מקור התשובה למעשה וכח תשובת האבות
זמן בריאת כח התשובה
דוד המלך אומר (תהלים צ', ב'-ג'): "בטרם הרים ילדו ותחולל ארץ ותבל ומעולם עד עולם אתה א-ל, תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם". חז"ל אומרים (בראשית רבה פרשה א') שהקב"ה ברא את התשובה לפני בריאת העולם, וזהו: "בטרם הרים יולדו". מבואר מדברים אלו שהתשובה היא "בריאה". ואכן, כשם שאין אנו מבינים את הבריאה – למשל, אין אנו מבינים מדוע השמש זורחת במזרח ושוקעת במערב, אין אנו מבינים מדוע השמש מסתובבת במשך שנה ואילו הירח במשך חודש, אין אנו מבינים את מהלך הכוכבים והמזלות – כך איננו מבינים את כוחה של התשובה.
לדוגמה: אדם מחזיק כוס בידו, ומרפה את אחיזתו בה, הכוס נופלת ונשברת לרסיסים; ודאי, שגם אם יעמוד האדם ויאמר מהבוקר עד הערב: "חטאתי עויתי פשעתי", הכוס לא תתחבר בחזרה. ואילו אדם שחוטא והורס עולמות, כאשר הוא חוזר בתשובה ואומר: "חטאתי עויתי פשעתי", מתקבלת תשובתו. זו היא בריאה, וכוחה של בריאה זו אינו מובן, אך קיים.
מקור לעשרת ימי תשובה מהאבות
את עשרת ימי תשובה (שלמעשה הם שבעה, בין כסה לעשור) קיבלנו בזכות אברהם אבינו. אומרים חז"ל (ראה תנא דבי אליהו זוטא כ"ב), שכאשר חזר אברהם אבינו מהעקידה אמר: רבונו של עולם, באחרית נוסה "בסוף" העשרה; בחנת אותי בעשרה נסיונות, ולכך אני מבקש עשרה ימים מראש השנה ועד יום הכיפורים. והקב"ה נענה לו, וימים אלו מסוגלים לתשובה.
אולם עלינו לדעת, כי טובה מרדות אחת בליבו של אדם יותר ממאה תוכחות (ברכות ז' ע"א). עוד יש לדעת, שאינה דומה תשובה ללא לימוד תורה לתשובה עם לימוד תורה, שהרי חז"ל (ראה יומא פ"ו ע"א) מביאים כמה דרגות בתשובה: יש תשובה על עשה ויש על לא תעשה, יש על כריתות ומיתות בי"ד, ויש על חילול השם. ומכל מקום, כתב הרב רבי משה בן חביב בספרו "שלושה ספרים", כי כל מה שנאמר במדרגות האלו – תשובה תולה, יום הכיפורים תולה, ייסורים מכפרים, מיתה מכפרת – זה מדובר על תשובה בלי תורה; אך כאשר התשובה היא עם תורה אזי אין דבר שחוצץ בינה לבין השמים. אם אין תורה – צריך בנוסף לתשובה גם ייסורים, גם את יום הכיפורים; אבל כאשר התשובה היא עם תורה – הכל מקובל בקלות, אין צורך בכל המהלכים האלה.
הצורך בהתעוררות עצמית של האדם
דבר נוסף עלינו לדעת. אמנם יש לנו את חודש אלול, את עשרת ימי תשובה ואת יום הכיפורים, אך על האדם בעצמו להתעורר בתשובה.
על הפסוק (ישעיה נ"ב, ב'): "התנערי מעפר קומי" (ראה ב"ר, וישלח ע"ה א') ביאר גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבן איש חי, הנה אדם הרואה תרנגולת שמתפלשת בעפר, וחושב לעצמו: מסכנה התרנגולת, עפר יש עליה. הוא מרחם עליה ושופך עליה מים. אך המים שנשפכו על התרנגולת הופכים את העפר לבוץ אשר נדבק לגופה של התרנגולת. בא אדם פיקח ואומר לו: הנח לתרנגולת ושים אותה בשמש. משהניח לה, עמדה התרנגולת, התנערה, נענעה את עצמה, והסירה את כל הבוץ.
זהו "התנערי מעפר קומי" – כלומר, אל לו לאדם להירדם! עליו להתעורר! לעשות את הפעולה של ההתעוררות בעצמו כמו אותה התרנגולת שניערה את עצמה, ולא לחכות שמישהו יעורר אותו. אמנם זה טוב שאחרים מעוררים את האדם, וטוב שהשופר וחודש אלול ועשרת ימי תשובה מעוררים, אך קודם לכל על האדם להעיר את עצמו.
והתעוררות זו צריכה להיעשות ממעמקי הלב, מהפנימיות של הלב, כמו שכתוב (תהלים ק"ל, א'): "ממעמקים קראתיך ה'".
תשובתם של הבנים בפני האב מתקבלת יותר
אנו אומרים בסליחות: "תמהנו מרעות, תשש כחנו מצרות, שחנו עד למאוד שפלנו עד עפר… קשי עורף וממרים אנחנו". לכאורה, איזו טענה היא זו? אם אנו מודים שאנו קשי עורף וממרים – מה אנו מבקשים מהקב"ה? אלא משמעות הטענה היא, שאעפ"י שאנו ממרים וקשי עורף, מכל מקום אנו בנים של הקב"ה, ככתוב: "בנים אתם לה' אלקיכם" (דברים י"ד, א'), "בני בכרי ישראל" (שמות ד', כ"ב). היחס בין אב לבן הוא אחרת, וכמו שאנו אומרים בסליחות: "ברא כד חטי אבוהי לקייה, אבוהי דחייס אסי לכאביה. עבדא דמריד ונפיק בקולר, למאריה תאיב יתבר קולריה". כאשר הילד חוטא, אביו נותן לו עונש; אבל אח"כ כואב לאביו על שהעניש את בנו והוא חס עליו. כאשר הבן יצעק: "אבא, סליחה!", מיד יתנפל עליו האב, ינשק ויחבק אותו. אבל עבדא דמריד נפיק בקולר, לעבד יש יחס אחר מלבן.
חז"ל אומרים (שבת פ"ט ע"ב), שכאשר יאמר הקב"ה לאברהם אבינו: "בניך חטאו", הוא יאמר לפניו: "ריבונו של עולם, יימחו וכו'". כך יאמר ליעקב: "בניך חטאו", וגם הוא ישיב: "רבונו של עולם, יימחו וכו'". וכשיאמר כך ליצחק, יענה לו: "רבונו של עולם, בנַי ולא בניך?! כשאמרו: 'נעשה ונשמע' אמרת להם: 'בני בכורי ישראל' – בנַי ולא בניך?!"
יצחק אבינו מבין שאם הקב"ה אומר: "בניך חטאו", הרי זה מלמד שיחסו של הקב"ה כלפינו הוא יחס של אדון אל עבדיו. וכך הוא אומר: "בנַי ולא בניך?" – הרי אנו בנים להקב"ה, וכדברי רבי מאיר (קידושין ל"ו ע"א) שבין כך ובין כך אתם קרויים בנים.
כך אנו אומרים בתפילת ראש השנה: "היום הרת עולם, היום יעמיד במשפט כל יצורי עולם, אם כבנים אם כעבדים. אם כבנים – רחמנו כרחם אב על בנים, אם כעבדים – עינינו לך תלויות, עד שתחוננו ותוציא לאור משפטנו קדוש".
כתב הבן איש חי, שכאשר אנו אומרים "אם כבנים אם כעבדים", צריך לזכור האדם שהקב"ה אומר (עד"ה מלאכי א', ו'): "אם אב אני איה כבודי, ואם אדונים אני איה מוראי", ולכך עלינו לומר זאת בהתלהבות.
זכות אבות מסייעת לתשובה
הגמרא (ע"ז י"א ע"א) מביאה מעשה על רבי אלעזר בן דורדיא, שלא השאיר עבירה שלא עשה. בסופו של דבר אמרה לו גויה אחת שהוא לא יוכל לחזור בתשובה. ביאר בעל הבן איש חי ע"ה בספרו בן יהוידע (שם), שהטעם שאמרה לו דבר זה הוא כדי לחזק את ליבו במעשהו הרע, על מנת לייאשו מן התשובה מכאן ולהבא.
בהמשך הדברים מספרת הגמרא, שרבי אלעזר בן דורדיא ישב בין שני גבעות, ואמר: "הרים וגבעות, בקשו עלי רחמים!", אמרו לו ההרים והגבעות: "מה אתה רוצה מאיתנו? עלינו לדאוג קודם כל לעצמנו, שהרי גם עלינו נאמר: 'ההרים ימושו והגבעות תמוטינה'", אמר: "שמים וארץ, בקשו עלי רחמים!" אמרו לו: "'שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה'". אמר: "חמה ולבנה, בקשו עלי רחמים!", אמרו לו: "עד שאנחנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו רחמים". אמר: "אין הדבר תלוי אלא בי". הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה, עד שיצאה נשמתו. יצאה בת קול ואמרה: "רבי אליעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא". בכה רבי ואמר: "יש קונה עולמו בכמה שנים, ויש קונה עולמו בשעה אחת".
מבארים התוס' (שם ד"ה "עד שאנו מבקשים עליך רחמים"), עד שאנו מבקשים עליך רחמים – "לא השיבו לו כך, אלא היה אומר בליבו שכך יוכלו להשיב. אי נמי, שר של הרים היה משיב כן". אין לו תקוה, לא ההרים ולא הגבעות – אף אחד לא יכול להגן עליו.
ביאר הבן יהוידע (שם), שההרים והגבעות אלו האבות והאימהות. האבות נקראים "הרים", והאימהות נקראות "גבעות". אנחנו מבקשים מאבות העולם, מבקשים מהאימהות: תתפללו עלינו, כדי שנוכל בימים האלו לחזור בתשובה שלמה.
עלינו ללמוד מאימותינו הקדושות את הנהגותיהן. שרה אימנו לימדה אותנו שצריך לדאוג לחינוך הילדים. כאשר ראתה שישמעאל מתחבר עם יצחק ורוצה לקלקל אותו, מיד אמרה (בראשית כ"א, י'): "גרש האמה הזאת ואת בנה!" שרה עצמה היתה מקרבת נשים אליה, וכדברי חז"ל (ב"ר פ' ל"ט): "אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים", וזהו גם כן חינוך. ממנה עלינו ללמוד שיש לדאוג שיהיה חינוך טוב לילדים.
רבקה אימנו שהגיעה מבית לבן היתה "כשושנה בין החוחים" (שה"ש ב', ב'), עד כדי כך שרבקה אומרת: "עלי קללתך בני" (בראשית כ"ז, י"ג), ואומרים על כך חז"ל (ראה בתרגום אונקלוס ויונתן בן עוזיאל וברש"י שם): "עלי" נאמר ברוח הקודש. אם כן, מרבקה אימנו יש ללמוד שגם אנו מסוגלים להיות כשושנה בין החוחים.
כאשר פגש אליעזר את רבקה הוא שם שני צמידים על ידיה עשרה זהב משקלם. שני צמידים אלו – משקלם רב ביותר (בחשבון שערכתי משקלם הוא כשני קילו)! על כרחנו יש כאן משמעות עמוקה. מגלים לנו חז"ל, שבכך רמז לה שעתידים בניה לקבל את עשרת הדברות, בשני לוחות אבנים הצמודים יחד, המצוות שבין אדם למקום והמצוות שבין אדם לחבירו.
מרחל אמנו יש ללמוד את ביטול מידת הקנאה
על לאה נאמר, שמיום בריאת העולם ועד אליה, לא היתה אשה שהודתה לקב"ה כמו לאה, שאמרה: "הפעם אודה את ה'" (בראשית כ"ט, ל"ה). ארבע נשים לוקח יעקב, כל אשה יולדת שלושה ילדים. כאשר יולדת לאה את הילד הרביעי היא מודה לקב"ה שהכל ממנו יתברך שמו ויתעלה. זכתה, ובגין כך יצא ממנה יהודה, אשר בן-בנו הוא דוד המלך. כל פעם שאנו אומרים את התהלים של דוד המלך צריך לזכור שזהו בזכות אותה ההודאה. מלאה עלינו ללמוד את חשיבות ההודאה שהכל מאיתו יתברך. עלינו לידע שהקב"ה רוצה את ההודאה הזאת, רוצה ש"תמליכוני עליכם" (אף שהוא אינו צריך את ההמלכה שלנו).
בימים אלו של עשרת ימי תשובה שקיבלנו בזכות אברהם אבינו, ה' נמצא קרוב אלינו. לא צריך לדפוק בדלת, משום שהדלת פתוחה.
הגמרא (ברכות כ' ע"ב) מספרת: אמרו המלאכים לקב"ה: איך אתה נושא פנים לישראל? אמר להם: איך לא אשא להם פנים? אני אמרתי: "ואכלת ושבעת וברכת", והם מחמירים על עצמם על כזית ועל כביצה. כך גם לגבי תקיעות השופר: אומר הקב"ה: אני מצוה אתכם לתקוע שלושים קולות, ואתם תוקעים מאה ואחד קולות. כיון שאתם נושאים פנים, גם אני אשא לכם פנים.
וכך לגבי התשובה: אני אמרתי לכם לחזור בתשובה; ואכן כולנו מזועזעים, מכינים את עצמנו לחזור בתשובה. אומר הקב"ה: אתם עושים כך – גם אני אשא אתכם למעלה.
הפסוק אומר (תהלים פ"א, א'-ה'): "למנצח על הגיתית… הרנינו לה' עוזנו הריעו לאלקי יעקב, שאו זמרה ותנו תוף כינור נעים עם נבל. תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו, כי חוק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב". כבר עמד הזוהר (ח"ב שמות בשלח ס' ע"ב, ח"ג ויקרא בחוקותי קי"ג.) על המילים: "משפט לאלקי יעקב", וביאר: כאשר עומד האדם ואומר: "רבונו של עולם, חטאתי עויתי פשעתי", ומעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלה עוד, הקב"ה לוקח את כל עוונותיו והופך אותם למצוות. או אז בא היצר הרע ומקטרג: איפה העוונות? עונה הקב"ה: אני עשיתי משפט, מחלתי לו וויתרתי לו על הכל.
