גומרה של תורה

בשולחן ערוך (סי' תרס"ט סעי' א' בהגה) כתוב שקוראים ליום שמיני עצרת "שמחת תורה", לפי ששמחים ועושים בו סעודה לגמרה של תורה.

המקור לכך מובא בכה"ח (שם ס"ק כ"ד) ממדרש קהלת רבה (א', א'): "אמר רבי יצחק: מכיון שעושין סעודה לגמרה של תורה". וכן בגמרא בשבת (פ"ח ע"א): "אמר אביי: עבידנא יומא טבא לרבנן".

גאון עוזנו ותפארתנו רבנו יוסף חיים זיע"א כתב (בא"ח וזאת הברכה ש"ר סעי' ח"י) שמצוה לשמוח לכבוד התורה, וכן האר"י ז"ל (ראה שער הכוונות דף ק"ד ע"א) שיבח את המנהג של שמחת התורה וההקפות של ספר התורה.

שמחה בסיום של מצוה מצינו במקדש, שכן אמרו חז"ל (תענית ל"א ע"א, וב"ב קכ"א ע"ב) שאחד הטעמים לשמחת חמישה-עשר באב הוא מפני שסיימו לכרות את עצי המערכה.

אך יש לשאול: מדוע השמחה גדולה דווקא בסוף עשיית המצוה ולא בתחילתה?

חכמי המוסר הסבירו, שקבלת התורה היתה בתחילה בכפיה (שבת פ"ח ע"א): "כפה עליהם הר כגיגית"; אבל לאחר שמסיימים בני ישראל ללמוד את התורה הקדושה, רואים שדבריה "נחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים" (תהלים י"ט, ח'), ואז הם עושים שמחה לגמרה של תורה.

יש המסבירים את עניין שמחת תורה כך, שהתורה שמחה בזמן שלומדים והוגים בה ומקיימים את מצוותיה והנהגותיה. התורה שמחה כשעם ישראל משתמש בה, ולא כאשר היא מונחת בקרן זווית, כאבן שאין לה הופכין.

כשעם ישראל מסיימים את לימוד התורה, יודעים את המצוות ומקיימים אותם, שמחה התורה בריבוי בני ישראל המקיימים את מצוותיה; ועם ישראל שמח בשמחתה של התורה. זאת ועוד, כשאדם רוצה ללמוד תורה בא היצר הרע ומפריע לו, מעכב בעדו, משום שהוא יודע שכאשר אדם לומד תורה אין לו, ליצר הרע, מקום בקרבתו. כאשר מתגבר האדם על היצר, הוא שמח את שמחת הנצחון.

ואכן כאשר זוכים לסיים מסכת ולהשלים את תורת אלוקינו, יש לנו כח להילחם ביצר הרע.

והנה בזוהר הקדוש (ח"ג ל"א ע"ב) כתוב, שלמרות שהחתימה ביום הכיפורים, עדיין הפתקאות אינן נמסרות אלא בהושענא רבה. ועוד כתוב בזוהר הקדוש, שעדיין נותנין לו לאדם עשרים וארבע שעות נוספות עד יום שמיני עצרת. יום שמיני עצרת הוא יום מיוחד לעם ישראל, עליו אמר הקב"ה (ילקוט שמעוני, פנחס תשפ"ב): הביאו לי פר אחד כדי לשמוח בו בשמחת בני. אז אנו מרגישים שאנו אהובים לפני המקום. ומאחר שבטוחים אנו עתה שנחתמנו לטובה ולברכה – אם חזרנו בתשובה – לפיכך גדולה שמחתנו בגמרה של תורה.

כותב רבינו הבא"ח, שאפילו אדם גדול לא יתבייש, אלא ירקוד וימחא כף לכבוד התורה. ואף שמן הדין אסור לעשות כן בשבת וביו"ט – לצורך מצוה גדולה כזאת מותר.

מעתה, התורה שמחה ואנו שושביניה שמחים, וכיון שיום זה מבטא את שמחתנו בהקב"ה, לפיכך מצוה להרבות מאוד בשמחה, בבחינת "וגילו ברעדה".

יהי רצון שנזכה לשמוח בשמחתה של תורה השמחה בבניה.

חתן היוצא לקבל פני כלה

בסוף ימיו מברך משה רבינו, רעיא מהימנא (זוהר ח"א ק"ו ע"א), את ישראל בברכת התורה. הוא אומר (דברים ל"ג, ב'): "ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן וכו'". ביאר רש"י שם: "פתח תחילה בשבחו של מקום, ואחר כך פתח בצרכיהם של ישראל, ובשבח שפתח בו יש הזכרת זכות לישראל. וכל זה דרך ריצוי הוא, כלומר: כדאי הם אלו שתחול עליהם ברכה".

