ערב תשעה באב וסעודה מפסקת

א – מתפללים שחרית כרגיל ואומרים וידוי, ובתפילת המנחה – אין אומרים תחנון ווידוי מפני שתשעה באב נקרא "מועד", שנאמר (איכה א, טו): "קרא עלי מועד", וכן אם חל ערב תשעה באב בשבת – לא אומרים "צדקתך" במנחה[1].

ב – לא יטייל אדם בערב תשעה באב, ואפילו אם חל ערב תשעה באב בשבת[2].

ג – על התורה נאמר (תהלים י"ט, ט'): "פקודי ה' ישרים משמחי לב", לכן, מותר ללמוד תורה עד חצי היום, ומחצות היום נהגו ללמוד רק מה שמותר ללמוד בתשעה באב עצמו[3].

ד – אם חל תשעה באב ביום ראשון או שחל בשבת ונדחה ליום ראשון – מותר ללמוד תורה עד השקיעה, ויש מבני אשכנז שמחצות היום לא לומדים אלא בדברים המותרים בו[4].

ה – סעודת מצווה כגון: ברית מילה או פדיון הבן שזמנם בערב תשעה באב – יעשו את הסעודה קודם חצות היום, ויש מתירים לאכול בסעודה זו גם בשר ויין, ויש נוהגים להחמיר מראש חודש אב ואינם עושים שום סעודת מצוה בבשר ויין אלא בדגים או במאכלי חלב, וכן ראוי לנהוג[5].

ו – המקבל על עצמו להתענות תעניות שני וחמישי בכל השנה כולה, וחל תשעה באב להיות ביום שלישי – יבקש שיתירו לו את נדרו. ואם אין מי שיתיר את נדרו – יש אומרים שיאכל ביום שני זה, ויקבל על עצמו לצום יום אחר כנגדו. ויש אומרים שיתענה את תעניתו עד לפני השקיעה ולא ישלים תעניתו, כיון שברור הדבר שמראש בעת שקיבל תעניות אלה כוונתו הייתה שכאשר תחול תעניתו בערב תענית אחרת לא יתענה שני ימים רצופים, אלא יאכל לפני התענית השנייה[6].

ז – מי שחלם חלום שמתענין עליו, מתענה עד תפילת מנחה, ואחר כך אוכל סעודה מפסקת[7].

ח – מי שיום פטירת אחד מהוריו חל בערב תשעה באב ורוצה לקבל על עצמו להתענות בו – יתנה לפני שמקבל את התענית שמתענה עד חצות התנה כך בשנה הראשונה ועתה הוא חושש שגם תענית באופן זה תזיק לבריאותו – יעשה התרת נדרים[8].

ט – הרגיל לטבול במקווה בכל יום מותר לו לטבול במקווה עד תשעה באב, ובכלל זה בערב תשעה באב, כיון שהטבילה במקווה היא לצורך מצווה, וכל זאת בתנאי שכך היה נוהג בשאר ימות השנה[9].

י – יש להכין נעלי גומי וכדו' (לא עור) לצורך תשעה באב. ולכתחילה יש לקנותם מבעוד מועד. ומי שלא קנה נעלי גומי לפני ערב תשעה באב – מותר לו לקנותם אפילו בערב תשעה באב, כיון שזו קניה לצורך אבלות[10].

יא – יש לזכור לחלוץ את נעלי העור לפני שהגיע בין השמשות, שכן משהגיע בין השמשות חלים כל איסורי תשעה באב[11].

יב – מותר לאכול בערב תשעה באב עד לשקיעה, כיון שאין דין תוספת תענית בתשעה באב [שלא כמו בערב יום הכיפורים] [12].

יג – המפסיק לאכול לפני השקיעה (אחרי פלג המנחה) את סעודה המפסקת – יכול לחזור ולאכול עד סמוך לשקיעה. אמנם, אם אמר בפירוש שלא יאכל עוד באותו יום – אסור לו לחזור לאכול, ויש מחמירים לאסור גם אם רק חשב זאת בליבו, והלכה כדעה הראשונה[13].

יד – המקבל על עצמו את התענית לפני זמן תחילת התענית – אסור בכל האיסורים של תשעה באב מאותו רגע שקיבל את התענית, ומ"מ אם היה לבוש בנעלים מעור – אין צריך לחלצן[14].

