלפניהם בחנוכה ופורים, ואה"נ שגם בחנוכה מותר להתענות לפני ואחרי ולכן לא חילק הב"י.
אמנם דעת הר"ן שאסור, וז"ל: "ולענין הלכה, משמע ודאי דקי"ל כר' יוחנן, דאע"ג דפליג עליה שמואל, הא קי"ל דשמואל ורבי יוחנן – הלכה כר' יוחנן", עיי"ש בהרחבה שביאר דעת רבי יוחנן שאסור להתענות לפניו אבל לאחריו מותר. והר"ן על הרי"ף מסכת תענית דף ז ע"א הביא שיטה נוספת שזה דעת הראב"ד, וז"ל: "אבל הראב"ד ז"ל אומר: אף על פי שבטלה מגילת תענית, אעפ"כ אין גוזרין אותן הימים תענית על הצבור לכתחלה", ועיי"ש שהקשה הר"ן על דברי הראב"ד, והביא שם דברי הר"י אלברגילוני והביא הב"י (סי' תקע"ג) דברי הראב"ד והר"ן, והסיק הב"י שמותר להתענות לפניו כיון שמגילת תענית התבטלה, ולכן גם תענית ציבור – מותר, וראה עוד בלקט יושר עמ' מ"ב.
ואפשר שכן דעת הרז"ה לענין חנוכה [וראה ברמב"ם הל' נדרים פ"ג ה"ט שס"ל שאין להם דין כדין תורה, אלא צריכים חיזוק] [הרי"ף בתענית לא הזכיר את המחלוקת, ובמגילה דף ב ע"ב הביא את הפלוגתא ופסק להחמיר, וראה שם בהר"ן שאינו מהרי"ף]. וראה במאירי (תענית יח ע"א): "אף חנוכה ופורים פי' מגדולי המפרשים שלא נשאר בהם דין מגילת תענית אלא לעצמם, הא לפניהם ולאחריהם – מותרים, ורוב מפרשים חולקים עמהם לומר שאף לפניהם ולאחריהם – אסור", כלומר שהמאירי מצדד שאה"נ פורים וחנוכה יהיו אסורים לפניהם ואחריהם.
וראה עוד בלקט יושר (עמ' מ"ב) שכתב שכן המנהג שלא לדקדק כלל במגילת תענית, לא ליחיד ולא לציבור.
לסיכום: מבואר שדעת התוס' בתי' א' והרא"ש, והרב אלברגילוני, והרב המגיד בדעת הרמב"ם, והגהות מימוניות בתי' א' והטור והב"י שמותר להתענות לפניהם ולאחריהם. ומאידך דעת המאירי שאסור.
וכתב השו"ע (סי' תרפ"ו סעי' א): "בחנוכה ופורים – מותר להתענות לפניהם ולאחריהם", ועוד (תקע"ג, א') כתב: "הלכתא: בטלה מגלת תענית, וכל הימים הכתובים בה מותר להתענות בהם וכל שכן לפניהם ולאחריהם, חוץ מחנוכה ופורים שאסור להתענות בהם בעצמם, אבל לפניהם ולאחריהם – מותר". ודייק המאמר מרדכי (ס"ק א') שדעת השו"ע שמותר לקבוע גם תענית ציבור, הביאו כה"ח (שם ס"ק ג'). וכדברי השו"ע כתב הט"ז (ס"ק א'), וכן כתב המטה יהודה שאין להורות בזה אלא כדברי השו"ע, וכמנהג העולם, וכן כתב החיד"א בספרו יוסף אומץ (אות תתרס"ז), וכך כתב בלקט הקציר עמ' רצ"ו (סימן כ"א או' י"א) שכן תיקן הרב המופלא החיד"א. הובאו דבריהם בהערה ג'.
אולם הב"ח כתב: "עוד כתב הרז"ה לפסק הלכה דבלאחריהם – מותרין בין בהספד בין בתענית כר' יוחנן, והיא דעת הר"ן בפ"ב דתעניות ושלא כדברי ה"ר אפרים, אבל בלפניהם פסקו הרז"ה והר"ן שאסור וראייתם ברורה מסוגיית התלמוד, וכן נראה להורות לאסור בלפניו דחנוכה, דאף הרא"ש ורבינו שכתבו דלא עדיף וכו' והכי מסתברא אינו אלא לתת טעם למנהג שמתענין בי"ג שלא נמצא בתלמוד, וכיון דבמסקנא הסכימו לפירוש רבינו תם בזמן קהילה לכל היא דתקנת חכמים היא להתענות בי"ג אף קודם שבטלה מגילת תענית, אם כן אין צורך להך סברא דלא עדיף וכו' והדברים כפשטן בתלמוד דלא בטלו כל עיקר אפילו בלפניהם אלא שהרז"ה סובר דבלפניו דחנוכה אף על פי שאסור להתענות מותר בהספד עיין שם. והכי נקטינן לאסור תענית בלפניו דחנוכה ומותר בהספד אבל בלאחריו הכל שרי ודלא כמ"ש בשלחן ערוך (ס"א) בחנוכה ופורים מותרים להתענות לפניהם ולאחריהם ודוק", כלומר שהכריע שאסור להתענות בערב חנוכה אבל בלאחריו או בהספד – מותר, וכן כתב הפר"ח.