שבחו של מקום הוא שיצא הקב"ה לקראת ישראל במתן תורה "כחתן היוצא להקביל פני כלה"; ושבחם של ישראל שאמרו: "נעשה ונשמע" (שמות כ"ד, א') וקיבלו את התורה; ולא זו בלבד אלא "ישא מדברותיך" (דברים ל"ג, ג') – "שמקבלים גזירותיך ודתותיך בשמחה" (רש"י).

אך קשה: מה הקשר בין שבחו של מקום ושבחן של ישראל ובין הזכרת הר שעיר והר פארן?

והנה רש"י ביאר: "וזרח משעיר למו – שפתח לבני עשיו שיקבלו את התורה ולא רצו", וכן לבני ישמעאל לא רצו. ובמדרש (ספרי וזאת הברכה ב') הוסיפו שפנה גם לבני עמון ולבני מואב ולא רצו. דברים אלו קשים שבעתיים, שהרי למה הדבר דומה? לחתן העומד ביום חתונתו, ומספר לארוסתו על כמה וכמה בחורות שנפגש עימן קודם שהכיר את כלתו ואף הציע להן להתחתן עמו, אך הן מיאנו, כל אחת וסיבותיה עימה. אוי לה לבושה ולכלימה זו! מילא אם היה אומר שאותן הבחורות רצו אותו והוא זה שסירב – הרי יש כאן שבח לכלה; אבל לומר בפניה שאף אחת מהן לא רצתה אותו, הרי הוא כאומר לכלה שהוא מתחתן עימה בלית ברירה! כך גם, לכאורה, בענייננו: כאשר הקב"ה אומר לעם ישראל שבני עשיו לא רצו לקבל את התורה, וכן בני ישמעאל, בני עמון ובני מואב, הרי הוא כאומר לעם ישראל שהם מקבלים את התורה בדיעבד בלבד. והעניין צריך ביאור.

אך באמת צדקו דברי רש"י, שכתב שהצעת התורה לעם ישראל אחר שהציע אותה לשאר אומות העולם – יש בה שבחו של מקום ושבחם הגדול של ישראל. זאת משום שכאשר אומות העולם שאלו את הקב"ה מה כתוב בתורה, הקב"ה הודיען מצוה אחת מתוך כל התורה – והן סירבו לקבלה, משום שטענו שלא יוכלו להסתדר עם תורה כזאת. אומות העולם טענו, שאי אפשר לחיות בעולם עם איסור "לא תרצח", לסחור בעולם ללא הונאה וגניבה וכדו'. לעומתן, עם ישראל לא שאלו שאלות על התורה, אלא מיד ענו כמלאכי השרת: "נעשה ונשמע" – כל אשר יצונו ה' נעשה.

הקב"ה, היודע נסתרות ותעלומות, הציע את התורה לאומות העולם לפני ששאל את ישראל – מתוך מטרה להגדיל את מעלת ישראל ביחס לאומות. כי הנה האומות מתכחשות לתורה ואומרות שאי אפשר לחיות עם חוקי התורה; אך עם ישראל יודע שהקב"ה ברא את העולם על יסודות התורה. יוצר האדם טבע בו תכונות ומידות, וציווהו על התורה, ביודעו כי האדם יכול יהיה לקיים את מצוותיה. התורה מתאימה לאדם. עם ישראל מאמינים בה' ובתורתו תורת אמת, ומבינים שאם הקב"ה נותן תורה – הרי שהתורה מתאימה לאדם. עם ישראל לא רואה כל צורך לשאול שאלות על התורה, ומיד הוא מקבלה ב"נעשה ונשמע".

וזהו שבחן וכבודן של ישראל, שאף שטבע האדם הוא ללכת אחרי הרוב – מסיבה זו כתב הרמב"ם (הלכות דעות פ"ו ה"א) שצריך האדם להימנע מלגור בשכונת רשעים או לישב עמהם ולשמוע את דבריהם, מחשש שמא הרוב ישפיע עליו – מכל מקום עם ישראל לא הלכו אחרי דעת רוב העולם, שמיאנו לקבל את התורה, אלא קבלוה בשמחה.

כך פותח משה רבינו את דבריו בלימוד הזכות על עם ישראל. אומר משה לקב"ה: ריבונו של עולם, בניך קיבלו את התורה ומקיימים גזירותיך ודתותיך בשמחה, ולפיכך ראויים הם לברכה. והברכה היא ברכת ה', ברכת התורה, כי היא מקור הברכות.

