שובו בנים שובבים
ה' תשרי תדש"מ
"אמר רבי עקיבא: אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם, אביכם שבשמים, שנאמר: 'וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם' (יחזקאל ל"ו, כ"ה). ואומר: 'מקוה ישראל מושיעו בעת צרה' (ירמיהו י"ד, ח'), מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל" (יומא דף פ"ה ע"ב).
תהלה ותפארת לעם ישראל שאביהם שבשמים קורא להם בקריאה: "שובו שובו מדרכיכם הרעים ולמה תמותו בית ישראל" (יחזקאל ל"ג, י"א). ואת הקריאה: "שובה ישראל עד ה' אלוקיך" (הושע י"ד, ב'), או "שובו בנים שובבים" (ירמיה ג', י"ד), הגם שאנו שובבים עוד אנו קרואים בנים, בנים אתם לה' אלוקיכם.
הקב"ה מתייחס אלינו כאב אל בן, ובפרט בימים אלה ימי התשובה, ימי הרחמים והסליחות, ימים שעליהם נאמר (ישעיה נ"ה, ו'): "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב", ימים שה' קורא לנו לחזור בתשובה "כי אל חנון ורחום ורב חסד ומרבה להיטיב".
מה שנדרש מאתנו הוא לעשות את הצעד הראשון. לשוב ולהתקדש בדרך ה'. אמנם האדם תמיד חושב שהוא צדיק הדור, ואין בו לא עוון ולא אשמה, ולכן תקנו לנו אנשי כנסת הגדולה בתפילה: "השיבנו אבינו לתורתך וקרבנו מלכנו לעבודתך והחזירנו בתשובה שלמה לפניך". אם נשקוד בלימוד תורה, אם נקבע עתים לתורה כל אחד ואחד כפי כוחו. יקבע האדם שעה או שעתיים ביום להתבונן, איש איש לפי כוחו, מי במקרא, מי בתנ"ך מי במשנה, גמרא, רמב"ם, שו"ע, הלכה דבר יום ביומו, מי בספרי מוסר ואגדה. העיקר להיות קשורים בתורה. ורק אז נוכל לבחון את עצמינו אם אנו נקיים וטובים, אם אנו טובים לשמים וטובים לבריות. לפעמים אדם עושה מעשה מסויים והיצר מטעה אותו והוא חושב שעשה מעשה טוב. לעתים אדם מדבר דברים נגד חבירו, או סתם מספר מה שעשה חברו, שמראה אדם היתר לעצמו להשמיץ ולהעליב בחבירו בטענה שזו תעמולת בחירות, ובבחירות הכל מותר. מי התיר לשפוך דם ישראל בהשפלה, בבזיון, ובריב ומדון? והתוצאות מי ישורם. כל זה עצת היצר המראה היתר למעשים אשר לא יעשון, וע"כ אם אדם ישקוד בתורה יבין להשכיל ולהטיב לחבירו ולא להרע לו. ייטיב להבין שמצוות התורה הם קשורות, מצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחבירו – יחד הם תרי"ג מצוות, יחד הם כל התורה כולה.
חסד עשה ה' עמנו שנתן לנו את ימי התשובה, ואת יום הכיפורים כדי ש"יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישב אל ה' וירחמהו ואל אלוקינו כי ירבה לסלוח" (ישעיה נ"ה, ז'). וע"כ עלינו לנצל את הימים הנוראים האלה, את היום הקדוש, היום הנורא בימי השנה, בזה שנשוב אל ה', נטיב את דרכינו, ניישר את מעשינו, נהיה נוחים לשמים ולבריות נהיה מאוחדים ומלוכדים כבנים אל אביהם. כי אב אחד לכולנו ואנשים אחים אנחנו.
די לנו שאנו מוקפים מבחוץ שונאים, מוקפים אויבים הזוממים כל יום וכל עת לכלותינו, עלינו להיות מאוחדים ומלוכדים איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק. החזק יעזור לחלש, העשיר לעני, וכל אחד יעזור לשני ובזה נרבה את האהבה והאחוה בינינו, ושום אויב לא יוכל לנו.
נרבה בקיום תורה ומצוות לזכך את הנשמה הקדושה שבקרבנו, נרבה בלימוד תורה, ונזכה לשובע ברכות ונחמות.
נתפלל לה' שישלח רפואה שלמה לכל החולים ולכל הפצועים וישלח דברו וירפאם במהרה. נתפלל לה' שכל האסירים והשבויים הנמצאים בידי האויב יחזרו לביתם בריאים ושלמים. וקרא לשבויים דרור וישמחו הוריהם ובניהם בעת "ופדויי ה' ישבון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם" (ישעיה ל"ב, ב').
נתפלל לה' שישמור את כל חיילי ישראל בכל מקום שנמצאים מהלבנון עד מצרים מהירדן ועד הים הגדול, שישמרם מכל צרה ונזק ומכל מלחמות ותאונות, ויחזרו לביתם בריאים ושלמים ועטורים בעטרת הנצחון אמן.
ולכל עם ישראל באשר הם תהא השנה הבאה עלינו לחיים טובים ולשלום, שנת אושר והצלחה ברוחניות ובגשמיות, שנת שלום ושלוה, השקט ובטח, שנה שהקב"ה ימלא משאלות לב כל אחד ואחד לטובה ולברכה לששון ולשמחה, ונזכה כולנו לביאת הגואל ולבנין אריאל לחתימה טובה, אמן.
יעשה תשובה ויתכפר לו (א)
רבי יוסף אלבו, בעל העיקרים (מאמר ד' פרק כ"ז), הקשה קושיה חזקה: כיצד מועילה התשובה? גם אם חזר בו האדם בדעתו ותיקן את מחשבתו, הרי שאת המעשה האסור שעשה לא יוכל לתקן (עיין שם שהאריך בדבר. וכן בספר "הגיוני עוזיאל" ח"ב לראשל"צ הגאון בצמ"ח עוזיאל שער כ"ט)!
והנה בגמרא בפסחים (נ"ד ע"א) למדנו ששבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, ואחד מהם היא התשובה, כמאמר הכתוב (תהלים צ', ב'-ד'): "בטרם הרים יֻלָּדוּ… תשב אנוש עד דַכָּא ותאמר שובו בני אדם". ופירש רש"י ע"ה שם: "עד דַכָּא – עד ידכא לבו לפניך". ובמדרש (רות רבה פרשה ו'. וכ"ה בקהלת רבה פרשה ז') הוסיפו: "עד דכדוכה של נפש", דהיינו: אפילו אם האדם נמצא במצב קשה, האדם גוסס, מועילה לו התשובה. וכלשון הרמב"ם (הל' תשובה פ"ב ה"א): "אפילו עבר כל ימיו ועשה תשובה ביום מיתתו ומת בתשובתו – כל עוונותיו נמחלין".
(אמנם צריך לזכור, אמנם תשובתו תשובה, אך אין זו תשובה מעולה. התשובה המעולה היא "ותאמר שובו בני אדם" (תהלים שם, ד'), וכדברי הגמרא (ע"ז י"ט ע"א): "א"ר עמרם אמר רב: אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש", שאינו מחכה עד "הדקה האחרונה", אלא מיד הוא שב מחטאו).
עתה יובן העניין. חז"ל, באמירתם שתשובה קדמה לעולם, רוצים לבאר לנו, שכשם שבבריאת העולם אין לנו מושג, אין לנו הבנה כלל כיצד העולם עומד ומתקיים, אך אנו מבינים שהכל במאמרו של הקב"ה – כך גם לגבי התשובה. התשובה למעלה מהשגתנו ובינתנו, ואין אנו מבינים אותה.
כי מהי התשובה? "שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד וכו', ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם וכו', וצריך להתודות בשפתיו" (רמב"ם שם פ"ב ה"ב). גם חובת הווידוי שמביא הרמב"ם מקשרת אותנו אל בריאת העולם: כשם שהעולם עומד ומתקיים בכל יום ויום במאמרו של הבורא יתעלה ויתברך, כאומרו (תהילים קי"ט, פ"ט): "לעולם ה' דברך נִצב בשמים" – כך התשובה, שהיא בלב ובמאמר, "להתוודות בשפתיו", מועילה לו לאדם ומאפשרת לו לתקן את המעשה על ידי דיבור.
האמת היא ששאלה זו כבר נשאלה בירושלמי (מכות פ"ב ה"ו): "שאלו לחכמה: חוטא מה עונשו? אמרה להם (משלי י"ג, כ"א): 'חטאים תְרַדֵף רעה'. שאלו לנבואה: חוטא מה עונשו? אמרה להם (יחזקאל י"ח, ד'): 'הנפש החֹטֵאת היא תמות'. ובמדרש (פסיקתא דר"כ כ"ד) הוסיפו: "שאלו לתורה: חוטא מה עונשו? אמרה להם: יביא אשם ויתכפר לו. שאלו לקב"ה: חוטא מה עונשו? אמר להם: יעשה תשובה ויתכפר לו. היינו דכתיב (תהלים כ"ה, ח'): 'על כן יורה חטאים בדרך"'.
