דיני טבילת כלים

תקציר

•    אברהם אבינו קונה את מערת המכפלה בכסף מלא כך שגם בעתיד אם יקום מישהו ויערער על הקניין- יש עדות שנקנה בכסף. זאת ועוד- הוא קונה את זה בשקלים כדי שכולם ישמעו את הקניין ולא יערערו עליו. ובקנייה של מערת המכפלה הוא קונה גם את השדות שמסביב כך שהשטח אותו קנה הוא עצום.

•    כלי שמשתמשים בו לאכילה וכדו' והיה ברשותו של גוי או שגוי ייצר את הכלי- צריך טבילה. הטעם לכך הוא שכשיהודי משתמש בכלי הוא מעלה אותו בדרגה ולכן צריך לטבול אותו כדי שיטהר יותר.

•    ישנה מחלוקת אם טבילת כלים היא מדאורייתא או מדרבנן. הטבילה צריכה להיות במקווה שכשר לטבילת נשים הווי אומר מקווה שיש בו ארבעים סאה.

•    ישנם כלים כמו כלי חרס ועץ שאינם צריכים טבילה כלל. גם מכשירים חשמליים שמשתמשים בהם לאכילה צריכים טבילה, ולכן- אם אי אפשר לטבול אותם ייקח אותם לבעל מלאכה יהודי שיעשה בהם שינוי משמעותי ויחבר אותם בחזרה, כך שיהיה נחשב כאילו היהודי הכין את הכלי ובכך יפטרו מטבילה.

שיעור מלא

הלכות טבילת כלים

שדה המכפלה קניין עולם לאברהם ולבניו השבוע נקרא בפרשה על המו"מ שהיה בין אברהם אבינו לבין עפרון, וכיצד אברהם אבינו קנה את שדה המכפלה בקניין עולם. ביקש אברהם מבני חת להיפגש עם עפרון, (בראשית כ"ג ט) 'וְיִתֶּן לִי אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לוֹ אֲשֶׁר בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִי בְּתוֹכְכֶם לַאֲחֻזַּת קָבֶר'. ואף על פי שעפרון היה מוכן לתת לו את האחוזה בחינם, במתנה. אברהם אבינו לא מסכים, הוא רוצה לקנות בקנין ממש אע"פ שאר"י שלו היא. ועוד, הוא חשש אולי אחרי הקבורה תתהפך דעתו של עפרון או של בני חת ולא יסכימו שהמקום יהא כמקום קבורה. אמר לו אברהם (שם יג) 'אַךְ אִם אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי וְאֶקְבְּרָה אֶת מֵתִי שָׁמָּה'. ואז עפרון מבקש ארבע מאות שקל כסף, ונתן לו אברהם את הכסף כפי שנתבקש למרות שהארץ כבר נתנה לו, כמוזכר ברש"י (שמות ו' פסוק ט'): אמר לו הקב"ה (למשה רבנו) "חבל על דאבדין ולא משתכחין, יש לי להתאונן על מיתת האבות. הרבה פעמים נגליתי אליהם בק-ל שדי ולא אמרו לי מה שמך" וכו'. "וכשביקש אברהם לקבור את שרה, לא מצא קרקע עד שקנה בדמים מרובים וכו' ולא הרהרו אחר מידותי". היינו, הארץ היתה שייכת לאברהם ואעפ"כ הוא שילם מחיר מופרז ולא התלונן. ואז התורה מעידה בפירוש ואומרת (שם יז יח) 'וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לִפְנֵי מַמְרֵא הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ וְכָל הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר בְּכָל גְּבֻלוֹ סָבִיב. לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה לְעֵינֵי בְנֵי חֵת בְּכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ'. ואחרי שקבר אברהם את שרה אשתו,שוב התורה אומרת (שם כ') 'וַיָּקָם הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְאַבְרָהָם לַאֲחֻזַּת קָבֶר' (ועיין לאוה"ח הקדוש מדוע התורה כותבת אחרי הקבורה שוב "ויקם").

תשלום קבל עם ועדה המפרשים עומדים על השינוי בצורת התשלום אותה דרש עפרון לבין הדרך שבה נהג אברהם לבסוף. בתחילה אמר עפרון 'אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ', כלומר שביקש עפרון שיעביר לו את התשלום בשקט, בינו לבינו ו'מתחת לשולחן', (אולי רצה פטור ממסים). אבל אברהם אבינו לא כן עשה, אלא 'וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת', כלומר שהוא שילם לאזני כולם, קבל עם ועדה, לפי שחשש שיכחיש אחרי מעשה את כל העניין. ושלא יאמר אח"כ שהכסף הוא מזוייף ויבטל את המכירה, על כן כל שקל נזרק על הרצפה כדי "שישמע" הצליל שהוא כסף נקי.

קניית המערה וכל השטחים שסביבה הגאון מוילנא שואל (עיין בספרו 'קול אליהו'), למה נתן לו ארבע מאות שקל כסף, ולא היה שום משא ומתן ביניהם? ומבאר על פי התרגום שכותב על ארבע מאות שקל כסף, "ארעא דשויא ארבע מאה סלעין", מכאן שהפך אברהם את שקלי הכסף שביקש עפרון, לסלעים שהם הרבה יותר שוים משקלי כסף פשוטים. והטעם שעשה כן, הוא משום שאברהם אבינו קנה לא רק את שטח המערה בלבד, אלא גם שטח רב מסביב למערה, ברדיוס של קילומטרים סביבות הקבר, כך שכשיבואו בעתיד לפקוד את הקבר, לא יורחקו משם בטענה שחלקה זאת לא שייכת להם. ועוד בלוויה של שרה אמנו צריכים להיות ששים ריבוא אנשים (עיין להלן).