סעודה מפסקת

טו – סעודה מפסקת היא הסעודה הסמוכה לתענית בערב תשעה באב[15], ויש דינים המיוחדים לה וכפי שיובא להלן.

אמנם, כל דיני סעודה מפסקת מתייחסים רק לסעודה שנאכלת אחרי חצות היום ובתנאי שלא חשב לאכול אחריה עוד סעודת קבע או אכילת ארעי. ועל כן, בסעודה שלפני חצות היום או בסעודה של אחר חצות היום כאשר מתכוונים לאכול אחריה שוב – אין להחמיר בדיני סעודה מפסקת[16].

טז – אין אוכלים בסעודה מפסקת שני תבשילים, כלומר שני מיני מאכל, בין מבושלים ובין מטוגנים[17].

יז – אין אוכלים ב'סעודה מפסקת' שני תבשילים, שני מיני מאכל בין כבוש ובין מעושן[18].

יח – טוב שלא לאכול ירקות כבושים בסעודה מפסקת שיש בהם עונג, ועוד שגורמים לצמאון מחמת המלח שבהם[19].

יט – שני מיני מאפה אין בהם איסור ומותר לאוכלם בסעודה מפסקת[20].

כ – מותר לאכול בסעודה מפסקת תבשיל אחד שיש בו כמה מיני מאכלים או כמה מיני רטבים, אם כך מבשלים אותו תמיד במהלך השנה[21].

כא – מאכל ממין אחד שבושל בשני אופנים, כגון: אחד סמיך והשני דליל, או: ביצה רכה וביצה קשה – חשיבי כשני מיני מאכל לעניין סעודה מפסקת[22].

כב – מאכל שנאכל כמות שהוא חי, ועתה בישלו אותו ונשתנה שמו או טעמו (כגון עגבניות מבושלות- מטבוחה)- הרי הוא תבשיל לעניין סעודה מפסקת[23].

כג – רסק עגבניות – נחשב מבושל לעניין סעודה מפסקת[24].

כד – אם עשויה הריבה מפירות מבושלים, וכגון, תפוח שבישלו בסוכר וכיו"ב – נחשב מבושל לעניין סעודה מפסקת[25].

כה – גלידה ושוקולד – נחשבים מבושלים לעניין סעודה מפסקת[26].

כו – יש גבינות שנחשבות מבושלות ויש שנחשבות טריות. גבינות מבושלות מצויות בעיקר בגבינות קשות, כגון: גבינה צפתית וכדו', ואסור לאכול מסוגן שני מינים בסעודה מפסקת. אמנם, גבינה רכה וכדו' – אינה נחשבת מבושלת, וכן לבן או חלב מפוסטר – לא נחשבים מבושלים, ומותר לאכול מסוגם שני מינים בסעודה מפסקת[27].

כז – פיצה עם תוספות אם אדם רגיל לאכול אותה כל השנה עם תוספות – היא מותרת, אך אם הוא קונה פיצה מיוחדת עם תוספות רק לערב תשעה באב – זה אסור[28].

כח – מרק שיש בו כמה סוגי ירקות – אם הוא רגיל לאכול מרק כזה כל השנה – זה נחשב לתבשיל אחד ומותר, אך אם הוא מוסיף לו דברים מיוחדים שלא כדרכו – אסור, ובכל אופן אסור להוסיף שקדי מרק כי הם מטוגנים במקום אחר ולכן נחשבים לתבשיל נוסף[29].

כט – אין לאכול מעדנים בסעודה מפסקת אפילו לא תבשיל אחד[30].

ל – נוהגים שלא לאכול דגים בסעודה מפסקת, ואם אדם חלש יאכל לפני סעודה מפסקת סעודה עם דגים ולאחר מכן יאכל סעודה מפסקת בלעדיהם[31].

לא – יש נוהגים לאכול בסעודה מפסקת פת עם ביצה מבושלת משום שהיא מאכל אבלים. ולנוהגים כן יש להקפיד לא לאכול באותה סעודה תבשיל אחר, גם אם נהגו לאכול את הביצה בסוף הסעודה (כיוון שהביצה היא תבשיל בפני עצמה)[32].

לב – יש נוהגים לאכול בסעודה מפסקת תבשיל אורז עם עדשים (הנקרא מג'דרא), ולעניין סעודה מפסקת הוא נחשב תבשיל אחד, כיון שרגילים לבשלו בסיר אחד[33].