הרי שהחכמה והנבואה, ולפי המדרש גם התורה, תמהים: כיצד יכולה תשובה לכפר על המעשה? ורק הקב"ה, העושה לפנים משורת הדין, הוא שברא את התשובה בחסד וברחמים, והוא המורה דרך לחטאים לעשות תשובה.
חסד גמור עשה עמנו ה' יתעלה ויתברך כאשר נתן לנו את יום הכיפורים לסליחה ולמחילה על כל עוונותינו, יום שעליו נאמר (ויקרא ט"ז, ל'): "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטֹאתיכם". וצריך לזכור את העיקר, ש"לפני ה' תטהרו". חזור בתשובה לפני יום הכיפורים! טהר עצמך לפני יום הכיפורים! אזי יכפר לכם ה' על כל חטֹאתיכם.
ואין לך דבר המועיל לתשובה יותר מלימוד התורה הקדושה. כך אמר הקב"ה (דברים, ל"א, ט"ז-י"ח): "וקם העם הזה וכו' והֵפֵר את בריתי וכו' ואנכי הסתר אסתיר". וסמוך ליה כתיב (דברים שם, י"ט): "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת, ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם, למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל". פשט הפסוק הוא: מטרת השירה היא לשמש כעדות על הדברים. אך יש לבאר פירוש נוסף: אדם שהגיע למצב של "והפר את בריתי" – מה תקוותו? על כך עונה התורה: "למען תהיה לי השירה הזאת לעד" – לימוד התורה יתקן אותו. על כן יש לכתוב את התורה ולשים אותה בפיהם של ישראל, משום שעל ידי לימוד התורה ובזכותה הקב"ה מקבל את תשובתם.
על כך אנו מתפללים: "השיבנו אבינו לתורתך, וקרבנו לעבודתך, והחזירנו בתשובה שלימה". ויהי רצון שנזכה כולנו לשוב בתשובה שלימה ולעבדו בלבב שלם.
נחפשה דרכנו ונחקורה
ב"ה, כ"ג אלול תשנ"ב
"דרש ר"א בן עזריה: 'כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו', עבירות שבין אדם למקום – יום הכפורים מכפר, עבירות שבין אדם לחבירו – אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חבירו" (יומא דף פ"ה ע"ב).
יום הכפורים, יום אדיר בימי השנה, יום שהקב"ה אמר למשה רבינו: "סלחתי כדבריך (ראה רש"י שמות ל"ג, י"א), וכלשון הרמב"ם (פ"ב הלכות תשובה ה"ז): "יום הכפורים הוא זמן תשובה ליחיד ולרבים והוא קץ מחילה וסליחה לישראל, לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתודות ביום הכפורים", עכ"ל.
יום שנקבע לסליחה ומחילה יום שנקבע בו לפני ה' תטהרו, יום שנאמר בו סלחתי כדבריך, סלחתי אבל כדבריך, היינו תקדים אתה את הדיבור, תקדים אתה לחזור בתשובה, תביע חרטה לעבר, קבלה לעתיד ותתודה ואח"כ סלחתי.
האדם צריך לעשות חשבון נפש לעצמו, להתבונן במה שעשה כל השנה, לקבל עליו, לתקן ולהתכונן, להכין עצמו ליום הכפורים, הוא ולא אחר יכול לדעת במה חטא במה פשע ומה לתקן, ולא יתן האדם שינה לעיניו, לעפעפיו תנומה, לא להרדם.
וכדברי רב החובל ליונה הנביא: "ויונה ירד אל ירכתי הספינה וישכב וירדם. ויקרב אליו רב החבל ויאמר לו, מה לך נרדם קום קרא אל אלוקיך" (יונה א', ה'-ו').
הספינה מטלטלת, וסערה גדולה בים, והאניה חישבה להשבר, כולם פוחדים ורועדים והמלחים זועקים איש אל אלוהיו, וזורקים כלים מהספינה להקל העומס. ויונה הולך ושוכב ונרדם, כאילו הכל לא מעניין אותו, ואם תשבר האניה, שתשבר, ואם כולם יאבדו וישקעו בתהום נשיה – שיטבעו, לא אכפת לו, הוא נרדם, אומר לו רב החובל: איך אתה יכול להרדם, כיצד אתה יכול להתעלם מהכלל, ואם תאמר שאתה מיואש, אין יאוש, קום קרא אל אלקיך – קום, תתקומם נגד האדישות, התפלל לפני בוראך, קרא בקול גדול לפני ה' אלוקיך "אולי יתעשת האלוקים לנו ולא נאבד" (שם).
הרמב"ם (שם) אומר: "זמן תשובה ליחיד ולרבים". יש עוון יחיד המשפיע על רבים ויש עוון רבים המשפיע על היחיד. אם מצמצמים שעות לימוד תורה מילדי בני ישראל, זו עבירת רבים המשפיעה גם על היחיד, על זה נאמר: "מעוות לא יוכל לתקון", איך נתקן את העוול הנורא הזה שאנו עושים להם, גוזלים מהם להכיר את מסורת האבות, את התורה. כשחז"ל רצו לבטא ביטוי חמור על אדם, במתק לשונם ובשפתם הנקייה אמרו: "ריקא" – אדם ריק, בור ריק מתורה וממצות, ריק ממעשים טובים. לא יהא בקרבנו ריק, בור, עם הארץ. נחנך את הבנים במסורת אבות. הריקנים שבנו יהיו כפלח הרימון רקתך "שאפי' ריקנין שבך מלאין מצוות כרימון" (עירובין י"ט ע"א).
יש עוונות יחיד המשפיעים על הציבור. היכן נשמע בעם ישראל מאבד עצמו לדעת. אם פעם היו שומעים כן היו מזדעזעים אמות הסיפים מקצה העולם ועד קצהו, פלוני איבד עצמו לדעת. הקטל בדרכים גובל עם איבוד עצמי לדעת. תוצאות התאונות מדהימות, כמה הרוגים, פצועים, נכים, אלמנות, יתומים וכו', עד מתי ימשך הקטל בדרכים ואנו שותקים ומחרישים ונרדמים.
תאונות האימונים לחיילים, מה שאירע בתקופה האחרונה הוא חוסר זהירות? חוסר משמעת? חוסר מחשבה ותבונה? מה קורה פה?! עד מתי נרדם?!
נחפשה דרכינו ונחקורה, לא לסטות מן המסלול ולהתנגש עם זה שבא ממול, לא נחפש לנו דרכים עקלקלות, "יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו" (ישעיה נ"ה, ז'). אומר הנביא לא לסלול כביש, דרך, נתיב משלנו, נחדול, נחזור לצור מחצבתנו דרך אבותינו הקדושים, נתנהג עם הזולת באהבה אחוה, שלום ורעות. נשכח את התקופה של הבחירות אשר לצערנו עד היום ממשיכים לזלזל איש ברעהו, לא זו הדרך, נחזור ונלך בדרך ה' היא דרך חיים "ובחרת בחיים". יש לזכור את מצות התורה שהיא כלל גדול "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ח, י"ט). נפסיק את הזלזול בזולת, נסייע איש לרעהו, ובפרט לעולים. נקרבם ונסייע להם, בגשמיות וברוחניות.
"לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים" (דניאל ט', ז'), ואעפ"כ אנו סומכים על רוב חסדיו כי מרבה להטיב וחנון ורחום ה'.
נתפלל לפני בורא עולם שיסיר מעלינו כל מיני מלחמות, תאונות דרכים ומכל מיני גזירות קשות ורעות וחולאים רעים שלא שערום אבותינו.
נתפלל לפני הבורא על חיילי ישראל באשר הם, ביבשה, באויר ובים, בארץ ומחוצה לה, שיחזרו לביתם בריאים ושלמים לשמחת הוריהם ומשפחתם, ועם ישראל.
ישלח רפואה שלימה לחולים ולפצועים, ושהשבויים יחזרו לביתם, בריאים ושלמים.
שהקב"ה יתן שלום בינינו, שלום בארץ, שלום בעולם. יטע ה' בלבנו אהבתו ויראתו ונחזור בתשובה שלמה, נגיע לימים עליהם נאמר: "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיה י"א, ט'), אמן.
תזכו לשנים רבות, נעימות וטובות, חתימה טובה.
יעשה תשובה ויתכפר לו (ב)
ב"ה, ער"ה תשמ"ח
לכבוד
ראשי עם קודש, רבנן ותלמידהון
שומרי משמרת הקודש, ראשי הקהילות
קהל קודש די בכל אתר ואתר
שאו ברכה ושלום מירושלים עיה"ק ת"ו!
"דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב יעזב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישב אל ה' וירחמהו ואל אלוקינו כי ירבה לסלוח" (ישעיה נ"ה, ו'-ז'). "לך ה' הצדקה ולנו בשת הפנים" (דניאל ט'). "לה' אלקינו הרחמים והסליחות כי מרדנו בו" (שם, שם, ט'). "ואמרה אלקי בשתי ונכלמתי להרים אלקי פני אליך כי עונותינו רבו למעלה מראש ואשמתנו גדלה עד לשמים" (עזרא ט', ו'). "טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך" (תהילים כ"ה, ח').