ומצאנו כן גם בדברי חז"ל, שקנה בקנטרי סלעים, שהם הרבה יותר מסתם שקלים. אמר רבי חנינא כל כסף האמור בתורה סתם, סלעין, דנביאים ליטרין, פירש"י הוא עשרים וחמש סלעים וכו' חוץ מכספו של עפרון שאע"פ שכתוב סתם קנטרין דכתיב ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר, ופירש"י קנטרין – מאה סלעים בכל שקל. והוא משום שקנה גם שטח רב מסביב, והיום שטח זה מגיע עד אבו סנינא ורחוק יותר. והמדרש אומר, "א"ר יודן ב"ר סימון זה אחד משלושה מקומות שאין אומות העולם יכולים להונות את ישראל, לומר גזולים הם בידכם. ואלו הן: מערת המכפלה, ביהמ"ק, וקבורתו של יוסף" (עיין שם באורך מדרש רבא בראשית פרשה ע"ט). וכיום הם מעזים לומר ששלהם הוא, הרי מקומות אלו קנויים לנו "כפליים": אחת, מידי הקב"ה. שניה, קנין שנקנה כדין וכדת מהאומות. והאמת, שלא היו צריך לשלם כסף מלא כלל, כמוזכר ברש"י (שמות ו' פסוק ט') שהובא לעיל.

העלאת מדרגה בשדה עפרון כתוב במפרשים שכמה מקומות בארץ היו חשוכים ושוממים. גם בהר המוריה מצאנו כן, שאמר לו הקב"ה בהר המוריה, לך לך וכו', שהעלהו מאפלה לאור גדול. וזהו שאומרים בפיוט 'עת שערי רצון', שאמר להם א"א לנערים הראיתם הר המור, ואמרו לו שרואים רק מהמור. על כן, אמר להם שבו פה עם החמור, עם משולים לחמור, לפי שלא היו ראויים לראות. ועל אף שהם צודקים לכאורה, שהיה שם רק מהמור וחושך, אבל מרגע שבא אברהם אבינו נהיה הר עם אור השכינה. גם בשדה עפרון היה חושך גדול ופחדו אנשי דורו ללכת לשם. ופתאום, 'וַיָּקָם הַשָּׂדֶה' ונהיה אור (זוהר בראשית עמוד קכ"ח, ומובא באור החיים על פסוק ט'), כשראה כך עפרון, רצה להתחרט, אבל כבר לא יכל.

מאן דתני ומתני לית ליה שיעורא הגמ' אומרת שלויית אדם גדול היא ללא שיעור, ומשתתפים בה אפי' יותר מששים רבוא. וכך לשון הגמ' (מגילה כ"ט ע"א) "רב ששת אמר כנתינתה כך נטילתה. מה נתינתה בששים ריבוא – אף נטילתה בששים ריבוא. הני מילי – למאן דקרי ותני, אבל למאן דמתני לית ליה שיעורא". ומזה לומד הגאון, שצריכים להשתתף בהלויה של שרה אמנו, וכן של צדיק שהוא שר תורה, לפחות ששים רבוא אנשים. ואכן, כשהיינו בהלויה הגדולה ביום ששי בבני ברק, (וברוך ה' הספקנו לחזור בשעה 14:00, וזה סייעתא דשמיא, לפי שיש אשר חזרו ממש סמוך לכניסת שבת), אמרו לי שיש שם חצי מליון אנשים. אמרתי שלא יתכן הדבר, אלא צריך להיות שם ששים רבוא אנשים לפי הכלל של נטילתה כנתינתה, ובפרט שהגמ' אומרת שבאדם גדול שהוא בגדר תני ומתני, יוצאים ללוותו יותר מששים רבוא; וכך באמת היה, שלאחר ההלויה אמרו לי שהיו שם הרבה יותר אנשים. צאו וראו, שבהלויה של ראש ממשלה לאורך כל ההיסטוריה, או בהלויה של מלכים לא השתתפו כל כך הרבה אנשים. ואין זה פלא, לפי שכאן זהו כבודה של תורה. גם כשהיינו בנתיבות בקברו של הבבא סאלי זיע"א, ביום השנה, היו שם למעלה ממאה אלף איש, למרות הרוח והגשמים שהיו באותו הזמן, והנה באותו שבוע עלו לקבר של אחד מהמנהיגים הגדולים של מדינת ישראל, ולא היו שם אפילו מניין, והיה בזיון גדול, ומאז כל שנה מכריחים להוציא בחורים מבתי הספר כדי שיהיה שם מעמד מכובד יותר.

מאוייו של הרב שך זצ"ל

הפעם הראשונה שנפגשתי עם הרב שך זצ"ל, היה בחודש ניסן של שנת תשמ"ג, חודש בו נכנסתי לתפקיד של הרב הראשי לישראל. שלח הרב לקרוא לי, מאחר ורצה להכירני. במוצאי שבת הגדול של אותה שנה בשעה מאוחרת הלכתי אליו, ומצאתיו יושב ולומד, למרות גילו המופלג. משראה אותי הפסיק ללמוד, ואמרתי לו אמתין עד שיגמור, והשיבני שאין זמן שאפשר לגמור בו את הלימוד. ראיתי שהוא עוסק בסוגיה המדברת במחלוקת אם צריך הסבה בשתי כוסות ראשונות או אחרונות (פסחים ק"ח ע"א), ומאחר ויש מחלוקת אומרת הגמרא "אידי ואידי בעי הסיבה" (ועיין שם בתוס' ד"ה כולהו, אם לא היסב מה הדין). מקשה הר"ן שם דף כ"ג מדפי הרי"ף והרי כל הענין של הסיבה הוא מדרבנן, ומאחר ויש מחלוקת נאמר ספק דרבנן לקולא, ולא נסב. ומתרץ: "הכא כיון דלאו מילתא דטריחא היא עבדינן לרווחא דמילתא. כך פירשו ז"ל. ולי נראה, דעל כרחך בעי למיעבד הסיבה בכולהו, דאי ניזיל לקולא אמאי נקל בהני טפי מהני, ואי נקיל בתרוויהו, הא מעיקרא מצות הסיבה לגמרי", עכ"ל. היינו, מאחר וקים לן שחז"ל תקנו הסיבה בשתיית היין, ואמנם יש מחלוקת אם תקנו על שתי כוסות ראשונות או אחרונות, אם נאמר ספק דרבנן לקולא א"כ לא נסב לא בשתים ראשונות ולא בשתיים אחרונות, ונמצא שתקנת חז"ל מתבטלת. וע"כ נפסקה הלכה להחמיר להסיב בארבעתן.