לג – יש אומרים ששתיה מבושלת דינה כמו מאכל מבושל ואם כן אין לאכול אוכל ולשתות שתיה מבושלת בסעודה מפסקת, ויש אומרים שמותר כיון שאין שתיה כאכילה וכן ההלכה, ובעל נפש – ראוי שיחמיר בזה[34].

לד – נהגו להקל לשתות קפה או תה אחר הסעודה, שאינם נחשבים תבשיל נוסף[35].

לה – אין לשתות משקה קולה וכדו' בסעודה מפסקת היות ובא לתענוג[36].

לו – אין לשתות 'בירה' או משקאות משכרים אחרים בסעודה מפסקת[37].

לז – בסעודה מפסקת יש למעט בשתייה ממה שרגיל לשתות, ובתנאי שלא יפריע לו להתענות[38].

לח – מעיקר הדין מותר לאכול בסעודה מפסקת סוגים שונים של פירות, או ירקות ומוצרי חלב לא מבושלים, אך טוב להתרחק מהם כדי למעט הנאותיו. ובפרט מי שאינו אוכל מאכלי בשר ועוף כלל [צמחוני], יש לו למעט בפירות וירקות ומוצרי חלב בסעודה זו כדי שהאבלות תהיה ניכרת בסעודה[39].

לט – חסידים הראשונים היו מסגפים עצמם בעניין האכילה בערב תשעה באב והיו אוכלים רק פת במלח וקיתון מים ויש נוהגים לטבל פתם באפר, וכל אחד ינהג בזה כפי כוחו ומדרגתו[40].

מ – כל תבשיל שרגיל לאכול בכל השנה – מותר לאוכלו גם בערב תשעה באב, אף על פי שערֵב לחיכו, אבל אין להכין תבשיל מיוחד שערב לחיכו לערב תשעה באב, כיון שלא אוכל ממנו כל השנה, וביום זה צריך להראות סימני אבלות ולא שמחה[41].

מא – נהגו לאכול סעודה מפסקת כאבלים על גבי הקרקע, ולא על הארץ ממש, אלא על שמיכה, שטיח וכדו', שאינם גבוהים טפח (שמונה ס"מ)[42].

מב – בזמן סעודה מפסקת לא צריך לחלוץ את נעלי העור[43].

מג – לא ישבו לאכול שלושה יחד, כדי לא להתחייב בזימון, ואם ישבו לאכול שלושה – לא יזמנו, כיון שאין קביעות לסעודה זו, [ואם ישבו לא יזמנו][44]. אמנם, נשים רשאיות לשבת שלוש ביחד בסעודה מפסקת[45].

מד – בגלילות אשכנז נהגו לאכול בערב תשעה באב סעודה קבועה קודם מנחה, כדי שהתענית לא תזיק לגוף, ויש אומרים שסעודה זו היא זכר לשמחה שהייתה נהוגה בתשעה באב בימי בית שני[46].

מה – יש להקפיד לעשות סעודה זו בעוד היום גדול כדי שיהיה רעב וצמא בסעודה המפסקת שהיא סעודה בפני עצמה[47].

מו – הנוהגים לקיים סעודה קבועה בערב תשעה באב טוב שיתפללו מנחה גדולה, ואחריה יאכלו את הסעודה הקבועה בעוד היום גדול, ואחריה סעודה מפסקת[48].

[1] – שו"ע (סי' תקנ"ב סעי' י"ב): "אין אומרים תחנה ערב תשעה באב במנחה, משום דאיקרי מועד, ואם הוא שבת – אין אומרים צדקתך". ובטעם הדבר שתשעה באב נקרא מועד – ראה להלן פרק כ"ח תפילות בתשעה באב הערה י"ט.

[2] – רמ"א (סי' תקנ"ג סעי' ב'): "וכן לא יטייל ערב תשעה באב", וכתב הכה"ח (סי' תקנ"ג ס"ק כ'): "יש מי שכתב דבהא כולי עלמא מודו דאף בשבת לא יטייל. ואם חל תשעה באב בשבת – כל היום לא יטייל ופשוט. ברכי יוסף אות ה', שערי תשובה אות ה', עיי"ש".

