הכרזה על ראש חודש ותענית
א – מנהג ישראל להכריז בשבת קודם "ראש חודש" על ראש החודש שעתיד לחול באותו שבוע, ובאיזה ימים יחול. על שם הכרזה זו נקראת השבת: "שבת מברכים" [פרטי דיני הכרזת החודש – ראה מאמר מרדכי שבת (חלק ב' פרק ל"ז)][1].
ב – הכרזת "ראש חודש" בבית הכנסת אינה קידוש החודש, אלא "סימנא בעלמא", שהרי כיום אין אנו מקדשים את החודשים בפועל אלא סומכים על חכמים, שראו שהסמיכה עתידה להתבטל מישראל וקידשו את החודשים עד זמן ביאת הגואל צדק[2]. ולכן אם לא הכריזו על ראש החודש בבית הכנסת – אין זה מעכב.
ג – נוהגים להכריז גם על זמן המולד[3].
ד – מכריזים על ראש חודש "אב" [המכונה: "מנחם אב"] בשבת שלפניו ככל ראשי חודשים אחרים. אמנם, בעבר נהגו [על פי מנהג קדום] לא להכריז על ראש חודש "אב", כדרך הפסוק באיוב[4]: "במספר ירחים אל יבא"[5] (ויש מבני אשכנז שנוהגים כך גם היום), אולם המנהג הנכון – להכריז גם על ראש חודש "אב"[6].
ה – אין משנים מנוסח הכרזת החודש בראש חודש "אב", ואומרים את הנוסח הרגיל כמו בכל שאר שבתות מברכים. אמנם, יש מוסיפים ברכה מיוחדת: "יהפכהו הקדוש ברוך הוא עלינו ועל כל עמו ישראל לטובה"[7].
ו – יש נוהגים להוסיף בנוסח הכרזת ראש חודש "אב" את הפיוט "מחדש חדשים", ויש להם על מי לסמוך[8]. אמנם, גם למנהגם – אין לומר תוספת זו במנגינה של קינה[9]. ומכל מקום, המנהג הטוב ביותר הוא לומר את הנוסח הרגיל כבכל שבתות מברכים, וכך ראוי לנהוג.
הכרזת תענית
ז – מנהג הספרדים להכריז על תעניות י"ז בתמוז ועשרה בטבת בשבת שלפניהם[10].
ח – מכריזים על התענית אחרי קריאת ההפטרה וברכותיה, לפני "אשרי יושבי ביתך"[11].
ט – אין מכריזין על תעניות תשעה באב, יום הכיפורים ותענית אסתר בשבת שלפניהם[12], וסימנך: "אכ"ף עליו פיהו"[13] (=אב, כיפורים, פורים). כמו כן אין מכריזין על צום גדליה[14].
י – מנהג בני אשכנז לא להכריז על אף אחד מן התעניות, כפי שכתב הרמ"א: "ומנהג האשכנזים שלא להכריז שום אחד מהם"[15]. ויש חלק מקהילות הספרדים שנהגו כאשכנזים בזה ולא היו מכריזים על אף אחד מן התעניות[16]. ומכל מקום ראוי שהגבאים יכריזו בלשונם או שיתלו מודעה (ולאו דוקא בנוסח של הספרדים) שצום פלוני יחול ביום פלוני. וטוב להכריז גם על זמני תחילת התענית, דהיינו זמן עלות השחר ועל זמן סיום התענית. וכל זאת, משום שכחו של יצר הרע גדול להטעות את הציבור ולהביא להם שכחה, ובפרט בי' בטבת שהוא יום הקדיש הכללי למי שלא יודע יום פטירת קרובו שצריך להזכיר לומר עליו באותו יום קדיש[17].
יא – כיום, טוב שיעשו ערוצי הקודש אם יכריזו על ימי התענית שצריך להתענות בהם[18].
יב – בין לנוהגים להכריז על התענית ובין לנוהגים שלא להכריז על התענית, אם לא הכריזו על התענית בבית הכנסת – חייב הציבור להתענות, ואין ההכרזה מעלה או מורידה בעצם החובה להתענות[19].
יג – הנוהגים להתענות תעניות בה"ב – צריכים להכריז עליהם, בין האשכנזים ובין הספרדים[20].