זאת ועוד: רצה משה שהברכה תינתן מתוך אותה שמחה של חתן היוצא לקראת הכלה, וכדברי חז"ל (תענית כ"ו ע"ב): "ביום שמחת לבו – זה מתן תורה". חג שמחת תורה נקבע ביום שמיני עצרת, מיד אחרי חג הסוכות. הטעם לכך הוא, שבחג סוכות ישראל עסוקים בשמחת החג, בתפילה ובקרבנות כנגד אומות העולם; אך בשמיני עצרת מברך הקב"ה את ישראל בברכת התורה, כי ראויים הם לה, וקבלתה ושמירתה היא הברכה המעולה ביותר.

כפיית עול התורה על אומות העולם

על הפסוק (דברים ל"ג, ב'): "ה' מסיני בא וזרח משעיר למו" כתב רש"י: "וזרח משעיר למו – שפתח לבני עשיו שיקבלו את התורה, ולא רצו", וכן בני ישמעאל. במדרש (ספרי, וזאת הברכה א' א'-ב') הוסיפו שפנה גם לבני עמון ולבני מואב ולא רצו. רק אחר כך בא להר סיני לתת לישראל תורה. ויש להבין: מדוע חיזר הקב"ה אחרי אומות העולם שיקבלו את התורה?

אלא הקב"ה יודע נסתרות, וידע שישמעאל ועשיו לא יקבלו את התורה. ואף על פי כן הציע להם לקבלה, משתי סיבות: האחת – בגלל שיש בחירה בידי האדם. והשניה – כדי שלא תהיה להם תרעומת מדוע לא נתן להם ה' את התורה.

ואכן הגמרא (ע"ז ב' ע"א) מספרת: "דרש ר' חנינא בר פפא ואיתימא ר' שמלאי: לעתיד לבא מביא הקב"ה ספר תורה (ומניחו) בחיקו, ואומר: למי שעסק בה יבוא ויטול שכרו. מיד מתקבצין ובאין עובדי כוכבים בערבוביא". הם טוענים שעשו רבות כדי שעם ישראל יעסקו בתורה; אך ה' דוחה את דבריהם. אחר כך הם מציגים טענה, שה' לא כפה עליהם את התורה כפי שכפה אותה על עם ישראל. אבל ברור שטענה זו של הגויים אינה טענה. רק אדם שמעוניין לקבל תורה, אלא שיש חשש שהיצר יסית וידיח אותו מעבודת ה' – אותו כופה הקב"ה לקבל את התורה, כדי לחזק את רצונו האמיתי. אבל הגויים מלכתחילה לא רצו לקבל את התורה, ולא אמרו: "נעשה ונשמע". אם כן איזה מקום יש לכפיה, כשמעיקרא אין הם רוצים לקבלה? לכך הם לא יטלו שכר.

אבל ישראל קדושים השמחים בתורה ובמצוותיה יטלו שכרם במושלם. וביום שמחת תורה אנו שמחים ביותר, כיון שהוא המשך ישיר של יום הכיפורים. חז"ל אומרים (תענית כ"ט ע"ב וב"ב קכ"א ע"ב) שיום הכיפורים הוא יום טוב, לפי שיש בו "סליחה ומחילה, וביום זה ניתנו לוחות האחרונות".

מיד לאחר יום הכיפורים אין פנאי לעסוק בתורה: כולם עסוקים בבניית הסוכה. גם בימי החג עצמו אין לכך די פנאי, שכן הכל עוסקים בשמחת יום טוב וחול המועד. רק ביום שמחת תורה עוסקים ולומדים את התורה באופן מיוחד. לכן נקבע יום זה לשמחת גמרה של תורה, כלשון הרמ"א (סי' תרס"ט סעי' א'): "וקורין יום טוב האחרון 'שמחת תורה', לפי ששמחין ועושין בו סעודת משתה לגמרה של תורה".

משה רבנו מקדים לברכתו את בני ישראל (בפרשת וזאת הברכה) את סדר נתינת התורה. זאת משום שלפני שנגלה ה' בסיני, הלך לשעיר ולהר פארן לתת להם את התורה, ומשלא הסכימו הלך לישראל ושאל אותם אם רוצים לקבל תורה. עם ישראל לא ענו בשלילה כאומות, אלא אמרו בשמחה רבה: "נעשה ונשמע". אף שיכלו ישראל לבוא בטענת רבים ולומר שהתורה אינה מתאימה לבשר ודם, מכל מקום לא כך נהגו; אדרבה, כאשר משה רבינו התווכח עם מלאכי השרת הוא הוכיח להם שהתורה ניתנה דווקא לבני אדם.