אמרתי לרב את דברי הר"ן. הרב זצ"ל שמע את הדברים, ופתח את הר"ן, ואמר שצריכים ללמוד מזה מוסר גדול, שצריכים לשמוע ולהביא לקיום דברי חכמים, ולשם כך צריך לפעול בפתיחת ישיבות, ולחנך ילדים בדרך התורה, וזהו התפקיד שלך, אמר לי. כל המאוויים שלו היו בעניין זה, ולכן זכה למה שזכה. ועל אדם גדול שכזה אומרת הגמ' שמאן דתני ומתני לית ליה שיעורא.

טעם טבילת כלי עכו"ם משום שעולה מדרגה

חז"ל אומרים על הפסוק "ויקם" (פרק כ"ג, פסוק י"ז) "תקומה היתה לו שיצא מיד הדיוט ליד מלך" (עיין רש"י על התורה בפסוק הנ"ל). היינו, אפי' דבר "דומם" כמו אבנים, עפר, מערה, בזמן שעובר מיד גוי ליד יהודי יש לו תקומה, יש לו מעלה. וזה אחד הטעמים שמובא בירושלמי לטבילת כלים אפי' חדשים ממש שלא בישלו בהם: "כדי שיצאו מטומאתו של נוכרי לקדושתו של ישראלי" (עיין לב"י יו"ד סי' ק"כ בדיבור הראשון של הסימן).

בבא"ח (מטות שנה שניה הלכה ב) כותב "טבילה זו היא משום פליטת טומאה, כדי שיצא הכלי מטומאתו לקדושת ישראל, דומיא דגר שיצא מרשות העכו"ם לרשות ישראל, הלכך אפילו הם חדשים שלקחן מן האומן גוי, צריך להטבילם. ואפילו להשתמש בהם צונן אסור בלא טבילה". כלומר שאין חיוב טבילה מעניין טומאה או בליעת איסור, אלא שהוא עלה בדרגה מרשות גוי לרשות ישראל, ולכן צריך טבילה.

וימסרוּ מאלפי ישראל עניין הגעלת וטבילת כלים לומדים במלחמת מדיין. שם התורה כותבת (במדבר ל"א ג ד ה) 'וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן. אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא. וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא'. יש לשים לב לכך שהתורה אומרת בתחילה שיצאו אנשים בהתנדבות, שכן זהו לשון 'החלצו', אבל בפועל כשהיו צריכים את הלוחמים כתוב 'וימסרו', כלומר שנמסרו בעל כרחם. ולכאורה קשה, וכי לא היו מתנדבים שירצו לצאת לצבא, הלוא הקב"ה בעצמו ביקש שילכו, והיו צריכים 'לקפוץ על הציווי'? ויובן על פי רש"י שכותב "החלצו – כתרגומו לשון חלוצי צבא מזויינים. אנשים – צדיקים, וכן (שמות יז, ט) בחר לנו אנשים, וכן (דברים א, טו) אנשים חכמים וידועים". מכאן, שביקש משה רבנו אנשים צדיקים וחסידים, וכיון שהיו צריכים ללכת מעצמם בהתנדבות, היו פוחדים שאם ילכו על דעת עצמם, היה נחשב להם הדבר כגאווה ושמחזיקים מעצמם צדיקים וחסידים, לכך נמנעו למרות רצונם העז ללכת על פי ציווי ה'. לכך, היה צריך משה רבנו ללכת ולקבוע מי הצדיק והחסיד, וזהו שנאמר 'וימסרו'. ובאמת כשחזרו מהמלחמה, לא נפקד מהם איש, שלא נפגעו בנפש כלל. גם באותו עניין כתוב (פרק לא פסוקים יא, יב) 'וַיִּקְחוּ אֶת כָּל הַשָּׁלָל וְאֵת כָּל הַמַּלְקוֹחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה. וַיָּבִאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשְּׁבִי וְאֶת הַמַּלְקוֹחַ וְאֶת הַשָּׁלָל אֶל הַמַּחֲנֶה אֶל עַרְבֹת מוֹאָב אֲשֶׁר עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ'. ואומר על זה רש"י "מגיד שהיו כשרים וצדיקים ולא נחשדו על הגזל לשלוח יד בבזה שלא ברשות, שנאמר את כל השלל וגו', ועליהם מפורש בקבלה שניך כעדר הרחלים וגו', אף אנשי המלחמה שבך כולם צדיקים". ובצדקנות שלהם זכו לנצח במלחמה ולא נפקד מהם איש. ורש"י הסביר שם על פרק ל"א פסוק ה': "וימסרו" – להגיד שבחן של ישראל ברגע ששמעו שאחרי מלחמת מדין 'ואחר תאסף אל עמך' (פסוק ב' מפרק הנ"ל), לא רצו שמשה רבנו ימות, עי"ש.

נחלת ישראל לא אוסרת כליהם שואלים חז"ל מדוע במלחמת סיחון ועוג לא נכתבשום ציווי על טבילת כלים, ואילו כאן התורה פירטה את כל ההלכות של טבילת כלים, (שם כ"א כ"ב כ"ג) 'זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה. אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת. כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם'. הנה התורה כאן מפרטת הגעלה לכלי מתכות שבאים באש, וטהרה שהוא טבילה במקוה בנוסף, ולבגדי צמר ועור, מה שלא מצאנו כן בשאר מלחמות. על זה אומר הרמב"ן "והזהיר אותם עתה בהגעלת כלי מדין מאיסורי הגוים, ולא אמר להם זה מתחלה בכלי סיחון ועוג שלקחו גם שללם, כמו שאמר (דברים ב לה) רק הבהמה בזזנו לנו ושלל הערים אשר לכדנו. והטעם, כי סיחון ועוג מלכי האמורי הם וארצם מנחלת ישראל היא, והותר להם כל שללם אפילו האיסורים דכתיב (שם ו יא) ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת, ואמרו רבותינו (חולין יז א) קדלי דחזירי אשתרי להו. אבל מדין לא היה משלהם ולא לקחו את ארצם, רק לנקום נקמתם הרגו אותם ולקחו שללם ולכך נהג האיסור בכליהם". כל רמת הגולן שהיא ארץ סיחון ועוג, היתה נחלת ישראל, ועל כן היה להם היתר להשתמש בהם גם כשלא היו הכלים טהורים, אבל במדיין שאין ארצם נחלת ישראל, היו צריכים לדינים מיוחדים.