יד – נוסח הכרזת התענית הוא: "אחינו בית ישראל שמעו: צום (לשבעה עשר בתמוז – הרביעי), (לעשרה בטבת – העשירי) יהיה יום פלוני". ומברכים את עם ישראל בכך שהצומות יהפכו לששון ושמחה, ומוסיפים את הפסוק מזכריה[21]: "יהפוך אותו הקדוש ברוך הוא לששון ולשמחה, כדכתיב: "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי (י"ז בתמוז) וצום החמישי (ט' באב) וצום השביעי (צום גדליה) וצום העשירי (עשרה בטבת) יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמעדים טובים, והאמת והשלום אהבו'"[22].
טו – י"ז בתמוז שחל בשבת ונדחה ליום ראשון – נוהגים הספרדים להכריז על הצום בשבת, י"ז בתמוז עצמה, בנוסח הבא: "אחינו בית ישראל שמעו: צום הרביעי היה צריך לחול ביום שבת אבל נדחה ליום ראשון, ומחר הוא יום התענית".
טז – גם במקום שלא נהגו להכריז בנוסח הכרזת התענית המקובל: "אחינו בני ישראל שמעו" – מותר להכריז על הצום בשבת שלפני צום י"ז בתמוז דחוי, כדי להזכיר לציבור שביום ראשון זה יחול יום תענית דחוי.
[1] – כתב אבודרהם (סדר ראש חודש): "שבת קודם ראש חודש אחר קריאת ההפטרה קודם "אשרי" – מכריז שליח צבור ומודיע לקהל באיזה יום יחול ראש חדש או אם יהיה יום אחד או שני ימים, ואומר תחילה: 'יהי רצון מלפני [אלוהי] השמים לכונן את בית חיינו', כך אומרים ברוב המקומות בספרד". והביאו הכנסת הגדולה (הגהות הבית יוסף סימן רפ"ד סעי' ו'). וכן כתב בעל תיקון יששכר, וכן הוא המנהג, וכן משמע ברמ"א (סי' רפ"ד סעי' ז'), מגן אברהם (סי' תי"ז ס"ק א'). וכך כתב המשנה ברורה (סי' תי"ז ס"ק א'): "מנהג קדמונינו לברך את החודש בשבת שלפני ר"ח", וראה בשער הציון (שם ס"ק א').
וכתב המגן אברהם (סי' תי"ז ס"ק א'): "וכתוב בספר יראים דאין זה קידוש בית דין אלא שמודיעים להעולם מתי ראש חודש", עכ"ל. והביאו כה"ח (שם ס"ק ז'). ובמשנ"ב (שם ס"ק א') כתב: "ואין ברכת ראש חודש כקידוש החודש שהיה מלפנים, אלא שמודיעים להעולם מתי יחול ראש חודש ויזהרו בכל הלכות החודש", עכ"ל.
[2] – ראה לעיל הערה הקודמת, מג"א (סי' תי"ז ס"ק א): "וכתב בס' יראים דאין זה קידוש בית דין אלא שמודיעים לעולם מתי ראש חודש". וכתב בספר המצוות לרמב"ם (מצות עשה קנ"ג): "מצוה זו לא יעשה אותה לעולם זולת בית דין הגדול לבד, ובארץ ישראל לבד. ולכן בטלה הראייה אצלנו היום בהעדר בית דין הגדול כמו שבטלה הקרבת הקרבנות בהעדר המקדש. ובזה יטעו המינין הנקראים בכאן במזרח קראין. וזה הוא שורש גם כן שלא יודו בו גם כן זולתינו מכלל הרבנים והולכים עמהם באפלה חשכה. ובכאן שורש גדול מאד משרשי האמונה לא ידעהו ולא יתבונן במקומו אלא מי שדעתו עמוקה. וזה שהיותנו היום בחוצה לארץ מונים במלאכת העבור שבידינו ואומרים שזה היום ראש חדש וזה היום יום טוב, לא מפני חשבוננו נקבעהו יום טוב בשום פנים אלא מפני שבית דין הגדול שבארץ ישראל כבר קבעוהו זה היום ראש חודש או יום טוב. ומפני אמרם שזה היום ראש חדש או יום טוב יהיה ראש חדש או יום טוב, בין שהיתה פעולתם זאת בחשבון או בראיה, כמו שבא בפירוש (ספר' אמור פ"י): 'אלה מועדי י"י מקראי קדש, אשר תקראו אתם' – אין לי מועדות אלא אלו, כלומר