קיימת לנו אפשרות לא רק של: "מחה פשעינו מנגד עיניך", ולא רק: "מחול וסלח לכל עוונותינו", אלא יותר מזה: יש לנו אפשרות לעבוד את הקב"ה מאהבה, ואז הכל מתהפך! הדרגה הגבוהה ביותר שאנחנו צריכים לשאוף לה היא יראת הרוממות.
וידוי על חטאים שכבר התודה עליהם שנה שעברה
הרמב"ם (תשובה פ"ב ה"ח) כותב שמותר לאדם לשוב ולהתוודות על חטאים שעשה בשנה קודמת, למרות שכבר התוודה עליהם בשנה שעברה. לדוגמה: אדם שתה מים בלי ברכה, וביום כיפור התוודה על כך: "ריבונו של עולם, ביום פלוני שתיתי מים בלי ברכה, ואני חוזר בתשובה. חטאתי, עוויתי, פשעתי!" בשנה הבאה מותר לו לחזור ולומר שוב: "ריבונו של עולם, שתיתי מים בלא ברכה לפני שנה, ואני מתוודה על כך".
אכן זו מחלוקת בגמרא (יומא פ"ו ע"ב). לדעת ת"ק, אל לו לאדם להתודות על חטאים שהתוודה עליהם ביום כיפור שעבר, משום שיש בזה "ככלב שב על קיאו"; אך דעת ר"א בן יעקב – "כל שכן שהוא משובח, שנאמר: 'כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד'". הרמב"ם (שם) והשו"ע (סי' תר"ז סעי' ד') פסקו כדעת ר"א בן יעקב.
רבינו סעדיה גאון היה לוחם חריף נגד הקראים (מה שנקרא בדור שלנו "רפורמים" או "קונסרבטיבים"). הקראים רדפו אותו עד חורמה, והוא נאלץ לברוח ממקום למקום. פעם אחת הוא ברח ונכנס לבית של יהודי. אותו יהודי לא זיהה את רבינו סעדיה, אך בכל זאת נהג בו כבוד, האכיל והשקה אותו וטיפל בו כראוי.
הקראים שמעו שהוא נמצא באותו אזור, והתחילו לחפש אחריו. קם רבינו סעדיה גאון והודה לבעל הבית, והלך. כשהגיעו הקראים לאותו בית, שאלו את בעל הבית אם רבינו סעדיה גאון היה בביתו, ותיארו בפניו את מראהו. משהבין אותו בעל הבית שהאורח שהיה אצלו הוא רבי סעדיה גאון, מיד רדף אחריו. כשראה אותו מרחוק, צעק לו: "רבינו סעדיה, המתן רגע!" כשהגיע אליו בעל הבית התנפל עליו, נישק לו את רגליו, וביקש ממנו מחילה וסליחה. אמר לו רבי סעדיה: "על מה אמחול לך? על מה אסלח לך? הרי האכלת והשקית אותי, השכבת אותי במיטה נקיה!" אמר לו בעל הבית: "אכן, אך לא ידעתי שאתה רבינו סעדיה גאון, לוּ הייתי יודע, הייתי עושה לך כבוד גדול הרבה יותר!"
ישב רבינו סעדיה גאון על הרצפה והתחיל לבכות. אמר לו: "מה אתה בוכה?" אמר לו: "כשם שאתה שלא ידעת את ערכי, ועכשיו כשאתה יודע אתה מצטער – כך אני, שבכל יום ויום אני מכיר בפועלו של הקב"ה יותר מאשר ביום האתמול, כיצד לא אבכה?"
ממעשה זה רואים שרבינו סעדיה גאון פוסק כמו ה'מאן דאמר' שמותר להתוודות גם על חטאים שהתוודה עליהם בשנה שעברה.
אך דעת החולקים שסוברים שבוידוי על חטאי השנים שעברו יש בזה משום כלב השב על קיאו, סוברים שכיון שה' כבר מחל לאדם בשנה שעברה, אין לחזור ולהתודות על אותם העוונות. אמר פעם חכם אחד: אם האדם מתוודה על העוונות של לפני ראש השנה שעברה, משמע שחושב שהשנה הוא צדיק ואין לו שום עוונות, ולא נותר לו אלא לחפש את העוונות של השנים שעברו…
גאון עוזנו ותפארתנו הבא"ח ע"ה בדרשותיו (אבן שלמה על הפסוק בשיר השירים פרק ז' פסוק א') מתייחס לפסוק: "שובי שובי השולמית, שובי שובי ונחזה בך". יש לשאול: למה כתוב ארבע פעמים "שובי"? פירש הבן איש חי בפירושו הראשון, שארבע הפעמים הן כנגד ארבעת חילוקי כפרה (ועיין יומא דף פ"ו ע"א בדברי רבי מתיא בן חרש על עשה, לא תעשה, לאו עם כרת ומיתה, וחילול השם, עיי"ש). פירוש נוסף הביא, וזו לשונו: "יען כי בתוספת ימיו בשנה זו מוכרח שנוסף לו ידיעה בגדלותו יתברך יותר ויותר, ואם כן לפי הכרתו עתה לא תספיק לו התשובה שעשה עליהם ביום הכיפורים שעבר".
במשך השנה כולה אדם מכיר יותר את בוראו ביחס לשנה שעברה. במשך השנה אדם מבין יותר ויותר את חומרת העוון שעשה. לכן הווידוי של השנה לא דומה לווידוי של השנה שעברה.
על פי זה ביאר הבא"ח שם את הפסוק (תהלים נ"א, ה'): "כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד". לכאורה יש לשאול: מדוע נכתב הפסוק בלשון עתיד, "אדע"? היה צריך להיות "ידעתי". אלא כל שנה אני מגיע להכרת חטא יותר גדולה משנה שעברה, "שתמיד מתחדש אצלי ידיעה בערך שלהם, כי כל מה שאני מכיר גדולתו יתברך יותר בה אני אדע פשעי ומשקלם עד כמה הם מגיעים, ומה שערכתי ושקלתי אתמול יהיה נחשב אצלי בסוג טעות, כי עתה אני שוקל ומעריך אותם ערך חדש כדי ההכרה וההבנה החדשה שנודעה לי בגדלותו יתברך שמו וכו'".
אמירת הוידוי בקול או בלחש
אומרים חז"ל (עיין אבות פ"ה מ"ה, יומא כ"א ע"א), שבבית המקדש היו עומדים ביום הכיפורים צפופים, ומשתחוים מרווחים, ולכל אחד היו לו ארבע אמות. לכאורה אפשר לשאול: כיון שהמקום יכול להתרחב ארבע אמות, למה היו עומדים צפופים? אמר פעם אחד מחכמי המוסר, שרק כאשר עומדים צפופים – דהיינו כשהאדם עומד מחובק עם חבירו, אזי יכול המקום להתרחב אחר כך כדי ארבע אמות לכל אחד; אבל אם כבר כשהאדם עומד הוא רוצה ארבע אמות פרטיות, נבדלות מחבירו, הרי כבר לא קיימת הזכות לעמוד מרווחים.
הטעם שהיו משתחוים רווחים הוא כדי שאדם לא ישמע את הווידוי הפרטי של חבירו. מכאן שהוידוי צריך להאמר בלחש, כך שחבירו שעומד לידו לא ישמע אותו. אבל הווידוי שאומרים לפי אלפ"א בית"א, או הווידוי המודפס בסידורים יכול האדם לומר אותו בקול.
הוידוי נאמר בפה, והפה הוא הקולמוס של הלב. ואף שהקב"ה ודאי לא צריך את אמירת הווידוי שלנו בפה, שהרי הוא יודע את המחשבות שלנו, מ"מ הקב"ה רוצה שנבטא את הווידוי בפועל, בדיבור ובמעשה יותר, למען נחדל מעושק.
כח לימוד מוסר בכלל ובעשרת ימי תשובה בפרט
הרב בעל הבן איש חי כותב, ששבעת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים באים לתקן יום כנגד אותו יום של כל השנה. שבת שובה באה לתקן את כל שבתות השנה. לכן צריך האדם לנצל את היום הזה ללמוד הלכות, ללמוד דינים, ללמוד מוסר, ולעשות חשבון נפש עם עצמו.
כשלומד האדם מוסר, עליו להתבונן במעשיו שלו; וגם כאשר מוסר שיעור מוסר – אל יחשוב שכל דבריו הם כלפי האחרים, אלא יכוון את דבריו גם כלפי עצמו.
חז"ל מביאים ביטוי של חוסר מוסריות, שכאשר היה אומר אדם לחבירו: "טול קיסם מבין שיניך!", היה חבירו עונה לו: "טול קורה מבין עיניך!" למד מכך הרב רבי יחזקאל הכהן, רבה של רחובות, שעל האדם להכליל את עצמו בדברי המוסר. זה נרמז בפסוק (איכה ג', מ'): "נחפשה דרכינו ונחקורה", כלומר: אם נכליל את עצמינו בדברי המוסר אזי "ונח-קורה" – לא יהיה מקום לטענה של "טול קורה מבין עיניך".
זכורני פעם שדרשתי בבית הכנסת בליל שבת ודיברתי דברי מוסר. היה שם יהודי נכבד, שכאשר סיימתי את הדרשה, אמר לי: אדוני הרב, אין לך דרך ארץ! אני בא פעם בשנה להתפלל, למה אני צריך לשמוע ממך דברי מוסר? אמרתי לו: כשאני אומר דברי מוסר, אני מתכוון גם על עצמי וגם עליך!
ואכן, על האדם לידע שקודם כל (ב"מ ק"ז ע"ב, ב"ב ס' ע"ב) "קשוט עצמך" ואחר כך "קשוט אחרים".
אומר הרב חיד"א, שאדם אשר לא ביקש מחילה מחבירו, אזי גם עבירות שבין אדם למקום לא נמחלות לו. אבל אנו לא סוברים כן; אלא אף אם אדם לא ביקש מחבירו, ולמרות שהעבירות שבינו לחבירו לא נמחלו לו – בכל זאת העוונות שבין אדם למקום, שעליהם חזר בתשובה, נמחלים.
בימים האלה יש הזדמנות גדולה. עתה הקב"ה נמצא פה קדוש בקרבנו. זו ההזדמנות שלנו לחזור בתשובה, לקבל על עצמנו משהו טוב. אדם שלומד שעה ביום – יוסיף מעט על הזמן.
חייב אדם ללמוד הלכות, כדי שידע איך לנהוג. אם אדם אינו לומד הלכות שבת כהלכתן ודאי שייכשל; אבל אם הוא לומד אותן, נברא מלאך של שבת השומר על האדם. האור החיים הקדוש כתב שישנם שני סוגי מלאכים: יש מלאכים המלווים את האדם, כגון בערב שבת, אשר להם הוא אומר: "שלום עליכם"; אך יש מלאכים שנבראים מכח המצוות שעושה האדם, ואלו הם המלאכים של: "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך" (תהלים צ"א, י"א. ועיין רמב"ם הל' מזוזה פ"ו הי"ג).
אומר הזוהר הקדוש (שמות ק"ו ע"ב) על הפסוק (ישעיהו נ"ז, י"ח): "ואשלם ניחומים לו ולאבליו", ששני מלאכים מלווים את האדם יום יום. כאשר עושה האדם מצוה הם שמחים, וכאשר עושה עבירה הם בורחים ממנו ומתאבלים עליו; אך אם חוזר בתשובה המלאכים חוזרים, וזהו: "ואשלם ניחומים לו ולאבליו".
על האדם לדעת כי כל אדם ואדם מישראל משכן לשכינה. כפי שלמדו המפרשים (עיין לאלשיך תרומה) מהפסוק (שמות כ"ה, ח'): "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – השכינה שוכנת בקרבו של האדם. כאשר הוא עושה עבירה השכינה מסתלקת ממנו, וכאשר ישים האדם אל ליבו שכתוצאה ממעשיו הרעים השכינה מסתלקת ממנו – בודאי הוא יחזור בתשובה.
בגלל אבות תושיע בנים
מורי ורבותי! עלינו לדעת שעכשיו העת; יש לנו זכות של אברהם, זכות של יצחק גבורה, זכות של יעקב, יש לנו זכות של רבקה ולאה הקבורים פה, וזכות שרה אמנו, ושרה אמנו הרי יודעת בדיוק את מצבו של עם ישראל, שהרי היא אמרה (בראשית כ"א, י'): "כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק", כלומר שאי אפשר לזווג את ישמעאל – אשר הוא פרא אדם – עִם ישראל, אלא (שם, י"ג, ט"ו): "כי את כל הארץ… לך אתננה ולזרעך עד עולם". כלומר הקב"ה נתן לנו את הזכות על ארץ ישראל.
אנו בנים לקב"ה! אויבים ושונאים יש הרבה, ואנחנו רוצים לבקש מהקב"ה שישמיד וידבר אויבינו תחתינו ולא יעשו ידיהם תושיה, ויקויים בהם "חרבם תבא בלבם וקשתותם תשברנה", ועם ישראל ישב בארצו שקט ושאנן ואין מחריד. יה"ר שהקב"ה יפתח לבנו בתורתו אהבתו ויראתו, ובזכות לימוד התורה יקויים בנו: 'ואני זאת בריתי – ובא לציון גואל' במהרה בימינו אמן.
מעלת התשובה אחר התחזקות בדרך תורה
ב"ה, ר"ח אלול תש"ן
לכבוד
ראשי עם קודש, הרה"ג, רבנן ותלמידהון
שומרי משמרת הקודש, ראשי הקהילות
קהל קודש די בכל אתר ואתר.
שאו ברכה ושלום מירושלים עיה"ק, ת"ו.
"וכשם ששוקלין זכיות אדם ועוונותיו בשעת מיתתו כך בכל שנה ושנה שוקלין עונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכיותיו ביו"ט של ר"ה. מי שנמצא צדיק נחתם לחיים. ומי שנמצא רשע נחתם למיתה והבינוני תולין אותו עד יום הכיפורים. אם עשה תשובה נחתם לחיים ואם לאו נחתם למיתה".
"אע"פ שתקיעת שופר בר"ה גזירת הכתוב רמז יש בו כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם, והטיבו דרכיכם ומעלליכם, ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה… ומפני ענין זה נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק במצוות מראש השנה ועד יו"כ, יתר מכל השנה". עכ"ל הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ג ה"ג וה"ד).