כתב המג"א (שם ס"ק א'): "וב"ח כתב דבחנוכה אסור להתענות לפניו, ובאמת יש נוהגים להתענות לפני חנוכה תמורת ערב ראש חדש ואין לשנות מנהגא, אבל לכתחלה לא ינהוג כן. ועל כל פנים אסור לגזור בו תענית צבור (ראנ"ח מים עמוקים סימן ו') ואף ביום שלאחריו – אסור (כנה"ג סימן עת"ר בהגה"ט)", והביאו החיי אדם (כלל קנ"ד סעי' ד'), וכן כתב בשולחן גבוה (ס"ק א'), וכן כתב המשנ"ב (ס"ק א'), אולם כה"ח (ס"ק ה') כתב: "ומכל מקום נראה, דהנכון לעשות התרה ולהתענות בכ"ג בכסליו לאפוקי נפשיה מפלוגתא, וגם בלאו הכי הוא מקדים ואינו מתענה בזמנו, ויש לעשות המצוה מושלמת מכל הצדדין", כלומר שגם למי שיש מנהג שישנה את מנהגו.
וכתב עוד המשנ"ב שם: "ועכ"פ אסור לגזור בו תענית צבור. וכן יום ראשון דאחר חנוכה אף דיחיד מותר להתענות בו, תענית צבור אסור לגזור בו", וראה בשער הציון (ס"ק ד'), והיינו כשיטת הראב"ד. וכן כתב כה"ח (ס"ק ג') דלאחריו שרי להתענות. וכתב כה"ח (ס"ק ד'): "הרב מהר"י זיין בשו"ת שערי ישועה כ"י אורח חיים שער ז' סימן א' אסר בערב חנוכה לגזור תענית, ושם סימן ב' תשובה להרב מהר"ש שהעלה דמותר לגזור תענית צבור אף במקום שנהגו שלא להתענות ערב חנוכה, ושם סימן ג' תשובה ממהר"י זיין סובב הולך על תשובת מהר"ש הנזכר ולחזק דבריו הראשונים, וכתב דהמשמרה היו עושים אותה בכ"ג כסליו. ברכי יוסף סימן תר"ע אות ג'. וכן הראנ"ח בתשובה (ח"ג סימן ו') אסר לגזור תענית בכ"ד בכסליו. והביאו דבריו כנסת הגדולה בהגהות הטור סימן תר"ע ומגן אברהם בסימן זה ס"ק א', אליה רבה שם אות ב'".
ובמועד לכל חי (סי' כ"ז סעי' ב') כתב: "זכור אל תשכח לעשות התיקון ביום משמרת ערב ראש חודש כסליו כפי אשר סידר בספר מעשה הצדקה בדף קל"א וקל"ב, ומשמרת ערב ראש חודש טבת אנחנו נוהגים לעשות התענית ביום כ"ג כסליו, וכשחל כ"ג בשבת אז הוא ביום א"ך, ועיין בספר שערי תשובה סימן תר"ע, ובכנסת הגדולה, ושיירי כנסת הגדולה משם מוהראנ"ח, ובאר היטב, ונוהג כצאן יוסף, וברכי יוסף, וזכור לאברהם חלק א', ונהר שלום, וקיצור של"ה, ומשחא דרבותא דף ס"ד ע"ב וג', ואליהו רבה וזוטא, ובעיר פירארה קיימו וקבלו להתענות ערב חנוכה כי ניצולו בלילה ההוא מן הדליקה, פחד יצחק מערכת ח' דף מ"ד ע"א".
והנה כיון שהתוס' והרא"ש סוברים שמותר להתענות, וכן נראה שדעת הרמב"ם וכן סוברים רוב הראשונים, וכן פסק השו"ע וכן ס"ל לכמה אחרונים, אע"פ שהרבה אחרונים חלקו עליהם – הלכה כדברי השו"ע, ומכל מקום, אם אין צורך מיוחד – טוב לדחות את התענית.
[3] כתב כה"ח (סי' תי"ז ס"ק י'): "יש חסידים ואנשי מעשה שנוהגין להתענות בערב ראש חודש, וכתוב בספר מנות הלוי שהטעם הוא שתענית בא להם במקום שעיר שהיו מביאין על מיעוט הירח. כנסת הגדולה בהגהות הטור, מגן אברהם ס"ק ג', אליה רבה סימן תי"ח, פרי חדש בסימן זה, ברכי יוסף אות א'. ועיין בספר חסידים סימן צ"ז שכתב שחכם אחד צוה לבנו שלא יעברו עליו יותר משלושים יום בלא תענית, ואם כן גם לזה מועיל תענית ערב ראש חודש. והאחרונים כתבו דתענית יום אחד לשלושים יום הוא טוב לרפואת הגוף ועל כן יניח אותו בערב ראש חודש, ומכל מקום לא יתכוין לזה אלא לעשות רצונו יתברך".