[3] – רמ"א (שם סעי' ב'): "ונהגו שלא ללמוד בערב תשעה באב מחצות ואילך, כי אם בדברים המותרים בתשעה באב", וביאר המשנ"ב (שם ס"ק ח'): "דתורה משמחת הלב. ומכל מקום כל זה אינו מדינא, דהא מותר בערב תשעה באב מדינא כל החמשה עינויים, ועיקר הטעם משום דהוא יכול ללמוד דברים המותרים בתשעה באב. והנה מהרבה אחרונים משמע שתפסו המנהג הזה ולא ערערו עליו דאפילו אם חל בשבת הסכימו כמה אחרונים להתנהג כמ"ש הרמ"א וכמו שאכתוב לקמיה. אמנם יש איזה אחרונים שפקפקו מאד על המנהג הזה. ראשון לכל הרש"ל, כתבו עליו שלמד בעצמו אחר חצות והתיר גם לאחרים בזה. גם הגר"א בביאורו כתב דחומרא יתירא היא. וכן המאמר מרדכי בספרו מאריך בזה וכתב דהוא מביא הרבה לידי ביטול תורה להלומדים שמתרשלים ללמוד דברים המותרים בתשעה באב דאין אדם לומד אלא מה שלבו חפץ, ועל כן דעתו להקל בזה וכתב דכן היה הוא נוהג ע"ש. וכן החיי אדם כתב דהוא חומרא בעלמא. ועל כן נראה דמי שרוצה להקל בזה – אין מוחין בידו".

אמנם הבא"ח (ש"ר דברים סעי' י"ח), ז"ל: "ערב ט"ב אחר חצות – לא ילמוד תורה, אלא מדברים שמותר ללמוד בתשעה באב". וכתב הכה"ח (שם ס"ק ט"ז), ז"ל: "ונהגו שלא ללמוד וכו'. משום שמחה כמ"ש בסימן תקנ"ד סעיף א', וחומרא יתירה היא דהא אינו נוהג שום דבר מדברים הנוהגים בתשעה באב רחיצה וכו'. ביאורי הגר"א. וכן כתב חיי אדם כלל קל"ד אות יו"ד דאינו אלא חומרא בעלמא. מיהו בתשובת חתם סופר סימן קנ"ו כתב הטעם שנהגו להחמיר כן לפי שכל מה שלומד מחצות ואילך עדיין מחשבתו עליו והרהורו גביה בלילה ונכנס לאבל בתשעה באב כשהוא שמח יעו"ש. וכן כתב הטעם בספר בגדי ישע על מה שנהגו להחמיר גם בשבת אחר חצות יעו"ש".

[הרב מבריסק היה ידוע כמחמיר בכל דבר, וכששאלוהו על כך, הוא תמה ואמר להם אדרבה אין אני מחמיר אלא מיקל, אמרו לו אמור לנו קולא אחת שאתה מיקל בה, ואמר להם שהרמ"א אוסר ללמוד תורה מחצות יום של ערב תשעה באב, ואני מיקל בדבר ולומד תורה].

[4] – ראה בהרחבה בפרק ל'.

[5] – רמ"א (סי' תקנ"א סעי' י'): "ובסעודת מצוה, כגון מילה ופדיון הבן וסיום מסכת וסעודת אירוסין – אוכלים בשר ושותין יין כל השייכים לסעודה, אבל יש לצמצם, שלא להוסיף. ובשבוע שחל ט' באב בתוכה – אין לאכול בשר ולשתות יין רק לו מנין מצומצם. וזה אפילו בערב תשעה באב – שרי , ובלבד שלא יהיה בסעודה שמפסיק בה", ובמג"א (שם ס"ק ל"ז): "ונראה לי דעל כל פנים יעשנה קודם חצות, דבזה ודאי לא מהני מה שאוכלין אחר כך סעודת עראי על הארץ כמ"ש סי' תקנ"ב ס"ט, דכיון שאוכלים בשר – יש להחמיר יותר", וע"ע במשנ"ב (שם ס"ק ע"ח) וכתב בשער הציון ס"ק פ"ט "ובגדי ישע כתב דלכתחלה בודאי יחיש וימהר לעשות קודם חצות, אבל אם נמשך הסעודה לאחר חצות אין כאן בית מיחוש, רק שלא יהיה יותר מיו"ד, ואפשר דדוקא לאלו הלומדים בעצמם". וכה"ח (שם ס"ק קס"ח).

