תעניות ציבור
תענית על הגשמים
א – ארץ ישראל היא ארץ ש"עיני ה' אלוקיך בה"[1], ובשנת בצורת שלא יורדים בה גשמים, מתפללים לפני הקב"ה ומתענים שיחוס וירחם ויוריד גשמי ברכה.
ב – חובה זו היא בין על גברים ובין על נשים, וטוב לעשות גם כנס לנשים שיתפללו בו על הגשם[2].
ג – בעבר היו מתענים תעניות. כיום, שאין דיינים סמוכין והגופים נחלשו, המנהג שיחידים מתענים תעניות, ואם אינם יורדים גשמים לאחר התעניות והתפילות גדולי הדור קובעים סדר תפילה ותענית לפי העניין[3].
ד – תפילה שמתפללים על הגשמים היא בראש ובראשונה בעת אמירת "ברך עלינו", אז יש לבכות ולהתחנן, שירדו גשמי רצון ברכה ונדבה, כמו כן, בשנת בצורת, טוב לומר את תפילת "אל חי יפתח אוצרות שמים" בעת פתיחת ההיכל בשבת, שאז היא עת רצון[4].
ה – בעת עצירת גשמים לוקחים ארבעת המינים ומקיפים את קברי צדיקים שבעה פעמים[5].
תעניות על הגשמים
ו – סדר התעניות על הגשמים אינו זהה בכל מקום, ויש הבדל בין ארץ ישראל והדומות לה [דהיינו, ארצות שעונת הגשמים שלהן חלה בזמן עונת הגשמים של ארץ ישראל], לבין ארצות שעונת הגשמים שלהן מוקדמת או מאוחרת[6].
ז – שנה שלא ירדו בה גשמים כלל בארץ ישראל ובדומות לה[7], תקנו חז"ל סדר של תעניות ותפילות בחמישה מועדים.
ח – בעבר היו מתענים כסדר הזה גם כאשר ירדו גשמים שהספיקו לצמחים ואילנות אך לא הספיקו לבורות שיחין ומערות, כיון שהיה בכך משום סכנת נפשות. אמנם, בירושלים נהגו לא להתענות על גשמי בורות שיחין ומערות, כיון שכל השנה היו מספיקים מים בשילוח, וכן ההלכה בזמנינו בכל מקום שלא מסתמכים על מי גשמים, ומביאים מי שתיה ממקורות אחרים, כגון: שמתפילים מים וכדו', ולכן אין שם סכנה[8].
'מועד ראשון' – י"ז חשון
ט – לא ירדו גשמים עד י"ז בחשון – תלמידי החכמים מתענים שלוש תעניות: שני חמישי שני, ולתעניות אלו יש דין של תענית יחיד[9].
י – חל י"ז בחשון ביום שני, נחלקו הפוסקים אם מתענים בו ביום או שמתענים רק אם עבר י"ז בחשון כולו, והמנהג – לדחות את התענית לשבוע הבא[10].
יא – בתעניות 'מועד ראשון' אין חובה על כל תלמידי החכמים ובני הישיבות להתענות, ורק תלמיד חכם או בן ישיבה שרצה להתענות – מתענה, ובכל מקרה שאר העם – לא מתענים, אפילו אם רצו[11].
יב – קבעו תענית 'מועד ראשון' לימי שני חמישי ושני וחל אחד מהם ב'ראש חודש' – לא מתענים בו, כמו ב'תענית יחיד'[12].
יג – תלמידי חכמים המתענים תענית 'מועד ראשון' – צריכים לקבלה בתפילת מנחה של היום הקודם[13].
'מועד שני' – ראש חודש כסלו
יד – לא ירדו גשמים עד ראש חודש כסלו – בית הדין גוזרים על הציבור שלוש תעניות: שני חמישי שני, וכל העם נכנסים לבתי כנסיות ומתפללים וזועקים ומתחננים כדרך שעושים בכל התעניות[14].
טו – חלה אחת מהתעניות בראש חודש – מתענים בו, למרות שהוא ראש חודש[15].
טז – בתעניות 'מועד שני' – אומרים העם המתענים תפילת 'עננו' ב'שומע תפילה' בתפילת מנחה בלבד, ושליח ציבור אומרה בחזרת הש"ץ בין 'גואל' ל'רופא' בתפילת 'שחרית'[16].
יז – בעבר, בכל אחת מתעניות 'מועד שני' – קוראים פרשת 'ויחל' בתפילות שחרית ומנחה, ואם חלה אחת מתעניות אלה ביום שני או חמישי – קוראים בשחרית את פרשת השבוע, ולמנהג האשכנזים בתעניות אלה מפטירים הפטרת: 'דרשו' בתפילת מנחה. אמנם כיום כיון שרק יחידים מתענים- לא קוראים "ויחל"[17].
מועד שלישי
יח – עברו תעניות 'מועד ראשון' ו'מועד שני' ולא נענו – בית הדין גוזרים על הציבור עוד שלוש תעניות: שני חמישי שני, ומתפללים וזועקים ומתחננים כדרך שעושים בכל התעניות[18].
יט – בעבר כאשר היה נשיא בישראל או דיינים סמוכים, היה דין תעניות אלו חמור יותר וכיום הוא קל יותר[19], ונחלקו הפוסקים בדין תעניות אלה כיום. ולמעשה דינן כדין תעניות 'מועד שני'[20].
כ – מעיקר הדין – עוברות ומניקות מתענות[21].
כא – חולה שאין בו סכנה – לא צריך לצום[22].
'מועד רביעי' – שבע תעניות
כב – עברו אלו ולא נענו – בית הדין גוזרים על הציבור שבעה תעניות, שני וחמישי ושני, וכן על זה הדרך. בעבר כאשר היה נשיא בישראל או תלמידי חכמים סמוכים, היה דין תעניות אלו חמור יותר וכיום הוא קל יותר, ולמעשה דינן כמו דין תעניות 'מועד שני'[23].
כג – מעוברות ומניקות – לא מתענות תעניות 'מועד רביעי', אלא אוכלות כדי קיום הוולד[24].
כד – בסדר התפילה ישנם מספר שינוים וכדלהלן:
כה – בעבר בכל אחת משבע תעניות אחרונות מוציאים את ספר התורה וכן את התיבה לרחובה של עיר, ומניחים אפר מקלה על גבי התיבה וספר התורה, כדי להגדיל את הבכי ולהכניע את לב הציבור, וכיום ינהגו לפי הנהגות גדולי הדור[25].
אפר על העם
כו – בעבר כל העם לובשים שק ונותנים אפר מקלה על ראשם[26], ואחד מן העם נוטל האפר ונותן בראש הנשיא ובראש אב בית דין, במקום הנחת תפילין, כדי שיכלמו וישובו, וכיום ינהגו לפי הנהגות גדולי הדור[27].
כז – מעמידים שם אדם שהוא זקן וחכם להוכיחם. ואם אין שם זקן וחכם, מעמידים חכם להוכיחם. ואם אין שם חכם – מעמידים 'אדם של צורה', דהיינו, תלמיד חכם שהציבור יקבלו את דבריו. ואומר לפניהם דברי כיבושים: "אחינו, לא שק ולא תענית גורמים, אלא תשובה ומעשים טובים; שכן מצינו שלא נאמר באנשי נינוה: וירא אלהים את שקם ואת תעניתם, אלא: 'וירא אלהים את מעשיהם' (יונה ג, י), ובקבלה הוא אומר: 'וקרעו לבבכם ואל בגדיכם' (יואל ב, יג)", ומוסיף בענינים אלו כפי כחו עד שיכניע לבם וישובו תשובה גמורה, ואחר שמסיים דברי הכיבושים עומדים להתפלל[28].
כח – מעמידים שליח ציבור הראוי להתפלל בתענית זו. אם האומר דברי כיבושים יודע להתפלל – יורד ומתפלל, ואם לא – מעמידים אדם אחר.
כט – כתבו הפוסקים כמה תנאים לשליח ציבור זה:
א – שיהא רגיל בתפילה ובתורה, נביאים וכתובים [כדי שלא יתבלבל].
ב – שיהא מטופל בילדים קטנים.
ג – ביתו ריקם [אין לו כסף ומתוך כך יתפלל בלב שלם].
ד – יש לו שדה [כלומר שצריך לגשם].
ה – שלא יהיה אחד מבני משפחתו בעל עבירה.
ו – שלא יצא עליו שם רע בילדותו.
ז – שהוא שפל ברך ומרוצה לעם.
ח – יש לו נעימה בקולו.
ט – ואם יש שם זקן שיש לו תכונות אלה – הוא עדיף. ואם אין שם זקן כזה – מעמידים אדם אחר שיש לו מידות אלו[29].
ל – בעבר היו מוסיפים שש ברכות בתפילת שמונה עשרה של שחרית ומנחה, והיו תוקעים בשופר[30].
לא – לאחר התפילה – יוצאים כל העם לבית הקברות של ישראל, ובפרט לקברי צדיקים ובוכים ומתחננים שיתפללו עלינו[31]. מי שהוא בעל קרי – לא ילך לבית הקברות[32].
קברי עשירים
לב – במקום שאין שם קברי צדיקים – טוב ללכת למקום קבורתם של אנשים עשירים (עליהם הכתוב אומר (תהלים מ"ט, י"ח): "כי לא במותו יקח הכל, לא ירד אחריו כבודו")[33].
לג – מקום שאין בו בית קברות יהודי – יש אומרים שילכו לבית קברות של גויים, ויש אומרים שאין ללכת לבית הקברות של גויים. וכן הלכה[34].
קברי רשעי ישראל
לד – אין ללכת למקום קבורתם של רשעים[35].
לבקש בזכות הנפטר
לה – ההולך להתפלל בבית הקברות יבקש מן הנפטר או הצדיק לעמוד בתפילה לפני בורא עולם, ולבקש על העניין או האדם שעליו מתפללים, או שמבקשים מהקדוש ברוך הוא להענות לבקשתנו בזכות הנפטרים הקבורים שם[36].
לו – טוב לתת צדקה לפני התפילה בבית הקברות[37].
לז – בתעניות 'שבע אחרונות' נועלים את החנויות. אמנם, חנויות שמוכרות דברי מאכל, בימי שני לקראת ערב – פותחים אותן מעט[38], וביום חמישי – פותחין אותן כל היום, מפני כבוד השבת[39].
חנויות לדברי מאכל שנפתחות בימי חמישי ויש להן שני פתחים – סוגרים פתח אחד ופותחים אחד, ואם הפתח אינו פתוח לרחוב, כגון שיש לפניו קיר וכדו' – פותחים את החנות כרגיל[40].
'מועד חמישי'
לח – עברו ארבעת המועדים ולא נענו – אין גוזרים עוד תעניות על הציבור, אבל תלמידי חכמים חוזרים ומתענים שני וחמישי ושני, עד שמסתיימת 'תקופת ניסן', מפני שבתקופה זו עדיין יש בגשמים קצת תועלת.
הסתיימה 'תקופת ניסן' – גם תלמידי החכמים אינם מתענים, מפני שבעונה זו אין הגשמים אלא סימן קללה[41].
לאחר פסח
לט – לאחר הפסח, אף על פי שצריכים לגשם – לא מזכירים בברכת השנים, אלא יחיד אומר בשומע תפילה[42].
מיעוט משא ומתן
מ – למרות שאין הציבור מתענה ב'מועד חמישי', עליו למעט במשא ומתן של שמחה, ומשא ומתן שאינו של שמחה אם אינו הכרחי – ראוי להימנע ממנו[43].
בניין של שמחה
מא – אין בונים בניין של שמחה או של מותרות, כדין בין המצרים[44].
נישואין
מב – אדם שקיים 'פריה ורביה' אינו מתארס ואינו מתחתן בימי 'מועד חמישי'[45].
שאילת שלום
מג – ממעטין בשאילת שלום בין אדם לחבירו; ותלמידי חכמים לא ישאלו שלום, ואם שאל אותם עם הארץ שלום – משיבין לו בשפה רפה ובכובד ראש[46].
תעניות גשמים בארצות אחרות
מד – שנה שלא יורדים בה גשמים בארצות שעונת הגשמים שלהן שונה מעונת הגשמים של ארץ ישראל, כשיגיע זמן הגשם ולא ירדו גשמים – יצומו כסדר הזה: יחידים – מתענים שני וחמישי ושני ומפסיקים בראש חדש חנוכה ופורים, ושוהין אחר כך כמו ששה ימים. אם לא ירדו גשמים – בית דין גוזרין שלוש עשרה תעניות על הסדר שאמרנו (מועד שני, שלישי ורביעי), ויש להתייעץ עם גדולי הדור שבאותו המקום [ראה בהערה[47]].
ירדו גשמים
מה – ירדו גשמים בכמות שמספיקה לצרכים של הציבור[48], ואם גזרו תענית עבור מי בורות מספיק שירדו גשמים שיספיקו למשך חודש אחד[49] – נחשב שנענתה תפילתם, ופעמים שמפסיקים תעניתם ופעמים שממשיכים בתענית, כדלהלן:
מו – היו בתענית והתחילו לרדת גשמים לפני חצות היום, אפילו אם רק לאחר חצות היום הגיעו לשיעור הנ"ל – מפסיקים להתענות[50], ואוכלים ושותים ושמחים ועושים יום טוב, ולערב מתכנסים ואומרים הלל גדול[51].
מז – ירדו גשמים כדלעיל ורצו תלמידי החכמים ורוב הציבור להשלים את תעניתם עד הלילה – הרשות בידם. ואין יחיד רשאי לפרוש מהם, ויאמרו הלל הגדול בצהריים[52].
מח – התחילו להתענות וירדו גשמים אחרי חצות היום – ממשיכים להתענות עד הלילה, כיון שיצא כל היום בקדושה[53], אך לא אומרים 'עננו' במנחה, ולא אומרים 'הלל הגדול'[54].
מט – ירדו גשמים אחרי סיום תעניתם ואפילו יום אחד אחר כך – לא יאמרו 'הלל הגדול'[55].
נ – אם ירדו להם גשמים בלילה שלפני התענית – אינם מתענים באותו היום, ולא אומרים הלל הגדול[56].
ברכת הודאה
נא – היו בצער מחמת גשמים זמן רב עבור הצמחים וכדו' וירדו גשמים בשיעור: 'יצא חתן לקראת כלה', כלומר כאשר נופלת טיפה על הארץ יוצאת חברתה לקבלה – מודים ומשבחים את הקב"ה, ונהגו לברך ברכת ההודאה בלי שם ומלכות[57].
נב – נוסח ברכת הודאה על הגשמים, כתב השו"ע (סי' רכ"א סעי' ב'): "מודים אנחנו לך ה' אלהינו על כל טיפה וטיפה שהורדת לנו ואלו פינו מלא שירה כים וכו' עד: הן הם יודו ויברכו את שמך מלכנו, (כברכת נשמת), וחותם: בא"י אל רוב ההודאות", ונהגו לאומרה בלי שם ומלכות[58].
נג – אם ירדו גשמים בשיעור הנזכר, ויש לו שדה בשותפות מברך ברכת 'הטוב ומטיב', ואם הוא בעל השדה, מברך ברכת 'שהחיינו', ואם אין לו שדה כלל מברך ברכת הודאה בלי שם ומלכות. אמנם כיום לא נהגו להודאות עם שם ומלכות כיון שאפשר להביא מים ממקום אחר, וכן מקובל בשם החזו"א[59].
נד – התחילו להתענות וירדו גשמים כשיעור 'שיוצא חתן לקראת כלה' בלבד ולא ירדו יותר מכך – יאמרו ברכת הודאה, אך לא יפסיקו את התענית[60].
נה – היו בתענית וירדו הרבה גשמים כשיעור המבואר בסעי' מ"ה והתחייבו הציבור לומר הלל – אומרים 'הלל הגדול', ואין היחיד צריך לומר גם ברכת ההודאה[61].
נו – יש לעמוד בשעה שאומרים 'הלל הגדול' או ברכת הודאה[62].
תעניות ציבור
נז – מצוה על כל עדת ישראל, להתענות ולהתפלל על כל צרה שבאה על ישראל, וכבר כתב הרמב"ם[63]: "אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי, כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי" (והוא הדין יחיד שיש לו צרה שצריך להתענות עליה, ראה בהרחבה בפרק י' סעי' א') [64].
נח – מטרת התענית היא תשובה מן המעשים הרעים, שהם גורמים את הצרות, שכן אם ח"ו לא חוזרים בתשובה, עלולות ח"ו שיתווספו צרות נוספות על הצרות שכבר באו[65].
נט – מתענים כאשר באים גויים לערוך מלחמה עם ישראל, או לכבוש חלק מארץ ישראל, או ליטול מס מישראל, או לגזור על ישראל לא לקיים מצווה אחת מן התורה ואפילו מצווה קלה[66].
חיילים של שלום
ס – מתענים ומתריעים גם על חיילים גויים שעוברים בארץ כדי להילחם עם מדינה אחרת[67].
סא – גוזרים תענית כאשר באה מגיפה קשה. אמנם, אם יש חשש שהתענית תחליש את הגופות – מרבים בתפילה ובתחנון אך לא מתענים[68].
סב – גזרו תענית על הציבור מפני הצרות – מתענים בהן גברים ונשים בריאים. אמנם, אין מתענות בהם עוברות ומניקות. ולמנהג הספרדים – לא מתענים קטנים מתחת לגיל בר מצווה או בת מצווה, ולמנהג האשכנזים – לא מתענים צעירים מתחת לגיל שמונה עשרה לבן וחמש עשרה לבת[69].
סג – מי שאינו יכול להתענות, כגון שהוא חולה או שהוא בורח מפני הרודפים אותו, ואין הוא יכול להחליש את עצמו – יקבל על עצמו להתענות סך של תעניות כשיינצל. ודבר זה נחשב כאילו התענה עכשיו, כמו שמצינו אצל דניאל (י, יא) שכתוב אצלו: "ויאמר אלי אל תירא דניאל כי מן היום הראשון אשר נתת את לבך להבין ולהתענות לפני אלהיך נשמעו דבריך"[70].
בית הקברות
סד – בעת צרה – יש מעלה עצומה לתפילת האדם כאשר הוא מבקש שתפילתו תתקבל בזכות הצדיקים, ולכן, בעת צרה יש לזעוק ולהתפלל לה' יתברך שיושיע אותנו בזכות אבותינו הקדושים ושאר הצדיקים שהיו במהלך הדורות[71].