ר"ה, יוה"כ והימים שביניהם, נקראים עשרת ימי תשובה. ימים גדולים ונוראים הם, ימים שעליהם נאמר (ישעיה נ"ה, ו'): "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב". ואמרו חז"ל (ר"ה י"ח ע"א): "אמר רבה בר אבהו: אלו עשרה ימים שבין ר"ה ליוה"כ".
וכלשון הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ב הלכה ו'): "אע"פ שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה הימים שבין ר"ה ליוה"כ היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד, שנאמר: 'דרשו ה' בהמצאו'".
חסד עשה הקב"ה עִם עַם ישראל שנתן לנו ימים אלו, וכמו שאמרו חז"ל (ראה תד"א זוטא כ"ב) שימים אלו נתנו בזכות עשרה נסיונות שנתנסה אברהם אבינו ע"ה. ולא זו בלבד, אלא הקב"ה בימים אלו קרוב אל כל יחיד ויחיד – "בהיותו קרוב", ואוי לו לאדם שהקב"ה יורד משמי השמים העליונים, ומניח את צבא השמים ומלאכיו, ובא אלינו ונמצא אתנו, ואנו שלוים, שקטים ונשארים אדישים. הרי היינו צריכים לפחוד ולרעוד מהדרת גאונו, היינו צריכים להרגיש את הפחד והאימה, ומי שלא מרגיש זאת בימים הללו, עליו לבדוק בעצמו מדוע ולמה.
אמנם אנו בטוחים ברוב חסדיו, "ובחסדי אבות ראשונים אנו בטוחים", שהקב"ה יכתבנו לחיים טובים ולשלום. אך אנו מצדנו צריכים לעשות הכנות גדולות כדי שנהיה ראויים לכך. שלושים יום לפני ר"ה, החל מר"ח אלול צריך האדם לתת דין וחשבון לעצמו, להיות בבחינת מרי דחושבנא, כלשון החיד"א בספרו מורה באצבע (אות רמ"ג), וז"ל: "חודש אלול זמן תשובה לכל הוא בחודש המקודש ויזהר לפשפש במעשיו. טוב וישר שבכל לילה קודם שישן טרם אמירת וידוי, יפשפש ויחפש דרכיו ובמעשיו באותו יום ויתודה וישוב. וכן יעשה מר"ח אלול עד יוה"כ, והיה צריך לעשות כן כל ימיו בכל לילה ולילה, כמעשה צדיקים קראו בשמותם מארי דחושבנא, לפחות יעשה כן בארבעים יום הנוראים הללו", עכ"ל. ולפיכך מרבים בסליחות ותפילות ותחנונים ולימוד בספרי מוסר להכניע את הלב הערל.
ביום ר"ה יום שכל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, אנו מתפללים ותוקעים בשופר כדי להזכיר את זכותו של אברהם אבינו ע"ה, שעקד את בנו, וזכותו של יצחק אבינו ע"ה, שנעקד על גבי המזבח בשמחה ובששון, וכלשון חז"ל (ר"ה ט"ז ע"א): "אמר ר' אבהו: למה תוקעים בשופר של איל? אמר הקב"ה: תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני", עכ"ל. היינו שאנו באים באימה ובהכנעה לפני בורא עולם, ועוקדים עצמנו לפניו ותוקעים בשופר לעורר הלבבות, וכדברי הרמב"ם הנ"ל להתעורר מהתרדמה ולהיטיב הדרכים, ויעזוב רשע דרכו וכו'. להיות קשורים עם אבות העולם, עם ההקרבה שלהם, עם אמונתם ובטחונם בהקב"ה.
הימים שאחרי ר"ה הם ימים נשגבים, בהם אנו צריכים להוסיף תורה, מצוות ומעשים טובים, ולהרבות בצדקה יותר מכל השנה (עיין הרמב"ם הנ"ל). ואח"כ מגיעים ליום הכפורים שהוא כלשון הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ב הלכה ז'): "קץ מחילה וסליחה לישראל לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתוודות ביום הכפורים", עכ"ל.
ארבע תקופות אלו: אלול, ר"ה עשי"ת ויוה"כ אם עברו ולא עשינו מה שמוטל עלינו אז נקרא ונצעק ונאמר: "למה ה' תעמוד ברחוק" (תהלים י', א').
וכיצד חוזרים בתשובה? בתפלה אנו אומרים: "השיבנו אבינו לתורתך, וקרבנו מלכנו לעבודתך והחזירנו בתשובה שלמה לפניך". היינו, ראשית צריכים ללמוד תורה, לקיים מצוות, ורק אח"כ יש לנו זכות לבקש והחזירנו בתשובה שלמה. אם אדם לא לומד תורה הוא אינו יודע מהי מצוה ומהי עבירה, הוא יכול לחשוב עצמו לצדיק גמור למרות העבירות שהוא עושה. דבר נוסף, גוף האדם הוא גשמי ואם יכנסו בו ד"ת הם יטהרו ויזקקו אותו. ע"י קיום מצוות האדם בורא לעצמו מלאכים מליצי יושר עבורו. ואז אם יפתח בתשובה כחודו של מחט, הקב"ה יפתח לו שמים לקבל את תשובתו כפתחו של אולם.
אחי ורעי, שנה זו שעברה עלינו היתה שנה מיוחדת ונפלאה, דלתות שערי רוסיה ואתיופיה נפתחו, "ובאו האובדים מארץ אשור". עם ישראל היו שם מושפלים ללא תורה וללא מצוות ונתקיים בהם: "לשכחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". ועתה לבשו עור וגידים, בשר ועצמות, וחוזרים הם לעם ישראל לקיים תורה ומצוות, עלינו לקבלם באהבה ואחוה, לעזור ולסייע להם ברוחניות וגשמיות.
אולם אנו צריכים לעשות חשבון הנפש גם לעצמנו. היכן קביעת עיתים לתורה שלנו, כל אחד ואחד יעשה חשבון לעצמו כמה שעות הוא מקדיש לענין הגשמי שהוא עובר ובטל, וכמה זמן הוא מקדיש לתורה שהיא ענין נצחי "כי הוא חייך ואורך ימיך" (דברים ל', כ').
מכאן הקריאה לכל רבני ישראל ולעסקנים שיארגנו שיעורי תורה לנוער ולמבוגרים בימי חול ובשבתות, וכן בכל יום אחרי התפילה לפני "תנא דבי אליהו" או אחרי "עלינו". ללמוד לפחות שתי הלכות בכל יום, וכבר מובטח לנו ע"י אליהו הנביא שזה מביא לחיי עולם הבא. הצעתי זאת מאז לכמה ק"ק וב"ה עושים זאת וממשיכים בזה, יבורכו מפי עליון. במקומות שטרם התחילו בכך, יתחילו מעתה, ותחזקנה ידי המארגנים לזה, ויראו ברכה במעשיהם.
יעשה האדם חשבון הנפש לעצמו כמה זמן הוא משקיע לחינוך בניו ובנותיו, שילכו בדרך ישראל סבא, בדרך היהדות, להזהר להכניסם רק לבתי ספר יהודיים המלמדים אותם תורה ומצוות בדרך אבותינו הקדושים והטהורים ולא יעשה חשבון לכסף, אחרת ח"ו נהיה מן הצועקים ולא נענים. אם ילמד הילד בחברה מעורבת יש חשש גדול שהנער יטמע בתוכם, ויקח אשה מבנות הכנעני, וההתבוללות – אשר היא מכה שלא כתובה בתורה (מכת מוות רוחני לעם ישראל, ואשר דומה היא לשואה האיומה) – תמשיך להפיל חללים בעם. הדרך היחידה למנוע זאת היא רק ע"י חינוך יהודי אמיתי ושורשי, אם לא כן, נהיה מן הצועקים ולא נענים.
הקשר עם הארץ – יש לשאוף לעלות לארץ, לחונן עפרה ולבנותה עיר על תילה, ליהנות מיופיה וטובה, כמו שאנו אומרים בברכה מעין שלוש: "לאכול מפריה ולשבוע מטובה", להעלות ולהתעלות בה מבחינה גשמית ורוחנית.
עלינו להזהר להתרחק מכל מיני זרמים חדשים ביהדות, אשר חדשים מקרוב באו ורוצים לעקור הכל ולעשות ככל העולה על רוחם, מפני שאינם מאמינים שהתורה היא מן השמים ולא תשתנה, לא מאמינים שבטרם בריאת העולם, הקב"ה הסתכל בתורה ועל פיה ברא את העולם (זוהר ח"ב שמות, תרומה קס"א ע"א), והעולם לא מתקיים אלא בלימוד תורה אמיתית ולשמה. חייבים אנו להאמין שאת התורה ומצוותיה יש חובה ללמוד וללמד, לשמור ולעשות, בכל עת ובכל זמן ובכל התקופות. כי ידע הקב"ה על מציאות ימינו, וכל השינויים הטכנולוגים שעתידים להתחדש אנו צריכים להתאימם לתורה, ולא ח"ו להתאים את התורה להם, עלינו להאמין שהקב"ה מסר תורה למשה רבינו בסיני, והוא מסרה ליהושע עד ימינו אנו.
שמירת שבת כהלכתה – רבים הם החושבים שאם לא יעבדו בשבת לא תהיה להם פרנסה, או לא ירויחו מספיק. עליהם לדעת כי היא מקור הברכה, כל מי ששומר שבת מתקדש ומטהר, והמלאכה נעשית ביום חול מאליה בסיעתא דשמיא, "ששת ימים תעשה מלאכה" – תיעשה מאליה. להקדיש את יום השבת לאכילה ושתיה, ללמוד תורה, לזמירות שבת, ובעיקר לחינוך הילדים, ללמד אותם תורה ופרשת השבוע, בבחינת: "בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך" (תהלים קכ"ח, ג').
יהי רצון שנזכה לשוב אל ה' אלוקינו בתשובה שלימה. נתחזק בתורה ויראת שמים ונזכה לשנת אושר, עושר ובריאות. שנת ברכה רווחה והצלחה ופרנסה טובה. שנה שהקב"ה ימלא בה משאלות לבנו לטובה ולברכה, לששון ולשמחה, לישועה ולנחמה. שנה שיתקיים בה "נתת שמחה בלבי", נתברך בכך מידי דמיטב, בבני חיי ומזוני רויחי ובריאות מעליא, ויקוים בנו "תנשא ותראה מלכותו". תהא שנה זו שנת גאולה שלימה ונזכה לביאת הגואל ולבנין אריאל, בעגלא ובזמן קריב, אכי"ר.
שנה טובה, כתיבה וחתימה טובה ותזכו לשנים רבות נעימות וטובות.
מרדכי אליהו
ראשון לציון הרב הראשי לישראל
הכרת עצמיותו בוידוי
הנביא (הושע י"ד, א') אומר: "שובה ישראל עד ה' אלוקיך כי כשלת בעוונך".
על האדם לשאול את עצמו: האם הינו שומע את קול ה' הקורא אליו "שובה"? האם הוא מאזין לקריאת ה': "שובו אלי"? אם האדם אינו מתעורר, איננו שומע את הקריאה, הסיבה היא משום: "כי כשלת בעוונך". מפאת חטאיו נוצר מסך העוטף את האדם ומבדילו מה'. על האדם להתנער ממנו ולהתעורר בתשובה.
עוד על האדם לדעת (שם, שם, ג'): "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'". הקב"ה אינו דורש מהאדם קרבנות, מעשים וכדו', אלא רק "דברים", אמירת (עיין רמב"ם הל' תשובה א' א'): "חטאתי, עוויתי, פשעתי". עליו לפרט את חטאיו, כמו שכתוב (שם, שם ג'): "ונשלמה פרים שפתינו" – לא פרים ולא קרבנות, אלא: "שפתינו" – בדיבור מקבל הקב"ה את תשובתו.
תפלה לעני כי יעטוף
אנחנו מתחילים את הסליחות בפיוט: "שבט יהודה בדוחק ובצער הישאג אריה ביער, מקוים ישועתך אבות ובנים העניים והאביונים". נשים לב שאנו קרויים בפיוט זה עניים ואביונים.
גם בפיוט "שמע קולי אשר ישמע בקולות" הנאמר בתפילת ראש השנה אנו אומרים: "ענה עני שפל כל השפלים". שוב אנו מזכירים את העוני שלנו.
עוד אומרים אנו בתפילות ראש השנה ויום הכיפורים: "אבא כעני שואל על פתח".
ביאור העניין. הנה בתהלים (צ', א') נאמר: "תפילה למשה איש האלקים". משה רבנו עמד בתפילה על עם ישראל מר"ח אלול, כדי שה' יכפר על חטא העגל, ומשום כך נהגו הספרדים לומר סליחות בחודש אלול, והאשכנזים נהגו לתקוע בשופר בחודש זה. ה' נענה לתפילתו של משה ואמר: "סלחתי כדברך" (במדבר י"ד, כ'). תפילה זו מלוה אותנו גם בימים אלו, ואנו מתפללים שה' יצרף את תפלותינו לתפילתו של משה רבנו, ויענה גם לנו כאשר ענה למשה: "סלחתי כדברך".
בפרק אחר בתהלים (י"ז, א') נאמר: "תפלה לדוד, שמעה ה' צדק הקשיבה רינתי, האזינה תפילתי בלא שפתי מרמה". ובפרק נוסף (פ"ו, א') נאמר: "תפלה לדוד, הטה ה' אזנך ענני כי עני ואביון אני". פסוק זה צריך ביאור: וכי דוד המלך עני היה? הלא השאיר אחריו רכוש רב לשלמה המלך כדי שיבנה בו את בית המקדש! אלא דוד מבקש שתתקבל תפילתו: "הקשיבה רינתי, האזינה תפלתי"; אך אם מסיבה כלשהי לא תתקבל תפילתו, הרי "עני ואביון אני". זהו שאומר דוד במזמור אחר (תהלים ק"ב, א'): "תפלה לעני כי יעטוף, ולפני ה' ישפוך שיחו".
