צילא דמהימנותא

הגמרא במסכת סוכה (י"א ע"ב) מביאה מחלוקת בין רבי אליעזר ורבי עקיבא בביאור הכתוב (ויקרא כ"ג, מ"ג): "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל". לפי רבי אליעזר אותן הסוכות שהושיב ה' את בני ישראל בהן – ענני כבוד היו, ולפי רבי עקיבא – סוכות ממש עשו להם.

רבינו יעקב בעל הטורים פסק (בסימן תרכ"ה) כרבי אליעזר, וזו לשונו: "והסוכות שאומר הכתוב שהושיבנו בהם הם ענני כבוד". גם רש"י בביאורו לחומש כתב: 'כי בסוכות הושבתי – ענני כבוד'.

בביאור דעת רבי עקיבא כתב הרמב"ן, שאע"פ שמדובר בסוכות ממש, הרי שהיה בהן נס מיוחד, והוא שאותן סוכות הגנו על עם ישראל מפני הקור והצינה.

והנה בשולחן ערוך (סי' תרכ"ה סעי' א') כתב: "'בסוכות תשבו שבעת ימים וגו' כי בסוכות הושבתי את בני ישראל – הם ענני כבוד שהקיפם בהם לבל יכם שרב ושמש". שאלו על כך המפרשים: הרי שולחן ערוך הינו ספר הלכה, ומה מקום יש בשו"ע לביאור המקרא?

כך הקשה גם הב"ח על לשון הטור, שהאריך בסימן זה בביאור המצוה, וכתב: "איכא למידק בדברי רבינו, שאין זה מדרכו בחיבורו זה לבאר כוונה לשום מקרא שבתורה, רק בא לפסוק הוראה או להורות מנהג, ופה האריך לבאר ולדרוש המקרא דבסוכות תשבו". ענה על כך הב"ח והסביר, שביאורו של הטור לפסוק הוא חלק מההלכה. מהמילים: "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי" אנו למדים, שכדי לקיים את מצוות הישיבה בסוכה כתיקונה יש להבין את כוונת המצוה, שאם לא כן – "לא קיים המצוה כתיקונה".

הטור שם ביאר את משמעות המצוה באומרו: "תלה הכתוב מצוות סוכה ביציאת מצרים, וכן הרבה מצוות, לפי שהוא דבר שראינו בעינינו ובאזנינו שמענו, ואין אדם יכול להכחישנו, והוא המורה על אמיתת מציאות הבורא יתעלה שהוא ברא הכל לרצונו, והוא אשר לו הכח והממשלה והיכולת בעליונים ובתחתונים לעשות בהן כרצונו… ודוגמא לזה ציוונו לעשות סוכות, כדי שנזכור נפלאותיו ונוראותיו".

למעשה, צריך לכוון בישיבתנו בסוכה שני דברים: גם זכר ליציאת מצרים, וגם לזכר ענני הכבוד שבהם הקיפנו ה' יתעלה ויתברך בצאתנו ממצרים ובלכתנו במדבר.

הביטוי "ענני כבוד" מופיע רבות בחז"ל, ויש מקום לברר את משמעותו ועניינו. הנה כתוב במדרש (בראשית רבה מ"ח, י'), שהקב"ה נתן לישראל את ענני הכבוד בזכות אברהם אבינו, על כך שאמר למלאכים (בראשית י"ח, ד'): "והישענו תחת העץ"; בזכות המים שנתן למלאכים זכו ישראל לבאר מים חיים; ובזכות האוכל שהאכיל אברהם למלאכים, נתן ה' לבניו את המן.

הגאון מוילנא (דברי אליהו, חיי שרה) מצא על כך רמז נפלא, לפי מה שנאמר על אברהם אבינו (שם, כ"ד, א'): "וה' ברך את אברהם בכל", שזהו ראשי תיבות של פסוקי סוכות: "בסוכות תשבו", "כל האזרח", ו-"למען ידעו".

לפי הפשט, זכותו של אברהם אבינו היא בכך שהושיב את אורחיו תחת צל העץ; והשכר על כך היה שהקב"ה הושיב את בניו בצל הסוכות. אולם בזוהר הקדוש (בראשית וירא, ק"ב ע"ב) מבואר, שאותו עץ היה עץ מיוחד: אברהם היה מושיב את אורחיו תחת העץ, ואורח אשר היה לו בחיקו עבודה זרה, היו ענפי העץ עולים למעלה ולא הצלו עליו. ראה זאת אברהם אבינו, והיה מוכיח את אותו אורח עד שהיה מוציא את העבודה זרה מחיקו, או אז שבו ענפי האילן ונתנו צילם על האורח.

באותו אופן היה עניינם של ענני הכבוד. אדם מישראל שישב תחת ענני הכבוד במדבר היה צריך להיות מלא קדושה ויראת שמים, משום שאם עשה אפילו עוון קל – היה נעשה סדק בענן, והשמש היתה מכה על ראשו. אם עשה עוון חמור יותר – הענן היה פולטו, כדברי רש"י: 'ויזנב בך כל הנחשלים אחריך' – אלו שהענן פלט אותם". מכאן שמי שנמצא בתוך מחנה ישראל והענן היה חופף עליו, הריהו מכובד, ירא שמים וצדיק. ולכן נקראו "ענני הכבוד" בשם זה, שכן מי שישב בצילם היה מכובד.

אמרו רבותינו בזוהר הקדוש (ויקרא, אמור ק"ג ע"א), שהסוכה היא צילא דמהימנותא. עד כדי כך גדולה ורמה קדושתה של הסוכה, שגם על עציה, קישוטיה ונוייה חלה הקדושה (עיין סוכה ט' ע"א).

אדם שנמצא בתוך הסוכה צריך לזכור את טעם המצוה: "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי" – הושבתים בכבוד; אף אתה שב בכבוד בסוכה, ואל תעשה בה כל דבר בזוי. כבודו של האדם היא התעסקותו במצוה יקרה זו, מצוות הסוכה. מי שיושב בסוכתו בכבוד וכהלכה, ויודע כי היא זכר לענני הכבוד, יזכה לישב בסוכת עורו של לויתן (עיין ילקוט מעם לועז ויקרא אמור כ"ג, ל"ג-ל"ה).

דרך גדילתו של האדם

הגמרא (סוכה דף מ"ה ע"ב) לומדת מהפסוק: "עצי שטים עמדים" שכל המצוות (רש"י: "כגון קרשי המשכן ועמודים ולולב והדס וערבה) צריכות להיות כדרך גדילתן.

שאל על כך מרן הבן איש חי (בן יהוידע סוכה דף פ' ע"ג), וזו לשונו: "צריך להבין, מה טעם יש בזה? ומאי נפקא מינה בין דרך גדילתן או להפך?" והוא מבאר שם בשם המהרש"א באריכות על דרך הרמז, בהקדימו שבמצוה יש שם הוי"ה בא"ת ב"ש, לפי ש-מ"צ הם אות יו"ד ואות ה"א בא"ת ב"ש, וביחד עם הסיומת, ו"ה, מתקבל שם הוי"ה. הדבר מלמדנו שהמצוה צריכה להיות שלימה במחשבה, בכוונה, בדיבור ובמעשה. לבסוף כתב: "ובזה מובן בס"ד שפיר הטעם שצריך שיעשה המצוות, דתחילה יקדים המחשבה והכוונה וכו'" עיי"ש.

על דרך זו אפשר לבאר, שדין זה שהמצוות צריכות להיות כדרך גדילתן בא לרמוז לנו על דרך צמיחתו של האדם. צריך האדם שיהיה ראשו למעלה, כדרך גדילתו, ולא שיהיה בדרך ההפוכה. במילים אחרות: תמיד האדם צריך לשאוף לשמים, לעניינים הרוחניים, ולא חלילה לארץ, לגשמיות. זו דרך הצמיחה הנכונה של האדם, מלמטה למעלה, ולא כדרך עמי הארצות שדרך צמיחתם הפוכה.

זמן שמחתנו

מובא בגמרא במסכת תענית (דף ט' ע"א): "רבי יוסי ברבי יהודה אומר: שלושה פרנסים טובים עמדו לישראל, ואלו הן: משה ואהרן ומרים. ושלוש מתנות טובות ניתנו על ידם, ואלו הן: באר וענן ומן. באר – בזכות מרים; עמוד ענן – בזכות אהרן; מן – בזכות משה. מתה מרים – נסתלקה הבאר… וחזרה (הבאר) בזכות שניהן (משה ואהרן). מת אהרן – נסתלקו ענני הכבוד… חזרו שניהם (מים וענני כבוד) בזכות משה. מת משה – נסתלקו כולן" (מים, מן וענני הכבוד).

את חג הסוכות אנו עושים לזכר ענני כבוד אלו, כמו שמובא בגמרא (סוכה דף י"א ע"ב): "תניא, 'כי בסכות הושבתי את בני ישראל' (ויקרא כ"ג, מ"ג). ענני כבוד היו – דברי רבי אליעזר; רבי עקיבא אומר: סוכות ממש עשו להם". ובשו"ע (סימן תרכ"ה סעי' א') כתב מרן: "'כי בסכות הושבתי את בני ישראל' – הם ענני כבוד שהקיפם בהם וכו'".

לפי זה שואל החיד"א ז"ל (ברכי יוסף סימן תרכ"ה סעי' א', "ראש דוד" פרשת אמור): מדוע אנו עושים יום טוב מיוחד לזכר ענני הכבוד, ואין אנו עושים יום טוב מיוחד לזכר המן והבאר? ותירץ, שאכן אנו עושים זכר למן ב"לחם משנה" כאשר אנו מכסים את שתי החלות מלמעלה ומלמטה, כפי שהיה המן מכוסה מלמעלה ומלמטה. וכמו כן אנו עושים זכר לבארה של מרים בניסוך המים על גבי המזבח, וגם במזיגת מים לתוך היין בקידוש ליל שבת.