ראה בבא"ח (ש"ר פרשת דברים סעי' ט"ו): "גם נהגו פה עירנו שגם בסעודת מילה – אין אוכלים בשר בימים אלו". ובכה"ח (סי' תקנ"א ס"ק קס"ה): "ומיהו, יש מקומות שנהגו שלא לאכול בשר ולשתות יין בימים הללו בסעודת מצוה רק באכילת דגים ושתיית שאר משקים, כדי שלא יצטרכו לדקדק בזה, וכל הבא ברוך הבא, ורק ברכת המזון – מברכין על היין ושותה אותו המברך ברכת המזון". וראה בהרחבה בפרק כ' סעי' ל, ל"ב.

[6] – ראה בשו"ע (סי' תקנ"ב סעי' י"א): "מי שקבל עליו תענית שני וחמישי כל ימות השנה, ואירע ערב תשעה באב להיות בשני – ישאל על נדרו, או ילוה תעניתו – ופורע. הגה: והגאונים כתבו דמתענה עד אחר תפלת מנחה, ואוכל סעודה המפסקת קודם ביאת השמש, וכן נוהגין. והוא הדין מי שמתענה תענית חלום". וע"ע בשו"ע (סי' תקס"ב סעי' א', ג') שסתם תענית היא עד צאת הכוכבים.

וע"ע בכה"ח (סי' תקנ"ב ס"ק נ"ו): "או ילוה תעניתו ופורע. אף על גב דבסימן תקס"ח סעיף ב' כתב דאסור ללוות בכהאי גוונא, הכא כיון דאי אפשר בענין אחר – שרי, ומהאי טעמא כתבו הגאונים דאין צריך להשלים. מגן אברהם ס"ק ט"ז. אמנם הט"ז בסימן תקס"ח ס"ק א' כתב על דברי השלחן ערוך הנז' דלאו הלכתא היא, דכל שהוא ביום זה לא מהני הלואה, אלא דוקא כשמתענה עד שיעור גדול ואחר כך לוה ופורע וכמו שכתב הוא ז"ל בדעת הגאונים שמביא רמ"א יעו"ש. וכן פסק אליה רבה בסימן זה אות ט"ז. וכן כתב בביאורי הגר"א על דברי השלחן ערוך הנז' דרוב הפוסקים חולקים על זה יעו"ש. ועל כן נראה דיותר טוב לשאול על נדרו, כדי לצאת אליבא דכולי עלמא".

ועוד כתב כה"ח (שם ס"ק נ"ח): "דמתענה עד אחר תפלת מנחה וכו'. ומיהו חייב לפרעו שהרי יום שלם קבל עליו. ט"ז ס"ק ד', אליה רבה אות ט"ז. אמנם המאמר מרדכי אות ה' חלק על דברי הט"ז הנז' וכתב דיוצא בזה ידי תעניתו כיון שאוכל סמוך לביאת השמש ואין צריך שיתענה יום אחר כנגדו יעו"ש. וכן כתב הנהר שלום אות ה' להוכיח מכמה ראשונים דאין צריך לפרוע יום אחר יעו"ש. וכן כתב משנה ברורה בשער הציון אות ל'.

[7] – רמ"א (סי' תקנ"א סעי' י"א): "והגאונים כתבו דמתענה עד אחר תפלת מנחה, ואוכל סעודה המפסקת קודם ביאת השמש, וכן נוהגין. והוא הדין מי שמתענה תענית חלום". וכתב הכה"ח (ס"ק נ"ז): "והגאונים כתבו וכו'. כי הגאונים סוברים דאין ללוות התענית דקבלת שני וחמישי ושני הוי כיום זה כדלקמן סימן תקס"ח סעיף ב' יעו"ש, ועל כן מתענין עד אחר תפלת מנחה ומתפלל תפלת תענית במנחה, וכן הדין באם חל יאר צייט בערב תשעה באב או שמתענין תענית חלום. עטרת זקנים".

וכתב הכה"ח (ס"ק נ"ט): "ואוכל סעודה המפסקת קודם ביאת השמש. ואסור לסעוד שתי פעמים מפני נדרו. תרומת הדשן סימן רע"ה, לבוש, ב"ח, מגן אברהם ס"ק י"ז, אליה רבה אות י"ז, חיי אדם כלל קל"ד אות ז', דרך החיים אות ב', משנה ברורה אות כ"ז. ואם כן צריך לנהוג בה כל חומר סעודה המפסקת. מגן אברהם שם, חיי אדם שם, דרך החיים שם, משנה ברורה שם"..

