כשהיה הרב ילד קטן והפרנסה עוד היתה מצויה, היו הילדים מקבלים בכל שבוע חצי גרוש מהאמא, בתור דמי כיס, כדי שיהיו שמחים ויקנו לעצמם מיני מתיקה.

הרב היה שם לב לכל אחד בבית-הכנסת שלו. אם מתפלל לא היה מגיע לתפילה, היה הרב שואל עליו, מדוע לא הגיע....אם התברר שאדם אושפז בבית-החולים, היה הרב הולך לבקרו. כשהיה חוזר לבית-הכנסת, היה הרב שואל לשלומו. "איפה היית אתמול?". פשוט, זוכר כל אחד!

סיפור דומה סיפר יהודי ששימש כמשגיח בבית המלון 'קיסר' בירושלים:

מנהל קופת-החולים סידר לנו למחרת בבוקר בדיקת אולטרסאונד דחופה בבית-חולים "הדסה" הר-הצופים. בשעה 04:00 לפנות בוקר נסענו עם בתנו הראשונה, שהייתה בת שנה, לרב מרדכי אליהו זצ"ל. היה זה ערב ראש השנה, והעומס היה אדיר. היינו בספק רב אם נוכל בכלל להתקרב לרב.

גם כדי להשכין שלום בין איש לרעהו, או כדי להניח דעתו של מר נפש שנפגע מזולתו, היה מוכן הרב להקריב את כולו ומאודו. מדהימה ומרגשת היא העובדה הבאה, אותה סיפר הרב בעצמו:

הרב שם לי כמה חפצים מול העיניים ולא זיהיתי אותם. עד היום אני זוכר את המבחן ראיה שהרב עשה לי. הרב אמר לי: אם כן, יש לי בשבילך עצה. תכין את השיעור בעל-פה ותלמד אותם בלי משקפיים.

הרב אמר שההיתר – היתר. אבל מי שהוא בעל נפש – נזהר מכל דבר שיש בו אפילו נדנוד של חילול שבת. כך הרב היה נזהר מכל נדנוד של איסור. אפילו קל שבקלים.

ואז הרב אמר בהתרגשות תוך כדי סערות רגשות :"את הישיבה מנהלים ראש הישיבה והר"מים, ולא מקובלים מבחוץ. תעשו מה שנראה לכם שהוא טובת הישיבה!"

ביקש ממני אחד המתפללים לעלות לתורה. אמרתי לו שהיום זו ה"עלייה" של כבוד הרב. הוא הלך מייד לכבוד הרב וביקש ממנו שיוותר לו כדי שהוא יעלה. כמובן שכבוד הרב ויתר לו והוא עלה...

באותו שבוע הרב הגיע לנחם, וזו הייתה שעת השיא של כל ה"שבעה". לא היה מי שניחם אותנו ונתן לנו הרגשה טובה כמו הרב והרבנית תליט"א תבדל"א!

חברותא נוספת היתה לו לרב עם יבדלחט"א הגאון רבי שמעון בעדני שליט"א, וברוב שקידה היו עמלים בתורה.

הידיים שלי היו עדיין שחורות מקילוף האגוזים. הושטתי את הידיים לרב, ואמרתי לו שהן מעידות על כך. לאחר שכבוד הרב ראה את הידיים שלי, הוא שמח ובירך בכוונה "שהחיינו"...

הרב היה באמצע סעודת פורים. הוא הסתכל עלי והראה לי בידו את המטבח, מקום בו אוכל ליטול ידיים. זה היה פלא, כי לא אמרתי לו מאומה, והוא לא אמר לאף אחד חוץ ממני ליטול ידיים...

פעם טס הרב לוונצואלה שבדרום אמריקה, ובמושב לפניו ישב השגריר הסעודי ביחד עם אשתו. כדרכו בכל הטיסות, היה הרב שקוע בלימודו, אך לפתע קלטו אוזניו שיחה מעניינת.

אמר הבבא סאלי לרב: אם אתה לא אוכל, לפחות תשתה! ומזג לרב כוס ערק. הרב, שלא היה רגיל לשתות משקאות חריפים כלל, בירך ושתה והיה חריף לו מאוד. רצה להפיג את החריפות, הגישו לפניו פלפלין, בירך וטעם והייתה חריפותן קשה מהערק!

כאשר פרצה מלחמת השחרור, בתחילת שנת תש"ח, היו יהודי ירושלים שרויים בסכנה ובחרדה.

בגיל שבע עשרה שנה בלבד סיים הרב את הש"ס בפעם הראשונה, ומאז עד סוף ימיו היה חוזר ומשנן את הש"ס מראשיתו לסופו.

כאשר הגיע מועד הנסיעה ללונדון, לא העלו הוריו על דעתם כי השתנו תוכניותיו מן הקצה אל הקצה.

הסדר בהנחת התפילין של הרב היה מעניין...ביום שאחר כך הייתה ישועה גדולה – היה הרב מניח שני זוגות תפילין, רש"י ורבנו תם. ביום שאחר כך היה בו פיגוע או אסון – היה הרב מניח זוג אחד של תפילין, של ראש בלבד.

פעם אחת הורה לי הרב לבדוק את התפילין. הבאתי אליו את הפרשיות, הוא הסתכל ואמר לי מייד שהסופר שכתב אותן היה חכם רפאל, בנו של חכם אפרים הכהן. הוא היה סופר ותיק שלא כותב הרבה. אבל בזכות סבי הרב גורג'י הוא כתב לי תפילין.