שיאמרו הם שהם מועדות, אפילו שוגגין אפילו אנוסין אפילו מוטעין, כמו שבאתנו הקבלה. ואנחנו אמנם נחשב היום כדי שנדע היום שקבעו הם, ר"ל בני ארץ ישראל, בו ר"ח כי במלאכה הזאת בעצמה מונין וקובעין היום, לא בראיה. ועל קביעתם נסמוך, לא על חשבוננו, אבל חשבוננו הוא לגלויי מילתא. והבן זה מאד, ואני אוסיף לך באור. אילו איפשר דרך משל שבני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל, חלילה לאל מעשות זאת כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל, ולא יהיה שם בית דין ולא יהיה בחוצה לארץ בית דין שנסמך בארץ, הנה חשבוננו זה לא יועילנו אז כלום בשום פנים, לפי שאין לנו רשות שנחשב בחוצה לארץ ונעבר שנים ונקבע חדשים אלא בתנאים הנזכרים כמו שבארנו, 'כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם' (ישעי' ב; מיכה ד). וכשיתבונן מי שיש לו שכל שלם לשונות התלמוד בכונה הזאת יתבאר לו כל מה שאמרנוהו ביאור אין ספק בו", עכ"ל. ועוד כתב הרמב"ם (קידוש החודש פ"ה הלכה א-ג): "כל שאמרנו מקביעות ראש החדש על הראייה ועיבור השנה מפני הזמן או מפני הצורך, אין עושין אותו אלא סנהדרין שבארץ ישראל או בית דין הסמוכים בארץ ישראל שנתנו להן הסנהדרין רשות, שכך נאמר למשה ולאהרן (שמות יב, ב): 'החדש הזה לכם ראש חדשים', ומפי השמועה למדו איש מאיש ממשה רבינו שכך הוא פירוש הדבר: עדות זו תהיה מסורה לכם ולכל העומד אחריהם במקומם, אבל בזמן שאין שם סנהדרין בארץ ישראל – אין קובעין חדשים ואין מעברין שנים אלא בחשבון זה שאנו מחשבין בו היום. ודבר זה הלכה למשה מסיני הוא, שבזמן שיש סנהדרין – קובעין על הראייה, ובזמן שאין שם סנהדרין – קובעין על חשבון זה שאנו מחשבין בו היום ואין נזקקין לראייה, אלא פעמים שיהיה יום שקובעין בו בחשבון זה הוא יום הראייה או קודם לו ביום או אחריו ביום, וזה שיהיה אחר הראייה ביום פלא הוא ובארצות שהן למערב ארץ ישראל. ומאימתי התחילו כל ישראל לחשב בחשבון זה? מסוף חכמי תלמוד בעת שחרבה ארץ ישראל ולא נשאר שם בית דין קבוע, אבל בימי חכמי משנה וכן בימי חכמי תלמוד עד ימי אביי ורבא על קביעת ארץ ישראל היו סומכין".
ובכיוצא בזה כתב ערוך השולחן (סימן תי"ז סעי' ז'): "וזהו הכל בזמן שעדיין היתה סנהדרין וחכמים סמוכים בארץ ישראל, ועכשיו אנו סומכין על החשבונות מלוחות השנים דהלל הנשיא, נכד נכדו של רבינו הקדוש, כשראה הפיזור הגדול של בני ישראל שנתפזרנו בארבע כנפות הארץ וביטול הסנהדרין והסמיכות, עמד הוא ובית דינו הגדול וחישבו החדשים והשנים ע"פ דיני התורה וחכמת המזלות, וקידשו החדשים עד סוף העולם. ולזכרון זה אנו עומדים ומברכים את החדש ר"ח פלוני ביום פלוני. ועיקר סמיכתינו על חשבונם של הלל הנשיא והחכמים הסמוכים שהיו בימיו, והם קידשו כל החדשים וכל המועדים, והם עיברו כל השנים הראוים להתעבר עד סוף העולם. ולכשיבא גואל צדק אז נקדש עוד כל חדש בפ"ע כימי קדם. וכל זה ביאר הרמב"ם בספרו הגדול ובמנין המצות מצוה קנ"ג [והרמב"ן שם ג"כ דעתו כן, ופלפל שם עם הרמב"ם, וזהו מסקנתו, וגם כוונת הרמב"ם כן הוא, כמ"ש שם בעל מגילת אסתר, ע"ש ודו"ק]". וע"ע כה"ח (סי' תי"ז ס"ק ז').
