רמזי חודש אלול
הב"ח (סימן תקפ"א) הביא רמז לחודש אלול מהפסוק (שיר השירים ו', ג'): "אני לדודי ודודי לי" – ראשי תיבות אלול. סופי התיבות הם בגימטריא ארבעים, כנגד ארבעים יום שמר"ח אלול עד יום הכיפורים, "כי באלו הארבעים ימי התשובה מקובלת להיות לבו קרוב אל דודו בתשובה, ואז דודו קרוב לקבל תשובה מאהבה". האדם קרוב לה' בחודש אלול ע"י התשובה, וה' קרוב לקבל את תשובתו מאהבה. מכאן משמעותו של הרמז השני לחודש זה, מהפסוק (דברים ל', ו): "ומל ה' את לבבך ואת לבב זרעך" – ראשי תיבות אלול; רמז לכך שגם ה' מסייע בתשובה.
יש שרמזו עוד בפסוק (אסתר ט', כ"ב): "איש לרעהו ומתנות לאביונים" – ראשי תיבות אלול, לרמוז שבחודש זה יש להרבות בצדקה.
האר"י ז"ל מוסיף (לקוטי תורה למהר"ח ויטאל משפטים) רמז מהפסוק (שמות כ"א, ג): "ואשר לא צדה והאלקים אנה לידו ושמתי לך" – ראשי תיבות אלול. כאשר אדם חוטא בשוגג הוא חייב להביא קרבן. לכאורה יש לשאול: הלא החטא היה בשוגג, ללא כוונה, ומדוע הטילה התורה על החוטא עונש של קרבן? ההסבר הוא, שאם אדם חטא בשוגג – יש לכך סיבה קודמת. אילולא היה חוטא במזיד לפני כן, לא היה בא לידי חטא בשוגג. רק משום שחטא כבר בעבר במזיד ולכלך את נשמתו, נגרם לו שיבוא לידיו חטא בשוגג. דבר זה רמוז בפסוק הנ"ל, וזהו רמז לתשובה שעל האדם להרבות בה בחודש אלול. עליו לחפש את החטאים שחטא במזיד, אשר גררו את החטאים בשוגג. מילת "אלול" בארמית – משמעותה: לחפש, כתרגום אונקלוס 'ויאללון ית ארעא' [על הפסוק (במדבר י"ג, ב'): 'ויתורו את הארץ', או על הפסוק (דברים א', כ"ב): 'ויחפרו לנו את הארץ'].
הש"ך על התורה (סוף פרשת מטות) מביא רמז נוסף, ומביאו החיד"א (ברכי יוסף סי' תקפ"א סעי' כ"א). בלשון הפסוק (במדבר ל', ג'): "לא יחל דברו ככל" – סופי התיבות הם אלול. מי שאינו מקיים את נדרו עובר על לאו ד"לא יחל דברו" ועל עשה ד"ככל היוצא מפיו יעשה" (בא"ח ש"ר, פר' ראה סעי' א'). ומכאן רמז למנהג לעשות התרת נדרים בחודש אלול (עיין כף החיים סי' תקפ"א ס"ק י"ט).
וכתוב בזוהר הקדוש (ח"ב שמות, פקודי רמ"ט ע"ב), שמי שמנודה ונזוף לא מתקבלת תפלתו ארבעים יום. ומי שלא מקיים את מוצא פיו – לא תישמע תפלתו. ולכן חשוב לאדם לשמור פיו כל השנה ובמיוחד בחודש אלול כדי שתפלתו תתקבל.
וכבר פסק בשו"ע (יו"ד סימן ר"ג סעי' ב'): "איחר אדם נדרו – פנקסו נפתחת". ומספרת הגמרא (נדרים כ"ב ע"א) על נכדו של רבי ינאי הזקן שבא לפני סבו וביקשו שיתיר לו נדרו ורבי ינאי לא מצא לו פתח וחרטה שמחמתם יוכל להתיר את הנדר. אמר לו רבי ינאי הסבא: אם היית יודע שאחרי הנדר פותחים את פנקסך וממשמשים במעשיך, האם היית נודר? אמר הנכד: לא! אמר לו סבו: אם כן יש לך פתח וחרטה. ופירש רש"י שם: מבקרין את מעשיך מפני שנדרת. והר"ן שם פירש: "שמתוך שהוא נודר נראה שהוא מחזיק עצמו כחסיד שלא יכשל בנדרו ומתוך כך מן השמים פותחים פנקס זכויותיו וממשמשין במעשיו".
ובאר הגולה פירש (יו"ד סי' ר"ג אות ד'): שפותחים את הפנקס שעוונותיו כתובים בו ורואים העברות שעשה. ובבאר היטב שם (יו"ד סי' ר"ג ס"ק ב') כתב: "פירוש, הפנקס שעוונותיו סדורים שם נפתח לשלם גמולו, כמו שאמרו חז"ל (שבת ל"ב ע"א): "נפל תורא – חדד סכינא", וכתב הבן איש חי (פרשת ראה ש"ר סעי' א'): "מדקדקים במעשיו אם כדאים הם להגן עליו". ואם כן, למה לאדם להכניס ראשו בתוך פיהם של מלאכי חבלה שיבדקו את מעשיו, או שירצו להעניש אותו, או שיבדקו את טיב מצוותיו? וכדברי הירושלמי (נדרים פ"א ה"א) על הפסוק (משלי כ', כ"ה): "מוקש אדם ילע קודש, ואחר נדרים יבקר" (מובא בב"י יו"ד סי' ר"ג).
בפיך ובלבבך לעשותו
"והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך, והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלקיך שמה. ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקלו ככל אשר אנכי מצוך היום, אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך. ושב ה' אלקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלקיך שמה" (דברים ל', א'-ג').
"ונתן ה' אלקיך את כל האלות האלה על איביך ועל שונאיך אשר רדפוך. ואתה תשוב ושמעת בקול ה' ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום" (שם, ז'-ח').
התורה מלמדת אותנו דרכי תשובה שונות, ומהי הדרך המובחרת שיש לנקוט בה.
התורה והתשובה הם בגדר של "בפיך ובלבבך לעשותו". יכול אדם לחשוב שהתשובה היא בהישג ידו וקל לעשותה, אך עליו לדעת שהדברים מורכבים יותר. התשובה קלה מחד, אך קשה מאידך. אם האדם שב באמת ובתמים, מתוך אהבת ה' ורצון לקיים מצוותיו ולעשות לפניו נחת רוח אמיתי – הרי שזו תשובה מקובלת ורצויה; אך אם הוא חוזר בתשובה בגלל פחד ויראה מהעונש או מחמת שהוא רוצה לזכות בברכה ובשפע – הרי שאין תשובתו שלמה. תשובה כזאת נובעת מתוך רצון להיטיב עם עצמו ולהינצל מכל רע ומכל קללה. אמנם גם תשובה זו טובה היא, אלא שהיא אינה מובחרת.
התורה מזכירה כמה וכמה פעמים את ענין התשובה, כדי ללמדנו שישנם דרכים שונים של תשובה. יש תשובה מיראה, ויש תשובה מאהבה. הפסוק הראשון בפרשיה דלעיל עוסק באדם שחוזר בתשובה בגלל שבאים עליו קללה או מתוך שהוא רוצה ברכה. מתוך ש"יבואו עליך… הברכה והקללה" הוא מגיע למצב של "והשבות אל לבבך". תשובה זו היא תשובה שאינה מאהבה.
לעומת זאת, בפסוק השני התורה מתארת אדם ששב בתשובה בכל נפש ובכל לב. תשובה זו אינה תלויה בדבר, אלא היא תשובה גמורה, תשובה מאהבה. "ושבת עד ה' אלקיך… בכל לבבך ובכל נפשך".
אפשרות נוספת מלמדת לנו התורה בפרשיה שלאחריה: יש אדם ששב בתשובה כשרואה את הקללות שבאות על הגוים, ומזה הוא מתעורר לשוב בתשובה. "ונתן… את כל האלות האלה על אויביך… – ואתה תשוב".
אמנם הדרך הטובה ביותר היא התשובה מאהבה (ועיין אוה"ח הקדוש מה שהאריך בזה).
את השלב הראשון של החזרה בתשובה ניתן לעשות בקלות על ידי אמירת "חטאתי עוויתי פשעתי". אבל כתב הרמב"ם (פ"ב מהל' תשובה ה"ב), שהחזרה השלימה היא עד "שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם" – ומי יכול להגיע לדרגה זו? התשובה היא, שהאדם מתחיל, ומבקש שה' יסייע בעדו: "ה' יגמור בעדי". לכן כתוב: "ושב ה' אלוהיך את שבותך".
"ממרים הייתם – ואף כי אחרי מותי"
"כי אנכי ידעתי את מריך ואת ערפך הקשה, הן בעודני חי עמכם היום ממרים היתם עם ה', ואף כי אחרי מותי" (דברים ל"א, כ"ז).
הגמרא במסכת סנהדרין (דף ל"ז ע"א) מספרת: "הנהו בריוני (רש"י: פריצים, לשון בורים) דהוה בשיבבותיה דר' זירא, דהוה מקרב להו כי היכי דניהדרו להו בתיובתא, והוו קפדי רבנן (אותם עמי הארץ גרו בשכנותו של ר' זירא, והוא היה מקרב אותם כדי שיחזרו בתשובה, אבל חכמים הקפידו עליו בעניין זה). כי נח נפשיה דרבי זירא (כשנפטר רבי זירא) אמרי: עד האידנא הוה 'חריכא קטין שקיה' (רבי זירא כונה בשם זה כי ישב מאה תעניות כדי שלא תשלוט בו אש הגיהנם, והיה בודק את עצמו על ידי שישב בתוך תנור ולא שלטה בו האש, עד שפעם אחת נתנו בו חכמים עיניהם ונחרכו רגליו מעט. דרך אגב יש להזכיר כאן, כי אין לכנות שם לחברו, כגון "הגבוה", "הנמוך" וכדו'. ומה שהביאה הגמרא שקראו לרבי זירא "חריכא קטין שקיה" – קראו לו כך לשבח, שלא נשרף כל גופו אלא רק שוקיו) דהוה בעי עלן רחמי, השתא מאן בעי עלן רחמי? הרהרו בלבייהו ועבדו תשובה (אמרו אותם אנשים: כל עוד היה רבי זירא בחיים הוא היה מבקש רחמים עלינו, אבל משנפטר מי יבקש עלינו רחמים? ועשו תשובה)".
שואל על כך מרן בעל הבן איש חי זיע"א (בספרו "בן יהוידע" שם): והרי בסוף פרשת וילך (דברים ל"א, כ"ז) אומר משה רבנו: "הן בעודני חי עמכם, ממרים היתם עם ה', ואף כי אחרי מותי". ולכאורה, מדוע חשש משה רבנו למה שיקרה אחרי מותו? אדרבה, אולי יחזרו ישראל בתשובה, כשם שחזרו אותם הבריונים בתשובה אחרי מותו של רבי זירא! אלא, יש שני סוגי בריונים: יש שהם בגדר "מומר לתיאבון", ויש בגדר "מומר להכעיס". משה רבנו חשש מהמומרים להכעיס, שאינם מתעוררים גם במיתתו של צדיק. זה מדוייק בלשון רש"י, שביאר את מילת "בריונים" – "פריצים, לשון בורים", משמע: לא מתוך כוונה להכעיס חטאו, אלא מתוך בּוּרוּת.
הפריצים היו, אמנם, בורים והתעלמו מן התורה, אבל ישנם אנשים כאלו, שכאשר הם מצטערים או כואב להם הם צועקים "שמע ישראל". על אנשים כאלו משפיעה מאוד פטירת רבי זירא. אך דור המדבר, דור דעה, ממרים היו עם ה'. הם ידעו את ה', ראו את יד ה', את ניסיו ונפלאותיו, אך לא השכילו לילך בדרכיו ובתורתו. הם לא האמינו בכוחו של משה ובתפילתו, שלא כאותם פריצים שכניו של רבי זירא. לכן מוצדק הקל-וחומר.
כיוצא בזה מצאנו בגמרא בברכות (דף י' ע"א), המספרת שהיתה מחלוקת בין ר' מאיר לאשתו בדינם של חוטאים. ר"מ ביקש שימותו, ואילו ברוריה, אשתו, אמרה שעליו להתפלל עליהם שיחזרו בתשובה, שכן כתוב (תהלים ק"ד, ל"ה): "יתמו חטאים מן הארץ" – ולא חוטאים; וכיון שיתמו החטאים ממילא יתקיים סוף הפסוק: "ורשעים עוד אינם".
תפילתו של ר' זירא על אותם האנשים שיחזרו בתשובה הועילה כיון שהם לא היו בגדר "ממרים", שאם לא כן – שום תפילה לא היתה עוזרת להם.
ועוד הבדל יש בין רבי זירא למשה. כאשר נפטר רבי זירא ראו הבריונים שאף לא אחד מהחכמים יתפלל ויבקש רחמים עליהם, כי הרי כל החכמים הקפידו על רבי זירא; וכיון שאין להם צדיק להישען עליו, הרהרו בליבם ועשו תשובה. אבל דור המדבר, שראה את משה רבינו ביומו האחרון, יודע כי "וזרח השמש ובא השמש", ויהושע תלמידו ומשרתו ינהיג אותם. יהושע ימשיך, כרבו, להליץ טוב בעדם, ולכן לא היו עושים תשובה. ואם כן ה'קל-וחומר' של משה רבינו צודק הוא (וראה ברש"י דברים ל"א, כ"ט כי אכן בימי יהושע לא השחיתו).
ה"ראביי" והשמש
פעם הייתי בחו"ל ונסענו ברכב באחת הערים. הגיע זמן מנחה, וביקשנו מהנהג שיביא אותנו לבית כנסת. אותו נהג היה כושי, ותרגמו לו שאנחנו צריכים להגיע ל"סינגוג" (בית כנסת באנגלית). הנהג, שלא ידע להבדיל בין קודש לחול ובין טמא לטהור, הביא אותנו לבית כנסת של רפורמים. כשנכנסתי לשם ראיתי שאין שם היכל במזרח, אין קדושה, ואפילו ריח של קדושה אין בו. אמרתי לנוסעים שנתפלל בחוץ. אנחנו היינו שמונה אנשים, והיו חסרים לנו עוד שני אנשים להשלים מנין לתפילה. והנה יוצא אלינו הרב הרפורמי והשמש שלו, וביקשו להצטרף למנין. אני אמרתי שעדיין אין אנו יכולים להתפלל, כיון שעכשיו נהיה תשעה, וחסר לנו אחד. הרב הרפורמי פנה אלי ואמר: "סליחה, אדוני, אם אתה חושב שהרפורמים יהודים – יש לך מנין; אך אם הרפורמים אינם יהודים בעיניך ואינם מצטרפים למנין – אזי חסרים לך שניים, אני והשמש שלי!"
אמרתי לו: "הרפורמים אינם מצטרפים למנין, אבל השמש שלך מצטרף למניין. אתה ממרה את פי ה' באופן אידיאולוגי, אבל השמש רק ממלא את תפקידו, למען המשכורת שהוא מקבל מדי חודש. נמצא שאתה גרוע ממנו, ואותך אי אפשר לצרף למנין!" כשאדם עושה בתמימות – זה אחרת.
לפעמים אדם עובר עבירה בלי הבנה, וגם כשחוזר בתשובה הוא חוזר בלי הבנה. בשמים מקבלים את תשובתו. אבל אם הוא עושה את העוון ברשעות וחוזר בתמימות – אלו דברים בטלים ומבוטלים.
פעם בא אדם רשע ושאל את הרב: איך אני אחזור בתשובה? אמר לו הרב: מדוע אתה בא רק עכשיו? למה כאשר עשית את העוונות לא באת לשאול אותי? ולבסוף אמר לו: באותו חשק והתלהבות שעשית את העוונות, כך תחזור בתשובה.
המעביר על מידותיו
התורה הקדושה כותבת בפרשת נצבים על מצות התשובה: "ושבת עד ה' אלוקיך", "ושב ה' את שבותך ורחמך", "ומל ה' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך". עיקר ויסוד התשובה הוא: "לאהבה את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך".
הדרישה מאיתנו היא להתחיל בתשובה: "ושבת", והדרך לכך היא על ידי: "והשבות אל לבבך". להשיב אל הלב. אדם שבאה עליו, חלילה, צרה – אל יאמר "מקרה קרה", אלא יתבונן, "והשבות". על כן: "והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה, הברכה והקללה אשר נתתי לפניך – והשבות אל לבבך"! האדם נדרש להיות בגדר "מארי דחושבנא", לחשב ולתכנן מראש את כל צעדיו, וגם לעשות את חשבון הנפש על כל פועלו.