[8] – ראה לעיל הערה קודמת. ובכה"ח (שם ס"ק ס"ב): "והוא הדין מי שמתענה תענית חלום. ויאר צייט בערב תשעה באב, יתנה תחלה שלא להתענות רק עד אחר חצות היום, ויתפלל מנחה גדולה ויאכל סעודה, [ואחר כך יאכל סעודה] המפסקת. אשל אברהם אות י"ז, שערי תשובה שם, דרך החיים אות ג', קיצור שלחן ערוך סימן קכ"ג אות ד', משנה ברורה אות כ"ט". וכתב עוד השער הציון (ס"ק ל'): "והנה הבאר היטב העתיק מט"ז דחייב לפרוע יום אחר ובאמת המעיין בט"ז יראה דלא כתב רק על ב' וה', ואפילו על ב' וה' כבר כתבנו מנהר שלום דאין צריך לפרוע יום אחר, וכן הדרך החיים והחיי אדם לא העתיקו כלל דין הט"ז בזה", וכ"כ כה"ח (ס"ק נ"ח).

[9] – בא"ח (ש"ר דברים סעי' ט"ז): "נוהגין שלא לרחוץ כל גופו מר"ח עד ט"ב אפילו בצונן, והרגיל לטבול בכל ערב שבת יטבול גם "בערב שבת חזון" וכן מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין בערב שבת חזון מי שרגיל בזה בכל ערב שבת, וכל רחיצה שהיא לרפואה מותרת בימים אלו אפילו בחמין… ומי שדרכו לטבול אחר תשמיש המטה הרי זה טובל כדרכו, וכן הסנדק מותר לטבול, ומי שראה קרי מותר לטבול אפילו ערב ט"ב, ורק ביום ט"ב אסור לטבול לדעת מר"ן ז"ל", והביאו כה"ח (סי' תקנ"א ס"ק ק"צ), ז"ל: "והאנשים הרגילים לילך למקוה לצורך טבילת קרי מותר לילך בין ראש חודש לתשעה באב אף בחול. ישועות יעקב. ואפילו בערב תשעה באב. בן איש חי פרשת דברים אות ט"ז. ודוקא בצונן. תוספות חיים על חיי אדם שם אות ל"ד. ונראה דאם קשה לו לטבול בצונן או שאין שם כי אם מים חמין דמותר לטבול במים חמין כיון דיש תועלת גדולה בטבילה זו כמו שכתבנו לעיל סימן ע"ו אות כ"א יעו"ש. ועוד כיון דאינו מכוון לשם תענוג רק להעביר רוח הטומאה מעליו. ועיין לקמן אות קצ"ג. ומי שדרכו לטבול אחר תשמיש המטה הרי זה טובל כדרכו, וכן הסנדק מותר לטבול. בן איש חי שם".

וע"ע במשנ"ב (שם ס"ק צ"ה), ז"ל: "היינו אפילו היה רגיל לרחוץ בכל ע"ש בחמין כל גופו אסור בע"ש של חזון לרחוץ כל גופו אפילו בצונן, ולענין טבילה הנוהג לטבול בכל ע"ש מותר ומי שמבטלה לפעמים מפני טרדת עסקיו או מפני הצנה אסור", והוסיף השעה"צ (שם ס"ק צ"ח) בעניין היתר הטבילה, ז"ל: "והיינו, דוקא שלא בחמין, דבחמין בודאי רחיצה של תענוג היא", וראה בהרחבה בפרק כ' סעי' ח'-י"ב.

[10] – כה"ח (סי' תקנ"א ס"ק צ"ו): "מנעלים של בגד חדש כיון שהוא זכר לאבילות אפשר דמותר לחנכן בתשעה באב, וטוב הדבר לחנכן ביום הכפורים, והמחמיר – תבא עליו ברכה. הלכות קטנות חלק ב' סימן קל"ט, יד אהרן בהגהות בית יוסף, זכור לאברהם אות ט', מועד לכל חי סימן יו"ד אות ל"ז". וכתב עוד שם (ס"ק צ"ז): "ומכל מקום נראה דמנעלים של בגד שלובשים בתשעה באב משום אבילות – אין קפידא אם לעשותם לתקנם מחדש אם לנועלם, ומה שכתב הלכות קטנות והמחמיר – תבא עליו ברכה, זהו כשיש לו ללבוש בתשעה באב, אבל כשאין לו מנעלים ללבוש בתשעה באב – ינעלם אפילו שהם חדשים, ולא ילך במנעלים של עור או יחף. רוח חיים אות ג'. וכן כתב בספרו מועד לכל חי סימן יו"ד אות ח"י, בן איש חי פרשת דברים אות ט'".

