אני הבחורה "בעלת הנס" מהסיפור הקודם, ואני רוצה לשתף אתכם בחוויה האישית שלי עם הרב אליהו ז"ל. הייתי רווקה שנים, בעצם כמעט כל ימי חיי. שנים של דייטים, פגישות אין-סופיות, כואבות, לילות של בדידות, טלפונים של ואל שדכנים ושדכניות, פגישות "עיוורות", פגישות "חוזרות", שנים רבות רבות של "בקרוב אצלך". בתור הבת הבכורה היו כמובן ציפיות מצד המשפחה, וכשאחים הצעירים החלו להתחתן אז בנוסף ל"בקרוב אצלך" נראו מצד המכירים הדמעות בצדי העיניים בכל האירועים המשפחתיים.
אני חיה שלושים-ושמונה שנים וחצי, וכעשרים מתוכן בחיפוש זוגיות. מי שנשוי ודאי יודע אילו תחושות הפסד הרגשתי. והיו גם מהנשואים שידעו להזכיר כי "הזמן לא חוזר" ו"לא נהיים צעירים יותר". מוזר לחשוב שכל כך הרבה זמן ומקרים עברו, היום זה לא ברור איך אפשר לעבור את זה בכלל.
יצא לי לפגוש את הרב בכמה הזדמנויות ולקבל ממנו ברכה, וכנראה שלא הגיע הזמן. אך לאחר שקראתי את הספר השני, שבו היה סיפור על בחורה רווקה שהגיעה לרב אחרי שנתיים מאז ברכתו האחרונה שלא יצאה לפועל, והרב "כעס" עליה מדוע חיכתה עד שביקשה שוב – החלטתי לעשות מעשה!
הצטרפתי למעגל תפילות נשים בציון של החיד"א הקדוש ובציון הרב אליהו. זה היה ביום קר והייתי מקוררת כהוגן, אבל נסעתי מהצפון לעיה"ק להגיד לרב – לא שנה, לא שנתיים, אלא שנים רבות רבות אני מחכה שהברכה תתגשם.
נכנסתי גם לחיד"א הקדוש שהרב כל כך העריך, ויחד עם הצדקה והתפילות והדמעות חשבתי: הרב, אמרת שלא לחכות, והרי נפגשנו כמה פעמים, ושלושים-ושמונה זה גיל ש"הגיע הזמן ממזמן", הבדידות כואבת והזמן מה יהיה עליו… איך זה שברכתך לא התקיימה? השם יעזור…
חזרתי הביתה עם עיניים דומעות ועם תקווה בלב. מלאה תחושה של אור שממלא את כל הנשמה. זה היה ביום חמישי. בשבת חברה חשבה על שידוך בשבילי. במוצאי-שבת היא התקשרה אלי וביום שני כבר נפגשנו. דיברנו ביום שלישי. חזרנו ונפגשנו והתחתנו. המהירות של תחולת הברכה ממש מפתיעה.
אני מקווה שכל אלה שהתברכו על-ידי הרב יראו את הברכות מתגשמות כל כך מהר כמו שהתגשמו אצלי.
(שובל לוגסי)