הגמרא במסכת ראש השנה (י"ז ע"א) דנה לגבי אדם שעלה לדין ונמצאו עוונותיו וזכויותיו מחצה על מחצה. לדעת בית הלל הקב"ה נוהג עמו בשיטת "מטה כלפי חסד". לרבי אליעזר הקב"ה כובש את העוון, שנאמר "ישוב ירחמנו יכבוש עוונותינו". לדעת רבי יוסי בר חנינא "נושא עוון", ואז כף הזכות מכרעת. ואמרו חז"ל: "אמר רבא: כל המעביר על מידותיו – מעבירין לו על כל פשעיו". הסביר רש"י: "המעביר על מידותיו – שאינו מדקדק למדוד מידה למצערים אותו, ומניח מדותיו והולך לו… מעבירין על כל פשעיו – אין מידת הדין מדקדקת אחריהן, אלא מנחתן והולכת".
על כך מספרת הגמרא, שרב הונא בנו של רבי יהושע חלה. נכנס רב פפא לבקרו, ראה כי מצבו של רב הונא קשה מאוד. במקום להתפלל לרפואתו ולברכו בברכת רפואה שלמה, הורה רב פפא לבני המשפחה שיכינו לו מזוודה, צידה לדרך (פירש רש"י: תכריכין). רב הונא אמנם הגיע לשערי מוות, אבל זכה ונעשה לו נס ונתרפא, ורב פפא התבייש לבקרו. לימים נפגשו. שאל רב פפא את רב הונא: מה קרה לך אז? ענה לו רב הונא, כי אמנם קנסו עליו מיתה, אך הקב"ה אמר, שכיון שרב הונא מעביר על מידותיו לכן יש להעביר על פשעיו, ונתן לו חיים, שכן "נושא עוון ועובר על פשע".
דרך אגב יש להעיר, כל המפרשים שואלים: הרי הלכה פסוקה היא, שהנכנס לאדם גוסס אסור לו לדבר דברים של מיתה בנוכחות הגוסס, שלא לגרום צער לגוסס ולא להעציב את בני המשפחה. אם כן, מדוע רב פפא אמר להם להכין תכריכים ולא התפלל עליו שיחיה? לכאורה אפשר היה לבאר את העניין כך שרב פפא לא התפלל על רב הונא, כי חשב שזו תפילת שווא. אך אין זו תשובה מספקת, כי אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים! אלא צריך לומר, שרב פפא נכנס לבקר את רב הונא וראה שמצבו קשה ביותר, עמד להתפלל עליו אך ראה שנגזרה עליו גזרה ואין תקנה. אמר: אם כך, לפחות נכין לו את המזוודה (דרך אגב, החיד"א ע"ה כתב על מעשה זה שיש אנשים המכינים תכריכים בחייהם ועושים את אותו היום יום טוב. לפי מנהג זה לא קשה על רב פפא, שהרי הכנת התכריכים היא מנהג החיים).
כשנפגשו רב הונא ורב פפא סיפר רב הונא שכאשר שמע את דברי רב פפא היה צריך לכעוס עליו, אך הוא התגבר והעביר על מידותיו. אמר הקב"ה: ראו כמה אדם זה מעביר על מדותיו! אפילו בשעה שהוא שומע שאומרים להכין לו תכריכים, אינו מודד מידה כנגד מידה למצערים אותו ואינו כועס עליהם. עמד הקב"ה וקרע את גזר המיתה.
העברה על המידות אינה עבודה חד-פעמית. זו עבודה תדירית, יום-יומית, מדי יום ביומו ומדי שעה בשעה. כשהאדם מעביר על מידותיו הרי מידותיו מצטרפות, ובריבוי גדול זה זוכה ומעבירין לו על כל פשעיו.
כדי להגיע לתכונה נפלאה זו, לגדלות הנפש של רב הונא אף בשעת "זיבולא בתרייתא", צריך להיות מלא באמונה ובבטחון בהקב"ה. הסיבה שאדם אינו מדקדק למדוד מידה כנגד מידה למצערים אותו היא מכיון שיודע הוא שמעשיו ועוונותיו גרמו לו להתבזות. יתר על כן: הוא גם לא מוסר את דינו לשמים; ומידת החסידים שלא למסור דין לשמים אפילו כשאין בית דין בארץ. זו חסידות גדולה! אומרים בשמים: כיון שאדם זה התגבר על מידותיו, הרי שאדם זה בעל אמונה ובטחון בהשי"ת. ראוי הוא לסנגר עליו. וזהו: "נושא עוון ועובר על פשע".
זהו שאמר דוד המלך ע"ה על מעלת האיש אשר "ישכון בהר קדשך": "נבזה בעיניו נמאס" – כאשר מקניטים אותו הריהו מן הנעלבים ואינם עולבים, והוא מעביר על מידותיו. בוודאי שאין הוא מבזה את האחרים, "ואת יראי ה' יכבד".
כאשר ישראל עושים תשובה מאהבה, הזדונות נעשות להם כזכויות, והקללות נהפכות לברכה, "כי אהבך ה' א-להיך". ולאן נעלמות הקללות? מה עם המלאכים שנבראו מהעוונות? מה עם העונשים? התשובה היא: "ונתן ה' א-להיך את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך".
ויהי רצון שתתקיים בנו ברכת התורה: "כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך". האבות קיימו את המצוות מתוך אהבה ושמחה, ובדרך אבותינו הקדושים נלך כולנו. ונזכה להרים שכינתא מעפרא, ותהא לכל בית ישראל שנה טובה כתיבה וחתימה טובה בספרן של צדיקים וחסידים.
בכיה של חינם
מרן הבן איש חי כתב בספרו נחמת ציון, הוא פירוש על מגילת איכה (ג', ל"ט-מ'), דבר השייך לימים אלו. כתוב: "מה יתאונן גבר חי על חטאיו, נחפשה דרכנו ונחקורה ונשובה אל ה', נישא לבבנו אל כפיים אל אל בשמים". הנה אדם יושב בחדר ופתאום נופלת אש על המפה. המפה מתחילה להישרף. אותו אדם רץ החוצה ומתחיל לצעוק ולבכות. שואלים אותו לפשר בכיו, והוא עונה: המפה נשרפת בבית! אומרים לו: מה יש לך? וכי אתה נכה?! קח דלי מים ותשפוך על המפה! אם רק תבכה ולא תעשה כלום הבית כולו יישרף.
זהו שכתוב: "מה יתאונן אדם חי", מה אתה בוכה? אל תבכה! אלא: "נחפשה דרכנו ונחקורה ונשובה" – קח דלי מים ותשפוך על עצמך, ואין מים אלא תורה (בבא קמא י"ז ע"א). לְמד תורה, חזור בתשובה, ואל תבכה סתם ללא תכלית.
אתם נצבים היום (א)
רש"י (נצבים כ"ט, י"ב) הביא מדרש אגדה (מדרש תנחומא, נצבים א'), לבאר את הסמיכות של נצבים ל-צ"ח הקללות שבפרשת כי תבוא:
"ומדרש אגדה, למה נסמכה פרשת אתם נצבים לקללות? לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים חוץ ממ"ט שבתורת כהנים, הוריקו פניהם ואמרו: מי יוכל לעמוד באלו? התחיל משה לפייסם: אתם נצבים היום – הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כליה, והרי אתם קיימין לפניו".
לכאורה העניין קשה. שהרי הקללות נאמרו (דברים כ"ח, ט"ו) במצב של "אם לא תשמע בקול ה' אלוהיך". מטרתן של הקללות – "ובאו עליך כל הקללות האלה והשיגוך" – היא להביא את עם ישראל שילכו בדרך התורה, המצוה והיראה, ויכירו ש"אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו" (ישעיה א', י"ט). לפיכך אם הוריקו פניהם של ישראל למשמע הקללות, למה היה צריך לפייסם? אדרבה, זו היתה מטרת הצ"ח קללות!
יתר על כך. משה מפייס את ישראל ואומר: הרבה הכעסתם ולא עשה אתכם כליה. אבל פיוס זה עלול להביא לכך שבני האדם יגידו: נמשיך להכעיס, ממילא הקללות אינן חלות! משל למה הדבר דומה? לבן שהרגיז את אביו. התרה בו האב ואמר לו, שאם יכעיס אותו פעם נוספת – יענישהו. הלכה האם לילד ואמרה לו: אל תדאג, הוא אמר לך כך כבר מספר פעמים ולא העניש. לכאורה ימשיך הבן בדרכו הרעה, ולא ישמע בקול אביו!
אלא כך יש לבאר. יש העובדים את ה' מיראה, ויש העובדים מאהבה. יש החוזרים בתשובה מיראה, ויש החוזרים בתשובה מאהבה. וכבר אמרו חז"ל (סוטה כ"ב ע"ב): "פרוש מאהבה, פרוש מיראה". אי אפשר להגיע לדרגת האהבה בלי דרגת היראה. כאשר שמעו ישראל את הקללות אמרו למשה: הרי אנחנו כבר חזרנו בתשובה, והתשובה היתה מאהבה. אם בכל זאת נאמרו הקללות, משמע שתשובתנו לא התקבלה, ולכן הוריקו פניהם. אמר להם משה: לא כן. הרי אתם ניצבים וקיימים, ותשובתכם נתקבלה; והראיה – שה' לא עשה בכם כליה. אך עליכם לזכור שאת ה' יש לעבוד גם מיראה וגם מאהבה, לעבור בברית ה' באהבה וביראה (ובדרך רמז: "לעברך בברית" – מאהבה, "ובאלתו" – מיראה). ועוד אמר להם משה (דברים כ"ט, י"ג): "ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת", אלא גם לדורות הבאים. וכלשון רש"י שם: "אף עם הדורות העתידים להיות". בזה הורה לישראל דרך תשובה: תשובה מאהבה ומיראה.
ועוד אמר להם משה (דברים כ"ט, כ"ח): "הנסתרות לה' א-להינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת" (וראה ברש"י שם: "שנעשו ערבים זה לזה"). ללמדם שיש חילוק נוסף בתשובה, בין מצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחבירו. בין אדם למקום – יודה, יתוודה ויתחרט, והתשובה תתקבל מיד. זהו: "הנסתרות לה' א-להינו". אבל בין אדם לחבירו – "והנגלות" – "לנו ולבנינו", דהיינו: יבקש מחבירו מחילה.
וכן הוא ביומא (דף פ"ה ע"ב): "לפני ה' תטהרו" – בין אדם למקום; ועבירות שבין אדם לחבירו צריך לרצות תחילה את חבירו.
חז"ל אמרו (ר"ה י"ז ע"ב): כתוב אחד אומר (דברים י', י"ז): "אשר לא ישא פנים", וכתוב שני אומר (במדבר ו', כ"ו): "ישא ה' פניו אליך". וביארו שם, "ישא ה' פניו" – בעבירות שבין אדם למקום, "אשר לא ישא פנים" – בין אדם לחבירו. אם עבר על מצוות שבין אדם לחבירו, עליו לבקש מחילה מחבירו ולבקש מחילה מהקב"ה שעבר על איסור זה.
בשם הגאון רבי יעקב אביחצירא זיע"א מבארים את הפסוק הנ"ל עפ"י דברי חז"ל בגמרא ביומא (פ"ו ע"ב). הגמרא הקשתה משני פסוקים: כתוב אחד אומר (תהילים ל"ב, א'): "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה", ופסוק שני אומר (משלי כ"ח, י"ב): "מכסה פשעיו לא יצליח". הרי סתירה! בגמרא נאמרו שני תירוצים: א. כאן בין אדם לחבירו, כאן בין אדם למקום. ב. כאן בחטא מפורסם, כאן בחטא שאינו מפורסם. הרמב"ם פסק (הל' תשובה פ"ב ה"ה), שלגבי מצוות שבין אדם לחבירו, שמכסה פשעיו לא יצליח, ולגבי מצוות שבין אדם למקום – "עזות היא לו אם גילם", אלא מתוודה סתם. הראב"ד (בהשגות שם) הוסיף, שבעבירות מפורסמות שבין אדם למקום, מכיון שהתפרסם חטאו צריך לפרסם את התשובה (ועיין בכס"מ שביאר שגם זאת אין לפרסם, משום חילול השם). לפי זה "הנסתרת לה' אלוהינו" – הכוונה היא על עבירות שבין אדם למקום, שאותן לא יפרסם; אך "והנגלת" – אלו שבין אדם לחבירו, יפרסם.
מעתה יש לומר, שישראל שמעו צ"ח קללות, הוריקו פניהם שמא תשובתם לא עלתה בידם. פייסם משה רבינו ואמר להם: נתקבלה תשובתכם; אלא שצריכים לידע שיש תשובה מאהבה, ויש תשובה מיראה. יש תשובה על עבירות שבין אדם למקום, ויש תשובה על עבירות שבין אדם לחבירו. ואף שחזר אדם בתשובה, יוסיף ויוסיף לקנות את מעלת התשובה בשלימותה.
ויהי רצון שנזכה להכתב ולהחתם בספרן של צדיקים וחסידים לאלתר לחיים טובים ולשלום. תחל שנה וברכותיה לכל בית ישראל!
על ידי תשובה זוכים לארץ ישראל
בדרך התשובה כותבת לנו התורה (דברים ל', י"ז-כ'): 'ואם יפנה לבבך ולא תשמע ונדחת והשתחוית לאלהים אחרים ועבדתם. הגדתי לכם היום כי אבד תאבדון לא תאריכן ימים על האדמה אשר אתה עבר את הירדן לבא שמה לרשתה. העידתי בכם היום את השמים ואת הארץ החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך. לאהבה את ה' אלקיך לשמע בקלו ולדבקה בו כי הוא חייך וארך ימיך לשבת על האדמה אשר נשבע ה' לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם".
הרי, שהבטחת התורה על בעלותם של עם ישראל בארץ ישראל ללא עוררים, תלויה בקיום המצוות ובתשובה גמורה לאבינו שבשמים. ורש"י אומר על כך (דברים ל', י"ט), וז"ל: "ובחרת בחיים – אני מורה לכם שתבחרו בחלק החיים, כאדם האומר לחברו" בחר לך חלק יפה בנחלתי, ומעמידו על חלק היפה ואומר לו: את זה ברור לך, ועל זה נאמר (תהלים ט"ז, ה'): 'ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי', הנחת ידי על גורל הטוב לומר את זה קח לך". כלומר, הקב"ה שנותן את המתנה הנפלאה הזאת לעם ישראל, הוא מנחה אותם כיצד עליהם לנהוג כדי לזכות בה, ואם ירצו בה, כבר הקב"ה מטה את ידו לתתה להם.
תשובה מאהבה ותשובה מיראה
בפרשת ניצבים ישנם פסוקים רבים המדברים על החובה לחזור בתשובה. במבט ראשון נראה שהתורה חוזרת וכופלת את ענין התשובה. בתחילה כתוב (דברים ל', ב'): "והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבות אל לבבך"; ובהמשך (שם, שם): "ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו"; ועוד (שם, שם, ח'): "ואתה תשוב ושמעת בקול ה'"; ובהמשך (שם, ו'): "כי תשוב אל ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך". לכאורה זו כפילות מיותרת. אך כאשר מתבוננים בפסוקים היטב מתבאר שיש כאן תהליך שלם של חזרה בתשובה, ואין כאן יתור של הפסוקים. מתואר כאן תהליך הדרגתי של התשובה (ועיין בפירוש אור החיים הקדוש בראש פרשה זו).
ידוע שישנן מדרגות בתשובה: יש תשובה מיראה ויש תשובה מאהבה. יש אדם שעושה מעשים טובים מתוך יראה, ויש העושה מעשים טובים מתוך אהבה. בעל 'העקידה' מבאר, שיש אדם העושה מעשים טובים מיראת הרוממות, וזהו שנאמר (בראשית כ"ב, י"ב) באברהם אבינו בניסיון העשירי: "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה". לכאורה קשה: האמנם רק עתה ידע ה' שאברהם אבינו ירא ה'? וכי בנסיונותיו הראשונים לא נתגלתה יראת השמים שלו? רש"י פירש: "שעתה נודעה גדולתו שהוא ירא ה'", אך בעל "העקדה" מבאר שזוהי יראת הרוממות, שאליה הגיע עתה אברהם אבינו. מדרגה זו היא הגבוהה ביותר ממדרגות היראה.
מהי יראת הרוממות? זו מדרגה שבה אדם עושה מצוות, לומד תורה ונזהר שלא להיכשל בעבירות – לא בגלל יראת העונש, אלא בגלל הכרה אמונית גדולה שאינו רוצה לגרום שום צער לשכינה. אהבת ה' הבוערת בקרבו היא המביאה אותו לקיים את כל מצוות ה' יתברך. על כן: "ואתה תשוב ושמעת בקול ה'" – יש כאן תיאור של עליית מדרגה בחזרה בתשובה, עד "כי תשוב אל ה' א-להיך בכל לבבך ובכל נפשך". האדם מתעלה ממדרגה של תשובה מיראה לתשובה מאהבה, ומתשובה מאהבה לתשובה מיראת הרוממות, מפני פחד ה' ומהדר גאונו – אזי הוא מגיע למדרגת אבותינו הקדושים שעבדו את השי"ת מיראת הרוממות: "לאהבה את ה' א-להיך לשמוע בקולו ולדבקה בו".