"אמר רבי פינחס: 'טוב וישר', למה הוא טוב – שהוא ישר. ולמה הוא ישר – שהוא טוב על כן יורה חטאים בדרך שמורה להם דרך התשובה. שאלו לחכמה חוטא מהו עונשו? – אמרה להם: "חטאים תרדף רעה" (משלי י"ג, כ"א). שאלו לנבואה: חוטא מהו עונשו? – אמרה להם: "הנפש החוטאת היא תמות" (יחזקאל י"ח, ד'). שאלו לתורה: חוטא מהו עונשו? – אמרה להם: יביא אשם ויתכפר לו שנאמר: "ונרצה לו לכפר עליו" (ויקרא א', ד'). שאלו לקודשא בריך הוא: חוטא מהו עונשו? – אמר להם: יעשה תשובה ויתכפר לו, היינו דכתיב: "על כן יורה חטאים בדרך" יורה לחטאים לעשות תשובה" (ירושלמי מכות פ"ב ה"ו, ופסדר"כ כ"ה).
אדם שחטא, הרס עולמות והחריבן בפשעו, השחית דרכו בעוונותיו, חילל שבת, כפר במעשה בראשית, אכל נבלות וטריפות, מה תועיל תשובתו, מה יעזור אם יאמר חטאתי עויתי פשעתי, הימחק עוונו, היקום המת שרצח, היוכל לתקן פשעיו שעשה או חטאתו אשר חטא. ולפיכך אם שואלים לחכמה ולתבונה מה יעשה, תשובתם היא שדבר זה אינו ניתן לתיקון אלא ע"י שיסבול יסורים בחייו, אולי היסורים ימרקו את עוונותיו, (וע"ז אנו מתפללים ביוה"כ: "אבל לא ע"י יסורים וחולאים רעים") כי החכמה חושבת שרק יסורים יכפרו על מעשיו. ולפיכך הם אומרים: "חטאים תרדף רעה", בלי שתבוא עליהם רעה לא יכופר להם.
הנבואה והנביאים רואים את החטא בצורה קשה יותר ולדעתם אין שום תקנה על פשעי אדם אלא שימות. לפיכך הם אמרו: "הנפש החוטאת היא תמות". כי לדעתם מעשה העבירה הוא מעשה חמור מאד שאין לו כפרה אפי' ביסורים קשים. ואילו התורה חסה על האדם גם היא מבינה שאין תיקון לפשעים אלא מוות, אולם במקום שהאדם ימות, יכול הוא להביא קרבן שישחט ע"ג המזבח ובזה יכופר לו, זה תמורתו וזה חליפתו.
אבל, "טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך". הקב"ה אומר: "אמור אליהם חי אני נאם ה' אלוקים אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשובו מדרכו וחיה, שובו שובו מדרכיכם הרעים ולמה תמותו בית ישראל" (יחזקאל ל"ג, י"א). אין השם יתברך שמו ויתעלה כסא הדרו, דורש מאדם שחטא לא מיתה, לא יסורים ולא קרבן, אלא "זבחי אלוקים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה" (תהלים נ"א, י"ט). כי כשברא הקב"ה את העולם ועוד טרם הבריאה ברא בריאה מיוחדת והיא התשובה, שבזה תלוי קיום העולם. וכמו שכל הבריאה היא לא מובנת ואין השכל האנושי יכול להבין את חקר הבריאה כך גם איננו יכולים להבין את כח התשובה. וכבר נאמר: "בטרם הרים ילדו ותחולל ארץ ותבל ומעולם עד עולם אתה אל תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם" (צ', ב'-ג'). עוד לפני בריאת האדם ולפני בריאת העולם, נבראת התשובה. יותר נכון לומר שחלק יסודי מהעולם זה תשובה. כדי שהעולם יוכל לעמוד על תילו ועל קיומו הקדים לו את בריאת התשובה. שע"י התשובה העולם מתקיים ללא מיתה, יסורים, קרבן וכו', ובלבד שהתשובה תצא ממעמקי הלב ולא בפה לבד, שלא יהא בבחינת "בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני" (ישעיהו כ"ט, י"ג). ובפרט בימים נוראים אלה שאנו מצפים לחסדי ה' ולרחמיו, וכל באי עולם עומדים לדין "וזכר כל המעשים לפניך בא, מעשי איש ופקודתו ועלילות מצעדי גבר, מחשבות אדם ותחבולותיו, ויצרי מעללי איש" (מוסף של ר"ה).
אוי לאדם ואבוי לו אם חושב הוא שלא יודעים את מחשבותיו או לא יודעים את מעשיו הרעים ודרכיו המקולקלים "…בושתי וגם נכלמתי". יתבונן האדם במעשיו ובאשמה הגדולה שלא שם אלוק ממעל לראשו. חייב הוא לומר: "לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים". באים בכפיפת ראש ובנמיכות קומה (תפילת יוה"כ), מבקשים חסד ורחמים, והקב"ה רב להושיע בחסדיו המרובים מרבה להטיב. ובלבד שנדע שאנו באים בכנות וברצינות ולא נהא כטובל ושרץ בידו.
השחיתות האיומה שפרצה בעולם, אין לנו חלק בזה כי "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" (דברים ל"ב, ט'). וכל המחלות ל"ע הן כתוצאה משחיתות והן רק אות וסימן ומוסר לכל באי עולם להראות להם להיכן התדרדרו "כי השחית כל בשר את דרכו" (בראשית ו', י"ב). אבל אנו "חלק ה' עמו" (דברים שם). חלק ה' אנו, וצריכים אנו להגביר את שיעורי התורה ולקבוע עתים לתורה, חלק ה' אנו נהיה, אם נחנך את בנינו בדרך התורה ומעשים טובים, היראה והצניעות. חלק ה' אנו, אם לא נתערב באומות ולא נתבולל. חלק ה' אנו, אם לא נשכח את תורת ה' כפי שנמסרה ממשה רבינו ועד דורינו. חלק ה' אנו, אם נזכור שנשוב אל אלוקינו ואלוקי אבותינו, לפיכך עתה העת והזמן, וקרא קרי בחיל: "רחצו הזכו הסירו רע מעלליכם מנגד עיני חידלו הרע" (ישעיה א', ט"ז). וכיצד עושים זאת, איך אפשר לאדם להסיר את רוע מעשיו ויחדל להרע ויתחיל להטיב, ממשיך הנביא ואומר (שם, שם, י"ז): "לימדו היטב, דרשו משפט, אשרו חמוץ, שפטו יתום ריבו אלמנה". היינו ע"י לימוד תורה, ע"י מצוות ומעשים טובים, ע"י גמילות חסד, ע"י אהבה אחוה שלום ורעות.
יה"ר שנזכה לשוב אל ה' אלוקינו בתשובה שלימה. נתחזק בתורה ויראת שמים ונזכה לשנת אושר, עושר ובריאות. שנת ברכה רווחה והצלחה ופרנסה טובה. שנה שהקב"ה ימלא משאלות לבנו לטובה ולברכה, לששון ולשמחה, לישועה ולנחמה. שנה שיתקיים בה "נתת שמחה בלבי", נתברך בכל מילי דמיטב, בבני חיי ומזוני רויחי ובריאות מעליא. תהא שנה זו שנת גאולה שלימה ונזכה לביאת הגואל ולבנין אריאל, בעגלא ובזמן קריב, אכי"ר.
תזכו לשנים רבות נעימות וטובות
הדושו"ט כל הימים
מרדכי אליהו
ראשון לציון הרב הראשי לישראל
כוחו של וידוי
ישנה מחלוקת יסודית בגמרא (קידושין נ"ט ע"ב) בעניין ביטול גט. אדם כתב גט לאשתו וביטל אותו, ושוב חזר וקיים אותו: האם הדיבור הראשון, של ביטול הגט, מבטל מעשה גמור של כתיבתו (ואז הגט בטל ואי אפשר לחזור ולקיים אותו), או דילמא אין דיבור מבטל מעשה (והגט נשאר שריר וקיים, וניתן לחזור ולקיימו). להלכה נפסק (שו"ע אבה"ע סי' קמ"א סעי' ס"ו) שאין דיבור מבטל מעשה.
מקשה מרן הבן איש חי (ראה בן איש חיל ח"ג דרוש א' לשבת שובה) על כך מדין וידוי. אדם שעשה מעשה גמור: אכל חזיר או חילל שבת, ואחר כך בא ומתוודה ואומר: "חטאתי, עוויתי, פשעתי" – מתקיים בו (ישעיה ו', ה') "וסר עוונך וחטאתך תכופר". לכאורה יש כאן דיבור שמבטל מעשה!
עוד יש לשאול: אנו יודעים שמצוות עשה חמורה ממצוות לא תעשה, והראיה לכך היא, שמצות עשה דוחה מצוות לא תעשה. אבל מהגמרא (יומא פ"ו ע"א) לכאורה משמע אחרת, שכן אדם שעבר עבירה בעשה ועשה תשובה – מיד נמחלים לו עוונותיו; אך אם עבר על לא תעשה – עליו להמתין ליום הכיפורים, ורק אז יימחלו עוונותיו, ואין די במה שעושה תשובה מיד. הרי שלאו חמור מעשה!