קברי צדיקים
סה – הולכים לקברי ישראל, ובפרט לקברי הצדיקים, ומתפללים שם ומבקשים מהם שיתפללו עלינו [ולגבי שאר קברים – ראה לעיל סעי' ל"א-ל"ה]. אמנם בשעת הדבר- לא ילכו לבית הקברות[72].
לבקש בזכות הנפטר
סו – כאשר הולכים להתפלל בבית הקברות, יש להיזהר לבקש מן הנפטר או הצדיק לעמוד בתפילה לפני בורא עולם שימלא משאלותינו, או להתפלל להקב"ה שימלא משאלותינו בזכות הצדיקים הקבורים שם, אך אין לבקש מהנפטר או הצדיק למלא בעצמו את משאלותינו שהוא "דורש אל המתים"[73].
צדקה לפני התפילה
סז – טוב לתת צדקה לפני התפילה בקברות צדיקים[74].
הקפות
סח – כאשר הולכים להתפלל בקברי צדיקים בעת צרה, יש לעשות הקפות סביב הקבר שבעה פעמים[75].
סט – חצוצרות – מצוות עשה להריע בחצוצרות על כל צרה שבאה על ישראל בארץ ישראל כשהארץ בידינו [כמו היום]. וכאשר רוצים לתקוע גם בחצוצרות וגם בשופר – אין לתקוע בשופר ובחצוצרות יחד, אלא בנפרד. וטוב לתקוע בשופר תחילה ואחריו בחצוצרות[76].
חצוצרות מכסף
ע – יש לעשות את החצוצרות מכסף, ולא ממתכת או חומר אחר[77].
עא – לכתחילה – יש לעשות את החצוצרות מקשה מכסף (חתיכה אחת) על ידי הקשת קורנס, ואם עשה אותם מכמה חתיכות של כסף מחוברות – החצוצרות כשרות[78].
[1] – דברים י"א, י"ב.
[2] – בגמ' תענית (כג ע"א): "אבא חלקיה בר בריה דחוני המעגל הוה, וכי מצטריך עלמא למיטרא הוו משדרי רבנן לגביה ובעי רחמי, ואתי מיטרא. זימנא חדא איצטריך עלמא למיטרא, שדור רבנן זוגא דרבנן לגביה למבעי רחמי דניתי מיטרא… אמר לה לדביתהו: ידענא דרבנן משום מיטרא קא אתו, ניסק לאיגרא וניבעי רחמי, אפשר דמרצי הקדוש ברוך הוא וייתי מיטרא, ולא נחזיק טיבותא לנפשין. סלקו לאיגרא, קם איהו בחדא זויתא ואיהי בחדא זויתא, קדים סלוק ענני מהך זויתא דדביתהו. כי נחית, אמר להו: אמאי אתו רבנן? – אמרו ליה: שדרי לן רבנן לגבי דמר למיבעי רחמי אמיטרא. אמר להו: ברוך המקום שלא הצריך אתכם לאבא חלקיה. אמרו ליה: ידעינן דמיטרא מחמת מר הוא דאתא, אלא לימא לן מר הני מילי דתמיה לן… ומאי טעמא קדים סלוק ענני מהך זויתא דהוות קיימא דביתהו דמר, לעננא דידיה? – משום דאיתתא שכיחא בביתא, ויהבא ריפתא לעניי ומקרבא הנייתה ואנא יהיבנא זוזא, ולא מקרבא הנייתיה. אי נמי הנהו ביריוני דהוו בשיבבותן, אנא בעי רחמי דלימותו, והיא בעיא רחמי דליהדרו בתיובתא". למדנו מכאן שלנשים מחמת המצוות הנ"ל יש כוח מיוחד בעת תפילת הגשמים.
[3] – עיין לקמן הערה כ'.
[4] – כתב בשו"ת הרא"ש (כלל ד סימן י): "ויאמר: עתה היה טוב לעורר הדבר אשר מעולם תמהתי עליו: למה לא יזכירו וישאלו הגשם עד שבועות! ויענוהו קצת מהחברים: טוב הוא שתודיע הדבר לזקנים ויעשו כן. וישר בעיניהם וישלחו לחזן הכנסת להזכיר למחר הגשם. ויעשו כן ויזכירו בני הכנסת הגדולה הי"ג מדות… ועתה שראיתי כי בעונותינו הגשמים נעצרו ונתקלקלו הזרעים ומתענין בשביל הגשמים, ואף בשבתות וימים טובים שאין מתענין, מזכירין שלש עשרה מדות ואומרים פסוקים של מטר". והנה לעניין להזכיר ותן טל ומטר אחרי הפסח – ראה כה"ח (סי' קיז ס"ק י"ח). "הב"ח דכל שכן שיש לנו לשאול מטר מז' במרחשון בשומע תפלה כשצריכין לכך דהא אפילו בתקופת תמוז דסימן קללה הן הגשמים שואלין בשומע תפלה כשצריכין למטר כל שכן בימות הגשמים, מיהו קבלתי דיש ליזהר שלא לשאול גשמים כלל שלא בזמן שתקנו חכמים אפילו בשומע תפלה אלא מרצין לפניו יתברך בתעניות ובסליחות בי"ג מדות ואומרים פסוקים ומזמורים של מטר אבל אין שואלין ותן טל ומטר זכר לדבר עובדא דרבא פרק ג' דתענית (דף כ"ד) דבעא רחמי דליתי מטרא וכו', והט"ז ס"ק ב' כתב אם יש עיקר לקבלה זו היינו בתפלת הש"ץ קאמר אבל בתפלת לחש כל יחיד ויחיד רשאי לשאול מטר בשומע תפלה והוכיח כן גם מן הש"ס יעו"ש", ומיהו האליה רבה כתב שאפי' הש"צ רשאי בשומע תפילה. וכן כתב המשנ"ב (ס"ק ט): "אבל אינו אומר ותן טל ומטר לחוד כ"א בפסוקים ושאר לשונות וכבר נדפס בסידורים. ובשבת ור"ח ויו"ט מזכירין י"ג מדות ואומרים מזמורי תהלים של מטר כדאיתא בסידורים". ועי' בנוסח המובא בסידור קול אליהו (עמ' תתק"א). וראה ימצא חיים לגר"ח פלאגי' (סי' ל"א) שהביא עוד נוסח לאומרו בעת עצירת גשמים והביא שם עוד נוסח לאומרו בשומע תפילה, וראה עוד באמרי שמעון עמ' ר"י, ולמעשה נהגו לומר את הפיוט אל חי יפתח שאומרים אותו בשמחת תורה].
[5] – בספר זכריה (י"ד י"ז) כתוב: "והיה אשר לא יעלה מאת משפחות הארץ אל ירושלם להשתחות למלך ה' צבאות ולא עליהם יהיה הגשם". ופירש רש"י (שם ד"ה "הגשם"): "ומה ראה לגזור עליהם עצירת גשמים, לפי שמצות החג על הגשמים הם, ארבעת מינים שבלולב וניסוך המים לרצות על המים, על שהחג זמן גשמי שנה הוא, ואלו המפקפקין בחג הסוכות לא עליהם יהיה הגשם, כך למדתי בתוספתא דסוכה (פרק ג הלכה ז')".
וכתב כה"ח (סי' תקע"ו ס"ק ה): "ועיין בספר מגיד משרים למרן ז"ל פרשת אמור דף ל"ה ע"ד שכתב דכיון דהקפתם לרבי אלעזר בארבעה מינים הבאים לרצות על המים נתעוררו המים ובאו, ואלו הייתם מקיפים פעם אחרת היו רוב גשמים באים לעולם כמו בימי חוני המעגל, ומפני כך באו גשמי ברכה רצופים כדי שלא תקיפו יותר עליהם, וכלל זה יהיה בידכם כל זמן שהעולם יהיה צריך לגשמים ביותר תלכו ותקיפו הצדיקים הנזכרים ותענו, ועל כל צרה שלא תבא על הצבור תקיפו אותם שבע פעמים ותענו, עכ"ל. ומשמע דדוקא על הגשמים צריך להקיף בארבעה מינים מפני שהם באים לרצות על המים, אבל בשאר צרות שלא תבא אין צריך רק להקיף שבע פעמים. ומה שכתב לצדיקים הנזכרים, נראה דהוא הדין צדיקים אחרים, אלא שהמעשה כך היה".
[6] – שו"ע (או"ח תקע"ה סעיפים א'-י'). וראה עוד בהערה כ' בדברי המחזיק ברכה שהביא מהנודע ביהודה.
[7] – שו"ע (סי' תקע"ה סעי' ח').
[8] – שו"ע (סי' תקע"ה סעי' ח): "וכן אם הגיע חג הסוכות ולא ירדו גשמים הרבה כדי למלאות מהם הבורות השיחין והמערות – הרי אלו מתענים עד שירד גשם הראוי לבורות. ואם אין להם מים לשתות – מתענין על הגשמים, בכל עת שלא יהיה להם מים לשתות ואפילו בימות החמה". וכתב כה"ח (שם ס"ק מ): "מעולם לא שמענו שהתענו בירושלים על גשמי בורות כיון דמי השילוח יספיק לכל השנה, הגם דאיכא הוצאת ממון בעבור הבאת המים מן המעין הנזכר שהוא רחוק קצת מן העיר, כי תענית גשמי בורות הוא בדאיכא סכנת נפשות ח"ו וכדמוכח מדברי הר"ן ריש פרק ג' דתענית, אך אם יש עוד איזה סיבה אחרת ח"ו שמסופקים לגזור עליה תענית אז בהצטרף צרת גשמי בורות גוזרים תענית. מזבח אדמה על אורח חיים סימן זה ובספרו פרי האדמה חלק א' דף מ"ב ע"ג וחלק ד' דף וא"ו ריש ע"ב יעו"ש", וכן הביא ארץ החיים (סעי' ח). והוסיף כה"ח (שם): "ואפשר דזהו דוקא בימיו שהיו עמא מועטים, לא כן עתה שנתרבו אכלוסין. ובלאו הכי עכשיו משנת תרע"ח שלקח אנגליה את ארץ ישראל מיד מלכות ישמעאל, הביאו מים מן המעינות אשר סביבות ירושלים על ידי צינורות לכל מושבות ירושלים אשר בעיר וחוץ לעיר, ונעשה המים בריוח תלי"ת".
[9] – שו"ע (סי' תקע"ה סעי' א'): "סדר תעניות שמתענין בארץ ישראל על הגשמים כך הוא: הגיע י"ז במרחשון ולא ירדו גשמים – מתחילין תלמידי חכמים בלבד להתענות שלשה תעניות ב' וה' וב', וכל התלמידים ראוים לכך; ודין תעניות אלו כדין תענית יחיד".
[10] – כתב משנ"ב (סי' תקע"ה ס"ק ב'): "מתחילין תלמידי חכמים וכו' – היינו אפילו ביום י"ז גופא, וכן משמע בביאור הגר"א בס"ט".
אולם כה"ח (שם ס"ק ג') כתב: "וכשחל יום י"ז חשון ביום שני, הסכמת רבני ירושלים שלא להתחיל להתענות בו, כי הגיע י"ז היינו עד שיעבור י"ז. פרי האדמה חלק ג' דף כ"א ע"ג ומזבח אדמה דף ח' משם שלחן מלכים. מיהו הברכי יוסף אות א' כתב להוכיח להתענות בו ביום, וכתב דהכי נקטינן יעו"ש. אבל בספר ברכות מים בסימן זה דף מ"ב הכריע בראיות מפי הגאון הרי"ף כ"י ומהרב ארחות חיים וממעשה רב אביו (בעל פרי האדמה) באסיפת כל רבני עיר הקדש שלא להתחיל להתענות באותו יום, והשיב על דברי הברכי יוסף הנז' יעו"ש. והביא דבריו עיקרי הד"ט סימן כ"ט אות ז'". ועוד כתב שם (ס"ק ד'): "בשנת התקכ"ד הגיע יום י"ז חשון ביום שני, וכבר אמרנו דהסכמת רבני ירושלים הוא עד שיעבור יום י"ז ולא ירדו אז גוזרים תענית צבור שני וחמישי ושני, וכיון שאם היו ממתינים עד יום כ"ד חשון היה בא יום שלישי של התענית ביום ראש חודש, והעיקר כי היה דוחק וצער מחמת המים כי עלה השער מאד, והסכימו לסיבה זו באותה שנה להתחיל היחידים ביום י"ז חשון עצמו שהיה יום שני. מזבח אדמה על סימן זה דף ח' ע"ג וברכות מים דף מ"ב ע"ג. ועיין לקמן אות מ'". ועוד שם (ס"ק ה'): "ובשנת תקכ"א הגיע י"ז חשון ביום שני ולא התחילו היחידים עד יום כ"ב והיה בא יום שלישי של התענית אחר ראש חודש כסליו, ולכן לא התענו היחידים כי אם שני וחמישי דוקא, וביום ראש חודש כסליו גזרו שני וחמישי ושני. פרי האדמה חלק ד' דף ז' ע"ד. וכתב ברכות מים שם שכן הסכימו גדולי הדור, ובאותו הפרק נמצא שם הרב המופלא כמהר"י אבואלעפייא ז"ל, והסכים עמהם והשיג על הרב ברכי יוסף אות ב' שכתב דלא שפיר עבדי יעו"ש".
[11] – גמ' תענית (י' ע"ב):"תנו רבנן: אל יאמר אדם תלמיד אני איני ראוי להיות יחיד, אלא כל תלמידי חכמים יחידים. אי זהו יחיד ואיזהו תלמיד, יחיד כל שראוי למנותו פרנס על הצבור, תלמיד כל ששואלין אותו דבר הלכה בתלמודו ואומר ואפילו במסכת דכלה. תנו רבנן: לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד – עושה, תלמיד עושה דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר: עושה וזכור לטוב לפי שאין שבח הוא לו אלא צער הוא לו. תניא אידך לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה תלמיד עושה דברי רבי שמעון בן אלעזר רבן שמעון בן גמליאל אומר במה דברים אמורים בדבר של שבח אבל בדבר של צער עושה וזכור לטוב שאין שבח הוא לו אלא צער הוא לו".
וכתב הב"י (סי' תקע"ה), וז"ל: "ומ"ש וכל תלמיד יכול להחזיק עצמו בחזקת תלמיד חכם וכו'. שם (ע"ב) תנו רבנן לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה והתלמידים עושים עצמן יחידים דברי רבי מאיר רבי יוסי אומר עושה וזכור לטוב לפי שאין שבח הוא לו אלא צער הוא לו כך היא גירסת הרי"ף (ב:) ולפי זה רבי יוסי למי שאינו תלמיד קאמר דעושה עצמו יחיד דאילו למי שהוא תלמיד רבי מאיר נמי הא קאמר שעושה עצמו יחיד ופסק רבינו כרבי מאיר ותימה דהא קיימא לן (עי' ערובין מו:) רבי מאיר ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי לפיכך צריך לומר שהוא גורס תנו רבנן לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה תלמיד עושה דברי רבי מאיר וכדגריס רש"י בלשון שני (ד"ה ר' יוסי) וסיפא לא לענין תענית קאמר אלא להתנהג במדת תלמיד חכם בחלוקו ובמטתו ובסודרו (עי' ב"ב נז:) ורבי יוסי לא קאי אלא ארישא והוא מפרש דבתלמיד פליגי אבל בשאר העם לדברי הכל אין שום אחד מהם יכול לעשות עצמו יחיד ופסק כרבי יוסי. ומכל מקום יש לתמוה על רבינו שכתב יכול להחזיק עצמו בחזקת תלמיד חכם דמשמע שהרשות בידו אם רוצה שלא להחזיק עצמו בחזקת תלמיד חכם ולא משמע התם הכי דתנו רבנן אל יאמר אדם תלמיד אני איני ראוי להיות יחיד אלא כל תלמידי חכמים יחידים הם משמע שצריכין הם לעשות עצמם כיחידים על כרחם ושמא הוא זכרונו לברכה מפרש דהכי קאמר אל יאמר איני ראוי להיות יחיד אלא כל תלמידי חכמים יחידים הם כלומר אם רצו לעשות עצמם כיחידים רשאים הם".
כתב כה"ח (סי' תקע"ה ס"ק ח'): "ומשמע דאין חייבין להתענות, והקשה הרב בית יוסף דהא בגמרא משמע דחייבים להתענות, ולא קשיא מידי, דהתם קאי אתלמיד חכם ששואלין אותו דבר הלכה בתלמודו ואומרו, אבל אם לא הגיע לכלל כך – אין מחויב להתענות אלא שאם רצה מתענה ולית ביה משום יוהרא. מגן אברהם ס"ק א', אשל אברהם אות א'. וכן פסק משנה ברורה אות ג'. ואף בזמן הזה דלית תלמיד חכם מכל מקום מתענין, משבצות זהב אות א'. ונראה דדינם כתלמידים דאין חייבין ואם רצו מתענין".
[12] – שו"ע (סי' תקע"ה סעי' א'). וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ד'): "כדין תענית יחיד – היינו לענין שמפסיקין בהם בר"ח וחנוכה ופורים אם פגע באלו הימים, ומשאין כן בתענית ציבור וכדלעיל בסימן תקע"ב, וגם לענין מה שמבואר בסימן תקס"ו ע"ש", וכ"כ כה"ח שם (ס"ק י').
[13] – כתב המשנ"ב (סי' תקע"ה ס"ק ד'): "ונ"ל דה"ה לענין שצריך לקבל אותן מבעוד יום כשאר תענית יחיד, ולאפוקי בתענית ציבור וכנ"ל בסימן תקס"ב סי"ב", וכ"כ כה"ח שם (ס"ק י"א).
[14] – שו"ע (סי' תקע"ה סעי' ב').
[15] – כתב כה"ח (סי' תקע"ה ס"ק ט"ז): "ודין תעניות אלו גם כן אינן אלא כדין תענית יחיד, אלא שאין מפסיקין בהם בראש חודש אם התחילו כמו שנתבאר לעיל סימן תקע"ב. לבוש. ועיין בדברינו לשם אות ח'".
[16] – ראה בהערה הבאה. כתב השו"ע (סי' תקס"ו סעי' ב'): "כשהצבור גוזרים תענית על כל צרות שלא תבא עליהם, וכן בתעניות שני וחמישי ושני שאחר הפסח ואחר החג, שנוהגים באשכנז להתענות הצבור, נהגו הראשונים לומר שליח צבור עננו בין גואל לרופא, ולקרות ויחל… ויש שתמהו עליהם והקשו עליהם, והרא"ש יישב קושיתם; הילכך למנהג הראשונים שומעין".