פרשת ניצבים נקראת לעולם לפני ראש השנה, והיא אומרת לאדם: אל תמתין לעשות תשובה באופן שיצטרכו למול את לבבך, דהיינו: אל תמתין לייסורים שיביאו אותך לתשובה. עשה השתדלות גדולה להגיע ליום ראש השנה זך ונקי, שלא יהיו לך מקטרגים, לא למעלה ולא למטה.
ידועים דברי הירושלמי (הובאו בטור אור"ח סי' תקפ"א) ש"ישראל לובשין לבנים ביום ראש השנה ואוכלים ושותים ושמחים, יודעים שהקב"ה עושה להם ניסים". אם אדם לא עשה תשובה, מה יועילו לו בגדים לבנים בראש השנה?
עומק כוונת הירושלמי הוא, שאם חזר אדם בתשובה מתוך יראת העונש או מאהבת השכר – את זה יודע רק הקב"ה לבדו, ואין המקטרגים יודעים. העצה היעוצה עבורו היא: לְבַש בגדים לבנים, והקב"ה יעזור לך להתעלות מיראה תתאה ליראה עילאה, היא יראת הרוממות.
הפסוקים הנזכרים מראים לנו את ההדרגתיות של התשובה. תחילתה בתשובה מיראה, וסופה – בתשובה מיראת הרוממות. בהתחלה כתוב: "והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה, הברכה והקללה אשר נתתי לפניך, והשבות אל לבבך". אדם חוזר בתשובה בגלל יראת העונש, הפחד מהקללה, או מאהבת הברכה. אדם משיב אל ליבו לעשות את רצון ה' מתוך יראת העונש, ומגיע לתשובה: "ושבת עד ה' א-להיך". החזרה בתשובה נובעת מהפחד למרוד בקב"ה. לכן מפסיק האדם לשמוע בקול יצרו ומתחיל לשמוע בקול ה'. הוא מתחייב לקיים את כל מצוותיו. והגם שתשובה זו היא במדרגה הפשוטה, תשובה מיראת העונש ואהבת השכר – הקב"ה מקבלה באהבה, "ושב ה' א-להיך את שבותך ורחמך".
אמנם כאשר אדם חוזר בתשובה מתוך יראה, לפעמים היצר הרע עדיין מחובר אליו ומדיח אותו אל קצה השמים. אך עם זאת, כיון שקיבל על עצמו את התשובה, כיון שרצה לחזור בתשובה – מובטח לו שאפילו "אם יהיה נדחך בקצה השמים – משם יקבצך ה' אלקיך ומשם יקחך". ה' יעזור לך לחזור בתשובה ולהתמיד בה, על ידי: "ומל ה' א-להיך את לבבך ואת לבב זרעך". יתירה מזאת: יסייעו לך שגם בניך ישובו, "לבב זרעך". לא בכדי מצא רבינו האר"י ז"ל רמז לחודש אלול במילים אלו: "את לבבך ואת לבב זרעך".
זו המדרגה הראשונה של החזרה בתשובה, שבה המניע הוא טובת האדם. וכפי שמסיים הפסוק: "למען חייך" – אדם מקיים את המצוות כי יודע שבזכותן יאריך ימים.
התשובה והייסורים
התורה (דברים ל', ז'-ח') אומרת: "ונתן ה' אלקיך את כל האלות האלה על איביך ועל שנאיך אשר רדפוך, ואתה תשוב ושמעת בקול ה' ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום". ביאור הפסוק הוא, שכאשר האדם עושה עבירות הרי הוא בורא משחית לחבל. המלאכים עולים למעלה ומקטרגים על עם ישראל, ורוצים להביא על עם ישראל מכות, קללות, אלות וייסורים. אלא שהקב"ה, ברוב רחמיו, מונע זאת מהם, ואומר להם: המתינו, שמא יחזור בתשובה עד ראש השנה או עד יום הכיפורים.
כאשר האדם שב בתשובה, מתבטלים ממנו הגזירות. שמא תאמר: הרי מכח הקטרוגים של המקטרגים נוצרו גזירות קשות המיועדות לחול, ומעתה, כשחזר האדם בתשובה, מה יהיה על אותם הייסורים? על כך אומר הפסוק: "ונתן ה' את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך".
ועוד: כאשר יהודים הנמצאים בגלות בין האומות שבים בתשובה, הם מסייעים ליושבי ארץ ישראל בכך שהייסורים שנגזרו על עם ישראל יחולו על השונאים והרודפים שלהם.
תשובה מצלת מן העונש
"למה נסמכה פרשת 'אתם ניצבים' לקללות? לפי שכששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים (בפרשת כי תבוא), חוץ ממ"ט שבתורת כהנים, הוריקו פניהם. אמרו: מי יכול לעמוד באלו? התחיל משה לפייסם: 'אתם נצבים' וכו' – הרבה הכעסתם למקום, ולא עשה אתכם כליה והרי אתם קיימים לפניו" (רש"י דברים כ"ט, י"ב).
והדבר תמוה מאוד: כיצד אומר כן מרע"ה לישראל? והרי על ידי דברים אלו ירפו ידיהם, בראותם שאין הם מקבלים עונש על חטאיהם! משל למה הדבר דומה? לאבא שראה את בנו אוכל בלי נטילת ידים ובלי ברכת המזון. אמר האב לבנו: עכשיו אני ממהר לתפילה, אבל כשאחזור אעניש אותך. הילד מתחיל לבכות. אומרת לו אימו: אל תבכה, הרי יודע אתה שכמה פעמים כבר אמר לך אביך כך, ולבסוף לא עשה דבר. הנה כל בר דעת מבין שאמא זו מקלקלת את החינוך של בעלה.
(אגב, על בן סורר ומורה כתוב: "איננו שומע בקולנו". לומדים מכאן חז"ל (סנהדרין דף ע"א ע"א) שצריך שלאב ולאם יהיה אותו קול; ולכן מסיקים שבן סורר ומורה לא יכול להיות במציאות. אבל פשט הפסוק, שמשווה את קול האב לקול האם, מלמד שלא יאמר האב דבר אחד והאם דבר אחר, אלא שניהם יהיו בדעה אחת).
א"כ כיצד אמר משה רבינו לעם ישראל: "הרבה הכעסתם למקום, ולא עשה אתכם כליה והרי אתם קיימים לפניו"?
אלא הביאור הוא כך. כששמעו עם ישראל את הקללות והתוכחות, הוריקו פניהם והתחילו להרהר בתשובה ונשבר ליבם בקרבם. אמר להם משה: אם כך, אין לכם ממה לחשוש: "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם", בוודאי שתשובתכם הועילה לכם וניצלתם מן העונש, כי אין דבר העומד בפני התשובה. ואף שהרבה הכעסתם למקום – כיון שחזרתם בתשובה לא עשה אתכם כליה ונתקבלה תשובתכם.
רבנו בחיי בעל 'חובת הלבבות' היה חסידא קדישא. יום אחד הלך בדרך, ראה רשע אחד, ונתן לו שלום. אמר לו אותו רשע: הרי כתוב (ישעיה מ', כ"ב): "אין שלום אמר ה' לרשעים". אמר לו רבינו בחיי: בוא ונעשה הסכם. הלכו שניהם לבית הכנסת. פתח רבינו בחיי את ההיכל, פתח את ספר התורה, ואמר לאותו רשע: אתה תעמוד כאן ותאמר 'חטאתי עוויתי פשעתי' בלב ונפש ותחזור בתשובה שלמה, וכל עוונותיך יהפכו למצוות. כך תהיה אתה צדיק יותר ממני, כי "מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין" (ברכות ל"ד ע"ב). שמע זאת אותו רשע וחזר בתשובה שלימה.
כך גם אצלנו: עם ישראל הוריקו פניהם וחזרו בתשובה; אמר להם משה שה' מוחל וסולח להם.
התורה חיים לעולם
משה רבינו ע"ה פתח את שירת האזינו ואמר: "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי" (דברים ל"ב, א'). חז"ל מדגישים את סדר המילים בפסוק: קודם כל "השמים", ואחר כך "הארץ". כך גם בבריאת העולם: "בראשית ברא אלקים את השמים" – תחילה – "ואת הארץ" – לבסוף. השמים רומזים לנשמה, והארץ – לגוף. כך אומרים חז"ל על הפסוק: "יקרא אל השמים ממעל ואל הארץ לדין עמו" (תהלים נ', ד') – האדם לא נברא בשביל העוה"ז אלא כדי לעשות את רצון הבורא יתעלה ויתברך שמו, כדי לעשות את רצון שמים.
השמים והארץ מתקיימים ע"י לימוד התורה. וכך בפסוק: "האזינו השמים" – ומה מקיים אותם? "ואדברה" – זו התורה כולה, בבחינת "וידבר ה' אל משה לאמר". השמים אינם מתקיימים בלי התורה. "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי". "האזינו השמים" – כל אדם מישראל צריך להתרומם ולהגיע למדרגת שמים.
התורה היא נשמת העולם, היא חיי העולם, ועליה אמר הכתוב: "יערוף כמטר לקחי" (דברים ל"ב, ב'). רש"י שואל: אם התורה נמשלה למטר, והמטר הוא חיי עולם – למה צריך טל? מהו עניינו של הטל? והסביר רש"י: "שהכל שמחים בו, לפי שהמטר יש בו עצבים לבריות, כגון הולכי דרכים ומי שהיה בורו מלא יין". יש אנשים שיודעים, מבינים ומכירים את מעלת התורה. הם יודעים שהמטר הוא טוב לעולם; אבל יש אנשים שאינם מבינים את ערך התורה, יש אנשים שהם עצובים ברדת המטר. ולמה? כיון שהאדם דואג לפרנסתו, דואג לבור היין, ונדמה לו שהמטר מקלקל את היין. הוא חושב שהתורה מאבדת את פרנסתו. הוא לא יכול לשמור שבת, הוא לא יכול להתפלל, הוא לא יכול להניח תפילין, כי זה קשה לו. אבל האמת היא הפוכה. התורה היא חיים לעולם.
ומה יש לעשות עם אותם האנשים שאינם מכירים את ערכה של תורה? ממשיך הפסוק: "תזל כטל אמרתי!" צריך לקרב את כל היהודים הרחוקים מהיהדות, מקדושה ומטהרה בעבותות של אהבה, לקרב אותם בדכי נועם. "אהיה כטל לישראל" – כמו הטל, שהכל שמחים בו, שהוא לא מפריע, שהוא לא מקלקל את היין. אותם יהודים נידחים שלא טעמו את טעם התורה, שכל דבריה נחמדים מזהב ומפז רב, אותם שחושבים שיש סתירה בין התורה לבין העולם – להם צריך להראות את המאור שבתורה. לאט לאט הם יטעמו את טעמה, והמאור שבה יקרבם להכרת הטוב האמיתי. יכירו וידעו כי התורה היא חיוּת העולם, היא נשמת העולם.
בימים אלו של "אורי וישעי" (ראה ויק"ר פכ"א אות ד'), בימי הרחמים, עם ישראל זקוק להרבה רחמי שמים. צריך שכל יהודי ויהודי יכיר את ערכה של התורה בשלמותה, ולא יגרע ממנה אף לא כקוצו של יו"ד.
צריך שנכיר את ערכה וקדושתה של ארץ ישראל, הארץ שהיא נשמת העולם, חיי העולם; ואין תורה כתורת ארץ ישראל.
על ארצנו הקדושה, מקום קבורת אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב, מקום קבורת אמותינו הקדושות שרה רבקה ולאה, נאמר: "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם כימי השמים על הארץ" (דברים י"א, כ"א). ה' נשבע לתת לאבות העולם את ארץ ישראל, ונתן להם. וכשם שישני חברון לא ויתרו על קוצו של יו"ד בקיום המצוות, ודקדקו בכולן, דאורייתא ודרבנן – כך גם הם לא היו מוכנים לוותר על רגב או על גרגר של ארץ ישראל. כאשר באים אומות העולם ומבקשים לקחת את נחלת אבותינו, אנו אומרים: יבואו י"ג המידות של רחמים ויבטלו את מחשבתם הרעה לקחת י"ג אחוזים מארץ ישראל.
אברהם אבינו הוא ראש החסד, ראש המאמינים. יצחק אבינו קיים רצון בוראו במסירות נפש. יעקב אבינו לא ישן בשביל לימוד התורה וידע מהו צער גידול בנים. אבות העולם! עימדו לפני בורא העולם ואימרו לו: בניך רחומיך בשעת צרה! בניך רחומיך רוצים קדושה! רוצים טהרה! רוצים מטר, רוצים טל, שיהיו הכל שמחים בדברי התורה. "פיקודי ה' ישרים משמחי לב" (תהלים י"ט, ט').
ויהי רצון שהארץ תימלא דעה את ה' כמים לים מכסים.
דרך קצרה וארוכה
הגמרא בעירובין (נ"ג ע"ב) אומרת: "אמר רבי יהושע בן חנניה: מימי לא נצחני אדם חוץ מאשה, תינוק ותינוקת. אשה – פעם אחת נתארחתי אצל אכסניא אחת, עשתה לי פולין, ביום ראשון אכלתים ולא שיירתי מהן כלום, שניה – ולא שיירתי מהן כלום, ביום שלישי – הקדיחתן במלח. כיון שטעמתי משכתי ידי מהן. אמרה לי: רבי, מפני מה אינך סועד? אמרתי לה: כבר סעדתי מבעוד יום. אמרה לי: היה לך למשוך ידיך מן הפת. אמרה לי: רבי, שמא לא הנחת פאה בראשונים? ולא כך אמרו חכמים: 'אין משיירים פאה באלפס, אבל משיירין פאה בקערה'?".
החיד"א (בפתח עיניים ערובין דף נ"ג ע"ב) ובעל הבן איש חי (בא"ח ש"ר פרשת נצבים בפתיחה) הסבירו גמרא זו בדרכי המוסר. הגמרא רומזת לאדם שלא יימשך אחר תאוות העולם הזה. וכן שאדם חייב לדאוג לאחרים: אם יש לו צלחת אוכל, חייב הוא לשייר גם לאחרים, ולא לחשוב רק על עצמו. זה המוסר הנלמד מאותה אשה.
וממשיכה הגמרא: "תינוק – פעם אחת הייתי מהלך בדרך וראיתי תינוק יושב על פרשת דרכים, ואמרתי לו: באיזה דרך נלך לעיר? אמר לי: זו קצרה וארוכה, וזו ארוכה וקצרה. והלכתי בקצרה וארוכה. כיון שהגעתי לעיר מצאתי שמקיפין אותה גגות ופרדיסין. חזרתי לאחורי, אמרתי לו: בני, הלא אמרת קצרה! אמר לי: הלא אמרתי לך ארוכה!"
כאן רומזת הגמרא, שישנם אנשים המחפשים חיים קלים בעולם הזה. הם שומעים שישנה דרך ארוכה וקצרה בעולם הזה, דהיינו: דרך שקשה ללכת בה, אבל בסופו של דבר היא מובילה אל האמת והנצח – אך הם אינם רוצים ללכת בה. הם רוצים דרך קצרה בעולם הזה; אך אינם שמים את ליבם על כך שבסופה היא ארוכה, כמו שכתוב: "יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות" (משלי י"ד, י"ב).
ומסיימת הגמרא: "ותינוקת – פעם אחת הייתי מהלך בדרך, והיתה דרך עוברת בשדה והייתי מהלך בה. אמרה לי תינוקת אחת: רבי, לא שדה היא זו? אמרתי לה: לא דרך כבושה היא? אמרה לי: ליסטים כמותך כבשוה".
כאן הרמז הוא שישנם אנשים שעושים מה שאחרים עושים. אין הם בודקים את דרכם, אלא עושים לפי מה שמקובל לעשות. אשה הולכת בבגדים לא צנועים – כי כולם הולכים כך. ה"כולם" אינו דרך יהודית. אדם צריך לדעת מהי הדרך האמיתית, לברר איזו היא הדרך של "ילמד ענווים דרכו", דרך שהקב"ה חפץ בה, ולא לפי מה שהלכו בה האחרים.
על כן, יש אומרים (החיד"א שם) שאשה, תינוק ותינוקת לא היו ולא נבראו, אלא משל היו, כדי שאדם ידע לעזור לאחרים, יסייע לאחרים ולא יימשך אחר תאוותיו, כדי שלא יחפש לו דרכים משלו, אלא ילך בנתיב שהקב"ה מתווה, אע"פ שנראה לו שזו דרך ארוכה.
ויהי רצון שנזכה לשמור את דרך ה', כאמור באברהם אבינו.
תשובת הפרט ותשובת הכלל בזמן הזה
ב"ה, ח' אלול תשמ"ח
לכבוד
ראשי עם קודש, רבנן ותלמידיהון
שומרי משמרת הקודש, ראשי הקהילות
קהל קודש די בכל אתר ואתר.