את הפסוק "תפלה לעני כי יעטף" ביאר הזוהר הקדוש (ראה בראשית וישלח דף קס"ח ע"ב. במדבר, בלק דף קצ"ה ע"א), שיש הבדל בין תפלת העשיר לתפילת העני. העשיר מתפלל לתוספת ממון; אך פעמים שתפילה זו נעצרת, משום שהיא מעוררת את השאלה: האם באמת מגיע לאיש זה שתתמלא בקשתו? אבל העני אשר מבקש בתפילתו כדי צרכו, בגד ללבוש ולחם לאכול, ודאי שתפלתו מתקבלת. וכאשר תפלה זו עולה לשמים, הרי היא עוטפת את תפילת העשיר ומעלה אותה ביחד איתו לשמים, זהו שנאמר: "תפלה לעני כי יעטף".
לאור זה מתבאר הפסוק (תהלים ק"ב, י"ח): "פנה אל תפלת הערער, ולא בזה את תפלתם". לכאורה יש בפסוק זה כפל לשון: אם ה' פנה אל תפילת הערער – הרי שהוא לא בזה את תפילתו! אלא כאשר הקב"ה מקבל את תפילת הערער, העני, אזי לא בזה גם את תפילתם של העשירים.
לכך אנו מזכירים בתפילה ובסליחות את עניינו. אנו אומרים: "לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים" (דניאל ט', ז'). כשם שהעני דופק על הדלת ומבקש צדקה, ובעל הבית נותן לו כפי שציווה הקב"ה (דברים ט"ו, י'): "נתון תתן לו" – כך אנו באים בימים אלו שלפני יום הכיפורים כעני בפתח, ואומרים לקב"ה: ריבונו של עולם, ראה בדוחק השעה!
לצערנו, רואים אנו כיום כי צדו צעדינו ללכת ברחובותינו, ובקושי אנו יכולים לבוא ולהתפלל היום על קברי האבות. ממשיכים להצר את צעדיהם של עם ישראל.
אשרי היהודים אשר גרים בחברון ומשמשים כשליחים של כלל עם ישראל. הקב"ה ישמור צאתם ובואם מעתה ועד עולם וירחיב את גבולם. אשרי בני הישיבה הנמצאים בקבר יוסף.
חברון ושכם שייכים לעם ישראל, שכן הם נקנו בכסף מלא. גם מקום המקדש, מקום שהשכינה לא זזה משם, גם הוא נקנה מכספי כלל עם ישראל. וכל ארץ ישראל שייכת לקב"ה, והקב"ה נתנה לנו.
אנו אומרים בפתח אליהו: "עלאין שמעו, אינון דמיכין דחברון ורעיא מהימנא, אתערו משנתכון, הקיצו ורננו שכני עפר". אבות העולם! אמהות העולם! קומו וראו מה שעושים לעם ישראל בארץ ישראל! רעיא מהימנא! משה רבנו! אשר עמדת בתפילה בימים האלו, המשך לעמוד בתפלה יחד עם אבותינו הקדושים! הקיצו ורננו להקים שכינתא מגלותא! שלא נישאר אנחנו בגלות, לא גלות בארצנו ולא בגלות במקומות אחרים.
אנחנו רוצים לשמוע: "פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי, שראשי נמלא טל" (שהש"ר ה', ב'). השכינה נמצאת יחד עם עם ישראל בגלות, וכלשון הפסוק (תהלים צ"א, כ"ו): "עמו אנוכי בצרה". ריבונו של עולם, אנחנו רוצים להקים שכינתא מעפרא, אנחנו רוצים ש"קם רעיא מהימנא ואבהן קדישין עמיה", שיעמדו בתפלה לפני בורא עולם, שיסיר מאתנו כל מיני מחלות, כל מיני תאונות, כל מיני מלחמות, כל מיני לחצים של עשיו וישמעאל.
"כי הייתי לישראל לאב" (ירמיה ל"א, ו'). אנו מתפללים לקב"ה כבן שפונה לאביו, כעני שעומד בפתח: רבונו של עולם, אנחנו בניך, בני רחומיך, בני אברהם אוהבך. אותה בקשה שביקש משה רבנו שתאמר: "סלחתי כדברך", ולאחריה נבנה המשכן ושרתה השכינה בישראל – גם אנחנו רוצים לשמוע "סלחתי כדברך", כי אתה סלחן לישראל ומוחלן לשבטי ישורון.
ויהי רצון לפני אבינו שבשמים שיהיו ימים אלו סוף וקץ לכל צרותינו, תחילה וראש לפדיון נפשנו. נזכה לשנה טובה, שנת גאולה וישועה, שנה שנראה עין בעין בשוב ה' ציון. שנה שאויבינו ילבשו בושת, ועלינו תרחם. שנה שהקב"ה יַדְבר אויבינו תחתנו, שנה שהקב"ה יעזור וחרבם תבוא בלבם וקשתותם תישברנה (תהלים ל"ז, ט"ו), ועינינו יראו וישמחו, ונזכה לראות בביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן.
שערי תשובה לא ננעלו
כותב הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ב הלכה ו'): אע"פ שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה הימים שבין ר"ה ויוה"כ היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד, שנאמר: דרשו ה' בהמצאו.
אח"כ ממשיך הרמב"ם (בהלכה ז') ואומר: יום כיפורים הוא זמן תשובה לכל, ליחיד ולרבים והוא קץ מחילה וסליחה לישראל, לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתוודות ביום הכיפורים.
לדברי הרמב"ן (דברים ל', י"א), התשובה היא מצות עשה: "ושבת עד ה' אלקיך". ברור שכל השנה צריך אדם לחזור בתשובה, והתשובה מתקבלת; אבל בכל השנה יש בדרכה קשיים רבים, וצריך להרבות בתפילה, זעקה, צעקה ובכיה כדי שהתשובה תתקבל.
אולם בעשרת הימים שבין ר"ה לכיפור אומר הקב"ה: אני בא אליך! אין צורך לפרוץ דלתות או לשבור מנעולים כדי להיכנס ולהתודות. "בהמצאו" – הקב"ה קרוב אלינו, רק תתודה, "בפיך ובלבבך לעשותו" – והתשובה מיד תתקבל. אין מקטרגים ומשטינים המעכבים את התשובה.
אין צורך שהקב"ה יחתור חתירה מתחת כסא הכבוד כדי לקבל את התשובה, כפי שעשה למנשה מלך ישראל. מנשה הרבה להרשיע, והמלאכים קטרגו עליו ומנעו את תשובתו מלעלות לשמים, עד שהקב"ה פרץ לו דרך מיוחדת.
בעשרת ימי תשובה אין שום מניעה: חזור – ותתקבל התשובה. אל יאמר אדם: "יש לי זמן", שלא יהיה כאותו תייר המתואר במדרש: תייר שהיה מהלך בדרך וחשכה לו, בא לו אצל הבורגן, א"ל הבורגני: היכנס לך לבורגן מפני חיה רעה ומפני הליסטים. א"ל: אין דרכו של תייר ליכנס לבורגן. כיון שהלך בא עליו אישון לילה ואפלה, חזר ובא אצל הבורגני והיה צועק ומבקש שיפתח לו. א"ל הבורגני: אין דרכו של בורגני לפתוח בלילה ולקבל אדם בשעה זו. אני ביקשתי להכניסך ולא רצית; עכשיו איני יכול לפתוח לך. כך אמר הקב"ה לישראל (ירמיה ג' י"ד): "שובו בנים שובבים", "דרשו ה' בהמצאו" (ישעיה נ"ה, ו') – ולא היה מבקש אחד מהם לשוב; כיון שנמסרו למלכויות שנמשלו לחיות התחילו צועקים (תהלים י', א'): "למה ה' תעמוד ברחוק". עכשיו ה' לא רחוק ממך, כי אם קרוב אליך.
ביום הכיפורים חייב אדם לחזור בתשובה וחייב להתודות, כלשון הרמב"ם: זהו יום "קץ מחילה וסליחה". אחרי כיפור ננעלות הדלתות, ננעלים השערים. ייתכן שיהיו גם עם מנעול ובריח, ואז בשביל לחזור בתשובה יצטרך האדם לשבור את כל המעכבים, ומי יודע אם יצליח לחזור בתשובה שלימה.
על כן בשבת "שובה" על האדם לחשוב ולהרהר על כל שבתות השנה שעברו. ואעפ"י שייזכר במעשים לא טובים ויצטער – מותר לו בשבת זו; אחרת ירחק ממנו הדרך לתשובה ביום הכיפורים.
אנו מתוודים במנחה של ערב יום הכיפורים, בערבית של ליל הכיפורים, בשחרית, במוסף, במנחה ובנעילה כמה וכמה פעמים. אולי נצליח להתוודות בפה ובלב. אבל מאחר שדלתי שמים פתוחים, עלינו לבטוח בה' שאמר "שובו אלי ואשובה אליכם", ונסלח לכל עדת ישראל.
יהי רצון שנזכה לחתימה טובה בגשמיות וברוחניות ולשנת גאולה, אכי"ר.
"קחו עמכם דברים"
הגמרא במסכת יומא (דף פ"ו ע"א) הביאה ארבעה חילוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש:
א. עבר על עשה ושב – אינו זז משם עד שמוחלין, שנאמר (ירמיה ג', כ"ב): "שובו בנים שובבים".
ב. עבר על לא תעשה ועשה תשובה – תשובה תולה, ויום הכיפורים מכפר, שנאמר (ויקרא ט"ז, ל'): "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם".
ג. עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה – תשובה ויום הכיפורים תולין, וייסורין ממרקין, שנאמר (תהילים פ"ט, ל"ג): "ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם".
ד. אבל מי שיש חילול השם בידו – אין כוח בתשובה לתלות, ולא ביום הכיפורים לכפר, ולא בייסורין למרק, אלא כולן תולין ומיתה מכפרת, שנאמר (ישעיה כ', י"ד): "ונגלה באזני ה' צב-אות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון".
כל המפרשים מקשים: הרי חז"ל לימדונו (עיין יומא שם) כי גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, והתורה הרי אמרה (ויקרא שם) במפורש: "כי ביום הזה יכפר עליכם". ומדוע לא יכפרו התשובה ויום הכיפורים על כל מדרגות החוטאים?
הסבירו המפרשים, שארבעת חילוקי הכפרה הם לשבים מיראה, אבל לשבים מאהבה – יום הכיפורים מכפר על כל עוונותיהם.
ועוד יותר מזה כותב רבינו יונה בשערי תשובה (שער רביעי, אות ט"ז), על מי שיש בידו עוון חילול השם: "עוד תמצא לו כפרה בהגיונו תמיד בתורה ויגיעתו בה, כאשר אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ראש השנה י"ח ע"א): 'אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה' – בזבח אין מתכפר, אבל מתכפר בדברי תורה. ואף על פי שהיה עוון בית עלי גדול מחילול מצוות הקדשים וכו', הנה כי התורה רפואה לכל מכה נחלה מאוד" (וראה עוד בשער ראשון אות מ"ז, שכתב שם על קידוש השם בכפרה).
הגמרא (ראש השנה דף י"ח ע"א) מספרת על משפחה אחת שהיתה בירושלים שהיו בניה מתין בני שמונה עשרה שנה. באו והודיעו את רבן יוחנן בן זכאי. אמר להם: שמא ממשפחת בית עלי אתם? לכו ועִסקו בתורה וחיו. הלכו ועַסקו בתורה וחיו, והיו קוראים אותם "משפחת רבן יוחנן" על שמו.
מכאן אמר רבינו יונה, שאפילו עבר אדם על כל העבירות שבתורה – אם יעסוק בתורה יכופר לו. הרי שגדול כוחה של התשובה עם לימוד התורה, שהם מכפרים גם על העבירות החמורות ביותר. לכך רמז הושע בנבואתו (הושע י"ב, ב'-ג'): "'שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעונך, קחו עמכם דברים ושובו אל ה'". אומר הקב"ה לעם ישראל: "שובה ישראל עד ה' א-לוהיך" אם כשלת בעוונך; ואם עברת על עבירות חמורות, כריתות ומיתות בית דין וחילול השם – "קחו עמכם דברים ושובו אל השם", עסקו בדברי תורה ובתשובה ותקובל תשובתכם ברצון. ואם יאמר לכם המקטרג והיצר, המבקש להניא אתכם מן התשובה, שלא יכופר לכם העוון עד תמותון – אִמרו לו (הושע י"ב, ג'): "כל תשא עון" – הקב"ה נושא את כל העוונות כולם, אם "וקח טוב", ואין טוב אלא תורה (ע"ז י"ט ע"ב), שנאמר (משלי ד', ב'): "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו". ובתורה "נשלמה פרים שפתינו". לימוד התורה בשפתינו יהיה כמו קרבנות פרים; ועוד יותר מכך, שהרי בזבח ובמנחה אינו מתכפר העוון, אבל מתכפר הוא בדברי תורה, ולכן 'שפתינו' עדיף מ'פרים'.
התשובה השלימה היא תשובה שמצורפת לה תורה. לכן אנו אומרים בתפילה: "השיבנו אבינו לתורתך, וקרבנו מלכנו לעבודתך", ומתוך כך: "והחזירנו בתשובה שלמה", תשובה המכפרת על כל העוונות.
בימים אלו, ימי התשובה, יש להרבות בתשובה ובמעשים טובים ובלימוד התורה הקדושה. בפרט בשבת תשובה צריך לדקדק, ללמוד ולקיים את הלכות השבת, כדי לתקן את כל מה שפגם חלילה בשבתות השנה. כך כתבו חכמי המקובלים (שער הכוונות צ' ע"ג, כה"ח סי' תקס"ב אות י"ד, וסי' תר"ד אות כ'), שבכל יום משבעת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים צריך לתקן את מעשי היום הזה בכל השנה כולה.
בלימוד הלכות שבת ישנה סגולה מיוחדת, שהרי אמרו חז"ל (שבת דף קי"ח ע"ב): "שומר שבת מחללו": אפילו עובד עבודה זרה – מחול לו. וכמו שכתב מרן הבית יוסף בתחילת הלכות שבת (אור"ח סי' רמ"ב), שהשומר שבת הוא מאמין בבורא עולם, מאמין בתורה ובמצוותיה, ולכן אף אם עבד עבו"ז רח"ל – אם חוזר בתשובה ולומד הלכות שבת נמחל לו, ואינו צריך לא מיתה ולא ייסורין.
