אימתי האדם נידון

המשנה במסכת ראש השנה (דף ט"ז ע"א) אומרת: "בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח על התבואה, בעצרת (היא חג השבועות) – על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר (תהלים ל"ג): 'היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם', ובחג (הסוכות) נידונין על המים".

ובגמרא שם: "דתניא, הכל נידונים בראש השנה, וגזר דין שלהם נחתם ביום הכפורים, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: הכל נידונין בראש השנה, וגזר דין שלהם נחתם כל אחד ואחד בזמנו: בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בחג (הסוכות) נידונין על המים; ואדם נידון בראש השנה, וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים. רבי יוסי אומר: אדם נידון בכל יום, שנאמר (איוב ז', י"ח): 'ותפקדנו לבקרים'. רבי נתן אומר: אדם נידון בכל שעה, שנאמר (שם, שם): 'לרגעים תבחננו'".

חכמינו ז"ל נחלקו מתי אדם נידון, כיון שהתורה לא קבעה את יום הדין. הקב"ה קרא לראש השנה "יום זכרון", ולא קרא לו "יום הדין", כדי שלא יאמר אדם אחטא ואשוב בתשובה בערב ראש השנה; ואולי בגלל סיבה אחרת. לכן יש מחלוקת בין החכמים מתי אדם נידון. יש אומרים שיום הדין הוא יום אחד בשנה, ויש אומרים שבכל יום אדם נידון, ויש אומרים בכל שעה.

אנו סוברים שכל הדעות בענין זה אמת, שהרי אנו מתפללים לגזירות טובות בראש השנה וביום כיפור, כיון שאנו יודעים שגזר דין נכתב בראש השנה ונחתם ביום כיפור. וכמו כן אנו מתפללים בכל יום על פרנסה וכדו', כיון שאנו סוברים כרבי יוסי שאדם נידון בכל יום. ואפילו על אדם שחלה ונראה שנגזרה עליו ח"ו גזירה רעה אנו מתפללים, כי אנו יודעים שאפשר לבטל גזירה רעה בתפילה בכוונה מיוחדת, או בתפילת ציבור, "דאמר רבי יצחק: יפה צעקה לאדם, בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין" (שם).

לאור דברים אלו אפשר יהיה לענות על השאלה: כיצד אומרים חז"ל שאנו נידונים על המים בחג הסוכות, או על פירות האילן בחג השבועות וכדו'? והלא כבר בראש השנה נקבע אם יהיו גשמים ופירות טובים!

הסיבה לכך היא, שהדין שנידונים בראש השנה וביום כיפור אינו סופי. אפשר שיגזור ה' על האדם גזירות טובות בראש השנה, ורק אחר כך ייקבע כיצד לממש את הטוב הזה: בסוכות יוחלט שהטוב יהיה על ידי מים, ובשבועות ייקבע שהטוב הזה יהיה גם על ידי פירות טובים (ועיין תויו"ט פ"א משנה ב' שתירצו כי בראש השנה הדין הוא על כל אדם ואדם "כבני מרון", ואילו בחגים נידון כלל האומה).

וכן משמע מהפסוק (דברים י"א, י"ב): "ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה תמיד, עיני ה' אלוקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה". משמע מפסוק זה שהדין הוא לא רק בראש השנה. ואכן, על פסוק זה אומרת הגמרא (שם י"ז ע"ב): "'עיני ה' אלוקיך בה' – עתים לטובה ועתים לרעה. עתים לטובה כיצד? הרי שהיו ישראל רשעים גמורין בראש השנה, ופסקו להם גשמים מועטים, לסוף חזרו בהן. להוסיף עליהן – אי אפשר, שכבר נגזרה גזירה; אלא הקדוש ברוך הוא מורידן בזמנן על הארץ הצריכה להן, הכל לפי הארץ. עתים לרעה כיצד? הרי שהיו ישראל צדיקים גמורין בראש השנה, ופסקו עליהן גשמים מרובין. לסוף חזרו בהן, לפחות מהן – אי אפשר, שכבר נגזרה גזירה; אלא הקדוש ברוך הוא מורידן שלא בזמנן על הארץ שאינה צריכה להן".

חז"ל מלמדים אותנו כי יסוד הדין הוא בראש השנה וביום כיפור, וקשה לשנות את מה שנכתב ונחתם בימים אלו; אך שערי תפילה ותשובה לא ננעלו, ואפשר להפוך את הכל לטובה בכל שעה ושעה על ידי מעשי האדם.

מחמת חשיבותו של ראש השנה, נצטוינו לומר ביום זה "מלכויות, זכרונות ושופרות", וכן לתקוע בשופר, כדי שיעלה זכרונינו לטובה ונצא זכאים בדין. וכדברי הגמרא (שם, דף ט"ז ע"א): "תניא, אמר רבי יהודה משום רבי עקיבא: מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח? מפני שהפסח זמן תבואה הוא, אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו לפני עומר בפסח, כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות. ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת? מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא, אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו לפני שתי הלחם בעצרת, כדי שיתברכו לכם פירות האילן. ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג? אמר הקדוש ברוך הוא: נסכו לפני מים בחג, כדי שיתברכו לכם גשמי שנה, ואמרו לפני בראש השנה מלכויות, זכרונות ושופרות. 'מלכיות' – כדי שתמליכוני עליכם; 'זכרונות' – כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה; ובמה? בשופר. אמר רבי אבהו: למה תוקעין בשופר של איל? אמר הקדוש ברוך הוא: תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני".

וכיצד זכרון התרועה או תקיעתנו בשופר מועילים לנו ביום הדין?

לשם כך צריך להתבונן ולראות בשאר הדוגמאות שהביאה הגמרא לעיל: עומר, שתי הלחם, ביכורים וניסוך המים, שבהקרבתם אנו מתברכים. הרי העומר הוא בסך הכל קומץ של שעורים שאנו מקריבים לפני ה' על המזבח, ובזכותו ה' מברך ריבי רבבות טונות של חיטים, שעורים ותבואות שונות. ברור הוא שלא חסר לה' את קומץ השעורים או את מעט מים שאנו מנסכים על גבי המזבח, שהרי מי שמוריד לנו שפע של גשמי ברכה בכל מקום אינו חסר את אותו ליטר מים. הקב"ה שמצמיח חציר לבהמות ופירות וירקות לאדם בשפע גדול ובכל מקום בעולם אינו צריך לעצמו את הביכורים, ובאמת הם ניתנים בסופו של דבר לכהן. ה' רוצה את ההתעוררות שלנו, "אתערותא דלתתא". אם נביא את המים והביכורים בשמחה ובהתלהבות לעשות רצון ה' לריח ניחוח לפניו – הוא ישפיע עלינו שפע רב.

כך גם בראש השנה. קבלת מלכות ה' על ידינו, על ידי בני האדם המוגבלים וקצרי הימים, היא כאין וכאפס לעומת מלכותו האמיתית של ה' על עולם ומלואו. מלכות על אלפי אלפים ורוב רבי רבבות של יצורי תבל, מלכות על היקום כולו, על השמים שמי השמים וכל צבאם, על הארץ וכל אשר עליה. אבל ה' רוצה "שתמליכוני עליכם", הוא רוצה להימלך על ידינו, ב"אתערותא דלתתא", ודרך זה תתגלה מלכותו על כל יצורי תבל.

כיצד אומרים את המלכויות? כיצד אנו ממליכים אותו על רמ"ח איברינו ושס"ה גידינו? מהי הדרך להכיר את אלקותו יתברך, שהוא מלך ושמלכותו בכל משלה? – בשופר. וכדברי הגמרא (שם): "אמרו לפני בראש השנה מלכויות, זכרונות ושופרות. מלכיות – כדי שתמליכוני עליכם; זכרונות – כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה; ובמה? בשופר".

לכן כשהרמב"ם (הל' תשובה פ"ג ה"ד) מביא את מצוות השופר אין הוא מסתפק בפרטי הדינים ללא טעם, כגזירת הכתוב, אלא ממשיך ומבאר את הטעם שיש בשופר: "אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר, עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם, ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה וכו'".

בשל חשיבות המלכת ה' בשופר, אומר רש"י שמי שלא אמר את פסוקי "מלכויות, זכרונות ושופרות" בתפילת מוסף של ראש השנה, לא יצא ידי חובת מצוות עשה דאורייתא של "זכרון תרועה". לכן המנהג הוא שכל הציבור אומר יחד בקול רם ובהתעוררות הנפש את המילים: "וידע כל פעול כי אתה פעלתו. ויבין כל יצור כי אתה יצרתו. ויאמר כל אשר נשמה באפו: ה' אלהי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה".

זאת עיקר העבודה שלנו בראש השנה: לקבל מלכותו עלינו, כמו יצחק אבינו עליו השלום. וה' ביום זה זוכר זכויותיו של יצחק אבינו ע"ה, וגוזר עלינו גזירות טובות. בשעת שמיעת תקיעות השופר אנו מרגישים עצמנו "כאילו עקדנו עצמנו לפניו" על גבי המזבח (ואולי זה עיקר המצוה). גם את אברהם אנו מזכירים כאן – "עקידת יצחק בן אברהם" – כי גם את מידתו של אברהם אנו צריכים לסגל לעצמנו: דביקותו בשמירת מצוות ה' הקשות ללא כל התחמקות. "עין במר בוכה ולב שמח". אברהם כבש את רחמיו לעשות רצון ה', ואף אנו מקוים שה' יכבוש כעסו עלינו, כפי שאנו אומרים בתפילה: "רבונו של עולם, כמו שכבש אברהם אבינו את רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם, כן יכבשו רחמיך את כעסך, ויגולו רחמיך על מדותיך, ותתנהג עמנו ה' אלקינו במדת החסד ובמדת הרחמים, ותכנס לנו לפנים משורת הדין, ובטובך הגדול ישוב חרון אפך מעמך ומעירך ומארצך ומנחלתך".

בהתעוררות זו אדם מזכיר את עצמו לפני ה' כדי שלא ייזכרו לו עוונות ופשעים. אנו ממליכים את ה' עלינו ומקבלים עלינו לקיים את כל מצוותיו באהבה, ואז יבוא זכרוננו לפניו לטובה ולברכה.

בשמחה ובטוב לבב

חז"ל תקנו לנו לקרוא את פרשת כי תבוא לפני ראש השנה, וכדברי הרמב"ם (הל' תפילה פי"ג ה"ב): "עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבספר ויקרא קודם עצרת, ושבמשנה תורה קודם ראש השנה". הטעם כדי שיתקיים בנו: "תכלה שנה וקללותיה".

על הקללות נאמר (דברים כ"ח, מ"ה-מ"ז): "ובאו עליך כל הקללות האלה… תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל". ויש לשאול: אילו העונש היה על חוסר עבודת ה' – היינו מבינים מדוע העונש על כך הוא "ועבדת את אויבך" –  מידה כנגד מידה. אבל הכתוב אומר שכל הקללות באות כעונש על חוסר השמחה בעבודת ה': "אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה". מדוע מגיע עונש כבד וקשה כל כך על חוסר שמחה?

מסופר בספר נחמיה: "ויקראו בספר בתורת האלקים מפרש ושום שכל ויבינו במקרא. ויאמר נחמיה הוא התרשתא ועזרא הכהן הספר והלוים המבינים את העם לכל העם: היום קדש הוא לה' אלקיכם, אל תתאבלו ואל תבכו, כי בוכים כל העם כשמעם את דברי התורה. ויאמר להם: לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו, כי קדוש היום לאדנינו, ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעזכם" (נחמיה ח', ח'-י').

הסביר רש"י (שם ט'): "היום קדוש – כי יום ר"ה הוא. בוכים כל העם – מפני שלא קיימו התורה כראוי". אומר להם עזרא: אמנם לא קיימתם כראוי את דברי התורה, ועתה אתם מבקשים לעבוד את ה', אבל עליכם לדעת שלעבוד את הבורא מתוך צער וכאב – זה לא רצון הבורא. אדרבה, "חדוות ה' היא מעוזכם".

העושה מצווה שלא בשמחה ובלי התלהבות אלא בכפייה, היא נחשבת, אמנם, מצווה, אבל היא לא תגן עליו. רק מצוה הנעשית בשמחה יכולה להגן על עושיה. ובעוד שהעושה בשמחה מקבל שכר, מי שעובד את ה' בחוסר שמחה מקבל את התוכחות. לכך מתכוון רש"י בפירושו למילים: "בשמחה ובטוב לבב" – "בעוד שהיה לך כל טוב". עונש זה הוא חמור מאוד, שכן לא רק "ועבדת את אויבך" מתקיים בו, אלא כל עונשי התוכחה מתקיימים בו.

ביום ראש השנה אנו תוקעים פעמיים: תקיעות דמיושב ותקיעות דמעומד, כדברי הגמ' (ר"ה דף ט"ז ע"א): "אמר רבי יצחק… למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין? כדי לערבב השטן". רש"י הסביר: "כדי לערבב שלא ישטין, כשישמע ישראל מחבבין את המצוות – מסתתמים דבריו". התוס' (ד"ה כדי) ביארו: "כדי לערבב את השטן – פירש בערוך (כדאיתא) בירושלמי: 'בלע המות לנצח', וכתיב 'והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול'. כד שמע קל שיפורא זימנא חדא – בהיל ולא בהיל; וכד שמע תניין – אמר: 'ודאי זהו שיפורא ד'יתקע בשופר גדול' ומטא זימניה למתבלע', ומתערבב ולית ליה פנאי למעבד קטגוריא".

מדגיש רש"י: "מחבבין את המצוות". כשתוקעין פעמיים זה מראה שאנו עושים את המצווה בחשק ובהתלהבות. לכן הקב"ה נושא פנים לישראל. ועוד: כשהשטן רואה שישראל מקיימים את המצוות בשמחה, הרי דבריו וטענותיו מסתתמים.

חז"ל מספרים (ראה רש"י שם) על בלעם הרשע: "'וישכם' – קדם ועמד בזריזות. אמר לו הקב"ה: רשע, כבר קדמך אברהם אביהם לעקוד את יצחק בנו: 'וישכם אברהם בבקר ויחבש את חמורו וגו". 'וילך עם שרי מואב' – ללמדך שהיה שמח בפורענות ישראל כמותן".

אברהם אבינו לימד אותנו שהשכמה וזריזות מעידים על שמחה. להבדיל, כך הוא אצל בלעם: אם הוא מזדרז לצאת כדי לקלל את ישראל משמע שהוא שמח בדבר.

ואמנם יש סכנה של "וישמן ישרון ויבעט". אך אדרבה, אדם צריך לשמוח בכל הטוב שניתן לו ולומר: אינני עושה את מעשַי בכפייה ובהכרח, אלא בשמחה ובאהבה. אמנם נכון, טוב לו לאדם להיות עם לב נשבר ונדכא; אבל "עין במר בוכה ולב שמח". וכבר כתב הטור (סימן תקפ"א) משם המדרש:

"א"ר סימון, כתיב 'כי מי גוי גדול וגו"… ר' חנינא ור' יהושע אומרין: איזו אומה כאומה זו שיודעת אופיה של אלוקיה (פירוש: מנהגיו ודיניו), שמנהגו של עולם אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו ואין חותך צפורניו, לפי שאינו יודע איך יצא דינו; אבל ישראל אינן כן, לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחין זקנם ומחתכין צפרניהם ואוכלין ושותין ושמחים בר"ה, לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס".

כתב לנו רש"י שטענות השטן מסתתמות כאשר ישראל תוקעין פעמיים, כי הוא רואה את השמחה ואת חיבוב המצוות; וזו גם הסיבה לעונשים על חוסר השמחה, וכפולה מידה טובה לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב.

חזקה בהמלכת ה'

מובא בגמרא ר"ה (ט"ז ע"א): "אמרו לפני בראש השנה מלכויות זכרונות ושופרות כדי שתמליכוני עליכם". המלכת ה' נעשית ע"י לימוד תורה וקיום מצוות ומעשים טובים. ואכן, בכל חודש אלול מתרגלים אנו בהמלכת ה' ע"י תפילה ואמירת סליחות ותקיעת השופר.

והנה ידוע שלגבי התרגלות לתפילה יש צורך בחזקה של שלושים יום, וכמו שמצינו בהלכה (שו"ע אור"ח קי"ד סעי' ח') לגבי מי שהסתפק אם אמר "מוריד הטל" בימות הקיץ, שהדין הוא שאם עברו כבר שלושים יום מתחילת הקיץ אנו תולים שאמר כראוי. לכך גם בשלושים יום של חודש אלול אנו מרגילים עצמינו בהמלכת ה'.

אתם נצבים היום (ב)

כאשר משה רבינו מכנס את בני ישראל להכניסם בברית (רש"י), הוא אומר: "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם". הברית והערבות היא בין כל איש ישראל, גדולים עם קטנים, "מחוטב עציך ועד שואב מימך". פרשה זאת נקראת לפני ראש השנה, ויש לכך הסברים רבים.

הזוהר הקדוש התייחס למילה "נצבים" בהקשר עם הפסוק האמור באיוב: "ויהי היום ויבואו בני האלו-הים להתייצב על ה' ויבוא גם השטן". מהו "להתייצב על ה'"? באים חז"ל ומסבירים לנו: "ויהי היום" – זה ראש השנה, ביום זה באים המלאכים לפני ה': אלו – כדי לעורר סנגוריא על האדם, ואלו – כדי לעורר קטגוריא. אנו מתאמצים ומשתדלים מאוד, להגיע ליום זה זכאים, כדי שתגבר יד המלאכים המסנגרים על השטן המקטרג.

אך לעומת התייצבות זו, מופיע בפסוק גם סוג אחר של התייצבות: זו התייצבותם של דתן ואבירם במחלוקתם על משה רבינו ועל ה'. גם שם נאמרה הלשון (במדבר ט"ז, כ"ז): "יצאו ניצבים". הסביר רש"י: "בקומה זקופה לחרף ולגדף, כמו: 'ויתיצב ארבעים יום' דגלית". התייצבות זו נעשית בחוצפה, והיא הפוכה מההתייצבות של ישראל במעמד הר סיני (ראה בעל הטורים אצלנו). החוצפה הזאת איננה טבעית ליהודי; היא שייכת לגֳלית הערל שהיה רשע וכפר ולעג על ה' ועל משיחו. גלית היה משכים ומעריב כדי לבטל את ישראל ממצוות קריאת שמע, שכן ידוע הוא שבזכות אמירת קריאת שמע אנחנו מנצחים במלחמות (ראה רש"י דברים כ', ב'). דוד המלך לעג לכופר, לרשע המחרף ומגדף שם שמים וחושב לנצח את ישראל בחרב, בחנית ובכידון.