טבילת כלים מדאורייתא או מדרבנן

יש מחלוקת גדולה בין הפוסקים אם הטבילה מדאורייתא או מדרבנן. על הפסוק 'כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם' (שם פסוק כ"ג). אומר רש"י "כל דבר שאין תשמישו ע"י האור, כגון כוסות וצלוחיות שתשמישן בצונן ולא בלעו איסור. תעבירו במים – מטבילן ודיו ודוקא כלי מתכות". ואומר על זה הרמב"ן "ואינו נכון בעיני, שאין לשון 'תעבירו' טבילה, כי היה אומר 'תביאו במים' שהוא לשון הטבילה, כמו במים יובא וטמא עד הערב וטהר (ויקרא יא לב). ועוד שאף הכלים שתשמישן בצונן צריכין הכשר מן האיסור שבהן מלבד הטבילה הזו, ואיך לא יזכיר הכשרן כאשר עשה בבאים באש. וכשלמדו חכמים טבילה זו לא הזכירו בה המקרא הזה, אלא דרשו (ע"ז שם) אך במי נדה יתחטא, מים שהנדה טובלת בהם. אבל פירוש 'תעבירו במים', לכבסם ולשפשף אותם במים יפה עד שתסור חלודה שנדבקה מהם מן האיסור שנשתמש בהם, שזהו הכשרן מן האיסור. יאמר הכתוב, דבר שתשמישו באש תביאו באש כדרך שהיה התשמיש בו באיסורין, אם תשמישו באור ממש כגון הברזל והנחשת וגם הכסף והזהב מלבנו באור, ואם ע"י חמין כגון הבדיל והעופרת מגעילו בחמין, ודבר שלא נשתמשו בו באש אלא בצונן תדיחו אותו במים עד שיתמרק ויטהר. וכך אמרו חכמים (שם), מדיחן ומטבילן והן טהורים. ועוד אומר הרמב"ן שם "ולבי מהרהר עוד, לומר שהטבילה הזו מדבריהם והמקרא אסמכתא עשו אותו, וכן אונקלוס מתרגם אותו בחטוי הזאה של אפר פרה, והצריכו אותה חכמים בכלי המתכות בלבד מפני שיש בהם כלים שתשמישן באור ובכלי ראשון ובכלי שני ובצונן, וזה צריך תלמוד". מכאן שדעת הרמב"ן שטבילת כלים היא מצוה דרבנן.

שתי שיטות בדעת הרמב"ם אם היא מדאורייתא

הרמב"ם כותב (פי"ז מה' מאכלות אסורות הלכה ג' וה') "הלוקח כלי תשמיש סעודה מן העכו"ם מכלי מתכות וכלי זכוכית, דברים שלא נשתמש בהן כל עיקר מטבילן במי מקוה ואחר כך יהיו מותרין לאכול בהן ולשתות, ודברים שנשתמש בהן על ידי צונן כגון כוסות וצלוחיות וקיתוניות מדיחן ומטבילן והן מותרות, ודברים שנשתמש בהן על ידי חמין כגון יורות וקומקמוסין ומחממי חמין מגעילן ומטבילן והן מותרין, ודברים שנשתמש בהן על ידי האור כגון שפודין ואסכלאות מלבנן באור עד שתנשר קליפתן ומטבילן והן מותרין. טבילה זו שמטבילין כלי הסעודה הנלקחים מן העכו"ם ואח"כ יותרו לאכילה ושתיה אינן לענין טומאה וטהרה אלא מדברי סופרים, ורמז לה כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר ומפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בטהרתן מידי גיעולי עכו"ם לא מידי טומאה, שאין לך טומאה עולה על ידי האש וכל הטמאים בטבילה עולין מטומאתן, וטומאת מת בהזאה וטבילה ואין שם אש כלל אלא לענין גיעולי עכו"ם, וכיון שכתוב וטהר אמרו חכמים הוסיף לו טהרה אחר עבירתו באש להתירו מגיעולי עכו"ם". כשקוראים את הרמב"ם בקריאה בעלמא, רואים בדבריו שהטבילה היא מדברי סופרים ולא מדאורייתא. והנ"מ אם יש ספק או לא, כמו שאומר ההגהמ"יי שיש מצוות כמו תפילין שהיא חובה. ויש מצוות שהם תלויים ברצונו של האדם, כגון מליחת בשר, ברצותו ימלח ויאכל, ואם לא רוצה לאכול בשר, לא חייב לחפש בשר ולמלוח. ולכן אין על זה ברכה כיון שלא נצטוו בזה (עיין תוס' חולין דף ק"ה ד"ה מים), שיכול שלא למלוח. גם הלח"מ והכס"מ אומרים שדעת הרמב"ם שזה מדרבנן.

דעת הרשב"א שלדעת הרמב"ם טבילה זו היא מדאורייתא. וז"ל (שו"ת הרשב"א חלק ג' סימן רנ"ה) "תשובה: מה שאמרת שטבילת כלים מדברי סופרים, לא כולי עלמא מודים בו. ומדברי הרמב"ם ז"ל יראה שהוא סבור שהוא מדאורייתא, ופשטא דשמעתתא דשילהי ע"ז הכין משמע טפי". ואע"פ שאמר הרמב"ם בהתחלה "מדברי סופרים", מאחר ואח"כ אמר "מפי השמועה" משמע שזה מהתורה.