ראה בהערה ב', וכתב בלקט הקציר עמ' רצ"ו (סימן כ"א אות י"א): "כשהייתי בליוורנו שנת התקס"ד ראיתי אותם שמתענים, תענית ערב ראש חודש בערב חנוכה ושאלתי על זה, ואמרו לי שזה נתקן ע"פ הרב המופלא החיד"א". ובנוהג כצאן יוסף (אות תתרס"ז): "והמתענים ערב חנוכה מפני שאינם יכולים להתענות בערב ראש חודש טבת נוהגים לאכול קודם שתשקע החמה, דהוי תענית ההוא להם כערב ראש חודש שאין משלימין, לכן אוכלים קודם זמן ההדלקה דשרי לאכול אפילו כדי שביעה" [וראה למועד לכל חי סי' כ"ז סעי' ע"ב שכתב על דברי נוהג כצאן יוסף: "ולדידי אינו נכון, דהרי אסור לאכול כדכתב שם דף מ"ח ע"א כשהגיע זמן הדלקה ומה גם בענין זה דבעינן קודם שתכלה רגל מן השוק, אלא יטעום מתיקה וקאב"י וכיוצא כדי להדליק בשמחה, וכענין בדיקת חמץ וברכת הלבנה, והוא ברור"].
וכתב עוד במועד לכל חי (סי' כ"ז סעי' ב'): "זכור אל תשכח לעשות התיקון ביום משמרת ערב ראש חודש כסליו כפי אשר סידר בספר מעשה הצדקה בדף קל"א וקל"ב, ומשמרת ערב ראש חודש טבת אנחנו נוהגים לעשות התענית ביום כ"ג כסליו, וכשחל כ"ג בשבת אז הוא ביום א"ך… ומכל מקום בערב ראש חודש עצמו אנו חוזרים ללמוד התהלים בכנופיא בשעת מנחה כשאר החדשים ולומר יהי רצון של ראש חדש, ובו ביום יעשה כמו שכתב בספר מעשה הצדקה שם", וכן כתב כה"ח (סי' תרפו ס"ק ה'): "יש נוהגין להתענות לפני חנוכה תמורת ערב ראש חודש, ואין לשנות מנהגא, אבל לכתחלה לא ינהוג כן. מגן אברהם שם, אליה רבה שם. ומכל מקום נראה דהנכון לעשות התרה ולהתענות בכ"ג בכסליו לאפוקי נפשיה מפלוגתא, וגם בלאו הכי הוא מקדים ואינו מתענה בזמנו, ויש לעשות המצוה מושלמת מכל הצדדין", וראה בהערה ב' שלדעת הרבה ראשונים, וכן לפי פסק השו"ע, ניתן להתענות בערב חנוכה, כלומר בכ"ד, ולכן המתענה תענית של ערב ראש חודש – יתענה ביום כ"ד.
[4] ראה בהערה י"ד.
[5] ראה שו"ע (סי' פר"ח סעי' ה'), ובמג"א (שם ס"ק ח'), ובמשנ"ב שם (ס"ק ט"ז), וכה"ח שם (ס"ק נ"ב).
[6] ראה שו"ע (שם) ובמג"א שם (ס"ק ז'), וכה"ח שם (ס"ק נ"ז).
[7] ראה שו"ע (סי' פר"ח סעי' ה') ובמג"א שם (ס"ק ט'), ומשנ"ב שם (ס"ק י"ז). וכה"ח שם (ס"ק ג"ן, ה"ן).
[8] ראה ביאור הלכה (סי' פר"ח ד"ה "או שיניו"), אליה רבה (שם ס"ק י"ד), כה"ח (שם ס"ק ג"ן).
[9] ראה שו"ע (סי' פר"ח סעי' ה'). ובטעם הדבר, ראה אליה רבה (סי' פר"ח אות י"ד*) וע"ע כה"ח (ס"ק ט"ן, ס').
[10] ראה בהערה קודמת.
[11] ברכות (נד ע"א).
[12] שו"ע (סי' פר"ח סעי' ה').
[13] כתב הלקט יושר (ח"א, או"ח, עמוד מב): "פעם אחת הייתי מתענה תענית חלום בחנוכה, ולערב אני רוצה לאכול רק כנגד פת שחרית ולא הסעודה, ואמר לי: צריך אתה להדליק קודם שתטעום, ואמר: צריך אתה להתענות מיד אחר חנוכה תענית אחר, עיין בפ"ק דשבת בסימ' אשירי בחדושיו דר' מענדלין זצ"ל". וכן פסק השו"ע (סי' תי"ח סעי' ה'): "המתענה בר"ח או בחנוכה ופורים תענית חלום – צריך למיתב תענית לתעניתה", עכ"ל, וביאר המשנ"ב שם (ס"ק י"ג) שמדובר בתענית שמותר להתענות בשבת, וז"ל: "תענית חלום – שמותר להתענות אפילו בשבת ויו"ט וכדלעיל בסימן רפ"ח". וכתב המשנ"ב עוד שם (ס"ק י"ד) שלמרות זה צריך להתענות "תענית לתעניתו" כדי לכפר עליו על שביטל עונג ראש חודש וכמו לעיל סימן רפ"ח לענין שבת.
וכתב במועד לכל חי (סי' כ"ז סעי' ע"ב): "מתענין תענית חלום בחנוכה וצריך למיתב תענית לתעניתיה, כנסת הגדולה ממרן בית יוסף, והגהות מיימוניות. ועיין בקונטרס כף החיים סימן ל' אות נ"ח מה שכתבתי שם בסייעתא דשמיא, ועיין עמודי שמים, ואשל אברהם בפריו סימן תר"ם, והמתענה תענית חלום בשבת מה שצריך למיתב תענית לתעניתיה יניחנו עד אחר חנוכה, לבוש, וכנסת הגדולה".