שני סוגי ההתייצבויות הללו מפגישות אותנו עם ראש השנה. ביום זה נפתחים שני ספרים, ספרי חיים וספרי מתים. והנה יש אדם שמתכונן ליום הדין, יש בידו מצוות ומעשים טובים, יש לו לימוד תורה וקיום מצוותיה. הוא יכול להתייצב לפני ה', להביא את ביכורי עבודת ה' שלו, ולומר בשמחה לקב"ה: "עשיתי ככל אשר צויתני". באותה השעה יברחו ממנו המקטרגים, והוא יעמוד במלוא שיעור הקומה הישראלית, בקומה זקופה, ניצב בקדושה לפי ה' (ראה אור החיים הקדוש). אולם יש אדם שאין בו מעשים טובים, לא תורה ולא מצוות. גם אדם כזה ניצב לפני ה' ביום הדין. "ויהי היום" – וי לאותו היום, אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה. הרי הוא ניצב לפני ה' בעזות פניו של גלית, שכן נמצא שהוא מחרף את שם ה' בזה שלא עסק בתורה ולא קיים מצוות.

משום כך בכל השנה, ובפרט בימים אלו, אנו צריכים לאסוף תורה, לאסוף מצוות, להיות ששים באהבה וחרדים ביראה על המצוות, עין במר בוכה – על העבר, ולב שמח – על החזרה בתשובה.

על כך נאמר: "תקעו בחודש שופר". המקטרגים יכולים להזכיר עוונות; אבל אם אנו משתפרים מתקיים בנו "בכסה ליום חגנו" – הקב"ה מעלים את עוונותינו. ואף על פי שהשטן ניצב לקטרג – זהו "חוק לישראל, משפט לאלקי יעקב".

נתכונן להתייצב בקדושה ביום הדין, ונהיה בטוחים שהשי"ת יכתבנו לחיים טובים ולשלום.

כי לקח טוב נתתי לכם

הגמרא במסכת מגילה אומרת (דף ל"א ע"ב): "תניא ר' שמעון בן אלעזר אומר: עזרא תיקן להן לישראל שיהיו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת ושבמשנה תורה קודם ראש השנה". הטעם הוא כדי ש"תכלה השנה וקללותיה".

אולם יש לשאול: בפרשת כי תבוא יש דברים נוספים מעבר לקללות. יש בה גם ברכות מרובות: "וה' האמירך וכו'", "ולתתך עליון", "ברוך אתה בעיר"; ובפרט בתחילת הפרשה: "והיה כי תבוא אל הארץ וגו'", וכדברי רבינו האו"ח הקדוש (דברים כ"ו, א'): אין "והיה" אלא לשון שמחה, "להעיר שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ".

אכן כך הדבר. יש בפרשה קללות – ועליהן אנו מתפללים ש"תכלה השנה וקללותיה", ויש בפרשה גם ברכות – ואנו מתפללים שברכות אלו יתקיימו בנו עוד השנה.

מביא הביכורים אומר (דברים שם, שם, ג'): "כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו". המטרה היא להדגיש שלא באתי אל הארץ בכוחי, ובזכות עוצמתי כבשתי אותה. הקב"ה הוא שנתן לנו את הארץ הזאת. זוהי ההכרה הראשונה שחייב האדם להכיר: ה' הוא תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות, והוא 'הנותן לך כח לעשות חיל" בירושת הארץ ובכל דבר ודבר.

והנה אין בעולם אדם מושלם. לכל אדם יש חסרונות, וכאשר אדם עולה ומגיע למקום הקדוש – "והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך לשכן שמו שם" (דברים כ"ו, ב') – נשמתו מתעלה. הוא מתגדל ואומר: רבונו של עולם, הנה אני רוצה בכל יום ויום לעשות רצוני כרצונך. ומה אעשה, והשטן, השאור שבעיסה, יורד ומשטין עולה ומקטרג? והוא בעל ניסיון גדול להחטיא את האדם. הרי הוא החל את פעולתו כבר באדם הראשון ובחווה, וממשיך כך עד עצם היום הזה.

אך טענה זו אינה פוטרת את האדם מן הדין. על כך אנו מתוודים ב"על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע". אנו נכשלים וטוענים שהיצה"ר הוא שהסית והדיח. אנו טוענים שאיננו יכולים לנצח את היצר הרע, וזהו החטא היותר גדול, כשאדם אומר שאין לו כוח להילחם ביצר הרע. הרי אמרו חז"ל (קידושין ל' ע"ב): "כך הקב"ה אמר להם לישראל: בנַי, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו"; ועוד: "תנא דבי ר' ישמעאל: בנִי, אם פגע בך מנוול זה – משכהו לבית המדרש". הקב"ה נתן לאדם כוחות להתגבר על היצר הרע. הקב"ה מבקש מהאדם לעשות צעד אחד למטה, "משכהו לבית המדרש", והוא יסייע לו מלמעלה.

על פי זה מבאר או"ח הקדוש את הפסוקים בתחילת פרשת כי תבוא. טוען האדם: מה אני יכול לעשות? "ארמי אובד אבי"! היצר הרע מכשיל את בני האדם, מראה להם שחור כלבן, ואף את אבי – האדם הראשון וחווה – רימה. בא בערמה כנחש הערום להחטיאם, ועוד זרק בהם טומאה וזוהמא, דהיינו: הטביע בהם תכונה שיימשכו אחרי דבריו.

אך אין זה תירוץ. כאשר אדם מבקש להביא ביכורים לבית המקדש, להביא את התאנה שביכרה, היצה"ר מערים עליו קשיים גדולים ביותר. הוא מפריעו שלא יבוא אל המקום ומניאו מלהודות להשי"ת, באמרו: הרי אתה בעמל כפיך ובזיעת אפך טיפלת בעץ ובפרי. היצה"ר מכניס את האדם למיצַר, בבחינת "וירעו אותנו המצרים". אין הוא נותן לאדם אפשרות לקבוע עיתים לתורה ע"י: "ויתנו עלינו עבודה קשה". כך הוא מטריד את האדם יום ולילה, אף עבור הפרנסה.

אנו מתפללים להקב"ה שיצילנו מהארמי: "ונצעק אל ה'" – וה' שומע תפילת כל פה, ו"הקב"ה עוזרו" (קידושין ל' ע"ב).

אנו לחוצים, עניים בתורה ובמצוות כל ימות השנה, אבל בימים האלו אנו מתאמצים בתפילה ובתחינה ומבקשים מהקב"ה שיוציאנו מן המצר, "מן המצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה". העיקר הוא "וישמע ה' את קולנו". והקול הוא "קול יעקב", שכאשר הוא נשמע – אין "הידים ידי עשיו". אם ה' שומע את קולנו, אין ידים ורגלים ליצר הרע.

עזרא אמר (נחמיה ח', ט') על ראש השנה: "לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו, כי קדוש היום לאדוננו, ואל תעצבו כי חדוות ה' היא מעוזכם". אנו שמחים בהקב"ה, וה' ישמח בנו. אם אנו מקיימים תורה ומצוות בשמחה – אין "והיה" אלא לשון שמחה – הרי שלמרות ה"עבודה הקשה" אומר לנו הקב"ה (דברים כ"ו, י"א): "ושמחת בכל הטוב". "בכל הטוב" – בשלושה מובנים: ראשית, כפשוטו: שתהא לאדם טובה מרובה. שנית, שתהא לאדם תכונה של עין טובה, "איזהו עשיר? השמח בחלקו" (אבות פ"ד מ"א). הוא יודע שמה שיש לו זה "כל הטוב". וביאור שלישי, כהסבר אור החיים הקדוש: "בכל הטוב" – זו התורה הקדושה, שנקראת טוב, כמו שנאמר: "כי לקח טוב נתתי לכם" (משלי ד', ב'). האדם משתדל, והוא מבקש סייעתא דשמיא; הקב"ה מאיר את עיניו בתורתו, הוא לומד תורה בשמחה, מבין תורה בשמחה וזוכה ל"ושמחת בכל הטוב".

ויהי רצון שנזכה לברכה מעולה זו, ברכה בכל הטוב כפשוטה וכמדרשה.

תתן אמת ליעקב

בתפילת ראש השנה אנו אומרים: "וזכור לנו ה' אלוקינו אהבת הקדמונים… ואת העקידה שעקד את יצחק בנו על גבי המזבח".

החביבות הגדולה שחיבב הקב"ה את האבות הקדושים היתה בזכות אברהם אבינו שעמד בכל הניסיונות, ובפרט בניסיון העקידה. מובא במדרש, שלאחר נסיון העקידה ביקש אברהם אבינו מהקב"ה שיתן לו את חותמו – חותם האמת, אך הקב"ה לא הסכים. בא יצחק וביקש את חותמו של הקב"ה – וגם לו לא הסכים הקב"ה ליתן. כשראה הקב"ה שאברהם מצטער, אמר לו: "חייך שאני נותן את האות שאתה מבקש לבן בנך (יעקב)", וזהו שכתוב (מיכה ז', כ'): "תתן אמת ליעקב". חותמו של הקב"ה הנקרא 'אמת' ניתן ליעקב אבינו ע"ה, בזכות החסד שעשה אברהם אבינו (עיין לדעת זקנים מבעלי התוס' בראשית כ"ב, י"ד).

ויש להבין: מדוע יעקב אבינו זכה לחותמו של הקב"ה 'אמת', והרי אברהם אבינו הוא שעמד בנסיון הנורא והעצום הזה, ויצחק אביו הוא שנעקד. אם כן, הניסיון הוא של אברהם ושל יצחק – ומדוע זכה יעקב?

אלא רצה הקב"ה ללמד את עם ישראל דבר נעלה: עלינו לדאוג ללמד את בנינו תורה! לחנכם שילמדו את בניהם אחריהם, שהרי מאברהם יצא ישמעאל, ומיצחק – עשו; אבל מיטתו של יעקב היתה שלמה, ולכן דווקא לו נתן הקב"ה את חותמו. ועוד אמרו חז"ל: "כל מי שהוא תלמיד חכם, ובנו תלמיד חכם, ובן בנו תלמיד חכם – אין התורה פוסקת מזרעו לעולם", כי התורה מחזרת אחרי אכסניא שלה [עיין ב"מ דף פ"ה ע"א על הפסוק (ישעיה נ"ט, כ"א): "לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך מעתה ועד עולם"].

בכסה ליום חגנו

כ"ה במנ"א תשנ"ג

לכבוד

הקהילה הקדושה ולקהל הקדוש הי"ו

שאו שלום וברכה מירושלים עיה"ק ת"ו!

"בראש השנה נפקדו שרה, רחל וחנה. בראש השנה יצא יוסף מבית האסורים, בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים" (מסכת ר"ה דף י' ע"ב – י"א ע"א). לדעת ר"א בראש השנה היה סיום בריאת העולם ובו נוצר אדם הראשון "זה היום תחילת מעשיך" (שם). ופירש רש"י: "נפקדו – בא זכרונם לטובה ונגזר עליהם הריון".

בר"ה נפקדים באופן פרטי ונפקדים באופן כללי וציבורי. הנפקדים התפללו, זעקו וצעקו והקב"ה שמע לתפילתם. יוסף הצדיק יצא בר"ה מבית הסוהר למלוך וכדברי חז"ל שם על הפסוק של מזמור החג (תהילים פ"א, ו'): "עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים". בר"ה בטלה העבודה הקשה במצרים ככתוב (תהילים פ"א, ז'): "הסירותי מסבל שכמו כפיו מדוד תעבורנה". וברור שזה ע"י הפסוק (שמות ו', ה'): "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל" היינו ע"י התפילה. ולפיכך אנו אומרים בתפילה של ראש השנה: "זכר ליציאת מצרים", שהרי לכאורה ר"ה אין לו שייכות עם יציאת מצרים, אולם מפני שבטלה העבודה בר"ה לכן מזכירים יציאת מצרים (עיין תוס' שם ד"ה בראש השנה). ולמעשה זה כתוב בהמשך המזמור (תהילים פ"א, ח'): "בצרה קראת ואחלצך אענך בסתר רעם", היינו כשעם ישראל נמצא בצרה והוא קורא ומתפלל וצועק לה' "ואחלצך", ה' מחלצו מכל צרה ומצילו. ואפי' אם האדם מתפלל בסתר לבו, בצנעה, הקב"ה שומע תפילתו ועונה לו בפרהסיא ברעם גדול (רש"י תהלים שם).

אפשר לפרש, שר"ה הוא בסתר "בכסה ליום חגנו" (תהילים פ"א, ד') זהו חג שהדברים בו טמירים, מכוסים ומופלאים משכל אנוש, וכבר דרשו חז"ל (ויקרא רבה ס"ט): "תקעו בחודש שופר", היינו בראש חודש תשרי תקעו בשופר ושפרו מעשיכם ואז אני הופך לכם מדת הדין למדת הרחמים. העם כשחזר מהגלות – גלות בבל, חשב שאם עומדים לפני יום דין לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, שאין ממנו שום נעלם ויודע סתרי לב בני אדם, ביום זה צריכים לבכות ולהיעצב, לצום ולהצטער. אמר להם עזרא (נחמיה ח', י'): "אכלו משמנים ושתו ממתקים וכו' כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם", אל תחשבו שיום זה מיועד לבכי ולמספד, אע"פ שהיה ראוי לעשות כן על החטאים, העוונות והפשעים שעשינו, אולם שפרו מעשיכם, הטיבו דרכיכם ובטחו בו בכל עת, כי התשובה תמיד מתקבלת ובפרט ביום זה. וכבר הביא הטור (סי' תקפ"א) משם הירושלמי (ר"ה פ"א ה"ג) על הפסוק (דברים ד', ז'): "'כי מי גוי גדול' וכו' מנהג העולם, אדם שיש לו דין לובש שחורים ועצב ואינו מסתפר ולא מסיר צפורניו וכו', עם ישראל אינם כן – אוכלים שותים ושמחים, לובשים לבנים ומסתפרים וכו' לפי שיודעים שהקב"ה יעשה להם נס".

ומהו הנס שהקב"ה עושה בזה שאם חוזרים בתשובה הוא מכסה על כל העוונות. כדברי חז"ל (מדרש תהילים פ"א): "'תקעו בחודש שופר', חדשו מעשיכם, שפרו מעשיכם ואני מכסה בו את עוונותיכם". ובילקוט שמעוני (רמז תתל"א) הוסיף את הפסוק (תהילים פ"ה, ג'): "נשאת עון עמך כסית כל חטאתם סלה". ויש עוד שני פסוקים, פסוק אחד אומר (שם, ל"ב, א'): "לדוד משכיל אשרי נשוי פשע כסוי חטאה" ובפסוק שני כתוב (משלי כ"ח, י"ג): "מכסה פשעיו לא יצליח ומודה ועזב ירוחם". ופירשו חז"ל (יומא פ"ו ע"ב): "כאן בין אדם לחברו וכאן בין אדם למקום", וכן פרשו חז"ל וכן מובא בזוהר הקדוש (דברים שופטים, ער"ה), בראש השנה – "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה" שאסור לפרש חטא בר"ה, ואילו ביום הכיפורים חייב להתוודות על כל פשעיו ומודה ועוזב את דרכו ואז ירוחם. אם האדם תיקן דרכיו ושיפר מעשיו לטובה הקב"ה מכסה על כל פשעיו. וזהו הנס שעושה הקב"ה לנו בר"ה. ולכן אנו רואים בר"ה כמה דברים מכוסים. הלבנה מכוסה בר"ה (עיין ביצה ט"ז ע"א וברש"י שם ד"ה שהחודש מתכסה), את השופר מכסים (כה"ח סי' תקפ"ה אות י"ד), את יצחק בעקידה כיסה אברהם אבינו שלא יפול בו מום (בראשית רבה פרשה נ"ו), אנו מתוודים בלחש בין התקיעות בין תשר"ת לתש"ת ולתר"ת (שער הכוונות דרושי ר"ה דף צ' ע"א) והכל בהסתר ובכסה. דברים מופלאים משכל אנוש. לובשים לבנים, שמחים ובטוחים בחסדי ה' יתברך שמו ויתעלה.

תקעו בחודש שופר, וכלשון הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ג ה"ד): "אע"פ שתקיעת שופר בר"ה גזירת הכתוב היא, רמז יש בו, כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם, אלו אותם השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל. הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלילכם, ויעזוב כל אחד דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה", עכ"ל.

ועתה קהל קדוש ונכבד, מה האדם עושה לחדש מעשיו, לשפר דרכיו, להתעורר מתרדמתו, להקיץ משנתו. מה עושה האדם באלול, מה עושה בר"ה, בעשרת ימי תשובה וביום הכיפורים. חושב האדם לעצמו שהוא זך ונקי ואין בו חטא, אין לו מה לחדש במעשיו, אין לו מה לשפר, ממשיך הוא בהבל ימיו, ממשיך לרדוף אחרי אשר לא יועיל הלכו, ממשיך אחרי הבלי הזמן ותענוגיו. הימים הנוראים ימים קדושים היכולים להציל את האדם, לגדלו ולרוממו, ימי תפילה וסליחה, ימי רצון הם.

עלינו להתפלל לקב"ה מעומקא דליבא ואפי' בסתר ובצנעה והתשובה והתפילה יתקבלו אי"ה. עלינו להטיב הדרך, ליישר אורח, להסיר מכשול מדרך עמי. וכיצד, האדם אינו יודע מה טוב ומה רע, מה מותר ומה אסור, מה חייב ומה פטור. "ולא עם הארץ חסיד" (אבות פ"ה מ"ב), אמרו חז"ל, ע"י לימוד התורה ידע האדם כל אלו, וכבר תיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה בתפילה: "השיבנו אבינו לתורתך וקרבנו מלכנו לעבודתך והחזירנו בתשובה שלמה לפניך". אין שום אפשרות לחזור בתשובה אמיתית ושלימה מבלי שילמד תורה ויקיים מצוות.