אומר הרב בא"ח זיע"א בעניין הטבילה שהיא מדאורייתא, וזה לשונו, "אפילו כלי סעודה אינם צריכים טבילה מן התורה אלא רק כלי מתכות, דכתיב "זהב וכסף", אבל כלי חרס וכלי עץ ואבן, אין צריכים טבילה. ואמנם חז"ל תקנו טבילה לכלי זכוכית, מפני שהן דומין קצת לכלי ברזל וכו', ויש אומרים דגם כלי מתכות טבילתן מדרבנן, וקרא – אסמכתא בעלמא. וסברה ראשונה עיקר, דסבירא ליה כלי מתכות מדאורייתא". וצדק הרב, שכן בשו"ע (יו"ד סי' ק"כ סעי' י"ד) מובאת ההלכה שמי ששולח את בנו שהוא פחות מגיל י"ג, לא מועילה טבילתו, אלא אם כן גדול עומד על גביו, או אביו עומד עליו, והיינו משום שזה מדאורייתא, שאילו היה מדרבנן היה מועיל (ועיין לפ"ת שם ס"ק י"ד).

צריך מקוה של ארבעים סאה לטבילת כלים

הגמ' אומרת (עבודה זרה ע"ה ע"ב במשנה) "הלוקח כלי תשמיש מן העובדי כוכבים, את שדרכו להטביל – יטביל, להגעיל – יגעיל, ללבן באור – ילבן באור. השפוד והאסכלא – מלבנן באור. הסכין – שפה והיא טהורה". ואומר רש"י שאין צורך לכלי צונן שום תיקון אחר, כמו בכלים שתשמישם באור, שצריכים גם הגעלה. וז"ל רש"י: "כלומר, כלי הראוי ליטהר בטבילה, אין צריך תיקון אחר, כגון: כלי שתשמישו ע"י צונן יטביל ותו לא צריך".

ועוד אומרת שם הגמרא: "תנא, וכולן צריכין טבילה בארבעים סאה. מנהני מילי? אמר רבא, דאמר קרא כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר, הוסיף לך הכתוב טהרה אחרת". ואומרים התוס' שם (ד"ה מים) "אע"ג דרביעית סגי להטביל מחטין וצינוריות מדאורייתא, היינו טבילת טומאה – אבל טבילת כלי מדין חידוש הוא ובעי מ' סאה". ולמעשה, צריך להיות מקוה של ארבעים סאה, מקוה שהיא כשרה לטבילת אשה. ולא מקוה שכשרה רק לטבילת גברים שלפעמים מכינים אותם ממים שאובין.

גם כלים שהשתמשו בהם הרבה שנים בלא טבילה ואפילו אם בישלו בסיר מאות ואלפי פעמים חייב כשנודע לו ללכת ולהטבילו, ואפי' שבישלו בו כמה דורות.

אוכל שהוכן בכלים שלא הוטבלו

עוד אומרת הגמ' שם "וכולן שנשתמש בהן עד שלא יטביל ושלא יגעיל ושלא ילבן – תני חדא אסור, ותניא אידך: מותר", ולא משנה אם השתמש בהם באוכל קר או שבשלו בהם. ואומרת הגמ' שאין סתירה בין השמועות, "ל"ק, הא כמאן דאמר נותן טעם לפגם – אסור, הא כמאן דאמר נותן טעם לפגם – מותר. ולמאן דאמר נותן טעם לפגם – מותר, גיעולי עובדי כוכבים דאסר רחמנא היכי משכחת לה? אמר רב חייא בריה דרב הונא: לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא, דלאו נותן טעם לפגם הוא". וההלכה שנותן טעם לפגם מותר ומכאן שאם בישלו בסיר לא טבול, חייב בטבילה והאוכל לא נאסר. (עיין ברמ"א סי' ק"כ סעי' ט"ז).

דוקא "כלי סעודה" ממתכות צריכים טבילה.

עוד אומרת הגמ': "מתקיף לה רב ששת, אי הכי, אפי' זוזא דסרבלא נמי ומבאר רש"י "זוזא דסרבלא – מספריים שגוזזים בהן בגדי צמר הואיל וגזירת הכתוב היא ולא משום פילוט איסור דהא חדשים ולא בלעי מידי מצרכת לה טבילה". כלומר, שאם באמת כל כלי חדש צריך טבילה, והוא גזירת הכתוב, אם כן צריך טבילה גם למספריים שחותכים בהם בגדים – א"ל כלי סעודה אמורין בפרשה". דהיינו דין זה שייך רק בכלי סעודה.

גם כלי זכוכית צריכין טבילה.

כלי חרס וכלי עץ – אינם צריכים טבילה.

כלי חרסינה – כלי פרפורי – פורצלן – הנקראים היום חרסינה – צריכים טבילה בלי ברכה מאחר והם מצופים זכוכית(בא"ח שם אות ז', ח').

כלי פלסטיק יש מי שאומר: שכיום, כלי פלסטיק – צריך טבילה, ואף כלים חד פעמיים צריכים טבילה, מאחר ומשתמשים בהם. אבל להלכה, רק כלי זהב, כסף, נחושת, מתכת – צריכים טבילה. חכמים הוסיפו גם כן זכוכית. מאחר ובזמנם כלי זכוכית שהיה נשבר היו מתיכים אותו ועושים ממנו כלי חדש. אם נבוא ונקח פלסטיק ונתיך אותו לא ניתן יהיה לעשות ממנו כלי חדש, ועל כן כלי פלסטיק – אינו צריך טבילה.

כלים שונים האם חיבים בטבילה

וצריך לדעת ולדון בכל סוג הכלים השונים, כגון: פותחן של קופסאות אוכל, וכן מגש, האם צריכים טבילה או לא, גם סכין של מכונת טחינה חשמלית, צריכה דיון מיוחד. גם סכין של מיקסר, צריכה דיון. גם צריך לדעת כיצד יש לנהוג במטחנת בשר ידנית שהיא מתפרקת לחלקים.

מטחנה, אם טוחנים בה תבלינים כגון פלפל (פ"ת שם ס"ק ח') – צריך טבילה עם ברכה, ואם טוחנים בו קפה – לא צריך ברכה. וטעם ההבדל הוא, שהפלפל מוכן מיד לסלט עם גמר טחינתו, ואילו הקפה עדיין צריך לעבור בישול נוסף.