וכתב השו"ע (סי' תקס"ה סעי' ג): "יש אומרים שאין היחיד אומר עננו, כי אם במנחה, שמא יאחזנו בולמוס ונמצא שקרן בתפלתו; אבל שליח צבור אומרו גם בתפלת שחרית כשהוא מתפלל בקול רם, שא"א שלא יתענו קצת מהקהל; ובארבע צומות, גם היחיד אומרו בכל תפלותיו, דאפילו יאחזנו בולמוס ויאכל שייך שפיר למימר עננו ביום צום התענית הזה, כיון שתיקנו חכמים להתענות בו", וכתב הרמ"א: "ונהגו בכל הצומות שלא לאומרו כי אם במנחה, מלבד שליח צבור שאומר שחרית כשמתפלל בקול רם".
וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ח'): "שמא יאחזנו בולמוס – שיהיה צריך לאכול כדי להשיב נפשו. ועיין בט"ז שכתב דאם רוצה להתפלל בשחרית ענינו ולדלג תיבות ביום צום תעניתנו הרשות בידו דאז אין חשש שמא ימצא שקרן", וכתב עוד שם (ס"ק י'): "כ"א במנחה – ואפילו מתפלל מנחה גדולה – יאמר ענינו דאפילו אם יאחזנו בולמוס לא יהיה שקרן בתפלתו דעכ"פ התענה עד חצות".
וכתב כה"ח שם (ס"ק טו"ב): "ובתענית יחיד או בשאר תעניות שגוזרין הצבור – אומרים אותו דוקא במנחה כיש אומרים שכתב בשלחן ערוך. ומנהג בני אשכנז כדברי מור"ם ז"ל בהגה שאפילו בשלש תעניות של צבור – אין אומרין אותו כי אם בתפלת המנחה, מלבד השליח צבור שאומרו בשחרית כשמתפלל בקול רם, והוא הדין בתשעה באב שאין אומרים אותו רק במנחה, ובשחרית השליח צבור כשמתפלל בקול רם לבד כמו שכתבנו לעיל סימן תקנ"ז אות ה' יעו"ש".
[17] – כתב הטור (סי' תקס"ו): "וכתב אבי העזרי ששמע מאביו רבי' יואל ומרבו רבי שמשון ז"ל שהיו תמיהין על מה סמכו הראשונים שמתפלל ש"צ עננו בין גואל לרופא כשמתפללין על גזירה או על כל צרה שלא תבא עליהם, וכן למה קורין ויחל דכיחידים דמו כדחזינן אפי' באנשי ננוה דחשיבי כיחידים לענין שאלת מטר, אבל תענית בה"ב שאחר הפסח ואחר החג נהגו בהן בכל תפוצות ישראל ולא הוי תענית יחיד. והראב"ד כתב על אלו שהן תענית יחיד ולא יאמר בהם ש"צ עננו בין גואל לרופא ולא יקראו בהן ויחל.
וכתב א"א הרא"ש ז"ל ובאשכנז עשאום קבע והכל מתענין בהם, וסמכו על מעשה דאיוב דכי הקיפו ימי המשתה והעלה עולות למספר כולם כי אמר איוב אולי חטאו בני וכן בשמחה ומשתה של החג אולי חטאו, נ"ל דנהי דכיחידים דמו לענין שאלה, היינו טעמא כדמפרש בירוש' שאין לשנות מטבע ברכות די"ח ברכות תיקון נביאים הם ואין לשנות בהם, אבל קהל שמקבלין עליהם תענית ודאי רבים איקרו ויכולין לקבוע ברכות ע"כ. ומיהו נראה שצריך שיהו עשרה שמתענין, ואפי' לרבינו תם שכתב שאם יש ששה או שבעה שלא שמעו קדיש וברכו יכולין לומר קדיש וברכו אף על פי שהשאר שמעו, הכא מודה דבעי עשרה, דהתם היינו טעמא כמו שכתב אדוני אבי ז"ל מידי הוא טעמא אלא שכל דבר שבקדושה לא יהא בפחות מעשרה והרי הוא מקדש השם בעשרה אבל הכא לענין קביעות ברכה צריך שיהו עשרה, ואפי' אם יש עשרה בעיר שמתענין אם אין י' בבית הכנסת אינן יכולין לקבוע ברכה".
וכתב הב"י שם: "ונראה שמאחר שהם יכולים לקבוע ברכה קורין ויחל (שמות לב יא – יד ולד א – י) דהא הטעם שנתנו אביו ורבו של ראבי"ה שלא יקראו ויחל הוא משום דכיחידים דמו ותניא בתוספתא (פ"ב ה"ו) אין קורין בתורה בתענית יחיד וכמ"ש בשמם בפסקי הרא"ש וכיון דהרא"ש סבר דכציבור חשיבי לענין לקבוע ברכה הוא הדין דחשיבי כציבור לענין קריאת ויחל וכן נראה ממ"ש רבינו בסוף סימן זה בשם רב שר שלום דבתענית שגוזרין על כל דבר הצריך להם קורין ויחל ומיהו היכא שגוזרין תענית שלא לשום צורך אלא לשוב בתשובה אין לנו שיהיה לו דין תענית ציבור לקבוע עננו בין גואל לרופא ולא לקרות בתורה וכך הם דברי הגהות מרדכי ישן שאכתוב בסמוך… ומדברי הרא"ש נראה דלא שנא שסתם וכתב שקהל המקבלין עליהן רבים איקרו ויכולין לקבוע ברכה וכבר כתבתי בסמוך דמשמע דהוא הדין לקרות בתורה ובדורינו זה ראיתי נוהגין כן וראיתי חולקין עליהן, ונהרא נהרא ופשטיה".
וכן כתב הב"י (סי' תקע"ה): "וכתב הר"ן (ד: סוד"ה ומדאמרינן) מדאמרינן דמפלגא דיומא לפניא ריבעא דיומא קורין ומפטירין משמע שלא היו קורין בבוקר בפרשת תענית אלא מחצי היום ואילך. ואף הגאון רב פלטוי כתב בתענית של שני וחמישי בצפרא קרינן בפרשה דשבתא ובמנחה בפרשת תענית, ולפיכך יש לתמוה על מה שאנו נוהגים לקרות ויחל בבוקר ובערב בשני ובחמישי גם כן, עד כאן לשונו… ורב עמרם כתב דבתעניות הכתובים דוקא קורין ויחל חוץ מתשעה באב. ורב שר שלום כתב שבכל תענית ציבור וכל תעניות שגוזרין על הגשמים וכל דבר הצריך להם, אומרים ויחל בשחרית ומנחה בין בשני וחמישי בין בשאר הימים, עכ"ל. ומשמע שעל דברי רב שר שלום הוא סומך שקורין בפרשת תענית בין בשחרית בין במנחה שהרי הביא דבריו לבסוף, ועוד שזהו מנהג העולם … וזה לשון הרא"ש בסוף פרק בני העיר (מגילה סי' י): גרסינן במסכת סופרים (פי"ז ה"ז): בתעניות של תשעה באב ובשבע אחרונות של עצירת גשמים – קורין ברכות וקללות, אבל בתעניות אחרות – קורין ויחל ומפטירין דרשו (ישעיה נה ו – נו ח). ויש אומרים שאין להפטיר, והעם נהגו להפטיר, עד כאן. וכן כתב רבינו ירוחם (ני"ח ח"א קסג ע"ד): פשוט במסכת סופרים שמפטירין בנביא בתעניות דרשו, ויש מקומות שנהגו להפטיר, ויש נהגו שלא להפטיר, והכל לפי המנהג, עד כאן. ומדברי הרמב"ם בפרק י"ג מהלכות תפילה (הי"ח) נראה שאין מפטירין בשום תענית לא בשחרית ולא במנחה אלא בתשעה באב בשחרית בלבד, וכן כתב הרב דוד אבודרהם (עמ' רנד), אלא שכתב להפטיר במנחת תשעה באב, וכן מנהג בני ספרד שלא להפטיר בשום תענית לא בשחרית ולא במנחה חוץ מתשעה באב שמפטירין בו בשחרית ומנחה [בדק הבית], אבל בפרק א' מתענית (הי"ז) כתב אצל כל יום תענית שגוזרים על הציבור מפני הצרות לעכב רביע היום, קורין ברכות וקללות ומפטירים בתוכחות מעין הצרה (ירמיה יד א – ט) [עד כאן]: וממה שכתב רבינו (=הטור) כאן יתבאר לך שאין דעתו כן אלא בכל תעניות שגוזרים על הציבור מפטירין ואין צריך לומר בתעניות הכתובים בפסוק, וכן כתב הכל בו סימן (ס) [ס"ב] (כז.) שבצומות השלשה – מפטירין דרשו כמו במנחת תשעה באב, וכן כתב הרוקח סימן רי"א דבתענית ציבור – מפטיר במנחה, ובסימן רי"ב כתב ג"כ דדוקא במנחה ולא בשחרית עד כאן, ונהרא נהרא ופשטיה".
כתב השו"ע (סי' תקס"ו סעי' ב'): "כשהצבור גוזרים תענית על כל צרות שלא תבא עליהם, וכן בתעניות שני וחמישי ושני שאחר הפסח ואחר החג, שנוהגים באשכנז להתענות הצבור, נהגו הראשונים לומר שליח צבור עננו בין גואל לרופא, ולקרות ויחל.. ויש שתמהו עליהם והקשו עליהם, והרא"ש יישב קושיתם; הילכך למנהג הראשונים שומעין",
אולם כתב הרמ"א שם: "מיהו אם קבעו התענית בב' וה' – אין דוחים פרשת השבוע בשחרית, אלא קורין בשחרית בפרשה ולערב קורין ויחל, בלבד בה"ב שמתענין אחר הפסח וסוכות שקורין שחרית וערבית ויחל. והכי נהוג".
וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ח'): "אין דוחין פרשת השבוע – דהוא תדיר, ואין חשוב תענית, שלא נתפשט בכל ישראל לדחות פרשת השבוע. ועיין בא"ר שהביא בשם מלבושי יום טוב שדעתו לדינא להורות כהטור וכדעת רב שר שלום דדוחין פרשת השבוע וקורין ויחל אלא דמ"מ כיון שנהגו כן – אין לשנות המנהג. ועיין בביאור הגר"א שדעתו ג"כ לדינא כהמלבושי יום טוב, ותמה על הרמ"א עי"ש. אמנם בא"ר מצדד להורות כהרמ"א, שכן נמצא באגודה בשם רבותיו עי"ש. ומ"מ בדיעבד אם התחילו לקרות פרשת ויחל אין לחזור, כנלענ"ד", וכ"כ כה"ח שם (ס"ק טו"ב).
וכתב כה"ח שם (ס"ק ט"ז): "כשהצבור גוזרין תענית וכו'. וראיתי רבותי כשקראו תענית קראו שחרית פרשה דיומא ולערב ויחל, ולפעמים גזרו תענית ולא קראו בתורה, אך אמרו סליחות כמו שעושין לפני ראש השנה. חידושי אגודה למסכת תענית והובא בסוף תשובות מהר"י ווייל, כנסת הגדולה בהגהות הטור, מגן אברהם ס"ק ג', אליה רבה אות ז'. ואפשר אף ברכה בפני עצמה לא אמרו, כי יותר יש לחוש לברכה בפני עצמה בענינו מקריאת התורה במנחה או בשחרית שלא בשני וחמישי. אשל אברהם אות ג'. ונפקא מינה דבתענית שגוזרים על הצבור על כל צרה שלא תבא שאין חיוב לקרות ויחל ולא לומר תפלת ענינו ברכה בפני עצמה רק העיקר לומר סליחות, ואם כן היכא דליכא מנהג – שב ואל תעשה עדיף".
כתב המשנ"ב (סי' תקע"ה ס"ק ה'): "ומתחננים כדרך וכו' – ובכלל זה הקריאה ויחל בשחרית ומנחה כשאר תענית [ט"ז וש"א]", ולענין הפטרה – ראה רמ"א (סי' תקס"ו סעי' א'), וראה בהרחבה בפרק ו' סעי' ל"ד.
[18] – ראה בהערות הבאות.
[19] – כתב השו"ע (סי' תקע"ה סעי' ג) "עברו אלו ולא נענו, בית דין גוזרין עוד שלש תעניות על הצבור, שני וחמישי ושני. ובאלו מפסיקין מלאכול מבעוד יום. ואסורים בהם בעשיית מלאכה ביום אבל לא בלילה. ואסורים ברחיצת כל הגוף בחמין, לפיכך נועלין את המרחצאות, אבל פניו ידיו ורגליו בחמין, וכל גופו בצונן, מותר. ואסורים בסיכה אלא אם כן הוא להעביר את הזוהמא. ואסורים בהם בתשמיש המטה. וכן אסור בנעילת הסנדל בעיר. ומתפללין בבתי כנסיות ומתחננים כבשאר תעניות".
[20] – איתא בגמ' תענית (י"א ע"ב): "ואמר רבי ירמיה בר אבא: אין תענית ציבור בבבל אלא תשעה באב בלבד", ופרש"י (ד"ה) "אין תענית צבור בבבל – לענין איסורי חומרי תענית אמר רבי ירמיה למילתיה, שהיו נוהגין בו כעין אבילות, שהיו אוכלין מבעוד יום ואסורין בנעילת הסנדל, אלא תשעה באב בלבד".
וכתב הרמב"ם בהלכות תעניות (פרק ג הלכה יא): "כל תענית שגוזרין הצבור בחוצה לארץ – אוכלים בה בלילה ודינה כדין שאר התעניות, שאין גוזרין על הצבור תענית כגון צום כפור אלא בארץ ישראל בלבד ובגלל המטר, ובאותן עשר תעניות שהן שלש אמצעיות ושבע אחרונות", נמצא לדעת הרמב"ם תעניות אלו הם רק בארץ ישראל, ורק לענין מטר.
וביאר הר"ן (ה ע"א ד"ה קא): "לפיכך נראה עיקרן של דברים כמו שפירש הרמב"ן זכרונו לברכה (חי' סוד"ה אלא) דאין שם תענית ציבור בבבל כלל, אלא כל התעניות שמתענין בבבל אינן אלא כתענית יחיד, לפיכך אינו אסור בחומר תענית ציבור, והטעם מפני שהדיינין שלהם הדיוטות הם ולא סמוכים, ולא היה להם נשיא שתהא גזירתו קיימת על כל ישראל, לפיכך כשהציבור מקבלים תענית צריכין לקבל כולן על עצמן כיחידים, שכל אחד מקבל על עצמו, ומשום הכי אינו חייב לנהוג בו אלא כתענית יחיד", הביאו הב"י (סי' תקע"ה ד"ה "וכל תענית שגוזרין").
וכתב הר"ן וז"ל "ופירש רש"י זכרונו לברכה (פסחים נ"ד ע"ב ד"ה "אין תענית") דטעמא דמילתא לפי שאין צריכין לגשמים שהיא טבעני (עי' תענית י ע"א) וכו' והראב"ד זכרונו לברכה פירש דהיינו טעמא דאין תענית ציבור בבבל מפני שהארץ קרה, שאין להחמיר עליהם לאסרם בנעילת הסנדל ולא לחייבם להפסיק מבעוד יום, ולא לאסרם במלאכה מפני שהם עניים, ולא ברחיצה וסיכה מפני שאינם בריאים כל כך וצריך להם או שכיון שהותרו במלאכה ובנעילת הסנדל הותרו בכולן, ואלה הדברים חלושים".
וכתב השו"ע (סי' תקע"ה סעי' י): "כל תענית שגוזרים הצבור בחוצה לארץ אוכלים בהם בלילה ודינם כדין שאר תענית, שאין גוזרים על הצבור תענית כגון צום כפור אלא בארץ ישראל בלבד ובגלל המטר, ובאותם עשר תעניות שהם שלשה אמצעיים ושבע אחרונות", נמצא שהשו"ע פוסק כדברי הרמב"ם שתעניות אלו נוהגות רק בארץ ישראל ורק לענין המטר. וביאר המג"א (ס"ק י) הטעם שאין גוזרים תעניות אלו בחוץ לארץ הוא מפני שאין להם נשיא, [וראה בברכ"י (אות ה) שהאריך להוכיח שלאו דווקא נשיא אלא הוא הדין סמוכים לענין זה].
והנה, לפי דברי המג"א הרי כיום אין לנו נשיא וסמוכים גם בארץ ישראל, ואם כן כיצד פסק השו"ע תעניות אלו. וכך הקשה הברכ"י (שם) "שמענו מזקני עה"ק ירושלם וחברון תובב"א, דאירע בימיהם עצירת גשמים, ונהגו בו בפרק שלש אמצעיות ועשרה אחרונות, ככל סדר שכתבו הטור ומרן. ולבי מהסס, דהא מפורש בב"י משם הרמב"ן (תענית י"א ע"ב) והר"ן (שם ה ע"א) דדוקא בארץ ישראל שיש סמוכים, וכתב דזה דעת הרמב"ם והטור. איכו השתא דליכא סמוכים מאן ספין לגזור מבעוד יום".
והנה בשו"ת הלכות קטנות (חלק א סימן צ) כתב ליישב: "ולעיקרא דמלתא אמינא דשליחותייהו דקמאי קא עבדינן", וכך הביא היד אהרן בהגהות הטור, פרי האדמה חלק ד דף ז ע"א. וכן כתב המשנ"ב (ס"ק כ"ה): "ודע, דאחרונים מסתפקין אפילו בארץ ישראל אם נוהג היום הסדר תענית מחמת זה הטעם, ואפשר משום דשליחותייהו דקמאי קעבדינן שם".