אך עדיין קשה: מפני מה לא קבעה לנו התורה חג מיוחד זכר למן ולבאר, כפי שקבעה לנו את חג הסוכות זכר לענני הכבוד?

יש שביארו שאמנם אוכל ומים מזינים את כל הגוף, אך הם מפעילים רק אברים מסוימים באדם (מערכת העיכול), משא"כ ענני כבוד, שהקיפו את עם ישראל מכל העברים וכל גופם היה בתוך ענני הקדושה והטהרה, כך שכל מעשיהם התקדשו עם כל חלקי הגוף, לכך נקבע חג הסוכות כזכר לזה (עיין למקורות שהביא הגר"א ביאורו לשו"ע סי' תרכ"ה סעי' א').

ואכן, כל אדם, משיער ראשו ועד ציפורן רגלו, צריך להיות בתוך הקדושה והטהרה. אין לאדם שמחה שלימה אלא כשהוא שלם במצוות הבורא, וכל כולו קודש לעבודת ה'. שמחת משה ואהרן היתה כשראו את ענני הכבוד מקיפים אותם מכל הצדדים, וגם מלמעלה ומלמטה. מצוה שנעשית ברמ"ח אברים ובשס"ה גידים היא המצוה המושלמת.

החיד"א תירץ בכמה אופנים, ומהם: לא נקבע חג זכר למן ולבאר משום שלחם (מן) ומים (באר) הם הכרחיים לקיום, ובלעדיהם אין לאדם חיים; אם כן ברור הוא שה' לא היה מונע מעמו את הצרכים הבסיסיים ביותר. לעומת זאת, ענני כבוד אינם הכרחיים לאדם, והרבה אנשים הולכים במדבר ללא ענני כבוד. נתינתם לישראל היא ביטוי של חיבת ה' אלינו ואהבתו אותנו.

עוד אפשר לומר, שענני הכבוד הם ביטוי לאהבת ה' בכמה אופנים: הם היו מגן מפני שרב ושמש, הם היו מגינים על ישראל מאויביהם, כפי שהגנו עליהם מפני המצרים בים סוף. עננים אלו היו גם שומרים על בגדיהם של ישראל שלא יבלו, ואף היו מכבסים ומגהצים אותם בעודם עליהם, כדברי הכתוב (דברים ח', ד'): "שמלתך לא בלתה מעליך ורגליך לא בצקה זה ארבעים שנה". הדברים האלה אינם הכרחיים להולכים במדבר, וה' העניק לנו אותם רק בגלל אהבתו היתירה אלינו.

הדבר המיוחד שהיה בענני הכבוד הוא: השראת השכינה, השגחה מיוחדת של ה' עלינו. "צילא דמהימנותא" – צל השכינה (זוהר ח"ב ויקרא אמור ק"ג ע"א). משום כך היו החוטאים נפלטים מחוץ לענני הכבוד, כמו שהביא רש"י על הפסוק (דברים כ"ה, י"ח): "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך". השראת השכינה הזו היא שגרמה שיהיה חג הסוכות מיוחד ומיועד לזכר ענני הכבוד.

אף אמנם היה לחם מיוחד, "לחם אבירים" (תהלים ע"ח, כ"ה; יומא ע"ה ע"ב), וגם נס נעשה עם הבאר, שהיתה מתגלגלת איתם ארבעים שנה; אבל בסופו של דבר שניהם נועדו בעיקר לצורך גשמי. לעומת זאת, ענני הכבוד היו ביסודם עניין רוחני. בחג הסוכות נאמר (דברים ט"ז, י"ד): "ושמחת בחגך", מפני שאי אפשר לבטא את הרוחניות ואת הקדושה אלא בשמחה, ואין השכינה שורה אלא מתוך שמחה (שבת ל"ג, ע"ב, ועיין אוה"ח בראשית מ"ח, כ"ח).

הטור (סי' תרכ"ה) כותב על חג הסוכות: "מורה על אמיתת מציאות הבורא יתעלה, שהוא ברא הכל לרצונו, והוא אשר לו הכח והממשלה והיכולת בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו, ואין מי שיאמר לו מה תעשה, כאשר עשה עמנו בהוציאו אותנו מארץ מצרים".

אחר כך שואל רבי יעקב בעל הטורים: אם כן, מדוע לא קבעה התורה את חג הסוכות בחודש ניסן, כזמן יציאת מצרים? ומתרץ, שסוכה הנבנית בחודש ניסן יכולה שתהיה בנויה לשם צל וכדו'. בחודש ניסן מתחיל הקיץ, ובבניית סוכה בתקופה זו לא ניכר שהיא זכר לענני הכבוד. מה שאין כן בסוכה הנבנית לפני החורף, בחודש תשרי, שניכר בה שהיא נבנית אך ורק לשם חג הסוכות. ו"יֵראה לכל שמצוות מלך היא עלינו לעשותה" (ועיין שם בב"ח שהסביר את דברי הטור, ועוד אחרונים שהאריכו לתרץ קושיית הטור).

אמנם לפי הדברים שהזכרנו לעיל אודות המעלה הגדולה של ענני הכבוד, יכולים אנו להבין מפני מה נקבע חג הסוכות בחודש תשרי. בחג סוכות אנו חוזרים אל המעלה המיוחדת של ענני הכבוד, מעלה רוחנית גדולה. ובגמרא מובאת בכמה מקומות המעלה הרוחנית הגדולה של חג הסוכות.

בירושלמי (סוכה פרק ה' הלכה א'): "אמר רבי יהושע בן לוי: למה נקרא שמה בית השואבה? שמשם שואבים רוח הקודש". וכן תירגם יונתן בן עוזיאל את הפסוק (ישעיהו י"ב, ד') על שמחת בית השואבה: "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה" –"ותקבלון אולפן חדת בחדווא מבחירי צדקיא" (תרגום: ותקבלו חידושי תורה בשמחה מבחירי הצדיקים). קדושה גדולה כל כך אי אפשר לקבלה אלא רק על ידי שמחה גדולה, ולכן אמרו חז"ל (במשנה סוכה נ"א ע"א) שמי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו. מרוב שמחתם לא היו רואים שינה בעיניהם כל ימי חג הסוכות. הדבר נרמז לנו בדברי חז"ל שאמרו (ראש השנה ט"ז ע"ב): "בחג נידונין על המים"; ובמקום אחר אמרו (בבא קמא פ"ב ע"א): "אין מים אלא תורה". מכאן נלמד שבחג הסוכות נידונים על השפעת התורה ורוח הקודש.

כדי לחזור ולהמשיך בחג הסוכות את המעלה הגדולה הזאת עלינו, אנחנו צריכים הכנה מיוחדת. זו ההכנה של חודש אלול, של ראש השנה, של עשרת ימי תשובה ושל יום הכיפורים. רק אחרי ימים אלו של קדושה וטהרה אנו ראויים ל"מים של תורה", ול"שאיבת רוח הקודש".

בזה יובנו יותר דברי הרמב"ם (הלכות לולב פ"ח הי"ב) שכתב כי בחג הסוכות היתה במקדש "שמחה יתירה", ובהמשך (הלכה י"ד) הוסיף: "ולא היו עושים אותה כל מי שירצה אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה". רק הגדולים היו המשמחים והרוקדים, והם היו המשבחים את הקב"ה, ודרכם שאב כל עם ישראל קדושה – היא היא "השמחה היתירה".

בעניין זה אמרו הגאון מווילנא והבן איש חי רעיון כמעט זהה. חז"ל אומרים, שכאשר חטאו עם ישראל בעגל הסתלקו ענני הכבוד, כשם שהסתלקו הכתרים שקיבלו במתן תורה. בימים שבין י"ז בתמוז ויום הכיפורים, בהם עדיין לא מחל ה' ולא סלח על מעשה העגל, היו ישראל שרויים ללא ענני הכבוד. רק מיום הכיפורים, שבו אמר ה': "סלחתי כדברך", חזרו העננים והגנו על ישראל כבתחילה. לפי זה מדויק מאוד הוא התאריך של חג הסוכות. ענני הכבוד חזרו אחרי יום כיפור, ולכן נקבע חג סוכות בתאריך שהוא סמוך ליום כיפור.

עוד כתב הבן איש חי, הנה נפסקה הלכה (סי' תרל"ט סעי' א') שאסור להכניס לסוכה כלי מאכל שהם מאוסים, כי הסוכה היא 'צילתא דמהימנותא'. שמא יאמר האדם שאין הוא יכול להיכנס לסוכה, שהרי הוא 'כלי מאוס' ומלא חטאים? לזה אומרים לו, שכיון שכבר עבר את יום הכיפורים וסרו ממנו עוונותיו, הרי שהוא ראוי לשבת בסוכה.

קביעת החג זכר לענני הכבוד

לדעת ר' אליעזר (סוכה דף י"א ע"ב), את הסוכות אנו עושים כזכר לענני הכבוד. והקשה החיד"א ז"ל (ברכי יוסף סימן תרכ"ה סעי' א', ראש דוד פרשת אמור): מדוע אנו עושים יום טוב מיוחד לזכר ענני הכבוד, ואין אנו עושים יום טוב מיוחד לזכר המן והבאר? עיי"ש שתירץ כמה תירוצים, והובאו במקום אחר.