[14] כתב בא"ח (ש"ש ויקרא סעי' ט'): "ובסה"ק רב פעלים ח"א או"ח סי' כ"ט, נשאלתי אם התענה תענית חלום בר"ח שחל בשבת, או ביום טוב שחל בשבת, דיש כאן שתי קדושות, אם די לו בתענית יום אחד, או אם צריך להתענות שני ימים כנגד ב' קדושות. והבאתי ראיות לדבר זה ופלפלתי בהם, ושוב הבאתי דברי הגאון מש"ז בסי' רפ"ח סק"ג, דפשיטא ליה מסברא דנפשיה ביום טוב שחל בשבת והתענה תענית חלום דדי לו בתענית אחד לתעניתיה, יע"ש. ושוב הבאתי דברי הרב לקט הקמח בהלכות שבת דף ט"ל ע"א דפשיטא ליה אם התענה תענית חלום בשבת שיש בו ב' קדושות, כגון שבת ור"ח או שבת ויו"ט, דדי לו בתענית אחד. אך חכם אחד היה דעתו דיתענה ב' ימים, ע"ש. וראיתי להרב תוספת שבת שהביא דברי הרב לקט הקמח הנז', ודעתו היא דלא יספיק לו תענית יום אחד, לדעת הסוברים דתענית ציבור אינו עולה וכו', יעו"ש. ואנא עבדא הבאתי בס"ד ראיה ברורה דלא יועיל תענית יום אחד אלא צריך שני ימים, מפני שחילל ב' קדושות", עכ"ל.
אמנם ראה בביאור הלכה (סי' פר"ח סעי' ד' ד"ה "מה") שכתב: "וה"ה אם היה יום טוב שחל בשבת והתענה בו תענית חלום די ביום אחד לבד [פמ"ג וש"א]", וא"כ ה"ה הכא שיספיק לו תענית אחת.
וע"ע כה"ח (שם ס"ק כ"ח) שהסיק: "אמנם מסיק שם התוספת שבת באפשר לומר דיום אחד אינו עולה לשתי קדושות של שבת ויום טוב, יעו"ש. וכן העלה הרב רי"ח טוב ז"ל בשו"ת רב פעלים חלק א' סימן כ"ט יעו"ש".
[15] בשו"ע (תענית סי' תק"ע סעי' ג'), כתב: "אם נשבע להתענות בחנוכה ופורים – חלה שבועה עליו, כיון שאינן אלא מדרבנן", עכ"ל. ומג"א שם (ס"ק ח') כתב שלדעת הרמב"ם לא חלה עליהם שבועה, והלכה כדברי השו"ע.
[16]בגמ' שבת (כא ע"ב): "מאי חנוכה? דתנו רבנן: בכ"ה בכסלו, יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון". תרגום: ימי חנוכה שמונה הם שלא לספוד בהם ולא להתענות בהם. וכך נפסקה הלכה בשו"ע (סי' עת"ר סעי' א'), וכתב השו"ע (שם סעי' ג'): "אין מספידין בהם אלא לחכם בפניו", וכדין חול המועד, וכן כתב השו"ע ביו"ד (סי' ת"א ס"ק ה'): "נשים בחול המועד מענות, דהיינו שכולן עונות כאחת; אבל לא מטפחות, דהיינו להכות כף על כף. בראש חדש, חנוכה ופורים, מענות ומטפחות, אבל לא מקוננות, דהיינו שאחת מדברת וכולן עונות אחריה. נקבר המת, לא מענות ולא מטפחות; והני מילי לאינש דעלמא, אבל לתלמיד חכם, בין בחול המועד בין בראש חדש, חנוכה ופורים, מענות ומקוננות כדרכן בחול; והני מילי בפניו, אבל שלא בפניו – לא. ויום שמועה אפילו רחוקה – כבפניו דמי".
וע"ע למשנ"ב (סי' תקמ"ז ס"ק י"ב, כ"ו) ובבה"ל (שם סעי' ג' ד"ה שמותר), ובשער הציון (סי' ת"כ ס"ק א) שכתב שכיום אין תלמיד חכם (והוא ע"פ הרמ"א ביו"ד סי' רמ"ג סעי' ב'), שמותר להספיד אותו בראש חודש ובחול המועד וה"ה לחנוכה (ע' אליה רבה סי' ת"כ סק"ב הביאו הפמ"ג א"א אות א'), אמנם המהרי"ט (חו"מ סי' מ"ז) כתב שגם כיום יש דין ת"ח, וכן פשט השו"ע שפסק כן למעשה, וכן כתב הברכ"י (חו"מ סי' ט"ו אות ג'), וכן הביא בשולחן גבוה (סי' תקמ"ז) שבעל כרם שלמה עשה מעשה רב והספיד בחול המועד סוכות את הגר"י קובו. וכן כתב בזכרונות אליהו (יו"ד, הלכות אבילות מערכת ר'), וכן פסק כה"ח (סי' ת"כ ס"ק א', סי' תקמ"ז ס"ק כ"ג). וראה בגשר החיים (פי"ג אות י') שכתב שכיום נהגו להספיד לת"ח בפניו בר"ח, חנוכה ופורים.