ועתה אַחַי קבלו עליכם לקבוע עיתים לתורה, כי בעת שהאדם לומד תורה הוא נדבק בקדושתה, אור התורה מחזירו למוטב. המאור שבה יאיר את חשכת הלילה של האדם, קדושת התורה מטהרת את האדם (עיין יומא דף ל"ט ע"א). ע"י לימוד תורה ידע מה קלקל ומה יתקן, מה החסיר וכמה ישלים. ע"י לימוד תורה ידע מהי חומרת כל איסור ואיסור, ידע חומרת עוון מאכלות אסורות, נבילות וטריפות המטמאות את נשמת האדם ומטמטמות את ליבו, אוטמות את הנפש ואת המחשבה וגוררים עוד עוונות. פרי כשר וטוב הנאכל ללא ברכה, כופר האדם בטובה ונקרא גזלן וגנב (עיין ברכות דף ל"ה ע"א-ע"ב, סנהדרין דף ק"ב ע"א). פרי עם תולעים, עובר האדם האוכלו לפעמים על חמישה לאוים ואיסורים על כל תולעת (פר"ח יו"ד סי' פ"ד ס"ק נ"ג, זב"צ שם אות צ"ג, בא"ח ש"ש נשא אות ח', בא"ח שם צו אות ז"ך), וכן עוד ועוד כהנה וכהנה. אם ילמד, ידע חומרת העוון ותיקונו. אם ילמד תורה ויקיים (דברים י"א, י"ט): "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם", ואמרו חז"ל (עיין סוכה דף מ"ב ע"א): פותח פיו התינוק, אביו חייב ללמדו: "תורה צוה לנו משה מורשה". ידע לחנך את בניו ובנותיו בתורה ויראת שמים, ידע להרחיקם מלהתערב באל נכר ולא יבגדו באמונתם, תורתם וקדושת המשפחה. המתחתנים עם הנוכרים משמידים את עצמם ואת כל הדורות הבאים אחריהם, כל זה נובע מאי לימוד תורה. ורק לאחר שהבנים גדלים מתחילים להרהר, מתחילה חסים על הממון ללמדם בבית ספר שבו מקנים תורה ויראה ושולחים אותם לבתי ספר של גוים שזה ללא תשלום, חושבים ההורים שהרויחו כסף אך הם אבדו נשמות. חושבים ששם ילמדו דעת ותבונה אך מאבדים את האוצר היקר והפקדון הטוב שהקב"ה נתן להם – אלו הבנים והבנות. אח"כ באים ההורים ומוכנים לשלם כל הון שבעולם שלא יאבדו מקרב עמם. רק אז רואים שבלימוד תורה זרה אין הערכה לדתנו ותורתנו, רק אז רואים שבהתחברם בבתי ספר מעורבים הם משמיטים כל בסיס יהודי, אפשר ללמוד בבתי ספר יהודיים ולהצליח בחיים, כי פרנסה היא מאיתו יתברך. אם האב משקיע ממון בחינוך בנו לתורה ויראת שמים השקעה זו אינה באה ע"ח הפרנסה, זהו חשבון מיוחד שהקב"ה משלם באופן מיוחד (ביצה דף ט"ז ע"א). השקעה טובה היא בבן מחונך לתורה ויראה היודע לכבד את הוריו ומוריו.

כשקובעים עתים לתורה לומדים מהו הערך של המצוות שבין אדם לחברו "ויהי כבוד חברך חביב עליך" (אבות פ"ב מ"י), לא להעליבו ולבזותו. לא חרבה ירושלים אלא על שביזו בה תלמידי חכמים (שבת דף קי"ט ע"ב) וכן עבור שנאת חנם (יומא דף ט' ע"ב), ושנאת חינם נובעת מחוסר ידע להעריך ולאהוב את הזולת "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט, י"ח), "ודעלך סני לחברך לא תעביד" (שבת דף ל"א ע"א), לזה צריך ללמוד ולדעת מה מותר לעשות לחבר, עד כמה מחוייב לסייע לזולת "ואידך פירושא זיל גמור" (שבת דף ל"א ע"א), חייבים ללכת וללמוד.

"ואשרי אדם שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך" (תפילת מוסף ר"ה), היינו כל השנה יזכור את יום הדין ובר"ה יתאמץ ויבטח בהקב"ה "כי חדות ה' היא מעוזכם". השמחה והבטחון בה' היא מעוז ומבצר לנו. ידע האדם כי עלילות מצעדי גבר, מחשבותיו ותחבולותיו ויצרי מעללי איש, הכל עוברים לפניו כבני מרון, אולם אם חוזר ומחדש את מעשיו, משפר דרכיו ומטיב אורחותיו ובוטח בה' "ולא תכלים לנצח כל החוסים בך" (תפילת מוסף ר"ה).

ועתה נתחזק בתורה ויראת שמים ונזכה לשנת אושר, עושר ובריאות. שנת ברכה, רוחה והצלחה ופרנסה טובה. שנה שהקב"ה ימלא משאלות לבנו לטובה ולברכה, לששון ולשמחה, לישועה ולנחמה. שנה שיתקיים בה "נתתה שמחה בלבי" (תהילים ד', ח'), נתברך בכל מידי דמיטב בבני חיי ומזוני רויחי, ובריאות מעליא. תזכו לשנים רבות נעימות וטובות.

תהא שנה זו שנת גאולה שלמה ונזכה לביאת הגואל ולבנין אריאל בעגלא ובזמן קריב, אכי"ר.

מרדכי אליהו

ראשון לציון הרב הראשי לישראל לשעבר

זכרון זכות אבות

ערב ראש השנה תדש"מ

לקהילת הקודש סרייבו

שלומכם ישגא לעד!

בפרוס הימים הנוראים הבאים לקראתינו לחיים טובים ולשלום, בירח האיתנים שבו נולדו איתני עולם הם אבות העולם (עיין ר"ה דף י' ע"ב ודף י"א ע"א), אשר בזכותם אנו בוטחים, וזכותם עומדת לנו לעולמים. כשאנו מבקשים את זכות אבות ראשונים חייבים אנו ללכת בדרכם – בדרך עבודת הקודש שלהם. כאברהם איש החסד לעסוק בחסדים בין אדם לחבירו, להרבות בעזרה הדדית ולסייע לזולת. כיצחק איש העבודה והכוונה לעבודת הקורבנות שכיום בעוונותינו הרבים חסרה לנו עבודה זו בבית המקדש, אבל כבר כתוב (הושע י"ד, ג'): "ונשלמה פרים שפתינו", שיח שפתותינו הוא במקום קורבן בבית המקדש. צריכים אנו להתפלל באימה ויראה לקיים מה שנאמר (תהלים ה', ח'): "ואני ברב חסדך אבוא ביתך אשתחוה אל היכל קודשך ביראתך", בעת שנכנסים לבית ה' נהלך ברגש ובפחד ויחד עם זה נאמין שהקב"ה יאזין לתפלתנו וישמע לבקשתנו ויעתר לשועתנו. והעמוד השלישי הוא יעקב אבינו, איש תם יושב באוהלה של תורה נחנך את עצמנו לקבוע עתים לתורה וללמד את הבנים שילכו בדרך התורה והיראה לקיים מצוות ה', ככתוב על אברהם אבינו (בראשית י"ח, י"ט): "כי ידעתיו למען יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו".

חז"ל אמרו (ר"ה דף י"א ע"א וע"ב) שבר"ה נפקדה שרה, ובר"ה בטלה העבודה מאבותינו במצרים, ובר"ה יצא יוסף מבית האסורים, וכן נרמז במזמור שאנו קוראים בר"ה (מזמור פ"א תהילים).

עם ישראל בארצות פזוריו, יש מאחינו הנמצאים במצוקה ובשביה ואינם יכולים לצאת, או אחרים אשר שקועים בעבודה גשמית ואין להם אפשרות מחשבתית לצאת מסבך "טוב ארץ מצרים", או שזקוקים לפקידה טובה מאיתו יתברך. כולם יחד יערה הקב"ה עליהם רוח מאתו יתברך שתהא להם השאיפה לעלות לארץ הקודש והשם ימלא משאלות לבם לטובה ולברכה.

ויהי רצון שתהא השנה הבאה שנת ששון ושמחה, שנת פרנסה טובה, שנה שהקב"ה ימלא משאלות לבנו לטובה ולברכה, שנת גאולה ופדות, שנה שיבוא בה משיח צדקנו בב"א.

מרדכי אליהו

ראשון לציון הרב הראשי לישראל

"וה' פקד את שרה"

ביום ראש השנה אנו קוראים בתורה את פרשיית (בראשית כ"א, ו') "וה' פקד את שרה". עם פקידת שרה נפקדו עקרות רבות בעולם, כדברי רש"י (שם) בשם המדרש (ב"ר פנ"א): "הרבה עקרות נפקדו עמה, הרבה חולים נתרפאו בו ביום, והרבה תפילות נענו עמה, ורב שחוק היה בעולם". אף על פי כן היו השרות אומרות: "לא ילדה שרה, אלא אסופי הביאה מן השוק" (שם ז'), ולכן "היניקה בנים שרה", בנים – ברבים, היניקה את הבנים הרבים של השרות אשר באו ליום המשתה. שרה נפקדה בגיל תשעים מיום חתונתה, ועד היותה בת תשעים לא פסקה מלהתפלל ולהאמין ולבטוח בה' כי יעתר לתפילתה ולתפילת אברהם.

כיום ישנם ארגוני חסד וצדקה למען חשׂוכי בנים, פצועים, חולים וכדו'. גם שרה אמנו ריכזה את כל העקרות והפיחה בהן אמונה ובטחון. הרבה נשים, והרבה נשות שרים, היו עקרות, ושרה אמנו התפללה על הכלל ועל הפרט. כיוון שנפקדה אמרה: ריבונו של עולם! מה עם כל העקרות שבעולם? זוכרן לטובה ופוקדן בפקודת ישועה! אמר לה הקב"ה: אם כל העקרות ייפקדו עתה, מה יאמרו בעולם? אין זה נס ופלא, אלא זהו כנראה זמן טוב לפי הטבע המסוגל להריון, והראיה היא שאכן נשים רבות נפקדו, והן לא יאמינו כי העקרות נפקדו בזכות שרה.

ואף על פי כן, טוב לבה של שרה אמנו, עינה הטובה, רחמיה נכמרו, ואמרה לקב"ה: היה זמן, שהייתי שרַי לעצמי, אבל עכשיו אני שרָה על כל העולם. התפללה והתחננה – ואכן כולן נפקדו. ואמנם חששו של הקב"ה היה מוצדק: ליצנים שבדור אמרו, אם כל כך הרבה עקרות נפקדו כנראה שנמצאה תרופה בעולם, או שזה זמן טוב להריון.

מה עשה הקב"ה? עצר את החלב מכל היולדות, ולא היה חלב אלא לשרה. אמרה להן שרה: אם לא היה מתרחש כאן נס – הכיצד רק אני יכולה להניק ואתן לא? תנו תודה לבורא עולם! ואכן כולן הודו ושבחו על הנס והפלא שעשה עמן. אחרי שהניקה שרה את בניהן, התפללה להשי"ת שגם להן יהיה חלב, לאחר שהכירו בנס ובבורא עולם.

יסוד היסודות ועמוד הקדושה של שרה אמנו הוא בטחונה ואמונתה בה', אבינו שבשמים, כי הוא רב יכולת להושיע. אף אנו בכל יום ויום, ובייחוד ביום הדין הוא ראש השנה, זקוקים לאמונה גדולה ולביטחון בהקב"ה, באבינו מלכנו המוחל לעוונותינו.

במדרש רבה (דברים פ"ב) לימדונו חז"ל, כי לכל יהודי ישנה דרך פתוחה לשוב בתשובה. משל למה הדבר דומה? לבן מלך שיצא לתרבות רעה. שלח המלך שליחו אליו ואמר לו: חזור בך, בני. אמר לו הבן לשליח: באלו פנים אבוא לאבי? והיה משלח לו אביו: לא לבית אבא אתה חוזר? כן שלח הקב"ה את ירמיהו לומר לבניו: חזרו בכם. וישראל משיבים את ירמיהו: "נשכבה בבושתנו ותכסנו כלימתנו", והיה הקדוש ברוך הוא משלח ואומר להם: בנַי, אם חוזרים אתם, לא אצל אביכם אתם חוזרים? זהו שנאמר: "כי הייתי לישראל לאב" (ירמיה ל"א, ח').

היצר הרע אשר הסית והדיח את האדם כל השנה אומר לו לאדם בימים אלו: כל השנה היית מלוכלך ושקעת ביוון מצולה, עתה מבקש אתה לחזור בתשובה? התועיל תשובתך ביום עברה? אומר לנו הקב"ה: לבית אביכם אתם שבים. חדשו מעשיכם, שפרו מעשיכם, "כי הייתי לישראל לאב ואפרים בכרי הוא".

בתפילת ראש השנה צריך כל אחד לזכור, שאף אם חטא, עווה, פשע, הרי הוא מתחנן לפני אביו שבשמים ואבוהי דחייס אסי לכאביה.

שרה אמנו מעוררת את רחמי שמים בכח בטחונה ואמונתה בה', "קווה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקווה אל ה'", אף במשך תשעים שנה. בדרכה של שרה אמנו נלך כולנו, כי היא שרה של כל העולם ומעשיה והנהגתה בקודש מוסר הם לנו. יתן אדם צדקה, ידאג לאחרים בתשובה ובלימוד תורה, בריבוי מעשים טובים, ואז ירחמנו כרחם אב על בנים.

התבונן והתכונן

הרמב"ם כותב בהלכות תשובה (פ"ג ה"ד): "אעפ"י שתקיעת שופר בר"ה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר: עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם, ויעזוב כ"א מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה".

לא בכל המצוות מצינו שהרמב"ם מביא רמזים או טעמים למצוה. הלא כתוב: "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו, כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב" (תהלים פ"א, ד'-ה') – זהו חוק, מצוה ללא טעם. אולם מכיוון שהגמרא אומרת במסכת ר"ה (דף ט"ז ע"א): "אמר ר' אבהו: למה תוקעים בשופר של איל?… כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפנַי" – הרי שהגמרא עצמה נותנת טעם למצוה זו. לכן גם הרמב"ם הביא רמז למצוה זו, דהיינו: "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" (עמוס ג', ו').

הרס"ג (מובא באבודרהם טעמי התפילות – סדר התפילות בר"ה) הביא עשרה טעמים לתקיעת שופר, ואחד מהם מה שאנו אומרים בתפילת המוסף של ר"ה: "אתה נגלית בענן כבודך", "ותשמיע את הוד קולך", "ובקול השופר עליהם הופעת". במעמד הר סיני נאמר שהיה קול השופר חזק, "ויחרד כל העם" (שמות י"ט, ט"ז) – היינו שהקב"ה הטביע בלב עם ישראל שבעת שמיעת קול השופר יש להיכנס לחרדה. אומר הרמב"ם: חרדה בלבד זו אינה המטרה; המטרה היא להתעורר. ההתעוררות היא בשביל לחזור בתשובה, ולדעת שהעולם כולו הבל הבלים הכל הבל. כי העולם כולו ריק, ולפיכך יש לאדם להתבונן להטיב דרכיו ומעלליו. צריך להיזהר שלא לבחור דרך משלו, אלא "יעזב רשע דרכו" (ישעיה נ"ה, ז').

מעניין שהרמב"ם אומר שלא צריך לחזור בתשובה רק על המעשים, אלא הוסיף שיש לעזוב את הדרך הרעה ואת המחשבה אשר לא טובה. כח השופר חזק כל כך, שלא רק שהוא מעורר את האשם לחזור בתשובה על המעשים אלא גם על המחשבות. בדרך כלל אין ה' מצרף מחשבה רעה למעשה, ובכל זאת גם את המחשבות השופר מתקן, וכדברי חז"ל (ר"ה שם): "כאילו עקדתם עצמכם לפני". התבוננות של האדם על מעשיו – זו הדרך להביאו לשיפור ולתיקון. העיקר כמו שאנו אומרים בפיוט בסליחות: "בן אדם מה לך נרדם קום קרא בתחנונים".

לפיכך יום ר"ה צריך להיות מוקדש כולו לתורה, למצוות ולמעשים טובים, ועיקר העיקרים –להתבוננות. אמרו חז"ל במסכת ברכות (דף ז' ע"א): "טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר ממאה מלקיות", היינו: ההתעוררות שהאדם מתעורר מעצמו ועושה חשבון נפש לעצמו, ומגלה ששנה שלימה לא התבונן והלך בדרך עקלתון ונכשל. עכשיו בעת תקיעת שופר יתעורר ויתבונן ויתכונן, כלשון הפייטן, ואם יחזור בתשובה ויתקן את מעשיו – דנים אותו באשר הוא שם.

ונזכה להיכתב ולהחתם בספר החיים והשלום, בספר גאולה וישועה אכי"ר.

זכרון תרועה

ערב ראש השנה תשנ"ג

לכבוד ראשי עם קודש

הרה"ג רבנן ותלמידהון, שומרי משמרת הקודש

ראשי הקהילות, קהל קודש די בכל אתר ואתר

שאו שלום וברכה מירושלים עיה"ק ת"ו

"בחדש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קודש" (ויקרא אמור כ"ג, כ"ד), "ובחודש השביעי וכו' יום תרועה יהיה לכם" (במדבר פנחס כ"ט, א').

"ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות. מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה. ובמה? בשופר. אמר ר' אבהו: למה תוקעין בשופר של איל? אמר הקב"ה: תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני" (ר"ה ט"ז ע"א).

שני פסוקים בתורה, בראשון נאמר: "זכרון תרועה", ובשני נאמר: "יום תרועה". ובגמרא (ר"ה כ"ט ע"ב) היה סלקא דעתא שפסוק זכרון תרועה מדבר על מקרה שחל ר"ה ביום שבת ואז יהא רק זכרון תרועה, וכלשון רש"י (ד"ה זכרון תרועה): "ולא תרועה ממש אלא מקראות של תרועה יאמרו". ואח"כ הגמרא אומרת ששני הפסוקים מדברים על יום ר"ה רגיל, בין שחל בחול ובין שחל בשבת, וא"כ מדוע נאמר זכרון תרועה? הגמרא (שם ל"ב ע"א) מסבירה זאת בדעת ר"ע: "אמר לו ר"ע: אם אינו תוקע למלכיות למה הוא מזכיר? וע"ז משיבה הגמרא: "רחמנא אמר אידכר" – התורה אמרה להזכיר פסוקי מלכיות זכרונות ושופרות, ומפרש ר"ע את הפסוק כך – "זכרון תרועה": זכרון – אלו זכרונות. תרועה – אלו שופרות וכו' מנין שאומרים מלכיות וכו'. וכן פירש רש"י על החומש (ויקרא כ"ג, כ"ד), וז"ל: "זכרון תרועה – זכרון פסוקי זכרונות ופסוקי שופרות לזכור לכם עקידת יצחק שקרב תחתיו איל". והרמב"ן שם הבין מדברי רש"י שאמירת פסוקים של מלכיות זכרונות ושופרות הם מהתורה והוא אינו סובר כן. וכלשונו: "אבל זכרון תרועה, כמו יום תרועה יהיה לכם, יאמר שנריע ביום הזה ויהיה לנו לזכרון לפני ה'", וכן פירש רשב"ם: "ע"י התרועה תזכרו למקום". ורבינו חננאל כתב (ר"ה דף ל"ב ע"א): "הנה מצאנו מן התורה שצריך להזכיר זכרונות שופרות ומלכיות". אבל גם הרמב"ן מסכים עם רש"י שתקנו לומר פסוקים של מלכיות זכרונות ושופרות והמחלוקת ביניהם אם החיוב הוא מהתורה או מדרבנן. בכל קרבנות ציבור המוזכרים בפרשת פנחס, תמידין ומוספין נאמר: "תקריבו אשה לה'", "תקריבו עולה לה'", "והקרבתם וכו'" ואילו בקרבן מוסף של ר"ה נאמר: "ועשיתם עולה ריח ניחוח לה'" וע"ז דרשו חז"ל בירושלמי (ר"ה פ"ד ה"ח), ומדרש רבה (ויקרא פרשה כ"ט, י"ב): "אמר ר' תחליפא קיסרא: הא כיצד? אמר להן הקב"ה לישראל: בנַי, מעלה אני עליכם כאילו נעשיתם לפני, כאלו היום בראתי אתכם בריאה חדשה", ובירושלמי הנ"ל פירשו הקרבן העדה ופני משה: "כאילו עשיתם אתם את עצמכם בריה חדשה", וזאת בזכות תקיעת שופר וכך הוא נדרש: "יום תרועה יהיה לכם ועשיתם", ע"י התרועה תזכו להגיע למעלת בריה חדשה תזכו כאילו אתם במעשיכם הטובים יצרתם את עצמכם כבריה חדשה, יעו"ש וכדברי חז"ל (עיין ויקרא רבה פרשה כ"ט) על הפסוק: "תקעו בחודש שופר" חדשו מעשיכם, שפרו מעשיכם, חדשו ושפרו את המעשים ונהייתם בריה חדשה ממש.