והקשה עליו הברכ"י דממה שנפשך, אם יש בדבר חיסרון כיס גם בחו"ל נאמר שלחתייהו דקמאי עבדינן, ואם אין בזה חיסרון כיס גם בארץ ישראל לא נאמר שלחתייהו דקמאי עבדינן. וכתב לבאר: "וליישב מעט חקירתנו, אפשר דאף דתליא בסמוכים, הא שכיח והוא דבר שיש בו חסרון כיס, דזוזי לעללתא לא שכיחא, בשגם הוא בצ'ר בצורת ויוקר השערים, ואמטול הכין שליחותייהו עבדינן. והגם דמילתא כדנא ארץ ישראל וחו"ל כי הדדי, מכל מקום בחו"ל לא סדנא דארעא חד היא, דזימנין דמשכח עצירת גשמים באיזו מדינה, ובגליל ההוא על גלילי'ה קצ'ף. ויש כמה מדינות וגלילות דאין שם עצירת גשמים כלל, אלא מיעוטא דמיעוטא, וכיון דלא שוו בשעוריהן כל מקומות שבחו"ל, אף דבבבל שכיח עצירת גשמים, לא ראו לחלק בין מקום למקום, כיון דבגליל זה שכיח ובאחריני לא שכיח, והשוו את מדותיהם דאין תענית צבור בחו"ל, משום דידעי רבנן כמה מקומות בחו"ל דלא שכיח בהו עצירת גשמים, ולא ראו לומר דסדר זה אינו נוהג כי אם אל המקום דשכיח עצירת גשמים, שלא רצו לחלק בין חו"ל עצמו ממקום למקום, ולא מסיימא מילתא. אך בארץ ישראל דשכיח תדיר עצירת גשמים, וכך היו נוהגים תדיר, ויש חילוק בין ארץ ישראל לחו"ל בכמה מילי, אוקמוה לארץ ישראל כי אורחא ועבדינן שליחותייהו, דשכיח ואית ביה חסרון כיס, כמדובר".
[תירוצים נוספים כתב הברכ"י: "זאת אשיב, דאפשר להיות סמוכים בזמנינו, כמו שהורו מהר"י בי רב ובית דינו, כידוע. ומרן בב"י בח"מ סימן רצ"ה מסכים הולך לזה, ובשיטת רבו אמרה… אי נמי אפשר שהביאוהו הטור ומרן אגב הברכות שנוהגות בח"ל נמי, ומשום הכי הביאו כל הסדר אגב הברכות. והכי רגילי רבנן לשנויי בכיוצא בזה, כידוע"].
ולגבי חוץ לארץ האם גוזרים תעניות אלו כבארץ ישראל, כתב במחזיק ברכה (ס"ק ב') בשם הנודע ביהודה: "מעולם לא שמענו לעשות סדר י"ג תעניות, ודרכנו להתרצות בסליחות ותחנונים ובקשות וגוזרין תענית לפי הצורך, אבל סדר המשנה לא שמענו, הגאון מהר"ר יחזקאל נר"ו בשו"ת נודע ביהודה א"ח סי' ל"א, וע"ש שנתן טעם למנהגם, ועיין מה שכתבתי בספרי הקטן ברכי יוסף בס"ד ע"ש", הביאו השערי תשובה ס"ק א'.
ולענין הלכה כתב כה"ח שם (ס"ק א'): "ועיין בתשובת נחפה בכסף חלק ב' בסוף קונטריס פרי מפרי דף ל"ו ע"א בסופו שכתב, וז"ל: שמעתי מפי הרב הכולל כמהר"ר ירוחם ווילנא נר"ו שבצפת לא עשו אפילו באותם עשר תעניות חומרות אלו משום שאין בזמן הזה סמוכים אפילו בארץ ישראל יעו"ש. וכן כתב בספר התקנות והמנהגים של ירושלם ת"ו בדיני תעניות אות צ"ב, דבזמן גדול הדור האחרון הרב מוהר"מ סוזין זצוק"ל אירע כזה ועלתה הסכמתו שלא לעשות כסדר מרן וכדעת הרב ברכי יוסף עכ"ל". וז"ל ספר התקנות (מנהג צ"ב): "המנהג בעצירות גשמים לעשות אמצעיות והאחרונות ככל סדר מרן וטור בכל מכל, ברכות המים דמ"ג ע"א ועיין ברכ"י סי' תקע"ה עיי"ש, ובזמן הגדול הדור אחרון מהר"מ סוזין אירע כזה ועלתה הסכמתו שלא לעשות כסדר מרן, וכדעת הרב ברכ"י". וכן כתב כה"ח (סי' תקע"ט ס"ק טו"ב): "סדר התפלה וכו' מבואר יפה בטור וכו' לא כתבנו ע"ז משום דכתבנו לעיל סי' תקע"ה או' א' דבזה"ז לא נהגו לעשות על הגשמים הסדר הכתוב במשנה ובטור ובש"ע אפי' בא"י יעו"ש", וכן כתב הרב ארץ חיים (סי' תקע"ה סעי' א') משמע למעשה שעושים אותם כתענית רגילה בלי חומרות שאר התעניות.
[21] – שו"ע (סי' תקע"ה סעי' ה'): "עוברות ומיניקות – מתענות, אבל לא בשלוש ראשונות ולא בשבעה אחרונות; ומיהו לא יאכלו אלא כדי קיום הולד", ובטעם הדבר ראה לקמן בהערה כ"ד.
[22] – כה"ח (סי' תקע"ה ס"ק ל): "ואם כן אם צבור גזרו שלש תעניות ויש אדם חלש שאינו יכול להתענות כלל – אין צריך להתענות כלל, וצריך עיון". מגן אברהם ס"ק ה', אליה רבה אות ד', משנה ברורה אות י"ז".
[23] – שו"ע (סי' תקע"ה סעי' ד').
[24] – שו"ע (סי' תקע"ה סעי' ה'). ובמשנ"ב שם (ס"ק ט"ז): "אבל לא וכו' – דבג' ראשונות לא תקיף רוגזי' כולי האי, ואחרונות כיון דשבעה נינהו לא מצי עוברות ומניקות למיקם בהו. וקשה יתענו עכ"פ ג' תענית, וצ"ל כיון דא"א להתענות כולם – אין מחוייבים להתענות כלל". וכתב כה"ח שם (ס"ק ל): "ואם כן אם צבור גזרו שלש תעניות ויש אדם חלש שאינו יכול להתענות כלם אין צריך להתענות כלל, וצריך עיון. מגן אברהם שם, אליה רבה אות ד', משנה ברורה אות י"ז".
[25] – משנה תענית (ט"ו), וכן כתב השו"ע (סי' תקע"ט סעי' א') ומשנ"ב שם (ס"ק א'). והטעם ששמים אפר מקלה כתוב בגמ' משום: 'עמו אנכי בצרה' אי נמי 'בכל צרתם לו צר' (משנ"ב שם ס"ק ד'). וכתב ערוך השולחן שם (סעי' א'): "ונותנים אפר מקלה על גבי התיבה והיינו אפר מדבר הנשרף ועל גבי ס"ת, כדי להגדיל הבכייה ולהכניע לבם, וגם כדי שיזכור אפרו של יצחק [ט"ו.]".
[26] – משנה תענית (ט"ו), וכן כתב השו"ע (סי' תקע"ט סעי' א'). והטעם כתב המשנ"ב שם (ס"ק ג'): "בשקים – לומר הרי אנו חשובין לפניך כבהמה. וכתב המ"א דנמשל לבהמה שדרך לכסות בהמה בשק, ולכן נראה דיכסה למעלה על הבגדים".
[27] – משנה תענית (ט"ו), וכן כתב השו"ע (סי' תקע"ט סעי' א'). וביאר המשנ"ב שם (ס"ק ה'): "העם – והא דאינם נוטלים בעצמם ונותנין על ראשם היינו כדי שיתביישו מאחרים שעי"ז בושתן מרובה".
[28] – שו"ע (סי' תקע"ט סעי' א'), וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ז'): "של צורה – רש"י ותוספות פירשו: בעלי קומה, כדי שישמעו דבריו ויקבלו להמריך הלב. והרא"ש פירש דחכם היינו כל שמינהו ב"ד פרנס על הצבור, ואדם של צורה היינו ת"ח ולא גמיר כחכם, אי נמי שראוי למנותו פרנס על הצבור". וכתב כה"ח שם (ס"ק י') על דברי המשנ"ב: "ולי נראה כי אדם של צורה היינו מי שנתמלא זקנו מפני כבוד צבור וכמ"ש לעיל בסימן ג"ן סעיף ו' יעו"ש. יפה ללב חלק ב' אות ג'. ועוד יש לומר בעל קומה היינו הדור שיש לו אימה ודבריו נשמעין".
[29] – שו"ע (סי' תקע"ט סעי' א'), משנ"ב שם (ס"ק י').
[30] – שו"ע (סי' תקע"ה סעי' ד'), הובא בטור (סי' תקע"ט). וכתב כה"ח עוד (סי' תקע"ט ס"ק טו"ב): "לא כתבנו על זה משום דכתבנו לעיל סימן תקע"ה אות א' דבזמן הזה לא נהגו לעשות על הגשמים הסדר הכתוב במשנה ובטור ובשלחן ערוך אפילו בארץ ישראל יעו"ש", וראה עוד שם (ס"ק י"ח) איזה מזמורי תהילים יש לומר.
[31] – בגמרא תענית (טז ע"א): "למה יוצאין לבית הקברות? פליגי בה ר' לוי בר חמא ור' חנינא. חד אמר: הרי אנו חשובין לפניך כמתים, וחד אמר: כדי שיבקשו עלינו מתים רחמים. מאי בינייהו? איכא בינייהו קברי גוים". וכתב השו"ע לגבי תענית גשמים (סי' תקע"ט סעי' ג): "שבע תעניות האלו, אחר שמתפללים יוצאים כל העם לבית הקברות ובוכים ומתחננים שם, כלומר, הרי אתם מתים כאלו, אם לא תשובו מדרככם", וכתב עוד הב"י (ד"ה "ומ"ש ובסידור") "כן כתב הר"ן (ה ע"ב סוד"ה "גמ'"), וזה לשונו: ודאמרינן למה יוצאין לבית הקברות, היינו שהיו נוהגים אחר שמתפללים שיוצאים כל העם לבית הקברות ובוכים ומתריעין שם, אבל לא שיוציאו את התיבה וספר תורה לבית הקברות ויתפללו שם, וכל שכן בקברי גויים חס וחלילה, שלא כמנהג המקומות שמוציאין את התיבה לבית הקברות ומתפללים שם, עכ"ל". וכתב כה"ח (סי' תקנ"ט ס"ק פ"א): "ומיהו עיין בשער הגלגולים דף ס"ג ע"ב מעשה נורא על מהרח"ו ז"ל שהלך אצל קבר גוי ורצה להזיקו ולהמיתו, יעו"ש. ולכן יש ליזהר הרבה מלילך אצל קברי עכו"ם. וכן כתב בתוספות חיים על חיי אדם כלל קל"ה אות נ"א בשם שה"מ דאין לילך בשום אופן על קברי עכו"ם, משום דהוי כמו ודורש אל המתים, יעו"ש".
ובענין זה כתב הרמ"א בהלכות ערב ראש השנה (סי' תקפ"א סעי' ד): "ויש מקומות נוהגין לילך על הקברות ולהרבות שם בתחנות", וכתב שם המשנ"ב (ס"ק כ"ז): "דבית הקברות הוא מקום מנוחת הצדיקים והתפלה נתקבלה שם יותר". והוסיף כה"ח (ס"ק צ"ח): "עוד מצאתי הולכים על הקברות להשתטח על קברי הצדיקים לומר אם אין אתה מרחם עלינו הרינו חשובים כמתים הללו, ועוד טעם אחר למה אנו משתטחים על קברי המתים כדי שיבקשו המתים עלינו רחמים כעובדא דר' מאני דמשתטח על מערתא דאבוהי, וכן כלב השתטח על קברי אבות, וכן משמע בפרק אלו נאמרין, של"ה שם".
[32] – כה"ח (סי' תקפ"א ס"ק צ'): "וצריך ליזהר מאד שלא יכנסו לקברות מי שהוא טמא קרי, כי אז החיצונים מתדבקים בו".
[33] – לבית קברות של עשירים כדאי יותר ללכת מבית הקברות של עניים, שהרי על המצבות הללו כתוב שהיה עשיר גדול בחייו, ומכובד בעמיו, אבל אחרי הכל כלום לא עזר לו, ולא לקח עמו מאומה, ועל ידי זה נשבר הלב ולומדים מהו המקח האמיתי שישתדל האדם לקחת ולקנות בימי חייו, רק תורה ומצוות ומעשים טובים.
[34] – ראה בהערה ל"א. כתב הרמ"א (סי' תקע"ט סע' ג) על דברי השלחן ערוך שנתן טעם להליכה לבית הקברות לומר שחשובים כמתים, "ולפי זה אם אין קברי ישראל הולכים על קברי גוים". אמנם המשנ"ב (ס"ק י"ד) כתב על דברי הרמ"א, "עיין במגן אברהם שכתב דלפי טעם השני הנאמר בגמרא, שהוא כדי שיבקשו המתים עלינו רחמים, אין לילך לקברי גוים, עיין שם בגמרא, ובפרט לפי נוסח שלנו שאומרים בקשות בערב ראש השנה וערב יום הכיפורים על בית הקברות בודאי צריך דוקא קברי ישראל [מג"א ס"ק י"א]. ולבד כל זה, במקומות שמעמידין גילולים על קבריהן, בודאי אין נכון להתפלל שם".
[35] – כתב כה"ח (סי' תקפ"א ס"ק צ'): "וגם לא ילך על קברי רשעים, כי הם המזיקים. ח"א כלל קל"ח או' ה'".
[36] – כתב השל"ה (עמק ברכה דיני ראש השנה) "מהר"ש כשהיה מהלך על קבר היה אומר יהי רצון שתהא מנוחתו של פלוני הקבור פה בכבוד וזכותו יעמוד לי". וכן כתב המשנ"ב (סי' תקפ"א ס"ק כ"ז) "אך אל ישים מגמתו נגד המתים, אך יבקש מה' יתברך שיתן עליו רחמים בזכות הצדיקים שוכני עפר, ויקיף הקברות ויתן צדקה קודם שיאמר התחנות". מאידך, כתב בשו"ת רב פעלים (חלק ב יו"ד סימן ל"א) "לא הותר לאדם להתפלל על קברי הצדיקים, לשאול בקשתו מן הצדיקים עצמן, כי זה חשיב דורש אל המתים, אלא הוא מתפלל ושואל בקשתו מהקדוש ברוך הוא, ורק מבקש מנפש הצדיק שתתפלל עליו לפני הקדוש ברוך הוא, שישמע תפלתו ויעשה בקשתו". וראה כה"ח (ס"ק צ"ה) שכתב, "ובסידור מענה לשון יש תפילות מה שאומרים על הקברים, ומשמע קצת שמבקשים מאת הנפש שיליץ טוב בעדינו. אשל אברהם אות ט"ז".
[37] – ראה בהערה הקודמת.
[38] – שו"ע (סי' תקע"ה סעי' ד): "ונועלים את החנויות ובשני לעת ערב פותחין מעט (הג"ה: אותן החנויות המוכרות אכילה ושתיה), כדי שימצאו לקנות לסעודת הלילה, ובחמישי פותחין כל היום חנויות המוכרות מאכל, מפני כבוד השבת. ואם יש לחנות שני פתחים, פותח אחד ונועל אחד. ואם יש לחנות אצטבא לפניו, פותח כדרכו בחמישי, ואינו חושש". וכתב כה"ח (ס"ק כ"ו): "ובשני לעת ערב פותחין מעט. דהיינו שפותחין קצת דלתי החנויות עם חשיכה ואין מוציאין הסחורות שבחנות לחוץ ואין עושה מהם שורה. הרמב"ם בפירוש המשנה פרק קמא דתענית".
[39] – שו"ע (סי' תקע"ה סעי' ד). וכתב המשנ"ב (ס"ק י"א) "ונועלים את החנויות – עיין בגבורת ארי (י"ד ע"ב ד"ה "בשני") דמסיק דשארי חנויות של דבר אחר נועלין לגמרי כל היום בין בשני בין בחמישי, רק בחנויות של מאכל ומשתה פותחין מעט לעת ערב", והוסיף (שם ס"ק י"ג) "מאכל – אבל של שתיה דיכולין לקנותו בערב שבת, לא". וכתב הכה"ח (ס"ק כ"ז) "מדלא כתב מאכל ומשתה כמו שכתב לעיל בהגה, שמע מינה דסבירא ליה דחנות של משתה אסור לפתוח רק מטין דהא יכולין לקנותו בערב שבת, מה שאין כן מאכל שצריך הכנה. מגן אברהם ס"ק ד', אליה רבה אות ג', אשל אברהם אות ד', משנה ברורה אות י"ג. מיהו המאמר מרדכי אות ד' חלק על דברי מגן אברהם הנזכר וסבירא ליה דהוא הדין משתה יעו"ש".
[40] – כתב הבית יוסף (סי' תקע"ה ד"ה "ומ"ש וכל מה שאסור") "תניא בגמרא (תענית י"ד ע"ב) בשני מטין לעת ערב ובחמישי פותחין כל היום כולו מפני כבוד השבת. היו לו שני פתחים פותח אחד ונועל אחד, היה לו אצטבא כנגד פתחו פותח ונועל כדרכו ואינו חושש. ופירש רש"י אצטבא. כסא, דהשתא אין החנות פתוחה לרשות הרבים, ואם הוא פתוח אינו נראה כל כך: פותח כדרכו. אפילו בשני. והרמב"ם כתב בפרק ג (הלכות תענית הלכה ז) נועלין את החנויות ונשמטין לעת ערב ופותחין את החנויות, אבל בחמישי פותחין כל היום מפני כבוד השבת, ואם יש לחנות שני פתחים פותח אחד ונועל אחד, ואם יש לחנות אצטבא פותח כדרכו בחמישי ואינו חושש, עכ"ל. ויש לתמוה עליו שלא הזכיר הטייה בשני. ובדקתי בספר ישן ומצאתי כתוב מטין במקום נשמטין, וזו היא הנוסחא האמיתית, והסופר טעה שלא הבין מהו מטין והגיה נשמטין במקום מטין וטעה. ובמה שפירש רש"י בהיה לו אצטבא כנגד פתחו פותח ונועל כדרכו ואפילו בשני מותר, מבואר בדברי הרמב"ם שאינו סובר כן אלא דוקא בחמישי מותר מפני כבוד השבת אבל לא בשני, ומשמע דהוא הדין ביש לחנות שני פתחים דקתני פותח אחד ונועל אחד דדוקא בחמישי קאמר, אבל בשני לא יפתח לגמרי אפילו פתח אחד".