שאו ברכה ושלום מירושלים עיה"ק ת"ו!
החסד והקירבה שבתשובה
"דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב; יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבתיו וישב אל ה' וירחמהו ואל אלוקינו כי ירבה לסלוח; כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי נאום ה'; כי גבהו שמים מהארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבתי ממחשבתיכם" (ישעיה נ"ה, ו'-ט').
"ואתה אלוק סליחות חנון ורחום ארך אפים ורב חסד מרבה להטיב ורוצה בתשובתן של רשעים ואין אתה חפץ במיתתן, שנאמר (יחזקאל ל"ג, י"א): 'אמור אליהם חי אני נאום ה' אלקים אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה שובו שובו מדרכיכם הרעים ולמה תמותו בית ישראל'. (מתוך תפלת נעילה – אתה הבדלת אנוש מראש).
אחד מחסדי הקב"ה, יתברך שמו ויתעלה כסא הדרו, שידו פשוטה לקבל שבים, ולא זו בלבד אלא שקורא לאדם שישוב מרשעתו ובתוספת מה שאמרו חז"ל (מאמר ריש לקיש יומא פ"ו ע"ב): שאם חוזר מיראה נהפכים הזדונות לשגגות ואם חוזר מאהבה אז הזדונות נהפכים לו כזכויות. גדלותה של התשובה היא שמרפא את האדם ואת העולם, (עיין שם יומא פ"ו ע"א מאמר ר' חמא בר חנינא), וכדברי הרמב"ם (הל' תשובה פ"ז הל' ו') לגבי אדם שחזר בתשובה: "אמש היה שנאוי לפני המקום משוקץ ומרוחק ותועבה והיום הוא אהוב ונחמד וקרוב וידיד".
הגדרת התשובה היא כשמה כן היא לשוב לדרך המקורית. כי ההתרחקות מחכמי התורה ההולכים לפי "משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וכו'", עד לדורנו אנו, ההתרחקות מקיום מצות התורה ומלימוד תורה הוא המביא את האדם לידי עבירה ולהיות כלשון הרמב"ם: "משוקץ ומרוחק". אולם, ההתדבקות עם חכמי התורה האמיתיים, עם לימוד תורה וקיום המצוות מביא את האדם לידי "אהוב ונחמד".
דרך הרחוקים המתרחקים
דרך הרשעים היא שהם חושבים שהם יכולים לסלול להם דרך חדשה, דרך מיוחדת, נתיב מיוחד, שהם הם מכינים וסוללים אותו. הם חושבים שהם יכולים ליצור עולם חדש, ואינם יודעים שהולכים מדחי אל דחי ומתרחקים מצור מחצבתם ומגיעים לשאול תחתית כי האדם לפי דרכו המשועבד ע"י היצר, הוא נמשך אל תאוותיו ורגשותיו וכך הוא מכין את דרכו, כך הוא רוצה לחנך ולהתחנך. אולם, בעת שהנביא קורא לחזרה בתשובה הוא אומר: אמנם נכון שהקב"ה הוא רחום וחנון ומרבה להיטיב, אמנם, הוא אלוק הסליחות וארך אפים, אבל צריכים לחזור בתשובה שיעזוב הרשע את דרכו וילך בדרך ה'. יעזוב כי לא דרכי דרכיכם. דרך ה' מובילה את האדם לדרך החיים ודרך הרשע מביאה אותו לאבדן החיים ועצמאות האדם, "יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות" (משלי י"ד, י"ב).
יעזוב רשע דרכו, את הדרך שלו, שחושב שהוא יכול לחבר תורה להכין חוקים ללמד דעת ה' ומוסרו. בזה שאינו מאמין שהתורה היא מהשמים הוא מורד בה' ובתורתו, והמרחק הוא עצום ורב, כגבוה שמים מהארץ. המצות מקיימים את האדם בעולם הזה ובעוה"ב, והעוונות משחיתים את האדם משני העולמות. אם רוצים לחזור בתשובה יש לעזוב את הדרכים החדשות וללכת בדרך ה', בדרך קיום תורה ומצות, כמו שצוונו הקב"ה ע"י עבדיו הנביאים. להאמין שהתורה היא מן השמים ולא משתנית לפי הזמן, היא נצחית ואלוקית ואין לאדם לנטות ימין ושמאל, ועליו לשמוע לקול חכמי התורה "ככל אשר יורוך".
כשקמים משפחה או שבט מעם ישראל ורוצים לשנות את הנתיב, להטות את הדרך לפי הנוחיות המדומה של האדם זה יסוד לשמד, זה השתעבדות האדם ליצריו, והם המטים אותו לדרך שאינה דרך.
בפסחים (נ"ד ע"א), דרשו חז"ל ששבעה דברים נבראו קודם בריאת העולם, ואחד מהם התשובה. הסביר הר"ן בנדרים (ל"ט ע"ב): "שאי אפשר לעולם בלא הם" והימים הללו ראויים לכך, יש חטאי הפרט ויש חטאי הכלל. בחטא הפרט כל אחד ואחד יודע מה הם חטאיו, כיצד הגיע לידי כך והדרך לחזרה, ויש חטאי הכלל.
השקעה חוזרת בחינוך הבנים
אמנם יש כיום ב"ה תנועה גדולה של חוזרים לדרך ה' החוזרים בתשובה כל ימות השנה. יש היום מוסדות תורה לתפארה. יש כיום הבנה שכל דרך חדשה היא דרך מעורערת וסופה להתבוללות ולהטמע בין האומות, ויש כיום לצערנו גם חילולי שבת קודש ואי שמירה על שולחן טהור במאכלים. כל זה נובע מחוסר חינוך יהודי שורשי אמיתי ומסורתי או כלשון בני אדם חינוך תורני. היינו, חובת כל אב ואם מישראל לדאוג שבנם ובתם יתחנכו בדרך האבות הקדושים, בבתי ספר יהודים המלמדים תורה ויראת שמים ע"י מורים הראויים לכך, ומחנכים לפי מסורת אבותינו הקדושים והטהורים. "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה" (משלי כ"ב, ו').
לא יתחשב אדם בהוצאות חינוך שהוא חייב להוציא עבור חינוך, כי כבר הבטיחונו חז"ל (ביצה ט"ז ע"א) שהוצאות הללו הם מחשבונו של מקום. "כל מזונותיו של אדם קצובים מר"ה וכו' חוץ מהוצאות שבת ויו"ט והוצאות בניו לתלמוד תורה וכו', שאם הוסיף מוסיפין לו".
אם אנו נחנך את הילדים במוסדות הראויים לכך, אז אין חשש מהתבוללות, אין חשש מחלולי שבת. הם יקימו משפחות על טהרת הקודש וישמרו על טהרת השולחן ועל טהרת עם ישראל, יהיו "זרע קודש".
לפיכך, כל מקום ומקום שיש בו יהודים, חייבים להקים לעצמם מוסדות חינוך יהודים לפי התורה, כמסורת אבותינו. אסור לגור במקום שאין חינוך כזה, כי אחרת בנו הולך ממש לשמד רוחני והתוצאות מי ישורם. אבל, אם מחנכו בדרך ה' טוב לו בעולם הזה ובעולם הבא.
אמרו חז"ל על הפסוק (דברים י"א, י"ב): "ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלוקיך בה מרשית (מראשית) השנה ועד אחרית שנה", מר"ה נידון מה יהא באחרית שנה. פירש בעל הטורים: כתוב בתורה "מרשית" חסר א' לרמוז על אותיות "מתשרי", וכתב בעל אור החיים הקדוש שם: "דקדק לומר תיבת אלקיך להעיר כי שבח הארץ היא כשה' מיחד אלקותו על ישראל, אבל בזמן שישראל גולים ואין השכינה בתוכם אין שבח כ"כ לארץ". יש שבח לארץ ישראל ולתושביה שה' אלקיך דורש תמיד לטובה ולברכה, ועוד יותר יש שבח לארץ שכל יושביה עליה, שלא יהיו יהודים בגולה.
עתה בתקופה זו צריכים להגביר את העליה, ולפחות לבוא ולתור את הארץ, לראות את יופיה והדרה ברוחניות וגשמיות. לפרסם את חשיבותה של ארץ ישראל, בניה ובוניה. ונזכה לנדחי ישראל יכנס.
יה"ר שנזכה לשוב אל ה' אלוקינו בתשובה שלימה. נתחזק בתורה ויראת שמים ונזכה לשנת אושר, עושר ובריאות. שנת ברכה רווחה והצלחה ופרנסה טובה. שנה שהקב"ה ימלא בה משאלות לבנו לטובה ולברכה, לששון ולשמחה, לישועה ולנחמה. שנה שיתקיים בה "נתת שמחה בלבי", נתברך בכל מידי דמיטב, בבני חיי ומזוני רויחי ובריאות מעליא. תהא שנה זו שנת גאולה שלימה ונזכה לביאת הגואל ולבנין אריאל, בעגלא ובזמן קריב, אכי"ר.
ותזכו לשנים רבות נעימות וטובות
הדושו"ט כל הימים
מרדכי אליהו
ראשון לציון הרב הראשי לישראל
נצחון מלחמת היצר הרע בזמן הזה
ב"ה, ירושלים אלול תשמ"ו
לכבוד
ראשי עם קודש, רבנן ותלמידהון שומרי משמרת הקודש
לראשי קהילות הקודש ולקהל הקדוש
די בכל אתר ואתר!
שאו שלום וברכה מירושלים עיה"ק ת"ו!
"עיר קטנה ואנשים בה מעט ובא אליה מלך גדול וסבב אותה, ובנה עליה מצודים גדולים. ומצא בה איש מסכן חכם, ומילט הוא את העיר בחוכמתו ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא" (קהלת ט', י"ד-ט"ו).
חז"ל דרשו על פסוקים אלו במסכת נדרים (דף ל"ב ע"ב) כך: "עיר קטנה" – זה גוף האדם."ואנשים בה מעט" – איבריו של אדם. "מלך גדול" – זה יצר הרע. "וסבב אותה" – סבבה בכחש להטעות (תרגום קהלת). "ובנה עליה מצודים וחרמים" – אלו עוונות. "ומצא בה איש מסכן וחכם" – זה יצר הטוב. "ומלט את העיר בחוכמתו" – זו תשובה ומעשים טובים. "ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא" – דבשעת יצה"ר לית דמדכר ליה ליצר הטוב.
ידע לו האדם כי הוא רק עיר קטנה עם איברים וגידים, ואעפ"כ בא מלך גדול שהוא יצר הרע ואינו מוותר על שום אדם, יהא קטן שבקטנים או גדול שבגדולים. מסבב הוא את האדם בכחש ובמרמה, מראה לו שכל מעשיו טובים הם, מראה לו שהוא אוהבו ודורש טובתו, מלמדו דרך חדשה, דרכו של היצה"ר שהוא השטן. הוא יורד ומשטין, עולה ומקטרג, מחדיר תכונות שליליות בלב האדם, מטביע בו טבע של אהבת הרע והרחקת הטוב, ע"י טימטום הלב במאכל אסור או ע"י חילול שבת. שם לו מצודים ורשת לרגליו להכשילו ולהפילו. צד אותו בכנפיו ומשתלט עליו עד שהופך דברים, כדברי הנביא (ישעיה ה', כ'): "הוי אומרים לרע טוב ולטוב רע, שמים חושך לאור ואור לחושך, שמים מר למתוק ומתוק למר". וכדברי המסילת ישרים שאין הכונה שהאדם באופן רצוני הופך אור לחושך ומר למתוק, אלא כשאדם חולה חסרים לו חושים מסוימים.
כשאדם חולה לעיתים הוא מרגיש באוכל טעמים שאין בהם, לפי גודל מחלתו כן תגדל כהות חושיו. לפי גודל תשוקתו של אדם לחטוא כן תגדל מתיקות "הטוב בעיניו" וירחיק הטוב האמיתי. ולעיתים מחלתו אנושה, והיצר התלבש על כל גופו ואז הוא הופך ואומר על הטוב רע, על המתוק מר ועל האור חושך. היינו, שכבר אין לו מחשבה עצמית אלא הוא משועבד ליצריו. הוא משועבד לרגשותיו, הוא עבד לעצמו, הוא סולל לו דרך חדשה. הוא רואה ונדמה לו שרואה חושך או ההיפך מהמציאות. ולעיתים הוא חושב על מעשה רע שעושה, שהמעשה הזה טוב הוא, ותצמח ממנו תועלת מרובה, וכבר אין הוא מרגיש לפי גודל מחלתו מי ירפאה, מי יגלה לאדם שהוא אכן חולה וזקוק לרופא. הרי כדברי הנביא (ישעיה שם): "הוי חכמים בעיניהם ונגד פניהם נבונים". מה יעשה אדם שחושב עצמו לחכם והוא אינו כן, מה יעשה אדם שנבון הוא בעיניו והאמת הפוכה היא.
על האדם ליתן דין וחשבון על מעשיו לעשות חשבון הנפש, לבחון את דרכו, "בואו חשבון" (ראה ב"ב ע"ח ע"ב). לא לרפא שבר בת עמי על נקלה, לא לחשוב מחשבות און, אלא מחשבות כנות ואמתיות, לפי אמיתה של תורת ישראל.
סגולת הימים הנוראים
באים הימים הנוראים לישראל, ימי הדין, ימי חשבון הנפש. "מי לא ירא מיום דין הנורא", "שמעתי ונרגזתי יום בו תפקדני", "זחלתי וחלתי יום בו תדינני" כדברי הפייטן. וכדברי התפילה במוסף של ר"ה: "מי לא נפקד כהיום הזה כי זכר כל המעשים לפניך בא, מעשה איש ופקודתו ועלילות מצעדי גבר, מחשבות אדם ותחבולותיו, ויצרי מעללי איש, אשרי איש שלא ישכחך, ובן אדם יתאמץ בך". הכן עצמך, אומרים לאדם, לפני יום הדין הנורא, אין אתה עומד לפני מלך בשר ודם, אלא לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, שהוא חי וקיים לנצח, זוכר כל המעשים ואין דבר נעלם ממנו.
יש כח באדם שיכול לסייעו, הקב"ה ברא יצר הרע, אולם ברא כנגדו יצר הטוב. ויש עוד עזר לאדם כמאמר חז"ל בקידושין (דף ל' ע"ב): "בני, בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין. אם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו, וכו' אם אתה רוצה אתה מושל בו", עכ"ל. יש כוח ביד האדם להתעורר ויש עתים המעוררים את האדם. יש אדם שמתעורר לבד, ויש שצריך פעמונים גדולים לעוררו. עתה ימים אלה מעוררים אותנו. הקריאה: "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב", צריכה להדהד באוזן האדם. לא לאטום אוזן, לא לסתום עין ולא לטמטם הלב. עלינו להאזין, לראות ולהקשיב לקול ה'. אותו מלך גדול או יצר הרע עם גונדא דיליה יתפוצצו ויתנפצו מחוכמתו של אותו איש מסכן וחכם. הוא יכול להציל את העיר בחוכמתו ע"י חוכמת לימוד התורה וקיום המצוות. עלינו לזכור שיש כוח ועזר מהקב"ה להלחם אם היצר. מה שנדרש מהאדם הוא להתחיל במלחמת מצוה והקב"ה עוזרו ומסייעו (קידושין שם).
תרופת מחלות הדור הזה
השנה לצערי הרב ראיתי בעיני חלק מאחינו שבגולה, יש מהם יכולים ללמוד תורה ויכולים לקיים מצוות בריש גלי, ויש להם את הרצון לכך, אך השטן מקטרג. יש אחים בגולה שעז רצונם וחפצם ללמוד תורה, לקיים מצוות בריש גלי, אך יש להם מניעה לכך מאנשי המקום. לכולם, לכל עם ישראל בכל ארצות פזוריהם, אני חוזר וקורא: ננצל את הימים האלה, ימי הרחמים והסליחות. נעורר את עצמינו, נתעורר ונעורר אחרים. נדע שהערובה לקיום עם ישראל היא רק ע"י קיום תורה ומצוות. להקים בכל מקום ומקום אפשרות ללמוד תורה בעיקר לנוער, לתלמידי בתי הספר שידעו תורת אלקים חיים. על המבוגרים לקבוע עיתים לתורה. "כל מקום ומקום שגלו ישראל ישיבה עמהם", עלינו להקים עול תורה, להקים ישיבות.
מכת ההתבוללות היא מכה קשה כנגע הצרעת ומחלה מדבקת בבחינת "ויתערבו בגויים וילמדו מעשיהם" (תהלים ק"ו, ל"ה). כמו כן, חילול שבת קודש היא מכה, שעל ידה אנו כופרים בבריאת העולם, ואילו ע"י שמירת שבת אנו זוכים לשני עולמות ברכה בעולם הזה "כי היא מקור הברכה", ושכר טוב לחיי העולם הבא. צריכים לחזק את הקשר עם ארץ ישראל הקדושה, עם בניה בוניה, אלו ת"ח שבה, לחזק את הישיבות שבארץ ישראל, להיות בקשר רוחני אתם ולקבל את השפעתם הברוכה.