בשני מועדים לא מוזכר בתורה בצורה מפורשת למה הם מיועדים. יום ר"ה שהוא "תחילת מעשיך" (תפילת מוסף ראש השנה ע"פ ירושלמי ר"ה פ"א ה"ג), יום הדין הנורא. ויום מתן תורה שהוא חג השבועות שבו ניתנה תורה לעם ישראל ואם לא היו מקבלים את התורה היה העולם חוזר לתוהו ובוהו (עיין נדרים ל"ב ע"א), שנאמר (ירמיה ל"ג, כ"ה): "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי". ונראה מאחר וכתוב בתורה (דברים י"א, י"ג): "והיה אם וכו' אשר אנכי מצוה אתכם היום" כל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים, כל יום יהיה בעיניך כאילו היום ניתנה תורה, והיא חדשה (עיין ילקוט שמעוני רמז רע"ג). ונקבע יום חג השבועות לזמן מתן תורתינו, אבל מתן תורה, קבלת תורה היא יום יום. וכן לדעת רבי יוסי בכל יום אדם נידון, שנאמר (איוב ז', י"ח): "ותפקדנו לבקרים", ולדעת רבי נתן אדם נידון בכל שעה, שנאמר (שם, שם): "לרגעים תבחננו". או מפסוק אחר (מלכים א' ח', נ"ט): "לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו" (עיין ר"ה ט"ז ע"א). וע"כ אנו מתפללים בכל יום על רפואה, על פרנסה, על חכמה ודעת, על גאולה וכו' אבל נקבע יום אחד בשנה שהקב"ה קם מכסא דין ויושב על כסא רחמים הוא יום ר"ה.

בתפילה אנו מתפללים בשני נוסחים על דרך שני הפסוקים המוזכרים לעיל. ב"אתה בחרתנו" אנו אומרים: "יום הזכרון הזה יום תרועה", באמצע אנו אומרים: "את יום הזכרון הזה את יום טוב מקרא קודש הזה יום תרועה", ביעלה ויבוא אנו אומרים: "ביום הזכרון הזה", במוסף אנו אומרים: "את מוספי יום הזכרון הזה", בחתימה אנו אומרים: "מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון", ובקידוש בחתימה אנו אומרים: "מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון" היינו בכל מקום שאנו מזכירים יום תרועה מזכירים יום הזכרון, אבל יש שמזכירים רק יום הזכרון בלי יום תרועה, ובחתימת הברכות רק יום הזכרון. לפי הפשט תקיעת שופר מצוה (ספר המצוות להרמב"ם מ"ע ק"ע, החינוך מצוה ת"ה). או כלשון הרמב"ם (הל' תשובה פ"ג ה"ד): "אעפ"י שתקיעת שופר בר"ה גזירת הכתוב רמז יש בו כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה וכו'". יום ר"ה יום בריאת העולם יום הדין שכל באי עולם עוברים לפני הקב"ה (ר"ה ט"ז ע"א), הוא יום "זכרון תרועה". כל תקיעת שופר היא אמצעי ולא מטרה, המטרה העיקרית היא מלכיות, שתמליכוני עליכם, המטרה היא קבלת עול מלכות שמים, עול תורה וקיום מצוות. לדעת כי הוא הבורא הוא היוצר ויודע מחשבות כולם מעללי איש ותחבולותיו. וכל איש ואיש צריך שיבין ויתבונן, כמו שאנו אומרים בתפילה של ר"ה ויוה"כ: "וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה", "קדשנו במצוותיך שים חלקנו בתורתך", ידע כל אדם שעליו להביא זכרון טוב לפני ה', לפני בורא עולם, לפני שופט כל הארץ. זכרון של בריה חדשה, של חדשו ושפרו מעשיכם, וזה באמצעות השופר. וכמו שהזכרנו לעיל את דברי חז"ל: "תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ובמה? בשופר" שיזכור לנו ה' חסדי אבות, "שבחסדי אבות ראשונים אנו בטוחים", יזכור לנו זכות אברהם וזכות יצחק, זכות "העוקד והנעקד". אדם מתפלל ביום ר"ה ויוה"כ, והתפילה תפילה היא, אבל בלי כוונה היא כגוף ללא נשמה. הנשמה היא "מלכיות" לקבל עול תורה ומצוות, שתדע שיש מלך בורא עולם, ודן בנ"א והוא הנותן לך כח לעשות חיל. בהישמע קול שופר אשר חיוב הוא מדין תורה כאמור, וגם ללא טעם, ככתוב (תהלים פ"א, ד'): "תקעו בחודש שופר בכסא ליום חגנו כי חוק לישראל הוא משפט לאלוקי יעקב" תקיעת שופר חוק, מצוה ואפי' בלא טעם.

אולם בדברי הרמב"ם שהזכרנו לעיל 'רמז יש', כלשון חז"ל: "למה תוקעים בשופר של איל וכו'" נמצא שכאן באופן מיוחד מותר לנו להסביר את המצוה או להבין אותה. שופר מזכיר לנו את זכות האבות, זכות של אברהם איש החסד, זכות אברהם איש האמונה וראש המאמינים, אשר עבד את ה' באמונה ובטחון, והפיץ את האמונה בקב"ה בורא עולם. הרמב"ם מדבר (בתחילת הל' עבודה זרה פ"א) על אאע"ה איך שמקטנותו הכיר את בוראו ושלא היה לו מלמד ולא מודיע, אלא שמעצמו הכיר את בוראו, וכתב שם הרמב"ם (ה"ג): "כיון שגבר עליהם בראיותיו ביקש המלך להורגו ונעשה לו נס ויצא לחרן והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען וקרא בשם ה' וכלשון הפסוק (בראשית כ"א, ל"ג): 'ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם' וכו' ושתל בליבם העיקר הגדול הזה". ומהי זכות יצחק? זכות יצחק הנעקד על גבי המזבח במסירות נפש. כלומר שיש ללמוד מיצחק אבינו ע"ה לקיים תורה ומצות ואפי' במסירות נפש עילאית. ובזה נזכה להמליך עלינו עול מלכות שמים, וכאילו "עקדתם עצמכם לפני". חינוך הבנים בדרך התורה והיראה כיום צריך לזה מסירות נפש, בפרט בחו"ל שחינוך הבנים בדרך התורה והיראה, ולא בבתי ספר של הממשלה, הוא עולה כסף. ועלינו לדעת כי זו השקעה טובה היא, לטובת הפרט והכלל. בנים שיגדלו על התורה ועל התעודה כדרך אבותינו הקדושים והטהורים, שיגדלו לתורה לקיום מצוות ויראת שמים שעליה נאמר (ישעיהו ל"ג, ו'): "יראת ה' היא אוצרו", ואשריו של אב בעולם הזה ובעוה"ב שמחנך את בניו בדרך זו. עלינו להתקדש במצות שמירת שבת כהלכה, טהרת השולחן באוכל כשר, טהרת המשפחה כדין וכדת וקביעת עיתים לתורה תמיד יום יום ומידי שבת בשבתו. "תמליכוני עליכם", כוח שנתן לנו ה' ללכת, לעבוד, לנשום, כח המעשה, כח הדיבור, הכל נעשה לשם יחוד קודשא בריך הוא, בכוחות הללו נעשה רצון הבורא בתורה וקיום מצוות. וכבריה חדשה – נכבד רבנן ותלמידהון, נשאף לעלות לארץ ישראל "אשר עיני ה' אלקיך בה", נשאף להיות בריה חדשה נשפר ונחדש את מעשינו שיהיו לרצון הבורא יתברך שמו ויתעלה כסא הדרו.

יהי רצון שנזכה לשוב אל ה' אלוקינו בתשובה שלמה, להתחזק בתורה ויראת שמים ונזכה לשנת אושר ועושר, שנת בריאות, ברכה והצלחה ברוחניות ובגשמיות, פרנסה בריוח מידו המלאה והרחבה. שנה שהקב"ה ימלא משאלות לבנו לטובה ולברכה, לששון ולשמחה, לישועה ולנחמה ונתברך בכל מידי דמיטב, בבני חיי, ומזוני רויחי ובריאות מעליא. תהא שנה זו שנת גאולה שלמה בביאת הגואל ובנין אריאל בעגלא ובזמן קריב אכי"ר.

שנה טובה

כתיבה וחתימה טובה

ותזכו לשנים רבות נעימות וטובות

מרדכי אליהו

ראשון לציון הרב הראשי לישראל

שופר של טהרה והתחדשות

ב"ה, ירושלים י"ט באלול תדש"מ

לכבוד

ראשי עם קודש, רבנן ותלמידהון שומרי משמרת הקודש

לראשי קהילות הקודש ולקהל הקדוש

די בכל אתר ואתר!

שאו שלום וברכה מירושלים עיה"ק ת"ו!

בפרוס הימים הנוראים ובהתקרב ימי הדין שבהם כל אחד ואחד מאתנו נותן דין וחשבון על מעשיו ופעולותיו, ימים בהם עומד האדם לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה שאין לפניו לא משוא פנים ולא מקח שוחד, היודע מחשבות אדם ותחבולותיו ויצרי מעללי איש, מעשי איש ופקודתו ואין דבר נעלם ממנו, יתברך שמו ויתעלה.

כמאמר הפייטן: "זחלתי וחלתי יום בו תדינני", "מי לא יירא מיום דין הנורא" "אשר אין שכחה לפני כסא כבודו", ואם עוונותיו של אדם יעמדו לנגדו בודאי ישפיל האדם את עצמו, כי אנו בושנו במעשנו ונכלמנו בעוונותינו ואין לנו פה להשיב ולא מצח להרים ראש.

במרגניתא דר' מאיר בעל הנס כתוב: "העוונות הם כאש לבגד, כחרב לצואר, כחץ ללב, ככבלים לרגליים, כחושך לעיניים, כמרה לפה, כחרישה לאוזניים, כיסורים לגוף. אין לך קשה אלא מי שעוסק בדברי הבאי, אוי למי שהעולם מטעה בו ואוי למי שהשעה משחקת לו, אוי למי שנעשה סניגורו קטיגורו, אוי למי שיצרו מנצחו, אוי למי שמאבד עולמו", עכ"ל.

אולם חסד וצדקה עשה עמנו הקב"ה, כמו שנאמר (תהלים ק"ל, ד'): "כי עמך הסליחה למען תורא", נתן לנו אפשרות לחזור בתשובה, בסליחות, בבקשות ובתחנונים. "ובחסדי אבות ראשונים אנו בטוחים". בזכות אבותינו ניתנו לנו ימים אלו ימי הרחמים והסליחות, למען "יעזוב רשע דרכו ואיש אוון מחשבותיו" (ישעיה נ"ה, ז').

נעזוב את השנאת חנם האוכלת כל חלקה בעם אשר החריבה את ביתנו. נעזוב את לבושנו הלא צנוע ואת דרכי הגויים, את נישואי התערובת ואת חילול השבת. נקדיש זמן ללימוד תורתנו הקדושה ונתגדל ביראת שמיים והמאור שבה יחזירנו למוטב. נתקדש ונטהר בבחינת "והתקדשתם והייתם קדושים" (ויקרא י"א, מ"ד).

בהשמע קול השופר נתעורר לחזור בתשובה שלמה והקב"ה יזכור לנו עקידתו של יצחק (עיין מסכת ר"ה דף ט"ז ע"א). בימים אלו נטהר לבנו לעבודת ה' בלבב שלם. בטוחים אנו שימין ה' הפשוטה לקבל שבים תקבל את תשובתנו כי בנים אנו לה' וכאב את בן ירצה.

בהתקרב היום עליו נאמר (תהלים פ"א, ב'): "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו", כשאנו מחדשים את מעשינו אזי הקב"ה נושא עוון ועובר על פשע. כשאנו בוטחים בקב"ה וחוסים בצילו – "אל אבוש כי חסיתי בך" ו"בך בטחתי אל אבושה" – אין הקב"ה מחזירנו ריקם מלפניו ויחוס ויחמול עלינו בעבור שמו הגדול.

ועתה נתחזק בתורה ויראת שמים ונזכה לשנת אושר, עושר ובריאות, שנת ברכה, רוחה והצלחה ופרנסה טובה. שנה שהקב"ה ימלא משאלות לבנו לטובה ולברכה, לששון ולשמחה, לישועה ולנחמה. שנה שיתקיים בה "נתת שמחה בלבי". נתברך בכל מידי דמיטב בבני חיי ומזוני רויחי, ובריאות מעליא.

תהא שנה זו שנת גאולה שלמה ונזכה לביאת הגואל ולבנין אריאל בעגלא ובזמן קריב, אכי"ר.

הדושו"ט כל הימים

מרדכי אליהו

הראשון לציון הרב הראשי לישראל

שיעור השופר

בהלכות שיעור השופר שנינו: צריך שהשופר ייראה מכאן ומכאן (עיין ב"י סי' תקפ"ה בשם הר"ן והרא"ש, וכן בכף החיים שם אות פ"ט עיי"ש). מרן הבן איש חי (הקדמה לפרשת נצבים ש"ר) ביאר זאת, עפ"י דברי המהר"ם אלשיך זצ"ל, שהחסיד מכבד כל אדם: כאשר הוא פוגש אדם גדול ממנו בשנים, הוא אומר לעצמו: הרי זה עשה מצוות יותר ממני. אם הוא רואה אדם הגדול ממנו בחכמה, הוא אומר: ודאי שאני חייב לכבדו, משום חכמתו הרבה. על הקטן ממנו בשנים הוא אומר: עלי לכבדו משום שבשנותיו המועטות לא הספיק לעשות עוונות כמוני. ועל הקטן ממנו בחכמה הוא אומר: זה לא יתחייב על עוונותיו כמוני, שכן הוא נידון כשוגג לגבי דידי. כל זאת רמוז בדין של "נראה לכאן ולכאן": על האדם להסתכל על הגדולים ממנו ועל הקטנים ממנו, עיי"ש.

והוסיף הרב הבן איש חי שם עוד פירוש, שישנם שני סוגי עבירות: יש עבירות שבין אדם למקום, ויש עבירות שבין אדם לחבירו. על כך נאמר: "ייראה לכאן ולכאן" – על שני סוגי העבירות צריך האדם לחזור בתשובה, עיי"ש.

ביאור נוסף הביא מרן הבן איש חי, וזו לשונו: "יראה לי ע"ד התנא שאמר (מסכת אבות פ"ג מ"א): 'דע מאין באת ולאן אתה הולך', כי בשתי ראיות אלו יקנה אדם הכנעה ושפלות לעצמו. וקבלת התשובה תלויה בהכנעת הלב, דכתיב (תהלים נ"א, י"ט): 'זבחי א-לקים רוח נשברה', וכתיב (שם): 'לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה'".

פשוט הוא שבאומרו 'חטאתי עויתי ופשעתי', ולא חזר בתשובה, מתקיים בו (ישעיה כ"ט, י"ג): "בפיו ובשפתיו כבדוני", אלא ש"לבם רחוק ממני". האם לזה תקרא תשובה?!

ואמנם נכון הוא שיסודה של תשובה היא שיאמר: "חטאתי עוויתי ופשעתי" (עיין רמב"ם הל' תשובה פ"א ה"א); וגם נכון הוא שתשובה על ידי הרהור נחשבת תשובה מועילה; אלא שכל תשובה צריכה הכנעת הלב, וכל עוד אין הכנעת הלב אין זו תשובה. גם אם יצעק כל השנה כולה ויאמר: "חטאתי עויתי ופשעתי", יישאר בגדר (ישעיה כ"ט, י"ג): "ולבו רחק ממני" – אין זו תשובה רח"ל.

תשובה אמיתית היא שיקבל על עצמו לחזור מנטיותיו הרעות, ושלא ישוב לכסלה לעולם. כל עוד לא עשה כסדר הזה – תשובתו אינה תשובה.

ומהי הכנעת הלב? שיחשוב בליבו: "מה המעשה שעשיתי? לאן התדרדרתי? כמה רחקתי מאלקי ועזבתי מקור חיים, איך התרחקתי מתורתנו הקדושה שהיא מקור החיים לכל אחד ואחד, והיא כלי חמדה של הקב"ה, אשר נתנה לעם ישראל ברחמיו העצומים, והעלָם למדרגה שהיא למעלה ממלאכי השרת". ויכה על ליבו על אשר גרם בחטאיו להתרחק מתורת החיים, כי דברי תורה – קל לאבדם ככלי זכוכית עדינים.

אל יחשוב האדם שדי לו לשמור את פרטי ההלכה בלבד, ואין לו צורך לעסוק בתורה. לא כן הדבר, והגמרא כבר מוכיחה אותו על כך. וזו לשון הגמרא (חגיגה ט"ו ע"א): "שאל אחר את רבי מאיר (לאחר שיצא לתרבות רעה): מאי דכתיב (איוב כ"ח, י"ז): 'לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז'? אמר לו: אלו דברי תורה שקשין לקנותן ככלי זהב וכלי פז, ונוחין לאבדן ככלי זכוכית. אמר לו רבי עקיבא: רבך לא אמר כך, אלא מה כלי זהב וכלי זכוכית, אף על פי שנשברו יש להם תקנה – אף תלמיד חכם אף על פי שסרח יש לו תקנה". מכאן נלמד את מעלתם של תלמידי החכמים, והחסד המיוחד שעשה עמם הקב"ה, שלא עשה עם שום אדם אחר בעולם, והוא: שתלמיד חכם מסוגל לתקן את אשר עיוות ולחדש את כל תורתו על ידי תשובה נכונה ואמיתית.