[41] – כתב השו"ע (סי' תקע"ה סעי' ו): "אחר שגזרו שלש עשרה תעניות אלו, אם לא נענו – אין גוזרין עוד. והני מילי כשמתענים על הגשמים, לפי שכשעברו אלו כבר עברו זמן הגשמים ואין בהם תועלת", וכתב עוד שם (סע' ז): "ותלמידי חכמים לבדם – חוזרים ומתענים שני וחמישי ושני עד שיצא ניסן של תקופה, ומותרין לאכול בלילה וכו' יצא ניסן של תקופה וכו' אין מתענין עוד שאין הגשמים בזמן הזה אלא סימן קללה, הואיל ולא ירדו כל עיקר בתחלת השנה". ועל מה שכתב השולחן ערוך שאחרי המועד הרביעי "כבר עברו זמן הגשמים ואין בהם תועלת", כתב הכה"ח (ס"ק ל"ב): "רצה לומר תועלת רב, אבל קצת תועלת יש דמשום הכי מתענים היחידים כמ"ש בסעיף שאחר זה. בית יוסף, נהר שלום אות ח'". וזמן זה כתב הרמב"ם (הל' תענית פ"ג ה"ט): "יצא ניסן של תקופה והוא כשתגיע השמש לתחלת מזל שור אין מתענים, שאין הגשמים בזמן הזה אלא סימן קללה הואיל ולא ירדו כל עיקר מתחלת השנה".
[42] – שו"ע (סי' קי"ז סעי' ב): "יחידים הצריכים למטר בימות החמה – אין שואלין אותו בברכת השנים, אלא בשומע תפלה. ואפילו עיר גדולה כננוה, או ארץ אחת כולה, כמו ספרד בכללה, או אשכנז בכללה, כיחידים דמו, ובשומע תפלה". וכתב כה"ח (ס"ק טו"ב): "משמע דהוא הדין נמי במקומות הרחוקים שמתחלף להם הזמן, ויהיה הקיץ בימות הגשמים והחורף בימות החמה, ובזמן ההוא הם נצרכים לגשמים, דאין שואלין בברכת השנים, אלא בשומע תפלה, דכיחידים דמו. ומשמע גם כן, דבימי הקיץ שלהם שואלין גשמים כמו רוב העולם, ואף על פי שהם אין נצרכין לגשמים. וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל פרק ב' מהלכות תפלה דין ט"ז שכתב, אבל בשנער ובסוריא ובמצרים וכו' שואלין ביום ששים אחר תקופת תשרי, עכ"ל, ומצרים אינה צריכה לגשמים כידוע, ואפילו הכי שואלין כמו רוב העולם. וכן משמע בשער הכוונות בסוף דרוש סוכות דף ק"ח ע"ג, שנתן טעם בסוד שצריך לומר מוריד הגשם משמיני עצרת עד שביעי של פסח, יעו"ש. וכן מנהג פשוט בכל ערי הודו, אף על פי שאין צריכין מטר בימות הגשמים אלא בימות החמה, אומרין משיב הרוח ביום שמיני עצרת, ושואלין גשמים מיום ששים של תקופת תשרי עד הפסח, ומשם ואילך פוסקים לומר מוריד הטל וכמו רוב העולם". וכתב עוד (שם ס"ק ח"י): "ואף על גב דאמרינן בפרק קמא דעבודה זרה שאם היה צריך לפרנסה אומרה בברכת השנים, שאני מטר שהוא מזיק לרוב העולם בתקופת תמוז, כדכתיב הלא קציר חטים היום וכו'. בית יוסף בשם הר"ן. והוא ז"ל תירץ דלא דמיא כלל לההיא דעבודה זרה, דהתם אינו משנה ממטבע הקבוע, אלא שמוסיף מעין מה ששואלין הצבור, הילכך אומרה בברכת השנים, אבל הכא שהוא משנה ממטבע הצבור, שהרי אינם שואלים מטר, ומי ששאלו חזירין אותו, אינו בדין שיהיו היחידים משנין מטבע הברכה מפני צורך עצמן, וישאלו מטר באותה ברכה עצמה, עכ"ל". וכתב המשנה ברורה (שם ס"ק ט) "ומנהגנו כהיום שאומר השליח ציבור בשומע תפילה, אבל אינו אומר ותן טל ומטר לחוד כי אם בפסוקים ושאר לשונות, וכבר נדפס בסידורים".
[43] – כתב השו"ע (סי' תקע"ה סעי' ז) "כשמתענים על הגשמים ועברו שלש עשרה תעניות אלו ולא נענו, ממעטין במשא ומתן ובבנין של שמחה", וביאר המשנ"ב (ס"ק י"ח) "של שמחה – לאו דוקא, אלא הוא הדין לכל בנין שאין צריך דאינו נעשה אלא לנוי ולהרוחה בעלמא. ודע עוד, דשל שמחה קאי גם אמשא ומתן, דאינו אסור אלא של שמחה כגון צרכי חופה לבנו [מגן אברהם (ס"ק ו)]. ועיין בסימן תקנ"א סעי' ב ובמש"ב שם (ס"ק י"א – י"ט) מדינים אלו". וכתב שם המשנ"ב (סי' תקנ"א ס"ק י"א) "ממעטים במשא ומתן – יש מן הפוסקים דסבירה להו דהיינו שלא ישא במשא ומתן של שמחה, כגון לקנות כלי כסף או צרכי חופה וכדומה, אבל סתם משא ומתן אין צריך למעט כלל, ויש דסבירה להו דכל משא ומתן צריך למעט בעת הזאת ולא יעסוק אלא כדי פרנסתו, וכן משמע בסימן תקנ"ד סוף סע' כ"ב דצריך למעט בכל משא ומתן. [ורק אם הוא יריד יש לומר דהוי דבר האבד, ושרי בכל ענין אם הוא מוצא אז בזול יותר,] ובזמנינו נהגו להקל בכל זה משום דהכל נחשב כעת כדי פרנסתינו". ושם בשער הציון (ס"ק י"א) הוסיף "והנה יש מקומות שנהגו שלא לישא וליתן כלל בעת הזאת בשום משא ומתן, וזו היא חומרא שלא מן הדין כלל, בין לדעה ראשונה בין לשניה, ואפשר שעשו כן משום סייג וגדר, ולפיכך הרוצה לעסוק שם במשא ומתן צריך התרה. אבל במקום שנהגו למעט בכל משא ומתן, לזה לא מהני התרה, כיון דיש פוסקים דסבירא להו הכי, כבר קיבלו אבותיהם כדעת ההיא [מגן אברהם ושאר אחרונים]".
וכן כתב כה"ח (סי' תקע"ה ס"ק ל"ג). ובסי' תקנ"א (ס"ק כ"א) כתב "קאי גם אמשא ומתן כגון צרכי חופה, אבל שאר משא ומתן שרי כדרכו. בית יוסף, ב"ח, מגן אברהם ס"ק ז', הלכה ברורה אות ד'. ומיהו יש אומרים דממעטין בכל משא ומתן אפילו שאינו של שמחה, וכן משמע לקמן בהגה סוף סעיף ז' ובסימן תקנ"ד סעיף כ"ב, אלא שלא נהגו כן כמו שכתב בבית יוסף ובב"ח יעו"ש. והט"ז ס"ק א' כתב דאפילו משא ומתן של שמחה כגון צרכי חופה לא נשמע מונע ביניהם, וכתב הטעם משום דיש עלינו מס מלך ושרים יעו"ש. וכן כתב אליה רבה אות ב'. אמנם חיי אדם כלל קל"ג אות יו"ד כתב דלצרכי חופה ובנין של שמחה צריכין למעט. וכן כתב בן איש חי פרשת דברים אות ב', אלא שכתב דאפילו צרכי חופה אם רוצה לקנות דבר שלא יוכל לקנותו אחר תשעה באב או דבר שאין שהות לעשותו אחר תשעה באב מותר, והוא הדין דבר שיוכל לקנותו אחר תשעה באב אלא שעתה נמצא לו בזול שאי אפשר לקנות בערך זה אחר כך מותר לקנות קודם תשעה באב עכ"ל".
[44] – כתב השו"ע (סי' תקע"ה סעי' ז'): "כשמתענים על הגשמים ועברו י"ג תעניות אלו ולא נענו, ממעטין במשא ומתן ובבנין של שמחה", וביאר המשנ"ב שם (ס"ק י"ח): "של שמחה – לאו דוקא, אלא ה"ה לכל בנין שא"צ דאינו נעשה אלא לנוי ולהרוחה בעלמא", וראה בכה"ח (סי' תקנ"א ס"ק כ"ד) שכתב "כל בנין שאינו צריך דאינו נעשה אלא לנוי ולהרוחה בעלמא אסור. בית יוסף בשם הר"ן, ב"ח, מגן אברהם ס"ק ז', אליה רבה אות ג', מטה יהודה, חיי אדם כלל קל"ג אות יו"ד, משנה ברורה אות י"ב. ועיין שם במטה יהודה שכתב שכן הוא לדעת הרמב"ם ופסק השלחן ערוך. ודלא כמחצית השקל".
[45] – שו"ע (סי' תקע"ה סעי' ז'): "וממעטין באירוסין ונישואין, אלא אם לא קיים מצות פריה ורביה", וכתב כה"ח שם (ס"ק ל"ה): "פירוש שאין מארסין כלל, דחמירי מתשעה באב שמארסין בו. בית יוסף בשם התוספות פרק קמא דמגילה, מגן אברהם ס"ק ז', אליה רבה שם. ואף אירוסין בלא נשואין ואף בלא סעודה אין מארסין, דחמיר מתשעה באב. אשל אברהם אות ז'. מיהו הים של שלמה פרק ד' דיבמות סימן ל"ד כתב להוכיח דאירוסין אינו אסור אלא בסעודה, ונשואין אפילו בלא סעודה הוי שמחה יעו"ש. והביא דבריו קרבן נתנאל על הרא"ש פרק ה' דתענית סימן כ"א אות ה', פתחי עולם אות י"ז".
[46] – כתב השו"ע (סי' תקע"ה סעי' ז'): "וממעטין בשאילת שלום בין אדם לחבירו; ותלמידי חכמים לא ישאלו שלום אלא כנזופין וכמנודים למקום, ועם הארץ שנתן להם שלום – משיבין לו בשפה רפה וכובד ראש". וזה לשון הערוך השלחן (סע' ט'): "וממעטין בשאילת שלום בין אדם לחבירו, והיינו למעט בכל מאי דאפשר, דלבטל לגמרי הוא מן הנמנעות אצל המון בני אדם, אך תלמידי חכמים לא ישאלו כלל ויהיו כנזופין למקום שהרי צעקו ולא נענו, ועם הארץ שנתן שלום לתלמיד חכם משיבין לו בשפה רפה וכובד ראש".
[47] – כתב הרמב"ם (הלכות תעניות פ"ג ה"י) "במה דברים אמורים בארץ ישראל וכל הדומה לה, אבל מקומות שעונת הגשמים שלהן קודם שבעה עשר במרחשון או אחר זמן זה כשיגיע זמנם ולא ירדו גשמים יחידים מתענים שני וחמישי ושני, ומפסיקין בראשי חדשים ובחנוכה ובפורים, ושוהין אחרי כן כמו שבעה ימים, אם לא ירדו גשמים בית דין גוזרין על הצבור שלש עשרה תעניות על הסדר שאמרנו", וראה בב"י (סי' תקע"ה ד"ה "ומ"ש הרמב"ם ושוהין") שטעות סופר ברמב"ם והיה צריך להיות כתוב שוהין כמו ששה ימים.
אמנם הראב"ד (שם) כתב: "במה דברים אומרים בארץ ישראל וכל הדומה להם, אבל מקומות שעונות הגשמים שלהם קודם שבעה עשר. א"א על ההקדמה איני מודה לו, שאף על פי שיש מקומות שמקדימים וזורעים, אין להם הפסד באיחור הגשמים עד הזמן הנזכר במשנה".
ופסק השו"ע (סי' תקע"ה סעי' ט') כדברי הרמב"ם. וראה בכה"ח (ס"ק מ"ג) שכתב "אפילו עונת הגשמים שלהם אחר שבועות. בית יוסף בשם הרשב"א, מגן אברהם ס"ק ט', אליה רבה אות ח'".
[48] – איתא בגמרא (תענית כ"ה ע"ב) "תנו רבנן, עד מתי יהו הגשמים יורדין והצבור פוסקין מתעניתם, כמלא ברך המחרישה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים, בחרבה טפח, בבינונית טפחיים, בעבודה שלשה טפחים. תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר, אין לך טפח מלמעלה, שאין תהום יוצא לקראתו שלשה טפחים. והא תניא טפחיים, לא קשיא, כאן בעבודה, כאן בשאינה עבודה", וכתב הב"י (סי' תקע"ה ד"ה "היו מתענין על הגשמים"): "ופירש הר"ן (ח ע"ב סוד"ה "גמ' שנאמר") בחריבה. קרקע שלא היתה עבודה מזמן הרבה. בינונית – שהיתה עבודה מזמן קרוב ועכשיו אינה עבודה. ורש"י פירש בחריבה. קרקע יבישה. טפח – כיון דחריבה היא ונכנסו בה הגשמים טפח ודאי רוב גשמים ירדו: בעבודה. חרושה כגון שדה ניר הנכנסים בה גשמים הרבה. שלשה טפחים – דאפילו בגשמים מועטין נכנסין בה כטפח או כטפחיים", וכן כתב השו"ע (סי' תקע"ה סעי' י"א).
וכתב כה"ח שם (ס"ק מ"ו): "הראשונים בעיר הקודש ירושלם ת"ו היו משערים ובודקים בקרקע קשה הנדרך ברגלים טפח. מזבח אדמה דף ח' סוף ע"ג, מחזיק ברכה בקונטריס אחרון אות ב', כסא אליהו אות ב'", והוסיף (שם): "והאי שיעורא בארץ ישראל ובשעת הרביעה, וכן בכל מקום ובכל זמן כפי מה שיראו שיש להם כפי צרכן. ריטב"א, פתחי עולם אות כ"ה".
[49] – כה"ח (סי' תקעה ס"ק מ"ז): "ואם היו מתענים על גשמי בורות אין לברך ברכת הודאה אם ירדו שיעור שיצא חתן לקראת כלה אלא עד שירדו גשמים שיעור הרבה כדי לשתות מהם לחדש אחד אף שלא נתמלאו הבורות. הרב מהר"ם ן' חביב בתשובותיו כ"י סימן ה' והאריך הרבה בדבר, ברכי יוסף אות יו"ד".
[50] – במשנה תענית (י"ט ע"א): "היו מתענין וירדו להם גשמים קודם להנץ החמה – לא ישלימו, לאחר הנץ החמה – ישלימו. רבי אליעזר אומר: קודם לחצות – לא ישלימו, לאחר חצות – ישלימו. מעשה שגזרו תענית בלוד וירדו להם גשמים קודם חצות, אמר להם רבי טרפון: צאו ואכלו ושתו ועשו יום טוב, יצאו ואכלו ושתו ועשו יום טוב ובאו בין הערבים וקראו הלל הגדול", ובגמ' שם (כ"ה ע"ב): "ונימא הלל מעיקרא? אביי ורבא דאמרי תרווייהו: לפי שאין אומרים הלל אלא על נפש שבעה וכרס מלאה. איני? והא רב פפא איקלע לבי כנישתא דאבי גובר, וגזר תענית וירדו להם גשמים עד חצות, ואמר הלל, ואחר כך אכלו ושתו! – שאני בני מחוזא דשכיחי בהו שכרות".
כתב הרמב"ם בהלכות תעניות (פרק א הלכה טז): "צבור שהיו מתענין על הגשמים וירדו להן גשמים, אם קודם חצות ירדו – לא ישלימו, אלא אוכלין ושותין ומתכנסין וקוראין הלל הגדול, שאין אומרין הלל הגדול אלא בנפש שבעה וכרס מלאה, ואם אחר חצות – הואיל ועבר רוב היום בקדושה ישלימו תעניתן". וכן כתב השו"ע (סי' תקע"ה סעי' י"א), וז"ל: "היו מתענים על הגשמים ונענו, כמה ירדו ויהיו פוסקין מן התענית? משיכנסו בעומק הארץ החרבה טפח; ובבינונית, שני טפחים; ובעבודה, שלשה טפחים, ואם התחילו לירד אחר חצות – ישלימו אותו היום, ואם התחילו לירד קודם חצות – לא ישלימו, אלא יאכלו וישתו ויעשו יום טוב, ולערב יתקבצו ויאמרו: הלל הגדול". ודייק המשנ"ב שם (ס"ק כ"ז) בשם הברכ"י: "ואם התחילו לירד קודם חצות – משמע מלשון זה דאף שלא נגמר השיעור גשמים קודם חצות כיון שההתחלה היתה קודם חצות, ולא הפסיק בחצות – אזלינן בתר ההתחלה ולא ישלימו", וכתב כה"ח שם (ס"ק נ"א): "פירוש אף שלא נגמר השיעור קודם חצות, כיון שההתחלה היתה קודם חצות אזלינן בתר ההתחלה ולא ישלימו, מהר"ש עדני בספרו מלאכת שלמה כ"י, וכן ראיתי שכתב הרב כנסת הגדולה בתשובה אורח חיים חלק א' סימן ל"ג. ברכי יוסף אות י"א, עיקרי הד"ט סימן כ"ט אות י"ט, פתחי תשובה".
[51] – ראה בהערה הקודמת. ובגמ' תענית (כ"ה ע"ב): "ונימא הלל מעיקרא? אביי ורבא דאמרי תרווייהו: לפי שאין אומרים הלל אלא על נפש שבעה וכרס מלאה. איני? והא רב פפא איקלע לבי כנישתא דאבי גובר, וגזר תענית וירדו להם גשמים עד חצות, ואמר הלל, ואחר כך אכלו ושתו! – שאני בני מחוזא דשכיחי בהו שכרות". וכן פסק השו"ע (סי' תקע"ה סעי' י"א) ובמשנ"ב שם (ס"ק כ"ט), ובכה"ח שם (ס"ק מ"ט).
וכתב עוד המשנ"ב שם (ס"ק ל'): "הלל הגדול – הם עשרים ושש 'כי לעולם חסדו' וחותמין 'מודים אנחנו לך על כל טיפה' וכו' כמ"ש סימן רכ"א, ושוב אין היחיד צריך לברך. ויש להתחיל קודם 'הודו' 'שיר המעלות' 'הנה ברכו' וגו' 'העומדים בבית ד' בלילות' ואומר 'מעלה נשיאים מקצה הארץ'" וגו'.
[52] – שו"ע (סי' תקס"ט סעי' א'): "צבור שמתענין על שום דבר, ונענו קודם חצות – לא ישלימו; ואם תלמידי חכמים ורוב צבור רוצים להשלים – אין היחיד רשאי להפריש עצמו מהם". וכתב המשנ"ב (סי' תקע"ה ס"ק כ"ט): "אם ירד קודם חצות ורצו רוב הצבור להשלים דמשלימין וכנ"ל בסימן תקס"ט ס"א – יאמרו הלל הגדול קודם אכילה".