אף על פי שה' "חובב עמים" (דברים ל"ג, ג'), מכל מקום אין יקרים לפניו כמו בניו, והתורה היא להם ירושה נצחית לעולם, כלשון הפסוק (שם, שם, ד'): "תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב". ואנו שמחים בירושתנו – "ומה יפה ירושתנו". אולם יש לדעת שירושה זו אינה כשאר ירושות. בדרך העולם הבנים יורשים את נחלת אביהם שמת, אבל ירושת התורה היא לכל יהודי ויהודי, ובכל זמן – כולם זכאים, כולם יורשים. אם כי צריך להיות מוכנים לקבלתה וצריך להכין כלים טובים ולא נקובים כדי שהירושה תתקיים בנו.

מתוך שמחתנו הגדולה בקבלת התורה, בקיום מצוותיה, נהיה ראויים יותר להארת התורה. אנו נשמח בה והיא תשמח בנו.

תשובות בהלכה

היתר ריקוד ומחול בשמחת תורה

שאלה: האם מותר לרקוד ולמחוא כף בשמחת תורה והאם מותר לעשות כן בשבת?

תשובה: כתב מרן בשולחנו הטהור (של"ט סעי' ג'): "אין מטפחין להכות כף אל כף ולא מספקין להכות כף על ירך ולא מרקדין – גזירה שמא יתקן כלי שיר".

וכתב על כך הרמ"א: "הגה, והא דמספקין ומרקדין האידנא ולא מחינן בהו משום דמוטב שיהיו שוגגין וכו', ויש אומרים דבזמן הזה הכל שרי דאין אנו בקיאין בעשיית כלי שיר וליכא למיגזר שמא יתקן כלי שיר שמילתא שלא שכיח הוא, ואפשר שעל זה נהגו להקל בכל".

והוסיף המשנב"ר (שם ס"ק י'): "ואפילו בטיפוח וריקוד אין כדאי להניח מנהג שלא במקום מצוה אלא משום הנח להם לישראל".

ולמעשה משמע מדברי השולחן ערוך שגם במקום מצוה אין להקל אולם כתב הרב בית יוסף (סי' של"ט) בשם מהר"י קולון: "שביום שמחת תורה מותר לרקד בשעה שאומרים קילוסין דתורה דנהגו בו היתר משום כבוד התורה כיון דלית ביה אלא משום שבות".

והוסיף מרן הב"י שם שמשמע מדבריו שגם בזמן הזה חוץ משמחת תורה אסור, והוסיף: "וכן נראה שהוא דעת הפוסקים".

ואף שאסור לרקוד ולטפח בכל השנה כולה כדרכו אבל לרקוד בשינוי ולטפח כלאחר יד – מותר.

וביום שמחת תורה מותר למרות שבימינו איסור זה יותר חמור מזמן התוס' והרמ"א שבזמנם לא היו בקיאין בעשיית כלי שיר אבל בימינו אפשר לתקן "כלי שיר" בקלות ע"י הדלקת רדיו, טייפ, ואף על פי כן לצורך מצוה גדולה כמו שמחת תורה – מותר לרקוד ולמחוא כף כדרכו גם בימינו.

לסיכום:

א. אסור לרקוד ולמחוא כף בשבתות ובימים טובים.

ב. גם לשיטת הרמ"א שהקל בזה, יש מקום להחמיר בימינו מחשש לתיקון כלי שיר – הפעלת רדיו וכיוצא בזה.

ג. מותר לרקוד ולמחוא כף בשבתות ובימים טובים – בשינוי כלאחר יד.

ד. ביום שמחת תורה מותר לרקוד ולטפח כדרכו לכבודה של תורה וזו מצוה גדולה מאוד.

בברכת התורה

מרדכי אליהו

הראשון לציון הרב הראשי לישראל

סיום ותחילת התורה

מיד עם סיום הקריאה של פרשת "וזאת הברכה" אנו מתחילים – ללא הפסקה – בקריאת פרשת "בראשית", לחבר את סוף התורה עם תחילתה. כך אנו מחברים בין האות שבה מסתיימת התורה, ל', ובין האות שבה מתחילה התורה, ב' – להיות לב.

ללמדנו, כי כשם שהלב פועם יומם וליל באין הפוגה ומנוחה, להבדיל משאר איבריו של האדם אשר פעמים נחים, כגון כאשר האדם ישן – כך אנו מצֻווים להגות בתורה יומם ולילה (רמב"ם תלמוד תורה פ"א ה"ח, שו"ע יו"ד סי' רמ"ו סעי' א'), "כי הם חיינו ואורך ימינו". על כך אומר הקב"ה (ירמיה ל"ג, כ"ה): "אם לא בריתי יומם ולילה – חוקות שמים וארץ לא שמתי". קיומו של העולם וחיותו הם מהתורה הקדושה. כפי שהלב פועל יומם וליל, כך יש להגות ולשמוח בתורה הקדושה יום ולילה.