טוב שהתקשרת. מתחילת הערב גם אני וגם הרבנית אומרים תהילים בשביל אשתך שתלד בשלום. אם לא היית מתקשר – היינו אומרים תהלים עד הבוקר. טוב שהתקשרת!

נוצר ויכוח גדול, ובעקבות כך פנה אבי הבן אל הרב וסיפר לו את שאירע. הרב עצם את עיניו ושקע במחשבות, ופתאום קרא בקול: "שלא תעיז לקרא לו יוחאי"!

בתשעה באב, לפני תחילת אמירת הקינות, היה הרב זצ"ל נוהג להסתכל לעבר חלונות בית-הכנסת לראות האם יש שינוי כלשהו בחוץ, אולי בא משיח. כשהיה רואה שהוא לא בא היה אומר לנו מתוך אנחה כבדה: אני רואה שהמשיח מתעכב, אז נתחיל...

כשהיו מלווים אותו מבית-הכנסת של הרב נעים זצ"ל, אחיו של הרב, הוא היה עוצר במחנה "שנלר" ואומר לאנשים שבאו מהאזור ההוא: עד כאן ליוויתם, מכאן כולם חוזרים הביתה. רק אנשים מקריית-משה היו ממשיכים עם הרב לביתו

הרב אמר לנו שאבינו היה איש חסד, ולכן נתנו לו מן השמים זכות לעשות חסד עם הבן החולה שלו. אשר על כן הם צריכים לעשות מה שנאמר להם בחלום שבהקיץ הזה. זה הפליא אותנו כי הרב ז"ל היה איש הלכה, ובדרך כלל הוא היה מבטל כל התייחסות לחלומות מסוג זה. רצה שנהיה אנשים עם רגלים על הקרקע ולא חיים בעולם של דמיון.

אותה שבת קרעו את הרקיע תפילותיהם של כלל ישראל מכל הזרמים ומכל העדות, כשכולם זועקים "א-ל נא רפא נא לה", "אַל נא יהי עולם בלי ירח". את התוצאות ראינו מייד בצאת השבת.

בגיל שבע עשרה שנה בלבד סיים הרב את הש"ס בפעם הראשונה, ומאז עד סוף ימיו היה חוזר ומשנן את הש"ס מראשיתו לסופו.

הרבנית סיפרה לנו שבכל יום הרב מתפלל על הבת שלנו, גם כשהוא-בבית החולים. זה ממש הדהים אותנו. איך אדם כל כך סובל ועדיין חושב על צערם של אחרים!

הרה"ג רבי איתן אייזמן שליט"א מתאר בהתרגשות, באיזו קדושה היה בודק את האתרוגים,

בשקט היה הרב אומר לנו שזוהי "נדבת שבת". איך אתה יכול לתת צדקה בשבת? הרי אין לך אפשרות לתת כסף לעני. הכבוד שאנחנו נותנים להם – זוהי נדבת השבת שלכם...

בצער הלכנו לבשר את הבשורה הקשה הזאת לרב. שאלנו את הרב מה עלינו לעשות והיכן הם ספרי התורה ואיך נתפלל בלי ספרי תורה. הרב בירך אותנו שהגניבה תחזור. למעשה הוא הבטיח לנו ואמר: "ספרי התורה יחזרו שלמים בלי שום שריטה". הרב הוסיף והבטיח לנו, שעוד יהיו לנו כפליים ספרי תורה!

חינך הרב את כל תלמידיו ושומעי לקחו, להיות דרוכים תמיד לשקול ולבדוק את כל צדדי ההלכה. הרב לא הסתפק בכך שלומדים הלכות, אלא תבע ואמר שצריכים לשאוף למצב ש"הגוף ירגיש מעצמו את ההלכה".

פעם אחת הורה לי הרב לבדוק את התפילין. הבאתי אליו את הפרשיות, הוא הסתכל ואמר לי מייד שהסופר שכתב אותן היה חכם רפאל, בנו של חכם אפרים הכהן. הוא היה סופר ותיק שלא כותב הרבה. אבל בזכות סבי הרב גורג'י הוא כתב לי תפילין.

הבן חזר ארצה, והמקום הראשון שהגיע אליו משדה-התעופה היה ציונו של הרב בהר המנוחות בירושלים. הוא הגיע לשם, געה בבכי תמרורים, ומאז רק הלך והתעלה. היום, ברוך ה', הוא מקפיד על קלה כבחמורה, כיפתו יציבה על ראשו וציציותיו מתבדרות ברוח.

הרב בירך אותו, ואחר כך הסתכל לצדדים לחפש את המלווים של החתן. אני עמדתי בצד, כדרכי. כשהרב הבחין בי הוא שאל אותי: מה אתה רוצה ברכה? אמרתי לו: ילדים!

אמי האמינה לרב ולא הלכה לעשות הפלה, אבל חשש קטן קינן בלבה בגלל מה שאמרו לה הרופאים בבדיקה ההיא. האם באמת הרב רואה יותר טוב מכל המכשירים של הרופאים? תמהה בלבה.

כאשר גבר העוני בירושלים, היו צריכים ממש מסירות נפש כדי לשלוח ילדים ללמוד תורה, כי הורים רבים נאלצו להשתמש בילדיהם לעזרה בפרנסה.

שיהודי בא לבקש ברכה בעבור חבירו.. בהמשך מבקש אותו יהודי מהרב שלא יכעס על כך שחברו לא עשה מה שהרב אמר... השיב לו הרב: "מעולם לא כעסתי ולא הקפדתי. עדיין לא למדתי לכעוס".

כאשר היה הרב ילד רך בשנים, בגיל בו רגילים ילדים להשתובב ולשחק ברוב מרץ, הוא לא השתתף במשחקם ולא נענה לקריאתם להצטרף אליהם.

אני ואחי הרב מרדכי היינו ישנים בבית. מקלטים כמעט ולא היו. היינו חולקים מיטה אחת כי לא היה יותר. ישנים "ראש ורגל"..קמתי בכבדות לתפילת ותיקין, ורק אחרי התפילה הבנתי את ההתעקשות שלו להעיר אותי מוקדם. המיטה שישנו בה הייתה נקובה מכדורי "דום דום". הלגיונרים הירדנים היו יורים פגזים וכדורים מנשק קל לתוך האוכלוסייה האזרחית, ובאותו בוקר ירו גם על הבית שלנו...