אמירת עננו ובשכמל"ו

יש ביאור נוסף שביאר בעל הבן איש חי זיע"א, ונביאנו בתוספת הסבר. נקדים לבאר את דין תפילת עננו הנאמרת בתענית, ובדין אמירת "ברוך שם" וכו' שאומרים לאחר "שמע ישראל".

בגמרא (שבת כ"ד ע"א) מבואר שמעיקר הדין אדם שקיבל עליו תענית במנחה, אומר בלילה בערבית "עננו", אף שאינו מתחיל לצום אלא למחר. כן פסקו הרמב"ם (פ"ב מהל' תפלה הל' י"ד) והשו"ע (או"ח סי' תקס"ה ס"ג וראה מ"ב ס"ק ט'). אנו איננו נוהגים כך אלא רק בתשעה באב.

מכל מקום יוצא מפסק השו"ע, שבערבית של ליל התענית אומר עננו אף שעדיין יכול לאכול, ואילו בערבית של מוצאי הצום אינו אומר עננו אף שעדיין הוא בצום. וכלשון רש"י בשם תשובת הגאונים: "פעמים שאדם שרוי בתענית ואינו מתפלל, ופעמים שאינו שרוי בתענית ומתפלל. הא כיצד? כאן בכניסתה, כאן ביציאתה".

ולכאורה עצם הדין צריך ביאור: מדוע בליל התענית אומר האדם עננו אף שאוכל אחר כך, ואילו במוצאי הצום, כשהוא עדיין נמצא בתענית ובצום, אינו אומר עננו?

כעין אותה שאלה שאלו לגבי אמירת "ברוך שם" שלאחר "שמע ישראל". אנו אומרים "ברוך שם" בלחש, והטעם לכך מבואר בגמרא (פסחים נ"ו ע"א), משום שכאשר יעקב ביקש לגלות את הקץ לבניו נסתלקה ממנו שכינה, אמר לבניו: שמא יש בכם מי שאינו הגון? פתחו כולם ואמרו: שמע ישראל וכו', פתח הזקן ואמר: ברוך שם וכו'. אמרו רבנן: היכי נעביד? נימריה – לא אמר משה; לא נמריה – הא אמר יעקב; תיקנו לומר אותו בחשאי.

במדרש (דברים רבה ואתחנן, פר' ב', ל"ו) מובא טעם אחר לאמירתו בלחש: כאשר עלה משה לרקיע שמע את מלאכי השרת מקלסים לקב"ה "ברוך שם", ומשה הוריד קילוס זה לישראל. משל לאדם שגנב חפץ נאה מתוך פלטרין של מלך, נתנו לאשתו ואמר לה: אל תתקשטי בו אלא בצנעה בתוך ביתך. לכן אנו אומרים "ברוך שם" כל השנה בלחש.

על פי זה כתב הטור (אורח חיים סי' תרי"ט), שביום הכיפורים אומרים "ברוך שם" בתפילת ערבית ובשחרית בקול רם. זאת משום שביום זה אנו כמלאכים. אבל במוצאי יום כיפור חוזרים לומר "ברוך שם" בלחש.

גם כאן נשאלת השאלה: מדוע בליל כיפור, שרק לפני זמן מה אכלנו ושתינו, כבר אנו אומרים "ברוך שם" בקול כמלאכים, ואילו במוצאי התענית, לאחר שצמנו ועמדנו בתפילה כל היום, אנו אומרים "ברוך שם" בלחש? וכי בסוף היום אנו פחות מתדמים למלאכים מאשר בליל התענית?

מחשבה רוחנית או גשמית

תשובת שתי השאלות הללו – יסודה אחד. בערב התענית, אף שהאדם אוכל, הרי הוא אוכל לצורך הצום שקיבל עליו. נמצא שאכילתו אינה בשביל למלא תאוותיו, אלא לצרכיו הרוחניים. לכן מדינא אומר הוא בתפילת ערבית עננו. מה שאין כן במוצאי הצום, למרות שהאדם התענה יום שלם, הרי הוא כבר חושב על הצורך הגשמי שלו באכילה ושתיה, ולכן אין הוא אומר עננו.

כך הוא לגבי אמירת "ברוך שם" בקול ביום הכיפורים. בליל הצום, אף שלפני זמן קצר אכל ושתה לרוב, הרי עשה זאת משום המצוה להרבות באכילה בתשיעי, וכל אכילתו הינה לצורך היום הקדוש. לכן כבר אז הוא מתדמה למלאך, ויכול לומר בליל כיפור "ברוך שם" בקול. מה שאין כן במוצאי כיפור, אף שבמשך כל היום צם והתפלל, מכל מקום מחשבותיו עתה הן על צרכיו הגשמיים, על האכילה של מוצאי הצום, ומשחושב האדם על הגשמיות – מפסיק הוא כבר להתדמות למלאך. משום כך במוצאי יום כיפור אומרים אנו "ברוך שם" בלחש, כבשאר ימות השנה.

קביעת חג על רוחניות

לפי זה אפשר לתרץ את קושיית החיד"א, מדוע נקבע חג על נס ענני כבוד ולא נקבע חג על נס המן ונס באר המים. את המן קיבלו ישראל מחמת תאוותיהם הגשמיות ומחמת תלונתם: "מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר וכו'" (שמות ט"ו, ג'). עד תלונתם נעשה להם נס ששיירי המצה שהוציאו ממצרים היו מתרבים בכל יום (ראה רש"י שמות ט"ז, א'). כיון שנס ירידת המן נגרם מחמת תאווה גשמית, אין ראוי לקבוע חג לזכר נס זה.

כך הוא גם נס באר המים. את הבאר קיבלו בני ישראל מחמת תאוותם למים. וכלשון הכתוב (שם י"ז, ג'): "ויצמא שם העם למים וילן העם על משה ויאמר, למה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת בני ואת מקני בצמא". על נס שנעשה לצורך צרכים גשמיים אין קובעים חג.

לעומת זאת, נס ענני כבוד שמחמתו נקבע חג סוכות היה נס רוחני, שהקב"ה השרה את שכינתו על העם, עד כדי כך שהעננים היו פולטים את מי שחטא מחמת קדושת השכינה (ראה רש"י דברים כ"ה, י"ח).

ארועי ט"ו בתשרי

עוד יש לתרץ את קושיית החיד"א אודות קביעת חג הסוכות לזכר נס ענני כבוד באופן אחר. מעבר לנס של ענני הכבוד, התרחשו ביום ט"ו בתשרי אירועים נוספים, שראויים בצירופם יחד לקבוע חג בתאריך זה.

הנה ב-ד' לחודש סיון ציווה הקב"ה את משה רבינו (שמות י"ט, י'): "לך אל העם וקדשתם היום ומחר", לצורך קבלת התורה בתאריך ו' בסיון. מבואר בגמרא שמשה רבינו הוסיף יום אחד מדעתו, והסכים עימו הקב"ה, ולכן קיבלו את התורה בשביעי בסיון. למדנו מכאן שיש צורך בהכנה של שלושה ימים כדי להקביל פני שכינה. לפי זה, גם כשהוריד משה רבינו את הלוחות השניים, ביום הכיפורים, היו ישראל זקוקים להקדמה של שלושה ימים כדי להתכונן ולהתקדש לקבלתם. נמצא שהלוחות השניים ניתנו ב-ט"ו בתשרי. הרי לנו סיבה נוספת שיש לצרף לכך ש-ט"ו בתשרי נקבע ליום חג.

עוד מובא בחז"ל, שבשעה שעם ישראל חטא בחטא העגל נסתלקו מהם ענני הכבוד. מובא בגר"א, שענני הכבוד חזרו רק לאחר שמחל להם הקב"ה, וזה קרה ביום ט"ו לחודש תשרי. חזרת העננים היא סיבה נוספת לקביעת יום זה לחג.

דבר נוסף היה ב-ט"ו בתשרי: הנה למחרת יום הכיפורים מסר משה לעם ישראל את ציווי ה': "קחו מאתכם תרומה לה'" (שמות ל"ה, ה'). במשך היומיים שלאחר מכן הביאו בני ישראל נדבה, וכדברי הפסוק (שם ל"ו, ג'): "והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר" – הרי שני הבקרים של י"ב ו-י"ג בתשרי.

(מעניין הטעם שכתב הבן איש חי לכך שנמשכה הנדבה יומיים. הוא הסביר שבי"ב בתשרי הקדימו הנשים לבוא ולתרום את תכשיטיהן; אך משה רבינו לא הסכים לקבל מהן, כיון שהיה צורך בהסכמת הבעלים לתרומת נשותיהם. או אז חזרו הנשים לביתן ושכנעו את בעליהן לתרום. הנשים אמרו לבעליהן בפנים חמוצות: עבור עשיית העגל תרמתם כסף וזהב, ואילו למשכן אתם מתקמצנים?! כדי לפייס את נשותיהם הבטיחו הבעלים שיתרמו גם הם זהב וכסף. ביום השני באו הגברים עם נשותיהם לתרום, זהו שכתוב (שם ל"ה, כ"ב): "ויבאו האנשים על הנשים").

ב-י"ד בתשרי לקחו כל חכם לב ממשה את הזהב, ואז גם אמרו למשה: "מרבים העם להביא" (שם ל"ו, ה'). הרי שב-ט"ו בתשרי אפשר היה להתחיל במלאכת המשכן. אולם כיון שביו"ט אסור לעבוד, הרי שרק התכנון המחשבתי נעשה אז: "וחשבי מחשבות". מכאן שב-ט"ו בתשרי התחילה בניית המשכן, ויש לצרף גם טעם זה לקביעת יום ט"ו בתשרי לחג.