[17] כן כתב הרמב"ם בפירוש בהלכות אבל (פי"א ה"ג), וע' בכ"מ שם. וכתב הרמב"ם בהל' חנוכה (פ"ג ה"ג): "וימים אלו הן הנקראין חנוכה והן אסורין בהספד ותענית כימי הפורים". וביאר הרב המגיד בה"א "ודע שדעת רבינו כדעת האומר שחנוכה ופורים אינן אסורים בהספד ותענית אלא הן עצמן, אבל לפניהם ולאחריהם – מותרין. וכשאמרו פ"ק דר"ה (דף יט ע"ב) לא בטלה מגילת תענית לענין חנוכה ופורים דוקא ביומן, אבל לפניהם ולאחריהם – בטלה, וזהו שאנו מתענין בי"ג באדר".
וכתב השו"ע (סי' תרפ"ו סעי' א'): "בחנוכה ופורים – מותר להתענות לפניהם ולאחריהם". וכתב המשנ"ב (ס"ק א'): "וכן בהספד – שרי", והוסיף בשער הציון (ס"ק א'): "ובאמת לרוב הפוסקים הספד קיל מתענית, וכן כתב הב"ח דבהספד – בודאי שרי". וכ"כ כה"ח (שם ס"ק ב').
[18] כתב הרמב"ם (הל' אבל פי"א הלכה ג'): "וכן אין מספידין את המת בחנוכה ובפורים ולא בראשי חדשים, אבל נוהגין בהן כל דברי אבלות". ולגבי פורים – ראה בשו"ע (סי' תרצ"ו, וביו"ד סי' ת"א סעי' ז') ובכה"ח (סי' תרצ"ו ס"ק כ"ב) ובשו"ת מאמר מרדכי (ח"ג סי' כה).
[19] כן כתב הב"י (ס"ס עת"ר) וכן פסק השו"ע (יו"ד סי' ת"א סעי' ד'): "אין חולצין כתף במועד, ואין מברין בו אלא קרוביו של מת; אבל הקרובים – מברין. וה"ה לחנוכה ופורים וראש חדש". והביאו כה"ח (סי' עת"ר ס"ק י"ט).
[20] ראה בפרק ה' סעי' י"ד, ובהערה שם.
[21] ראה בפרק ה' סעי' ט"ו ובהערה שם.
[22] ראה בפרק ה' סעי' טז ובהערות שם.
[23] ראה בפרק טז סעי' כ"ו ובהערה שם.
[24] ראה בפרק ט"ז סעי' כ"ז ובהערה ל"ח.
[25] במסכת שמחות (פרק ט' הלכה ט"ו) נאמר: "על כל המתים כולן – אסור לילך לבית המשתה עד שישלימו לו שלשים יום, על אביו ועל אמו – כל שנים עשר חודש, אלא אם כן היתה משתה של מצוה".
ובגמ' מועד קטן (כב ע"ב): "על כל המתים כולן – נכנס לבית השמחה לאחר שלשים יום, על אביו ועל אמו – לאחר שנים עשר חדש. אמר רבה בר בר חנה: ולשמחת מריעות. מיתיבי: ולשמחה ולמריעות שלשים יום! – קשיא. אמימר מתני הכי: אמר רבה בר בר חנה: ולשמחת מריעות – מותר ליכנס לאלתר".
והקשה הרא"ש (שם סי' מ"ב) בשם הראב"ד, שבברייתא מבואר שסעודת מצוה קיל מרשות, ולעומת זה בגמ' מבואר שסעודת רשות קיל מסעודת מצוה, ותירץ הראב"ד (הובא ברא"ש): "האי לשם שמים דשרי היינו שהוא משיא יתום ויתומה או עני ועניה לשם שמים ואם לא יכנס שם יתבטל המעשה, אבל בנישואי עשיר שהזמינו לסעודה כדי להתכבד בו – אסור ליכנס שם. ירושלמי (הלכה ח): אם היתה חבורת מצוה או קידוש החודש – מותר. חבורת מצוה, כגון: חבורת פסח חבורת אכילת קדשים ומעשר שני, וכן כל דבר שצריך בעצמו אף על גב שאוכל בחבורה ויש שם משתה ושמחה ובכל זה לא התירו אלא משלשים ואילך באביו ובאמו, אבל תוך שלשים לכל סעודה שבעולם – אסור, כך נ"ל הראב"ד ז"ל". כלומר שסעודת מצוה שעושה אותה לשם שמים מותר להשתתף בה לאחר ל' יום לאבא ואמא, אבל אם לא מכווין לשם שמים – לא.
אמנם בנימוקי יוסף (שם יד ע"א, ד"ה בין כך) תירץ תירוץ אחר: "וי"ל דההוא לשום שמים מיירי בסעודת מצוה דליכא שמחה, כגון ברית מילה דאיתא צערא דינוקא אי נמי במשיא יתום ויתומה שאם לא יכניס הוא יתבטל המעשה" (ראה ב"י, יו"ד סי' שצ"א), כלומר לתירוץ א, דווקא סעודה שאין בה שמחה, ב. שהטעם ביתום ויתומה הוא מחמת שבלעדיו יתבטל השמחה, ולא מחמת שזה סעודת מצוה לשם שמים [וראה בביאור הגר"א ס"ק ד' שהבין שהראב"ד והנמוק"י לא פליגי].