התשובה לשאלה זו האחרונה פשוטה: כשאדם עובר על עשה – משמעות הדבר היא שאין הוא עושה את המוטל עליו, כגון: אינו מניח תפילין או אינו אוכל מצה. בזה אנו אומרים שהוא עבר על עשה; אך אין בכך מרידה בקום ועשה כנגד רצונו של הקב"ה. האדם עבר על העשה ב"שב ואל תעשה", הוא נכשל בכך שלא עשה את המוטל עליו – אבל אין זו עבירה חמורה כל כך. לכן במקרה זה תשובה בלבד מספיקה בשביל לכפר עליו, ואין הוא צריך להמתין ליום הכיפורים. אבל אדם שעבר בלאו, הרי שב"קום ועשה" הוא עשה נגד רצון ה'. הקב"ה הורה לו שלא לעשות מעשה מסוים, אך הוא קם ופעל נגד רצון ה'. כאן משמעות המעשה שלו חמורה יותר, ולכן תשובה בלבד אינה מספיקה, ועליו להמתין עד יום הכיפורים כדי לכפר על מעשהו.
ולגבי השאלה הראשונה – כיצד דיבור מבטל מעשה – ניתן להביא תירוץ בדרך פשוטה. כתוב (תהלים כ"ה, ח'): "טוב וישר ה', על כן יורה חטאים בדרך, ידרך ענוים במשפט וילמד ענוים דרכו". דורשת על כך הגמרא (עיין מכות י' ע"ב), שמעיקר הדין אין התשובה יכולה לבטל ולדחות את מעשיו הרעים של האדם; אך כשאדם משתדל לעשות תשובה בכל כוחו, הקב"ה מתחשב בו, מרוב חיבתו את בעלי התשובה, ומעלהו למדרגה שהיא מעל ומעבר למה שנדרש בתורה. וזהו: "על כן יורה חטאים בדרך". אומר להם הקב"ה לישראל: באמצעות הדיבור של הוידוי ה' יורה להם דרך תשובה ויסלח להם על עוונם.
וניתן לומר תירוץ יותר עמוק. אכן, אין דיבור מבטל מעשה, אלא רק מעשה מסוגל לעקור מעשה. אלא שבווידוי הקב"ה הופך את הדיבור שלנו למעשה. הווידוי נחשב למעשה גמור, ומכאן כוחו לעמוד מול מעשה החטא ולבטלו.
ועוד יותר: כאשר אדם חוזר בתשובה הוא משנה את בגדיו ואת מקומו, הופך ממש לאיש אחר. מעתה, כיון שהוא נעשה לאיש אחר – אין אנו מתחשבים במעשים שעשה מקודם, שהרי איש אחר הוא לגמרי (עיין להרמב"ם פ"ב מהל' תשובה ה"ד), וכך מתבטלים מעשיו הקודמים.
וידוי בפה או בלב
אחד מתנאי התשובה שבלעדיו אין התשובה נחשבת למאומה, הוא הווידוי. האדם צריך להתוודות על חטאיו, כדי שיהיה בגדר של (תהילים ל"ד, ט"ו) "סור מרע" על העבר; וגם צריך לקבל עליו לבל ישוב לכסלה, וכלשון הרמב"ם בהל' תשובה (פ"ב הל"ב): "ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם", ומעתה יעשה הטוב והישר, וזהו: "ועשה טוב".
הוידוי אינו נעשה אלא בפיו, ככתוב (ויקרא כ"ו, מ'): "והתוודו את עונם ואת עון אבותם". וזו לשון הרמב"ם (שם פ"א ה"א): "כל מצוות שבתורה, בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה – כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות לפני הא-ל ברוך הוא, שנאמר (במדבר ה', ז'): 'איש או אשה כי יעשו וגו' והתוודו את חטאתם אשר עשו' – זה וידוי דברים. וידוי זה הוא מצוות עשה. כיצד מתוודין? אומר: 'אנא, ה', חטאתי עויתי פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך והרי ניחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה', וזהו עיקרו של וידוי".
אמנם יש להביא מהגמרא (קידושין דף מ"ט ע"ב) ראיה, שגם אם התוודה בליבו מהני. שהרי הגמרא אומרת, שאם קידש אשה ואמר לה: התקדשי לי על מנת שאני צדיק, מקודשת מספק אפילו הוא רשע גמור, כי מספקינן לומר שאולי הרהר תשובה בליבו, הרי שווידוי בלב מהני.
מצינו שמועיל וידוי בלב לגבי בני קרח. עליהם אמרו חז"ל (סנהדרין ק"י ע"א) שלא נכנסו לגיהנם משום שהרהרו תשובה בליבם. הרי שתשובה בלב מועילה. אולם צריך לומר שאין היא מועילה אלא רק במקרה שאינו יכול להתוודות בפיו; אבל כאשר יכול להתוודות בפיו – ודאי שצריך להיות בפיו דווקא.
ודע, שהווידוי הוא חלק הכרחי מתהליך התשובה, משום שאם יכול הוא להתוודות על חטאותיו ואין הוא עושה כן, הרי שהוא משקר את עצמו ובורח מאשר אין מנוס לו. הגם שהקב"ה יודע מחשבות אדם ותחבולותיו ויצרי מעללי איש, עם כל זה אדם שרוצה לחזור בתשובה חייב "להתוודות בשפתיו" (לשון הרמב"ם הלכות תשובה פ"ב הלכה ב'), כי הפה – קולמוס הלב, כדברי חכמי המוסר.
ומה שמצינו שבני קרח זכו שתתקבל תשובתם למרות שהתוודו בליבם בלבד, הוא משום שהמקרה שלהם דומה לעדים שאינם יכולים לברר ולחקור את העדות כי אין הדבר תלוי בהם. בני קרח לא יכלו להתוודות בפיהם בשעה שהאדמה פתחה את פיה ובלעה את כל משפחתם ואת כל רכושם, שכן טרודים היו ומבוהלים; אבל בליבם הצליחו להתוודות ולהרהר בתשובה, והתקבלה תשובתם יען עשו כל מה שביכולתם.
ואכן, חולה או מי שנמצא במקום סכנה דחופה ואין לו זמן להתוודות בפה – תשובה וּוִידוי בלב מתקבלים, כמו שעשו בני קורח שהתוודו בליבם ותשובתם נתקבלה. אולם עיקר התשובה והווידוי – בפה.
לכאורה מצאנו מקרה נוסף של וידוי בפה, והוא בדינו של מי שאומר: "הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק גמור", שהקידושין תופסים משום שהרהר תשובה בליבו (קדושין מ"ט ע"ב), למרות שהווידוי לא היה בפה. אבל יש לומר, שגם במקרה זה לא יכול היה לומר בפיו את הווידוי, שהרי היה עסוק בקידוש האשה, ובוודאי שאם היה מפרט את חטאיו בשעה זו לא היתה האשה רוצה להתקדש לו.
וכבר אמר הרמב"ם (שם פ"ב ה"ה), שכל המאריך בווידוי – הרי זה משובח.
התשובה בארץ ישראל
תרי"ג המצוות כוללות מצוות עשה ומצוות לא תעשה. יש מדרגות בעונשים על ביטול מצוות עשה ועל עבירות של לא תעשה, בכמה אופנים.
הגמרא ביומא (דף פ"ו ע"א) אומרת: "שאל רבי מתיא בן חרש את רבי אלעזר בן עזריה ברומי: שמעת ארבעה חילוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש? אמר לו: שלושה הן, ותשובה עם כל אחד ואחד. עבר על עשה ושב – אינו זז משם עד שמוחלין לו, שנאמר: 'שובו בנים שובבים'. עבר על לא תעשה ועשה תשובה – תשובה תולה ויום הכיפורים מכפר, שנאמר: 'כי ביום הזה יכפר עליכם מכל חטאתיכם'. עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה – תשובה ויום הכפורים תולין וייסורין ממרקין, שנאמר: 'ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם'. אבל מי שיש חילול השם בידו – אין לו כח בתשובה לתלות, ולא ביום הכיפורים לכפר, ולא בייסורין למרק, אלא כולן תולין ומיתה ממרקת, שנאמר: 'ונגלה באזני ה' צבאות אם יכפר העון הזה לכם עד תמותון".
הרא"ש (פ"ח סי' י"ז) חידש בעניין זה חידוש נפלא. מה שאמרו ש"אם עבר על עשה ושב אינו זז משם עד שמוחלין לו" – זהו כשעובר על מצוות העשה פעם אחת, שתים או שלוש; אבל אם עובר על אותו עשה ארבע פעמים אין מוחלין לו, "אלא תשובה תולה ויום הכיפורים מכפר, כדין חייבי לאווין". עולה מכאן, שעל ביטול מצוות עשה ישנה כפרה מיידית בשלוש הפעמים הראשונות, אך מי שהורגל בביטול עשה ועבר על כך כבר ארבע פעמים – אין מתכפר לו אלא ע"י התשובה ויום הכיפורים.