[53] – ראה בהערה הקודמת. וכתב כה"ח (סי' תקס"ט ס"ק ט): "קודם חצות – לא ישלימו. דחצות זמן אכילה היא, ומחצות ואילך חל התענית כיון שלא סעדו בשעת סעודה, רש"י תענית כ"ה ע"ב".
[54] – שו"ע (סי' תקע"ה סעי' י"ב): "אין אומרים הלל הגדול אלא כשנענו ביום תעניתם דוקא, אבל אם לא נענו עד יום שלאחר תעניתם – לא", וכתב הברכ"י (סימן תקעה ס"ק י"ב): "שמענו כי בעה"ק ירושלם ת"ו בשנת הת"ץ ירדו גשמים אחר חצות, והשלימו ואמרו הלל הגדול. ואינו נראה בעיני, כאשר אבאר. ויראה שטעמם שדקדקו הם ממה שכתב מרן לקמן בדין י"ב מתשובת הרשב"א דאין אומרים הלל הגדול אלא כשנענו ביום תעניתם דוקא, אבל אם לא נענו עד יום שלאחר תעניתם – לא. וחשבו דלא מעיט אלא יום שלאחר תעניתם, הא ביום תעניתם אפילו ירדו אחר חצות יאמרו הלל. וזו אינה ראיה, דקושטא דמילתא דאין אומרים הלל אלא בכרס מלאה, והוה אמינא דאף אם נענו ביום שלאחר תעניתם אז יאמרו, כיון שהם בכרס מלאה, קמ"ל דצריך ביום תעניתם. אבל אם ירדו אחר חצות, שדינא הוא דמשלימים – אין אומרים הלל בעת שהדין נותן להתענות. וכן אין ראיה ממה שכתב הרב מגן אברהם (ס"ק יא) דאם רצו רוב צבור להשלים יאמרו וכו'. דאף אם נסכים לדינו של הרב מג"א, לא דמי לנידון דידן, דהתם הדין הוא שיאכלו ענוים וישבעו, והם רצו להחמיר להשלים, וזו יפה להם משיאכלו, ובכהאי גוונא סבר הרב מג"א דמשום חומרתם לא יפסידו, כיון דלדידהו לא איכפת להו באכילה, אבל בזמן שהדין נותן להתענות, אף דמצטערים, מנ"ל שיאמרו הלל בנפש רעבה. ומדברי הרמב"ם (פרק א הלכה ט"ז) המעיין בעיניו יראה דמוכח דאין אומרים הלל אלא בירדו קודם חצות ובכרס מלאה. וכן מוכח מדברי הרב המגיד שם, כאשר יראה המעיין ישר הולך. וכן הוא פשט דברי מרן בשו"ע וכו' וכן העידו לי רבני עה"ק חברון ת"ו שזה היה דעת הרב הגדול מהר"י זאבי, ועשה מעשה כשנענו אחר חצות שלא לומר הלל, ופשיטא לי דאם הרב מהר"ם מזרחי ומר אחיו שהם הם העושים מעשה הנזכר בעה"ק, ידעי שהרב הגדול מהרי"ז הנזכר לא כן דעתו, היו מבטלים ומקיימים דבריו של גדול. בתר דנה בא לידי ספר אליה רבה הנדפס מחדש, וראיתי (אות י"ב) שכתב בפירוש כדכתיבנא, דאם נענו אחר חצות – לא יאמר הלל. עלץ לבני שכיונתי לדעת גדולים".
וכתב כה"ח שם (ס"ק מ"ט): "ופה עיר הקדש ירושלים ת"ו שנת הת"ץ בחודש טבת גזרו בית דין תענית ציבור על הגשמים ונענו אחר חצות, והשלימו תעניתם והוציאו ספר תורה וקראו פרשת ויחל, ואחר קריאת ספר תורה אמרו הלל הגדול בחתימה כמ"ש בהודאה. פרי האדמה חלק א' דף מ"ב ע"ד, פרי הארץ חלק ב' סימן ה'. מיהו הברכי יוסף אות י"ב כתב על זה דאינו נראה, וכן כתב להוכיח דאין אומרים הלל אלא אם כן נענו קודם חצות ובכרס מליאה, וכתב שכן העידו רבני עיר הקודש חברון ת"ו שזה היה דעת הרב הגדול מהר"י זאבי ועשה מעשה כשנענו אחר חצות שלא לומר הלל, וכתב שכן ראה גם כן בספר אליה רבה שכתב בפירוש דאם נענו אחר חצות שלא לומר הלל יעו"ש. וכן כתב הכסא אליהו אות ה' להשיג על דברי הרב פרי האדמה הנז' דאין אומרים הלל אלא אם נענו קודם חצות ובכרס מלאה יעו"ש. והרב ברכות מים על סימן זה דף מ"ד ע"ב כתב שעמד על זה עם הרב אביו (בעל פרי האדמה), והשיב לו דעיקר הדבר היה שהתחילו הגשמים לירד קודם חצות אך לא ירדו שיעור רביעה אלא אחר חצות, וכל שהתחילו קודם חצות, אף שלא היה כשיעור כיון דאחר כך היה בהם כדי שיעור נתחייבו, ואי משום כרס מלאה הרי כתב מרן בבית יוסף דבמקום דאיכא למיחש לשכרות וכו' יאמרו קודם וכו', משום הכי מפני הספק גמרו תעניתם ואמרו הלל לצאת לכל הדיעות יעו"ש". וראה במשנ"ב (סי' תקע"ה ס"ק כ"ו).
[55] – ראה בהערה הקודמת.
[56] – כתב הב"י (סי' תקע"ה ד"ה "כתב הרשב"א") "כתב הרשב"א בתשובה (ח"א סימן קנ"ב): קרוב אני לומר שאם ירדו להם גשמים בליל התענית שאין אומרים הלל הגדול כלל לפי שאינם מתחילים להתענות אלא מעמוד השחר שזהו עיקר תענית שבבבל. ואף על פי שקבלוהו מבערב וירדו להם גשמים לאחר שקיעת החמה או לאחר צאת הכוכבים, אין זו התחלה ואם מפני שהכתוב אומר (דניאל י י"ב): 'מן היום אשר נתת את לבך להבין ולהתענות נשמעו דבריך' אפילו כן אין זו התחלה שאם כן אפילו קבלוהו קודם יום או יומיים וירדו גשמים באמצע יהיו אומרים כן אלא לא אמרו אלא בשהתחילו ממש עד כאן". וכתב השו"ע (סעי' י"ג) "אם ירדו להם גשמים בליל תעניתם קודם שעלה עמוד השחר, אין אומרים הלל הגדול", וראה עוד במשנ"ב (ס"ק ל"ב).
[57] – שו"ע (סי' רכ"א סעי' א): "אם היו בצער מחמת עצירת גשמים וירדו גשמים – מברכים עליהם אף על פי שלא ירדו עדיין כדי רביעה, משירדו כל כך שרבו על הארץ שיעלו אבעבועות מן המטר וילכו זה לקראת זה". וכתב הרמ"א: "ומה שאין אנו נוהגים בזמן הזה בברכת הגשמים, משום דמדינות אלו תדירים בגשמים ואינן נעצרין כל כך".
וכתב המאמר מרדכי (ס"ק ג) שאין מחלוקת בין השו"ע לרמ"א, וכמבואר בדבריו בדרכי משה. וכתב עוד שם (ס"ק א) "אם היו בצער מחממת עצירת גשמים וכו', הנה בש"ס ופוסקים לא הוזכר זה כלל מאם היו בצער אלא תני סתמא מברכין על הגשמים, וכיוצא בזה הלשון כתבו הפוסקים. ומרן ז"ל כאן בשלחן ערוך כתב כן על פי דברי הכלבו שהביא בב"י, שכתב וז"ל, יש אומרים שאין ברכת הגשם נוהגת בינינו לפי שאנו תדירים במטר ואין אנו מתאוים ושמחים בו כדרך ששמחים באותם הארצות שיש להם יובש גדול ועצירה רבה עד שצריכים רחמים על המטר, אבל אנו אין אנו צריכין לכך, ולפיכך ברכת המטר אינה נוהגת בינינו, עכ"ל. וכתב עליו מרן ז"ל דהיינו דוקא כשהשנים כתקונם אז אין צריכים לברך, אבל אם נעצרו הגשמים והיה העולם בצער ואחר כך ירדו גשמים פשיטא שצריך לברך, עכ"ד יעו"ש. ומבואר לפק"ד דס"ל למרן ז"ל לדעת הכלבו דלא נתקנה ברכת הגשם אלא כשהעולם מתאוים לו, ולפי שבארץ ישראל ואותם מקומות שהיו דרים בהם חז"ל היה להם יובש גדול על הרוב כתבו סתם מברך על הגשמים, מאחר שאין הגשמים באים להם על הרוב כי אם אחר עצירה קצת ובקשת רחמים עליהם, ולכן אנו אין אנו נוהגין בברכת הגשמים מפני שהגשמים תדירים, כלומר וכשיורדים גשמים דרך משל בתשרי לא היינו מתאוים להם כל כך, וכן כשיורדין אחר כך במרחשון לא היינו מתאוים להם מאחר שכבר ירדו בתשרי, וכן בכסליו וכל כיוצא בזה, וזהו שכתב מרן ז"ל דמיירי כשהשנים כתקנתם וכו'. ויוצא לנו מזה דבין בארץ ישראל בין בשאר ארצות לא נתקנה ברכת הגשמים אלא כשהן צורך לעולם ושמחים הרבה בירידתם, ואין חילוק בין ארץ ישראל לשאר ארצות בעיקר הדין, אלא דבארץ ישראל הגשמים אינם תדירים ועל פי הרוב כשיורדים גשמים הם מתאוים להם ושמחים בירידתם, ומשום הכי מברכים בכל שנה. ומה שכתב הכלבו ז"ל דאין ברכת הגשם נוהגת בינינו לפי וכו' אינו אלא כדי שלא יקשה המקשה למה אין אנו מברכין על ירידת גשמים, לזה אמר שאנו תדירים וכו', כלומר ולא שייך הודאה כיון שאין אנו מתאוים להם כדרך שמתאוים וכו'. ועל פי הדברים האלה כתב מרן ז"ל בש"ע סתם אם היו בצער וכו', ולא חילק בין ארץ לארץ, כי בעיקרא דדינא אין חילוק, כן נראה לי ברור. והרב עולת תמיד ז"ל לא הבין כן ולכן תמה על מרן ז",ל דמסתמא במקום יובש כגון בארץ ישראל שאין מצוים גשמים נראה שמברכין אפילו לא היו בצער, ולמה כתב סתם אם היו בצער וצ"ע, עכת"ד. ולפי מה שכתבתי לא קשה מידי, ואין כאן מקום הצרכת עיון, דאין חילוק בין ארץ ישראל לשאר ארצות, והכי דייקי דברי הכלבו שכתב שיש להם יובש גדול ועצירה רבה עד שצריכין רחמים וכו', וכן הוא לשון האורחות חיים דף מ' אות נ"ה, אלמא דמצטערים עליהם וק"ל, ועיין מה שכתבתי לפנינו בס"ד על דברי מור"ם ז"ל בהגהה". והביאו ארץ החיים (סי' רכ"א סעי' א), וכן כתב הכה"ח (ס"ק א'): "אם היו בצער מחמת עצירת גשמים וכו'. משמע מדברי מרן ז"ל שאין חילוק בין ארץ ישראל לשאר ארצות כל ששנים כסדרן אין מברכין וכל שנעצרין וירדו מברכין, מיהו בהרמב"ם פרק יו"ד מהלכות ברכות לא כתב כשהיו בצער וכו' יעו"ש. משבצות זהב אות א'. אמנם דעת האחרונים כמרן ז"ל דאין מברכין אלא אם כן היו בצער, לבוש, מאמר מרדכי אות א', חיי אדם כלל ס"ה אות ז', חסד לאלפים אות א', קיצור שלחן ערוך סימן ס"א אות ט'". [ודלא כביאור הלכה (ד"ה "אם היו בצער וכו'")].
ולגבי מקומות אשר בדרך כלל אין עצירת גשמים כתב המשנ"ב (ס"ק ב'): "ואינן נעצרין כל כך – רצונו לומר ואין להם שמחה בירידת הגשמים, ואין הכי נמי אפילו באותן ארצות שרגילין במטר אם נעצרו הגשמים והיה העולם בצער ואחר כך ירדו גשמים, שצריך לברך". וכתב בכה"ח (ס"ק ו) "וכתב העולת תמיד אות א' דאפילו אם אירע פעם אחת שהיו מצערים על הגשמים וירדו הגשמים אינם מברכין ודלא כדמשמע מדברי המחבר, וכן המנהג במדינות אשכנז שאין מברכין לעולם על הגשמים אפילו נעצרו הרבה עכ"ל. וכן כתב הנחלת צבי. אבל בבית יוסף כתב הא ודאי פשיטא שאפילו באותם ארצות שרגילים במטר אם נעצרו הגשמים והיה העולם בצער ואחר כך ירדו גשמים שצריך לברך עכ"ל. והביאו הט"ז ס"ק א' ומשמע דהכי סבירא ליה. וכן נראה דעת הלבוש. וכן כתב אליה רבה אות א'. וכן כתב המאמר מרדכי אות ג' דגם מור"ם ז"ל כמרן ז"ל סבירא ליה ודלא כהעולת תמיד יעו"ש. וכן כתב חיי אדם כלל ס"ה אות ז', קיצור שלחן ערוך סימן ס"א אות ט', משנה ברורה אות ב'. מיהו מי שמברך בלא שם ומלכות במדינות אלו (ר"ל באשכנז) כשהיו שרוים בצער אין גוערין בו. משבצות זהב אות א'".
וראה עוד שם (ס"ק ג) שאם היו בצער בעקבות מחסור למי שתיה, שאין לברך ברכת הודאה עד שירדו כשיעור הנצרך לחודש.
[58] – שו"ע (סי' רכ"א סעי' ב'). וכתב כה"ח שם (ס"ק ט'): "בגמרא פריך רוב ההודאות ולא כל ההודאות, אמר רבא: אימא האל ההודאות, אמר רב פפא: הלכך נימרינהו לתרווייהו רוב ההודאות והאל ההודאות ע"כ. וכן כתב הטור. אלא שבבית יוסף כתב בשם הר"ן לומר אל רוב ההודאות שכולל שניהם או לומר מלך רוב ההודאות ואל ההודאות יעו"ש. ולכן פסק בשלחן ערוך לומר אל רוב ההודאות משום דכן הוא נמי לשון הרמב"ם כמו שנכתוב באות שאחר זה. וכן נראה דעת האליה רבה אות ב'. וכן כתב המאמר מרדכי אות ד' יעו"ש, חיי אדם כלל ס"ה אות ז', חסד לאלפים אות א'", אמנם למעשה כיום אין לברך בארץ ישראל כיון שמביאים מים ממקום אחר, ואין הציבור מצטערים כל כך על עצירת הגשמים, ראה בהערה כ'.
[59] – כתב השו"ע (סי' רכ"א סעי' ב'): "מה מברך, אם אין לו שדה אומר: מודים אנחנו לך ה' אלהינו על כל טפה וטפה שהורדת לנו ואלו פינו מלא שירה כים וכו' עד הן הם יודו ויברכו את שמך מלכנו, וחותם: בא"י אל רוב ההודאות; ואם יש לו שדה בשותפות עם אחר, מברך הטוב והמטיב; ואם אין לו שותף בשדה, מברך שהחיינו. הגה: י"א דהשומע שירדו גשמים מברך הטוב והמטיב", כתב המשנ"ב שם (ס"ק ד'): "בשותפות וכו' – הטוב והמטיב. שהטיב לו וגם לאחרים עמו דהיינו להשותף ומשמע בהרבה אחרונים דאפילו אם יש לו רק אשה ובנים הם ג"כ בכלל שותפין", ועוד כתב (ס"ק ו'): "מברך שהחיינו – לבד ולא הטוב ומטיב, ואפילו יש לו שותף כותי לא מקרי שותף לזה".
אולם כה"ח שם (ס"ק י"א) כתב: "אבל המגן אברהם שם חלק על דברי הש"ך הנזכר וכתב דאשה ובנים לא חשיב שותפות יעו"ש. וכן כתב הלכות קטנות חלק א' סימן קצ"ו דלא סגי בשותפות אשתו ובניו יעו"ש. וכן כתב נהר שלום סימן רכ"ב אות א'. וכן פסק קיצור שלחן ערוך שם (ומה שכתב הבאר היטב בשם הלכות קטנות הוא טעות). וכן אם כותי שותף בשדהו אינו מברך הטוב והמטיב כי אם שהחיינו, דטובת גוי אינה טובה. מגן אברהם בסוף הסימן, יד אהרן בהגהות הטור, אליה רבה אות ב', חיי אדם כלל ס"ה אות ז'", וכתב עוד שם (ס"ק י"ב): "ומיהו מפשט דברי השלחן ערוך משמע דגם שהחיינו והמטיב אין לברך אלא אם כן היה עצירת גשמים. וגם משמע דמי שיש לו שדה מברך רק שהחיינו או המטיב, ואין לברך ברכת מודים. וכן משמע בהדיא בלבוש יעו"ש".
[הערת העורך: ולענין שיעור השדה הנצרך – כתב המור וקציעה (סי' רכ"א): "צריך לי עיון במי שיש לו גנת ירק קטנה, אי מקרי יש לו שדה. אמנם מדת השדה ידועה, במשנה סוף פרק קמא דבתרא [משנה ו], גם הגנה נודע הפחות שבשעורה הוא בית רובע לדברי רבי עקיבא והוא עשר על עשר ברווח. ונראה שעל כשיעור זה יש לו לברך, כי גם הגנה בכלל ברכה, כדאשכחן פרק אלו טריפות [חולין ס ע"ב] ברב נחמן בר פפא דהויא ליה גינתא בעא רחמי עלה כו', וכיון שהתפלה ראויה לה גם ברכת ההודאה הגונה לה, ואף על גב דלענין חלוקה ומכירה פליג תנא קמא וסבירה ליה בית חצי קב הוי שעור גנה, לענין הודאה על שלו שאני, ועל כל פנים בשעור חצי קב ודאי ראוי לברכה, והוא קרוב לט"ו אמה על ט"ו אמה.].