התשובה צריכה להיות בשברון לב, ושברון לב – פירושו הוא שהאדם מתחרט על כל מעשיו ובוכה עליהם, ומתוודה על כל מה שעיוות במעשיו. זהו שברון הלב האמיתי, שעליו נאמר (תהילים נ"א, י"ט): "זבחי אלקים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה". השוואת שברון הלב לזבחים מלמדת שכשם שהזבח נשחט ועושים בו מעשה – כך שברון הלב יוצר נחשב לאדם מעשה, אשר בעזרתו הוא זוכה לשוב בתשובה שלמה, וה' הטוב יכפר עליו.

תשובת ראשי הדור בחינוך לערכי אמת ויושר ואהבת ישראל

ב"ה, ירושלים כ"ח אלול תשמ"ו

הנביא ירמיה אומר (ל"א, ח'): "כי הייתי לישראל לאב אפרים בכורי הוא". וכן נאמר (שם י"ט): "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים כי מידי דברי בו זכור אזכרנו עוד על כן המו מעי לו רחם ארחמנו נאום ה'". פסוקים אלה הם חלק מההפטרה שנקרא ביום ראש השנה, ועל זה מביא המדרש (ראה פסיקתא דרב כהנא, שובה) דברי ר' לוי ורבי יצחק, ר' לוי אומר: אמר הקב"ה לירמיהו: אמור להם לישראל עשו תשובה. בא ירמיה ואמר לישראל, אמרו לו: רבנו ירמיה, היאך אנו עושים תשובה? באילו פנים אנו באים לפני המקום? לא הכעסנו אותו? לא הקנטנו אותו? היאך נחזור בתשובה. בא ירמיה ואמר את הדברים לפני הקב"ה, אמר לו הקב"ה: לך אמור להם, "הלוך וקראת את הדברים האלה צפונה, ואמרת שובה משובה ישראל, נאום ה', לא אפיל פני בכם, כי חסיד אני נאום ה', לא אטור לעולם" (ירמיה ג', י"ב). ונאמר: 'שובו בנים שובבים' (ירמיה שם י"ד, כ"ב). רבי יצחק אומר: אמר הקב"ה לירמיהו: לך אמור להם לישראל עשו תשובה והם טענו שהם לא ראויים לכך כדלעיל. אמר לו הקב"ה לירמיה: לך אמור להם אם אתם באים אצלי, לא אצל אביכם אתם באים, שנאמר (ירמיה ל"א, ח'): "כי הייתי לישראל לאב ואפרים בכורי הוא".

דברי ישראל לכאורה הם צודקים, טענתם טענה צודקת "לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים", כדברי דניאל (ט', ז'). אנו הכעסנו, אנו הקנטנו, אנו בגדנו בה' כיצד נעשה תשובה וכיצד ה' יקבל אותנו? לכן אומרים רבי לוי ורבי יצחק שהקב"ה אומר לא לעולם אטור, אהיה לישראל לאב, אב אוהב את בניו, "המו מעי לו רחם ארחמנו", "לוא אפיל פני בכם כי חסיד אני" (ירמיה ג', י"ב).

אם אנו נחזור אחורה אל שנת תשמ"ו נראה שאין לנו פה להשיב ולא מצח להרים ראש. עברנו שנה קשה, שנה אשר נפרצו בה גדרות אשר לא היו בשנים הקודמות, הן במצוות שבין אדם למקום והן ביחסי אנוש במצוות שבין אדם לחבירו.

ריבוי חילולי השבת בפרהסיא ובריש גלי לשם בצע ממון ולפעמים להכעיס בלבד, עוד לא היתה כזאת בישראל. ריבוי מעשי פשע נתעבים ושוב עבור ממון, עבור שוד, רוצחים והורגים זקנים וזקנות מעשים אשר לא יעשו באומות העולם, וכ"ש בבני ישראל שהם רחמנים בני רחמנים.

ריבוי תאונות דרכים בהם נקטפו עוללים ויונקים, בנים ובנות, זקנים וזקנות. הורים השאירו יתומים ובעלים השאירו אלמנות.

הבנים היקרים נהפכים לנוער מרוקן מתוכן, מאבד זמנו במסבאות וסופן דקירה בסכין למות, או פציעה אנושה. שבירת בקבוק על חבר מתוך שכרות או מתוך "שכורה ולא מיין" היכן נשמע דבר כזה בעם ישראל, שיכרות בנוער? הלזה מצפים ההורים מבניהם, הלזה יקרא חינוך. גם על זה צריכים ליתן את הדעת ראשי החינוך, המפקחים, המורים וההורים.

שביתת האחיות, מניעת הגשת עזרה רפואית לחולים נזקקים. שילוח חולים מבתי חולים, מניעת ניתוח למצפים לו, מי שמע כזאת? ומי ראה כאלה? וכל זה עבור הטבות בשכר? נמנעים מלהציל נפשות, נוטשים חולים! וכי אין בוררים בישראל? אין משפט בישראל? אין בתי דין בישראל שלפניהם אפשר להביא את הטענות? ישמעו ויפסקו יחייבו את המעסיקים ואת האחיות.

בגלות, מעבר לים, מכת התבוללות הולכת וגוברת, חלק ניכר מעם ישראל מתנכר לצור מחצבתו, הקשר שלו עם תורת ישראל, עם ארץ ישראל מתרופף או מתנתק. החינוך שמקבלים הוא חינוך נטול ערכים יהודיים, ואולי אפי' אנטי יהודי. לומדים בני ברית עם שאינם בני ברית, ואולי אפי' עם מרשיעי ברית.

חלק ניכר נטשו את ארץ ישראל וירדו לנכר. מביישים את הארץ, וכבר אמר הנביא ירמיה (ח', י"ח): "כי קול נהי נשמע מציון, איך שודדנו, בושנו כי עזבנו ארץ, כי השליכו משכנותינו". הולכים לרעות בשדות זרים. מה יהא בסופם. גם הם ישכחו תורת ה', ישכחו יהדותם, בניהם יתבוללו בין האומות. שובו בנים שובבים. נקבלכם בשמחה ובטוב לבב.

אנו נמצאים במלחמה פנים ואחור. אויבינו זוממים להשמידנו. חודרים לבתי כנסת ביום השבת בעת התפילה, שופכים דם נפשות נקיים. רוצחים אותנו על היותנו יהודים, על אשר בשם ישראל יקראו.

"אני הגבר ראה עני" (איכה ג', א'), ראית את אחי, עצמי ובשרי, הנמצאים בגולה. בתוך הגולה אין תורה, אין חזון, אין גאוה יהודית, אין בטחון בה'.

מבית – האויבים רוצחים יהודים, אורבים לכל נפש יהודי, ה' ירחם ויקום את דמם, כאמור (דברים ל"ב, מ"ג): "הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו".

בתוכנו בארץ ובגולה. היכן נעלמה אהבת ישראל? היכן דברי חז"ל (עיין חינוך מצוה מ"ב, מ"ד, תצ"ח): "רחמנים בני רחמנים"? היכן האחוה השלום והריעות? היאך נהפכנו לאבן נגף איש לרעהו, מחפשים להכשיל את השני, שמחים בקלקלתו? הרי אנו כולנו בני איש אחד נחנו. אב אחד לכולנו. נעזוב את יצר הפירוד ונדבק באיחוד. נעזוב את המחלוקת ונדבק באחדות.

כעת מה מוטל עלינו לעשות – עלינו לחנך את בנינו בבתי הספר על יסודות תורת ישראל. בכל בית ספר לא משנה לאיזה זרם הוא שייך, חייבים ללמד תורה ונ"ך על פי פירושי חז"ל, ללמדם הלכה ויראת ה'.

עלינו לחנך את הנוער והמבוגרים לסבלנות, לדבר בכבוד, להעריך את הזולת. כבוד האדם יהיה קדוש בעינינו, להעריך פני זקן ולכבד הורים ומורים. לא לחמוד ממון אחרים.

ידעו הנהגים והולכי רגל שעליהם להיות זהירים, ידע הנהג המקפח חיי אדם בשגגה, שנקרא רוצח בשגגה. ידע הולך הרגל שאם אינו נזהר הרי הוא בבחינת מאבד עצמו לדעת.

השנה הבאה עלינו לחיים טובים ולשלום. היא שנת השמיטה לפי חשבון הגאונים והרמב"ם. אחד הטעמים למצות השמיטה הוא שיהא זמן ואפשרות לאדם לשבת ללמוד תורה ויראת ה'. לא ישאר מושב או ישוב, משפחה או שבט, שלא ילמדו בו תורה. אם בשיעורי תורה בצותא אם בלימוד תורה בבית. זה בחנוך, זה בתלמוד, זה במשנה וזה במדרש.

שנת השמיטה תהא שנת מחשבה וחישוב דרכים לכלל ולפרט, נשמיט כל דבר מפריד, נשמיט את השנאה והמחלוקת, נשמיט את אהבת הממון ובצע הכסף. נוסיף אהבה, נוסיף קדושה ונוסיף הערכה לזולת. נפנה בקריאה לכל עם ישראל שבתפוצות, אלה היכולים לצאת ממקומם ואינם רוצים, שירצו ויחפצו בארץ חמדה. אלה שרוצים לצאת ואינם יכולים שהשערים יפתחו עבורם ויקויים בהם: "ושבו בנים לגבולם" (ירמיה ל"א, ט"ז).

אנו נשוב אל ה' אלקינו אבינו שבשמים אשר אמר: "אהיה כאב לישראל המו מעי לו רחם ארחמנו". אנו בניו, בניו רחומיו. נתעורר עתה ערב ראש השנה, יום הדין האיום והנורא, לקיים מצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחבירו. והקב"ה יקבל את תשובתינו שיבת בן לאביו שבשמים.

תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.

תהא שנה זו שנת אושר והצלחה ברוחניות ובגשמיות. שנה שה' יקבץ נדחנו מארבע כנפות תבל.

שנה מבורכת, שנת אהבה ואחוה שלום וריעות. ונזכה לביאת הגואל ולבנין אריאל, אכי"ר.

תזכו לשנים רבות נעימות וטובות.

שנה טובה, כתיבה וחתימה טובה.

מרדכי אליהו

ראשון לציון הרב הראשי לישראל

קביעת יום הדין עפ"י חכמי ישראל

על הפסוק "החודש הזה לכם ראש חודשים" (שמות י"ב, ב'), מובא במדרש (שמות רבא פרשה ט"ו, פסקה ג'): "אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: אימתי אתה עושה את המועדות?" – מסביר פירוש "עץ יוסף" שהכוונה היא לראש השנה.

על דרך זה מובא בילקוט שמעוני (תהלים פרק פ"א רמז תתל"א), ששאלו לקב"ה: מתי יעמדו כסאות למשפט? אמר להם הקב"ה: לי אתם שואלים? לכו שאלו לעם ישראל. יתרה מכך, כתוב בילקוט שמעוני (שם): בית דין של מטה גזרו וקבעו יום בשבוע כראש השנה, ומלאכים העמידו בימה ועמדו סנגורין וקטגורין. נשתהו העדים לבוא ונמלכו בית דין לעבר את החודש, אומר הקב"ה למלאכים העבירו הבימה, כי גזרו בית דין של מטה ואמרו למחר יהיה ראש השנה. מאי טעמא? "כי חק לישראל הוא" – הם הקובעים מתי יהיה ראש השנה. ולא זו בלבד, אלא שהקב"ה משלים עמהם. זהו מדרש חכמים: "אתם" – אפילו טועים. הקב"ה משדד מערכות כדי שקביעתם של חכמי ישראל תהיה קביעה.

רש"י בפירושו על הפסוק הראשון בתורה כותב, שהמצוה הראשונה שנצטוו ישראל היא: "החדש הזה לכם ראש חודשים", היינו שבמצוות קידוש החודש מתבטא כוחו של עם ישראל, שחכמי ישראל קובעים את החודשים ובשמים נשמעים להם, כדברי חז"ל על הפסוק: "אקרא לאלוקים עליון לאל גמר עלי" (תהלים נ"ז, ג') – הקב"ה משנה את הטבע כדי לקיים את קביעת המועדים עפ"י חכמי ישראל. זהו סוד העבור.

שואלים את האדם בעומק הדין אם למד הלכות קדוש החודש, אם למד לעבר שנים וחודשים. וכבר כתב הראב"ד (פרק ז', הלכה ז' מהלכות קידוש החודש): "מפני שהמחבר מתגדר מאד ומתפאר בחכמה הזאת, והוא בעיניו שהגיע לתכליתה ואני איני מאנשיה, כי גם רבותיי לא הגיעו אליה, על כן לא נכנסתי בדבריו לבדוק אחריו".

ויהי רצון שנזכה לביאת הגואל, ונזכה לבית דין שיקדשו את החודש עפ"י הראייה, ולבנין אריאל, אכי"ר.

וגם את נח באהבה זכרת

בתפילת מוסף של ראש השנה אנו מתפללים: "וגם את נח באהבה זכרת, ותפקדהו בדבר ישועה ורחמים". ויש לשאול: מה עניינה של הצלת נח מדור המבול לראש השנה?

ביאור הדברים: נח בנה את התיבה על פי ציוויו של ה' במשך מאה ועשרים שנה, בהן הוא הודיע לדורו כי עתיד ה' להביא עליהם מבול וכולם יאבדו ורק הוא יינצל. כך ניסה לעוררם לחזור בתשובה. אך בני דורו לגלגו עליו ואמרו: ואם ירד מבול, וכי התיבה שאתה בונה תישאר על עומדה?!

ואף שהוכיח את בני דורו, מזכיר הנביא ישעיה (ישעיה נ"ד, ט') את נח לגנאי, ומכנה את המבול "מֵי נח", כביכול בעטיו של נח בא המבול. כל זה מפני שהיתה טענה על נח: מדוע במשך כל אותם מאה ועשרים שנה לא עמדת להתפלל לפני הקב"ה שלא יביא את המבול? וכדברי הזוהר (חדש, פרשת נח ל"ט ע"א): רעיא שטיא, שהיה לך להתפלל ולא התפללת!

היה על נח לנהוג כמו אברהם אבינו, שעמד להתפלל על סדום להצילה מההפכה, שמא יימצאו בה עשרה צדיקים, זאת למרות שהעיר סדום היתה קשה מאוד בעיני המקום, והיו עושים בה מעשים אכזריים שלא נמצאו דוגמתם בכל תקופת האנושות, כפי שמעיד עליהם הפסוק (בראשית י"ג, י"ג): "ואנשי סדם רעים וחטאים לה' מאד".

זאת הסיבה שאנו מזכירים את עניינו של נח בראש השנה. אנו מזכירים לעצמנו להתפלל לפני הקב"ה שלא יגזור גזירות רעות על עם ישראל.

טעם תקנת התרת נדרים לקראת הימים הנוראים

שאלה: מנהג הספרדים לעשות ארבעים יום קודם ר"ה התרת נדרים, וכן בער"ח אלול, בערב ר"ה, בערב יוה"כ ובליל יוה"כ בנדרי – האם חמשת הפעמים הללו של התרת נדרים מתירים את כל הנדרים שאדם נדר?

תשובה: מרן השולחן ערוך כתב (סימן תרי"ט סעי' א') שנוהגים לומר "כל נדרי" בליל יום הכיפורים.

והרב "כף החיים" כתב (בסימן תקפ"א ס"ק י"ב): "ומה שנוהגים לעשות התרת נדרים ארבעים יום קודם ראש השנה וארבעים יום קודם יום הכיפורים הוא עפ"י מה שכתוב בזוהר פרשת פקודי דמי שנתחייב נזיפה או נידוי בבית דין של מעלה ישאר בנדויו ארבעים יום ואינה נשמעת תפילתו יעו"ש ועל כן נוהגין לעשות התרה וליזהר מכאן ואילך בכל עניניו שלא יתחייב ח"ו נזיפה או נידוי בב"ד של מעלה ואין תפילתו נשמעת בר"ה וביוה"כ. והגם שבכל זמן צריך ליזהר, מכל מקום בימים אלו הוא יותר קשה".

ותקנה זו היא משום שאמרה התורה (במדבר ל', ג'): "לא יחל דברו – ככל היוצא מפיו יעשה". כוחו של אדם בתפילה הוא בפיו, ואם נדר ולא קיים אומרים לו בשמים: נדרת ולא קיימת, איך נשמע את תפילתך? לכן התקינו לעשות התרת נדרים בימים אלו.

והנה, להתיר נדר צריך כמה תנאים: א. האדם התחרט על נדרו. ב. פותחין פתח בנדר מתוך חרטה. ג. ישבו לפניו שלושה ואחד מהם לפחות ידע מה נדר. ותנאים אלו אינם מתקיימים בהתרת הנדרים הכללית.

ואילו התרת נדרים שנתקנה בימים הנ"ל מועילה דווקא לנדרים שאדם נדר ואינו זוכר או שאמר על דבר פעמיים שיעשהו, ובדבר מצוה אף אם אמר פעם אחת ולא אמר "בלי נדר" למקרים אלו עוזרת ההתרה, אבל אדם שזוכר את נדרו וכל שכן אם הוא נדר מצוה אין התרת נדרים זו מועילה לו להתיר את נדרו.

בברכת התורה

מרדכי אליהו

הראשון לציון הרב הראשי לישראל

זכות אבות

ביום השני של ראש השנה אנו קוראים את פרשת העקדה, כדי להזכיר את יצחק אבינו, שבזכותו יזכרנו ה' לטובה; ועוד סיבה, מפני שהעקידה היתה באותו יום, בראש השנה (עיין רש"י מגילה ל"א ע"א ד"ה מפטירין בחנה).

הזכרת זכות האבות בימים הנוראים נובעת מכך שהם היו אבות האומה, ואין קוראים "אבות" אלא לשלושה (ברכות ט"ז ע"ב). עלינו לזכור, שאם אנו רוצים להסתמך על זכויותיהם של האבות, אנו נדרשים להתנהג כבנים טובים ונאמנים. לכך נאמר בפרשת העקדה (בראשית כ"ב, ח'): "וילכו שניהם יחדיו" – האב והבן הלכו יחד, באותה הדרך ובאותה השיטה.

נלך בדרכי אבותינו הקדושים והטהורים, בחינוך הבנים, בלימוד התורה ובקיום המצוות, ותעמוד לנו זכותם שניכתב ונחתם בספר החיים והשלום.

הקדמת תיקון חצות לסליחות וטעמה

שאלה: ידוע שבחודש אלול עלה משה רבינו למרום עד שאמר לו ה' סלחתי כדברך ועל כן אנו אומרים סליחות בימי אלול, אך שמעתי שאם אין זמן עדיף לומר תקון חצות – האמנם?