והנה בעל העיון יעקב (שם) כתב חידוש מרעיש על דברי הגמרא, וז"ל: "שאל רבי מתיא בן חרש את רבי אלעזר בן עזריה ברומי – נראה דדקדק לומר ששאל כן 'ברומי', כי כשהיה בארץ ישראל היה יודע עוד כפרה גדולה, שארץ ישראל מכפרת, דכתיב: 'וכפר אדמתו עמו'".
הרמב"ם אינו מביא אגדות בהלכותיו, אך דווקא בהקשר של ארץ ישראל מביא הרמב"ם (הל' מלכים פ"ה הל' י"א): "אפילו הלך בה ארבע אמות זוכה לחיי העולם הבא". ויש להבין: האמנם מי שמהלך ד' אמות בארץ ישראל, אף אם הוא מחלל שבת ברבים, חוטא ומחטיא, נמחלים לו כל עוונותיו?!
הדבר יובן על פי דברי הבית יוסף בעניין שבת. חז"ל אמרו (והובא בטור סי' רמ"ב): "אר"י: כל המשמר שבת כהלכתו, אפילו עובד עבודה זרה כאנוש – מוחלין לו". וגם כאן צריך לשאול: האמנם אפשר לשמור שבת ולעבוד עבודה זרה ביחד, וימחלו לו על עוונותיו? אומר הבית יוסף: "כיון שהוא שומר שבת, ודאי הע"ז שעובד אינו מפני שמאמין בה, לכן יש לו תוחלת מחילה ע"י תשובה". כלומר: יש לשבת ולתשובה כוח מיוחד, שאפילו אם עבד ע"ז מוחלין לו מיד.
כך גם יש להסביר שלארץ ישראל ולתשובה יש כוח מיוחד ונעלה, שכאשר הוא שב בתשובה בארץ ישראל מיד נמחלים עוונותיו, ואין הוא זקוק לחילוקי הכפרה הנוהגים ברומי, בחוצה לארץ.
עוד יש לומר, ארבעת חילוקי הכפרה מיועדים למי ששב בתשובה ללא תורה; אבל מי שחוזר בתשובה שלימה ועוסק בתורה יומם וליל אינו נזקק לייסורין, אלא מיד מתכפר לו. כך מבואר ברבינו יונה, שלימוד התורה מכפר ונחשב לו כמיתה שהמית עצמו באוהלה של תורה: "עוד תימצא לו כפרה בהגיונו תמיד בתורה ויגיעתו בה".
זהו שאנו מתפללים: "השיבנו אבינו לתורתך, וקרבנו מלכנו לעבודתך – ומתוך כך – החזירנו בתשובה שלימה לפניך". תשובה ותורה גם יחד.
ממוצא דבר למדנו, כי אדם שחוזר בתשובה בארץ ישראל, שומר שבת ועוסק בתורה – אין לך תשובה מעולה יותר ממנה. זו תשובה מאהבה המגעת עד כסא הכבוד.
מיתתם של צדיקים מכפרת
על הפסוק: "ויהי אחרי מות שני בני אהרן" אמרו חז"ל במדרש רבה (ויק"ר סוף פרשה כ'): "א"ר אבא בר אבינא: מפני מה נסמכה פרשת מיתת מרים לאפר פרה? אלא מלמד שכשם שאפר פרה מכפר, כך מיתתם של צדיקים מכפרת. א"ר חייא בר אבא: בא' בניסן מתו בניו של אהרן, ולמה מזכיר מיתתן ביום הכיפורים? אלא מלמד שכשם שיום הכיפורים מכפר, כך מיתתן של צדיקים מכפרת. ומנין שיום הכיפורים מכפר? שנאמר: 'כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם'. ומנין שמיתתן של צדיקים מכפרת? דכתיב: 'ויקברו את עצמות שאול', וכתיב: 'ויעתר אלוקים לארץ אחרי כן'".
לכאורה מאמר זה תמוה ביותר. בתחילת דברי המדרש מובא, שהמקור לכך שמיתת צדיקים מכפרת הוא מסמיכות מיתת מרים לאפר פרה, אחר כך מובא מקור אחר, מיום הכיפורים, ובסוף המאמר מבואר שלמדים זאת ממקור שלישי, ממות שאול.
והנה בגמרא במו"ק (כ"ח ע"א) מובאת ילפותא זו; ועוד מובא שם בגמרא: כשם שבגדים מכפרים, כך מיתת צדיקים מכפרת. מהי הכפרה בבגדים? ציץ מכפר על עזות, מעיל על לשון הרע וכו'. אם כן מצאנו מקור רביעי לאותו דין!
עוד יש לשאול על המדרש: על הלימוד: "כשם שיום הכפורים מכפר, כך מיתתם של צדיקים מכפרת" – שואל המדרש: "ומנין שיום הכפורים מכפר?" ושאלה זו תמוהה: מה מקומה של שאלה זו, והלא הניח המדרש שיום הכיפורים מכפר, ומדוע יש צורך להוכיח זאת מפסוק?
בביאור המדרש יש לומר, שאכן ישנה משמעות מיוחדת לכל אחד מהלימודים שמביאים חז"ל במדרש ובגמרא.
מקור אחד לכך שמיתת צדיקים מכפרת לומד המדרש מפרה אדומה המכפרת. פרה אדומה מטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים. מהשוואת הפרה האדומה למיתת צדיקים נוכל ללמוד שאמנם מיתת הצדיקים מכפרת על בני הדור, כפי שהפרה האדומה מטהרת את הטמאים; אבל נשותיהם של הצדיקים, בניהם, קרוביהם ותלמידיהם של הצדיקים סובלים. חסרה להם עטרת ראשם – כמו פרה אדומה, המטמאת את העוסקים בה.
הגמרא מביאה לימוד אחר, מבגדי אהרן המכפרים, וכפי שהזכרנו לעיל המעיל מכפר על לשון הרע וכו'. אלא שניתן לשאול על כך: היתכן שאדם יחטא במצח נחושה, ידבר לשון הרע וכדו', ובגדי הכהן יכפרו עליו מבלי שיעשה תשובה?! על כך מביא המדרש ראיה ממקור שלישי, מיום הכיפורים, אשר בזמן שבית המקדש היה קיים היה עיצומו של יום מכפר, אף ללא מעשה של תשובה.
אלא שאז שואל המדרש: "ומנין שיום הכיפורים מכפר?" – ועכשיו כוונתו לזמן הזה, שבית המקדש אינו קיים, שאז באמת אין עיצומו של יום מכפר ללא תשובה.
ולבסוף מביא המדרש מקור שלישי, ממת שאול. מכאן אנו למדים, שגם כאשר נזכרים בצדיק ומספידים אותו – יש בכך כפרה.
מעלת היום בוידוי
ישנו הבדל בין ראש השנה ויום הכיפורים ביחס לווידוי על החטא.
בראש השנה אנו בבחינת "כל כבודה בת מלך פנימה" (תהלים מ"ה, י"ז), בצנעה. משום כך אנו מתוודים בין התקיעות בלחש (בא"ח ש"ר נצבים סעי' י"ג, כה"ח תקפ"ד ס"ק ו' בשם האריז"ל). אבל ביום הכיפורים אנו בבחינת: "ויתאו המלך יפיך כי הוא אדוניך והשתחוי לו" (שם י"ב). עלינו להתייפות לפני הקב"ה, וזאת אפשר לעשות רק ע"י שאנו מתוודים על חטאינו ושבים בתשובה מאהבה, ובכך נהפכים הזדונות לזכויות (עיין יומא פ"ו ע"ב). לכן אנו מתוודים בקול רם, שכן "מכסה פשעיו – ביום הכיפורים – לא יצליח", או אז – "ויתאו המלך יפיך".
מה לך נרדם
יונה הנביא נשלח אל נינוה, וברח מהשליחות. בהיותו על האניה – "וה' הטיל רוח גדולה אל הים, ויהי סער גדול בים, והאניה חשבה להשבר" (יונה א', ד'). והדבר היה לפלא, שהרי כל האניות שטו בים בשלוה ורק אנייתו של יונה עמדה להישבר. "וייראו המלחים, ויזעקו איש אל אלהיו, ויטלו את הכלים אשר באניה אל הים להקל מעליהם. ויונה ירד אל ירכתי הספינה וישכב וירדם" (שם, שם, ה').
המלחים הגויים מפשפשים במעשיהם. בראותם את יונה נרדם – "ויקרב אליו רב החובל ויאמר לו: מה לך נרדם? קום קרא אל א-להיך! אולי יתעשת הא-להים לנו ולא נאבד" (שם, שם, ו'). הסביר רש"י שם: "מה לך נרדם – מה לך להיות נרדם? אין עתה עת רדם"; והמצודת דוד כתב: "מה לך נרדם – שנרדמת כאומר, וכי אינך מרגיש שאנו עומדים בסכנה?". מלח גוי אומר לנביא שיש נרדם בעפעפיו ויש נרדם במעשיו! מי שנמצא בסכנה אינו יכול להרשות לעצמו להירדם, לא בגשמיות ולא ברוחניות.