מעלת ורמז הסכך מהפסולת

כתוב בתורה (דברים ט"ז, י"ג): "חג הסכות תעשה לך שבעת ימים באספך מגנרך ומיקבך". חז"ל (סוכה י"ב ע"א) מבארים את כוונת הפסוק, שאת סכך הסוכה יש לעשות מהפסולת של הגורן ושל היקב. נמצא שבהכנת הסכך מקדש האדם אפילו את הפסולת, ומעלה אותה למעלת הסכך. יש לרמוז מכאן על ייעודו של האדם בעולם, להתעלות, להתקדש ולהעלות את החול לקודש.

ענני הכבוד

דעת ר' אליעזר המבוארת בגמרא (סוכה דף י"א ע"ב) היא שהסוכות הן זכר לענני כבוד. ענני כבוד אלו הגנו על עם ישראל עד כדי כך, שכאשר נפטר אהרן ונסתלקו ענני הכבוד חשבו העמלקים שיוכלו לנצח את עם ישראל ובאו להילחם עימם. כך פירש רש"י את הפסוק: "וישמע הכנעני מלך ערד", וזו לשונו: "כאן לימדך שמיתת אהרן היא השמועה שנסתלקו ענני הכבוד, וכסבור שניתנה רשות להילחם בישראל". אלא שהם חששו מתפילת עם ישראל, ולכך החליפו את בגדיהם לבגדי הכנעניים, בחושבם שעם ישראל יכוון בתפילתו כנגד הכנעניים, ולא ידעו את האמת שהעם שנלחם עימם הינו העמלקי. העמלקים מאמינים בכוחה של תפילת עם ישראל, אך חושבים שיוכלו לרמות את הקב"ה.

עוד בשעה שהיו ענני כבוד לישראל, באו העמלקים להילחם עם כל מי שמחמת חטאו נפלט מחסות ענני הכבוד, וכפי שפירש רש"י על הפסוק (דברים כ"ה, י"ח): "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, ואתה עייף ויגע ולא ירא אלקים".

כן מצינו בבלעם שרצה ליתן את עינו הרעה בעם ישראל, ויצא בגאווה כנגד הקב"ה. הוא אמר לשרי מואב: ראו, ה' חושש ממני ומכסה את עם ישראל בענני כבוד כדי שלא אוכל לתת את עיני בהם.

מה עשה ה'? הוציא את העננים מלמעלה, ואז נגלה העם לעיני בלעם: "וירא את העם שוכן לשבטיו" (במדבר כ"ד, ב'). אמר לו הקב"ה: הנה, עתה שהנך רואה את העם, נראה אם תוכל לשים את עינך הרעה עליהם.

אך מעבר לכך שענני הכבוד הגנו על גופם של עם ישראל; הם גם טיהרו את נפשם של ישראל מהטומאה הרבה שנטמאו במצרים. מובא בחז"ל שכאשר בני ישראל היו מוקפים בענני כבוד לא היה צורך בכיבוס בגדיהם ולא בגיהוץ בגדיהם, אלא הכל נעשה מכוח ענני הכבוד.

נמחיש את הדבר: בני ישראל לפני יציאתם ממצרים שאלו מהמצריים כלי כסף וכלי זהב ושמלות, ולקחו מהם בגדי פאר. מן הסתם בדרכם ממצרים ובעוברם בים סוף, התלכלכו בגדיהם והיטנפו מהבוץ. באו אל משה, וביקשו ממנו לא רק אוכל ומים, אלא גם על בגדיהם המטונפים. ענה להם משה: המתינו לאהרן שיעשה שלום בין אדם לרעהו, ובזכותו יקיף אותנו הקב"ה בענני כבוד; עננים אלו יכבסו ויגהצו את בגדיכם. אגב ניקוי וטיהור הבגדים, טיהרו העננים גם את ליבם של עם ישראל והשפיעו עליהם שפע של רוחניות וטהרה.

"כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" – אלו העננים שהוציאו את הטומאה שהיתה לעם ישראל עקב שיעבודם במצרים, והביאו אותם לתוך מקום של קדושה, מקום של כבוד, מקום של מעלה וחשיבות. על כן ציווה אותנו הקב"ה לחגוג שבעה ימים, לזכר ענני הכבוד.

האלשיך הקדוש מבאר את הדין שהסכך צריך להיות עשוי מדבר שאינו מקבל טומאה – זאת משום שדבר המקבל טומאה חוצץ ויוצר מסך ביננו ובין הקב"ה. ללמדנו, שגם אם אדם נטמא מחמת חטאים שעשה, הרי הוא יוצר מחיצה ומסך בינו לבין הקב"ה, וכמו שכתוב: "כי אם עונותיכם היו מבדילים בינכם לבין אלוקכם".

כניסה בטהרה לסוכה

דעת רבי אליעזר (סוכה י"א ע"ב) שכוונת הפסוק (ויקרא כ"ג, מ"ב) "כי בסוכות הושבתי" – הינה לענני הכבוד. הקשה על כך רבינו יעקב בעל הטורים (או"ח סי' תרכ"ה): מכיון שענני הכבוד היו בצאת ישראל ממצרים, מדוע אנו עושים להם זכר בחג הסוכות, בתשרי, ולא בניסן, מועד יציאתנו ממצרים? (וראה שם מה שתירץ).

יש ליישב זאת על פי דברי הזוהר הקדוש (ויקרא, אמור ק"ג ע"א), שהסוכה היא צילא דמהימנותא, וקדושתה חלה אפילו על עצי הסוכה, אשר שם שמים עליהם (עיין סוכה ט' ע"א). כיון שכך, אין ראוי לאדם שייכנס לצילא דמהימנותא עליונה זו אלא אם כן עברו עליו ימי אלול, ראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים. רק אז, אחרי טהרתו, יוכל לבוא אל הסוכה.

החסד שבמצות הסוכה

מובא בגמ' (ברכות כ' ע"ב): "אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבונו של עולם, כתוב בתורתך: 'אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד', והלא אתה נושא פנים לישראל דכתיב 'ישא ה' פניו אליך'. אמר להם: וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה 'ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך', והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה".

דקדוק של ישראל במצוות אנו מוצאים במצוות חג הסוכות בכמה אופנים.

הנה עיקר חיוב אכילה בסוכה הינו כאשר אוכל פת בשיעור כביצה (שו"ע סי' תרל"ט סעי' ב'), אך לגבי אכילת פת הבאה בכיסנין נחלקו הפוסקים אם מברך עליו לישב בסוכה. וכתבו החיד"א והבא"ח (ש"ר האזינו הל' ח') שכיון שספק ברכות להקל לא יברך עליו ברכת לישב בסוכה. ומשמע מדבריהם שגם על פת הבאה בכיסנין חייב לאכול בסוכה אלא שמחמת הספק לא יברך.

ומ"מ מובא בפוסקים שיש ענין אף לשתות בתוך הסוכה, וכפי שכתב השו"ע (שם): "ומי שיחמיר על עצמו ולא ישתה חוץ לסוכה אפי' מים הרי זה משובח".

מבואר בגמרא שבליל יו"ט הראשון של סוכות חייב אדם לאכול כזית פת וילפינן: "חמישה עשר חמישה עשר מחג המצות מה התם בכזית דגן, אף הכא בכזית דגן". והר"ן כתב שטוב לאכול שיעור כביצה. ונ"מ שאם אדם רואה שמתחיל לרדת גשם ימהר לאכול כזית בלבד ובכך יצא ידי חובתו. אך אם לא סיפק בידו לאכול כזית וכבר יורד גשם הרי הוא פטור ממצות הסוכה, ומ"מ הרמ"א סובר שבליל יו"ט ראשון של סוכה צריך לאכול כזית בסוכה אף אם יורד גשם.

כלומר במצות ישיבה בסוכה יש ענין מיוחד להחמיר. וכיון שרואה הקב"ה שאנו מחמירים אף בפחות מכשיעור לאכול בסוכה ואף בשתית מים לאכול בסוכה אזי הקב"ה נושא פנים לישראל, וזוהי המעלה המיוחדת שיש בחג הסוכות.

מעלה נוספת מוצאים אנו במצות ישיבה בסוכה. הנה בדרך כלל כאשר יש שיעור למצוות אין האדם מקבל שכר אם קיים בשיעור גדול יותר. למשל מצות אכילת כזית מרור בפסח, אם יאכל האדם שני כזיתות לא עשה בכך כלום וחשיבותו הינה כמו מי שקיים את המצווה בשיעור כזית אחד בלבד. אבל במצות ישיבת הסוכה אף ששיעורו ביו"ט ראשון הוא כזית מ"מ כל אכילה שאוכל בסוכה אף ביותר משיעור זה, ואף בשתיית מים, מקיים מצוה.

[ואכן גם במצות אכילת מצה בליל פסח הוכיח הבא"ח מהגמ' שיש מצוה אף באכילה שהיא יותר מהשיעור החייב בה].

ואכן חסד עשה עמנו הקב"ה שנתן לנו מצוה שמכוח הדקדוק והחומרא שאנו מחמירים בה, הקב"ה מסנגר עלינו, ונושא לנו פנים. וחסד זה של מצות הסוכה הינה לזכר ענני הכבוד שניתנו לעם ישראל בהיותם במדבר בזכות אהרון איש החסד.

ועוד חסד עשה עימנו הקב"ה במצות ישיבה בסוכה שאדם אוכל פחות מכביצה בסוכה ומביא על עצמו ברכה, ושותה בסוכה ומביא על עצמו ברכה.