סכינים: הקונה סכינים תוצרת חו"ל, אע"פ שהידית מהארץ ומורכבת בארץ צריך טבילה.

סכין של לחם או סכין שמשתמש בו בעת האוכל – טבילה עם ברכה.

סכין לחתוך בשר בלתי מבושל – טבילה בלי ברכה.

תרמוס – יטבול אותו כשהוא מחובר לכלי החיצון. ויש מחמירין ומפרקים, וטובלים פעמיים, פעם כשהוא מפורק, ופעם כשהוא שלם.

פח המונח ע"ג שיש או כיור בפסח: ישנם אנשים שבפסח רוצים להחמיר ועל כן הם שמים על השולחן או השיש או הכיור לאחר הכשרתם, פח. האם פח זה צריך טבילה במקוה שהרי הוא מיוצר בחו"ל וכעת הווי ככלי, או לא צריך טבילה? י"א: פח זה צריך טבילה במקוה עם ברכה. וי"א: שפח זה אינו כלי, מאחר ואין לו בית קיבול אע"פ שעתה הוא עושה אותו כלי לשימוש. (ועיין לפרמ"ג משבצות זהב סי' תנ"א ס"ק ו') ונוהגים שלא להטביל, אבל מעיקר הדין צריך טבילה.

מגש אלומניום חד פעמי: לא צריך טבילה, אבל שטיפה צריך.

מספריים: שחותכים בהם ירקות – צריכים טבילה בלי ברכה.

פותחן בקבוקים, מספריים לפתיחת שקית חלב – לא צריכים טבילה, מאחר וזה לא נוגע באוכל אלא בקופסא.

כלי לישה הרב בא"ח אומר: "כלי מתכות שלשים בהם עיסה, וכן כלי מתכות שעורכים עליהם המצות לצורך חג המצות יטביל בלי ברכה".

צנצנות שעושה בהם שימוש חוזר – צנצנות תוצרת חו"ל כגון של מאכלי תינוקות 'גרבר' וכדו', שאדם רוצה לעשות בהם שימוש חוזר ולמלאות אותם בתבלינים או בכל דבר אחר. יש מי שאומר: שצריך לטובלם, מאחר ואלו כלי זכוכית, ומשתמש יותר משימוש חד פעמי. ולהלכה הואיל המייצרים לא ייצרו צנצנות אלו לשימוש חוזר אלא לשימוש חד פעמי, ועל כן לא צריך להטבילם.

מיקסר – מיקסר שכל חלקיו פלסטיק – אינו צריך טבילה.

מיקסר מפלסטיק ובאמצעו סכין ברזל – חלק הברזל חייב בטבילה, ואינו בטל אגב רוב הכלי שהוא מפלסטיק, כי העיקר הוא הברזל.

הכלל הוא: כל חלק ברזל שיש במיקסר שבא במגע עם אוכל – צריך טבילה עם ברכה.

מיקסרים שחלק הברזל מחובר עם המיקסר וא"א להפרידו: יש מי שאומר: אם א"א להפריד את חלק הברזל אז אין צורך להטביל.

יש מי שאומר: מכיון שא"א להשתמש במיקסר זה ללא חיבור לחשמל, על כן ברגע שחיברת אותו לשקע, דינו כמחובר לקרקע שלא צריך טבילה. ואין אנו סומכים על זה, אלא חייב בטבילה כדלהלן, בדיני קומקום.

תנור על סמך זה רצו לומר, שהקונה תנור חשמלי מכיון שא"א לטבול תנור במקוה (את המגשים צריך להטביל), ומכיון שבעת השימוש בו צריך לחברו לשקע, לכן הוי מחובר ולא צריך לטובלו.

להלכה גם מחובר לקרקע צריך לטבול, אבל בתנור מצאו קולות על מנת לא להטבילו.

קומקום חשמלי קומקום חשמלי תוצרת חו"ל שכולו מפלסטיק, אבל חלק החימום הוא מברזל – צריך טבילה. כיצד יטבילו הרי יש חשש שיתקלקל? וע"כ ישנם שתי אפשרויות:

א. ללכת לחשמלאי יהודי שיפרק לו את חלק הברזל ויטבילו, ולאחר מכן ירכיב שוב את החלקים. ואז מעשה הגוי בטל, ונמצא כאילו ישראל הכין את הכלי.

ב. אם חושש שמקום חיבור השקע יתקלקל ע"י הטבילה, יכול להניח פלסטר או צמר גפן או נייר, ויטבילנו מהר. ואין חשש לחציצה כי זה מיעוטו ולא מקפיד. ובדיעבד אפשר להקל. ועדיף שיטביל אותו בלי חציצה וינגב מיד כשיוציא אותו מהמקוה.

הכלל הוא: כל כלי מתכת או זכוכית שבא במגע עם אוכל – צריך טבילה עם ברכה. וכל כלי שהאוכל לא נוגע בו – צריך טבילה בלי ברכה.

ועל כן כל כלי וכלי שאדם קונה עדיף שיקנה מתוצרת ישראל, ואם הוא מיוצר בחו"ל ידע שצריך לטובלו.

חציצה בטבילה

וצריכים לדעת שכשמכניסים כלי למי המקוה, צריכים המים להגיע לכל הכלי, ועל כן לא יחזיק את הכלי בידיו בחוזקה, דבר המונע מהמים להגיע למקום אחיזתו. ועל כן, הטוב ביותר הוא שלפני שמטביל את הכלי, יכניס את ידו במים של המקוה, ולדעת ה'זבחי צדק' בכל מים (שם ס"ק ט"ו) שיהיו רטובים, ואז יחזיק את הכלי ויטבילו במים, וגם אז לא חזק אלא רפוי, ובאופן זה יבאו המים על כל הכלי. בימינו (עיין לשו"ע שם סעי' ב', ולד"ת שם), יש ממילא סלים ורשתות שמכניס בהם את הכלי ומטבילם כך, ובאופן זה בודאי שמועיל, שאז המים יבאו על כל הכלי כולו.