ויהי רצון שנזכה לחזור בתשובה מאהבה, ואף "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר". נזכה לשנה טובה ולחתימה טובה, ולגאולה שלמה במהרה בימינו, אמן.
בגדתי בתורתך?!
בתשובות הריב"ש (שו"ת הריב"ש סי' פ"ח) נמצאת תשובה שניתן ללמוד ממנה מוסר נפלא, ונכון ללמוד אותה בעשרת ימי תשובה. שם בתשובה מתייחס הריב"ש לאדם אחד שכבר שאל בעבר את הריב"ש שאלה מסוימת, אך תשובתו של הריב"ש לא ישרה בעיניו. ועל כך השיב לו הריב"ש בשנית, והקדים לומר בלשון הזה:
"הגיעני כתבך וראיתי כי לא ישרה בעיניך תשובתי, יען כי היא נגדך, ואני בארתי לך המשנה ההיא אשר שאלת ממני לפרש אותה לך באר היטב, וכן עשיתי והארכתי בה ובכל עניניה, כלליה ופרטיה, בלשון מבואר. וכל דבריה נכוחים למבין. ואם הם כנגדך – מה אעשה לך? הלמענך תעזב ארץ ויעתק צור תורה ומשפטיה הישרים ממקומם? ואם לא ישרו בעיניך, מי יסדם ראם ויספרם הכינם וגם חקרם ויאמר לאדם? ואשר לא בחרו בם טפש כחלב לבם. וכבר אמר הנביא (הושע י"ד, י'): 'כי ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם'".
העולה מן הדברים: את מצוות התורה צריך כל אחד ואחד לקיים כפי שנצטווינו בתורה וכפי שהורו לנו חכמי ישראל ומורי ההלכה לדורותיהם. מי שמחפש תשובת הלכה שתתאים לרצונו דווקא, יתוודה בלב נשבר ונדכה: "בגדתי בתורתך", ויקבל עליו לעשות את רצונו יתעלה ויתברך, ללא כחל ושרק.
דרכיו ראיתי וארפאהו
רבי יצחק אמר: אמר הקב"ה לירמיהו: לך אמור להם לישראל עשו תשובה. בא ואמר להם לישראל. אמרו לו: רבינו ירמיהו, היאך אנחנו עושים תשובה? באילו פנים אנו באים לפני המקום? לא הכעסנו אותו? לא הקנטנו אותו? בא ירמיהו לפני הקב"ה ואמר כן (מה שישראל אמרו לו). אמר לו הקב"ה: לך אמור להם: אם אתם באים אצלי – לא אצל אביכם שבשמים אתם באים? שנאמר: "כי הייתי לישראל לאב ואפרים בכורי הוא" (ירמיה ל"א, ח').
דברי חכמים אמת ויציב. למרות שהכעסנו את הבורא, חוזרים אנו בתשובה לפניו. הוא לא נוקם ונוטר, ולא עוד אלא שהוא מבקש מאיתנו לשוב בתשובה. גם אנו אין לנו להתבייש כי אנו חוזרים לפני אבינו שבשמים. בזה ידע האדם לדחות את היצר הרע שאומר לו: מה תעזור לך התשובה אחרי כל המעשים הרעים שעשית? על האדם לענות לו: איך לא אעשה תשובה, וה' קורא לנו: "שובו בנים"? אנו בניו רחומיו, בני אברהם יצחק ויעקב; ועל כן ברחמים הוא מקבל את תשובתינו.
התשובה מגיעה מעולמות עליונים, שקודם בריאת העולם. זכינו להכיר את כוחה על יד אברהם אבינו ומשה רבינו. שהרי מעיקר הדין היו צריכים להיות יום כתיבת גזר הדין ויום חתימתו – דהיינו: ראש השנה ויום הכיפורים – ביום אחד. אלא שביקש אברהם אבינו מהקב"ה שיוכלו בניו לחזור בתשובה אחרי יום הדין, יום ראש השנה, כדי שיראו את הקלקול שנגרם על ידם, וכאשר יכירו בחטאם תהיה להם אפשרות לתקן.
בזכות עשרה נסיונות שנתנסה אברהם ועמד בהם, נענה לו הקב"ה וקבע יום נוסף, את יום הכיפורים (ראה תד"א זוטא כ"ב). יום זה – לא נקבע זמנו עד ימי משה רבינו, אחרי שעמד משה רבינו שמונים יום להתפלל על עם ישראל בעקבות חטא העגל. מי"ח בתמוז ועד לר"ח אלול, בפעם השניה שעלה משה למרום, התפלל משה שהקב"ה ימחל לישראל. בסוף אותם ימים נאמר לו: "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים", אך לא נאמרה סליחה לישראל על חטא העגל. רק אחרי ארבעים יום נוספים, שמר"ח אלול עד יום הכפורים, נאמר לו בסופם: "סלחתי כדבריך". באותו יום אמר משה רבינו: ריבונו של עולם, ישראל חטאו לפניך, ואני עמדתי שמונים יום בתפילה עד שסלחת להם. מה יהא לעתיד? אמר לו הקב"ה: יום זה יהיה עדות לישראל, שאם חוזרים בתשובה, התשובה תתקבל מיד.
ידוע מה שכתוב בזוהר הקדוש (משפטים דף ק"ו ע"ב) על הפסוק: "וילך שובב בדרך לבו", וכתיב בתריה: "דרכיו ראיתי וארפאהו ואנחהו, ואשלם ניחומים לו ולאבליו" (ישעיהו נ"ז, י"ז-י"ח). מקשה הזוהר: במי מדובר? באדם חי – הרי כתוב "וארפאהו"; באדם מת – הרי כתוב "לאבליו"? מסביר הזוהר, שהכוונה היא לשני המלאכים שנמסרים לאדם בעת הגיעו למצוות. אם אדם עושה מצוה הם שמחים בו. אם אדם עושה עבירה הם מתרחקים ממנו ומתאבלים עליו ועל מעשיו, שהרי רשע חשוב כמת. כשחוזר אדם בתשובה ה' מנחם את המלאכים, "וארפאהו". אוי לו לאדם שמרחיק מעליו את המלאכים וממית את עצמו על ידי עבירות, ואשרי מי שלא חטא; ומי שחטא וחוזר בתשובה – ה' מרפא אותו ומנחם ומחזיר את מלאכיו של האדם.
והוא מפלאי הבריאה: החוזר בתשובה – יש שנמחל לו מיד, ויש שממתינים לו עד יום הכיפורים. אם חוזר מאהבה, נהפכים העוונות למצוות. אדם צריך עזרה וסיוע מהקב"ה שלא יחטא; ואחר החטא יקדש עצמו מלמטה, בבחינת "והתקדשתם והייתם קדושים" על ידי הסיוע מלמעלה.
בימים אלו קרוב הקב"ה לכל אחד מאיתנו. על ימים אלו נאמר: "קראהו בהיותו קרוב". לפיכך בימים אלה אנו אומרים "המלך הקדוש", "המלך המשפט", כיון שהמלך נמצא איתנו. במצב זה די בהבעת רצון ע"מ שיינתן מלמעלה סיוע גדול במיוחד. אם אדם חוזר בתשובה מאהבה – לא רק שנמחלין לו עוונותיו, אלא שהם הופכים לזכויות, ומקבל הוא עליהם שכר.
בכל אחד מימי עשרת ימי תשובה אנו מתקנים יום אחר של השנה, יום לשנה. בכל יום מהימים הללו יכול האדם לתקן את כל מה שקלקל ביום המקביל לו בשנה, דהיינו: ביום א' של שבעת ימי התשובה מתקן הוא את אותו יום מקביל לו בכל השנה, וכן על זה הדרך.
בערב יום כיפור אנו מרבים באכילה ומתקנים את כל המאכלים שאכלנו שלא כדין, ע"י זה שאנו אוכלים לשם מצוה.
ביום כיפור, ביום ה' הגדול והנורא, אנו צמים, עומדים ומתפללים ומתוודים עשר פעמים בלילה וביום. זאת משום שהתנאי לקבלת התשובה הוא הווידוי. בפרט ביום זה שמיועד לתשובה, כמו שכותב הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ב ה"ז): "יום הכיפורים הוא זמן תשובה לכל ליחיד ולרבים והוא קץ מחילה וסליחה לישראל, לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתוודות ביום הכיפורים".
אם לא יחזור האדם בתשובה בעת שהיד פתוחה לקבל שבים, מה יעשה ליום פקודה? אז לא יוכל לצעוק "למה ה' תעמוד מרחוק?", אם בהיות ה' קרוב לא חזר. ביום זה ניתן לעשות מאמצים גדולים. רוב היום ככולו עומד אדם בתפילה, בתורה, בתחינות ובסליחות, בלב נשבר ונדכא. והקב"ה צופה מלמעלה ורואה את מעשיו ותפילתו של האדם, ואומר: "סלחתי כדבריך".
"ואולם חי אני" – נכון שאני רואה עתה את מעשיך ואת שברון לבך ומוחל לך וסולח לך; אבל זאת עליך לדעת כי "חי אני" לעד ולעולמי עולמים, ולכן היזהר שלא תחזור על מעשיך. "מהיום והלאה לחושבנא טבא". אם תכין עצמך ליום זה, תזכה נשמתך לשמוע במוצאי כיפור "סלחתי כדבריך". "לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך, כי רצה אלוקים את מעשיך" (קהלת ט', ז').
דרשת שבת שובה
והנושא בה, "יערֹף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי. כשעירם עלי דשא וכרביבים עלי עשב. כי שם ה' אקרא, הבו גודל לאלקינו (דברים ל"ב, ב'-ג').
שבת זו היא הנקראת שבת שובה או שבת תשובה על שם ההפטרה ועל שם היום. בספר הכוונות (ענין ר"ה דרוש א' דף צ' טור ג') כתוב שכל יום מימי שבעת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים מתקן את אותו היום של השנה שעברה, יום לעומת ימי השנה. בשבת שובה – שנקראת כך על שם ההפטרה שנקראת בה – אנו באים לתקן את כל שבתות השנה, ויש הרבה מה לתקן. הרבה שבתות חוללו, הרבה שבתות נתבזו.
הימים הללו הם ימי חסד. עשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים ניתנו לאברהם אבינו כנגד עשרה נסיונות שנתנסה בהם (תד"א זוטא פכ"ב). ישנה סתירה בין מקורות שונים לגבי המועד שבו אירע הניסיון האחרון, ניסיון העקדה. יש מדרשים האומרים שיצחק נעקד ביום הכפורים, כמובא בפרקי דר' אליעזר (סוף פרק ל"א, ראה בפירוש הרד"ל אות מ"ד), וכך משתמע מתפילת "יהי רצון" שבמנחת יום הכיפורים. אולם בש"ס (ראה מגילה ל"א ע"א, וראה בזוהר ויקרא דף י"ח ע"א) נאמר שקוראים בראש השנה את פרשת העקדה מפני שבראש השנה נעקד יצחק.
ההסבר לסתירה זו, הוא שמלכתחילה היו אמורים ראש השנה ויום הכיפורים לחול באותו היום. אבל אברהם אבינו התפלל, שתהיה שהות בין יום הדין ליום כיפור, כדי שאפשר יהיה לחזור בתשובה בטרם יבוא יום התוכחה, יום חשבון העוונות. על יום הכיפורים נאמר: "לא היו ימים טובים לישראל כיום הכיפורים" (תענית דף כ"ו ע"ב), כיון שבו נקבעו מחילה, סליחה וכפרה.
כל הכלים קיימים אצלנו, יש לנו את כל האפשרויות! ימי התשובה הם ימים שהמלך במסיבו. ימים שבהם דלתי תשובה פתוחים, וימינו פשוטה לקבל שבים. ימים שעליהם נאמר: "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב" (ישעיה נ"ה, ו'). עתה קרוב הוא באופן מיוחד, ומבקש שאנו גם כן נתקרב. יש לנו זכות אבות, יש לנו מספר ימים לתקן את מעשינו, ויום אחד לתקן בו את כל ימי השנה. לפי זה הסביר הרי"ח הטוב זיע"א (בן יהוידע חגיגה ה' ע"ב) את הפסוק: "ואותי יום יום ידרשון" (ישעיה נ"ח, ב'), ש"יום יום" מימי עשרת ימי התשובה מכֻוון לכל יום של השנה.
תשובת יחיד ורבים
צריכים אנו לנצל את הימים האלה שבהם אנו נקראים לתשובה. כך אנו קוראים בהפטרה: "שובה ישראל עד ה' אלקיך" (הושע י"ד, ב'). לכאורה יש לשאול: מדוע מתחיל הנביא בלשון יחיד: "שובה", "כשלת", אך בפסוק השני נאמר: "קחו", "שובו", "אמרו" – בלשון רבים! ועוד: בפסוק הראשון, המדבר בלשון יחיד, נאמר: "עד ה' אלוקיך"; ואילו בפסוק השני, המדבר בלשון רבים, נאמר: "אל ה' אלוקיך"!
חז"ל דרשו ש"עד ה'" זו שיבה קלה ("כי גדול מעל שמים" – זו תשובה מעולה). אפשר לפרש לפי המלבי"ם (הושע שם), שיחיד מתחיל בתשובה מיראה, ונהפכים לו הזדונות לכשלון: "כי כשלת", מאחר שהתשובה שנקט בה היא קלה, היא מגיעה רק "עד" ה' אלוקיך. אבל אם אח"כ יתחבר אל האחרים – "קחו עמכם" – אפשר יהיה להגיע לתשובה מאהבה, היא כבר "אל" ה'. אז כל העוונות הופכים לזכויות ולמצוות: "וקח טוב" – נהפכים לטוב, כשעושים תשובה מאהבה.
טובל ושרץ בידו
במסכת תענית (דף ט"ז ע"א) נאמר: "אמר רב אדא בר אהבה: אדם שיש בידו עבירה, ומתוודה ואינו חוזר בה – למה הוא דומה? לאדם שתופס שרץ בידו, שאפילו טובל בכל מימות שבעולם לא עלתה לו טבילה. זרקו מידו – כיון שטבל בארבעים סאה מיד עלתה לו טבילה, שנאמר: 'ומודה ועזב ירוחם' (משלי כ"ח, י"ט). ואומר: 'נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים'" (איכה ג', מ"א). לכאורה הכוונה היא, שמי שטובל ושרץ בידו הוא משל לאדם שמתוודה אך אינו עוזב את החטא, כלשון הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ב' הלכה ג'): "כל המתוודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב – הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו, שאין הטבילה מועלת לו עד שישליך השרץ. וכן הוא אומר: 'ומודה ועוזב ירוחם'". כתב על זה הכ"מ: "ומפרש רבינו האי 'שאינו חוזר בה' – שאינו גומר בליבו לשוב", עכ"ל.