[3] – שערי אפרים (שער י' סעיף לז), כה"ח (סי' תי"ז ס"ק ח').
[4] – איוב (פרק ג' פסוק ו').
[5] – והתרגום באיוב (ג', ה') מפרש ש"במנין ריש ירחא לא יעול". וכתב הכנה"ג (סי' רפ"ד הגב"י סעי' ו'): "וכתוב בהגהה אשר סביב המרדכי אשר נדפס בקראקא [סוף תענית]: ראיתי בתוספות דשבת שלפני ר"ח אב אין מכריזין, משום דכתיב [איוב ג, ו]: "….במספר ירחים אל יבא". ודחה, דאדרבה יותר טוב להכריז כדי לברך את ישראל, שהזמן מוכן לפורענות. ובעל תקון יששכר בדף נ"ז כתב: "יש מקומות שאין מכריזים אותו, ויש מקומות שמכריזים אותו ואומרים: 'יהפכהו הקדוש ברוך הוא עלינו ועל כל עמו ישראל לטובה', במקום 'יחדשהו' וכו' עד כאן. ומקומינו מקום שנהגו להכריז הוא, אלא שאומרים קודם ההכרזה קינה מיוסדת על הכרזת ראש חדש ואומרים: מי שעשה נסים בניגון נשבר ונדכה".
והביאו במגן אברהם (סי' תי"ז ס"ק א'): "ובכ"ה (=ובכנסת הגדולה) כ' שיש מקומות שאין נוהגין לברך ר"ח אב", עכ"ל. וביאר במחצית השקל שם: "כמדומה ראיתי בספר א' (אח"ז מצאתיו בהגהת מרדכי פרק אלו מגלחין בשם תוספתא, ודחה שם טעם זה, ודין זה הובא לקמן בעט"ז ר"ס תקמ"ט, ע"ש) הטעם, שאיוב קילל את יומו ואמר: 'במספר ירחים אל יבא', ודרך אסמכתא הואיל וחודש זה של פורעניות לכן אין מברכים אותו כשאר חדשים", עכ"ל. וכן הביא המשנ"ב (שם ס"ק א'): "ויש מקומות שאין נוהגין לברך ר"ח אב, משום שהוא חודש של פורעניות", עכ"ל.
[6] – ראה כה"ח (סי' תי"ז ס"ק ה'). וכן נוהגים בארץ-ישראל וכן נהגו רבים מבני אשכנז (לוח אר"י להרב טיקוצ'ינסקי) כהרב החיד"א, ובאמת פסוק זה אמר איוב על עצמו כשהוא נולד ש"במספר ירחים אל יבא", ולא נאמר הפסוק על חודש אב, ובפרט שהרי גם נאמר (שם פס' ז'): "הנה הלילה ההוא יהי גלמוד, אל תבוא רננה בו", ואנו אומרים הלל בר"ח אב.
[7] – עיין כה"ח (סי' תי"ז ס"ק ה').
[8] – בסידור בית מנוחה (עמ' 388) הובא נוסח: "מחדש חדשים". וכן בספר כתר שם טוב (גאגין) (ח' ד-ו עמ' 74-75) כתב שיש נוהגים להכריז החודש בנוסחא זו של "מחדש חדשים".
[9] – כתב החיד"א ב'לדוד אמת' (כ"ד סעי' ב'): "החזנים שלפני חודש אב אומרים 'מחדש חדשים' בקול קינה, ומאריכים בזה לקונן כל הנוסח – לא יפה עושים לעורר בשבת בכי יגון ואנחה, ובמקום זה יותר טוב שיבכו ויקוננו בט"ב באמת כראוי, ויתעוררו כפי חיובינו על חילול שמו ח"ו וחילול תורתו וגלות השכינה ח"ו כמה מאות שנים בעוה"ר. אי איישר חילי – אבטליניה קול המצר לישראל בשבת קודש, ובפרט שהראשונים ביטלו במקומותינו הקינות בשבת".