למעשה, זו דרך התשובה שביאר לנו הרמב"ם. הנה כתב הרמב"ם (תענית א', ב'-ג'): "ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו, ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן, ככתוב: 'עונותיכם הטו וגו". וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם; אבל אם לא יזעקו ולא יריעו, אלא יאמרו: דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית – הרי זו דרך אכזריות, וגורמת להם להידבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות. הוא שכתוב בתורה: 'והלכתם עמו בקרי – והלכתי עמכם בחמת קרי', כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתבושו, אם תאמרו שהוא קרי – אוסיף לכם חמת אותו קרי".
על כך אנו אומרים בסליחות: "בן אדם, מה לך נרדם? קום קרא בתחנונים". העוסק רק בענייני העולם הזה, הרי הוא נרדם שאינו רואה את תכלית יצירתו. בימים שבין ראש השנה ויום הכיפורים, בעשרת ימי התשובה, צריך להמעיט בעסקי העולם הזה ולרדוף אחרי התורה והמצוות. צריך להוסיף תורה, זוהר, משניות, להרבות בצדקה, כדי שיהיו לו הרבה זכויות וסנגוריא שיכריעו את הכף לטובה. "שפוך שיחה, דרוש סליחה", הרבה בתורה ובתפילה. וממי אנו מבקשים סליחה? "מאדון האדונים"! כשמבקשים סליחה מאבא – הוא סולח, ואבא טוב גם מאיר פנים לבנו המבקש את סליחתו ונותן לו מתנה. "רחץ וטהר ואל תאחר בטרם ימים פונים".
ואכן הכתוב אומר (תהילים צ', י'): "ימי חיינו בהם שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה", ועליהם נאמר בהמשך: "כי גז חיש ונעופה". ואם כל ימי שנותינו חולפים, שבעת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים לא כל שכן!
על כן האיש הישר וירא ה' מיד – "ומהרה רוץ לעזרה לפני שוכן מרומים". על מי אנו נשענים? במי אנו בטוחים? על אבינו שבשמים, אשר הכין לנו את התשובה עוד "בטרם הרים יולדו" (תהילים צ', ג'. ועיין פסחים נ"ד ע"א). אסור לאדם להאמין בעצמו שהשיג את התשובה בשלמותה ונמחלו כל עוונותיו. הנה כתב גאון עוזנו ותפארתנו בספרו "בן איש חי", שאם חושב אדם לעצמו: הנה, התפללתי בשברון לב בראש השנה, השלכתי עוונותי, אני לומד תורה, אוסף מצוות, נותן צדקה – בכל זאת אל יהיה בטוח בצדקתו, כי חלילה וחס בחמש דקות של רכילות וליצנות יכול הוא לאבד בידיו את כל עמלו.
אנו ממשיכים לברך האחד את השני בברכת "כתיבה וחתימה טובה" גם לאחר ראש השנה, שכן גם מי שנחתם לטובה כמידת הצדיקים יכול, חלילה, לקלקל; ועל כן אנו מברכים אותו ששוב ייכתב לטובה.
הימים האלו הם ימים גדולים, ויש לנצלם לתשובה אמיתית, כפי שביאר לנו הרמב"ם, שהיא כוללת חרטה, עזיבת החטא וקבלה לעתיד. מי שעושה תשובה אמיתית בוודאי לא יירדם בעת סכנה, בעת המשפט.
אנו מבקשים בסליחתנו מה': "חוסה על עמלך", ובתפילה אנו אומרים: "כתבנו בספר חיים, למענך אלוקים חיים". למעשה, אנו דורשים מעצמנו שכל מעשינו יהיו לשם שמים: אכילה, שתיה, רפואה, פרנסה – כולם כלים להכניע באמצעותם את היצר ולהתעורר באמת מתרדמת המעשים. יום הכיפורים הוא סוף זמן המחילה, כדברי הרמב"ם, והקב"ה "מעביר אשמותינו בכל שנה". היצר הרע, השטן, אומר לקב"ה: הן האדם כבר ביקש סליחה בשנה שעברה, ולא עמד בדיבורו! אך הקב"ה אינו שומע לקטרוגו, אלא מעביר אשמותינו בכל שנה ושנה.
הקב"ה יראה את גודל תשובתנו, ואת אהבתנו ורצוננו לעשות רצוננו כרצונו. הוא יגזור עלינו גזירות טובות, וכל בית ישראל יתברכו ממקור הברכות. ונזכה לראות כהן גדול בעבודתו ולויים בדוכנם, ויום טוב יהיה לכל ישראל בצאת כהן גדול מקודש הקודשים בשלום.
השעירים שוים במראיהם
הכהן הגדול היה מתודה על כלל חטאי עם ישראל בשילוח השעיר המשתלח. ומצוה שיהיו שני השעירים, השעיר לה' והשעיר המשתלח, שווים במראה, בקומה ובדמים (כמבואר במשנה ביומא פרק ו' משנה א'). ואמנם השעירים היו שווים כלפי חוץ; אבל למעשה השעיר של ה' היה קרב במקדש, והשעיר המשתלח – נשלח לעזאזל.
יש לרמוז מכאן אף ביחס לאדם. יש לו שני יצרים, ושניהם שווים כלפי חוץ. אך האמת היא שהיצר הטוב חפץ באמת, בטובת האדם, והיצר הרע חפץ בטובת עצמו.
פעמים רבות היצר הרע מתלבש כמו יצר טוב, ומשכנע את האדם לעבור עבירות בטענה שהדבר יהיה לטובתו ולתועלתו. צריך פקחות גדולה כדי להבחין בין הטהור לטמא, בין היצר הרע ליצר הטוב. על כך אנו מתפללים בכל יום ויום, שהקב"ה יצילנו מיצר הרע – והכוונה היא גם ליצר הרע המתדמה ליצר טוב.
ולשון של זהורית אשר היו קושרים בין קרניו של השעיר באה להזהיר את האדם ולומר לו: הישמר והיבדל מהיצר הרע ומעצותיו! ומכל מקום, אם בכל זאת האדם נכשל והוסת על ידי יצרו הרע, עליו לדעת כי דרכי תשובה לא ננעלו. כאשר ישוב בתשובה תלבין לשון הזהורית. זהו שנאמר: (ישעיה א', י"ח): "אם יהיו חטאיכם כשני – כשלג ילבינו".
לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכיפורים
נאמר במשנה בתענית (דך כ"ו ע"ב): "אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו. וכן הוא אומר: 'צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו', 'ביום חתונתו' – זה מתן תורה; 'וביום שמחת לבו' – זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו".
והסביר רש"י: "זה מתן תורה – יום הכיפורים שניתנו בו לוחות אחרונות".
הגמרא בהמשך (דף ל' ע"ב) מבארת מהו הדבר המיוחד שביום הכיפורים: "משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שנתנו בו לוחות האחרונות". רש"י ע"ה (ד"ה שניתנו) מביא את החשבון של ימי עליית משה רבינו למרום, ומראה שהימים האחרונים נשלמו ביום הכיפורים: "ובוקר יום כיפור ירד, שהוא עשרה בתשרי, ואותו היום נקבע ליום כיפור, להודיע שמוחל וניחם על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו. ועל כן נקבע צום כיפור בעשרה בתשרי. כך שמעתי".
נראה שרש"י האריך כאן, מפני שהיתה לו קושיה שהוא בא לתרץ בדבריו. השאלה היא: מדוע צריך היה משה רבינו לשהות בהר ארבעים יום נוספים כדי לקבל את הלוחות השניים? הרי הוא כבר שהה במרום ארבעים יום ולילה פעמיים, וכבר קיבל את התורה שבכתב עם כל התורה שבעל פה בעליותיו הקודמות להר!
אלא כך צריך לומר: נתגלע ויכוח בין הקב"ה למשה רבינו ע"ה. הקב"ה רצה לתת למשה את הלוחות השניים, אבל משה סירב לקבלן. טענתו היתה: אמנם התורה יקרה וחביבה, אך אין תורה בלי סליחה ומחילה. אם לא תשא חטאתם ולא תסלח להם – לא יוכלו ללמוד תורה כראוי ולא לקיים את המצוות כמו שצריך. משום כך עמד משה רבינו בתפילה ובתחנון כל ארבעים היום והלילה האחרונים, עד אשר נתבשר כי הקב"ה מחל לישראל.
זהו שאמר רש"י: "ועל כן נקבע צום כיפור בעשרה בתשרי, כך שמעתי". כלומר קביעת יום הסליחה, יום שעיצומו מכפר, היתה ביום שבו אמר הקב"ה "סלחתי". קביעה זו באה ללמדנו שאין תורה בלי סליחה ומחילה. כי איך יזכה האדם להבין את התורה, כל עוד חטאיו ועוונותיו רובצים עליו?!
על כן דרשו חז"ל (שם): "'ביום חתונתו' – זה מתן תורה", יום שניתנו בו הלוחות למשה רבינו. ומפני שיום זה הוכתר בכתר של "יום חתונתו", הרי ש"לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים". כשם שלחתן ולכלה נמחלים עוונותיהם, כך ביום הכיפורים נמחלים עוונותיהם של ישראל, ועם מחילת העוון אפשר לקיים את התורה בשמחה רבה.