"לכם" – משלכם

חז"ל דרשו (סוכה כ"ט ע"ב, מ"א ע"ב), וכך הובא להלכה (שו"ע תרמ"ט סעי' א'-ב'): "לכם – משלכם". יש כאן רמז ומוסר השכל גדול. אמנם את תרי"ג המצוות אנו מחוייבים לקיים משום שכך ציוונו הבורא יתעלה ויתברך; אבל הידור המצוה הוא דווקא כאשר היא מתקיימת "משלכם" – דהיינו כאשר היא באה מכם ומרצונכם. לכן אנו מקשטים את הסוכה ולוקחים אתרוג מהודר, וכן לולב הדס וערבה, ואוגדים אותם יפה. הידורים אלו צריכים לבוא מרצונכם. זה הוא "משלכם".

ועוד בא הכתוב לרמוז, שהאדם צריך לקחת את שמחת הידור המצוות של חג הסוכות גם לשאר ימות השנה, וזהו: "ולקחתם לכם" – מחג הסוכות לכל השנה כולה.

אמונת חכמים

מחג הסוכות ניתן ללמוד רבות אודות אמונת חכמים. הנה בתורה (ויקרא כ"ג, מ') כתוב: "ולקחתם לכם פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל". לא כתוב במפורש מהם המינים הללו. לא מוזכר כאן האתרוג, ואף לא ההדס, וכן לא מבואר שערבי הנחל הינם הערבות שלנו ולא עץ הצפצפה. גם מצוות ניסוך המים ושמחת בית השואבה אינן מוזכרות בתורה. הכל נובע מפירושי חז"ל על הפסוק. מכאן בא האדם לידי אמונת חכמים.

יש להבין את עניין שמחת בית השואבה. נראה כאילו שמחה זו מיועדת רק לרבנים ולתלמידי חכמים. טוענים בני העם הפשוטים: זהו חג לרבנים! הם אלו שפסקו ש"פרי עץ הדר" הוא אתרוג, "ענף עץ עבות" הוא הדס ו"כפות תמרים" הוא לולב; והם אלו שרוקדים בשמחת בית השואבה. אם כן, מה ל"עמך" בשמחה זו?

ואכן הרמב"ם פוסק שרק הנשיאים, זקנים ואנשי מעשה רוקדים בשמחת בית השואבה, והעם הפשוט, כולל נשים וטף, באים רק לראות ולשמוע (הלכות לולב פ"ח הל' י"ג-ט"ו):

"והיאך היתה שמחה זו? החליל מכה, ומנגנין בכנור ובנבלים ובמצלתיים, וכל אחד ואחד בכלי שיר שהוא יודע לנגן בו, ומי שיודע בפה בפה, ורוקדין ומספקין ומטפחין ומפזזין ומכרכרין כל אחד ואחד כמו שיודע, ואומרים דברי שיר ותשבחות. ושמחה זו אינה דוחה לא את השבת ולא את יום טוב. מצוה להרבות בשמחה זו, ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה, הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות; אבל כל העם האנשים והנשים כולן באין לראות ולשמוע".

משתמע מכאן, לכאורה שיש לנו ח"ו שני מחנות, יש ה"רבנים" ויש "לא-רבנים", והרי (דברים ל"ג, ג'): "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" – התורה היא ירושה לכלל עם ישראל!

עוד קשה: רבן שמעון בן גמליאל היה לוקח שמונה אבוקות ועושה להטוטים, זורק אבוקה ומקבל אבוקה, ואין נוגעות זו בזו (סוכה נ"ג ע"א). צריך להבין: מה פשר המשחק היפה הזה? אפשר להביא להטוטן מוכשר יותר, שיעשה להטוטים יפים יותר מאשר אלו של רבן שמעון בן גמליאל, גם בלפידים וגם בריקוד!

אולם רשב"ג בא לומר לעם ישראל: אתם טועים בחושבכם שחג הסוכות הוא חג רק לרבנים. חג הסוכות בא לאחד את הרבנים עם כלל עם ישראל, את לומדי התורה עם כלל העם; והדוגמה הנאה והטובה ביותר, היא חיבור האתרוג לערבה.

המדרשים חלוקים ביניהם. יש אומרים (פיוט לסוכות, מחזור ספרד) שההדס כנגד שלושת האבות, הערבה כנגד משה רבינו ואהרן, הלולב כנגד יוסף והאתרוג כנגד דוד המלך. אבל במדרש (ויקרא רבה ל', י"ב) כתוב אחרת:

"'פרי עץ הדר' – אלו ישראל, מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים. 'כפות תמרים' – אלו ישראל, מה התמרה הזו יש בו טעם ואין בה ריח, כך עם ישראל יש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים. 'וענף עץ עבות' – אלו ישראל, מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם, כך ישראל יש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה. 'וערבי נחל' – אלו ישראל, מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים. ומה הקב"ה עושה להם? לאבדן אי אפשר, אלא אמר הקב"ה: יוקשרו כולם אגודה אחת, והן מכפרין אלו על אלו".

אכן, יש בעם ישראל צדיקים ויש למדנים, יש אנשי מעשה ויש אנשים שהם בבחינת "ערבה" – אנשים פשוטים. התורה אמרה לאגוד את כולם יחד.

המעניין הוא, שלפי הפשט (משנ"ב תרנ"א ס"ק י"ב), לוקחים שלושה הדסים מצד ימין של הלולב ושתי ערבות מצד שמאל של הלולב, ויש נוהגים אחרת (מג"א תרנ"א סק"ד בשם האר"י). הספרדים, וכן האשכנזים הנוהגים כדעת האר"י הקדוש, לוקחים הדס מצד ימין והדס מצד שמאל והדס מעל השדרה, נוטה לימין, וערבה מימין וערבה משמאל. אך לפי כל הדעות, מצד שמאל של הלולב יש ערבה, והאתרוג ביד שמאל. יוצא שלפי כל הדעות הערבה סמוכה לאתרוג, דהיינו: המין השפל ביותר קרוב ביותר למין המהודר ביותר. ולהלכה, אם אדם אינו מחבר את האתרוג עם הערבה – אין הוא יוצא ידי חובה כדבעי. האתרוג אינו יכול להיות בודד. האתרוג הוא לא 'הדר' אם הוא אינו מחובר לערבה.

במהלך החג אנו עוסקים הרבה בערבה. כל בוקר אדם פותח את הלולב שלו ובודק את מצב הערבה, אם יבשה היא או נבולה, אם יש צורך להחליף אותה. ללולב, להדס ולאתרוג אין הוא דואג כל כך, מעבר להבטה בהם מידי פעם; כל מעייניו של האדם בחג הוא בערבה.

כאשר בא יום הושענא רבה, דואג האדם שיהיו לו חמישה בדים של ערבה. אחרי שבמשך כל ימי החג התחברה הערבה לאתרוג, הרי היא כבר עלתה דרגה. "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד" (ברכות ל"ד ע"ב, סנהדרין צ"ט ע"א, זוהר ח"א ל"ט ע"א, קכ"ט ע"א). הערבה עלתה דרגה, וכבר היא חשובה יותר מצדיקים גמורים. לכן אנו עסוקים בה כל הזמן. וכבר נרמז דבר זה בפסוק (תהילים ס"ח, ה'): "סולו לרוכב בערבות בי-ה שמו ועלזו לפניו" – השמחה לפני הקב"ה היא עם ישראל הנמשלים לערבות.

רשב"ג לוקח את האבוקות, זורק אחת ומוריד אחת, זורק אחת ומוריד אחת, כאומר ל"עמך": רבותיי, משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה (אבות פ"א מ"א), וכן הלאה עד אלי. יש המשכיות, ללא הפסקה. אני איני מחדש לכם את התורה, אלא אני מביא לכם דברי חז"ל, ומביא לכם את מה שמשה רבינו תיקן. אני מעביר אליכם את הדברים האלה בשרשרת בלי הפסקה.

בשמחת בית השואבה היו שואבים רוח הקודש. יונה הנביא, שהיה אדם פשוט, קיבל רוח הקודש בשמחת בית השואבה (עיין ירושלמי סוכה פ"ה ה"א).

ה"ערוך לנר", בפירושו על מסכת סוכה (מ"ה ע"א ד"ה מקיפין), מסביר באריכות את עניין הושענא רבה. במקדש היו עושים מזה עסק גדול, אך לנו קשה להבין את עניינו של יום זה. היסוד הוא "פתקה טובה". יש חתימה חיצונית ויש חתימה פנימית. המעלה של הושענא רבה היא משהו פנימי – אמונת חכמים.

שיירי מצוה

מובא בגמרא (סוכה דף ל"ז ע"ב): "תנן התם, שתי הלחם ושני כבשי העצרת – כיצד הוא עושה? מניח שתי הלחם על גבי שני הכבשים, ומניח ידו תחתיהן, ומניף ומביא מעלה ומוריד, שנאמר: 'אשר הונף ואשר הורם'". הטעם לכך הוא: "אמר רבי יוחנן: מוליך ומביא – למי שארבע רוחות שלו, מעלה ומוריד – למי שהשמים והארץ שלו. במערבא מתנו הכי: אמר רבי חמא בר עוקבא אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מוליך ומביא – כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד – כדי לעצור טללים רעים". מכאן מסיקה הגמרא: "זאת אומרת שיירי מצוה מעכבין את הפורענות, שהרי תנופה שיירי מצוה היא, ועוצרת רוחות וטללים רעים". וביאר רש"י: "שיירי מצוה – מצוה שהיא שיירים, שאינה עיקר לעכב כפרה, אעפ"כ חשובה היא לעכב את הפורענות".