הקונה כוסות ועליהם מדבקה של מחיר או ארץ היצור וכדו' צריך להוריד זאת קודם הטבילה. מכיון שאדם מקפיד שלא להגיש באופן כזה לפני אורחים, על כן צריך להוריד מדבקה זו לפני הטבילה. וכן צריך להקפיד להסיר את כל שאריות הדבק שמתחת למדבקה (שו"ע שם סעי' י"ג).

השהיית כלי שאינו טבול בבית

הגמרא אומרת במסכת ביצה (עיין י"ח ע"א): אדם שיש לו כלי טמא ורצה להטבילו ביו"ט – אינו רשאי.

והגמרא מביאה כמה טעמים לכך: א. משום שנראה כמתקן כלי. ב. מכיון שהשהה כלי זה ללא טבילה עד יו"ט, לכן גזרו חכמים שלא יכול להטביל ביו"ט. שמא ישתמש בו לפני הטבילה. ג. שמא יבוא להטביל בגד טמא ויבוא לידי סחיטה, עי"ש.

מובא ב'ים של שלמה': מה הדין אם אדם קיבל כלי חדש ביו"ט, האם מותר להטבילו ביו"ט או אסור? וכן מה הדין אם קנה כלים חדשים המיוצרים בחו"ל, ואמר שיטבילם בעוד שבוע או יותר לכשילך למקוה, האם מותר לו להשהות בביתו כלי שאינו טבול? והוא עונה: שמהגמרא משמע שאסור (יש"ש ביצה סי' י"ט, דף כ"ז ע"ב וכ"ח ע"א דפוס ישן)

אומר הפמ"ג (סי' שכ"ג ס"ק ה' במשבצות זהב): אדם שקונה כלי בפורים בשביל פסח, ואומר שבערב פסח יטביל אותו: יש מי שאומר: שחייב להטבילו מיד בעת הקניה. ויש מי שאומר: עד שישתמש בו. והוא נוטה לומר לא כדברי יש"ש הנ"ל ומותר להשהות.

היום, כמעט כל הכלים החדשים הם ארוזים. ולכן אם קונה כלים חדשים ארוזים ורוצה להשאירם בביתו למשך זמן – מותר. כי אין חשש שמא ישתמש בו ללא טבילה, מאחר ויראה שהם ארוזים ויזכר שצריך לטובלם. אבל אם יש לו בבית כלי מסוים שאינו ארוז, ויש חשש שמא אחד מבני ביתו ישתמש בו ללא טבילה – חייב להטבילו מיד, או שיעטוף כלים אלו ויכתוב עליהם שאינם טבולים, בכדי שאחרים לא יטעו.

הקונה כלי מיהודי מומר

יש מי שאומר (הלכה לא כך): אם אדם הולך לקנות כלי תוצרת הארץ מחנות, הוא צריך לשאול את המוכר אם הוא אוכל כשר, שומר שבת, ומניח תפילין, ואם כן יכול להשתמש בכלי מיד. אבל אם המוכר מחלל שבת דינו כגוי וצריך להטביל את הכלי. להלכה, הקונה כלי מיהודי אפילו מומר – אם הכלי חדש לא צריך טבילה, כי סוף סוף הוא יהודי, ויחזור ב"ה בתשובה שלימה (ועיין ד"ת ס"ק ד').

הקונה כלי מתוצרת הארץ מחנות שבעליה לא יהודים, י"א: חייב כי עבר מרשות גוי לישראל, וי"א: מאחר והוא רק מסתחר בזה אין לו בעלים. להלכה צריך טבילה בלי ברכה מדין סב"ל.

אדם שהיה גוי והתגייר צריך להטביל את כל הכלים שלו. וכן בעל תשובה צריך להטביל את כליו במקוה (עיין שם).

כלים מבית חרושת בבעלות גוי ופועלים יהודים

כיום ישנם בתי חרושת של כלים בעולם השווים הון עתק, ובעליהם מוכרים מניות.

אם השותפים במפעל זה הם יהודים וגויים – לא צריך להטביל כלים הבאים מהמפעל.

אבל אם הפועלים יהודים ובעל הבית גוי, או להיפך בעה"ב יהודי והפועלים גויים – יש מי שאומר: שהכלים צריכים טבילה.

יש מי שאומר: אם הפועל יהודי ובעה"ב גוי – לפועל היהודי מגיע כסף עבור עבודתו, אבל לא כלים, ועל כן הכלים שייכים לגוי וצריכים טבילה עם ברכה. אבל אם ישנו הסכם בין בעה"ב הגוי לפועל היהודי שמשלם לו משכורת, למשל, בכוסות – אז הכוסות שייכים ליהודי ולא צריך לטובלם. או אם הפועלים גויים ובעה"ב יהודי, מכיון שבעת הייצור הכלים שייכים כבר ליהודי – על כן אינם צריכים טבילה.

למעשה, הולכים לפי בעה"ב, אע"פ שיש מניות לאחרים ואפי' יהודים, מאחר ומניה אינה בעלות על התוצרת אלא על הרווחים בלבד (עיין לפ"ת שם ס"ק י"ב. ולזב"צ ס"ק ע"ב, ולדרכי תשובה ס"ק פ"א).

השותה בקיוסק האם צריך לשאול אם הכלים הוטבלו?

ההולך לקיוסק ורוצה לשתות, לכאורה צריך לשאול את בעל המקום באם הטביל את הכוסות. להלכה מותר השימוש בכוסות, מאחר ובעל החנות שקנה את הכוסות מגוי, כל מטרתו בכדי לסחור בהם, למכור בהם אוכל, אבל את הכלי עצמו אינו מוכר – ועל כן, לא צריך לשאול אם הכלי טבול או לא (עיין לדרכי תשובה ס"ק ע').

אבל המתארח אצל אדם פרטי, המארח רוצה להשתמש בכלי עצמו, וע"כ טוב להחמיר.

שימוש בקופסת קפה או שימורים ביו"ט לא מצריך טבילה

הקונה קפה נמס בקופסא מחו"ל, ראשית הוא צריך לבדוק את הכשרות.