יום כיפור ואחדות ישראל
ביום הכיפורים אנו אומרים בסדר התפילה: "כי אתה סולחן לבני ישראל ומוחלן לשבטי ישורון". מדוע מדגישים אנו את "שבטי ישורון" דווקא? (האבודרהם וה"משך חכמה" (דברים ל"ג, ה') עמדו על כך).
רש"י, בפירושו השני לפסוק (דברים ל"ג, ה'): "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם", כתב: "בהתאספם יחד באגודה אחת ושלום ביניהם – הוא מלכם, ולא כשיש מחלוקת ביניהם".
אימתי ניכרת מלכותו של הקב"ה? כאשר ראשי ישראל יחד. ואין לך "יחד" יותר גדול מאשר ביום הכיפורים, אשר בו מתירין להתפלל עם העבריינים (בליל כיפור, מיד עם אמירת 'כל נדרי'). אנשים רבים אשר לא דרכה כף רגלם בבית הכנסת כל השנה, באים ביום זה.
לכן – "מוחלן לשבטי ישורון".
הוראות מעשיות ליום הכפורים
כתב הרמ"א (בסי' תר"ג סעי' א'): "ויש לכל אדם לחפש ולפשפש במעשיו ולשוב מהם בעשרת ימי תשובה, וספק עבירה צריך יותר תשובה מעבירה ודאית כי יותר מתחרט כשיודע שעשה משאינו יודע. ולכן קרבן אשם תלוי הוצרך להיות יותר ביוקר מחטאת". עכ"ל.
למדנו מכאן שאין לסמוך בעשי"ת רק על אמירת סליחות ותחנונים, אלא יש גם לעשות חשבון נפש על כל מעשה, ובפרט על ספק עבירה. וכבר פסק הרמב"ם (הל' תשובה פ"ז ה"ג) שהתשובה היא לא רק על דבר שיש בו מעשה, כזנות גזל וגניבה, "אלא כשם שצריך אדם לשוב מאלו כך הוא צריך לחפש בדעות רעות שיש לו, ולשוב מן הכעס ומן האיבה ומן הקנאה ומן ההיתול ומרדיפת הממון והכבוד ומרדיפת המאכלות וכיוצא בהן, מן הכל צריך לחזור בתשובה. ואלו העוונות קשין מאותם שיש בהם מעשה, שבזמן שאדם נשקע באלו קשה לו לפרוש מהן. וכן הוא אומר: 'יעזוב רשע דרכו וכו"", עכ"ל.
הרי שגם על מחשבה, על דעה רעה, על רדיפה לדבר המותר – מהכל צריכים לחזור בתשובה. ותשובה צריכה להיות במצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחבירו לאחר שירצהו. לפיכך נאה ויפה מה שתיקן גאון עוזנו בעל הבא"ח (בן איש חי ש"א וילך סעי' ה'), ששליח ציבור יאמר לפני "כל נדרי": "רבותי, תמחלו אחד לשני!", והקהל יענה: "מחלנו".
בערב יום הכיפורים מצוה להרבות באכילה ושתיה. וכל מי שאוכל לשם שמים בערב כיפור מעלה עליו הכתוב כאילו צם תשיעי ועשירי (שו"ע אור"ח סי' תר"ד סעי' א'). כל אדם ישתדל לקיים מצוה זו, בין איש ובין אשה (עיין שדי חמד, אסיפת דינים, מערכת יום הכיפורים סי' א' אות ד').
מצוה להוסיף מחול על הקודש בערב יום הכיפורים (שו"ע סי' תר"ח סעי' א'). בירושלים נוהגים להוסיף 40 דקות, ובכל הארץ 30 דקות. אשה צריכה להיזהר באופן מיוחד בעת הדלקת נרות בערב יום הכיפורים. עליה לדעת שכאשר היא מברכת את שתי הברכות: "להדליק נר של יום הכיפורים" ו"שהחיינו" – הרי היא מקבלת על עצמה תוספת יום כיפור, ואסור לה לעשות שום מלאכה, ואפילו סידור השולחן, רחיצת כלים וכו' (כה"ח תר"י אות ט', בא"ח וילך סעי' ט').
טוב שכל אדם מישראל, בהגיע כחצי שעה לפני שקיעת החמה בערב יוה"כ, יאמר: "הריני מקבל עלי קדושת יום הכיפורים". זאת למרות שבבית הכנסת טרם אמרו "כל נדרי" ו"שהחיינו", בפרט באותם מקומות שמאחרים באמירת "כל נדרי" ו"שהחיינו" (עיין כה"ח סי' תרי"ט אות א'). הטוב ביותר הוא שיקדימו גם בבית הכנסת באמירת "כל נדרי" ו"שהחיינו" לפני השקיעה (עיין רמ"א סי' תרי"ט סעי' א' ובנו"כ שם).
יש להזהיר ולהיזהר שאדם חולה וחלוש שרופא ורב התירו לו לאכול שיאכל לשיעורין בהרחק זמן כפי שיורה לו מורה הוראה, ואכילתו מצוה ואסור לו להחמיר על עצמו.
פסק הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ב ה"ז): "חייבים הכל לעשות תשובה ולהתודות ביוה"כ" לפיכך עיקר המצוה ביוה"כ זו תשובה ווידוי. ע"כ אדם שמתודה ביוה"כ חייב להזהר שלא יהיה בבחינת (ישעיהו כ"ט, י"ג) "בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני" אלא יהא בבחינת (דברים ל', י"ד) "בפיך ובלבבך לעשתו".
צריכים להזהר שבמוצאי שבת יוה"כ לא יאחרו את תקיעת שופר יותר מ-25 דקות אחר השקיעה כדי שיתפללו ערבית בזמן, וחלשים, זקנים וחולים יוכלו לאכול מיד אחר ההבדלה (עיין כה"ח סי' תרכ"ד אות ה'). והמחמיר לעצמו, תע"ב.
יהי רצון שנזכה להחתם בספר החיים והשלום בספר גאולה וישועה, בספרם של צדיקים וחסידים, אכי"ר.
תשובות בהלכה
חיוב אשה או חולה במצות אכילה בערב כיפור
שאלה: האם נשים חייבות באכילת תשיעי בתשרי, וכן חולה שאסור לו לצום האם מחוייב באכילה זו, והאם יש חיוב אכילה כל היום ממש?
תשובה: נאמר בגמרא יומא (פ"א ע"ב): 'ועניתם את נפשותיכם בתשעה', וכי בתשעה מתענין? והלא בעשור מתענין! אלא לומר לך: כל האוכל ושותה בתשיעי – מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי".
והסביר רש"י: "כל האוכל ושותה וכו' – והכי משמע קרא: ועניתם בתשעה כלומר התקן עצמך בתשעה שתוכל להתענות בעשרה, ומדאפקיה קרא בלשון עינוי, לומר לך: הרי הוא כאילו מתענה בתשעה". וכן נפסקה ההלכה בשולחן ערוך (סימן תר"ד סעי' א'): "מצוה לאכול בערב יום הכיפורים ולהרבות בסעודה".
וגאון עוזנו ותפארתנו רבנו יוסף חיים זיע"א כתב בשו"ת "תורה לשמה" (סימן קס"ב) שנשים חייבות באכילת תשעה בתשרי, והטעם: "כיון דהנשים חייבין בעינוי ביוה"כ ולא עוד אלא דחייבין מן התורה גם בתוספת של יוה"כ… א"כ להכי גם באכילה דערב יוה"כ חייבין דומיא דשבת דחייבות בקידוש ואכילה והבדלה משום דחייבות בשמירה". והביא את טעמו של רבנו האר"י ז"ל לאכילה זו: "ופירש רבינו הגדול האר"י זצ"ל כונת חז"ל בזה לומר שריבוי האכילה של ערב יוה"כ גורם תיקון התענית בעשירי כי התענית של עשירי תלוי בריבוי אכילה של תשיעי וביאר בספר הכוונות סוד הענין ע"ש". ועל הסברו של רש"י כתב: "הנה דבר ה' בפיהו אמת שכיון לסוד הנז' בדברי רבנו האר"י זצ"ל שאכילה של תשיעי גורם תיקון התענית בעשירי". ואמנם הטור הבין את דברי רש"י כפשוטם "משום שלא יזיק התענית" ובכל זאת "אבל אנו שידענו דברי רבינו האר"י זצ"ל הנז' אז נאמר הטעם כמ"ש רבינו האר"י ז"ל". ולכן הנשים מחוייבות גם כן באכילה, אך הוסיף שאפילו לפי טעם הפשט של הטור נשים חייבות גם כן באכילה זו.
וב"שדי חמד" מערכת יוה"כ (סימן א') כתב לגבי אדם שאינו רשאי לצום על פי דברי רופא שיש הסוברים שהוא פטור גם מהאכילה שהרי אינה אלא לצורך הצום והוא אינו צם. אך לדעתו הוא חייב לאכול שהרי "מי יודע מה יולד יום ואולי ירחם ה' עליו ויתרפא למחר". ולדעתנו, יש שתי מצוות נפרדות, אחת אכילה בערב יום הכפורים ואחת צום ביום הכפורים וגם הפטור מצום חייב באכילה בערב יוה"כ, ורוב הפוסקים אומרים שהיא מצוה מדאורייתא.