תשובה: אכן כתב רבינו החיד"א בברכ"י (תקפ"א, ג'): "מי שקם באשמורת וכבר הציבור אומרים סליחות ואין פנאי לומר תיקון חצות וסליחות וצריך לבטל אחד מהם טוב שיאמר תיקון חצות כסדר האר"י זצ"ל והוא עיקר גדול יותר מהסליחות", וכן כתב ג"ע ותפארתנו הבא"ח (וישלח שנה ראשונה סעי' ט') והובא בכה"ח (תקפ"א אות ד'). והמעיין בשער הכוונות (ענין דרושי הלילה) יראה מהי מעלת תקון החצות, וכתב שם: "ותזהר שלא תתבטל מזה אפילו לילה אחד כי הוא ענין רב התועלת".

והנה, אמירת תיקון חצות היא מחצות הלילה ומסתיימת חצי שעה קודם עלות השחר. ואמנם הבא"ח (שם ח') כתב: "כיון שעלה עמוד השחר לא יאמר תקון חצות" כבר שאלו אותו על משמעות דבריו ובאר בתשובה (ר"פ או"ח ח"ג סי' ב') שיש לומר תיקון חצות עד חצי שעה לפני עלות השחר (והטעים דבריו לפי ההלכה ולפי הקבלה). וכן אמירת תקון חצות נאמרת לפני סליחות כדמשמע שם בבא"ח מהלכה י"ג שבימי הסליחות אין לומר וידוי בתקון חצות הגם שהתקון נאמר לפניהם.

ועל כן למעשה מי שקם לפני חצי שעה שלפני עלות השחר יאמר תחילה תקון חצות ואחר כך סליחות ואם אינו יכול לומר את שניהם יאמר רק תקון חצות. ואם התעורר בתוך חצי שעה שלפני עלות השחר לא יכול לומר תקון חצות ורק יאמר סליחות. וכדאי לראות מהי מעלת תקון חצות שהרי הרה"ג ב"צ אבא שאול – זצ"ל – כתב בספרו אור לציון (חלק א' אור"ח סי' י"ב) שמי שיכול להיות ער בתקון חצות ולא יכול לקום לתפילה בנץ עדיף שיאמר תקון חצות, ע"ש, ואמנם יש חולקין עליו. ומכיון שבתיקון חצות אנו גם מתחננים ומבקשים על בנין הבית וגאולת השכינה הרי יש בו גם תחנונים וגם מעלת תקון חצות ולכן כאמור הוא קודם לסליחות.

סיכום ההלכות:

א. בימי אלול יש להשתדל מאוד לומר תקון חצות ככל השנה וסדר סליחות.

ב. תקון חצות נאמר עד חצי שעה שלפני עלות השחר.

ג. מי שקם לפני חצי שעה שלפני עה"ש ואין לו זמן לומר את שניהם, עדיף שיאמר תקון חצות. ואם קם לאחר חצי שעה שלפני עה"ש אינו אומר תקון חצות, אלא אומר סליחות.

בברכת התורה

מרדכי אליהו

הראשון לציון הרב הראשי לישראל

לימוד סנגוריא מאדם הראשון

בראש השנה אנחנו מזכירים בתפילה (ב"יהי רצון" שיש הנוהגים לאומרו בפתיחת ההיכל): "וכשם שעמד לפניך לדין אדם הראשון היום ויצא בדימוס בדינו והארכת אפך עמו, כן ברחמיך הרבים חסד ואמת יקדמו פניך להוציא לאור משפטנו" (בכמה סידורים הגירסא היא: "אבותינו עמדו לפניך בדימוס" – והכוונה היא לאדם הראשון).

בדברים אלו יש סנגוריא על עם ישראל, וכך אנו פונים לקב"ה: ריבונו של עולם, לאדם הראשון לא היתה אלא מצוה אחת בלבד, והוא נכשל בה. משמעות הדבר היא שהוא נכשל בכל מה שנצטווה; ואף על פי כן סלחת ומחלת לו, והארכת את שנותיו קרוב לאלף שנים. אם כן, לגבינו, שאנו קיבלנו תרי"ג מצוות דאורייתא, כמה מצוות דרבנן, הרבה מנהגים ורוב חסידויות, ורק בחלק קטן מכל אלו לא עמדנו כנדרש – על אחת כמה וכמה מן הראוי שתמחל לנו.

סדר הברכה על סימני ראש השנה וטעמיהם

ב"ה ט"ו אלול ה'תשמ"ה

השאלה: הגמרא בכריתות (ו' ע"א) ובהוריות (י"ג ע"א) כתבה שיהא רגיל אדם לאכול בראש השנה "קרא, רוביא, כרתי, סלקי ותמרי". מדוע התמר שהוא משבעת המינים הוזכר לבסוף וכיצד נוהגים למעשה בדבר?

לכבוד הרב…

תל אביב

למעשה ישנם מנהגים שונים בסימנים שאוכלים בליל ראש השנה ומוסיפים דברים נוספים לסימן ברכה, מלבד דברי חז"ל, וגם סדרים שונים יש בדבר.

הגמרא (כריתות ו' ע"א) אמרה: "אמר אביי: השתא דאמרת סימנא מילתא היא, יהא רגיל אינש למיכל ריש שתא קרא ורוביא, כרתי, סילקא ותמרי". כתב הרמ"א (תקפ"ג סעי' א'): "ויש נוהגין לאכול תפוח מתוק בדבש ואומרים: תתחדש עלינו שנה מתוקה" (אבודרהם).

ואמנם על פי ההלכה בשו"ע (רי"א סעי' א'): "היו לפניו מיני פירות הרבה, אם ברכותיהם שוות ויש ביניהם ממין שבעה מקדים מין ז' אעפ"י שאינו חביב כמו המין האחר". ולפיכך היינו צריכים להקדים את התמרים. ואולם מכיון שהתפוח בדבש חביב עליו ביותר נהגו להקדים וסומכים בזה על דעת הרמב"ם (שם ס"ב) "ולהרמב"ם אם היה מין אחד חביב לו יותר בין שברכותיהם שוות בין שאינם שוות, בין שיש בהם ממין ז' בין שאין בהם מין ז' – מקדים החביב לו אז באותה שעה".

ואמנם לפי הסדר שכתב גאון עוזנו ותפארתנו רבינו יוסף חיים זיע"א הבן איש חי (שנה א' פרשת נצבים סעי' י'), וכן נוהגים חלק ניכר מעם ישראל, מתחילים לברך על התמר תחלה כי יש בו מעלות רבות: א. הוא ממין שבעה. ב. נשתבחה בו ארץ ישראל. ג. הוא מתוק. ד. הוא נמשל לצדיק – "צדיק כתמר יפרח".

ואין קושיא על דברי הגמרא שהתחילה בירק לפני התמר כי אין הכי נמי מדין קדימת ברכה, הרי פסק מרן בסימן רי"א: "ואם אין ברכותיהם שוות אפילו יש בהן ממין שבעה כגון צנון וזית איזה מהם שירצה יקדים ואפילו אינו חביב".

ויתכן שבימיהם היו הירקות הללו חביבין יותר מהתמר. ויש לשים לב, בגמ' בהוריות נאמר: "לעולם יהא רגיל למיחזי…" ולכן כתב הרב כף החיים (תקפ"ג ס"ק ו') שמי שקשה לו להשיג את הפירות והירקות האלה בכמות מספקת, או שקשה לו לבדקן מתולעים יסתכל ויאמר את ה"יהי רצון" ואינו חייב לאכלם.

בברכת התורה

מרדכי אליהו

הראשון לציון הרב הראשי לישראל

אכילה ושתיה לפני תקיעת שופר

שאלה: האם מותר לשתות ולאכול קודם תקיעת שופר?

תשובה: כתב השולחן ערוך (סימן תרנ"ב סעי' ב'): "אסור לאכול קודם שיטלנו" עפ"י הגמרא סוכה ל"ח ע"א, ושם מבואר שכל מצוה דאורייתא אין לאכול קודם קיומה. והמשנב"ר כתב שם (ס"ק ז') שאע"פ שמדינא מותרת טעימה בעלמא מכל מקום יש להחמיר גם בטעימה ואין להקל בזה אלא לצורך גדול.

וכתב הרב כה"ח (תקפ"ח ס"ק י"א, וראה גם תקפ"ה ס"ק כ"ו): "ואסור לאכול קודם תקיעת שופר, ומי שלבו חלוש ואין דעתו מיושבת לתקוע ולהתפלל עד שיטעום, יעשה קידוש ויאכל כזית (מיני מזונות) בכדי שיהיה קידוש במקום סעודה ואח"כ ישתה מעט קאווי או טייא, ומכל מקום יש להם לעשות בצנעא מפני המון עם שלא יקילו ביותר" (וזאת לאחר תפילת שחרית שאם לא כן לא צריך קידוש).

וכתב ה"שדי חמד" (אסיפת דינים, מערכת ראש השנה סימן ב', ל"א): "קודם תקיעת שופר אסור לאכול כמו קודם נטילת לולב".

והנה, אם טועמים לאחר תקיעות דמיושב זה טוב מצד מצות שופר שכבר תקעו קודם שאכלו אך לא טוב מצד הפסקה בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד (ואמנם השד"ח שם אמר שלאיש חלוש יש להקל שיטעם לאחר תקיעות מטעם זה). אם טועמים לפני שתקעו בכלל – מנין יש היתר לדבר זה? ועל כן הוסיף שם ה"שדי חמד": "ושמעתי שיש מקומות אצל אחינו האשכנזים יצ"ו שביום ר"ה ראשון ושני אחר תפילת שחרית יוצאים רובם ככולם מבית הכנסת והולכים לבתיהם ושותים טייא וחוזרים לבית הכנסת לסיים סדר התפילה קריאת ס"ת ותקיעות וכו' – ואמרו לי שגם בעיר הזאת קראסוב נוהגים כן האשכנזים הי"ו, והיה הדבר תמוה בעיני ולא רציתי לדבר להם על זה כי ידעתי שאחרי שהורגלו בזה קשה להם לבטל מנהגם, ופעמים שאתה מתעלם וכשם שמצוה לומר וכו'…".

וכותב שראה בספר שכתב שהגאון מוהר"ר שמשון נהג וצוה לאחד חלוש לעשות קידוש להוציא רבים ידי חובתם גם אנשים בריאים, ועל כך כתב: "ויפה עשיתי שלא להרהר אחר המנהג, כי כמו זר נחשב בעיני, הנח להם לישראל וכו', ופוק חזי מאן גברא רבה קמסהיד עליה שנעשה בפני רבנים גדולים וצדיקים".

ועל כן בקהילות הספרדים לא נהגו בשום קהילה לאכול או לטעום או לצאת מבית הכנסת קודם תקיעות שופר כדי לקדש, ואין להתחיל מנהג זה. ומי שלבו חלש והוכרח לכך יעשה זאת בצנעא. ויש חלק מעדות אחרות שנהגו קולא בזה ומקדשין ושותין טייא ואוכלים עוגות ואלמלי שה"שדי חמד" שתק להם על כך, היינו צריכים להעיר להם על מנהגם. וכמובן, במקום הכרח וכגון חיילים הצריכים ללכת מוקדם למשמרת ארוכה, טוב שמלכתחילה יאכלו קודם עלות השחר, או שיתפללו ויתקעו 30 תקיעות בעמידה ואחר כך יאכלו. ובמקרה שאין להם אפשרות לעשות כן או במקרה של חולה שחייב לטעום קודם התקיעות יש להקל ובצנעא.

לסיכום:

א. אסור לאכול ולשתות קודם ששמע תקיעות שופר.

ב. מדינא אסורה אכילה, וטעימה בעלמא מותרת, ולמעשה האחרונים אוסרים גם טעימה.

ג. מי שהוא חלוש וחיילים בשעת הדחק ישתדלו לאכול קודם עלות השחר, או להתפלל, לשמוע 30 תקיעות בעמידה, לקדש ולאכול וימשיכו אח"כ את גמר התפילה. ובלית ברירה, יקדש קודם התקיעות ובצנעא.

ד. קהילות הספרדים החמירו בזה מאוד, ויש קהילות אשכנזים שהקלו בזה, והנח להם לישראל.

בברכת התורה

מרדכי אליהו

הראשון לציון הרב הראשי לישראל

כשרות השופר המהודר

שאלה: יש בימינו שופרות מבריקים מבחוץ, האם מותר לתקוע בשופר כזה?

תשובה: מכיון שיש הבדל אם ההברקה נעשתה באופן טבעי על ידי שיוף אומנותי או שההברקה נעשתה על ידי חומר חיצוני שמרחו על השופר, צריך לבדוק ולברר קודם שקונים או תוקעים כיצד הוברק השופר.

הנה נאמר בבריתא (ראש השנה כ"ז ע"א): "ציפהו זהב, במקום הנחת פיו – פסול, שלא במקום הנחת פיו – כשר". וכתב רש"י: "שהתקיעה בזהב ולא בשופר". ודבר זה נפסק להלכה, בתנאי "צפהו זהב… מבחוץ – אם נשתנה קולו מכמות שהיה –  פסול ואם לאו – כשר". כלומר יש בעיה אחת שתוקע בזהב ולא בשופר כשצפהו זהב במקום הנחת פיו, ויש בעיה שניה שציפוי מבחוץ יכול לשנות את הקול. ומרן הבית יוסף הוסיף משם הרמב"ן (או"ח בסימן תקפ"ו), וז"ל הב"י: "ומ"ש בשם הרמב"ן (דרשות לר"ה פ"ז ד"ה צפהו זהב) דאלו שעושים צורות לנאותו לא יפה הם עושים וכו'. כתבו הרב המגיד בפרק א' (ה"ו) ומבואר הוא שצורות אלו דקאמר היינו שמציירין במיני צבעונים דהוי כמו ציפהו מבחוץ אבל אם אין שם מיני צבעונים כלל אלא שחקק בו צורות כדי לנאותו פשיטא דכשר דהיינו גרדו דאמרינן ביה דאפילו העמידו על גלדו כשר". והסיבה לאיסור הציפוי הוא שהקול משתנה מעט. וכן פסק בשו"ע (שם תקפ"ו סעי' י"ז): "המציירים בשופר צורות במיני צבעונים כדי לנאותו, לא יפה הם עושים. (אבל מותר לחקוק בשופר עצמו צורות כדי לנאותו) (ב"י)", וכמבואר במשנב"ר (שם ס"ק ע"ב): "לא יפה הם עושים – דלפעמים משתנה הקול מעט בשביל זה".

מרן הדגיש "במיני צבעונים" – לאפוקי אם חקק בשופר עצמו ציורי הכותל המערבי, צורת שופר וכדומה שזה מותר, ועם כל זה כתב הכה"ח (אות קכ"ב) שהמנהג הוא שלא לחקוק בשופר הגם שלא צובע במיני צבעונים. ויש שופרות שהם משוננים בקצה העשוי כעין שיניים ובכך הקלו שהרי זה בקצה.

אבל אם ציירו במיני צבעונים אסור אפילו בחלק מהשופר וכל שכן שאסור לצפות את כולו.

והחשש שמא ישתנה הקול גם בציפוי מועט הוא כמבואר בבית יוסף שם לענין 'צפהו זהב', שכתב: "אבל אין הכי נמי שאם נשתנה קולו אף על פי שהציפוי אינו אלא כל דהו ואינו אצל פיו פסול". ואיננו יכולים לדעת באיזה שיעור או ציפוי ישתנה הקול על כן יש לאסור כל ציפוי.

ויש היום שופרות כאמור שנעשים על ידי מומחים ויראי שמים המבריקים את השופר על ידי שיוף וזה טוב מאוד. ויש האומרים שזה עדיף משום 'זה א-לי ואנוהו', אבל יש המבריקים את השופר על ידי צביעה ב'לכה' וזה גם כן בכלל מיני צבעונים הגם שה'לכה' שקופה ואסור מלכתחילה לתקוע בשופר כזה.

על כן הקונה שופר יבדוק היטב כיצד עשו אותו (ויש עוד דברים רבים בעשיית השופר שיש להקפיד לעשותם כהלכה), ושנעשה על ידי יראי שמים העושים מלאכתם נאמנה. ויש להזהר שלא לקנות שופרות מיובאים מבלי לדעת בודאות כיצד ועל ידי מי נעשה השופר.

סיכום ההלכות:

א. שופר שנעשה כהלכה והוברק על ידי שיוף אומנותי ללא מריחת חומר, הוא שופר משובח.

ב. אף על פי שמותר לצייר על השופר בחקיקה ללא צבע (כגון צורת כותל), נהגו שלא לעשות כן.

ב. שופר שיש בו כעין שיניים בקצהו מותר.

ג. אסור לצפות את השופר מבחוץ וכל שכן מבפנים בכל ציפוי אף שעושה כן לנוי.

ד. אסור לצייר על השופר בצבע וגם לא ב'לכה' שקופה. מי שיש לו שופר כזה יגרד את הצפוי על ידי נייר-זכוכית לפני החג. ואם נודעה לו הלכה זו ביום ראש השנה ואין לו שופר אחר, יתקע בו.

ה. כשקונים שופר יש לבדוק היטב שנעשה על ידי יראי שמים, ככל הלכותיו.

בברכת התורה

מרדכי אליהו

הראשון לציון הרב הראשי לישראל

עריכת שלחן ביום טוב ראשון של ראש השנה ליום טוב שני

שאלה: האם מותר לערוך שולחן ביום טוב ראשון של ר"ה ליו"ט שני?

תשובה: שני ימים טובים של ראש השנה נקראים 'יומא אריכתא' ואינם כשאר יו"ט שני של גלויות שנתקן מספק. ואם זהו יום אחד צריך לכאורה להתיר הכנה מיום הראשון לשני.

אולם אנו אומרים כלל זה של 'יומא אריכתא' לחומרא ולא אומרים אותו לקולא. שהרי בגמרא (ביצה ד' ע"ב) נאמר: "אתמר, שני ימים טובים של ראש השנה רב ושמואל דאמרי תרוייהו: נולדה בזה אסורה בזה". הסביר רש"י: "אסורה בזה – שהם ודאי חוק קבוע להיות כיום ארוך מדרבנן, שמתחילה לא מחמת ספק התחילו לעשותן". וכך נפסקה ההלכה בשולחן ערוך אורח חיים סימן ת"ר סעי' א': "ביצה שנולדה ביום טוב הראשון, וכן מה שנצוד בו, וכן מה שנתלש בו, אסור בשני. הגה: וכבר נתבאר לעיל סימן תקי"ג סעיף ה' וסימן תקט"ו". הסביר המשנה ברורה (שם ס"ק א'): "אסור בשני – אע"ג דבשאר יו"ט מותר בשני מכח ממה נפשך אם יום ראשון הוא קודש השני הוא חול ואם השני קודש הראשון היה חול הכא אסור דתרווייהו חדא קדושתא היא".