האם מותר לאדם לפתוח את הקופסא ביו"ט? הרי קופסא זו מפח ואם ישתמש בה יצטרך לטבול אותה? או שלא יכול לפותחה?

להלכה, קופסאות של ריבה קפה ושאר שימורים וכדו' – יש עליהם שם של עטיפה חד פעמית, ואינם נקראים כלי. ועטיפה חד פעמית – לא צריכה טבילה. ומותר לאחר שהשתמש בקופסא לחזור ולהשתמש בה שוב ואינה צריכה טבילה.

ולענין פתיחת קופסאות בשבת, אם "הכלי" הוא ראוי לשימוש אחרי שמוציאים ממנו האוכל – אסור. ואם דרכם לזרוק את הקופסא – מותר. או אדם שפותח קופסת סרדינים בשבת, ואוכל ישירות מן הקופסא, הרי הוא משתמש בקופסא ככלי, נמצא שהוא יוצר כלי בשבת. ולכן אומרים לו שיעביר את תכולת הקופסא לצלחת.

סירי בישול גדולים מאד כיצד יטבילם?

הגעלת כלים דינה שונה מטבילת כלים בהגעלה – אם אין אפשרות להגעיל את כל הכלי בבת אחת יכול להגעילו בחלק אחד, ואח"כ את החלק השני. ואילו טבילת כלים – צריך שיכניס את כל הכלי יחד למקוה, ולא יטביל חלק ממנו ואח"כ את החלק השני (בא"ח מטות אות ג').

הרב בא"ח שואל: אדם שיש לו סיר גדול שא"א להרימו ולקחתו למקוה, מה יעשה? הרב בא"ח והרב 'זבחי צדק' מדברים על תקופתם, שבזמנם היה כלי גדול מאד והיו מרתיחים בו את התמד ועושים מזה שיכר. הרב 'זבחי צדק' עשה הרבה קולות, אדם היה מניח מלוא הסיר תמרים, ושופך עליהם מים רותחים וסוגרו ומרתיחו, והיה נקב קטן בצד הסיר, וקנה יוצא ממנו, והמים היו רותחים ונכנסים לתוך הקנה, וממנו יוצאים החוצה ועוברים דרך מים קרים, וכך נהיה שיכר. ועל מנת שזה ישתבח יותר היו חוזרים שוב על פעולה זו. ודוד זה היה צריך טבילה, ובחתונות היו מבשלים בסירים גדולים, ולא שמענו שהיו עושים טבילה?

ביקב מאכסנים את היין בדודים גדולים מאד ולא טובלים אותם (עיין זב"צ שם ס"ק ד', ובא"ח מטות ש"ש אות ה'). וכיום, בישיבות ובשאר מקומות, ישנם סירי בישול גדולים, כיצד ניתן לטובלם? ואם נאמר שזה מחובר לקרקע, יש בזה מחלוקת, הרב פת"ש (שם ס"ק א') מחייב, והרב ערוך השולחן (שם סעי' ל"ט) מיקל, אבל לכתחילה כיצד ניתן להשתמש בזה?

כותב הבא"ח (מטות אות ח') שיתן אותו במתנה לגוי ואח"כ ישאל אותו ממנו. ולמעשה זה פסק של השו"ע (סי' ק"כ ביו"ד סעי' ט"ז): "אם שכח ולא הטביל כלי מע"ש או מערב יו"ט – יתננו לעובד כוכבים במתנה ואח"כ ישאלנו ממנו, ומותר להשתמש בו". ורמ"א הוסיף: "וכן יעשה אפי' ביום חול במקום שאין מקוה". ולדעת הט"ז: אחרי שבת יטביל אותו (עיין באר היטב ס"ק כ"ב, ולד"ת ס"ק ק', ועיין בפ"ת ס"ק ט"ו משם הרשב"ש סי' תס"ח).

הברכה על הטבילה: על כלי אחד – "בא"ה אמ"ה אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על טבילת כלי". על שני כלים – "על טבילת כלים". וישמח על זה שה' זיכהו שהעלה כלי זה מרכוש גוי לרכוש יהודי.

(וישנם מטבחים גדולים בישיבות שבהם ישנו חדר הסקה מרכזי של המים, וממנו יוצאים צינורות העוברים בתוך דפנות הסירים, וכך האוכל מתבשל ונשאר חם. וישנו מטבח בשרי ומטבח חלבי. אבל ישנה כאן בעייתיות, שהרי המים החמים העוברים בצינורות מחממים הן את הסירים הבשריים והן החלביים, והם אוסרים זה את זה. ועל כן צריכים שתי מערכות נפרדות – מים חמים לבשרי, ומים חמים לחלב. בחו"ל שישנם איזורי תעשיה בגודל עיר שלימה, וישנה חלוקת מים חמים בכל האזורים, צריכים מאד להזהר, כנ"ל).

כאמור ישנה מעלה גדולה של העלאת דרגתו של כלי מרכוש גוי ליהודי, על אחת כמה וכמה שאסור לאדם לחשוב לתת קרקע של ארץ ישראל לגוי. ואף אחד לא יכול למכור או לתת נחלת אבות וכל המכירות בטילות ומבוטלות. וכל דריסת רגל שנותנים להם זה כמו "מכירה", ומי הוא זה ואיזה הוא שיש לו בעלות על אר"י ומרשה לעצמו לתת, לחלק, להשליט את האויב על חלק הכי קטן מאר"י.

ארץ ישראל קדושה ועפרה קדוש וא"א למוכרה לגויים, או לתת להם שליטה עליה, ואם מוכר לגויים העפר בוכה, כמו העפר של מערת המכפלה "ויקם שדה עפרון". ששמח בעת שעבר מרשות עפרון לרשות אברהם, כך העפר, האבנים, אדמת ארץ ישראל בוכה כשמעבירים חלק ממנה לגוי. ויהי רצון שהקב"ה ידבר שונאינו תחתינו, ולא ישמע עוד שוד ושבר בגבולנו, ונשמע שמועות ובשורות טובות, ונזכה לגאולה שלמה בעגלא ובזמן קריב ונאמר אמן.