לדעת הרמב"ם (הל' תשובה פ"ב ה"ב), יש ארבע דברים שהם היסוד לתשובה: יעזוב החוטא את החטא, ויסירו ממחשבתו, ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד, ויתנחם על העבר ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא. אדם שמתוודה ואינו חוזר בו – אין לכך משמעות, כי אין הווידוי עומד בפני עצמו, אלא רק אם הוא חלק מתהליך התשובה כולו.
אבל רש"י (תענית שם ד"ה ואינו חוזר) הסביר את לשון הגמרא: "אדם שיש בידו עבירה, ומתוודה ואינו חוזר בה" אחרת. כוונת המשפט, לפי רש"י, היא שיש בידו גזל ואינו משלם את הגזלה. הוי אומר, שרש"י ורמב"ם חלוקים בפירוש דברי הגמרא: לדעת רש"י, בידו ממש העבירה והוא אינו מחזירה לבעליה. לדעת הרמב"ם מדובר באדם שעבר עבירה – כלשהי, ואפילו בין אדם למקום – אך עדיין לא החליט לעזוב את החטא.
יתכן שמקור שיטת רש"י הוא, על פי דברי חז"ל שאמרו לעיל (דף ח') שברבים מספיק וידוי בפה. העבירות שמדובר עליהן כאן – לא מספיק בהן הווידוי, אלא צריך גם עזיבת החטא. לכן הוצרך רש"י לפרש שמדובר על מצב שהגזילה ממש בידו. העבירה הזאת איננה במחשבה או בדיבור, אלא במעשה, שהגזלה ממש בידו.
לפי הסבר זה מובן מדוע הביאו חז"ל משל דווקא ממי שטובל ושרץ בידו. לכאורה הטבילה לא עלתה לו בגלל סיבה נוספת: היתה לו חציצה ביד! (חכמי אשכנז באמת חקרו בשאלה, למה לא עלתה לו הטבילה: מפני שטבל וחזר השרץ וטימאו, או מפני החציצה?) אך אם זאת היתה הבעיה, יכולים היו חז"ל להביא משל גם ממי שטובל וחבל בידו. לפי רש"י, שהעבירה – הגזילה – ממש בידו, מובן מדוע משלו את המקרה הזה דווקא למי שטובל והטומאה ממש בידו. שהגזילה בידו הוא העוון, שכל עוד שלא עזבו ולא החזירו לבעליו לא מתכפר לו. לפיכך, כמו שהגזל בידו הוא האיסור, כן השרץ בידו הוא המטמא. אילו היה מדובר על תשובה שאיננה שלימה, כפי שביאר הרמב"ם, היה צריך להביא משל ממי שטובל במקווה חסר.
תשובת ציבור שלא בלב שלם
בתענית (דף ח' ע"א) נאמר: "אמר ר' אמי: אין תפילתו של אדם נשמעת אלא אם משים נפשו בכפו, שנאמר: 'נשא לבבינו אל כפים'". ופירש"י (ד"ה ואעפ"כ): "שנפשו מכוונת בכפו מבחוץ". היינו, כליבו כן פיו. או כהסבר המהרש"א (שם), שצריך שפיו וליבו יהיו כ"כ מחוברים כאילו הם במקום אחד – בכפו. הרי"ח הטוב, בספרו בן יהוידע (תענית שם), מפרש, שמדובר על אדם שמתקן את עוונו לא בראשי אצבעותיו, אלא בכף היד, ששם התפיסה חזקה יותר, והתפלה שהיא בבחינת נפש מתקנת. ועוד הסבר: האדם מוסיף צדקה ונותן לעניים, ואזי "נפשו" – הוא הממון שנקרא נפש, ככתוב: "נפש בעליו יקח" (משלי א', י"ט) – "מכוונת בכפו" – היא כף היד שנותנת את הצדקה, כמו שנאמר: "כפה פרשה לעני" (שם ל"א, כ'), עיי"ש.
והגמרא שם מקשה: "איני, והרי אוקים שמואל אמורא עליה ודרש: 'ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו'; ואעפ"כ: 'והוא רחום יכפר עוון'! לא קשיא, כאן ביחיד כאן בציבור". כלומר, דברי ר' אמי מדברים על היחיד, ושמואל איירי בציבור. פירש"י שם: "ולבם לא נכון עמו – עם הקב"ה. ואעפ"כ – כתוב בסמוך 'והוא רחום יכפר עוון' ושומע תפילתם. בציבור – תפילתם נשמעת, ואע"פ שאין לב כולם שלם, כדכתיב 'ויפתוהו בפיהם', לשון רבים; ביחיד – אינו אלא אם כן ליבו מכוון".
משמע מהש"ס, שעל הרבים, אפילו שאין ליבם מכוון, נאמר: "והוא רחום יכפר עוון", ונמחלים להם העוונות. ומכאן הקשו על הרמב"ם. הרמב"ם פסק (בפ"ב הלכות תשובה הלכה ו'): "אע"פ שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה הימים שבין ראש השנה ויום הכיפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד, שנאמר 'דרשו ה' בהמצאו'. במה דברים אמורים? ביחיד; אבל ציבור – כל זמן שעושים תשובה וצועקים בלב שלם הם נענים, שנאמר: 'מי כה' אלוקינו בכל קראנו אליו'", עכ"ל. וכתב שם הכ"מ, שלמד כן הרמב"ם מראש השנה (דף י"ח ע"א), ששם נאמר שגזר דין של ציבור אפילו אם נחתם – יכול להיקרע. וכן כתב הלחם משנה. ועיין בפרשת דרכים (לבעל המשנה למלך, דרך הרבים, דרוש י"ג), שכתב שליחיד בעשרת ימי תשובה אפילו אחר גזר דין נקרע.
אבל הקשו על הרמב"ם: כיצד כתב "אבל ציבור כל זמן שעושים תשובה וצועקים בלב שלם"? הרי לפי הש"ס בתענית (דף ח' ע"א), בציבור אע"פ שלא חזרו בלב שלם הם נענין, כאמור לעיל! ועיין למקראי קודש למהר"ח אבולעפיא ז"ל (הל' תשובה פ"ב), ועיין להמעלות לשלמה (הנד"מ עמוד י') שמחלקים בין לפני גזר דין ולאחריו: לפני גזר דין – אפילו שהציבור לא שבו בלב שלם, נמחל להם; ובכך איירי הגמרא בתענית, ומה שכתב הרמב"ם הוא אחר גזר דין, שאז אפילו לציבור, כדי שייקרע גזר דינם צריכים לשוב בלב שלם.
ועיין שם (בעמוד מ"ט), שהסביר את הרמב"ם על פי דבריו של רב אדא בר אהבה לעיל, שאם לא שב בלב שלם נחשב טובל ושרץ בידו, ולדעת הרמב"ם חולק רב אדא בר אהבה על שמואל, ותמיד אין תשובתו שלימה, בין ביחיד ובין בציבור.
ועוד הביא פירוש, שהחילוק בין יחיד לציבור הוא רק לעניין תפילה, דהיינו שה' שומע אל תפילתם של הרבים ומצילם מצרתם, גם אם לא באה מתוך לב שלם. אבל לצורך התשובה – אם היא אינה בלב שלם, אפילו לציבור לא מהני, ולזאת התכוון הרמב"ם. על פירוש זה כתב שם: "וזה ברור לעניות דעתי". ועיין בספר בן ידיד לר' ידידיה שמואל ז"ל (על הל' תשובה פ"ב ה"ו), שתירץ גם כן, שמעלת הציבור היא לעניין התפילה ולא למחילת העוון; ואילו הרמב"ם דיבר על גזירה שנגזרה על הציבור, והציבור רוצה לקרוע את הגזירה – לזה צריך בלבב שלם. אלא שלכאורה פירוש זה קשה, שכן הפסוק אומר בפירוש: "והוא רחום יכפר עוון" – היינו, אם באה צרה לציבור, והציבור מתוודה, אפילו מן השפה ולחוץ, הוי תשובה ומכפר להם העוון. ולא איירי שם רק לגבי תפילה.
עוד הביא שם (בדף נ') תירוץ משם סבו, מהר"ש לניאדו ז"ל, שהציבור מקבל את עונשו לאורך זמן, אם אין הם שבים בלב שלם. לפיכך נאמר: "ויפתוהו בפיהם… והוא רחום יכפר… ולא יעיר כל חמתו", כלומר: הוא אינו מעיר את חמתו (עונש מיידי), אלא גובה אותו קמעא קמעא. אולם אם חזרו בתשובה בלב שלם – נמחל להם מיד, ולזה התכוון הרמב"ם.
וי"א שיש הבדל אם הרעה באה כבר, והם צועקים להסירה – אזי צריך בלב שלם, כדברי הרמב"ם; אבל אם טרם באה, וחוזר הציבור בתשובה, אפילו שלא בלב שלם – על כך נאמר "והוא רחום", וכדברי הגמרא בתענית.
אולם אם נעיין ברש"י נראה שיש לבאר אחרת. רש"י כתב כלשון המובאת לעיל: "אע"פ שאין לב כולם שוה" – כלומר: בוודאי שהציבור בכללו שב בלב שלם, אלא שיש מתוכם מעטים שאין ליבם שלם. על כך אמרה הגמרא "והוא רחום", דהיינו: המיעוט בטל ברוב ששבים בלב שלם. לכן פסק הרמב"ם שגם בציבור מדובר בלב שלם – וכוונתו לכלל הציבור, ולא למעטים שבטלים בו. ועיין למקראי קודש ועיין למעשה רוקח שם.
כן אפשר לפרש, שיחיד העושה תשובה כדין בעשרת ימי תשובה – אפילו אם נגזר דינו הוא מבטלו מיד, ולפיכך כתב הרמב"ם: "ומתקבלת היא מיד". ואילו הציבור – אם חזר בלב שלם, מתבטל גזר הדין מיד; אך אם חזרו שלא בלב שלם – מתקבלת תשובתם, אך לא מיד.
ועיין למעשה רוקח שהסביר, שלעיתים מסיבות מיוחדות הקב"ה מסכים ל"ויפתוהו בפיהם" של הציבור, ומוחל להם. ואילו ליחיד – אם אינו חוזר בתשובה בלב שלם, אזי בשום מצב לא ימחלו לו על עוונותיו.
ואפשר עוד להסביר שיש שני סוגי ציבור: יש ציבור שהפרטים שבו עברו עבירות, והם מתכנסים כציבור רק עבור התפילה והווידוי; ויש ציבור שעשו את העבירות בצורה ציבורית, כמעשה העגל או בפעור ושאר עוונות ציבוריות המוזכרים בפרק ע"ח בתהילים. על עוונות ציבוריות נאמר בגמרא בתענית, שאף ש"ויפתוהו בפיהם" מכל מקום "והוא רחום"; אך עבירות פרטיות – אף שנתכנסו הציבור להתפלל ולחזור בהם ביחד – אין נמחל להם, אלא אם התשובה נעשית מתוך לב שלם, כדברי הרמב"ם (אלא שיש להם מעלה, שבכל השנה, ולא רק בעשרת ימי תשובה, מתקבלת תשובתם). הטעם לחילוק זה נראה, שעבירות ציבוריות, הגם שהן נחשבות כעין מרידה, הרי הן קורות מתוך כך שאחד גורר איתו את השני, וההמון נסחף אחרי הראשונים הממרידים, לפיכך התשובה על כך קלה. אבל על עוונות פרטיים צריך להתוודות ממש; ומעלת הציבור, כאמור, שמועילה התשובה כל השנה ואפילו אחר גזר דין, היא רק לגבי אופן החזרה והווידוי.
אפשר למצוא הסבר לסתירה בין הרמב"ם והגמרא על פי הפסוקים של ההפטרה שהוזכרו לעיל. אם "שובה ישראל" ביחיד – הרי שהתשובה עד ה' ממש, והיא מתקבלת. אבל "קחו עמכם דברים" – אם אתם ציבור, רבים, אז אפילו רק דברים בלבד, ולא במעשים, רק "ויפתוהו בפיהם" כלשון רש"י – בכל זאת התשובה מתקבלת, "והוא רחום". תשובה כזאת נקראת "ושובו אל ה'". במצב כזה כל העוונות נמחלים, אלא שעדיין אין זו תשובה שלימה. אם רוצה הציבור שהעוונות יהפכו לזכויות, וייחשבו למצוות – צריך "ונשלמה פרים שפתינו" (הושע י"ד, ג'), תשובה שלימה שתהיה כמו קרבן: כפי שמחשבה זרה פוגלת את הקרבן (אם אדם שוחט קרבן וחושב לאוכלו לאחר זמנו), כך צריך שהתשובה תהיה אמיתית, בלב שלם, וכלשון הרמב"ם.
דע לפני מי אתה עומד
הגרי"ח הטוב זיע"א כותב, שאנו אומרים בתפילתנו כל יום: "ועל חסדך הגדול באמת נשעננו" – אך למעשה האדם נשען על עושרו ועל כוחו. הוא אומר: "לישועתך קוינו כל היום" (בראשית מ"ח, י"ט), אולם מעולם אינו מצפה לישועה, ואינו זוכרה; ואם כן הוא זוכר – הוא מתייחס אליה כאל דבר רחוק, ואומר: "לשנה הבאה בירושלים", ומרחיק את זמן הגאולה.
כיוצא בזה אדם אומר: "ונפשי כעפר לכל תהיה", אך באותו שעה ממש הוא מלא גאווה ותאווה, ורודף אחר הכבוד לנקום ולנטור. ובעת שמתוודה ואומר: "אין אנחנו עזי פנים וקשי עורף" – הוא ממש עז פנים שמתוודה בכל יום ואינו עוזב את החטא כדברי הרמב"ם. הֲיש עזות מצח גדולה מזו?!