וכתב הב"י (יו"ד סי' שצ"א): "והרמב"ן בתורת האדם כתב על דברי הראב"ד: ולי נראה דחבורת מצוה, כגון קידוש ראש חודש ואכילת קדשים ופסח, אף על פי שאוכל בחבורה ויש שם משתה ושמחה מותר לאחר שבעה, וברייתא דקתני ואם היתה חבורת מצוה ארישא נמי תניא, ומשיא יתום ויתומה אינו מחוור להתיר לזה סעודה שלהם, עכ"ל", כלומר דדעת הרמב"ן בסעודת יתום ויתומה אסור להשתתף אף אם מחמת כן יתבטל, ומיקל דווקא בסעודת קדוש החודש, ואכילת קודשים ופסח, ואפילו מיד לאחר שבעה.
והביא הטור (יו"ד סי' שצ"א) את השיטות הנ"ל והוסיף: "ויש נוהגין להקל בכניסת בית המשתה ולהסב שם בשעת שמחה, והם אמרו שלא אסרו אלא לאכול עמהם בשעת שמחה, אבל הכניסה שם מותרת שאין שמחה בלא אכילה ושתיה. וה"ר יהודה אלברצלונ"י כתב כן, שכתב: יש נוהגים ליכנס תוך י"ב חדש לחופה לשמוע הברכה או לבקר אבל לא לאכול, ויש מחמירין שאין נכנס כלל. והרמב"ן כתב שאסור ליכנס שם כלל בין בשעת אכילה בין בשעה שעוסקים שם במזמוטי חתן וכלה, וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל וכן נוהגים באשכנז דכל י"ב חדש עומד חוץ לבית לשמוע הברכות ואינו נכנס לבית כלל", כלומר שלדעת הר"י אלברצלונ"י מותר להכנס לסעודת מצוה אם נכנס בלי לאכול ולשתות, ודעת הרמב"ן והרא"ש לאסור בזה.
להלכה כתב השו"ע (יו"ד סי' שצ"א סעי' ב'): "על כל מתים נכנס לבית המשתה – לאחר שלשים יום; על אביו ועל אמו – לאחר י"ב חדש. ואף אם השנה מעוברת – מותר לאחר י"ב חדש. ומיהו שמחת מריעות שהיה חייב לפרוע אותה מיד – מותר לעשותה מיד אחר שבעה. אבל אם אינו חייב לפרעה – אסור ליכנס לה עד ל'. ועל אביו ועל אמו, אף על פי שחייב לפרעה – אסור עד לאחר י"ב חדש". מדבריו משמע שסעודת מצווה אסורה בכל אופן, וקל ממנה סעודת מריעות שאם חייב לפרוע – יכול.
ועוד שם (סעי' ג') הביא שיטת הר"י והרמב"ן, וכתב: "ליכנס לחופה שלא בשעת אכילה, לשמוע הברכות, יש מתירין ויש אוסרין; אלא עומד חוץ לבית לשמוע הברכות", כלומר דפסק שאף לא לאכילה אסור להיכנס, אלא עומד חוץ לבית.
וכתב הרמ"א שם (סעי' ב): "אבל סעודת מצוה דלית ביה שמחה – מותר ליכנס בה, כגון פדיון הבן או סעודת ברית מילה – מותר לאכול שם אפילו תוך שבעה, ובלבד שלא יצא מפתח ביתו (ת"ה סי' רס"ח). ויש אוסרין בסעודת ברית מילה (מרדכי). והמנהג שלא לאכול בשום סעודה בעולם כל י"ב חדש, אם הוא חוץ לביתו, ובתוך הבית מקילין שאוכל בביתו בסעודת ברית מילה, וכ"ש בשאר סעודות שאין בהם שמחה. אבל בסעודת נישואין – יש להחמיר, כן נראה לי". כלומר שבתחילה הביא להקל כשיטת הנמוק"י ובתנאי שיהיה לאחר ל' יום וכמו הראב"ד, ולמעשה כתב שניתן להקל כן רק בתוך הבית שלו אבל לא במקום אחר. ולגבי שאר קרובים בתוך ל' – ראה ב"ח וש"ך (ס"ק ג') ופת"ש (ס"ק ג').
וראה בש"ך (יו"ד סי' רמ"ו ס"ק כ"ז) על סיום מסכת: "והיא סעודת מצוה דאפילו אבל תוך י"ב חודש על אביו ואמו יכול לסעוד שם וכו', ועיין שם. גם מהרש"ל כתב בפ' מרובה סי' ל"ז דסיום מסכתא סעודת מצוה היא", וכן כתב בבית הילל (סימן שצ"א ס"ק ב'), וכתב הפת"ש (ס"ק ה') שה"ה בבר מצוה.