מצוות התורה מצוות עשה ולא תעשה, מצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחבירו, המצוות הללו מצוות הן. היינו, אם אדם גונב מחבירו הוא עושה שני איסורים, ציער את חברו וגם עבר על לאו של לא תגנובו, שהיא מצוה שבין אדם למקום. ולפיכך, אנו מצווים בפרט בתקופה זו להרבות אהבה ואחוה, שלום וריעות, להרבות קשר, עזרה וסיוע.
כבר אמר הפייטן ר' אמנון (ממגנצא) ז"ל: "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה" – "אם ישוב מיד תקבלו". וכדברי הפסוק (ישעיהו נ"ה, ז'): "יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלקינו כי ירבה לסלוח".
נתחזק בתורה ויראת שמים ונזכה לשנת אושר, עושר ובריאות. שנת ברכה, רווחה והצלחה ופרנסה טובה. שנה שהקב"ה ימלא משאלות לבנו לטובה ולברכה, לששון ולשמחה, לישועה ולנחמה. שנה שיתקיים בה (תהילים ד', ח'): "נתת שמחה בלבי", נתברך בכל מידי דמיטב בבני חיי ומזוני רויחי, ובריאות מעליא. תזכו לשנים רבות נעימות וטובות.
תהא שנה זו שנת גאולה שלמה ונזכה לביאת הגואל ולבנין אריאל בעגלא ובזמן קריב, אכי"ר.
הדושו"ט כל הימים
מרדכי אליהו
ראשון לציון הרב ראשי לישראל
תשובת נציגי הציבור
ב"ה, כ"ה אלול תשמ"ט
"בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל ומעולם ועד עולם אתה א-ל תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם" (תהלים צ', ב').
ואומרים חז"ל (פסחים נ"ד ע"א), ששבעה דברים נבראו לפני בריאת העולם ואחד מהם הוא התשובה, שנאמר: "בטרם הרים וכו'". כלומר בטרם בריאת עולם וארץ ותבל הרים וגבעות נבראה התשובה.
תשובה זו בריאה כמו שמש ירח וכוכבים. תשובה זה מחסדי השי"ת ויתעלה. כי "הנפש החוטאת היא תמות", או עונשים אחרים או "חטאים תרדף רעה". והקב"ה אומר: יעשו תשובה ויכופר להם כי "לא אחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכיו וחיה" (ראה ירושלמי מכות פ"ב ה"ו, ופסדר"כ כ"ה).
חסד זה הוא לכל השנה, ומתמקד במיוחד בחודשי אלול ותשרי באותם ארבעים יום שמשה רבנו התפלל במרום על עם ישראל עד שאמר לו הקב"ה למשה רבנו: סלחתי ומחלתי לעם ישראל. ובמלאת הארבעים יום, יום הכיפורים, זה יום קבוע למחילה וסליחה, ואז ניתנו לו לוחות שניות. וע"ז נאמר: לא היו ימים טובים כיום הכפורים, כי בו נתנו לוחות שניות (עיין תענית כ"ו ע"ב וברש"י שם ד"ה זה מתן תורה ועיין שם דף ל' ע"ב), ונקבע יום זה למחילה.
כשהפסוק קורא בחיל (תהלים שם ג'): "תשב אנוש עד דכא" פירוש עד דכדוכה של נפש, גם אם האדם מגיע למצב קשה רחוק מאוד, עכ"ז "אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלקיך" (דברים ל', ד'). אין רחוק אצל ה', "שלום שלום לרחוק ולקרוב" (ישעיה נ"ז, י"ט), והקריאה "שובו בני אדם" היינו שובו והיו כבני אדם ואל תהיו כעבדים לתאוות וליצרים אלא בני חורין, שהאדם לא יהא עבד אלא בן חורין. ועוד, שובו בני אדם שובו בעוונות שבין אדם לחברו. להשמר ולהזהר לא לפגוע בבני אדם שהם יצירי כפיו של הקב"ה כי עבירות שבין אדם לחבירו אין יוה"כ מכפר.
ומכאן אני יוצא בקריאה לראשי הציבור: תנו לנו לחיות טוב לפחות בראש השנה ועשרת ימי תשובה ויוה"כ, סוכות ושמחת תורה. תדחו את כל הויכוחים שביניכם עד אחרי שמחת תורה, כדי שמחשבות הציבור לא יהיו בויכוחים ובהשמצות ועלבונות. בימים נוראים ובשמחת החג לא עת ויכוחים, כיום, זה לא זמן להתנצח אחד עם השני.
ובכלל לא נהיה בבחינת: "וישמח עליך אויב". שהאויבים לא ישחקו על הויכוחים הפנימיים שלנו, עשו זאת בחדרי חדרים ובצניעות, בכבוד ובנימוס, חוסו על כבוד עם ישראל שלא יחולל בארץ ובפני האומות. הימים ימי חשבון הנפש לפרט ולכלל, לא לזלזל לא להחמיץ ובפרט בימים נוראים אלו תרתי משמע.
שובו בני אדם. שובו לבני אדם, שובו לדאוג לבני אדם שלא יהיו מובטלים, לעזור ולסייע, אמרו עזרא ונחמיה לעם שחזר מגלות בבל. לא לבכות לא להתאבל בר"ה, אלא "לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדוננו ועתה אל תעצבו כי חדוות ה' היא מעוזכם" (נחמיה ח', י').
בר"ה לא רק לאכול משמנים ולשתות ממתקים, לא לשבת על סיר הבשר ועל צלחת הדבש ולאחרים אין, אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו, למי שאין לו שלחו לו מנות. לדאוג לזולת לסייע לאחים. ואז אין עצב ויש שמחה, בר"ה לדאוג גם לאחרים וחדות ה' היא מעוזכם. השמחה והבטחון בה' זה המעוז שלנו כי הבוטח בה' חסד יסובבנו.
וקריאה נוספת: "שובה ישראל עד ה' אלוקיך" (הושע י"ד, ב'). שובה ישראל, במצוות שבין אדם למקום, שמירת שבת, קדושת וטהרת הבית והשולחן, ובעיקר לקבוע עיתים לתורה ללמוד תורה ולקיים מצוות. לסלק את הבורות מעם ישראל, לא יהא ילד שלא ידע מה התורה דורשת ממנו, לא יהא ילד שלא ידע תרי"ג מצוות. ולחנך אותם לסבלנות ולא להרים ידיים או סכינים בעת ויכוח. לא לרדיפת נער בחצות לילה ע"י שלושה נערים אחרים. לא לגזילת קשישים וקשישות במקום "והדרת פני זקן", לא לנער הזה התפללנו. והמאור שבתורה יחזירנו למוטב.
"השיבנו אבינו לתורתך וקרבנו מלכינו לעבודתך והחזירנו בתשובה שלמה לפניך", לקבוע עיתים לתורה – השיבנו אבינו לתורתך, לקיים מצוות ה' וקרבנו מלכנו לעבודתך ואז התשובה היא שלמה.
שנה קשה עברנו אבל לא יטוש ה' את עמו ונחלתו לא יעזוב. ותכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה.
ברכתי לקראת השנה החדשה, שהקב"ה ישמור על כל חיילי צבא הגנה לישראל וכל זרועות הבטחון שיחזרו לביתם בריאים ושלמים עטורי הוד ונצחון. לחולים ולפצועים ישלח ה' רפואה שלמה ויחלימם ויקימם מחוליים. לשבויים ולנעדרים שיחזרו לביתם, ככתוב: "ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה" (ישעיה ל"ה, י').
ולכל עם ישראל תהא שנה זו שנת לימוד תורה, שנת פרנסה טובה, שנת אהבה אחוה שלום וריעות, שנה שתרום ידיך על צריך, שנת אושר וברכה, שנת גאולה וישועה, ונזכה לביאת גואל צדק, אכי"ר.
תזכו לשנים רבות נעימות וטובות, כתיבה וחתימה טובה, ותזכו לחיים טובים ארוכים ומתוקנים, אמן.
שנה טובה
מרדכי אליהו
ראשון לציון הרב הראשי לישראל
ומודה ועוזב ירוחם
נוער יקר ונכבד.
על הפסוק (תהילים צ', ב'-ג'): "בטרם הרים ילדו ותחולל ארץ ותבל ומעולם עד עולם אתה א-ל. תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם". אומרים חז"ל (בראשית רבה פרשה א'), שלפני בריאת העולם הקב"ה ברא בריאה ושמה תשובה.
נתבונן במעשיהם של אדם הראשון וחוה, ושל קין והבל, ונבין את ענינו של (משלי כ"ח, י"ג): "ומודה ועוזב ירוחם".
תשובת אדם הראשון
הנה אדם הראשון וחוה, אוכלים מעץ הדעת וכאשר אומר הקב"ה (בראשית ג', ט') לאדם הראשון: "איכה", אומר לו: מתבייש אני, ונמצא תחת העץ – ערום אנוכי. שואל אותו הקב"ה: האם אכלת ללא רשות? ובמקום שיאמר: רבונו של עולם, טעיתי, אכלתי, חטאתי עויתי פשעתי, ובמקום שיודה ויחזור בתשובה, זורק אשמה על אחרים ואומר (שם י"ב): "האשה אשר נתת עמדי", ואומרים חז"ל (ע"ז ה' ע"ב): כאן כפר בטובה.
מספרים על גאון עוזנו ותפארתנו ראש גולת אריאל, הגאון הגדול רבינו יוסף חיים בעל הבן איש חי, שכאשר היה ילד קטן בן חמש שנים היה יפה תואר, נחמד, פיקח – שאל אותו אדם אחד: מה פירושה של שאלת ה' את אדם הראשון "איכה"? אמר לו: הרי כבר פירש רש"י, שהקב"ה רצה להכנס עמו בדברים, אך אם רצונך לפירוש משלי אגיד לך: אומר הקב"ה לאדם הראשון: "איכה", ראשי תיבות א'ני י'ודע כ'ל נ'סתרות.
אף את האשה שואל ה' על מעשיה, וגם היא משליכה את האשמה על אחרים ואומרת (שם י"ג): "הנחש"! ובמקום להגיד חטאתי! היא מתכחשת!
כתוצאה ממעשיהם מגרש אותם הקב"ה מגן עדן, ואף שבבוקר אותו יום שישי ראה את השמש זורחת – אור, אמר: 'מזמור שיר ליום השבת', באותו ערב כבר מחשיך – לילה, אומר אדם הראשון: אוי לי שהבאתי חושך לעולם.
תשובת קין
והנה נתבונן גם בקין והבל, כל העולם כולו שלהם, עולם ומלואו! ה' לא ברא עז אחת, צאן אחד, פרה אחת, אלא ברא עדרים, וכאשר באים לחלק את העולם בטענה שאומר קין להבל: אני איש אדמה, אתה רועה צאן, בואו ונחלק את העולם, אף שבאמת מה טעם יש להם לחלק? מדוע שלא יהיו שותפים יחד, ובכ"ז הם נפרדים, ואז מחליט קין להביא קרבן לקב"ה, ובחושבו שהקב"ה ממילא לא אוכל את מה שיקריב, הקריב פירות רקובים.
והבל מצדו ג"כ מקריב קרבן ומקריב מחלבי הצאן, את הצאן הכי יפה, הכי טהור. ויורדת אש מן השמים, ושורפת את הקרבן של הבל, ואילו קין נשאר עם הפירות הרקובים שלו. ויחר לקין מאוד ויפלו פניו. חושב קין: מילא הקב"ה אינו רוצה לקחת את הקרבן שלי, אך מדוע קיבל את קרבנו של הבל, כלומר כאן השתלטה הקנאה. וכתוצאה מכך מתנכל קין להבל, ורוצח אותו [אחד המפרשים אמר שקין רצח רבע מאוכלוסיית העולם דאז שמנתה רק את אדם וחוה, קין והבל]. אמר לו הקב"ה (בראשית ד', י'): "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה", לא רצחת אדם אחד, אלא בניו ובני בניו וכל הדורות שעתידים לצאת ממנו, את אלו רצחת!
בא קין לקב"ה ואומר: רבונו של עולם, "גדול עווני מנשוא", אתה בראת את כל העולם, אתה נושא את כל העולם, רצחתי, תרים את העוון שלי ותמחול לי. אומר לו הקב"ה לקין: קין, אם תיטיב שאת, ואם לא תיטיב, לפתח חטאת רבץ (שם ז'). כלומר אם אתה חוזר בתשובה ומקבל עליך שמהיום והלאה תזהר ותחזור בתשובה, תתחרט על מעשיך, 'שאת' – אני אוריד לך את העוון, בבחינת: "נושא עוון". אבל אם אתה מתחצף ולא מתודה "כל הורג קין", היינו כל מי שמוצא אותך יטרוף אותך. עמד קין והתחרט על חטאו, ואמרו חז"ל על הפסוק (בראשית ד', ט"ז): "ויצא קין מלפני ה'" – יצא בהכנעה כגונב דעת עליונה (ראה רש"י על המקום), כלומר שקין רימה את הקב"ה, והתחרט רק בפה ולא בלב. אמרו המלאכים לקב"ה: רבונו של עולם, איך תקבל את התשובה של קין, הרי "בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני". אומר הקב"ה לקין: אם תיטיב את הדרכים שלך שאת! משום ש"לא אחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכו וחיה, שובו! שובו וחיו! יעזוב רשע דרכו ואיש אוון מחשבותיו", הרשע מחפש לו דרך, מחפש לו שביל, נתיב משלו, מה שנדמה לו שנוח לו. אומר הקב"ה: רשע! עזוב את הדרך שלך, עזוב את המחשבות הרעות שלך, "טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך", יש דרך שבו על האדם לילך, אל לך לילך בדרך משלך בדרך בו התאוות והקנאה משתלטות עליך, זה לא דרך, עליך להיות בן חורין, ולא תהיה עבד, עבד לתאוות, עבד לכל מה שאתה רוצה להיות עבד, תלך, תשלוט, תמלוך, תיטיב שאת!
אומר קין: אני מיטיב. אומר לו הקב"ה: "שבעתיים יוקם קין", ואומר המדרש (ב"ר כ"ב): בא קין לאדם ולחוה – הוריו, ושואלים אותו: מה יצא בדינך? אמר להם: עשיתי תשובה ונתפשרתי. מקודם אמר לי ה': "כל מוצאי יהרגני", עכשיו שבעתיים יוקם. "התחיל אדם הראשון מטפח על פניו, אמר: כך היא כחה של תשובה ואני לא ידעתי", כלומר, אדם וחוה אומרים: אם על עוונו הגדול של קין נתפשר עמו ה', מדוע אנו לא ידענו את כוחה של התשובה.
הכרת אדם הראשון בכח התשובה
וממשיך המדרש: "מיד עמד אדם הראשון ואמר: 'מזמור שיר ליום השבת'". כלומר, אדם הראשון אומר: "טוב להודות לה'" היינו טוב להתוודות חטאתי עויתי פשעתי, אילו היינו מודים ומתחרטים, היינו נשארים בגן עדן, אך משום שכל אחד זרק אשמה על השני, נענשנו.
ואכן עלינו לדעת שהקב"ה אומר לנו לעם ישראל ולעולם כולו, יש דרך לחזור בתשובה. אבל תשובה צריכה להיות לא "בפיו ובשפתיו כבדוני וליבו רחק ממני" (ישעיה כ"ט, י"ג), אלא "בפיך ובלבבך לעשותו" (דברים ל', י"ד).
ועלינו לשים לב. הקב"ה יודע מחשבות בני אדם ותחבולותיו ויצרי מעללי איש, הוא יודע את הרמאות של כל בני האדם, אם האדם אומר אמת, ובאמת חוזר בתשובה, או רק מדבר ואומר בפיו בלבד חטאתי עויתי פשעתי.
הליכה בבכי וביאה ברינה
כתוב בתהלים בעניין התשובה (קכ"ו, ד'-ו'): "שובה ה' את שביתנו כאפיקים בנגב. הזורעים בדמעה ברינה יקצורו. הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע. בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו". מכאן לומד מרן הבן איש חי מוסר גדול, שאדם הוא בגדר "הלוך ילך ובכה" – בוכה ומצטער על עוונותיו, ומתחרט חרטה גמורה על אשר התרחק מאבינו שבשמים; והרי הוא שב בתשובה שלמה, וסופו שיגיע למעלת "נושא משך הזרע" – ותתקבל תשובתו.
דבר אחר: "הלוך ילך ובכה" – אדם הולך לבית הכנסת ולבית המדרש בשברון לב, ומייחל שיזכה לעמוד לפני בורא עולם בנקיות ובשלמות ובכפרת עוונותיו. ולא רק בהליכתו לשם, אלא גם בחזרתו הוא דואג תמיד שמא גרם החטא, ונזהר מאוד בכל דרכיו, הן במעשה הן במחשבה והן בדיבור – אזי מעלתו גבוהה ביותר, והוא יזכה בסופו של דבר ל"בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו". עוד יראה פירות ופירי פירות בזה ובבא לעתיד לבוא.