על זה אומר הפסוק: "שובה ישראל" – אבל לא מן השפה ולחוץ, אלא דע לפני מי אתה עומד ומה אתה מוציא משפתיך. אתה עומד לפני הקב"ה, אל תאמר סתם דברים, אלא קח ברצינות את הדברים, ואז "שובו אל ה'".
והתשובה העיקרית היא: "וקח טוב", אין טוב אלא תורה. אם רוצים לחזור בתשובה, זהו רק ע"י "השיבנו אבינו לתורתך". ע"י קיום המצוות בחשק ובהתלהבות – מתרחש "והחזירנו בתשובה שלמה לפניך".
קירוב רחוקים
אדם שמחלל שבת, לא זו בלבד שחייב סקילה ועונשו חמור, אלא שהוא כופר בעיקר "כי ששת ימים עשה ה' וביום השביעי שבת וינפש" (שמות כ', י"א). על כן אנו מצווים על יום השבת, כדי להאמין שהקב"ה ברא את העולם והוא יוצר כל, ומי שאינו שומר שבת הוא מזיק לעצמו לעולם וכופר בה'.
בפרט מי שעושה זאת בריש גלי ועושה זאת להכעיס, ללכת במקומות חשוכים ולפתוח בתי קולנוע בשבת בטענה שחסר להם מה לעשות בזמן זה… אוי לדור שאין להם מה לעשות ביום השבת, שכולו קודש קודשים לתורה, לאכילה ולקיום מצוות. בן-הזוג של השבת, אמרו חז"ל, הוא התורה. אם אין בן-זוג לשבת – האדם נשאר בודד, ואין לו מה לעשות. תפקידנו הוא להראות לעם מה לעשות בשבת. לחנך את הנוער עוד בצעירותו. לא נמתין עד שיגדלו ואז נפתח להם ישיבות לחוזרים בתשובה. עתה עלינו לפתוח בתי ספר דתיים, ולחנך את הנוער והילדים מקטנותם. אנו צריכים לראות את תפקידנו העיקרי, שהוא לקרב את הציבור לדרך התורה והיראה.
וידוע המעשה על ר"א בנו של רשב"י (תענית דף כ' ע"א), שראה אדם מכוער ביותר ולא דיבר אתו. אמר לו: כמה מכוער אתה! שמא בני עירך מכוערים כמוך? ענה לו: לך לאומן שעשאני וכו'. עד שבני עירו פייסו אותו והוא מחל לו, בתנאי שלא יהא רגיל לומר כן לאחרים. ועיין ברש"י (שם ע"ב ד"ה נזדמן) ותוס' (שם ד"ה נזדמן), שאותו אדם המכוער ביותר היה אליהו הנביא שבא לחנכו שלא יזלזל בבני אדם.
ראינו במסכת שבת (דף ל"ג ע"ב), שבעת שיצאו רשב"י ובנו מהמערה, ר"א לא יכול היה לראות אנשים שאינם עוסקים בתורה, מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. לכן גם כשיצא מבית רבו והיה שמח בלימוד התורה, ופתאום ראה אדם מכוער, חסר תורה ומצוות – כי חכמת אדם תאיר פניו – מכוער וריק מכל, הוא התרחק ממנו. המסר שהעביר לו אליהו הנביא זכור לטוב הוא, שלא מתרחקים אלא מקרבים ומלמדים תורה גם למכוערים. ייתכן שהוא גדל במקום שאין בו תורה, והוא נחשב כתינוק שנשבה, לפיכך צריך לקרב ולא לרחק.
כדי לקרב צריך שיהא הניצוץ בוער בו. בנסיון העקידה שאל יצחק את אביו: "הנה האש והעצים ואיה השה לעולה" (בראשית כ"ב, ז'), וענה לו אברהם: "ה' יראה לו השה" (שם, שם, ח'). לכאורה אפשר לשאול: אם בוטח אברהם בה', מדוע לקח איתו אש? אלא אפילו שאש באה מלמעלה, מצוה להביא מן ההדיוט. אמר לו אברהם ליצחק: בשאר הדברים ה' יעזור, אבל את הקדושה, את אש ההתלהבות, את אש התורה – אנו צריכים להכין. אנו מתחילים בהתלהבות, ואח"כ ה' יעזור ויגמור בעדי. לצערנו אותו ניצוץ נכבה אצל אותם הרחוקים, ותפקידנו הוא להדריך אותם וללמדם.
חזרתי לנושאי מקדם. "יערוף כמטר לקחי" פירש"י התורה לא נמשלה לגשם למרות שהוא חיים לאדם. כי לפעמים אדם אינו סובל אם אין גשם כיון שבורו מלא בר ולחם ומזון והגשם יקלקלם. לפיכך נמשלה תורה לטל, נאמר: "תזל כטל אמרתי" שהכל שמחין בו. אמנם יש קטנים, קטני אמונה שהגשם מפריע להם, שהתורה לא לרוחם וקשה להם לקיים אותה אז אני אבוא אליהם כטל, "אהיה כטל לישראל" (הושע י"ד, ו'). בנועם שיח סוד שרפי קודש, נסביר להם את המאור שבתורה. אנו צריכים לדאוג לכך שהנוער בבתי הספר ילמד בקטנותו תורה ויראת שמים, ולא משנה באיזה זרם חינוכי הוא נמצא ולומד. תורה היא חיים, תורה היא כגשם וטל ואפי' אם אדם קשה לו זה רק נדמה לו כי זהו הטוב בתכלית.
המחלה האיומה המשתוללת כיום בעולם באה מתוך פריצות וניאוף. מנסים לעצור אותה באמצעים רפואיים או אמצעים מלאכותיים. התרופה האמיתית היא להפסיק את הניאוף והפריצות, ואז תיעלם המחלה.
האם תאונות הדרכים אינן סימן שעלינו לחזור לדרך הטובה? ל"נחפשה דרכינו ונחקורה"? גם המצב הכלכלי הוא סימן לנו, ל"אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו" (ישעיה א', י"ט).
לקרוא בשם ה'
"כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו" – מזה למדו חז"ל (ברכות כ"א ע"א) את חיוב הברכה הראשונה שלפני קריאת התורה. כמו כן נלמד מכאן, שכאשר אדם מזכיר שם השם, אומרים השומעים: "ברוך הוא וברוך שמו". כך הכהנים והעם, כשהיו שומעים את השם המפורש יוצא מפי כהן גדול ביום הכיפורים, היו אומרים: בשכמל"ו. זאת למדו מרצף הפסוקים: "כי שם ה' אקרא" – ומיד אחריו – "הבו גודל לאלוקינו".
אילו יכולתי, ולא חששתי מחילול השם ומביזוי שם ה', הייתי מציע שעל כל מעטפה יכתבו "ב"ה" ו"בעזהי"ת". בזה היה מתפרסם שם ה'. אולם אני חושש שיזלזלו במעטפה, ולפיכך אני מציע דבר אחר: כל אדם הפוגש את חבירו ירבה בהזכרת שם שמים: אם ירצה ה', בעזרת השם, ברוך ה', ה' יעזור, הודו לה' כי טוב וכו'. השיחה תהא עם שם שמים. יש הרוצים לבטל שם שמים ממסמכים וכדו'; אבל עדיין לא נמצא חוק שאוסר לדבר ולהזכיר את שם ה' בשיחה…
כשהיה יוסף הצדיק במצרים, היה שגור שם שמים בפיו. "וירא אדוניו כי ה' איתו". אמרו בזוה"ק: שם שמים שגור בפיו, ידע יוסף שרק ע"י זה הוא יקדש את עצמו מטומאת המצרים, "והיה מחניך קדוש" (דברים כ"ג, ט"ו). ודי למבין.
אנו צריכים לתת דין וחשבון לעצמנו, ולא רק לאחרים. כל יום ויום אנו אומרים "השיבנו אבינו לתורתך", אנו מבקשים מה' שיחזיר אותנו בתשובה. ומה אנו עושים לקראת זה? רק מצפצפים בפה ולא בלב. "בפיו ובשפתיו כיבדוני וליבו רחק ממני" (ישעיה כ"ט, י"ג). הלזה תשובה ייקרא? לפחות בימי תשובה, לפחות נחזור בלב שלם ובנפש חפצה לעשות את רצון הבורא. נגביר את לימוד התורה, נקבע עיתים עם כל בני ישראל, ונקרא ברחוב בשם ה', או אז נזכה לכל מידי דמיטב.
כל אדם יחפש לעצמו דרך סלולה ובטוחה כיצד ללכת בה. אם אין הוא יודע דרך כזאת, יעשה כדברי חז"ל: ילך אצל חכם ללמדו דרכי התשובה (ראה ברכות דף ל"ה ע"א). ילמד בספרי מוסר וידע נתיבות האמונה. ובעיקר – "טובה מרדות אחת בליבו של אדם יותר ממאה מלקיות" (ברכות ז' ע"א). יתרחק לא רק מעבירות מובהקות שבין אדם לחבירו ולמקום, אלא כדברי הרמב"ם (ראה פ"ז מהל' תשובה ה"ג), גם מן המידות המקולקלות ומדעות רעות. כל החוזר בתשובה בלב שלם הוא מדובק בשכינה, כלשון הרמב"ם הלכות תשובה (פ"ז ה"ז): "צועק ונענה". ובהלכה ו': "אהוב, ונחמד, קרוב וידיד". שבחים רבים נאמרו על בעלי תשובה, גם אותם שחוזרים ממידות רעות ומדעות רעות גם הם נקראים בעלי תשובה.
יהי רצון שנזכה לחזור בתשובה שלמה לפניו, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות. נזכה לגדל את בנינו לתורה ויראת שמים. תהא השנה הבאה עלינו לטובה שנת ברכה, רווחה והצלחה, ברוחניות ובגשמיות, ונתברך בכל מידי דמיטב ובחתימה טובה, אכי"ר.
ותשובה ותפלה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה
בפיוט של רבי אמנון "ונתנה תוקף" אנו אומרים: "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה". משמע שמלבד תשובה נדרשות גם תפילה וצדקה. והדברים צריכים ביאור: הרי מצינו בכמה מקומות שדי בכך שהאדם ישוב בתשובה כדי שיתכפר לו. "כי אם בשובו מדרכו וחיה".
צריך לבאר, שאמנם עיקר העיקרים הוא התשובה, ושאר הדברים – התפילה והצדקה – רק מסייעים לה להתקבל.
המזמור "למנצח בנגינות" מודפס בסידורים בצורת מנורה. בצידי המנורה כתוב: צו"ם קו"ל ממו"ן. מספרם של כל אחת ממילים אלו היא 136. אנו למדים מכך, שגם "ממון" – דהיינו נתינת צדקה – צריך שיתלווה אליו "קול" – כלומר תשובה, וכן "צום" – הוא יום הכיפורים.
זהו מה שכתוב (תהלים צ"ב, ז'): "איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת". אם אדם מקיים רק שנים מתוך שלושת הדברים הללו, כלומר: צום וממון ללא תשובה, הרי שיש לו פעמיים 136, כלומר: 272, שהם בגימטריה בע"ר. על כך אמר הפסוק שאיש "בער" לא ידע ולא יבין את סודה של התשובה, שמוכרחת היא להצטרף משלושת הדברים גם יחד. ואכן, שלוש פעמים 136 עולה 408, כמנין זא"ת, שהוא סיומו של הפסוק: וכסיל לא יבין את "זאת".
בעבודת יום הכיפורים של הכהן הגדול נאמר (ויקרא ט"ז, ג'): "בזאת יבא אהרן אל הקדש" – אם קיימו ישראל את כל "זאת", דהיינו: קול, צום וממון, הרי היא שעת רצון וכפרה לעם ישראל.
בפרשת שופטים (דברים י"ט, ט"ו) אנו קוראים: "לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת בכל חטא אשר יחטא, על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר". הגמרא עומדת על לשון הפסוק: "על פי שני עדים או על פי שלשה". לכאורה אם שני עדים מקיימים דבר, מה חידוש יש בשלושה עדים? הגמרא לומדת מכך כמה דינים. גאון עוזנו ותפארתנו, בעל הבן איש חי, ביאר בדרך רמז את הפסוק כך: פירוש המילה "עדים" בכמה מקומות הוא מלשון תכשיט [ראה שמואל (ב' א', כ"ד): "עדי זהב על לבושכן", בירמיה (ד', ל'): "כי תעדי עדי זהב", ביחזקאל (ט"ז, י"א): "ואעדך עדי ואתן צמידים על ידיך", ועוד שם (מ'): "ועדית עדי", עיין שם פירוש רש"י]. לפי זה בא הפסוק לרמוז, שיש שנים או שלושה דברים חשובים היכולים להעמיד את דינו של האדם. אדם עני יכול לזכות בדין על ידי שני "עדים", שני תכשיטים, הם הקול והצום, דהיינו: תשובה ותענית; אדם עשיר יכול גם לקיים ממון, הוא הצדקה. זהו פירוש הפסוק: "על פי שני עדים – לאדם עני – או על פי שלושה עדים – לאדם עשיר – יקום דבר".
גם בהפטרה של יום כיפורים אנו מוצאים שעיקר העיקרים הוא התשובה. כתוב שם (ישעיהו נ"ח א'–ד'): הן לריב ומצה תצומו ולהכות באגרף רשע לא תצומו כיום להשמיע במרום קולכם… הכזה יהיה צום אבחרהו, יום ענות אדם נפשו, הלכף כאגמן ראשו ושק ואפר יציע, הלזה תקרא צום ויום רצון לה'? הלוא זה צום אבחרהו, פתח חרצבות רשע… הלוא פרס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית, כי תראה ערם וכסיתו ומבשרך לא תתעלם".
כל הפסוקים האלה מורים לאדם שצריך לעשות תשובה. הדרך לחזור בתשובה היא על ידי שברון לב, "לב נשבר ונדכא אלוקים לא תבזה". וכן הוא אומר: "זבחי אלקים רוח נשברה". אם הרוח נשברה, אם יש שברון לב – זה עדיף יותר מזבח. כל מעשי הצדקה, התפילות והצומות הכתובים בפסוקים הללו שבהפטרה הינם אמצעים להגיע לשברון לב ולתשובה.
