עוד בהיותו כבן חמש עשרה שנים בלבד, היה הרב מקבץ נערים לבית הכנסת 'מוסאיוף' שבשכונת הבוכרים, כדי שלא יסתובבו בשעות הערב ברחובות בחוסר מעש.

פעם שוחח הרב עם נכדו על דרכי הלימוד, איך לומדים תורה? ובאיזו שיטה קונים ידיעות נרחבות בה?

באותו שבוע הרב הגיע לנחם, וזו הייתה שעת השיא של כל ה"שבעה". לא היה מי שניחם אותנו ונתן לנו הרגשה טובה כמו הרב והרבנית תליט"א תבדל"א!

באותו יום, קודם הפיגוע, ביקש הרב אליהו זצ"ל להתפלל בכותל המערבי לביטול איזו גזירה שאף אחד לא ידע מה היא, ורק אחר כך התבררה כפיגוע שבו נהרגו שמונת תלמידי הישיבה. על כן רבים היו בכותל באותה תפילה, וכך גם אנחנו...הרב יצא באותו יום מהכותל בפנים חתומות, שלא כדרכו.

הרב זצ"ל היה מלמד אותנו לשים לב אחד לכאבו של השני. להתעניין בשלומם של חברינו. להרגיש אותם ממש ! ביטוי מעשי בלכך בסיפור הבא

באותה עת, קודם הנסיעה, החלטתי לפנות גם אל הרב מרדכי אליהו זצ"ל לבקש את ברכתו. "כי מלאכיו יצווה לך", הוא אמר. בדיוק את אותה ברכה שקיבלתי מהרבי!

הרב שם לי כמה חפצים מול העיניים ולא זיהיתי אותם. עד היום אני זוכר את המבחן ראיה שהרב עשה לי. הרב אמר לי: אם כן, יש לי בשבילך עצה. תכין את השיעור בעל-פה ותלמד אותם בלי משקפיים.

פעם אחת בא אהרון אבוחצירא, כאשר היה שר בממשלה, ורעיון היה בידו להעלות את קברו של האביר יעקב אבוחצירא זצ"ל ממצרים לארץ ישראל, ובא לבבא סאלי זצ"ל לשואלו על רעיונו - מה ענה לו הבבא סאלי זיע"א?

התחלתי לראות את ברכת הרב פועלת. לאחר כמה זמן הם אמרו לי: אנחנו מניחים תפילין בכל יום. כך לאט לאט החלו שני התלמידים הללו לקיים מצוות ולשמוע שיעורי תורה. גם היום הם הולכים יחד, האחד חזן מבוקש עטור זקן, והשני תמיד מלווה אותו בקולו הנאה...

אם הרב יכול לצחוק ולנשום בעוצמה כזאת שקרעה את המסכה מעל פניו, נראה כי התפילות כבר עשו את שלהן והרב אינו נצרך עוד לטיפולינו...

בשבתו לדון, היה הרב מקפיד על יחס נאות ואנושי כלפי בעלי הדין המתייצבים בפני הדיינים. תמיד זכר והדגיש, כי לכל אדם יש צרכים ורגשות וצריכים להתחשב בהם.

שאלתי את עצמי אם אני עד למשהו מיוחד, ענק, לא רגיל, או שזה רק דמיון. השכל אמר לי: זה רק נדמה לך. אין דברים כאלה. אבל העיניים רואות!

כבר למחרת בבוקר, התקשר אליי גיסי ואמר שקהילה קדושה באחד המקומות בארץ מחפשת רב ושאל האם אני מעוניין. אמרתי שאשאל את מורי ורבי. הרב חשב ושאל האם נסעתי לקבר של הרב זצ"ל, והשבתי שכן. הוא אמר לי לקבל את ההצעה

היתה לרב טביעת עין מיוחדת, ומומחיותו נודעה בקרב כל הרבנים בכל הנוגע לשאלות המצריכות חדוּת ראייה

עם אחת היה מתפלל אחד שישבו על מקומו והוא כעס מאוד. ממש היפך ההנהגה של הרב. הסתכלתי על הרב, והוא לא נע ולא זע. אי-אפשר להבין את העוצמה של הענווה שלו. עוצמה של שתיקה.

פעם אחת הזדעזעתי כששמעתי את הרב אומר: אתה חושב שכל הכבוד הזה הוא בגללי? לא ולא. זה בגלל התורה שאני אומר להם. תראה איזה כבוד יש לתורה!

הרבנית שמעה ונדהמה: "איך אפשר לחלק לכל עשרות האנשים שיש כאן מאותו בקבוקון קטן?", אך הרב הרגיע אותה ואמר לה שיחלק להם עם כפית. זה עדיין לא יספיק, חשבה הרבנית, אבל לא אמרה דבר...

הרבה פעמים מדברים על נסים שקורים לצדיקים. אבל כשרואים את זה בעיניים ממש – זה אחרת. אין שום הסבר למה שקרה שם...

הרב ירד מביתו, ואף אחד לא חשב לומר לו להיכנס למכונית שלי. אבל הרב ניגש מייד למכוניתי, פתח את הדלת, נכנס והתיישב...בדרך חזרה לביתו של הרב הדבר חזר על עצמו. ירד שלג כבד, הכול היה מלא בוץ ומחליק, אבל אני נסעתי עם כבוד הרב כאילו מדובר ביום אביבי נעים....

לאחר שהסתיימה העצרת בבית הכנסת 'נוה שלום', נסע הרב עם ראשי הקהילה לנחם את האבלים המסכנים שיקיריהם נרצחו בפיגוע.