עוד אומרת הגמרא: "ואמר רבא: וכן לולב". גם את הלולב מוליך ומביא מעלה ומוריד. ומסופר שם על רבי אחא בר יעקב, שכאשר היה מנענע בלולב אמר: זה חץ בעיני השטן. זאת משום שרואה השטן כיצד מחבבים את המצוה, ואין לו כח ויכולת לנתק אותנו ממנה. אמנם, אומרת הגמרא, אין לאדם לעשות כן, כי אז חלילה השטן יתגרה בו.

אף שכל מצוה שהקב"ה מצַווה אנו עושים מפני שהוא ציוונו לעשותה, גם בלא נתינת טעם, אך בוודאי אנו שמחים בטעמי חז"ל, ויש לנו תוספת שכר במצוה כאשר אנו מקיימים אותה על פי טעמיה שהורונו רבותינו.

כאשר אדם מנענע את הלולב, ההדס והערבה קשורים זה בזה וגם האתרוג מחובר עמם ולא ייפרד מהם בברכה ובנענועים. הרי המצוה מעידה על אחדות ישראל, על האהבה הגדולה שיש בעם. ארבעת המינים רומזים לארבעה חלקים שבאומה, והם גם רומזים לאיברי האדם: כנגד העיניים, הפה והלב. כאשר אנו מקיימים מצוה זו הריהי מוסיפה קדושה לכלל ישראל, ומקדשת את האדם, את איבריו הראשיים ובכללם את רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו. כל זה מביא את השטן לקנא בנו, כאשר הוא רואה שהאתרוג המהודר והמשובח מחובר עם הערבה. אנו ממשיכים לנענע ומבטאים בזה את אמונתנו שה' ברא את העולם, את השמים והארץ, את ארבעת רוחות העולם. אנו פונים בבקשה לה' שבזכות חיבוב מצוה זו יימנעו רוחות רעות ויעצרו טללים רעים בגשמיות.

יש גם פן רוחני בקיום מצוות ארבעת המינים. ע"י הנענוע בהם אנו מתקדשים ומתעלים. כל האמונות הרעות המרחפות באוויר נעצרות ומתבטלות כשאנו מנענעים בלולב, ובקרבנו מפעמות רוחות של קדושה.

זו כוונת רבותינו בעלי התוספות (שם ד"ה בהודו), שלאחר "הודו" יש לומר: "ואמרו הושיענו". כלומר אנו מנענעים ומודים ומאמינים בה', ומבקשים שיושיע אותנו, יאסוף גלויותינו בגשמיות וברוחניות, שלא נלך אחר אומות העולם; אדרבא, נקבל רוח קדושה כְּיונה הנביא שהיה מעולי רגלים. בזכות שיירי המצוה של נענועי הלולב אנו זוכים משנה זו ועד השנה הבאה לחיים טובים, דשנים ורעננים, מתוך שמחה, אמונה ובטחון.

ענוה משיעורי הסוכה

המשנה (סוכה פ"א מ"א) אומרת: "סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה. למטה מעשרה טפחים פסולה. סוכה שחמתה מרובה מצילתה פסולה".

יש לבאר בדרך רמז, על פי דברי הרמב"ם (הל' דעות פ"ג הל' א') שכתב שאדם לא יהיה בעל גאוה, ולא יהיה שפל עד שילבש בגדים בזויים, אלא ילבש בגדים מכובדים.

כלל זה נרמז בדברי המשנה: סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה – הדין רומז לאדם שלא יתגאה. למטה מעשרה טפחים פסולה –כאן הרמז לאדם שלא יהיה שפל יותר מדי ולא יבזה את עצמו. סוכה שחמתה מרובה מצילתה פסולה – אדם שחמתו, כעסו, מרובה מצילו הוא פסול. על האדם להתפלל, שכשם שקיים מצוות סוכה כהלכתה, שצילתה מרובה מחמתה, כך יזכה במשך השנה שלא יכעס הרבה. שמא תאמר: יתפלל האדם שלא יכעס כלל? יש לומר: "מעט מעט אגרשנו מפניך" (שמות כ"ג, ל') – העליה במדרגות המידות צריכה להיות דרגה אחר דרגה, וע"י שימעיט בכעס יוכל להינצל ממידה זו לגמרי.

אעלה בתמר

על הפסוק (שיר השירים ז', ט'): "אמרתי אעלה בתמר אחזה בסנסניו", אומר הזוהר הקדוש ש"אעלה" הוא ראשי תיבות של אתרוג, ערבה, לולב והדס. וזו לשונו: "וצריך לסלקא לה במחשבה בארבע מינין, הדא הוא דכתיב (שם, שם): 'אמרתי אעלה בתמר' – אעל"ה סימן אתרו"ג ערב"ה לול"ב הד"ס" [רעיא מהימנא כרך ג' (דברים) פרשת כי תצא דף רפ"ג עמוד א'].

יש להתבונן בדברי הזוהר. לפי דברי הזוהר האתרוג והערבה מנויים ראשונים בסדרם של ארבעת המינים. אולם התורה לא כן כתבה, שכן לשון הפסוק היא (ויקרא פרק כ"ג, מ'): "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל" – הרי שהקדימה התורה את האתרוג ואת הלולב, ורק אחר כך מובא ההדס, אבל הערבה נשארה לסוף. הזוהר הקדוש הפך את הסדר.

יש עוד דבר מעניין: סדר החזקת המינים בשעת הנענועים של הלולב הוא כך שהלולב מוחזק עם ההדס והערבה ביד ימין, והאתרוג – ביד שמאל. ולגבי אגודת הלולב, יש הנוהגים (ראה מגן אברהם סי' תרנ"א ס"ק ד' בשם השל"ה והמטה משה) לקשור את שלושת ההדסים בצד ימין של הלולב כאשר שדרת הלולב מול פני המנענע, ואת שני הערבות משמאל ללולב. ואילו לדעת האר"י הקדוש (עיין מגן אברהם שם), לא כן אוגדים את הלולב, אלא יש לקשור את שלשת ההדסים מסביב ללולב, כך שיהיה הדס אחד מימין, ואחד משמאל, ואחד באמצע על שדרת הלולב, וקושרים אותם; ואחר כך מניחים את הערבות האחת מימין והאחת משמאל, וקושרים אותן. על כל פנים, בין לשיטתו של האר"י הקדוש ובין לשיטת הפשטנים, לעולם יש ערבה משמאל ללולב; וכשמצמידים את האתרוג ללולב בשעת הנענועים, מצמידים אותו לערבה.

ידוע (מדרש רבה ויקרא, אמור ל', י"ב) שארבעת המינים מרמזים על ארבעת סוגי האנשים שבעם ישראל, יש אשר יש בהם תורה ומעשים טובים, ויש אשר יש בהם מצוות ומעשים טובים אבל אין בהם תורה, יש בעלי תורה אבל ללא מעשים טובים, ויש אשר אין בהם לא תורה ולא מצוות ומעשים טובים, כנגד הערבה שהיא ללא טעם וללא ריח. כאשר מצמידים את הערבה לאתרוג אנו מדגישים שפשוטי העם, אלו שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים, כאשר מצמידים אותם לתלמידי חכמים, עולה דרגתם ביותר.

הדבר מודגש גם בשמה של הערבה, הנקראת 'הושענא'. דווקא בה מבקשים מהקב"ה שיושיע את עם ישראל. אל לאתרוג להתגאות בהדרו. אמנם הוא עולה בגדר 'אעלה בתמר', אבל מצמידים לו את הפשוטים שבעם, שיעלו ויתעלו איתו במעלות התורה והמצוות.

שבעת ענני הכבוד

מבואר בגמרא (סוכה דף י"א ע"ב) שלדעת ר' אליעזר אנו עושים סוכות לזכר ענני כבוד. בזוהר הקדוש מבואר, שהיו שבעה עננים מסביב לעם ישראל: ארבעה מארבע רוחות השמים, עוד אחד מלמעלה, אחד מלפנים ואחד מאחוריהם – הם עמוד האש ועמוד הענן – הרי שבעה.

חכם צדקה הזקן שאל: הרי מעיקר הדין די שיהיו לסוכה שלוש דפנות. לכאורה אם הסוכה אמורה להזכיר את ענני הכבוד, היה צורך לבנות אותה באופן שיזכיר את כל שבעת העננים, כלומר: אי אפשר היה להסתפק בפחות מארבע דפנות!

הוא תירץ, שכאשר אדם משתדל במצוה, נאמר עליו: "לאל גומר עלי" (תהלים נ"ז, ג') – דהיינו: על האדם לבנות שתי דפנות וטפח בצד השלישי, והקב"ה יצרף את רוחות העולם לסוכה. כך נמצא שנחשבת סוכתו מוקפת בארבע דפנות, כנגד העננים שסובבו את ישראל מארבע רוחות השמים. קרקע הסוכה – נחשב כנגד ענן נוסף; הרי חמישה. ולגבי הסכך נכתב בתורה: "סכת", לשון יחיד, אך אנו קוראים: "סוכות", ברבים (ראה בגמרא סוכה דף ו' ע"ב מה שלמדה מכך). מכאן שאם אדם מכוון בבניית הסוכה לשמה, נחשב הסכך שלו ל"סוכות" בלשון רבים, כשנים; והרי לנו שבעה, זכר לענני הכבוד.

הסנגוריא בירידת גשמים בסוכות

המשנה (סוכה פ"ב משנה ט') מסבירה את המשמעות של ירידת גשמים בחג הסוכות באמצעות משל, וכך היא אומרת: "משל למה הדבר דומה? לעבד שבא למזוג כוס לרבו, ושפך לו קיתון על פניו". הרמב"ם בפירוש המשניות כותב: "וירידת הגשמים בתחילת הסוכות – רמז כי ה' אינו מקבל מעשיהם ברצון". מבואר בדבריו, שדווקא אם הגשמים יורדים בתחילת החג, מיד כשישראל באים לקיים את המצוה, יש בכך סימן לישראל שהקב"ה אינו מעוניין בישיבתם של עם ישראל בביתו, בסוכה. אבל אם בא הגשם בשאר ימות החג – אין בכך חשש שנראה כאילו שופך קיתון על פניו.