חברון וקודש הקודשים
חז"ל אומרים (יומא כ"ח ע"א): "אמר להם הממונה, צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה. אם הגיע – הרואה אומר: ברקאי! מתיא בן חרש אומר: האיר פני כל המזרח עד שבחברון? והוא אומר: הן". כל בוקר בודק הממונה אם הגיע הזמן שבו אפשר להתחיל את עבודת הקרבנות בבית המקדש. לדעת ת"ק הצופה מכריז על הגעת הזמן במילה "ברקאי"; ולדעת רבי מתיא בן חרש הדבר נעשה ע"י שהממונה שואל: "האיר פני כל המזרח עד שבחברון?"
המפרשים הקשו על הלשון "האיר… עד שבחברון". יותר מדוייק היה לומר: "האיר… עד בחברון". רש"י (שם ע"ב ד"ה ואיבעית אימא) הביא את הירושלמי (יומא פ"ג ה"א), שהסביר מדוע מזכירין את חברון – כדי להזכיר זכות ישני חברון. וזהו "שבחברון", כלומר: אי אפשר להתחיל את עבודת בית המקדש אם לא מזכירים את אלו שישנים בחברון.
כך אנו אומרים בפתח אליהו הנביא זכור לטוב, משם רבי שמעון בר יוחאי שאמר: "'לך ה' הגדולה והגבורה' – עילאין שמעו, אינון דמיכין דחברון ורעיא מהימנא (הכוונה למשה רבנו) יתערו משנתכון, 'הקיצו ורננו שוכני עפר' – אילין אינון צדיקיא מסטרא דההוא דאיתמר בה 'אני ישנה ולבי ער'".
אנו קוראים לאבות העולם, לאמהות העולם הנמצאים כאן איתנו, עם נשמתה של רחל אמנו: "עורו! הקיצו ורננו! יש צרות לעם ישראל, עם ישראל שרוי במצב קשה, עד מתי נסבול את הייסורים הללו?"
מחברון עיר הקודש, ממערת המכפלה, מקום שישנים בו אבות העולם, אברהם אבינו, יצחק אבינו, יעקב אבינו, שרה אמנו, רבקה אמנו ולאה אמנו, ונשמתה של רחל אמנו – מכאן תצא זכות ישני חברון ותעמוד לכלל עם ישראל בארץ ובגולה! יעמדו אבות העולם לפני בורא העולם ויתחננו לפניו שיאמר די לצרותינו, ובפרט בימים האלו, בעשרת ימי התשובה, שניתנו לנו בזכות עשרת הנסיונות שנתנסה אברהם אבינו (ראה תנא דבי אליהו זוטא כ"ב).
בעקידה נאמר (בראשית כ"ב, ו'): "וילכו שניהם יחדו" – אחדות; עתה אנו נמצאים בשעת צרה, בשעה קשה. האם זהו הזמן למחלוקות בעם ישראל?! האם זה הזמן לפילוג בעם ישראל?! איפה ה"יחדיו"?! בעשרת ימי תשובה אנו נקראים להתכונן לקראת יום הכיפורים; ודווקא בימים אלו מדברים האחד על השני, מעוררים מחלוקות בתוך עם ישראל. הרפו מכל הדברים האלו!
ימים אלו הם ימי ההכנה ליום הכיפורים, ליום סליחה מחילה וכפרה. כתוב (ויקרא ט"ז, ג'): "בזאת יבוא אהרן על הקודש", ואומר על כך המדרש (ויקרא רבה כ"א, ו'): "בזכות התורה שנקראת 'זאת', שנאמר (דברים ד', מ"ד): 'וזאת התורה'".
נשים לב: הכהן הגדול, אהרן הכהן, עומד ביום הכיפורים, היום האדיר ביותר בימי שנה, בבית קודש הקודשים; לכאורה – "בזאת יבא אהרן אל הקדש" – פירוש: ע"י הקרבנות שהוא מביא, הפר שהוא מתוודה עליו את עוונות כלל עם ישראל, בזכות שני השעירים. אבל חז"ל מבארים אחרת: "בזאת יבא אהרן אל הקדש" – עוד אין לו זכות להיכנס אלא רק ב"זאת", ב"זאת התורה".
בזכות כח התורה אפשר להיכנס לפנַי ולפנים, לבית קודש הקודשים. אם אין כח של תורה, אם אין זכות של תורה, אין כוח אפילו לאהרן הכהן, ואפילו ביום האדיר שבימי השנה, להיכנס אל הקודש. "בזאת יבא אהרן" – ב"זאת התורה".
עלינו להתחזק יותר ויותר בלימוד התורה, בהרבצת התורה לכלל עם ישראל. לא רק בישיבות! אשרי מי שלומד בישיבה; אבל צריך להפיץ את התורה גם למושבים, ליישובים, לקיבוצים, לבתי הספר אלא שאינם נקראים דתיים, גם שם צריך ללמד תורה, ללמדם מה זו מצוה, מה היא הלכה, מהו ראש השנה, מה זה יום כיפור, מה זה מזוזה. "בזאת יבא אהרן אל הקדש" – בזכות "זאת התורה" נזכה לכל המעלות כולם.
אנו אומרים בסליחות: "בן אדם מה לך נרדם". יש אדם שנרדם בגשמיות, ויש הנרדם בלבבו, שאינו שם לב.
בהפטרה ליום כיפור אנו קוראים על רב החובל האומר ליונה הנביא (יונה א', ו'): "בן אדם מה לך נרדם". איך אתה יכול להירדם במצב שכזה? שלושה ימים לפני יום הכיפורים נרדמים?! איפה בקשת הסליחה מחבירו? איפה בקשת הסליחה מבורא העולם? איפה תוספת המצוות, תוספת המעשים הטובים? יותר אהבת ארץ ישראל! יותר אהבת עם ישראל, בארץ ובגולה כולה!
בימים האלה אנחנו יכולים לבקש מבורא העולם: ריבונו של עולם, "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור", "עווננו ענו בנו, ה' עשה למען שמך", שלא יתחלל שמך באומות. אם לא למעננו – למענך פעל. אם לא למעננו – למען זכות אברהם יצחק ויעקב, שרה רבקה רחל ולאה. אם לא למעננו, למען אבותינו הקדושים, לא על צדקותינו אנחנו מפילים תחינתנו לפניך, כי על רחמיך הרבים. אנחנו מצפים לרחמים מבורא עולם, אנחנו מצפים לשמוע את תשובת הקב"ה למשה: "סלחתי כדבריך" (במדבר י"ד, כ') – את המילים הללו שנאמרו ע"י הקב"ה ביום הכיפורים.
אנא! ישני חברון! עמדו להתפלל על כלל ישראל! עמדו להתפלל על חיילי ישראל שיחזרו לבתיהם בריאים ושלמים! עמדו להתפלל על כלל עם ישראל שלא יתרחשו עוד תאונות, ולא מלחמות, ולא תאונות בצבא! עמדו להתפלל על כלל עם ישראל שתהא השנה הזו שנה טובה, שנת שלום, שנת אהבה ואחוה בתוך עם ישראל, "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור" (תהלים ל"ו, י').
יהי רצון שתהא השנה הבאה עלינו לטובה שנת גאולה וישועה, ונזכה לראות בביאת משיח צדקנו, במהרה בימינו אמן.
תשובות בהלכה
פיוס חבירו דרך מכתב או טלפון
שאלה: האם ניתן לרצות חבר ע"י שליח, מכתב או טלפון?
תשובה: המשנה במסכת יומא (פרק ח' משנה ט') למדתנו: "עבירות שבין אדם למקום – יום הכיפורים מכפר, עבירות שבין אדם לחבירו – אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו", והמקור הוא מהפסוק (ויקרא ט"ז, ל') "מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו".
הפוסקים דנו בשאלה: אדם שעשה לחברו רעה ומתבייש לבקש סליחה ישירות אלא מעדיף על ידי שליח לפייס את חברו. האם המטרה היא הכנעת האדם ע"י בקשתו הוא עצמו סליחה מחברו, או המטרה היא פיוס חברו ואם מתפייס ע"י שליח הדבר מועיל.
הב"ח (סי' תר"ו) והמהר"י בן חביב סוברים שהאדם בעצמו יבקש, והפר"ח (סימן תר"ו) פוסק שאפשר על ידי שליח.
למעשה, פסקו האחרונים שטוב שיבקש בעצמו סליחה אך אם קשה לו או חושב שעדיף ע"י שליח יעשה שליח (משנב"ר תר"ו סק"ב, וכה"ח סקי"א).
והעדיפות היא במידת האפשר: א – בקשה בעצמו. ב – בקשה בטלפון. ג – באמצעות שליח. ד – ע"י מכתב. ואם לא יודע את כתובת חברו ואינו יכול לפגשו לפני יוה"כ יתחייב לשלם לו לאחר יוה"כ לכשיפגשו (עפ"י אבה"ע ל"ח, סעיף ל"א).
ומכל מקום כתוב בבן איש חי (ש"ר פרשת וילך סעי' ה') שראוי לכל אדם שיאמר שהוא מוחל וסולח לחברו, וראוי שלפני כל נדרי החזן יבקש שימחלו איש לרעהו והקהל יאמרו מחלנו, ובכך האדם מעורר סנגוריא על עצמו, אף על פי שפגעו בו נתפייס קודם לכן אף הקב"ה יסלח לו.
ויהי רצון שהקדוש ברוך הוא יזכנו לחזור בתשובה שלימה לפניו ונחתם לחיים טובים ולשלום.
פיוס חבירו בכל זמן והשבת הגזילה בצינעא
ב"ה אלול התשמ"ה
השאלות: האם חייב אדם לפייס את חבירו או להשיב לו הגזילה בכל ימות השנה או רק בערב יום הכיפורים, והאם חייב לומר לחבירו שחטא כלפיו בדברים, ואם גזל את חבירו ולא ידע, האם יכול להשיב את הגזילה בצנעא?
לכבוד…
ירושלים
מעיקר הדין חייב אדם להחזיר את הגזילה או הגניבה מיד ולקיים מצות עשה דאורייתא "והשיב את הגזילה" (ויקרא ה', כ"ה). ואין לזה שום קשר עם יום הכיפורים. וכן אם חטא כלפי חבירו בדברים טוב שירצהו לא בשעת כעסו, אלא לאחר שעת כעסו. אך יש הבדל בין גזילת כספים לפגיעה בדיבור.
פגיעה בדברים, אם אין לאדם זמן במשך השנה יכול להשאיר זאת ולבקש סליחה לפני ראש-השנה, עשרת ימי תשובה או ערב יום הכיפורים. אך לענין גזילה, מכיון שיש מצות עשה להשיב – חייב לעשות זאת כמה שיותר מוקדם, אף אם הדבר כרוך במאמץ (עיין כה"ח תר"ו ס"ק י', ושעה"צ שם אות ב').
נחלקו הפוסקים אם חייב אדם לפרט את הדברים שפגע בחבירו ואם חייב הוא בעצמו לעשות זאת או יכול לשלוח שליח.
יש אומרים שחייב בעצמו לעשות זאת וחייב לפרט את החטא, ויש אומרים שאם מתבייש לספר לחבירו מה שדיבר כנגדו, או שחושש שמתוך שיספר לו, יגבר כעסו עליו וכן אם חושב שע"י שליח שיתווך ביניהם יתרצה חבירו יותר מהר – מותר לעשות כן. וכן אם לא רוצה לספר לחבירו שגזלו כיון שמתבייש בכך, יכול לשלוח לו כסף ע"י המחאות דואר או דרך אחרת.
וזאת כשהנגזל לא יודע שפלוני גזלו (עי' כה"ח שם סק"ו וי"א ולפוסקים שהביא ומשנב"ר שם ס"ק ב').
וכל שכן שאפשר לבקש סליחה בטלפון אם קשה לו להגיע אליו. במקרה ואדם גנב או גזל את חבירו ולא יודע היכן נמצא, יכול להפריש את סכום הגזילה ולהניחו בצד ועדיף שיאמר לאדם אחר: תזכה בכסף זה עבור פלוני, ולכשיראהו – יתן לו.
בברכת התורה
מרדכי אליהו
הראשון לציון הרב הראשי לישראל
כתבנו בספר חיים
בעשרת ימי תשובה אנו מתפללים: "כתבנו בספר חיים, למענך אלקים חיים". בביאור תפילה זו יש להביא מעשה שסיפר חכם מנשה שלו זצ"ל משם הבא"ח זיע"א.
מעשה באדם אחד שנשא אשה ונולדו לו ילדים. אחר זמן נפטרה אשתו, והוא התחתן עם אשה שניה, אשר היתה עושה לו צרות רבות. היא תמיד נהגה לשאול אותו מה הוא עושה עם המשכורת שהוא מקבל, והוא היה עונה לה שהוא מחלק את משכורתו לבניו. דבר זה היה מכעיס את האשה, שכן הוא מוציא את כל כספו רק בשביל ילדיו מאשתו הראשונה.
יום אחד נתן אות האיש לכל אחד מילדיו צ'ק על סך חמשת אלפים שקלים, וציין על כבי הצ'ק את התאריך של יום המחרת. עוד באותו היום הלך לבנק והוציא את כל כספו. למחרת באו ילדיו לגבות את הצ'קים מהבנק, והתברר שאין להם כיסוי. פקידי הבנק כעסו על האיש, שנתן צ'קים ללא כיסוי. הם שלחו את אנשי ההוצאה לפועל לביתו. כשבאו הפקידים לביתו, פתחה להם האשה את הדלת, וכששמעה את דבריהם נבהלה מאד. היא אמרה להם שבעלה הלך להתפלל מנחה ועוד מעט ישוב. כשחזר הבעל לביתו, התחילה אשתו לצעוק עליו: "מה עשית? לך ומכור כל מה שאפשר כדי שיהיה כיסוי לצ'קים!" כך קרה שדווקא אשתו של האיש היא שביקשה ממנו שישלם לילדיו מאשתו הראשונה.
והנמשל: הקב"ה כותב אותנו לחיים. מעתה אם יקטרגו המקטרגים, יאמר להם הקב"ה: כבר כתבתי לעם ישראל צ'ק – כתבתים לחיים, והריני חייב לפרוע את התחייבויותי. זהו שאנו מבקשים מהקב"ה בסליחות: "חתום פה שטן ואל ישטין עלינו, ויעמוד מלאך מליץ טוב לצדקנו".