[60] – כתב כה"ח (סי' רכ"א ס"ק ב'): "ואם היו בתענית על הגשמים וירדו שיעור שיצא חתן לקראת כלה ולא ירדו שיעור להפסיק התענית יברכו ברכת הודאה ויתענו סדר תעניות עד שיענו. ברכי יוסף אות א'. וכתב שכן כתב מהר"ם ן' חביב בתשובותיו כ"י סימן ה'. ועיין לקמן סימן תקע"ה סעיף י"א".
[61] – כתב המשנ"ב (סימן תקע"ה ס"ק ל) "הלל הגדול – הם עשרים וששה כי לעולם חסדו וחותמין מודים אנחנו לך על כל טיפה וכו' כמ"ש סימן רכ"א (סע' ב), ושוב אין היחיד צריך לברך", והוסיף הכה"ח (ס"ק ד"ן): "ור"ל כיון שצריכין לומר הלל וכו' בקיבוץ עם אין צריך לומר היחידים ואילו פינו וכו' ולברך משיעלו אבעבועות מן המטר וכו' הכתוב לעיל סימן רכ"א, אלא די במה שאומרים אחר כך הלל וכו' בקיבוץ".
[62] – [הערת העורך: כתב הרמב"ם בהל' ברכות (פ"י ה"ח) לגבי ברכת הגומל: "ארבעה צריכין להודות… וכיצד מברך, עומד ביניהן ומברך". והקשה הכס"מ שם: "צ"ע מנא ליה", ומכל מקום הביאה המשנ"ב (סי' רי"ט ס"ק ד') להלכה: "כתב הרמב"ם: המברך – צריך שיהיה עומד בשעת ברכה. ובדיעבד – יצא אף בישיבה". וביאר כה"ח שם (ס"ק ט"ו): "והביאו הב"ח וכתב אף על גב דהטור והשלחן ערוך השמיטו, מיהו מנהג כל ישראל לברך מעומד ואין לשנות, והכי משמע לישנא דקרא: 'וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו' אלמא דהזקנים בישיבה מכלל דהמהללים אינם בישיבה אלא בעמידה, עכ"ל. וכן כתב העולת תמיד אות ג', מגן אברהם ס"ק ב', אליה רבה אות ג', אלא שכתב טעם אחר משום דדמי להלל והלל בעמידה כמ"ש לקמן סימן תכ"ב יעו"ש, ברכי יוסף אות ו' ובשיורי ברכה אות ג'. ומכל מקום בדיעבד יצא אף מיושב. אשל אברהם אות ב'", וא"כ ה"ה כאן].
[63] – תעניות (פ"א ה"ג).
[64] – כתב הרמב"ם בהל' תעניות (פ"א ה"ד): "מדברי סופרים להתענות על כל צרה שתבוא על הצבור עד שירוחמו מן השמים, ובימי התעניות האלו זועקין בתפלות ומתחננים ומריעין בחצוצרות בלבד".
וכתב השו"ע (סי' תקע"ו סעי' א'): "כשם שמתענים ומתריעים על הגשמים כך היו מתענים על שאר הצרות, כגון גוים שבאו לערוך מלחמה עם ישראל, או ליטול מהם מס, או ליקח מידם ארץ, או לגזור עליהם צרה אפילו במצוה קלה, הרי אלו מתענין ומתריעין עד שירוחמו, וכל הערים שסביבותיהם מתענים אבל אין מתריעין, אלא אם כן תקעו להתקבץ לעזרתם. ואפילו לא באו אלא לעבור דרך ארצם, שאין להם מלחמה עמהם אלא על גוים אחרים, ועוברים על מקום ישראל מתענין – ומתריעין".
ולגבי צרת יחיד, כתב השו"ע (סי' תקע"ח סעי' א'): "כשם שהצבור מתענים ומתפללים על צרתם, כך כל יחיד מתענה ומתפלל על צרתו. כיצד, היה לו חולה או תועה במדבר, או חבוש בבית האסורים, יש להתענות ולבקש רחמים בתעניתו". וכתב בכה"ח (ס"ק א'): "זהו מלשון הרמב"ם פרק א' מהלכות תענית, וכתב כן מסברא כשם שהציבור מתענין ומתפללין על צרתן כך כל יחיד מתענה ומתפלל על צרתו כדי להכניע לבו ולחפש בדרכיו לשוב אל ה' וכמבואר במגיד משנה שם יעו"ש".
[65] – כתב הרמב"ם בתחילת הלכות תעניות (פ"א ה"א): "מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור", ועוד שם (ה"ב): "ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב (ירמיהו ה') עונותיכם הטו וגו', וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם", ועוד כתב (ה"ג): "אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה (ויקרא כ"ו): והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי, כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו, אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי".
[66] – כתב הרמב"ם בהלכות תעניות (פ"ב ה"א): "אלו הן הצרות של צבור שמתענין ומתריעין עליהם, על הצרת שונאי ישראל לישראל, ועל החרב", ועוד כתב (ה"ג): "על הצרת שונאי ישראל לישראל כיצד, גוים שבאו (במדבר י', דברי הימים ב' כ') לערוך מלחמה עם ישראל או ליטול מהם מס או ליקח מידם ארץ או לגזור עליהם שמד אפילו במצוה קלה הרי אלו מתענין ומתריעין עד שירוחמו, וכל הערים שסביבותיהם מתענין אבל אין מתריעין אלא אם כן תקעו להתקבץ לעזרתן", וכן כתב השו"ע (סי' תקע"ו סעי' א').
[67] – כתב הרמב"ם בהלכות תעניות (פ"ב ה"ד): "על החרב כיצד? אפילו חרב של שלום כגון שערכו מלחמה גוים עם גוים ועברו במקום ישראל, אף על פי שאין ביניהם ובין ישראל מלחמה – הרי זו צרה ומתענין ומתריעין עליה, שנאמר (ויקרא כ"ו): 'וחרב לא תעבור בארצכם', מכלל שראיית המלחמה צרה", וכן פסק השו"ע (סי' תקע"ו סעי' א).
[68] – כתב השו"ע (סי' תקע"ו סעי' ה'): "וכן מתענין על החולאים. כיצד? הרי שירד חולי אחד לאנשים הרבה באותה העיר, כגון אסכרה (פירוש חולי סוגר הגרון מענין ויסכרו מעינות תהום) (בראשית ז, ב) או חרחור וכיוצא בהם, והיו מתים מאותו חולי – הרי זה צרת צבור וגוזרין עליה תענית ומתריעין. וכן חכוך לח הרי הוא כשחין פורח, ואם פשט ברוב הצבור – מתענין ומתריעין עליו; אבל חכוך יבש – צועקים עליו בלבד", וכתב הרמ"א: "ובאלו חולאים אינן צריכין שימותו בשלשה ימים זה אחר זה, כמו בדבר שהוא בא מכח שינוי אויר, אלא מתענים ומתריעים על אלו החולאים מיד".
וכתב המשנ"ב (ס"ק י"ז): "ואם פשט ברוב הצבור וכו' – עיין בב"ח (סע' ה) שדעתו דבזה אפילו אינם מתים ממנה גוזרין תענית, שהשחין לח הוא כעין שהיה במצרים והוא קשה כמות. אכן בזה בעינן דוקא כשפשט ברוב צבור, מה שאין כן לשאר חולאים", והוסיף עוד שם (ס"ק י"ח): "מיד – עיין בחידושי ריטב"א (תענית כ ע"ב) שדעתו דעל כל פנים בעינן שיהיו מתים מאותו חולי שלשה אנשים ואז נתחזקה החולי למימתת, רק שאין צריך לזה שיהיה דוקא בשלשה ימים כמו בדבר, אלא בין ביום אחד או יותר מתענין ומתריעין עליו, אכן לפי מה שמבואר בב"י (ד"ה "ומ"ש יש") בשם הירושלמי (תענית פ"ג ה"ה) מוכח דלענין אסכרה אפילו לא מת ממנה רק אחד, מתענין עליו. ונראה דמכל מקום דוקא כשירד חולי זה להרבה אנשים אף שלא מת עדיין רק אחד מהן צריך להחמיר, וכדמשמע לשון השו"ע, אבל אי לאו הכי, לא. ועיין בלחם משנה (הלכות תענית פרק ב הלכה י"ג) שדעתו דבעינן שימותו ממנה שני אנשים (ואשתמיטתיה דברי הב"י בשם הירושלמי וכן הריטב"א)", הביאו הכה"ח (ס"ק ל"א). וע"ע שם (ס"ק ו') בעניין הדבר.
וכתב בשו"ת חתם סופר (ח"ו ליקוטים סימן כ"ג): "אמנם לפי לשון השאלה שהרופאים הזהירו מצאת פתח ביתו בתענית משמע כשהם סגורין בביתם אין התענית מזיק להם, א"כ יתענו ויהיה סגורים ויתפללו ביחידות ולא יקראו בתורה כי אין זה כדאי לדחות אי' כרת דאורי' אך אם המומחים מסכימים שהתענית עצמו מזיק וכמ"ש מג"א סי' תקע"ו סק"ב אז ישערו הרופאים כמה שיעור לגימה שצריך האדם שיתחזק גופו וינצל מס' סכנה ואותו שיעור קאפע או טע או מרק ישתה פחות פחות מכשיעור מלא לוגמיו וישהה בין שתי' לשתי' כדי אכילת פרס שהוא לכל היותר ט' מינוטין ולכל הפחות שני מינוטין כאשר ביארנו בבירור במקום אחר [עי"ל סי' ט"ז] וישתה רק הנאת מעיו ולא הנאת גרונו היינו קאפע וטע בלי סוכר וחלב ומרק בלי מתובל ואם הי' אפשר שלא כדרך אכילתן הי' טפי עדיף וה' הרופא חנם הרופא נאמן יסיר מכם ומכל חולי ישראל כל מיני מחלה". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ב'): "והאידנא אין מתענין כלל בשעת הדבר דמנוסה הוא כשאינו אוכל ושותה קולט שינוי אויר ח"ו".
[69] – ראה שו"ע (סי' תקע"ו סעי' י"ד). וכתב המשנ"ב (ס"ק ל"ב) "ולא קטנים – לאו דוקא קטנים גמורים, אלא כל שהם פחותים משמונה עשרה לזכר וחמש עשרה לנקבה אין גוזרין הצבור עליהם תעניתים אלו, כיון שאינם תעניתים קבועין [מ"א (ס"ק י)]. ויש אומרים דמה שאמרו ולא קטנים היינו דאין בהם מצות חינוך כמו ביום הכיפורים לקמן בסימן תרט"ז סע' ב. ומכל מקום, נכון שיאכלו רק כדי קיום הגוף ולא להתענג באכילתם. והמ"א כתב דהמנהג שאין גוזרין תענית אלו על פחותים משמנה עשרה לזכר וחמש עשרה לנקבה". אולם כה"ח (ס"ק ס) כתב "ומיהו מה שכתב המגן אברהם ואפשר דמיירי שהם בני י"ג ואפילו הכי קרו להו קטנים וכו', כתב עליו הברכי יוסף אות י"א דלא נהירא, דבני י"ג ויום אחד גדולים נינהו, אבל הדבר הפשוט דקטנים ממש קאמרי, וכוונתם כלפי דביום הכפורים בציר מי"ב מתענה מדברי סופרים ומבן תשע ועשר מתחילין לחנך לשעות כדלקמן סימן תרי"ו, אמטו להכי קאמרי דבהני תעניות קטנים אין מתענין יעו"ש. וכן כתב אליה רבה אות ז', נהר שלום אות ד'. וכן משמע בביאורי הגר"א. ומכל מקום נכון שיאכלו רק כדי קיום הגוף ולא להתענג. משנה ברורה אות ל"ב".
[70] – כתוב בתוספתא תענית (פ"ב ה"ט): "עיר שהקיפוה עובדי כוכבים או נהר וכן ספינה המטורפת בים וכן יחיד הנרדף מפני עובדי כוכבים ומפני ליסטים ומפני רוח רעה, כולם אין רשאין לסגף את עצמן בתענית שלא לשבר את כחן". ובגמ' תענית (ח' ע"ב): "בימי רבי זירא גזור שמדא, וגזור דלא למיתב בתעניתא. אמר להו רבי זירא: נקבליה עילוון, ולכי בטיל שמדא – ליתביה. אמרי ליה: מנא לך הא? אמר להו: דכתיב ויאמר אלי אל תירא דניאל כי מן היום הראשון אשר נתת את לבך להבין ולהתענות לפני אלהיך נשמעו דבריך", כתב השו"ע (סי' תקע"א סעי' ג'): "עיר שהקיפוה כותים, וכן יחיד הנרדף מפני אנסין או מפני לסטים או מפני רוח רעה, אינם רשאים להתענות, שלא לשבר כחם; אלא יקבלו עליהם להתענות כך וכך תעניות לכשינצלו; וכן אם גזרו גזרה וגזרו שלא להתענות עליו, יקבלו עליהם להתענות כך וכך תעניות כשיעבור הגזירה".
[71] – בגמ' שבת (ל ע"א): "ודקאמר שלמה: 'ושבח אני את המתים שכבר מתו' – שכשחטאו ישראל במדבר עמד משה לפני הקדוש ברוך הוא, ואמר: כמה תפלות ותחנונים לפניו ולא נענה, וכשאמר: 'זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך' – מיד נענה, ולא יפה אמר שלמה: 'ושבח אני את המתים שכבר מתו'".
[72] – אם יש הנחיה של הרופאים שלא להתקרב לבית הקברות, יש לשמוע בקולם, כמו שכתב הרעק"א באיגרת ע"ג "גם הזהרתי פעמים הרבה באזהרה אחר אזהרה שיהיו הנהגתם באכילה ושתי' כפי אשר סדרו ואשר שפטו הרופאים להיזהר מזה, וירחקו כמטחוי קשת כאילו הם מאכלות אסורות, ולא יעברו על דבריהם אף כמלוא הנימה, ובכלל הזה להישמר מכל דבר ודבר, כגון שלא לצאת שחרית מביתו אליבא דריקנא, וההכרח לשתות חמין מקודם, והעובר על ציווי הרופאים בסדר ההנהגה חוטא לה' במאוד, כי גדול סכנתא מאיסורא, ובפרט במקום סכנה לו ולאחרים שגורם ח"ו התפשטות החולי בעיר וגדול עוונו מנשוא".
[73] – ראה לעיל הערה ל"ו.
[74] – ראה לעיל הערה ל"ו.
[75] – כה"ח (סי' תקפ"א ס"ק צ"ג): "ומקיפין אותם כמו שכתב באגודה פרק ואלו מגלחין מעשה באשה אחת שחלה בנה והקיפה העזרה, מכאן נראה להקיף בית הקברות. של"ה דף רי"ג ע"ב, מטה משה סימן תשפ"ט, שיירי כנסת הגדולה בהגהות הטור אות יו"ד. מגן אברהם ס"ק ט"ז". וכן כתב המשנ"ב (ס"ק כ"ז).
וכתב עוד כה"ח (סי' תקע"ו ס"ק ה): "ועיין בספר מגיד משרים למרן ז"ל פרשת אמור דף ל"ה ע"ד שכתב דכיון דהקפתם לרבי אלעזר בארבעה מינים הבאים לרצות על המים נתעוררו המים ובאו, ואלו הייתם מקיפים פעם אחרת היו רוב גשמים באים לעולם כמו בימי חוני המעגל, ומפני כך באו גשמי ברכה רצופים כדי שלא תקיפו יותר עליהם, וכלל זה יהיה בידכם: כל זמן שהעולם יהיה צריך לגשמים ביותר תלכו ותקיפו הצדיקים הנזכרים ותענו, ועל כל צרה שלא תבא על הצבור תקיפו אותם שבע פעמים ותענו עכ"ל. ומשמע דדוקא על הגשמים צריך להקיף בארבעה מינים מפני שהם באים לרצות על המים, אבל בשאר צרות שלא תבא אין צריך רק להקיף שבע פעמים. ומה שכתב לצדיקים הנזכרים, נראה דהוא הדין צדיקים אחרים, אלא שהמעשה כך היה".
[76] – כתוב בתורה (במדבר י, ט): "וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלוקיכם ונושעתם מאויבכם", וכתוב במשנה ראש השנה (פרק ג משנה ג – ד): "שופר של ראש השנה של יעל, פשוט, ופיו מצופה זהב, ושתי חצוצרות מן הצדדין. שופר מאריך וחצוצרות מקצרות, שמצות היום בשופר. בתעניות בשל זכרים, כפופין, ופיהן מצופה כסף, ושתי חצוצרות באמצע. שופר מקצר וחצוצרות מאריכות, שמצות היום בחצוצרות", ובגמרא שם (כ"ז ע"א) :"רב פפא בר שמואל סבר למיעבד עובדא כמתניתין, אמר ליה רבא: לא אמרו אלא במקדש. תניא נמי הכי, במה דברים אמורים, במקדש, אבל בגבולין, מקום שיש חצוצרות, אין שופר, מקום שיש שופר, אין חצוצרות. וכן הנהיג רבי חלפתא בציפורי, ורבי חנניא בן תרדיון בסיכני, וכשבא הדבר אצל חכמים אמרו, לא היו נוהגין כן אלא בשערי מזרח ובהר הבית בלבד. אמר רבא, ואיתימא רבי יהושע בן לוי, מאי קראה, דכתיב בחצצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' (תהילים צ"ח ו), לפני המלך ה' הוא דבעינן חצוצרות וקול שופר, אבל בעלמא לא".
וכתב הרמב"ם (הלכות תעניות פ"א ה"א): "מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור, שנאמר (במדבר י, ט): על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות, כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו", וכתב עוד בספר המצוות: "והמצוה הנ"ט היא שצונו לתקוע בחצוצרות במקדש עם הקרבת כל קרבן מקרבני המועדים, והוא אמרו יתברך (במדבר י, י): 'וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות'. ובבאור אמרו (ראש השנה כ"ו ע"ב) שמצות היום בחצוצרות. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בספרי וראש השנה (כ"ו ע"ב, כ"ז ע"א, כ"ט ע"א) ותענית. וכן אנחנו מצווים לתקוע בחצוצרות בעתות הצורך והצרות כשנצעק לפני השם יתעלה, והוא אמרו (במדבר י, ט): 'וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם' וגו' ". וכתב המגיד משנה (הלכות תעניות פרק א הלכה א): "וראיתי לרבינו בספר המצות שלו שמנה תרועה זו ותקיעה שבשעת הקרבנות במצוה אחת. ותמה אני למה שהרי שני פסוקים הם בכתוב. ונראה שדעתו ז"ל שהמצוה היא אחת כללית לתקוע בחצוצרות במקדש בעת הקרבנות ובעת הצרות, בין במקדש בין בגבולין, ואין ראוי למנותן בשתי מצות, ועוד צ"ע".