ביאור נוסף על פי מאמר הלל הזקן (אבות פ"א משנה י"ד): "אם אין אני לי – מי לי". לכאורה קשה (כן הוא בזוה"ק משפטים קט"ו ע"ב), כיצד הלל הזקן, אשר היה ישר במידותיו ועניו גדול, אומר דברים כאלו, שיש בהם לכאורה גאווה והתנשאות? אלא הביאור בדברי הלל הוא, שאדם המסוגל לקיים מצוות, עליו לעשות את כל מה שביכולתו, ואין לו לדחות את עשייתן. אם ימתין זמן רב, עלול הוא להגיע לזמן שבו כבר לא יוכל יותר לקיים מצוות, ובנו יאמר אחריו קדיש.
זהו: "הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע" – מי שסומך על זרעו ומתעכב בעשיית המצוות, אזי הוא ילך בבכי, משום שאין הוא יודע כיצד ינהג זרעו אחריו. אבל מי ש"בוא יבוא ברנה נושא אלומותיו" – שבא בכוחות עצמו ומקיים כל מה שביכולתו, הרי שהוא ישא את פרי "אלומותיו", ולא יצטרך לסמוך על בניו דוקא.
השיבנו ונשובה
חז"ל מביאים (עיין ילקוט מעם לועז דברים, נצבים ל', י"א-י"ד) ויכוח בין הקב"ה לעם ישראל. עם ישראל אומרים (איכה ד', כ"א): "השיבנו ה' אליך ונשובה" – כלומר: עם ישראל מבקשים מהקב"ה שהוא יפתח לנו את דלתות התשובה. אבל הקב"ה אומר: לא כן, אלא (מלאכי ג', ז'): "שובו אלי ואשובה אליכם" – אתם אלו שצריכים לעשות את הצעד הראשון, פתח כפתחו של מחט, ולשוב אלי, ואז אשוב אליכם, אתקרב אליכם, אפתח לכם פתח שאפילו קרוניות יכולים לעבור בתוכו.
פשט המחלוקת הוא, שהקב"ה אומר לעם ישראל שהוא מוכן לקרב אותם בתשובה, אלא שהוא רוצה לראות אצלם שברון לב, הוא רוצה לראות שעם ישראל עושים מעשה בשביל התשובה. אם צעד כזה אינו, אם אין שברון לב – אזי אין גם "אשובה אליכם".
מרן בעל הבן איש חי אומר, שיש לראות מה עלה בסופו של הוויכוח. מבאר הרב הבן איש חי את העניין על פי הגמרא בפסחים (דף ע"ו ע"א), המביאה דין של אדם שלוקח בשר חם ומניח עליו גבינה קרה. הדיון הוא בשאלה: האם תתאה גבר או עילאה גבר. לדעת רב – עילאה גבר (והבשר החם אוסר את הגבינה שמתחתיו), אך לדעת שמואל – תתאה גבר (והגבינה הקרה מצננת את הבשר שעליה, ואין הוא אוסרה). ההלכה שנפסקה היא שתתאה גבר, ולכאורה הדבר תמוה, שכן בכל איסורי התורה נפסקת ההלכה כרב (עיין בכורות מ"ט ע"א), ולדעתו עילאה גבר. מדוע כאן נפסקה ההלכה כשמואל?
על כך עונה הרב, שאנו פונים לקב"ה ואומרים לו: ריבונו של עולם, בתורתך הקדושה נפסקה הלכה כשמואל בממונא וכרב באיסורי, אבל כאן, בנוגע לדין איסור והיתר, נפסקה ההלכה כשמואל, למרות שהיה צריך לפסוק כרב. כך גם תנהג עם בניך: הרי אתה דורש מבניך שהם ישובו תחילה ורק אז תשוב אליהם, ובניך מחכים שאתה תשיב אותם אליך ואחר כך "ונשובה". אנו אומרים לך, שכך צריכה להיות ההלכה, שהרי נפסקה ההלכה באופן מיוחד ש"תתאה גבר", בבחינת (שיר השירים א', ד') "משכני אחריך נרוצה", כפי שהיה ביציאת מצרים.
רבנו יוסף חיים מוכיח מהגמרא שלפעמים נפסקת ההלכה כנגד הרגילות, ואף כאן יקדים הקב"ה ויפתח לנו בתשובה בבחינת "השיבנו".
אמנם ברור הוא שגם אם את הצעד הראשון עושה הקב"ה, הרי אנו נדרשים להמשיך את המהלך, בבחינת "ונשובה". על כך יוצאת הקריאה וזועקת: "שובו בנים שובבים" – ואז – "ארפא משובותיכם". עשו פעולה אחת, ולוּ קטנה, וכבר ארפא משובותיכם (עיין יומא פ"ו ע"א).
עלינו לחזור אל המצב שהוא בגדר (איכה ד', כ"א) "חדש ימינו כקדם", כלומר: עלינו להתקרב להקב"ה ולשוב ולעשות מצוות כימי קדם ממש. אלא שאין אנו מסתפקים בזה, ואנו רוצים שהקב"ה יאהב אותנו כאהבת הקדמונים, אהבת אברהם יצחק ויעקב. אומר לנו הקב"ה: אם כך אתם דורשים, מעבר לדברים הפשוטים – קבלו עליכם ללמוד תורה.
כאשר אדם יושב ולומד תורה, כל אבר ואבר שלו שמשתתף בלימוד התורה, מתקדש ומיטהר על ידי הלימוד. בכך יש לו הזכות לבקש מהקב"ה שישיב את ימיו "כקדם". זו היא מדרגת התשובה מאהבה, לזכות לאהבה מיוחדת מצידו של בורא העולם.
אנחנו אומרים בתפילה: "השיבנו אבינו לתורתך, וקרבנו מלכנו לעבודתך, והחזירנו בתשובה שלמה לפניך". מסדר התפילה מלמד אותנו, שאדם חייב בכל יום ויום לחזור בתשובה; ומהי התשובה הראשונה שיעשה? שישב וילמד תורה. זו ראשית התשובה, "השיבנו אבינו לתורתך". אחר כך הוא צריך גם לעשות דברים נוספים בתשובתו, "קרבנו מלכנו לעבודתך".
נושא עוון ועובר על פשע
על דרך מחילת העוונות אמרו חכמים (יומא דף פ"ו ע"ב): "תניא ר' יוסי בר יהודה אומר: אדם עובר עבירה – פעם ראשונה מוחלין לו, שניה מוחלין לו, שלישית מוחלין לו, רביעית אין מוחלין לו".
פשט דברי חכמים הוא, שאם אדם עבר עבירה מסויימת, הרי שמוחלין לו על שלוש הפעמים הראשונות, ואם עשה את העבירה פעם רביעית אין מוחלין לו עליה, וכן מכאן ולהבא.
הגאון בעל תוספות יום הכיפורים דן בשאלה: האם זה אמור דווקא כשעבר עבירה מסוימת כמה פעמים, או שאולי מדובר על שלש עבירות הראשונות שהאדם עבר בתחילה (וראה במהרש"א).
והנה הר"ח בביאורו לגמרא שם כתב דבר נפלא: "עבר אדם עבירה פעם ראשונה ושניה ושלישית – מוחלין לו אם ישוב, ורביעית – אין מוחלין לו".
והדברים מופלאים וקשים! מי שעבר עבירה שלוש פעמים יכול לחזור בתשובה וימחלו לו, ומי שעבר פעם רביעית אינו יכול לחזור בתשובה? תשובתו לא תתקבל?!
אלא, יש עבירות קלות המתכפרות לאדם מיד כשעושה תשובה, ויש עבירות המתכפרות לאדם עם תשובה ויום הכיפורים. לגבי עבירות אלו האחרונות אומרת הגמרא, שכפרתן דווקא בשלוש הפעמים הראשונות, אבל מי שעבר עבירה בפעם הרביעית אין מתכפר לו אלא לאחר תשובה, יום הכיפורים וייסורין (ע"פ הרא"ש פ"א מר"ה, והבן יהוידע ביומא פ"ו)!
אם נתבונן בדבר נראה כמה קשה הוא כח הרגל העבירה. מצד אחד – אם עבר אדם עבירה פעם ראשונה שניה ושלישית נעשית לו כהיתר ומזלזל בה. בעוד שבפעמים הראשונות היו לו בושה וייסורי מצפון על העבירה, הרי שבהמשך כבר גס ליבו בה ואינו מתיירא לעשותה. ומצד שני – היא הנותנת: דווקא בגלל שעבר פעם ראשונה שניה ושלישית ולא חזר בתשובה ולא התחרט – לכן נענש; ולכשישוב יתכפר לו בייסורין, אפילו אם היתה זו עבירה קלה כמצוות עשה.
מכאן מוסר השכל גדול, כמה צריכים אנו להתרחק מאד מאש העבירה, הנאחזת בתחילה בעוון הראשון ומתגברת לאש מכלה בעוונות הבאים. יזכור האדם את גודלה של התשובה ואת מעלתה הרמה מאד. "גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה". גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכויות. הקב"ה חפץ בתשובתנו, ומחכה לכל אדם מישראל שישוב. אל יאמר אדם שעבר עבירה פעם ראשונה שניה ושלישית ורביעית שאינו יכול לשוב. חלילה וחס! גם אם הִרבה האדם לחטוא ולפשוע יקבל עליו את עול התשובה, יפתח פתח כחודה של מחט – והקב"ה יערה עליו רוח ממרום ויפתח לו כפתחו של אולם. ומכאן ואילך יזהר ביותר שלא לעבור עבירה, וכל שכן שלא לִשנות בה ולשלש בה, אלא אדרבה, ימלא את ימיו ואת שנותיו ברדיפה אחרי התורה והמצוות, אשר הם לעד קיימים.
ברוך הרוצה בתשובה
בכל יום אנו מתפללים ומבקשים מהקב"ה שיעזרנו לחזור בתשובה שלימה. אנו אומרים: "השיבנו אבינו לתורתך, וקרבנו מלכנו לעבודתך, והחזירנו בתשובה שלמה לפניך, ברוך אתה ה' הרוצה בתשובה".
"השיבנו אבינו לתורתך" – התשובה האמיתית והשלימה היא התשובה אל התורה, כי התורה היא שמותיו של הקב"ה, ומי שעוזב את התורה, הרי הוא מתרחק מהקב"ה. על כן "השיבנו אבינו – דווקא – לתורתך", וכאשר נשוב אל התורה, נהגה בה, נלמד אותה – אז תהיה עבודתנו נכונה, וכהמשך הברכה: "וקרבנו מלכנו לעבודתך". כאשר יש תורה, ומצטרפת לכך עבודת הבורא – אז תשובתנו שלימה.
יש להתבונן במטבע הברכה שטבעו חכמים. ברכת "רפאנו", למשל, נחתמת במילים: "רופא חולי עמו ישראל", ברכת השנים – ב"מברך השנים"; ואילו כאשר מבקשים תשובה אנו חותמים ב"הרוצה בתשובה". לא רק מקבל התשובה, אלא גם רוצה בה. במה נתייחדה ברכת התשובה משאר הברכות שבה אנו מציינים שה' רוצה בתשובתן של ישראל?
הגאון האדמו"ר רבי יעקב אבוחצירא זצ"ל בספרו "שערי ארוכה" הקשה על נוסח הברכה: לכאורה היה צריך לבקש אחרת, שלא יהיו יותר פושעים, ולא שה' יקבל את תשובתם! התשובה היא על פי מה שנאמר ביחזקאל. הנביא מזהיר את הרשעים ומבקש מהם לחזור בתשובה, ואומר להם (ל"ג, י'): "אתם אמרתם לאמר: כי פשענו וחטאתינו עלינו, ובם אנחנו נמקים, ואיך נחיה?", ומסביר רש"י: "כסבורים אתם שלא תועיל לכם תשובה"; אלא "חי אני נאום ה' אם אחפוץ במות הרשע, כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה, שובו שובו מדרכיכם הרעים, ולמה תמותו בית ישראל?" (שם ל"ג, י"א). הרי שהקב"ה אינו חפץ במות הרשע, אלא רוצה בתשובתו.
לכן נאמר במיכה (ז', י"ח): "לא החזיק לעד אפו כי חפץ חסד הוא" – הקב"ה חפץ ומתאווה לתשובתם של הרשעים. כך מתבאר בירושלמי (מכות פ"ב ה"ו, ובגירסא בפסיקתא דרב כהנא פרשה כ"ד):
"שאלו לחכמה: חוטא מהו עונשו? אמרה להם: 'חטאים תרדף רעה'. שאלו לנבואה: חוטא מהו עונשו? אמרה להם: 'הנפש החוטאת היא תמות'. שאלו לתורה: חוטא מהו עונשו? אמרה להם: יביא אשם ויתכפר לו. שאלו לקב"ה: חוטא מהו עונשו? אמר להם: יעשה תשובה ויתכפר לו, היינו דכתיב: 'טוב וישר ה". א"ר פנחס: 'טוב וישר' – למה הוא טוב? שהוא ישר. למה הוא ישר? שהוא טוב. 'על כן יורה חטאים בדרך' – שמורה להם דרך תשובה".
ומעתה כאשר אנו אומרים שהקב"ה "רוצה בתשובה", אנו מדגישים שדווקא הקב"ה – ולא החכמה, הנבואה והתורה – הוא הרוצה בתשובה. הוא אינו רוצה לא בייסורין, לא במיתה לא בקרבן, אלא רוצה בתשובה שלימה.
כאשר אנו עומדים ביום הדין, בתחילת השנה, עלינו לאחוז היטב במצות התשובה. לשוב אל לימוד התורה, לשוב לעבודה. להחזיק בעמוד התורה ובעמוד התפילה גם יחד, כי "מסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה". מי ששומע תורה – תפילתו רצויה ומקובלת. עלינו גם להודות לה' יתברך אשר נתן לנו את מצוות התשובה בחסדיו המרובים, והוא הרוצה בתשובתנו.
תשובה עם לימוד תורה
מעלת לימוד תורה
נאמר בתורה (דברים כ"ו א'-ב'): "והיה כי תבוא אל הארץ אשר ד' אלקיך נתן לך נחלה וירשת וישבת בה. ולקחת מראשית כל פרי האדמה וגו'". "מראשית כל פרי האדמה" מתפרש כפשוטו לעניין הביכורים, שלא נתחייבו בהבאתם עד שיבואו לארץ ויתיישבו בה.
"אור החיים" הקדוש (שם א') מבאר: "אמר והי' לשון שמחה, שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ". אך בהמשך דבריו (שם ה') הוא מבאר שהכוונה ל"ביאת הארץ העליונה". כלומר, אדם שבא לארץ העליונה – העולם הבא שהוא עולם האמת – הריהו בא לרשת ולשבת בעולם שכולו טוב, עולם שכולו "שבת ומנוחה לחיי העולמים". ואם רוצה אדם לרשת את הארץ הטובה ולשבת בה – חייב הוא לעבוד לשם כך, לטרוח בעולם הזה. אין האדם יכול לבוא בידיים ריקות, אלא "ושמת בטנא" (דברים שם, ב'), "ולקח הכהן הטנא מידך" (שם, ד').
מהו "טנא"? מבאר "אור החיים": טנא בגימטריא שישים, כמניין מסכתות הש"ס. כלומר אדם הבא לעולם האמת נשאל: האם יש בידך טנא (ש"ס)? הלמדת שישים מסכתות? יש אדם שבא ובידו תורה, מצוות ומעשים טובים, אך יש שבא ובידו שישים מסכתות, זהו דבר אחר לגמרי. נכנס הוא לעולם אחר של תורה. הכהן הגדול לוקחו, מקריבו ומעלהו מעלה מעלה. אדם שבא לעולם הבא ובידו מצוות מקבל שכרו, אך שכר תורה – לעילא ולעילא. "כי נר מצוה ותורה אור" (משלי ו', כ"ג).
יש אדם שמת על קידוש ה', ויש אדם שמקדש את ה' בחייו. אכן זו מעלה גדולה, אך אדם שעוסק בלימוד תורה, חי בלימוד תורה, זו מסירות נפש גדולה. אדם היושב ולומד תורה בשקידה בכל רגע ורגע – חייו הם חיי תורה. ואין לך בעולם הבא דבר חשוב כלימוד תורה.
בהמשך הפסוקים נאמר (דברים שם י"א): "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלקיך ולביתך אתה והלוי והגר אשר בקרבך". מה פירוש "ושמחת בכל הטוב"? אדם שמקבל דבר טוב צריך לשמוח בו, בבחינת "השמח בחלקו" (אבות ד', א'). אך יש לדעת: אין שמחה לפני הקב"ה כאדם היושב ועוסק בתורה; "אין טוב אלא תורה" (ברכות דף ה' ע"א). רצונך לזכות בעולם הזה ובעולם הבא? עסוק בתורה!
"כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו" (משלי ד', ב'). כל דבר טוב שבעולם הוא יחסי. ילד המקבל חפיסת שוקולד שמח בה, לגביו זה "טוב", אך אם ניתן לו שוקולד בבוקר בצהרים ובערב – הוא יימאס עליו. לעומת זאת, אדם היושב ולומד תורה, מתגדל הוא בלימוד, כל רגע נוסף שלומד מוסיף הוא לעצמו טוב נצחי. ובמיוחד בימים אלה, ימי אלול שבהם אנו מכינים את עצמנו לימים הנוראים.
הקשר בין מזמור 'הרנינו לאלקים' ובין ראש-השנה
במזמור תהלים (פ"א, ב'-ו') שאנו אומרים ביום חמישי בשבוע נאמר: "הרנינו לאלקים עוזנו הריעו לאלקי יעקב. שאו זמרה ותנו תוף כנור נעים עם נבל. תקעו בחדש שופר, בכסה ליום חגנו. כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב. עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים וגו'". ומבאר רש"י (שם ע"פ גמ' ראש השנה דף י' ע"ב): "בראש השנה יצא יוסף מבית האסורים". בליל ראש-השנה חלם פרעה את חלומו ולמחרת הורץ יוסף מן הבור, "ויגלח ויחלף שמלותיו" (בראשית מ"א, י"ד), ומפרש רש"י: "מפני כבוד המלכות".
אמרו חכמי המוסר, שכשבאו ליוסף וציווהו שילך להסתפר ולהתגלח טרם בואו בפני המלך, סירב באומרו: ראש-השנה היום הוא יום טוב, ואיני מתגלח. אמרו לו: אי אפשר שתופיע כך בפני המלך, ואם כן יבוא נכרי ויגלחך. אך יוסף סירב, כי אף זאת אסור, שהרי מסייע הוא בראשו. וזאת, בניגוד לאדם אחר שנמצא בבית האסורים, שודאי ישמח עד מאוד אם יינתן לו להתגלח ולהסתפר.
עוד נאמר (תהלים פ"א, ז'): "הסירותי מסבל שכמו", ודרשו חז"ל (ראש השנה דף י"א ע"ב), שבראש-השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים, "ששה חודשים לפני גאולתם פסק השעבוד" (ראה רש"י שם ע"א ד"ה בטלה עבודה), לכן אומרים אנו בתפילת ראש-השנה "זכר ליציאת מצרים", היינו שבראש-השנה פסקה העבודה.
"שאו זמרה ותנו תוף, כנור נעים עם נבל. תקעו בחדש שופר, בכסה ליום חגנו". "בכסה ליום חגנו" – מבארת הגמרא במסכת ראש-השנה (דף ח' ע"א): "איזהו חג שהחודש מתכסה בו? הוי אומר זה ראש-השנה". אם כן, מובן לנו "בכסה ליום חגנו", אך מה פירוש שבראש-השנה לוקחים תוף, כינור ונבל ומזמרים בו? אמנם "בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ד'" (תהלים צ"ח, ו') ובבית המקדש היו חצוצרות (ראה ראש השנה ג', ד', ע"ו), אך מה שייך התוף?
והסבירו חכמים, שאדם צריך ללמוד תורה בשמחה, כמו עם נבל, כינור ותוף, עליו לבוא לדין בראש-השנה עם הזמרה, עם השמחה שבלימוד התורה; "ושמחת בכל הטוב".
תשובה וארבעה חילוקי כפרה
בירושלמי ובמדרש (ילקוט שמעוני תהלים רמז תש"ב, ירושלמי מכות ב', ו'), נאמר: "שאלו לחכמה: חוטא מה עונשו? אמרה להם: 'חטאים תרדף רעה' (משלי י"ג, כ"א). שאלו לנבואה: חוטא מה עונשו? אמרה להם: 'הנפש החוטאת היא תמות' (יחזקאל י"ח, ד'). שאלו לתורה: חוטא מה עונשו? אמרה להם: יביא אשם ויתכפר לו. שאלו להקב"ה: חוטא מה עונשו? אמר להם: יעשה תשובה ויתכפר לו, הה"ד (תהילים כ"ה, ח'): 'טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך', שהוא מורה לחטאים דרך שיעשו תשובה".
רבים מהמפרשים דנו בכוונת מדרש זה, ונראה לפרש כך: כאשר אדם חוטא כגון ברצח אדם, אומרת החכמה שחייב האדם לשלם על מעשהו מידה כנגד מידה; אם רצח – עליו למות. הנבואה עונה שחייב האדם להתייסר כדי לכפר על עוונו. התורה אומרת שיביא האדם קרבן ויתכפר לו. אם כן, דרכה של החכמה שהאדם צריך למות כדי לכפר על חטאו אינה דרך. אף דרכה של הנבואה – הייסורים – אינה דרך. דרכה של התורה – שהאדם יביא קרבן – טובה אך ורק כאשר בית המקדש עומד על תילו, אך משחרב הבית מה דינו של החוטא? אומר הקב"ה: יעשה תשובה ויתכפר לו.
במסכת יומא (דף פ"ו ע"א) נאמרו ארבעה חילוקי כפרה: "עבר על עשה ושב, אינו זז משם עד שמוחלין לו… עבר על לא תעשה ועשה תשובה, תשובה תולה ויוה"כ מכפר… עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה, תשובה ויוה"כ תולין ויסורין ממרקין… אבל מי שיש חילול השם בידו אין לו כח בתשובה לתלות ולא ביוה"כ לכפר ולא ביסורין למרק, אלא כולן תולין ומיתה ממרקת".
והרמב"ם (הל' תשובה פ"א הל' ד') פוסק ארבעה חילוקי כפרה אלה להלכה. הכיצד? הלא אין דבר העומד בפני התשובה! הרי"ף (פינטו, בפירושו לעין יעקב על הגמ' ביומא שם) אומר, שמדובר על תשובה מיראה ותשובה מאהבה: בתשובה מאהבה הכל מתכפר, ואילו בתשובה מיראה – יש חילוקים בדרך הכפרה.
רבנו יונה (שערי תשובה חלק רביעי אות י"א-ט"ז) אומר שחילוקי הכפרה תלויים בשאלה אם האדם ששב קיבל עליו עול תורה או לא. אם קיבל עליו – אין צורך ביסורים וכו', והכל נמחל לו – אף מיתת בית דין, כי כוח התורה בשילוב עם כוח התשובה פורץ את כל המחסומים.
וז"ל רבנו יונה: "עתה נדבר על מי שיש בידו עון חלול השם שלא יתכפר עונו ביסורים. והנה הקדמנו, כי יש לו רפואות תעלה אם יקדש את השם יתברך תמיד, עוד תמצא לו כפרה בהגיונו תמיד בתורה ויגיעתו בה, כאשר אמרו רז"ל (ר"ה י"ח ע"א) 'אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה' (שמואל א', ג', י"ד) בזבח ובמנחה אין מתכפר, אבל מתכפר בדברי תורה, ואף על פי שהיה עון בית עלי מחלול מצות קדשים, כמו שנאמר (שם, י"ג): 'בעוון אשר ידע כי מקללים להם בניו'. והנה כי התורה רפואה לכל מכה נחלה מאד, על כן כתוב (משלי ט"ו, ד'): 'מרפא לשון עץ חיים'". והביא ר"י כמה הוכחות לדבריו.
הנה דברים נוראים שמביא רבנו יונה, שאין שום עברה ועוון העומד מול התורה הקדושה, ואפילו עוונות שהגמ' אומרת שרק מיתה מכפרת, על ידי התורה הקדושה מתכפרים אותם העוונות. הרי לנו מעלתה העצומה של התורה הקדושה, ושל לומדי התורה ובני התורה שעמלים בה וממיתים עצמם באהלה, שמעלתם רבה לאין ערוך ולאין שיעור ממעלתם של מי שלא בן תורה, שלהם צריכים חלוקי כפרה ומדרגות אחרות לגמרי ושונות מזו של בן התורה.
ובספר "שלושה ספרים נפתחים" של הגאון רבי משה בן חביב זצ"ל מובא, שאם אדם חוזר בתשובה מאהבה הכל מתכפר, ובפרט אם כדברי הרב החסיד רבנו יונה, שעם תורה ותשובה מאהבה מתכפרים לאדם כל עוונותיו, והכל עם סגולת יום הכיפורים.
תשובה עם לימוד תורה
הזכרנו שהתורה אומרת שיביא החוטא קרבן ויתכפר, ושאלנו: מה יהא כשאין בית מקדש? אכן זוהי שאלת אברהם את ד'. וכך אומרת הגמרא במסכת תענית (דף כ"ז ע"ב): "'ויאמר ה' אלקים, במה אדע כי אירשנה' (בראשית י"ז, ח'). אמר אברהם: רבונו של עולם, שמא ישראל חוטאין לפניך אתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה? אמר ליה: לאו. אמר לפניו: רבונו של עולם, הודיעני במה אירשנה? אמר ליה: 'קחה לי עגלה משלשת ועז משלשת' וגו' (שם שם, ט'). אמר לפניו: רבונו של עולם, תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם? אמר לו: כבר תקנתי להם סדר קרבנות, בזמן שקוראין בהן לפני מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני, ואני מוחל להם על כל עוונותיהם". אם כן, כשאין בית מקדש יקראו בסדר הקרבנות הכתוב בתורה, ויתכפר להם. וזהו שאמרה תורה: יביא קרבן ויתכפר.
תשובת הקב"ה היא שיעשה אדם תשובה ויתכפר לו, כמו שכתוב: "שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעונך. קחו עמכם דברים ושובו אל ה', אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו" (הושע י"ד, ב'-ג'). ותימה: הלא עוון הוא בכרת ואנו באים ומתוודים: חטאנו, עוינו, פשענו וכו' ומבקשים אנו שה' ימחול אף על העוונות, והלא אין יום הכיפורים מכפר על כך (ועיין במלבי"ם שלפיו לא קשיא)?
אלא "קח טוב", וכבר הזכרנו ש"אין טוב אלא תורה", ואם כן, אדם השב בתשובה ולקח עמו תורה, בא הוא עם תלמודו בידו, ומתכפרים אף עוונותיו, ואין דבר העומד מול תשובה כזו. ומסיים הפסוק: "ונשלמה פרים שפתינו", שהבטיח ה' לאברהם שימחל לנו בזמן שנקרא בסדר הקרבנות. בזמן שבית המקדש היה קיים היו משלחים ביום הכיפורים שעיר לעזאזל המדברה, ומנין ידעו שהגיע שעיר למדבר, וניתן להמשיך בסדר עבודת היום?
ומובא בגמ' (יומא דף ס"ח ע"ב): "רבי ישמעאל אומר… לשון של זהורית היה קשור על פתחו של היכל, וכשהגיע שעיר למדבר היה הלשון מלבין, שנאמר (ישעיהו א', י"ח): 'אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו'". ומשחרב הבית מה יהא לנו סימן? בשיר השירים (ד', ג') נאמר: "כחוט השני – שפתותיך, ומדברך נאוה". ופירושם של דברים הוא כך: כאשר אין חוט שני – אזי שפתותיך הם המכפרים ומסמנים את הכפרה. ומה הם "שפתותיך"? לימוד תורה, קריאת פרשת הקרבנות, והוידוי שבפה.
מעלת האמירה בפה כמעלת שעיר המשתלח, שעניינו של השעיר הוא שבכוחו לכפר אף על עוונות שהאדם עצמו לא התודה עליהם בפירוש, אלא הכהן הגדול התודה, כפי ששנינו (יומא דף ס"ו ע"א): "בא לו אצל שעיר המשתלח וסומך שתי ידיו עליו ומתוודה. וכך היה אומר: אנא השם, עוו, פשעו, חטאו לפניך עמך בית ישראל. אנא בשם, כפר נא, לעוונות ולפשעים ולחטאים, שעוו ושפשעו ושחטאו לפניך עמך בית ישראל וכו'".
ואומרים אנו לפני רבונו של עולם: "כחוט השני" – כאותו שעיר שקשרו לשון של זהורית בראשו ושילחוהו המדברה וכיפר בעדנו – כך יהיו נא "שפתותיך" – שפתותינו – יהא שיח שפתותינו מתקבל לפניך ותכפר לנו.
ומדוע כאשר "וקח טוב", כאשר לוקחים אנו עמנו תורה ביחד עם התשובה – מתכפר לנו, ואין דבר העומד בפני תשובה זו? התשובה: "כי נר מצוה ותורה אור" (משלי ו', כ"ג), שמעלת התורה לעילא ולעילא; אין היא נערכת כלל ביחס למצוות ולתשובה. על ידי לימוד תורה דבקים בשכינה, ופשיטא שבכך מתקן האדם את מעשיו; גופו מתקדש ונשמתו מתקדשת; דבק הוא באש התורה, "הלא כה דברי כאש נאם ה'" (ירמיהו כ"ג, כ"ט). האש מלבנת וכך אש התורה. וכאשר תלמיד חכם לומד תורה הריהו מתלבן; אין לך ליבון, הכשרה, גדולים מזה היושב ולומד תורה ואין פתיחת שערי תשובה גדולה מזו.
תשובתו של מנשה
על מנשה נאמר (דברי הימים ב', ל"ג, י'-י"ג): "וידבר ה' אל מנשה ואל עמו ולא הקשיבו. ויבא ה' עליהם את שרי הצבא אשר למלך אשור וילכדו את מנשה בחחים ויאסרהו בנחשתים ויוליכהו בבלה. וכהצר לו חלה את פני ה' אלקיו ויכנע מאד מלפני אלקי אבותיו. ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחינתו וישיבהו ירושלים למלכותו וידע מנשה כי ה' הוא האלקים".
ומובא בירושלמי (סנהדרין פ"י ה"ב) : "אמר רבי לוי: מולא של נחושת (כמו יורה של נחושת מנוקבת – פני משה, שם) עשו לו ונתנו אותו בתוכה והיו מסיקין תחתיו. כיון שראה שצרתו צרה – לא הניח עבודה זרה בעולם שלא הזכירה. כיון שלא הועיל לו כלום, אמר: זכור אני שהיה אבי מקרא אותי את הפסוק הזה בבית הכנסת 'בצר לך ומצאוך כל הדברים הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו. כי אל רחום ה' אלקיך לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם' (דברים ד', ל'-ל"א), הרי אני קורא אותו: אם עונה אותי – מוטב, ואם לאו – הא כל אפיא שוין. והיו מלאכי השרת מסתמין את החלונות שלא תעלה תפילתו של מנשה לפני הקב"ה, והיו מלאכי השרת אומרים לפני הקב"ה: רבונו של עולם, אדם שעבד עבודה זרה והעמיד צלם בהיכל אתה מקבלו בתשובה? אמר להן: אם איני מקבלו בתשובה הרי אני נועל את הדלת בפני כל בעלי תשובה. מה עשה לו הקב"ה? חתר לו חתירה מתחת כסא הכבוד שלו ושמע תחינתו, הדא היא דכתיב (דברי הימים ב' ל"ג, י"ג): "ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחינתו וישיבהו".
ובבבלי (דף ק"ג ע"א): "'וישמע אליו ויחתר לו', ויעתר לו מיבעי ליה. מלמד שעשה לו הקב"ה כמין מחתרת ברקיע כדי לקבלו בתשובה מפני אימת הדין".
נבאר דברינו על פי דברי רבי דוד פארדו בעל "מזמור לדוד" בספרו "חסדי דוד". טענת מלאכי השרת טענה ניצחת היא: והלא מלך ישראל המעמיד צלם בהיכל – חילול ה' יש בדבר, וכיצד יתכפר לו? אלא, אמנם המלאכים אינם מסוגלים להבין כיצד יתכן שאדם שעבר על כל התורה להכעיס ושב בתשובה, מתוך עומק הצרה בה הוא נמצא, מתקבלת תשובתו; הקב"ה רואה צרתו ורואה תשובתו וסולח. מנשה אמר: "שמעתי מאבי" שאפשר לחזור בתשובה וללמוד תורה. אמר הקב"ה למלאכים: אינכם יודעים מה כוחה של תורה הבאה עם תשובה. וזהו שכתוב: "ושמחת בכל הטוב"; אדם המבקש להביא לעצמו סנגורין ליום הדין – יביא תשובה עם לימוד תורה.
יסוד התשובה הכרת האמת
ויש לדעת שיסוד התשובה הוא הכרת האמת, ומתוך "מודה ועוזב – ירוחם" (משלי כ"ח, י"ג); המכיר באמת ומתודה – ירוחם. וזאת, משום ש"כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו" (נגעים ב', ה'). במשך כל ימות השנה יכול אדם לחשוב: צדיק אני, תפילותי כראוי וכן מעשי וכו'. אם כך יבוא בראש-השנה, בעשרת ימי תשובה וביום הכיפורים – לא תהא זו תשובה. אם אדם אינו מכיר שחטא, אם הוא סבור שהוא צדיק וכל מעשיו כראוי – אין זו תשובה. וכיצד יגיע אדם להכיר שאכן חטא?