כלומר ההיתר לאכול את הביצה שנולדה ביום הראשון הוא בהיות שיום אחד היה חול, אבל שני ימי ראש השנה נתקנו בדרגת קדושה אחת, וזאת לחומרא אבל להכין מיום טוב אחד של ראש השנה לשני אסור כיון שכל יום טוב קדוש בקדושה עצמית ואין להכין מזה לזה. כמו שפסק מרן בסימן תק"ג סעי' א': "אסור לאפות או לבשל או לשחוט ביום טוב לצורך מחר, אפילו הוא שבת או יום טוב ואפילו בשני ימים של ר"ה". וביאר המשנב"ר (שם סק"ד): "דלהחמיר אמרינן קדושה אחת הן ולא להקל".

ושם בבאור הלכה (ד"ה ואפילו) ציין שזה אפילו לשיטת הרמב"ם הסבור שימי ר"ה הם קדושה אחת גם לקולא. (עיין שם ובשו"ע תט"ז א' ובבאר היטב שם). מסיבה זו מנהגנו שלא לברך שהחיינו בתקיעת שופר ביום השני אלא אם כן הראשון חל בשבת, כי קדושה אחת נאמרת לחומרא ויש חשש לברכה לבטלה. אמנם האשכנזים מברכים שהחיינו ביום השני עפ"י הסברה שבלילה אין תקיעת שופר לכן הברכה ביום הראשון לא עלתה ליום השני.

אך לענין ברכת שהחיינו בקידוש פסק מרן (סי' ת"ר סעי' ב'): "בקידוש ליל שני (ילבש בגד חדש) (הגהות מיימוני פ' כ"ט מהלכות שבת) או מניח פרי חדש ואומר שהחיינו; ואם אין מצוי (בגד חדש או) פרי חדש, עם כל זה יאמר שהחיינו". לדעת מרן יש להשתדל, אך לדעת רבינו האר"י הקדוש אין חיוב להשתדל למצוא פרי חדש (שם בכה"ח ס"ק ז'. וראה בנתיבי עם שעמד על ההבדל בין שופר לקידוש בברכת שהחיינו).

סיכום ההלכות:

א. אסור להכין שולחן מיום א' של ר"ה ליום ב', ואסור לבשל בראשון לשני. אך אם מבשל ליום הראשון – יכול להרבות גם לשני.

ב. יש להשתדל לברך שהחיינו בלילה השני על פרי חדש שלא היה על השולחן אך אין זה לעיכובא.

בברכת התורה

מרדכי אליהו

הראשון לציון הרב הראשי לישראל

בגדר חיוב אמירת פסוקי מלכויות זכרונות ושופרות

טעם הדין של אמירת הפסוקים

הגמרא במסכת ר"ה (דף ט"ז ע"א) אומרת: "תניא אמר רבי יהודה משום ר"ע: מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח? מפני שהפסח זמן תבואה הוא, אמר הקב"ה: הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות. ומפני מה אמרה התורה הביאו שתי הלחם בעצרת? מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא, אמר הקב"ה: הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן. ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג? אמר הקב"ה: נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה, ואמרו לפני בר"ה מלכויות, זכרונות ושופרות. מלכויות – כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות – כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה, ובמה? בשופר. אמר רבי אבהו: למה תוקעים בשופר של איל? אמר הקב"ה: תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמיכם לפני".

לכאורה דברים אלה הם כעין מדרש אגדה, ואין דרכו של הרי"ף להביא דברים מעין אלה בפסקיו. מטרתו היתה לנפות את דברי הגמרא, ולהביא רק את פסקי ההלכה. ואילו בנדון דידן הביא הרי"ף (דף ג' ע"א בדפיו) את דברי רבי יהודה משם ר"ע הנ"ל וגם את דבריו של רבי אבהו. והדבר תמוה: בשלמא דברי רבי אבהו הם לכאורה להלכה, כשיטת הרמב"ם.

הרמב"ם בהלכות שופר (פ"א ה"א) פסק שכל השופרות פסולים, חוץ מקרן הכבש, דהיינו שופר של איל; והשיג עליו הראב"ד: "הפריז על מידותיו". ועיין בלח"מ שם, שלסברתו איל זה רק לשם מצוה, וכן נפסקה הלכה בשו"ע (סימן תקפ"ו ס"א). אך המגיד משנה הביא הוכחה לדברי הרמב"ם מדברי האגדה של רבי אבהו, שאמר: "למה תוקעים בשופר של איל" – דהיינו ששופר של איל זה לעכובא. לעומתו כתב הר"ן (שם ד"ה א"ר אבהו): "וא"ת מנא לן דבעינן שופר של איל דקאמר (רבי אבהו) 'למה תוקעים בו'; י"ל דאין הכי נמי, דבשום דוכתא לא תנן, אלא מנהגם היה לתקוע בשל איל, ומשום הכי קאמר למה נהגו לתקוע כן. ודכוותיה אמרינן בתעניות: 'למה מתכסין בשקים', ולא נשנית כלל, אלא מנהגם היה לעשות כן". גם הרא"ש בפרק שלישי (סי' א') הביא את דברי ר' אבהו, ואמר שלדבריו שופר של איל הוא לשם מצוה, "אבל כולהו מודו דיוצא בדיעבד בין בשל איל בין בשל יעל". אח"כ הוסיף הרא"ש: "והוא דאמר ר' אבהו 'למה תוקעין בשופר של איל' – לאו דוקא נקט איל, דשאר כפופים נמי שרי לכתחילה, אלא טעמא דמנהגא קא מפרש. והכי קאמר: 'למה תוקעין בשופר של איל ומחזירין עליו למצוה מן המובחר? כדי שיזכור לנו עקידת יצחק'. הלכך מצוה מן המובחר בשל איל".

אם כן אפשר לומר שהרי"ף הביא את דברי ר' אבהו כדי לומר שנהגו לתקוע בשל איל, ויש להעדיף שופר של איל, וזאת למד מדברי המדרש האלה.

אבל בענין מה שכתוב: "מפני מה אמרה תורה וכו' אמרו לפני מלכויות וכו'" – קשה, מדוע הביא זאת הרי"ף, וכן הביא הרא"ש בפ"ק (סי' ה')?

שיטת רש"י – הפסוקים הם מדאורייתא

נעיין בדין אמירת הפסוקים בתפילה, האם היא חובה מן התורה או מדרבנן. והנה כתב בשלטי גיבורים (שם): "כשם שתוקע בשופר בר"ה, כך אומרים פסוקים של מלכויות וזכרונות ושופרות". לכאורה הוא משווה את חיוב תקיעת השופר לחיוב אמירת הפסוקים של מלכויות וכו', כלומר: שניהם מדאורייתא. כן משמע מפירוש ר"ח (בדף ט"ז ע"א), וביתר הסבר בדף ל"ב (ע"א), וכך כותב ר"ח: "'זכרון' – אלו זכרונות; 'תרועה' – אלו שופרות וכו'. ומנין שאומרים מלכויות עמהם? שנאמר: 'והיו לכם לזכרון לפני אלוקיכם'; שאין ת"ל 'אני ה' אלוקיכם', ולמה כתוב עוד 'אני ה' אלוקיכם'? זה בנה אב כל מקום שנאמרו זכרונות יהיו מלכויות עמהם. הנה מצאנו מן התורה שצריך להזכיר זכרונות שופרות ומלכויות וכו'". הרי שגם לדעתו החיוב הוא מהתורה.

(לכאורה נוכל לומר שהדברים האלה נאמרו בשם ר"ע בדף ט"ז ע"א, והוא שאמר בדף ל"ב ע"א: "אם אינו תוקע למלכויות למה הוא מזכיר").

כן משמע מפירוש רש"י (בדף ל"ב ע"א): "רחמנא אמר אידכר – כמובא בברייתא לקמן", וכוונתו לדברי ר"ע הנ"ל. כן משמע מפירוש רש"י אליבא דתוס' והרא"ש על מה שנאמר בגמ' (דף ל"ד ע"ב): "תקיעות וברכות של ר"ה ויוה"כ מעכבות". תוס' בדף ל"ג, ב' ד"ה 'שיעור תרועה' הבינו מדברי רש"י שהכוונה היא, למי שבירך ולא תקע או שתקע ולא בירך; ו"בירך" – פירושו: אמירת מלכויות זכרונות ושופרות, וזה מעכב. וז"ל התוס': "ואם תאמר: אהנך דישיבה היכי נפיק, הא תניא בסוף פירקין (דף ל"ד ע"ב) 'תקיעות וברכות של ר"ה ויוה"כ מעכבות זו את זו' – אלמא בעידן צלותא בעי למעבד. לאו פרכא היא, דאע"ג דמשמע מתוך פירוש הקונטרס שאם בירך ולא תקע או תקע ולא בירך, פירוש בירך מלכויות זכרונות ושופרות (זה מעכב) – אי אפשר לומר כן, דהא תניא לקמן (שם): 'שתי עיירות באחת תוקעים ובאחת מברכים כשהוא הולך הולך למקום שתוקעין, ואין הולך למקום שמברכים'. ותנן: 'מי שבירך ואח"כ נזדמנה לו שופר' – משמע שבלא שופר יכול לברך וכו'". הרי שלדעת התוס' הברכות הן מדרבנן.

גם הרא"ש הקשה על רש"י (בפרק רביעי סימן י"ד), וכתב שפירוש הגמרא: "תקיעות וברכות מעכבות זו את זו" – אין הכוונה שהתקיעה קשורה לברכה, אלא שהברכות שמוסיפים בתפילה מעכבות זו את זו, דהיינו שאם יודע רק חלק מהברכות – או מלכויות או זכרונות או שופרות – לא יברך. וכן מה שכתוב "תקיעות וברכות מעכבות זו את זו" – היינו שאם אינו יודע לתקוע ויודע רק להריע או הפוך – זה מעכב, ולא יתקע סוג אחד של ברכות ללא הסוג השני (וכן פירשו התוס' שם דף ל"ג ע"ב).

והמשיך הרא"ש להסביר מדוע בתעניות אם לא יודע את כל שש הברכות שצריך להוסיף יאמר מקצתן, ואילו בר"ה אם לא יודע את כל הברכות זה מעכב: "ומאי שנא של ר"ה ויוה"כ? כדרבא, דאמר רבא: 'אמר הקב"ה לישראל: אמרו לפנַי בר"ה מלכויות, זכרונות ושופרות. מלכויות – כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות – כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה, ובמה? בשופר".

וכן כתב הר"ן (דף י"א ע"ב בדפי הרי"ף): "פירוש, לא שיהו הברכות מעכבות את התקיעות או התקיעות מעכבות את הברכות, דהא תניא: 'מצוה בתוקעין יותר מן המברכין'", אלא הסביר כדעת הרא"ש, שאם לא יודע את כל התקיעות או את כל הברכות – זה מעכב. והוסיף עוד הסבר: "אי נמי לעניין סדרן קאמר, שאם הקדים תרועה לתקיעה או זכרונות למלכויות לא יצא".

ועיין לחזו"א (סי' קל"ו אות ב') שסיכם את שלושת הפירושים: לדעת רש"י – התקיעות מעכבות את הברכות. לדעת התוס' – חלק מהברכות מעכב את החלק האחר, וחלק מהתקיעות מעכב את החלק האחר. לדעת הר"ן – סדר הברכות מעכב וכן סדר התקיעות, אבל אם הקדים ברכות לתקיעות ולהיפך, יצא יד"ח.

והסביר החזו"א: "הא דתנן: 'בירך ואח"כ נתמנה לו שופר תוקע ומריע ג' פעמים' – קאי אף שתקע כבר תקיעות דמיושב. ואשמעינן דגם אחר תפילת המוסף תוקע תקיעות דמעומד. והא דדייקינן לעיל 'טעמא דלא הו"ל שופר וכו", והיינו דדייק ממתניתין דגם תקיעות דאורייתא מהדרינן על סדר הברכות".

ביאור שיטת רש"י

למעשה מחלוקת הר"ן (שם), הרא"ש (שם) והתוס' (שם) נגד רש"י היא מחלוקת בין הרמב"ם לראב"ד. שכן כתב הרמב"ם (בפ"ג מהלכות שופר הי"ג): "התקיעות אינן מעכבות את הברכות והברכות אינן מעכבות את התקיעות". והסביר הרב המגיד מדוע אינן מעכבות, וזאת ממה ששנינו: "שתי עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין – הולך למקום שתוקעין"; וכתב ע"ז הראב"ד: "אבל של ר"ה מעכבות זו את זו". וכתב על זה הלח"מ, שהראב"ד מסביר את הגמ' כדעת רש"י.

למעשה מה שמקשים על רש"י מגמרא ערוכה (דף ל"ד ע"ב), מדין שתי עיירות, שבאחת תוקעין ובאחת מברכים, שהדין הוא שהולכים למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכים; ועל כך הגמרא מקשה פשיטא, הא דאורייתא הא דרבנן, ומתרצת הגמרא: לא צריכא, דאע"ג דהא ודאי והא ספק. משמע מהגמרא שברכות הן מדרבנן, ולכן אינן מעכבות את תקיעת השופר, ומכאן קשה על שיטת רש"י. לכאורה רש"י יכול להגיד, שמכיון שהגמרא אמרה (דף ל"ב ע"א): "למה הוא מזכיר, רחמנא אמר אדכר" – משמע מכאן שמלכויות, זכרונות ושופרות הן דאורייתא; ורש"י יסביר שהגמרא הנ"ל (בדף ל"ד ע"ב) היא לא כסברתו של ר"ע, שלדעתו התקיעות עם הברכות הוי דאורייתא.

וביתר הסבר: הגמרא (בדף כ"ט ע"ב) שאלה מדוע אין תוקעין בר"ה שחל בשבת, ומתרצת: מכיון שיש שני פסוקים בתורה, פסוק אחד אומר: "זכרון תרועה", ופסוק שני אומר: "יום תרועה", כאן ביו"ט שחל להיות בשבת, וכאן ביו"ט שחל להיות בחול. ופרש"י: "'זכרון תרועה' – ולא תרועה ממש, אלא מקראות של תרועה יאמרו". אח"כ אומרת הגמרא, שהטעם לכך שאין תוקעים בשבת הוא מטעם אחר: מגזירה דרבה, שמא יטלטל ברה"ר. א"כ שני הפסוקים האלה נאמרו על כל ר"ה, בין בשבת ובין בחול, וחוזרת השאלה: מה נעשה עם הפסוק שאומר: "זכרון תרועה"? על כך מבארת הגמרא (בדף ל"ב ע"א), שר"ע שהלכה כמותו אומר: "זכרון תרועה" – "זכרון" זה כנגד זכרונות, "תרועה" – כנגד פסוקי שופרות, ומנין שאומרים מלכויות? זאת לומדים מהפסוק: "אני ה' אלוקיכם ובחודש השביעי" – זו מלכות וכו' (וכן מובא בספרא).

א"כ שני פסוקים האלה מדברים בכל ר"ה: "יום תרועה" – זה תקיעת שופר, "זכרון תרועה" – אלה הפסוקים שצריך לומר בתפילה. אם כן נלמד מכאן שאמירת הפסוקים היא מדאורייתא, וזה אחד המקורות לשיטתו של רש"י.

דעת הרמב"ן כתוס'

למעשה מחלוקת זו היא מחלוקת יסודית בין רש"י ובין הרמב"ן בפירוש הפסוק (ויקרא כ"ג, כ"ד): "זכרון תרועה יהיה לכם". כתב רש"י: "זכרון תרועה" – זכרון פסוקי זכרונות ופסוקי שופרות וכו'. כלומר, רש"י מסביר את הפסוק כסברת ר"ע (דף ל"ב ע"א) הנ"ל. מקשה על כך הרמב"ן במקום: "והיה צריך הרב להביא גם פסוקי המלכויות מהמדרש, שלא ייתכן שיזכיר הכתוב פסוקי הזכרונות ושופרות ולא יזכיר המלכויות, וכבר דרשו אותו מפסוק (במדבר י', י'): 'והיו לכם לזכרון לפני אלוקיכם וכו" ". ומוסיף הרמב"ן: "אבל כל זה אסמכתא מדבריהם. ומפורש אמרו (שם דף ל"ד ע"ב): 'הולכים למקום שתוקעין ואין הולכים למקום שמברכין, פשיטא הא דאורייתא הא מדרבנן". ומסביר הרמב"ן את המילים "זכרון תרועה": "שנריע ביום הזה, ויהיה לנו לזכרון לפני ה'". וכן פירש רשב"ם שם, וזו לשונו: "על ידי התרועה תזָכרו למקום, כדכתיב: והרעותם בחצוצרות וכו' ונזכרתם".

נמצאנו למדים, שרש"י בפירושו לתורה כשיטתו בש"ס, שזכרונות שופרות ומלכויות הן מדאורייתא, והרמב"ן אומר שכל הפסוקים האלה כולן אסמכתא, אבל העיקר הוא מדרבנן.

בירור דעת הרמב"ם

הרמב"ם כותב בהלכות תשובה (פ"ג ה"ד) שתקיעת שופר רמז יש בה להעיר ישנים מתרדמתם ולחזור בתשובה ולזכור בוראם וכו'. ומקורו מדברי חז"ל: "למה מזכירים מלכויות? שתמליכוני עליכם, ובמה? בשופר" – זה השופר אשר יעורר את האדם בתשובה ומעשים טובים.

ובהלכות שופר (פ"ג ה"ז) כתב: "הציבור חייבים לשמוע תקיעות על סדר הברכות. כיצד וכו' מלכויות ותוקע וכו' זכרונות ותוקע וכו' שופרות ותוקע וכו'". וכתב המגיד משנה שם שמקורו מר"ע, והלכה כר"ע. א"כ לכאורה הרי לדעת ר"ע "רחמנא אמר אידכר", וחיוב אמירת הפסוקים הוא מדאורייתא. אבל לעיל כתבנו שדעת הרמב"ם היא שקריאת הפסוקים האלה מדרבנן, כמו שהבאנו לעיל מקור לסברתו שתקיעות אינן מעכבות את הברכות! וכן כתב הרמב"ם בפירוש (רמב"ם הלכות שופר פ"ג הל' י"ג), שהתקיעות מדברי תורה והברכות מדברי סופרים!

כדי להבין את שיטת הרמב"ם, נתבונן בדברי הריטב"א שיובאו להלן.