וכתב עוד הרמב"ם (שם הלכה ד): "ובימי התעניות האלו זועקין בתפלות ומתחננים ומריעין בחצוצרות בלבד, ואם היו במקדש מריעין בחצוצרות ובשופר. השופר מקצר והחצוצרות מאריכות, שמצות היום בחצוצרות. ואין תוקעין בחצוצרות ושופר כאחד אלא במקדש, שנאמר (תהלים צ"ח ו): 'בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' ", נמצא שסובר שבמקדש היו תוקעין גם בשופר, ועכשיו שאין מקדש אין לתקוע אלא בחצוצרות בלבד.
וכתב הרב המגיד: "ובימי תעניות אלו וכו'. מדברי רבינו נראה שאין תוקעין אלא בחצוצרות בגבולין ולא בשופר כלל. וכן נראה לכאורה מן הברייתא שבפרק ראוהו בית דין בראש השנה (כ"ז ע"א) שאמרו שם בגבולין, מקום שיש חצוצרות אין שופר, ופירש רש"י ז"ל וכן רוב המפרשים מקום שיש חצוצרות כגון תעניות. והקשו לזה ממה שאמרו פ"ק דתענית (י"ד ע"א): אלא שופרות דכולי עלמא לא פליגי דקרי לה התרעה. ותירץ הראב"ד ז"ל בפירושיו שתקיעת החצוצרות היתה על סדר ברכות הנזכרות פרק רביעי אבל בשופרות היתה בשאר היום בשעה שהיו מתפללין. ולדברי רבינו שלא הזכיר שופר בגבולין כלל, יש לי לומר דשופרות לאו דוקא אלא כלפי שאמרו התרעה בעננו שהיא בפה הזכירו שופרות הרגילין בכל מקום, ולפי שיש במקדש שופרות ועל בית המקדש הזכירו שופרות, אבל בגבולין אין שם לעולם אלא חצוצרות. ומכל מקום המחוור כדברי הרשב"א ז"ל (ראש השנה כ"ז ע"א ד"ה "תניא") דבמקדש איכא תרתי חצוצרות ושופר ובגבולין ליכא אלא חד מינייהו חצוצרות או שופר. וזהו שכתוב בדברי הגאונים תקיעה בשופר בתעניות לפי שבאי זה מהן שירצה רשאי ובלבד שלא יביא שניהם אלא במקדש, עכ"ד".
יוצא שישנם שלש שיטות: שיטת הרמב"ם שכיום בעת צרה תוקעים בחצוצרות בלבד. דעת הרשב"א שאפשר לתקוע כיום או בשופר או בחצוצרות בלבד, אבל לא בשניהם. ודעת הראב"ד שתוקעים בחצוצרות בשעת הברכות שמוסיפים בתפילת העמידה, ובשופר תוקעים בשאר התפילות במשך היום. והמשנ"ב (סי' תקע"ו ס"ק א) הסיק כדעת הרשב"א.
אמנם בהגהות מימוניות (ס"ק א) כתב: "הסמ"ג לא מנה מצוה זו לזעוק ולהריע על כל צרה אלא לתקוע בחצוצרות על הקרבנות לבד, ובעשין דרבנן ג לגבי תשעה באב זכר ענין שאר תעניות".
ופסק השו"ע (סי' תקע"ו סעי' א): "כשם שמתענים ומתריעים על הגשמים, כך היו מתענים על שאר הצרות". והקשה המג"א (סי' תקע"ו בהקדמה) "כתב הרמב"ם (הלכות תעניות פרק א הלכה א) מצוות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שלא תבוא, שנאמר והרעותם בחצוצרות וגו'. (ושם הלכה ד) ומדברי סופרים להתענות וכו' ומריעים בחצוצרות בלבד בגבולין. וכתב המגיד משנה והמחוור כדברי הרשב"א (ראש השנה כ"ז ע"א ד"ה "תניא") או שופר או חצוצרות, עכ"ל. ואני תמה, למה אין אנו נוהגין לתקוע בעת צרה, ואף על פי שאין תענית ציבור בבבל מכל מקום הלא מדאורייתא מצוה לתקוע בלא תענית".
מספר תירוצים נאמרו על קושיה זו:
כתב הריטב"א (תענית י"ב ע"ב): "כתב הרמב"ם ז"ל (הלכות תעניות פרק א הלכה ד) ותוקעים בחצוצרות, ולפי סברא זו נהגו בצרפת שלא לתקוע לעולם בתענית צבור כיון שאין לנו חצוצרות. ואינו מחוור, דהא מייתינן ראיה מיריחו שהיא בשופרות ממש, אלא שיש לדחות דכי אמרינן ויריחו בשופרות הואי לאו משום דהכא נמי בשופרות, אלא לומר שאינה בפה אלא בכלי, מכל מקום הרי אמרו בירושלמי (פרק ב הלכה א) למה תוקעים בקרנות לומר חשבנו לפניך גועין כבהמה, ועוד אמרו שם (ראש השנה פרק ג הלכה ד) קומי ריב"ל תוקעין בקרנות, רבי יוסי בעי ויתקעון קומוי בחצוצרתא, ומהדרינן ולא שמע דתני חצוצרות במקדש ואין חצוצרות בגבולין, אלמא אין חצוצרות בגבולין כלל ואפילו בתעניות. והנכון דשמעתין כפשטה בשופרות ממש, ובגבולין ולא במקדש כדעת מקצת החכמים ז"ל, והטעם שלא נאמרו בחצוצרות אלא בכנופיא דכל ישראל, כגון בשעת מלחמה דכתב ביה והרעותם בחצוצרות (במדבר י ט) שכן היו אומרים שם ברכות של זכרונות ושופרות, כדאמר בגמרא לקמן (ט"ז ע"ב) לרבי יהודה שאין אומר זכרונות ושופרות אלא בראש השנה ויום הכיפורים של יובל ובשעת מלחמה, אלמא בשעת מלחמה אומר אותה, ותוקעים עליהם במקדש בשופר וחצוצרות, ובגבולין בחצוצרות בלבד להעלות תפלה בתרועה, אבל בתענית צרה של עיר אחת או במדינה אחת אפילו בארץ ישראל אין תוקעים אלא בשופרות, ובזה נתקיים יפה מנהגנו כמו שהנהיגוהו הגאונים ז"ל".
והנה על התירוץ הראשון של הריטב"א, ביאר האגרות משה (ח"א או"ח סי' קס"ט) "וכי אין אנו יכולים לעשות חצוצרות של כסף, הנה לענית דעתי משמע שלהסוברים שהתקיעה היא בחצוצרות צריך דוקא באלו החצוצרות שנעשו לתקוע בהם במקדש דוקא. דלכן ניחא מה שכלל הרמב"ם למצוה אחת התקיעות שבשעת הקרבנות והתקיעות שבעתות הצרות בספר המצות מ"ע נ"ט ובמנין המצות בתחלת החבור של היד החזקה, והמגיד משנה בריש הלכות תעניות הקשה עליו עיין שם. אבל הוא משום דצריך דוקא חצוצרות שבמקדש, לכן מפרש שהויא המצוה מה לעשות בחצוצרות שציותה תורה לעשות שהוא ממילא מצוה אחת כל מה שתוקעין בהן", ועיי"ש עוד.
והרמב"ן (מלחמת ה' ראש השנה ו ע"ב) כתב: "והטעם שלא למדו התרעה בחצוצרות אלא במקדש ובמלחמה שכל ישראל תלויין בדבר מאי טעמא דחצוצרות בכנופיא דכל ישראל כתיבי הא בעלמא לא אלא מדרבי רחמנא על הצר הצורר אתכם גמרינן התרעה לכל צרה וצרה שלא תבא על הצבור ובמה בשופר כעין ראש השנה אי נמי כיון דלא קפידא נהגו בשופרות כדאמרינן בירושלמי בתעניות (פרק ב הלכה א) ולמה תוקעין בקרנות לומר חשבינו כאילו גועים כבהמה לפניך. וזהו טעם הגאונים ואין לי לפרש יותר בזה".
ועיין במנחת חינוך (מצווה שפ"ד) שכתב שדווקא כהנים הם אלה שתוקעים בחצוצרות גם בעת צרה.
וכתב המחזיק ברכה (סעי' א): "הרב מגן אברהם תמה למה אין נוהגין לתקוע בעת צרה וכו' ע"ש. ותירץ הרב נתיב חיים דהמצוה דוקא בארץ ישראל עי"ש באורך. ועדין קשה דאין נוהגין כן אפילו בארץ ישראל, ויש לישב קצת".
ותירץ הפמ"ג (אשל אברהם שם): "והנה, ציבור צריך עיון אם כל בי עשרה מקרי ציבור, או שמא דוקא בארץ ישראל כמו שנאמר "בארצכם" (במדבר י ט), וחס ושלום כשיש צער על הרוב אז הוא מצות עשה, מה שאין כן קהל אחד כיחידים דמיין, ומשום הכי אין תוקעין היום", והוסיף במשבצות זהב (סי' תקע"ה ס"ק ב) "ועיין משנה למלך בפרשת דרכים דרך מצותיך (ריש חלק ראשון ד"ה "וראיתי") שהסמ"ג לא הביא מצוה זו לתקוע בעת הצרה, יע"ש. ובקרא (במדבר י ט פרשת בהעלותך) כתיב "בארצכם" יש לומר חוצה לארץ לא, ובארץ ישראל גופא כשאין בידינו יש לומר לא, וצ"ע". הביאו המשנ"ב (סי' תקע"ו ס"ק א), והכה"ח (ס"ק א).
ואם כן, כיום בכל צרה שלא תבוא לעם ישראל בארץ ישראל והיא בידינו, יש מצוות עשה לתקוע בחצוצרות.
וכדי לצאת ידי כל השיטות, הנהגתי לתקוע בשופר (שיטת הגאונים שתקיעה היום היא בשופר), ואחר כך בחצוצרות (שיטת הרמב"ם).
[הערת העורך: מרן הרב זצוק"ל החזיר עטרה ליושנה וחזר ויסד את התקיעה בחצוצרות בשעת צרה, וכך נהג בזמן עצרות התפילה שערך בכותל המערבי, שריד בית מקדשנו, בזמן צרות ומלחמות. מנהג זה התפשט בכל הארץ, וכמו שראינו בתפילה שנערכה ברחובה של עיר בעקבות המלחמה שפרצה בחג שמחת תורה במעמד ראש הישיבה הגאון רבי משה צדקה שליט"א, והראשון לציון הרב הראשי לירושלים הגאון רבי שלמה משה עמאר שליט"א ובמעמד דיינים ראשי ישיבות ותלמידי חכמים, המשיכו במנהג זה ותקעו בחצוצרות, כן נזכה לשמוע את החצוצרות בבית המקדש בב"א].
[77] – כתוב בתורה (במדבר פרק י פסוק ב): "עשה לך שתי חצוצרת כסף מקשה תעשה אתם והיו לך למקרא העדה ולמסע את המחנות", ובמשנה ראש השנה (כ"ו ע"ב): "שופר של ראש השנה – של יעל פשוט ופיו מצופה זהב, ושתי חצוצרות מן הצדדין. שופר מאריך וחצוצרות מקצרות, שמצות היום בשופר. ובתעניות – בשל זכרים, כפופין ופיהן מצופה כסף, ושתי חצוצרות באמצע. שופר מקצר וחצוצרות מאריכות, שמצות היום בחצוצרות". ובגמ' שם (כ"ז ע"א): "ובתעניות – בשל זכרים כפופין ופיו מצופה כסף. מאי שנא התם דזהב, ומאי שנא הכא דכסף? איבעית אימא: כל כינופיא דכסף הוא, דכתיב: 'עשה לך שתי חצוצרת כסף'. ואיבעית אימא: התורה חסה על ממונן של ישראל. – התם נמי נעביד דכסף! – אפילו הכי, כבוד יום טוב עדיף".
וכן לגבי חצוצרות במקדש מבואר בגמ' מנחות (כח ע"א): "דתניא: חצוצרות היו באים מן העשת מן הכסף. עשאם מן הגרוטאות – כשרים, משאר מיני מתכות – פסולים; ומאי שנא משאר מיני מתכות פסולים? דכתיב: כסף והויה, מן הגרוטאות נמי מקשה והויה! מיעט רחמנא גבי מנורה מקשה היא היא – ולא חצוצרות".
והנה בגמ' עבודה זרה (מ"ז ע"א): "בעי רב פפא: המשתחוה לבהמה… קרניה מהו לחצוצרות? … אליבא דמ"ד עיקר שירה בכלי לא תיבעי לך – דודאי אסיר, כי תיבעי לך – אליבא דמ"ד עיקר שירה בפה, בסומי קלא בעלמא הוא ומייתינן, או דלמא אפילו הכי אסיר? תיקו". משמע שהיו עשויות מקרנים ולא מכסף, וכן איתא במשנה מסכת קינים (פרק ג משנה ו): "אמר ר' יהושע: זה הוא שאמרו כשהוא חי קולו אחד, וכשהוא מת קולו שבעה. כיצד קולו שבעה? שתי קרניו שתי חצוצרות".
והקשו התוס' זבחים (סח ע"א ד"ה כשהוא חי): "ותימה דבהקומץ רבה (מנחות דף כח.) תניא: חצוצרות היתה באה מן העשת של כסף, מיהו מההיא לא קשה כולי האי, דהתם בשל משה שלא היו כשרות לדורות כדמשמע התם. אבל קשה ממסכת תמיד (דף לו) דתנן: ושתי חצוצרות של כסף בידם משמע דאף לדורות בשל כסף, ותירץ ר"ת דשני ענייני חצוצרות היו של כהנים בשל כסף, ושל לוים בשל קרני בהמה לכלי שיר. ועוד י"ל דחצוצרות דקינים ודמסכת ע"ז היינו שופר כדאמר בסוף במה מדליקין (שבת דף לו.) ובפרק לולב הגזול (סוכה דף לד.) דאישתני שמהתייהו חצוצרתא שיפורא שיפורא חצוצרתא, ובסוף במה מדליקין (שבת דף לו.) איכא ברייתא שקוראה לחצוצרות שופר. ומיהו קשה, דבמסכת עבודה זרה איירי במכשירי קרבן כדאמר התם, ועל הקרבן לא היו תוקעין בשופר אלא בחצוצרות, כדכתיב: 'ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם'".
והוסיפו התוס' (עבודה זרה מ"ז ע"א ד"ה קרניה מהו): "דההיא דמנחות מיירי בחצוצרות שתוקעין הכהנים, והכא בחצוצרות של לוים שהם משוררים על קרבן וכמה כלי שיר היו שם כנורות ונבלים ומצלתים. תדע דקאמר בסמוך עיקר שירה בפה ושיר בכלי לא מעכבא, ואיך זה יכול להיות, והכתיב: 'ותקעתם בחצוצרות' אלא ש"מ כדפי' דתקיעה דקרא לכהנים, ורבינו יהודה מפרש דההיא דמנחות בשל משה דוקא קאמר וראיה דבתוספתא מצינו היו מחצצרין וחצוצרות של זהב בידיהם", וכן רש"י (שם) יישב קושיה זו, ד"ה "לחצוצרות – לשיר של קרבן דקיימא לן בהחליל דשיר מעכב את הקרבן".
יוצא שהחצוצרות שתוקעים בהם בתעניות צריכות להיות משל כסף.
[הערת העורך: וכתב בטורי אבן (ראש השנה כ"ו ע"ב): "וכן כתב הרמב"ם (בפ"ג מה' כה"מ) דחצוצרות שתוקעין בר"ח ובמועדות בשעת הקרבן היתה נעשית מן העשת של כסף, ולפי"ז של שעת מלחמה נמי היו של כסף כשל משה בשל קרבן, דכולהו בחדא מחתא מחתינהו קרא, ה"ה שתקיעות הללו הי' בכהנים מה"ט. מיהו של תענית דקתני שני חצוצרות באמצע אכתי איני יודע ממה הוו. ולפי מ"ש הרמב"ם (רפ"א מהל' תענית) מ"ע מה"ת לצעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שלא תבא על הצבור, שנאמר על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות כלומר כל זמן שמיצר לכם, כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהם והריעו וכיון דלפ"ד מהאי קרא דגבי קרבן נפקא ליה הא צ"ל של כסף כמוהו. מיהו בלא"ה י"ל דהיו של כסף דהא תקיעות תענית היו בכהנים כמו של קרבן, כדתנן בפ"ב דתענית (דף ט"ז) תקעו בני אהרן הכהנים תקעו, וכן כתב המנחת חינוך מצווה שפ"ד].
[78] – כתוב בתורה (במדבר פרק י פסוק ב): "עשה לך שתי חצוצרת כסף מקשה תעשה אתם והיו לך למקרא העדה ולמסע את המחנות", ובגמ' מנחות (כ"ח ע"א): "'וזה מעשה המנורה מקשה זהב', באה זהב – באה מקשה, אינה באה זהב – אינה באה מקשה. מקשה דסיפא למאי אתא? למעוטי חצוצרות, דתניא: חצוצרות היו באים מן העשת מן הכסף, עשאם מן הגרוטאות – כשרים, משאר מיני מתכות – פסולים; ומאי שנא משאר מיני מתכות פסולים? דכתיב: כסף והויה, מן הגרוטאות נמי מקשה והויה! מיעט רחמנא גבי מנורה מקשה היא היא – ולא חצוצרות", וכתב הרמב"ם בהלכות כלי המקדש (פרק ג הלכה ה): "החצוצרה היתה נעשית מן עשת של כסף, עשה אותה מן הגרוטאות של כסף – כשירה, משאר מיני מתכות – פסולה", והיות ואנו משווים דיני החצוצרות, ה"ה להכא, וצריך לעשות מקשה אחת על ידי הקשת קורנס, ראה רש"י שמות כה, יז; ושם פסוק לא; בענין המנורה: "שלא יעשנה חוליות, ולא יעשה קניה ונרותיה אברים אברים – ואחר כך ידביקם… אלא כולה באה מחתיכה אחת. ומקיש בקורנס וחותך בכלי האומנות, ומפריד הקנים אילך ואילך… שממשיך את האברים מן העשת לכאן ולכאן בהקשת הקורנס", וראה בחינוך (מצווה שפ"ד).