וכתב בגליון מהרש"א (שם ס"ק ג) על דברי הרמ"א: "אבל סעודת מצוה. סעודה בליל שבת בשבוע שנולד בה זכר, סעודת חינוך הבית שרוצה לחנוך ביתו בתורה ובמצות, סעודת בר מצוה אם מחנכין הנער לדרוש, סעודת שדוכין, סעודת חנוכה – כולהו הוו סעודת מצוה, שיירי כנסת הגדולה [הגה"ט אות ו-ט]". וכ"כ בגשר החיים (פרק כא סעי' ח, ו'). וראה בברכ"י (ס"ק ב') ובשיורי ברכה (ס"ק א'), אמנם כל זה לדעת הרמ"א שמקל בסעודה של מצוה שאין בה שמחה, אבל לדעת מרן השו"ע שמה שהקילו בירושלמי זה דווקא בקידוש החודש או בחבורת פסח, אבל בשאר סעודת מצווה אף שאין בה שמחה – אסורה, ה"ה בסעודת חנוכה. ונראה שאף לדעת הרמ"א יש לפקפק בזה היות שסעודת חנוכה אינה מצווה אלא רשות, כמבואר בשו"ע (סי' עת"ר סעי' ב'), וא"כ בכה"ג גם הרמ"א לא התיר. ואין להקל משום זמירות ותשבחות שנעשה על ידי זה כסעודת מצוה שזה אסור לאבל [הערת העורך: וכן כתב באג"מ (יו"ד ח"ג סי' קסא), וז"ל: "ולגבי סעודת חנוכה, מי שעושה סעודה אינו סעודת מצוה לענין זה, ולכן אף אם עושה אחד, אין האבל רשאי לילך, וגם לסעודת איזה האדמורי"ם בחנוכה אין לילך"]. וראה מש"כ במאמר מרדכי-צרור החיים (פרק י"ב עמ' 60).
[26] כתב הב"י (יו"ד סי' שד"מ): "כתב הכל בו (סי' קיד דף פו.) שנהגו בנרבונא שביום שביעי בצאתו מבית הכנסת הולך האבל לבית הקברות, ואם חל יום שביעי בראש חודש אינו הולך לבית הקברות ולא לקטן", והביאו באר הגולה שם, וכתב שהוא הדין לחנוכה, שאין לעלות לבית הקברות.
כתב המג"א בהל' פורים (סי' תרצ"ו סעי' ה'): "אסורים בהספד. ומקום שנהגו שביום ז' הולכין על הקבר לקונן – אסור בפורים, אלא האבל לבדו ילך שם עם חזן א' ויאמר לו השכבה. ואפי' בערב פורים אסור לילך שם שלא יחשבו העולם שאבילות נפסק מחמת פורים (ר"ש לוי י"ג, כנה"ג)". וכתב בגשר החיים (פרק כט סעי' ה): "דעיקר ההקפדה הוא ללכת בפורים לקונן שם, אבל לומר שם בבית הקברות מזמורי תהילים אפשר דשרי", וכתב על דברי המג"א שכתב לומר שם השכבה: "אולם כבר נהגו הכל שאין אומרים השכבה כלל אף ביחיד לא בפורים וגם לא בשאר ימים שאין אומרים בהם תחנון", וכתב שם שכיום נהגו ללכת לבית הקברות בימי החנוכה, רק שאין אומרים שם השכבה. וכן כתב בשו"ת דבר משה (יו"ד סי' סח) לענין אסרו חג, והובא בס' עקרי הד"ט (יו"ד, לו, לה) וכתב שם שהפני אהרן (סימן כז) חולק עליו וסובר שאין אומרים השכבה באסרו חג.
אולם בספר מועד לכל חי (סי' כז סעי' יא) כתב שם שמי שיש לו יארצייט יקדים לעלות יום או יומיים לפני חנוכה, כדברי הכלבו. וכן כתב הבן איש חי (ש"ר וישב-חנוכה סעי' כב): "בחנוכה אין הולכים לבית הקברות ביום יארציי"ט כנהוג. ומי שיש לו יארציי"ט בתוך ימי חנוכה – ילך קודם חנוכה". וכן כתב בכה"ח (סי' עת"ר ס"ק כ"ג).
[27] וכתב בשער רוח הקודש (לט ע"א): "דע כי עיקר כל היחודים הם או לייחדם בעת שתשתטח על קברי צדיקים וכו', ובשבתות וימים טובים וראש חודש לא תשתטח כי אז נפשותם עולות למעלה ואינם מושגות, ואפילו בחול המועד תוכל להתפלל עליהם אבל לא תייחד יחודים". וכתב בספר שבחי המהרח"ו, שפעם אחת שלחו רבו האר"י ז"ל על קברי צדיקים בחול המועד להתפלל עליהם, ורק בשבת וביום טוב ובראש חודש הזהירו שלא ילך. ע"ש. וכן כתב בשער הגלגולים (הקדמה לח): "ופעם אחת שלחני על קברי צדיקים בחול המועד להתפלל עליהם אבל לא נשתטחתי". וראה עוד בשער רוח הקודש (לט ע"א): "והיחוד של ראש חדש. תייחדנו ביום ראש חודש בדוקא. ואפילו להשתטח בקבר הצדיק ביום ר"ח, על ידי יחוד זה תוכל, משא"כ בשאר היחודים". משמע שאף שאר תפילות אין לאומרם, אבל יחוד זה כן. והביא כן המהרש"ם בספר אורחות חיים (סי' תקפ"א ס"ק י"ד, הובא גם בדעת תורה סימן תקפ"א) [וראה עוד בשער הגלגולים (הקדמה ל"ח, מ"ט ע"א) שמשמע שכן השתטח בקברי צדיקים, שכתב: "ביום א' דחול המועד של פסח הלכתי עמו לכפר אחד הנקרא עכברא, ושם נכנסנו במערת ר' ינאי… ושם הדביק נפשו בנפש ר' ינאי"]. מכל זה משמע שמותר ללכת לקברי צדיקים בימים שלא אומרים תחנון, רק אין לומר על קברם יחודיים.