גשמים שיורדים במהלך החג, אחרי שכבר ישב אדם בסוכה, הם מבחן לאדם, עד כמה מתאווה הוא לקיים את המצוה. הקב"ה מנסה אותנו, לראות אם באמת נתאמץ לשבת בסוכה, כמה נשתדל לחזור אליה (ע"י פריסת ניילון על השולחן, ניקוי הכיסאות וכו'). עולה מכאן, שכאשר יורד גשם באמצע החג, הרי שיש בזה הגברת שכר לישראל על המצוה החשובה הזאת.

כאשר נושבות רוחות חזקות המעיפות את הסוכה – גם בכך יש ללמד זכות וסנגוריא על עם ישראל. הנה נופלת סוכתו של אדם בשבת, והוא ניגש בשאלות אל הרב: האם מותר לו להחזיר את הסכך בשבת? האם הסכך מוקצה? ומה יעשה אם התקפל הסכך מעט, האם יכול לשוב ולפרוס אותו? האם יש כאן חשש אוהל? ועוד ועוד. יוצא שבשבת כזאת מתעסק כל עם ישראל בהלכות סוכה הלכה למעשה.

אנו נושאים עינינו לשמים ואומרים: רבונו של עולם! כשם שנפלו סוכותינו, ואנו טורחים ומקימים אותם שוב – כך אתה תקים לנו את סוכת דוד הנופלת (עמוס ט', י"א).

חנוכת הבית וחג סוכות

מבואר בגמרא (מו"ק ט' ע"א), שכאשר חנך שלמה את בית המקדש עשו שמחה גדולה, ודחו את יום הכיפורים בשל כך. נמצא שביום הכיפורים אכלו ושתו. "והיו דואגים ואומרים: שמא נתחייבו אויביהם של ישראל כליה! יצתה בת קול ואמרה להן: כולכן מזומנין לחיי העולם הבא". מבואר שם בגמרא, ששמחת חנוכת בית המקדש נמשכה שבועיים. נמצא שחינוך המקדש היה בחג הסוכות.

יש לבאר את הטעם לכך שחנוכת בית המקדש אירעה דווקא בחג הסוכות.

נקדים את דברי הרמב"ם בסוף הלכות מעילה (ראה פ"ח הל' ח'), שכתב שאם אדם אמר על איזה חפץ: "הרי זה קודש" – החפץ התקדש, אף שלא עשה שום מעשה. אם ישתמש בו עתה שימוש חולין יתחייב קרבן מעילה (ייתכן שהחפץ עצמו שווה כמה פרוטות, ובכל זאת אם ימעל בו יתחייב להביא קרבן שעולה ממון רב). וכל זה מחמת מה שאמר בפיו. רואים אנו עד כמה יש כח בדיבורו של האדם, לקחת חפץ של חולין ולקדשו.

עניין זה מצאנו בבניית בית המקדש ע"י שלמה המלך. שלמה לקח ארזי לבנון, אבנים ושאר חומרי גלם לבניית בית המקדש. חומרים אלו בטבעם הם חולין, אך בשימושם לבניית הבית הם התקדשו, ואדם שיהנה מהם – ימעל.

עניין זה מתבטא ביתר שאת במצוות הסוכה. הנה לוקח אדם דפנות מעץ וסכך העשוי מעלים, ובונה סוכה. כל עוד לא נכנס החג יכול האדם לעשות בדפנות ובעלים כרצונו; אך אחר שהתחיל החג, העצים והעלים שמהם עשה האדם את הסוכה מתקדשים, ונעשים מוקצה לאדם.

על האדם ללמוד מכאן, שאם הוא מסוגל להעלות עץ ואבן מחולין לקדושה, על אחת כמה וכמה שאת עצמו, אשר הוא נזר הבריאה, יכול להעלות ולקדש, כמו שכתוב (ויקרא י"א, מ"ד): "והתקדשתם והיתם קדושים".

תשובות בהלכה

כשרות סכך על גבי ברזל

השאלה: יש סוכות לנצח העשויות ממסגרת ברזל או מרפסת שעמודיה ברזל ועל גבה מסככים. האם מותר לסכך על גבי הברזל ומה הדין במי שנקלע ביו"ט לסוכה כזאת?

ב"ה, י"א תשרי התשמ"ז

לכבוד…

שלום רב!

יש מחלוקת בין הפוסקים אם סיכך על דבר שמקבל טומאה, אם הסוכה פסולה או לא, וזאת על-פי מה שכתב מרן (תרכ"ט ס"ז): "יש להסתפק אם מותר להניח סולם על הגג כדי לסכך על גביו", מכיון שהסולם מקבל טומאה ואין מסככין על דבר שמקבל טומאה. ולעומת זאת פסק מרן: "לחבר כלונסאות הסוכה במסמרות של ברזל או לקשרם בבלאות שהם מקבלים טומאה – אין קפידא".

כלומר, לדעת מרן מותר לסכך במעמיד על גבי מעמיד (וראה במשנב"ר וכה"ח שם). [ואולם החזון איש (אור"ח, מועד הל' סוכה סי' קמ"ג אות ב') סובר שאין להקל במעמיד על גבי מעמיד בדבר המקבל טומאה, ולכאורה לשיטתו אותם שיש להם סוכות והדפנות מפלאטות עץ ממוסגרות המחוברות זו לזו כמו דלתות, אין להניח על גביהם סכך].

ויש מי שאומר שמותר להעמיד בדבר שמקבל טומאה מדרבנן – אבל עיין (שם בכה"ח ס"ק נ"ח וס"ק טו"ב) שמשמע שגם בדבר המקבל טומאה מדרבנן אסור.

ולפיכך אין לסכך בסוכה שעשויה מברזל או מכל דבר שמקבל טומאה ואפילו מדרבנן אלא יש לשים על הברזלים עץ שכשר לסכך בו ועליו לשים את הסכך כדי שיהא מעמיד דמעמיד.

ובדיעבד, אם נקלע אדם ביום טוב של סוכות לסוכה שעומדת על גבי דבר המקבל טומאה, מותר לו לאכול בסוכה זו ובמוצאי החג יתקן.

בענין מרפסת שיש בה עמודי ברזל קבועים, החזון איש אמנם מקל בזה אבל בכה"ח (סימן תרכ"ו ס"ק מ') הביא בזה מחלוקת בין ה"גינת ורדים" ל"בית השואבה" ונוהגים למעשה להחמיר בכך.

בברכת התורה

מרדכי אליהו

הראשון לציון הרב הראשי לישראל

ניסוך המים ועם ישראל

המשנה (סוכה מ"ח ע"א) אומרת: "ניסוך המים כיצד? צלוחית של זהב מחזקת שלשה לוגים וכו'". כתב מרן הבא"ח (שם עמוד ד' על דף מ"ח): "נראה לי בס"ד, מה שעושין בנסוך המים הוא רמז על התורה שנקראת מים, ולכן עושין זה קודם יום שמחת תורה. וצלוחי"ת – אותיות תצלי"ח או תצליח"ו, דהתורה מצלחת לעוסק בה וכו'", עיי"ש.

יש לבאר עוד קשר בין המים ולימוד התורה, על פי תכונתם המיוחדת של המים. כידוע, "חוק כלים שלובים" מראה שהמים שואפים תמיד להימצא בגובה אחיד, כך שאם בקצה אחד של הצינור מגיעים המים עד לגובה מסוים – כך יהיה גם בקצהו השני של הצינור.

כך גם לגבי התורה, שנמשלה למים. עם ישראל משול לאותו צינור: יש בו צדיקים ותלמידי חכמים, הנמצאים בקצה אחד של הצינור, ויש בו גם פשוטי העם ונמוכים, הנמצאים בקצה השני. אך תכונת המים דואגת שגובה שני הקצוות יהיה שווה – ולענייננו: יש קשר בין המורמים שבעם ישראל ובין הפשוטים שבהם. כל זאת בזכות הצינור המחבר ביניהם, היא התורה.

איסור הנאה מנוי הסוכה דאורייתא או דרבנן

שאלה: האם איסור הנאה מסוכה ונויה הוא מן התורה או מדרבנן?

תשובה: הגמרא במסכת סוכה (ט' ע"א) שאלה: "מנין לעצי סוכה שאסורין כל שבעה?" והשיבה מפסוק (ויקרא כ"ג, ל"ד): "ת"ל – 'חג הסכות שבעת ימים לה'". והתוס' (שם ד"ה מנין) כתבו שמשמע מהגמ' שזהו איסור דאורייתא, והקשו ממסכת שבת שמשמע שזהו איסור דרבנן, ותירצו גם בשם ר"ת שהעצים שהם הכשר סוכה – אסורים בהנאה מדאורייתא, והעצים שהם תוספת על כדי הכשר סוכה אסורין מדרבנן, וכן כתב הרא"ש (סוכה פ"א). והב"ח (סי' תרל"ח) כתב שלפי הרמב"ם גם דפנות הסוכה אסורין בהנאה מדאורייתא, אך דעת הרא"ש שהם אסורין מדרבנן, וכן דעת הט"ז (שם ס"ק א').

הנפקא מינא בין הדעות הוא האם זהו איסור דאורייתא ולא מועיל תנאי או שזהו איסור דרבנן ומועיל תנאי.