[10] – בבית יוסף (סימן תק"ן) הביא משם הרב דוד אבודרהם: "בשבת שקודם לצומות הללו אחר קריאת ההפטרה קודם אשרי – צריך שיכריז שליח צבור להודיע לקהל באיזה יום יחול הצום. ואומר: 'אחינו ישראל שמעו! צום פלוני ביום פלוני. יהפוך אותו הקב"ה לששון ולשמחה כמו שהבטיחנו בנחמות. ונאמר אמן'". וכ"פ בשו"ע (סימן תק"נ סעיף ד'): "בשבת קודם לצום – מכריז שליח צבור הצום, חוץ מט' באב וצום כפור וצום פורים, וסימנך: אכ"ף עליו פיהו". ויש מי שאומר שהכרזת התענית באה בגלל שצריך לקבל תענית מראש. וכמו שבכל תענית יחיד צריך אדם לקבל התענית עליו ביום קודם לכן במנחה, כך בתעניות הללו שהם בגדר מנהג שקיבלו עליהם, כיון שכעת אין שעת שמד, לכן מכריזים עליהם, שזה כמו "קבלת הצום" (ועיין להגר"א שם).
[11] – ב"י (סי' תק"ן בשם אבודרהם), כה"ח (שם ס"ק כ"ד).
[12] – שו"ע (סי' תק"ן סעי' ד'). וע"ע כה"ח (שם ס"ק כ"ו) שהטעם – לפי שהם ידועים לכל.
[13] – משלי (ט"ז, כ"ו).
[14] – ראה כה"ח (סי' תק"ן ס"ק כ"ז). וע"ע במהר"א אזולאי בהגהותיו ללבוש (סי' תק"ן אות ב').
[15] – כתב הרמ"א (סי' תק"ן סעי' ד'): "ומנהג האשכנזים שלא להכריז שום אחד מהם". ומקור המחלוקת היא, שהאבודרהם אומר שצריך שהש"צ יכריז כדי להודיע לקהל באיזה יום יחול הצום, והרמ"א (בדרכי משה) סתם ולא פירש מה הטעם שאין מכריזין. אולם הובא בכה"ח (שם ס"ק כ"ח) מאחר והם כתובים בפסוק (זכ' ח', י"ט): "כה־אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמעדים טובים והאמת והשלום אהבו" – אין צורך להכריז. ונראה שהכוונה, ע"פ מה שפסק השו"ע (סי' תקס"ב סעי' ה'): "כל תענית שלא קבלו היחיד מבעוד יום – אינו תענית", אך שם כתב עוד (סעי' י"ב): "תענית שגוזרים על הציבור – אין כל יחיד צריך לקבלו בתפילת מנחה אלא ש"ץ מכריז התענית והרי הוא מקובל", וע"כ אם נאמר הטעם משום שצריך שיקבלו עליהם, א"כ הואיל והם כתובים בפסוק – קבלו כל אחד ואחד, ואין צורך להכריז בשבת ולא לקבלו לפני מנחה ביום שלפניו. ולכן כתב רמ"א שלא נהגו, אבל טעמו של האבודרהם המובא בב"י, אינו משום הכרזה אלא כלשונו: להודיע, היינו להזכיר לציבור מתי חל יום התענית. למעשה, גם כיום ממשיכים הספרדים להכריז לפני י"ז בתמוז ולפני י' בטבת, ויש מקומות שנוהגים כדעת רמ"א ולא מכריזים.
[16] – עיין נהר מצרים (או"ח הלכות תענית אות א').
[17] – עיין לקמן הערה טז.
[18] – שהרי אחד מטעמי הכרזה הוא שיזכרו את הצום. ובמיוחד היום שהרבה משתמשים בתאריך לועזי, ואינם יודעים את ימי הצומות, והכרזה תועיל לו. ולכן כדאי להכריז שיתכוננו אליו לפני כן באכילה או במחשבה להתעורר לתיקון.
[19] – כאמור לעיל, שאין מכריזים מן הדין.
[20] – ככל תענית. שו"ע (סי' תקס"ב סעי' ח'), כה"ח (סי' תק"נ ס"ק ס'), ערוך השלחן (סי' תקס"ב סעי' ד'), משנ"ב (סי' תקס"ב ס"ק ל"ט).
[21] – זכריה (פרק ח' פסוק י"ט).
[22] – כה"ח (סי' תק"ן ס"ק כ"ד). וראה עוד לעיל י'. כך הובא בסידור בית מנוחה (עמ' 388). ועיין באבודרהם (סדר תפילת התעניות), סי' קול אליהו (עמ' תקמ"ו), מאמר מרדכי – למועדים ולימים (פרק כ"ד סעי' נ"ג).