והנה כתב במועד לכל חי (סי' כז סעי' יא): "בחנוכה לא ילך לבית הקברות לזיהר"א (השתטחות), משנה כסף דף קס"ב ע"א". אמנם הבא"ח (ש"ר וישב-חנוכה סעי' כב) כתב: "אבל הולכין להשתטח על קברות הצדיקים זיע"א. וכן המנהג פה עירינו שהולכין על מצבת אדונינו יהושע כה"ג בתוך ימי חנוכה בער"ח", והכה"ח (סי' עת"ר ס"ק כ"ג)הביא דברי הבא"ח.
[28] השו"ע בהלכות ראש חודש (או"ח סי' ת"כ סעי' ב') כתב: "אומרים צדוק הדין וקדיש". וביאר המשנ"ב (ס"ק ב') הטעם שאומרים הוא: "שאינו הספד אלא הודאה וקבלת דין שמים".
וכתב הרמ"א שם: "ואין נוהגין כן. ועיין בי"ד סי' ת"א ס"ו בהגה. וכן בכל הימים שאין אומרים בהם תחנון". וביאר המשנ"ב (ס"ק ג): "שמרגיל להספד".
וכתב השו"ע (יו"ד סי' ת"א סעי' ו') לעניין חול המועד: "אומרים על המת צדוק הדין וקדיש, כדרכן. וכן ביום טוב שני; אבל ביום טוב ראשון, כיון שאין מתעסקים במת – אין אומרים אותו", וכתב הרמ"א שם: "ויש חולקין שלא לומר צדוק הדין במועד (הטור הביא כמה רבוותא), וכן המנהג פשוט במדינות אלו שלא לומר צדוק הדין בכל הימים שאין אומרים בהם תחנון (במנהגים)".
וכתב כה"ח (סי' ת"כ ס"ק ב'): "בטור הביא פלוגתא, דחכמי גרמיזא אומרים אותו דרך הילוך, וחכמי מגנצא אין אומרים אותו אלא על אדם גדול, והרי"ץ גיאת כתב: נהגו מימות זקנים הראשונים שלא לומר צדוק הדין בראש חודש חנוכה ופורים, ותלמידי רש"י כתבו בשמו שאומרים צדוק הדין וקדיש אפילו בחול המועד, יעו"ש. והשלחן ערוך פסק כתלמידי רש"י, משום דכן הוא דעת הרמב"ם כמו שכתב בבית יוסף. וכתב הרא"ש דטעם תלמידי רש"י לפי שצדוק הדין וקדיש אינו הספד אלא הודאה וקבלת דין שמים, יעו"ש, והביאו בית יוסף וב"ח. ועל כן כיון דאיכא פלוגתא בזה נהרא נהרא ופשטיה, ובמקום שאין מנהג ידוע – שב ואל תעשה עדיף".
וכתב המשנ"ב (סי' עת"ר ס"ק י"ב): "שא"א ביום שא"א בו תחנון וכן לקמן בסימן תרפ"ג, ע"ש", וכתב בשער הציון (ס"ק י"א): "ואף דבעניננו מצדד הט"ז דיוכל לומר צדוק הדין לחכם בפניו כיון שמספידין עליו, לעיל בסימן ת"כ סיים הט"ז גופא דבחנוכה ופורים יש להחמיר בזה [יד אפרים]". ולמעשה כל אחד יעשה בזה כמנהגו.
[29] נהגו להתענות ביום שנפטרו בו ההורים, כמובא בבית יוסף (יו"ד סי' תג) בשו"ע (או"ח סי' תקס"ח סעי' א, ז) וברמ"א (יו"ד סי' תב סעי' יב). וראה בכה"ח (או"ח סי' תקס"ח ס"ק ע"ה).
ובטעם הדבר כתב בספר חסידים (סי' רלא-רלב) שיש להצטער במיתת אדם חשוב (וודאי שאין חשוב כמיתת אב או אם), כמו שמצאנו אצל דוד שהתענה על שאול, ועוד שאב ובן גוף אחד חשבינן. וכן הביא בספר מטה משה (סי' תשסד). ובלבוש (יו"ד סי' תב סעי' יב) כתב: "שיעשה תשובה מפני הסכנה דרע מזליה ביום שמת בו אביו או אמו". ובשו"ת רב פעלים (ח"ד או"ח סי' מא) הוסיף עוד טעם, מפני "שבתענית ישנו עילוי וכפרה לנפש הנפטר, ובאותו היום השעה צריכה לכך טפי משאר עתים", עכ"ד. וכן הובא בכה"ח (או"ח סי' תקסח סקע"ה), והוסיף עוד טעם: "ועוד יש לומר הטעם על פי מה שכתבנו לעיל סימן נ"ה אות ך' בשם האר"י ז"ל כי אמירת הקדיש לא לבד מועיל שהציל את נפש המת מגיהנם אלא גם כן להכניסו בגן עדן ולהעלותו ממדרגה למדרגה, ועל כן היה נוהג הרב האר"י ז"ל לאומרו בכל שנה ושנה ביום שמת בו אביו ואמו, יעו"ש. ועל כן יש להתענות ביום ההוא ולחזור בתשובה כדי שיוכל לעלות נפש אביו למדרגה היותר עליונה, ואז גם אביו יתפלל בעדו שעשה לו נחת רוח".