שיטת הריטב"א

הריטב"א (דף ט"ז ע"א ד"ה תניא) הביא את דברי ר"ע, ודייק בלשונו, שלגבי שאר המצוות שהוזכרו בדבריו – היינו עומר, ביכורים וניסוך המים – נקט בלשון: "מפני מה אמרה תורה", ואילו לגבי ר"ה הלשון היא: "אמרו לפני מלכויות וכו'". מכאן מדייק הריטב"א, שאכן הכל מדאורייתא, אך הברכות מדרבנן. והביא את הגמ' בדף ל"ד ע"ב בעניין שתי עיירות שבאחת תוקעין ובאחת מברכין וכו'. וחידש חידוש עצום, וז"ל: "והא דקאמר: 'אמר הקב"ה, אמרו לפני מלכויות זכרונות ושופרות' – משום דאע"ג דפסוקי מלכויות זכרונות ושופרות אינן מן התורה אלא מדרבנן כדפרישנא, מ"מ ממה שאמרה תורה 'זכרון תרועה' יש ללמוד דראוי להזכיר פסוקי תרועה ופסוקי זכרון; ומלכויות נפקא לן כמו שדרשו חז"ל בספרא (אמור פ' י"א) מפסוק (במדבר י', י'): 'והיו לכם לזכרון לפני אלוקיכם אני ה' אלוקיכם' (כמו הפסוק שהביא ר"י בר"ה ל"ב א'). ומשום הכי קתני ר"ע שאמר הקב"ה: 'אמרו לפני מלכויות זכרונות וכו", שכל מה שיש לו אסמכתא מהפסוק העיר הקב"ה שראוי לעשות כן; אלא שלא קבעו חובה, ומסרו לחכמים. וזה דבר ברור ואמת, ולא כדברי המפרשים האסמכתות שהיא כדרך סימן שנתנו חכמים ולא שכוונת התורה לכך ח"ו, ישתקע הדבר ולא יֵאמר, שהיא דעת מינות היא. אבל התורה העירה בכך, ומסרה חיוב הדבר לקבוע לחכמים אם ירצו, כמו שכתוב: 'ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך'".

נמצאנו למדים בדעת הריטב"א, שאמירת מלכויות זכרונות ושופרות היא רצון הבורא יתברך שמו ויתעלה, והוי כעין דאורייתא, כיון שנתן הקב"ה כוח לחז"ל לקבוע את רצונו של הקב"ה (ולאפוקי שאר המפרשים שאומרים שפסוקי אסמכתא הם מדרבנן בלבד).

דעת היום תרועה

וביתר הסבר עיין להרב בעל יום תרועה (על דף כ"ט ע"ב ד"ה גמרא מנא הנ"מ), שהקשה: מה ס"ד שזכרון תרועה נאמר על שבת, הרי ר"ע ור"א דרשו בדף ל"ב ע"א "זכרון תרועה" על פסוקי זכרונות ושופרות. נמצא שיש שני חיובים מן התורה בכל ר"ה: אחד דיתקעו בשופר, ועוד דיאמרו פסוקי מלכויות זכרונות ושופרות. ומשמע שם בסוגיא, דאמירת פסוקים הללו הוי מן התורה, דאמרינן התם "רחמנא אמר אדכר וכו'" ותירץ וז"ל: "ולי נראה, במה שנדייק עוד אההיא, דאיך אפשר לומר דפסוקי מז"ו הוי מן התורה, והלא לקמן דף ל"ד ע"ב תניא מצוה בתוקעים יותר מן המברכים, כיצד וכו' – הרי דפסוקי מז"ו הוי מדרבנן דרך אסמכתא בעלמא. ומ"ש בדף ל"ב ע"א 'רחמנא אמר אדכר' – היינו משום דיש אסמכתא דקראי. ואם נפשך לומר דהם מן התורה, כדמשמע לשון "רחמנא" אמר אדכר – י"ל דר"ל ס"ל דה"פ: דמדכתיב 'שבתון זכרון תרועה', דסמיך 'שבתון' ל'זכרון תרועה', דקרא ה"ק: בשבת אין לכם לתקוע, אלא תעשו זכרון תרועה, ר"ל מקראי זכרונות ושופרות תאמרו. וזהו בר"ה שחל להיות ביום שבת; וכשחל בחול חייב לתקוע ממש, ואין חייבים לומר פסוקי מז"ו. אמנם חכמים ראו לתקן דאף כשחל בחול יאמרו הפסוקים מלבד התקיעה, ולפיכך מצוה בתוקעים יותר מן המברכים, דאמירת הפסוקים הוי מדרבנן משום דמיירי בחול", עכ"ל.

לכאורה נטה אהלו לומר שהפסוקים הם מהתורה, ולסברת ר"ל הוי מדרבנן. בכל אופן לא החליט באופן מפורש שהפסוקים הם מהתורה. ואילו בדף ל"ב ע"א ד"ה גמרא למה הוא מזכיר, כתב הרב שמכאן משמע ממה שהגמרא אמרה בדף ל"ד ע"ב שתקיעת שופר מהתורה וקריאת הפסוקים מדרבנן, ולפיכך עדיף שילך לתקיעות שופר מאשר למקום שמברכין ולא תוקעים בשופר. ותירץ הרב, שאין כוונת הגמרא בדף ל"ד ע"ב שברכות – היינו זמ"ו – הן מדרבנן. וכלשונו: "י"ל דלאו דרבנן ממש קאמר, אלא ר"ל מדברי סופרים שדרשו חז"ל מז"ו מכח המקראות, וכל מידי דאתי מדרשא דקראי ואינו מפורש בקראי – מקרי דברי סופרים. ומצוה יותר בתוקעים מן המברכים, משום דתקיעה מפורשת בתורה, משא"כ מלכויות וכו' דהוי מדברי סופרים. וא"כ שפיר קאמר הכא באמירת מלכויות וכו', 'רחמנא אמר אדכר'. וז"ש הוא לשיטת הרמב"ם, דקידושי כסף קרי ליה 'מדברי סופרים' משום דאינו מפורש בתורה. ובריש פרקין תירצתי עוד", עיי"ש.

ומ"ש הרב שזה אליבא דהרמב"ם – כוונתו לפ"א מהלכות אישות הלכה ב', ועיין שם למגיד משנה ולחמ"ש, ולמשנה למלך שם, היינו שקריאת הפסוקים והברכות היא מהתורה, אבל מאחר שזה לא נאמר בפירוש, לפיכך אם יש לפניו שתי אפשרויות: האחת לשמוע תקיעת שופר, והשניה לשמוע ברכות של זמ"ו – ילך לשופר, כי הוא כתוב בפירוש בתורה.

ועיין מה שכתב לתרץ את דברי רש"י (בדף ל"ד ע"ב) בעניין הברכות, והסביר שבעלמא בשאר תעניות אם התפלל ובירך את הברכות ולא היה לו שופר ואח"כ בא לו אינו חייב לתקוע. ואילו בר"ה אם התפלל בלי שופר ואח"כ בא לו שופר, חייב לתקוע. ופירוש "מעכבות זו את זו" – היינו שאם בירך ולא תקע חייב לתקוע, כלומר דחייב לעשות לכתחילה שתיהן יחד, ואם לא מצא שופר יתפלל בלא שופר, ואם אחר התפילה מצא שופר חייב לתקוע.

וכבר הקשה עליו בעל שדי חמד בספרו מכתב לחזקיהו (ר"ה דף ל"ב ע"א) ואמר, שתירוצו מבואר רק אליבא דהרמב"ם. ועוד: אם חז"ל היו אומרים דברכות הם "מדברי סופרים" – ניחא; אבל הם אמרו שאמירת הברכות היא מדרבנן, ודין דרבנן לא מקרי "מדברי סופרים". ועיין שם שהאריך והשאיר בצ"ע. והוא עצמו כתב, שיש שני דינים: יש דין של קריאת פסוקי מלכויות זכרונות ושופרות, ויש דין של ברכות מלכויות וכו'. הברכות הן מדרבנן, אבל הפסוקים הם מהתורה עיי"ש. ועיין לרא"ם ולגור אריה (על התורה, ויקרא פכ"ג פס' כ"ד) שפסוקים וברכות משמע שהם היינו הך, ושניהם מדרבנן.

הסבר הירושלמי

בירושלמי (ר"ה פ"ד ה"י) מובא, שאם במקום אחד תוקעין ובמקום אחד מברכים – "אית תניי תני הולך אצל התוקע, אית תניי תני אצל המברך". אח"כ הביא הירושלמי את דברי ר' יעקב בר אידי בשם ריב"ל: "במקום אחד תוקעין ובמקום אחד מברכין – הולך לו אצל התוקע ואינו הולך לו אצל המברך". ועיין לפני משה ולקורבן העדה מה שהסבירו, אם יש שהות ביום או אין שהות ביום, ואח"כ הביאו למסקנה שזו מחלוקת.

ואפשר לומר שהמחלוקות הללו שהובאו בירושלמי תלויות בסברה שהביאו היום תרועה והריטב"א לעיל, אם דברי חז"ל שיש להם אסמכתא מפסוקים הם אלימי כתורה אע"פ שלא נכתבו בתורה במפורש. אפשרות אחרת לבאר היא, שהמחלוקות תלויות בשאלה אם אמירת פסוקי מלכויות זכרונות ושופרות היא מדאורייתא או מדרבנן, כמחלוקת ר"ח, שלדעתו היא מדאורייתא, ורוב הפוסקים דס"ל שהיא מדרבנן.

סדר התקיעות והברכות ביחיד

הגמרא (דף ל"ד ע"ב) אומרת שתוקעים באמצע תפילת העמידה, ואמר רב פפא בר שמואל לשמעיה: כשאסיים את הברכה וארמוז לך – תתקע. אמר רבה: לא אמרו אלא בחבר עיר. ובהמשך אומרת הגמרא: "תניא נמי הכי, כשהוא שומען – שומען על הסדר ועל סדר ברכות. במה דברים אמורים? בחבר עיר; אבל שלא בחבר עיר שומען על הסדר ושלא על סדר ברכות". והסביר רש"י (ד"ה אלא בחבר עיר): "אבל יחיד מברך כולו ואח"כ תוקע תשע תקיעות". משמע מפירושו, שלא יתקע באמצע, וכן לא לפני מוסף אלא רק אחר מוסף.

לעומת זאת, הרמב"ם כתב (הל' שופר פ"ג הי"ב): "אבל היחיד, בין ששמע על סדר ברכות בין שלא שמע על הסדר, בין מעומד בין מיושב – יצא, ואין בזה מנהג". משמע שאם היחיד יודע לתקוע או שיש מי שיתקע לו – יכול לתקוע בסדר הברכות.

מר"ן בשו"ע (סימן תקצ"ב סעי' ב') פסק: "יחיד אינו מפסיק לתקוע בברכות, ואפילו יש לו מי שיתקע לו". ובהגהה כתב: "אלא תוקעים לו קודם שיתפלל מוסף, ואין צריך לתקוע לו שנית". ועיין לגר"א שם שכתב מדוע תוקע לפני מוסף כדי לערבב את השטן, דהיינו שלא יקטרג עליו בשעת תפילתו, עיין משנ"ב שם (ס"ק ז'). ועיין בב"י (סי' תקצ"ב דף שי"א ע"ב בדפי הטור) משם הכלבו, וז"ל: "יש פוסקים דכיון דיחיד אינו שומע תקיעות על סדר הברכות טוב שישמע אותן לפני הברכות, ומוכחי האי סברא מהא דאמרינן 'בירך ואח"כ נתמנה לו שופר' – משמע שאם נתמנה לו קודם שיברך, שתוקע קודם שמברך", עכ"ל.

ולכאורה הוכחת הכלבו קשה, כי המשנה שאמרה "מי שבירך ואח"כ נתמנה לו" איירי בציבור, דאי לא תימא הכי הרי ביחיד לכתחילה צריך לברך ולהתפלל ואח"כ לתקוע, ולמה כתוב "מי שבירך", דמשמע בדיעבד? וכן היא גם לשון הגמרא (ל"ד ע"ב): "טעמא דלא הו' לי' שופר מעיקרא, הא הו' ליה שופר מעיקרא כי שמע להו אסדר ברכות שמע להו"; ואומרת על כך הגמרא: "אמר רבא, לא אמרו אלא בחבר עיר". א"כ מה שאמרה המשנה: "מי שבירך ואח"כ נתמנה" – איירי בציבור.

וכן פירש רש"י על הרי"ף (דף י"א ע"ב בדפי הרי"ף ד"ה אלא בחבר עיר): "לא אמרו שיהיה תוקע בכל ברכה אלא בחבר עיר, אבל יחיד מברך ואח"כ תוקע".

לפי האמור לעיל, צריך להסביר את דברי רש"י כך: מעיקר הדין היו צריכים לתקוע לפני שחרית, מדין זריזין מקדימין (עיין בגמ' דף ל"ב ע"ב); אך בפועל לא עושים כך, כפי שמסבירה הגמרא: "בשעת גזירת המלכות שנו", וביאר רש"י (ד"ה בשעת גזרת) שמסיבה זו העבירו את התקיעות למוסף (עיין תוס' שם).

ועיין בר"ח (דף ל"ב ע"ב) מה שהביא בשם הירושלמי, טעמים שתוקעים במוסף: טעם ראשון כדברי התוס', שהשונאים יחשבו שהיהודים מתכוננים למלחמה. טעם שני כתב, וז"ל: "ריב"ל שמע לה מהכא: 'שמעה ה' צדק' – זו ק"ש; 'הקשיבה רנתי' – זה רינון תורה; 'האזינה תפילתי' – זו תפלה; 'בלא שפתי מרמה' – זו מוסף וכו'. אמר ר' תנחומא: קרייה אמרה כן 'יום תרועה ועשיתם עולה' – כלומר התרועה במוסף בעשיית העולה", עכ"ל הר"ח. הר"ח מסביר שלולא הטעם של גזירת המלכות היו קובעים את אמירת פסוקי מלכויות זכרונות ושופרות בשחרית. ואכן, לפי הירושלמי לפני הגזירה היו מתפללים בשחרית ואומרים בה את פסוקי מלכויות זכרונות ושופרות.

יש לעיין בשאלת הגמרא (ל"ב ע"ב) מדוע לא תיקנו תקיעה בתפילת שחרית. הרי לכל הדעות, בתפילת הציבור קשורות התקיעות והברכות. לפיכך יש לומר, שכאשר שאלה הגמרא על התקיעות בשחרית, התכוונה גם צריך שהיה לומר תשע ברכות בשחרית. כשהגמרא שאלה למה לא תוקעים בשחרית הכוונה שיתקנו תשע ברכות בשחרית. ועיין לכה"ח (סי' תקפ"ח ס"ק ה' וסי' תקפ"ה ס"ק כ"ח), שלפי הסוד התקיעות צריכות להיות אחרי שחרית וקריאת התורה.

לפי זה יוצא, שבתפילת יחיד לשיטת רש"י, שהברכות מדאורייתא וגם התקיעות מדאורייתא, הרי שאם מקדים תפילת מוסף לפני תקיעת שופר – כדין עושה, כי הן התפילה והן התקיעות מדאורייתא, ולתפילה יש עדיפות מדין תדיר קודם. כן משמע מהכלבו, שכתב: "טוב שישמע אותן לפני הברכות" –משמע שיכול לשמוע גם בתוך הברכות או אחר הברכות. ואילו מר"ן פסק, וז"ל: "יחיד אינו מפסיק לתקוע בברכות, ואפילו יש לו מי שיתקע לו" (לאפוקי הרמב"ם הנ"ל). משמע מדבריו שבאמצע הברכות לא יתקע, וכדברי הלבוש (סי' תקצ"ב אות ג') דתקיעה הוי הפסק בברכות יחיד, או כדברי השו"ע הגר"ז (סי' תקצ"ב אות ז') שלא תקנו לתקוע על סדר ברכות אלא בציבור (עיין כה"ח תקצ"ב סקי"ב).

ועיין בסימן תקצ"א (דף שי"א בדפי הטור), שכתב הב"י משם ארחות חיים, וז"ל: "יחיד אעפ"י שיש לו מי שיתקע לו אין צריך לשמעם על סדר הברכות, ויש אומרים שטוב שישמע אותן לפני הברכות". משמע ש"אין צריך" לשמעם על סדר הברכות, אבל אין זה לעיכובא, ויכול לשמוע באמצע סדר הברכות, ודלא כלבוש וגר"ז הנ"ל.

אבל למעשה עיין בכה"ח (שם ס"ק י"ג) שהתקיעות ליחיד אחרי מוסף. ועיין לרדב"ז (ח"ב סי' שמ"ז), ומה שכתב עליו הברכ"י (אות א'), ועיין לכה"ח שם (ס"ק י"א). ולדעת הרמ"א יתקע לפני מוסף מהטעם של לערבב השטן. ועיין בשלטי גיבורים (דף י' ע"ב בדפי הרי"ף) שכתב על יחיד: "ואין צריך לשמוע על סדר הברכות". אבל עיין לשון הטור שכתב (סי' תקצ"ב): "אבל יחיד אפי' אם יש לו שופר אינו מפסיק בברכות לתקוע" – ומלשונו משמע שלא טוב לעשות כן, ולא רק ש"אין צריך" בלבד, כלשון הארחות חיים שמביא הב"י.

הדרישה כתב שם (אות ב') שהטעם שיחיד תוקע לפני התפילה והברכות משום זריזין מקדימין; אבל לפי מה שהסברנו לעיל בדעת רש"י, שהברכות הן דאורייתא וכן התקיעות, אין בזה משום זריזין מקדימין אם מתפלל לפני כן.

סיכום

בהא אסקינן ובהא אחתינן. מלכויות זכרונות ושופרות – יש אומרים שאמירתן דאורייתא ויש אומרים כעין דאורייתא, ויש אומרים דרבנן. והתקיעות שבאמצע התפילה במוסף בחבר עיר, בציבור הן תקנה מיוחדת במלכויות, כדי שתמליכוני עליכם, ואח"כ יבוא זכרונכם לפני לטובה; ובמה? בשופר. כלומר: יש לחבר בין פסוקי שופרות ובין תקיעות השופר. לכן הרמב"ם נתן טעם לתקיעת השופר מטעם של "עורו ישנים וכו'". ובאמת עיקר התפילה היא "כדי שתמליכוני עליכם", והשופר הוא האמצעי להמלכה ולהזכרה לטובה. הוי אומר שאדם המתפלל בר"ה ומזכיר מלכויות צריך שידע שזהו עיקר המשמעות של "ידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה", ואם לאו – לא יצא יד"ח.

לפיכך חייב כל אדם לכוון – הן בתפילת לחש שהוא מתפלל והן בשמיעה מש"צ בחזרה – את הכונה של: מלכויות – שתמליכוני עליכם; ובזכרונות – שהקב"ה יזכור אותנו לטובה ולברכה ע"י שאנו תוקעים בשופר, ויזכור לנו זכותו של יצחק אבינו ע"ה בן אברהם אבינו ע"ה, וכאילו עקדנו את עצמנו לפניו. ויזכור שבעת שמיעת קול שופר לא יכוון שום כוונה, רק לעשות רצון הבורא יתברך שמו ויתעלה. וכל הטעמים שנאמרו ע"י רש"י או תוס' או הרמב"ם הנ"ל, או עשרת הטעמים שהזכיר רס"ג – כל אלו יחשוב לפני התקיעות; אבל בזמן אמירת מלכויות חייב לחשוב לקבל עול מלכות שמים, "שתמליכוני עליכם".