במסכת ברכות (דף ג' ע"ב) נאמר: "כיון שעלה עמוד השחר נכנסו חכמי ישראל אצלו (אצל דוד). אמרו לו: אדונינו המלך! עמך ישראל צריכין פרנסה. אמר להם: לכו והתפרנסו זה מזה וכו'". כך חוזר הדבר ונשנה מידי יום. יש לבאר, שהכוונה ליצר הרע שהוא "מלך זקן וכסיל" (קהלת ד', י"ג), והוא בא אל כל אדם ואדם לפי מדרגתו. לאדם קטן – יצר הרע קטן; ולאדם גדול – יצר הרע גדול. "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו" (סוכה נ"ב ע"א), והכוונה: אדם שחושב עצמו לאדם גדול, צדיק, יצרו גדול יותר. מדוע?
אדם שלא למד הרבה ועבר על איסור מוקצה בשבת, מגיע לעולם האמת ונשאל על כך, ומשיב ואומר: אכן חטאתי, אך אין זה חטא חמור. אדם זה לא למד מהי חומרת האיסור, ולכן הוא סבור שלא עבר עברה חמורה. אדם חכם שלמד ויודע חומרת האיסור – ייענש על כך בכל התוקף. אדם שהתחזה בעולם לצדיק, כשיבוא לעולם האמת יאמרו לו: אתה התחזית לצדיק; לבשת איצטלה של רב, איצטלה שאינך ראוי לה – עונשך יהא כראוי לרב, לצדיק, לפי אותה איצטלה שלבשת בעולם הזה.
בירושלמי (שביעית י', ג') נאמר, שאדם הבקי במסכת אחת והולך למקום אחר והבריות שם מכבדים אותו כי סבורים שבקי הוא בשתיים, חייב הוא להעמידם על האמת, שבקי הוא רק באחת. וכך נאמר: "אמר רבי יוסי: הדא אמרה, בר נש דתני חדא מיכלא והוא אזל לאתר ואינון מוקרין ליה בגין תרתיי, צריך מימר לון אנא חדא מיכלא אנא חכים".
היצר הרע בא לאדם ומפתהו להתגאות. הגאווה – אבי החטא. היצר הרע בא לדוד המלך ואמר לו: מלך ישראל אתה, הכל סרים למשמעתך וכו' ומבקש הוא להכשיל את דוד בפח הגאווה.
מה עושה דוד? רואה הוא את כל חכמי ישראל נכנסים אצלו יום יום באימה ופחד ולומד מכאן מוסר: אם הם עומדים לפני באימה ופחד – בפני מלך בשר ודם, שהיום פה ומחר בקבר – אם כן כיצד צריך אני לעמוד בתפילה מול מלך מלכי המלכים הקב"ה? מהם – מחכמי ישראל – עלי ללמוד כיצד יש לעמוד לפני הקב"ה.
וזהו שאומר דוד (תהלים ק"א, ו'): "עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי וגו'". כל בוקר נכנסים אנשים אלה עמדי כדי ללמדני כיצד עלי לעבוד את הקב"ה. כשם שהם מתנהגים עמדי, עומדים באימה ופחד, לומד אני ק"ו כיצד עלי לעמוד מול הקב"ה.
במסכת ברכות (דף ס"א ע"א) נאמר: "יצר הרע דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב". ומדוע נמשל דווקא לזבוב? אלא, כאשר בא כלב או חתול בלתי קרוא לביתו של אדם, ינעל הלה את דלת ביתו והכלב או החתול יסתלקו. הזבוב, ככל שתגרשנו, ישוב ויציק. כך יצר הרע, אף שאדם יסלקנו – ישוב ויפריע, וצריך האדם ללמוד כיצד להתרחק ממנו.
אנו מתפללים: "השיבנו אבינו לתורתך, וקרבנו מלכנו לעבודתך, והחזירנו בתשובה שלמה לפניך". "תשובה שלמה" מבקשים אנו, תשובה שתכפר לנו אף על חילול ה', עוונות, כרת וכו'; כיצד נצליח בכך?
והתשובה: על ידי שנשב ונעסוק בתורה, נתעלה בלימוד תורה, ואז – חזרה בתשובה עם לימוד תורה – זוהי תשובה שלמה המכפרת. אדם היושב ולומד יודע מהו טוב ומהו רע; לומד הוא ספרי מוסר ויודע; יודע הוא שחטא ויודע הוא להתוודות על חטאיו. וזהו "ושמחת בכל הטוב", רצונו לשמוח ולחזור בתשובה שלמה ואמיתית, ו"אין טוב אלא תורה" – שב ועסוק בתורה ותראה שהטוב יהיה אמיתי.
לפיכך, ילמד אדם תורה בשמחה וידע שבכל מילה שלומד – קיים מצווה. וכפי שכתב הגאון מוילנא (שנות אליהו פאה פ"א משנה א') בביאורו לדברי המשנה אלו דברים שאין להם שיעור… ותלמוד תורה כנגד כולם: "ונקט התנא הא דאין לתלמוד תורה שיעור למטה (שיעור מינימום) להורות שצריך האדם מאוד מאוד לחבב את התורה, דבכל תיבה ותיבה שלמד בה הוא מצוה בפני עצמה, והראיה שיוצא בתיבה אחת מצות לימוד התורה שהיא שקולה כנגד כל המצוות, והכלל בזה שאין מבטלין תלמוד תורה אפילו למצוה אם יכולה להעשות על ידי אחרים, והשכל מחייב בזה מפני שכל תיבה ותיבה בפני עצמה הוא מצוה גדולה והיא שקולה כנגד כולם. אם כן, כשלמד למשל דף אחד מקיים כמה מאות מצוות. ואם כן, בודאי יותר טוב לקיים מאה מצוות ממצוה אחת. רק כשאי אפשר לקיים על ידי אחר אזי רשאי לבטל".
ויהי רצון שהקב"ה יכתבנו ויחתמנו לטובה, ונזכה לגאולה שלמה ולגילוי מלכותו עלינו בקרוב, אכי"ר.
דרך כפרת חטא שעשאו פעמים רבות
שאלה: בעל תשובה הרוצה לתקן את עברו, האם צריך כפרה על כל עבירה שעשה אפילו כפל אותה כמה פעמים או רק על כל סוג עבירה?
תשובה: ידוע שכתבו הפוסקים ראשונים ואחרונים, ובפרט רבנו האריז"ל, תיקונים רבים לכל סוגי העבירות (ועיין בספר 'מועד לכל חי' סי' ט"ו שעל כל עבירה יקנוס עצמו בג' קנסות – בגוף, ממון ונפש וכו' עי"ש).
ומובא ברמ"א (סי' של"ד סעי' כ"ו) שהמחלל שבת מתענה מ' תעניות וגם חייב בצדקה בשווי קרבן חטאת (ועורך שם החשבון עי"ש).
ומרן בעל הבא"ח בכמה מקומות (עיין ר"פ ג' אור"ח סי' ל"ה) כותב, שלכתחילה יש לערוך תיקון הראוי על כל עבירה שעשה בכל פעם, אולם מפני תקנת השבים יתענה על כל סוג עבירה פעם אחת והשאר יפדה בצדקה. וכ"כ בשו"ת 'תורה לשמה' (סי' תי"ב).
אמנם יש לזכור שעיקר התשובה מן התורה היא רק עזיבת החטא וקבלה לעתיד.
ועיין לאדמו"ר הזקן באגרת התשובה (פרקים א'-ג') שהרחיב בזה, בעיקר התשובה ובמשמעותם של היסורים והסיגופים, ומה יעשה במקרה שעבר עבירה כמה פעמים (שם פ"ג). ומסיק, שיתענה כפי כוחו פעם אחת או שלש פעמים על כל סוג עבירה והשאר יפדה בצדקה, ואפילו יחלק התעניות לכמה שנים, וז"ל שם: "ומכל מקום, כל בעל נפש החפץ קרבת ה' לתקן נפשו להשלים עכ"פ פעם אחת כל ימי חייו מספר הצומות לכל עוון ועוון מעוונות החמורים שחייבים עליהם מיתה עכ"פ, ואפילו היא בידי שמים ולכן נהגו עכשיו החרדים לדבר ה' להרבות מאד מאד בצדקה מחמת חלישות הדור דלא מצי לציעורי נפשם כולי האי", עכ"ל.
והשי"ת יזכנו לשוב לפניו בתשובה עילאה ושלימה המגעת עד כסא הכבוד!
סיכום ההלכות:
א. דבר ראשון שיחזור בתשובה שלמה, חרטה על העבר וקבלה לעתיד.
ב. כיום שהגופות חלשים יצום רק יום אחד והשאר יפדה בממון (ערך האוכל).
ג. על כל עבירה צריך תיקון מיוחד, וי"א שעל סוג עבירה אחת שעבר עליה כמה פעמים מספיק תיקון אחד.
בברכת התורה
מרדכי אליהו
הראשון לציון הרב הראשי לישראל
לימוד תורה לצורך חזרה בתשובה
שאלה: האם מותר לאדם שרוצה לחזור בתשובה ללמוד תורה כדי להפטר מהיצר הרע?
תשובה: הגמרא במסכת שבועות (דף ט"ו ע"ב) מביאה מספר פסוקים ובהם "יושב בסתר עליון" שאומרים אותם כדי להנצל מפגעים. שאלה הגמרא: "והאמר רבי יהושע בן לוי: אסור להתרפאות בדברי תורה?" והשיבה: "להגן שאני" (וראה בשו"ע יורה דעה סי' קע"ט סעי' י'). ומכאן למדנו שאם מותר לקרוא פסוקי תורה כדי להגן מפני פגעים על אחת כמה וכמה מותר ללמוד תורה כדי להנצל מהיצר הרע.
וחז"ל כבר למדונו שמותר ללמוד תורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא ללמוד לשמה (גמ' ברכות יז ע"א וראה בתוס' שם ד"ה העושה שלא לשמה).
ואומנם השם יתברך רוצה שהאדם ילמד תורה לשמה, אך הוא ברא את היצר הרע והיצר הרע עושה ככל אשר יוכל להניא את האדם מללמוד תורה.
ולפעמים היצר הרע מתחכם ואומר לאדם: מי הרשה לך ללמוד תורה כדי להלחם בי, הרי אסור להשתמש בדברי תורה. והאדם צריך להתגבר על יצרו ולהשיב לו על פי דברי חז"ל (קידושין ל' ע"ב): "תנא דבי רבי ישמעאל: בני, אם פגע בך מנוול זה – משכהו לבית המדרש". 'מנוול זה' הסביר רש"י (שם): "יצר הרע המתגרה בך".
על כן הקב"ה בעצמו ברא את התורה כדי להתגבר באמצעותה על היצר הרע, כדבריו (שם בגמ'): "בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין".
אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, ומעצם המחשבה שלך ללמוד תורה להכנס לבית המדרש כבר היצר הרע נימוח ומתפוצץ.
וצריך לדעת שלימוד התורה כך הוא מסייע לנו להתגבר על יצרנו הרע, המתחדש עלינו בכל יום, כי על ידי לימוד תורה אדם לומד מהו שכר המצוות ומהי החומרה של העבירה וכך הוא חוזר בתשובה ונזהר מלהכשל.
ועוד, כל האותיות שבתורה הם שמות קדושים, שמותיו של הקב"ה ועל ידי השמות הקדושים – האדם מכניע את היצר הרע.
ומי שעשה עבירה נטמא וממילא נטמטם והולך מדחי אל דחי, אבל על ידי לימוד התורה הוא מסלק את הטומאה, את הסט"א, כמו שכתוב בזוהר הקדוש.
בית המדרש הוא הבית המציל את האדם מן העבירה ומהיצר הרע, ועל כך אמרו חז"ל (אבות פ"ד משנה כ"ב): "ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך".
היצר מנסה למשוך אותך מבית המדרש, לעבור עבירות, להגיע לשאול, אך אתה תתחכם נגדו, משכהו לבית המדרש ובזה תנצל מן העבירה, והתורה הקדושה תטהר ותקדש אותך לעבודת הבורא יתברך שמו ויתעלה.
בברכת התורה
מרדכי אליהו
הראשון לציון הרב הראשי לישראל
דרך חזרה בתשובה לחוטא ומחטיא את הרבים
שאלה: האם שערי תשובה נעולים בפני אדם רשע שהרשיע והחטיא את הרבים?
תשובה: הגמ' במסכת חגיגה (ט"ו ע"א) מספרת שאלישע–אחר "קיצץ בנטיעות".
ובעוד שתלמידו רבי מאיר דרש לו את דברי ר' עקיבא "מה כלי זהב וכלי זכוכית אף על פי שנשברו יש להם תקנה, אף תלמיד חכם אף על פי שסרח יש לו תקנה", וביקש ממנו "אף אתה חזור בך". אך הוא אומר לו: "כבר שמעתי מאחורי הפרגוד: 'שובו בנים שובבים' חוץ מאחר", ולפני כן כתיב גם: "יצתה בת קול ואמרה: 'שובו בנים שובבים' חוץ מאחר".
ומלבד ששמע מבת קול ויותר מפורש ממנה מאחורי הפרגוד, עוד שאל לילדים שהם יפסקו לו את פסוקם ומכולם עולה שננעלו בפניו שערי התשובה.
ואכן כבר פסק הרמב"ם (פ"ו מהל' תשובה ה"ג): "ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים עד שיתן הדין לפני דיין האמת שיהא הפרעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה כרצונו ומדעתו שמונעין ממנו התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו, כדי שימות ויאבד בחטאו שיעשה".
והנה למרות שרבי מאיר דרש ל"אחר" רבו: "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם" (ראה שם בתוס' ד"ה שובו), הרי יש מציאות שמונעין ממנו התשובה.
אך זאת יש לדעת שמאלישע–אחר נמנעה התשובה לא רק בגלל שנכנס לעומק הפרד"ס וקיצץ בנטיעות, ולא בגלל שהגה בתורה, הכיר את בוראו וכפר בו, אלא מפני שחז"ל מספרים לנו שכאשר היה רואה ילד מילדי ישראל הולך ללמוד תורה היה משכנע אותו שלא ללמוד תורה, כלשון המדרש (שיה"ש רבה פרשה א', א', ד"ה הביאני): "אלישע בן אבויה קיצץ בנטיעות. כיצד קיצץ בנטיעות? בשעה שהיה נכנס לבתי כנסיות ומדרשות ורואה תינוקות שמצליחין בתורה, היה אומר עליהן מיליא ומסתתמין". כלומר, מי שחשק כ"כ בתורה, למד תורה ולבסוף מנע מילדי ישראל מללמוד תורה, זה מה שגרם לו להדחות ולהיענש בעונש כה חמור "חוץ מאחר". וכן מצינו שאמרו חז"ל (אבות פ"ה מש' י"ח): "וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה".
אבל באמת צריך לדעת שגם בפני אחר לא ננעלו שערי תשובה, והרמב"ם כתב בלשון של זהורית את דבריו: "מונעין ממנו התשובה" אבל לא נועלים את שערי התשובה חלילה.
אלישע יכל לחזור בתשובה, אבל היה צריך מאמצים מיוחדים ועילאיים כדי שתשובתו תתקבל, וכך באר ג"ע ותפארתנו הבא"ח בספרו בן יהוידע:
"שובו בנים אע"פ שאתם שובבים בתשובה, אע"פ שאתם שבים תשובה מיראה, ג"כ אקבל אתכם, חוץ מאחר שאין אני מקבלו בתשובה כזאת שהיא מיראה… אבל אין הכי נמי אם שב מאהבה אקבלנו".
היינו, צריך תשובה מיוחדת וחזקה ביותר – תשובה מאהבה.
ותשובה מאהבה היא התיקון הגדול למניעת לימוד התורה מילדי ישראל, וכדברי חז"ל: "'אם יתכפר עוון עלי בזבח ובמנחה', בזבח ובמנחה אין מתכפר, אבל מתכפר בדברי תורה" (ר"ה י"ח ע"א, יבמות ק"ה ע"א).
אמור מעתה, שערי תשובה לעולם לא ננעלו, וגם אם הרבה האדם לחטוא ולפשוע, אף אם חלילה החטיא את הרבים, עדיין ימין ה' פשוטה לקבלו בתשובה. ואמנם יצטרך לשוב בתשובה מאהבה ולהתאמץ ביותר שתשובתו תקובל ברצון.
ואשרי האיש החכם אשר עיניו בראשו, השם אורחותיו וזהיר כל ימיו שלא לחטוא ולא להחטיא, ובכל יום ויום שב מאהבה כדרכם של תלמידי חכמים יראי ה'.
בברכת התורה
מרדכי אליהו
הראשון לציון הרב הראשי לישראל
