היה רב חשוב ויקר עליו השלום. כשנפטר אמרו כאן שבטלו השקדנים. הוא היה שקדן גדול, אך כשאנחנו היינו צעירים – בגיל תשע עשר הוא היה כבר הרבה יותר מבוגר מאיתנו. כשהיה לומד, לפעמים היה מתקשה בהבנה. אנחנו, שהיינו צעירים ומלאים בביטחון עצמי, היינו צוחקים עליו. הוא היה ממהר ללמוד, אך לא תמיד הבין את כל מה שלמד.
זכור לי יום אחד, כשהוא פתח את ההיכל, סגר את הדלת, עמד שם ובכה. הוא בכה בכאב גדול, והתפלל אל הקב"ה שיפתח לו את עיני השכל ויאיר את ליבו להבין את התורה. הרב הזה היה בן יחיד, אביו היה אב בית דין. גם אביו וגם אמו הגיעו לדפוק על הדלת ולבקש שיפתח, אבל הוא לא פתח. הוא המשיך להתפלל ולהתעצב בכאב גדול.
עד שהביאו את מימו השמש שפתח את הדלת והיינו יכולים לראות אותו. שבכה מכל ליבו בכל מילה ובכל דמעה בתפילה להשם יתברך. אנחנו, שהיינו צעירים, המשכנו לצחוק עליו בזמנו, אבל בסתר לבנו ידענו שמה שהוא עושה זה משהו גדול. הוא לא רק למד תורה, הוא היה נאבק על זה עם כל נפשו, מתפלל ומתחנן לפני ה'.
אחר כך הוא ישב ולמד את מסכת עירובין. הוא היה לומד את כל המסכת בעל פה – את כל החישובים על העירוב, העצים, המרחקים והגבהים, וכולנו לא מצלחנו להבין איך הוא עושה את זה. אנחנו היינו עם העיפרון והדף, מתקשים לחשב, אבל הוא היה מדקלם את כל זה מתוך הלב. זה היה כמו ניסים.
הכוח של התפילה! כוח התפילה היה בו כל הזמן. כל אחד מאיתנו מתפלל: "תפתח ליבנו בתורתך, אהבתך ויראתך". כולנו אומרים את זה בתפילה, אבל כמה מאיתנו באמת מתכוונים? הוא לא רק אמר את זה – הוא חיפש את זה בכל ליבו. תפילה זה לא רק מילים. זה כוח שמניע את הלב ופותח את הדלתות שנראות סגורות.
אם אדם לומד תורה ולא מבין – אל יתייאש. גם אם הוא לא מבין עכשיו, הוא לא צריך להפסיק. כל פעם שהוא חוזר על הלימוד, הוא שובר קליפה .זה גם תהליך רוחני שמתחיל בתפילה ובכוונה. ובסופו של דבר היא תישבר.