ובענין שיעור האכילה, יש רבנים הסוברים שצריך כל היום לאכול, היינו יסעד כמה סעודות וביניהן יטעם מיני טעימה גרגרי חומוס וכיו"ב, ולדעתנו אין צורך בזה ואדרבה אם יטעם כל היום לא יאכל סעודת היום כהלכה. ורבנו הבא"ח (ש"ר וילך סעי' א') כתב בהל' יוה"כ משם המקובלים: "שצריך לאכול שיעור שני ימים אם יוכל האדם לאכול כ"כ כדי לתקן יום זה באכילה". והוסיף (שם) שנהגו לאכול בסעודת שחרית דגים, ואף-על-פי-כן אמר ה' לא ימנע טוב להולכים בתמים, ומי שאינו יכול לאכול שש סעודות, יאכל כמה שיכול ולא כלאחר יד.
לסיכום:
א. חייב כל אדם להרבות בסעודות בערב יוה"כ כדי לתקן יום זה ע"י אכילה וברכות כתיקונן.
ב. נשים כאנשים חייבות בזה, וכן חולה הפטור מהצום חייב באכילה.
ג. אין לאכול ולטעום כל היום אלא יכפיל סעודותיו וכל מעשיו יהיו לשם שמים.
ד. נהגו לאכול דגים בסעודת שחרית בבוקר תשעה בתשרי.
בברכת התורה
מרדכי אליהו
ראשון לציון הרב הראשי לישראל
עלית כהן למפטיר יונה
שאלה: האם כהן הרוצה לעלות מפטיר של יונה ביום הכפורים יכול, וכיצד יש לנהוג?
תשובה: הגמ' (גיטין נ"ט ע"א) אמרה: "אלו דברים אמרו מפני דרכי שלום: כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל…" כדי שלא יבואו האנשים חלילה לכלל מריבה ובפרט במקום מצוה חשובה של קריאת התורה ועל כן תמיד הכהן קורא ראשון, וכדברי הגמ': 'וקדשתו' – לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון".
וכך פסק מרן בשולחנו הטהור (סי' קל"ה סעי' ג'): "כהן קורא בתורה ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל".
והנה, הטעם לעליית כהן ראשון הוא משום דרכי שלום, אך אין איסור שהכהן יעלה לאחת העליות (רק לא יעלו כהן ראשון וכשאין לוי כהן אחר – כדי שלא יאמרו שהראשון פגום).
ומסיבה זו "נהגו לקרות כהן אחר כהן בהפסק ישראל ביניהם ואומר החזן כשקורא לשני אף על פי שהוא כהן" (שם הלכה סעיף ט').
והרמ"א כתב ביש אומרים שאין להעלות כהן למנין שבעה חוץ מראשון. ומעיקר הדין התיר אך לכל הדעות למפטיר רשאי הכהן לעלות שבעליית מפטיר אין לחוש לשום הוצאת לעז.
על כן בכל קריאת התורה רשאי כהן לעלות למפטיר, ובודאי להפטרת יונה שהכל יודעים שהוא עולה מפני עלייה חשובה זו אשר ידוע ומפורסם סגולתה ואין בזה זילותא לכהונה שלו. וראה ב'לדוד אמת' לחיד"א ע"ה (סימן ה' סעי' טו"ב) שכתב "ובתענית ציבור שמכבדין החכם שיקרא שלש עשרה מדות – יכול לעלות שלישי החכם כהן". ומכל מקום מהיות טוב רצוי שישראל יעלה לשלישי ויברך את ברכות התורה לפני ולאחרי הקריאה. והכהן יברך ויקרא את ברכות ההפטרה וההפטרה.
ואף על פי שבדרך כלל אין אנו נוהגים שאחד יקרא את פסוקי 'המפטיר' והשני את 'ההפטרה' מכל מקום, יש כאן משום חביבות מצוה.
טוב לזכור את הטעם והחשיבות של קריאת יונה (כמובא בכה"ח תס"ב אות י"א) "והשלישי מפטיר ביונה והטעם, ללמד לבני אדם שאין ביכולתו של אדם לברוח מאת ה' אם עבר עבירות, כדכתיב: 'אנא אלך מרוחך'. ועוד לעורר התשובה כמו שעשו אנשי נינוה ובה נושעו בראות השם מעשיהם כי שבו".
לסיכום ההלכות:
א. כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל משום דרכי שלום.
ב. אם אין לוי – לא יעלו כהן אחר שני אלא הכהן הראשון.
ג. מותר לכהן לעלות לאחת העליות באמצע, ויאמרו: "אף על פי שהוא כהן".
ד. לכל הדעות כהן רשאי לעלות להפטרה ובודאי כאשר רוצה לעלות להפטרת יונה משום חביבותה וסגולתה. ישראל יעלה שלישי ויברך את ברכות התורה והכהן יברך ויקרא הפטרה.
ה. הפטרת יונה באה ללמדנו שאין האדם יכול לברוח מהשם, ולעורר אותנו לתשובה שתתקבל ברחמים וברצון.
בברכת התורה
מרדכי אליהו
הראשון לציון הרב הראשי לישראל
זמן הנעילה
שאלה: מתי לפני שעונינו הוא זמן תפילת נעילה כפי שהוזכרה בהלכה (או"ח סי' תרכ"ג סעי' ב'): "זמן תפלת נעילה כשהחמה בראש האילנות"?
תשובה: כתב מרן בהלכות יוה"כ (תרכ"ג סעי' ב') "זמן תפילת נעילה כשהחמה בראש האילנות כדי שישלים אותה סמוך לשקיעת החמה".
והמשנב"ר (שם ס"ק ב') כתב: "ומ"מ צריכין עכ"פ ליזהר ולהתחיל בעוד היום גדול". ובשער הציון (שם ס"ק ה') כתב משם הפרי מגדים: "אך לא יהיה קודם פלג המנחה".
ולדעת המשנב"ר מה שכתב מרן: "סמוך לשקיעת החמה" – "היינו סוף שקיעה שהוא צאת הכוכבים".
והב"ח כתב שלדעת הרמב"ם והר"ן וכמה גדולים אחרים צריך לגמור את נעילה בעוד היום גדול, כלומר חצי שעה לפני השקיעה (וראה בשדי חמד מערכת יוה"כ סימן ג' אות כ"ה שכתב שזהו חשבון של ארבע מילין), ואין נוהגין כן.
והרב כף החיים (תרכ"ג אות ז') כתב שאפשר להתחיל להתפלל נעילה מזמן פלג המנחה, דהיינו שעה ורבע קודם הלילה. ובהמשך באות ח', הביא סברה שצריך להתחיל את נעילה חצי שעה קודם השקיעה.
וגאון עוזנו ותפארתנו רבינו יוסף חיים זיע"א בעל הבן איש חי, כתב ברב פעלים (ח"ד או"ח ס"ה) משם המאמר מרדכי שנוהגים ברוב השנים להתפלל שעה ורבע לפני השקיעה. והסביר שלשון מרן: "סמוך לשקיעת החמה" אינה כלשון חכמים קודם, אלא כאן סמוך היינו בשקיעה עצמה.
ומה שכתב בהלכה שם: "וצריך ש"ץ לקצר בסליחות ופסוקים שבאמצע התפילה, וגם אין לו למשוך בתפילת נעילה כל תיבה ותיבה כדרך שמושך בשאר תפלות כדי שיגמור קודם שקיעת החמה", אין הכוונה להתפלל ולחטוף את המילים אלא יתפלל בכוונה מילה במילה כי היא תפילה מאוד חשובה והכל הולך אחר החיתום.
ולמעשה, כל ש"ץ וש"ץ לפי הרגלו, אם הוא משער בעצמו שיוכל להתחיל נעילה כארבעים דקות לפני השקיעה ולאמרה מילה במילה – מה טוב. ואם לא – נהגו להקל ולהתחיל נעילה שעה לפני השקיעה, כדי שיאמרוה מילה במילה, ויקיימו מצות נשיאת כפיים בנעילה, לפני השקיעה, לא בין השמשות ולא בלילה. ויש לשים לב, אם סיימו נעילה וטרם הגיע זמן תקיעת שופר – שהוא כחצי שעה לאחר השקיעה – יאריכו בסליחות עד שיגיע זמן תקיעת השופר.
לסיכום:
א. נוהגים להתחיל נעילה ארבעים דקות קודם השקיעה ולאומרה מילה במילה בכוונה.
ב. ש"ץ שרגיל להתפלל לאט יותר יכול להתחיל שעה קודם השקיעה את הנעילה.
ג. יקפידו להגיע לברכת כהנים שתאמר קודם השקיעה.
ד. תקיעת השופר במוצאי יום הכפורים היא חצי שעה לאחר השקיעה, ואם טרם בא הזמן – יאריכו בסליחות.
ה. חולים וזקנים יכולים להבדיל ולאכול מיד לאחר תקיעת שופר, ובריאים ארבעים דקות לאחר השקיעה.
בברכת התורה
מרדכי אליהו
הראשון לציון הרב הראשי לישראל