ולהלכה נפסק בשולחן ערוך (תרל"ח סעי' א'): "עצי סוכה אסורים כל שמונת ימי החג בין עצי דפנות בין עצי סכך… הגה ואפילו נפלה הסוכה אסורים ולא מהני בה תנאי". האיסור להנות מהעצים באמצע החג אם נפלה הסוכה היא לדעת הרב "בית השואבה" מדרבנן עפ"י דברי התוספות שם בתירוצם הראשון.

ולמעשה יש להבחין בין חלקי הסוכה:

א. הדפנות – אם אדם בנה סוכה שיש בה שלוש דפנות כדין ולאחר כך הוסיף דופן רביעית, השלוש הראשונות – איסורן דאורייתא ולא מועיל תנאי. הדופן הרביעית איסור ההנאה ממנה מדרבנן ומועיל תנאי. אבל אם בנה מעיקרא סוכה עם ארבע דפנות שם שמים חל על כולם ואיסור דאורייתא חל על ארבעת הדפנות.

ב. סדינים וקישוטים – אם בנה סוכה עם דפנות כשרות והוסיף סדינים לנאות את הסוכה, או קישט את הסוכה בקישוטין, או תלה מאכלים ומשקין לנוי בסוכה – כל אלו אסורים בהנאה ואם נפלו בשבת ויום-טוב הם מוקצים (שם ברמ"א סעיף ב'), אבל כיון שאיסור ההנאה מהם הוא מדרבנן מועיל תנאי לפני החג. ומהו התנאי? בערב סוכות, בעוד היום גדול, לפני שהולך להתפלל אומר: "איני בודל מהם כל בין השמשות" (שם בשו"ע) או שאומר "אני מתנה עליהם לאוכלם אימתי שארצה", (ובספר חסידים סי' רס"ג כתב שלדעתו לא טוב בכלל לתלות אוכלין או דבר המושך את העין בסוכה שמא ילדים ישחקו בזה – אך לא נהגו כן).

לסיכום ההלכות:

א. אסור להנות מסוכה ונוייה כל שמונת ימי החג. בדפנות הסוכה ובסכך בודאי לא מועיל תנאי ואין ליטול מהם אפילו קיסם לחצוץ בו את שיניו.

ב. אם בנה שלוש דפנות כהלכתן ולאחר כך הוסיף רביעית – יכול להתנות כדלהלן.

ג. נוי סוכה וסדינים ששמו אותם לנוי וכן משקין ומאכלין שתולין בסוכה לנוי, אפשר להתנות לפני חג הסוכות שיוכל להנות מהן בחג, ואם לא התנה בעוד היום בערב חג הסוכות- לא יוכל להנות מהם.

ד. יכול להתנות בשני נוסחים:

1. אומר: "איני בודל מהם כל בין השמשות".
2. אומר: "אשתמש בם או אוכל אותם מתי שארצה".

ה. אעפ"י שיכול להתנות לא ראוי להנות מהקישוטין או לאכול מהמאכלים, אלא אם כן נפלו מעצמם שאז אם עשה תנאי מותר להנות מהן ואפילו ביום שבת.

בברכת התורה

מרדכי אליהו

הראשון לציון הרב הראשי לישראל

מקום הדלקת נרות בחג הסוכות

שאלה: השנה יחול יו"ט ראשון של סוכות בשבת, לצערנו בתקופה האחרונה אירעו ב"מ כמה מקרים של סכנת נפשות כתוצאה מדליקת הנרות שבסוכה, ולפיכך היכן ניתן להדליק נרות שבת ויו"ט?

תשובה: ישנם שתי שיטות. יש שיטה אחת האומרת, שהאשה תקדים להדליק נרות שבת בסוכה ותברך: 'להדליק נר של שבת ויום טוב', ולמי שנוהגת מברכת גם 'שהחיינו', והבעל יקח אח"כ את הנרות לדירה.

אבל כיון שיש אומרים שנרות מוקצים ואסור לבעל להעבירם, לכן הם נוהגים בשיטה אחרת (וראה בשו"ע סי' רס"ג סי"ד ומש"ב שם ס"ק נ"ז) כלומר, אם הסוכה נמצאת במרפסת שיוצאין מהבית למרפסת, ידליק בחדר הסמוך וכשיקדש בסוכה יראה את הנרות שבחדר.

ואם הסוכה רחוקה מהדירה, אז יכולה האשה להדליק לכתחילה בבית אבל היא והבעל צריכים ליהנות מהנרות, כי אחרת חלילה תהיה ברכה לבטלה. לכן תכין נרות ארוכים שיספיקו עד לאחר הקידוש והאכילה בסוכה ואח"כ יחזרו לבית ויהנו מאור הנר (עיין שו"ע סי' רס"ו סעי' ט').

והטוב ביותר למי שחושש לרוחות או שהילדים יפילו את הנרות שיכין מתקן מיוחד לכך.

סיכום ההלכות:

א. אם הסוכה במרפסת הקרובה לחדר שבדירה, בה ידליקו וכשיקדש יתבונן בנרות שבחדר.

ב. אם הסוכה רחוקה מהדירה, תדליק בדירה נרות ארוכים, ואחרי סיום האוכל בסוכה יעלו לדירה ליהנות מהנרות.

ג. הטוב להתקין מתקן מיוחד שאין בו חשש.

בברכת התורה

מרדכי אליהו

הראשון לציון הרב הראשי לישראל

עיכוב כשרות והידור ארבעת המינים ביום הראשון ובשאר הימים

שאלה: האם בשנה שיום טוב ראשון חל בשבת יש להקפיד ליטול 4 מינים מהודרים בשאר הימים והאם יש הבדל בין אתרוג הניטל בשנה זו לשנה אחרת?

תשובה: המשנה במסכת סוכה (דף מ"א ע"א) אומרת: "בראשונה [בזמן שביהמ"ק קיים] היה לולב ניטל במקדש כל שבעה ובמדינה יום אחד. משחרב ביהמ"ק התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש"…

והשנה שחל יו"ט ראשון בשבת אין נוטלין לולב אלא בשאר ימי החג מתקנת ריב"ז ולא ממצות התורה. ויש חילוקי דינים בין מצוות היום הראשון שהוא דאורייתא לשאר ימים שהם דרבנן, ויש דינים שאין שינוי בין היום הראשון לשאר ימים.

א. דין שאול: ביום הראשון צריך הלולב להיות קניינו של הנוטל ואינו יוצא בלולב שאול מה שאין כן בשאר ימים שיוצא בלולב שאול (שו"ע תרמ"ט, ב' ורמ"א סעיף ה').

ב. דין חסר: אתרוג ולולב יש בהם פסול חסר ביום הראשון היינו שלא יחסר מהם אפילו כלשהו אבל בשאר ימים אם ניקב, נסדק וכדומה במיעוטו ונשאר בהם שיעורם כשר.

ג. דין גזול: ארבעת המינים גזולים ביום הראשון אין יוצאים בהם ידי חובה. ובשאר ימים – לגזלן עצמו יש מי שאומר שיוצא ידי חובה בדיעבד (עיין אליה רבא) ולדעת מרן אינו יוצא ידי חובה כל שבעה (תרמ"ט, א' ומשנה ברורה ס"ק ז'), ולאחרים – לדעת מרן כשר ולרמ"א (בסעיף ה') אין יוצאין בו ידי חובה.

ד. דין הדר: יש כמה דינים הנוהגים משום הדר, כגון: יבש, עקום, ניטלה הפטמה וכדומה. לדעת הרמב"ם ומרן בשו"ע (תרמ"ט, ה') יש להקל בפסולי הדר בשאר ימים ולדעת הרא"ש והרמ"א (שם) מחמירים גם בשאר ימים. ופסקו רוב הפוסקים להקל כמרן (משנה ברורה תרמ"ט ס"ק ל"ו).

וודאי שלכתחילה טוב ונכון לדקדק בבחירת הד' מינים גם בשאר ימים שיהיו מהודרים כביום הראשון ומכל מקום בשעת הדחק נוטלים אפילו ד' מינים הפסולים מחמת מום וכדומה ואין מברכין עליהם (שו"ע תרמ"ט, ו'). והשי"ת יזכנו להיות מן המהדרין במצוותיו תמיד.

בברכת התורה

מרדכי אליהו

הראשון לציון הרב הראשי לישראל

סוכה וארבעת המינים

יש להתבונן בסדר המקראות בעניין מצוות החג. הנה התורה אומרת (ויקרא כ"ג ל"ט), בתחילה: "תחוגו שבעת ימים", ואחר כך (שם, שם, מ'): "ולקחתם לכם", ולבסוף (שם, שם, מ"ב): "בסוכות תשבו". לכאורה סדר זה של הפסוקים אינו מובן, שכן מצוות הישיבה בסוכה קודמת למצוות ארבעת המינים, שהרי את מצוות הסוכה אדם מקיים בליל חמישה עשר בתשרי, ורק למחרת בבוקר הוא נוטל את הלולב ומיניו. מדוע, אפוא, הקדימה התורה את מצוות לקיחת ארבעת המינים למצוות הסוכה?

יש לבאר על פי דרשת חז"ל (סוכה כ"ט ע"ב, מ"א ע"ב) על הפסוק: "ולקחתם לכם" – שיהא משלכם. כיון שחייב האדם לקנות את ארבעת המינים קודם החג – שהרי ביום הראשון אינו יוצא אלא בד' מינים שלו – כתבה התורה קודם: "ולקחתם לכם" – דהיינו: לקיחה קניינית, המתקיימת כבר בערב החג; ורק לאחר מכן: "בסוכות תשבו" – ישיבת הסוכה המתרחשת בליל התקדש החג.