[11] – ראה בהרחבה להלן הערה הבאה.

[12] – בגמ' פסחים (נ"ד ע"ב): "אמר שמואל: אין תענית ציבור בבבל אלא תשעה באב בלבד, למימרא דסבר שמואל תשעה באב בין השמשות שלו אסור? והאמר שמואל: תשעה באב, בין השמשות שלו מותר! וכי תימא: קסבר שמואל כל תענית ציבור, בין השמשות שלו מותר – והאנן תנן: אוכלין ושותין מבעוד יום. למעוטי מאי – לאו למעוטי בין השמשות? – לא, למעוטי משחשיכה. נימא מסייע ליה: אין בין תשעה באב ליום הכיפורים אלא שזה ספיקו אסור וזה ספיקו מותר. מאי ספיקו מותר – לאו בין השמשות? – לא – כדאמר רב שישא בריה דרב אידי: לקביעא דירחא, הכא נמי: לקביעא דירחא. דרש רבא: עוברות ומניקות מתענות ומשלימות בו, כדרך שמתענות ומשלימות ביום הכיפורים, ובין השמשות שלו אסור".

וראה בב"י (סי' תקנ"ג), ז"ל: "כתב הרמב"ם בפרק ה' (ה"ז) תשעה באב לילו כיומו לכל דבר ואין אוכלין אלא מבעוד יום ובין השמשות שלו אסור כיום הכפורים, וכתב הרב המגיד זה נתבאר בהרבה מקומות ועיקר בפסחים פרק מקום שנהגו (נד:) ושם נתבאר שבין השמשות שלו אסור, ומכאן למד הרמב"ן (שם) שאין לתשעה באב תוספת מבעוד יום כמו שיש ליום הכפורים שאם היה לו תוספת לא היה צורך לומר שבין השמשות שלו אסור שהרי תוספת מבעוד יום הוא ודבר ברור הוא", אמנם ראה ברש"י (עירובין מ"א. ד"ה "מבעוד יום"), ז"ל: "מבעוד יום – שצריך לאכול מבעוד יום, ומקבל תענית עליו משגמר לאכול, ואף על פי שהוא שבת". וראה עוד בכה"ח (שם ס"ק ט'): "אבל אין צריך להוסיף מבעוד יום כיום הכפורים. מגיד משנה פרק ג' דתענית דין ג'. והביא דבריו בית יוסף. מיהו בספר החינוך פרשת אמור סימן רע"ח כתב דהוי כיום הכפורים להפסיק מבעוד יום יעו"ש. וכן משמע מדברי התוספות תענית ל' ע"ב ד"ה כל יעו"ש. וכן נראה מדברי הרמב"ם כמו שכתב המגיד משנה שם. אבל הריטב"א בתענית ועירובין מ' כתב כדברי המגיד משנה דאין צריך להוסיף מבעוד יום יעו"ש. וכן הוא דעת הרשב"א ור"י בתוספות פסחים נ"ד ע"ב ד"ה לקביעא יעו"ש. וכן הסכים הרדב"ז בלשונות הרמב"ם סימן ק"ד דכיון דעיקר תשעה באב דרבנן – די להחמיר בספיקו ולא להוסיף עליו יעו"ש".

למעשה כתב בשו"ע (סי' תקנ"ג סעי' ב'): "תשעה באב, לילו כיומו לכל דבר, ואין אוכלים אלא מבעוד יום, ובין השמשות שלו אסור כיום הכפורים", ובמג"א (שם ס"ק ג'): "ובין השמשות כו'. אבל אין צריך להוסיף מבעוד יום". וכך כתב במשנ"ב (שם ס"ק ג'): "ובין השמשות שלו – אסור, היינו בין בכניסתו ובין ביציאתו, אבל אין צריך להוסיף עליהם".

[13] – כתב הטור (סי' תקנ"ג): "כתב הראב"ד כיון שהפסיק סעודתו חל עליו התענית מן הסתם ואסור לאכול ואפי' לרחוץ אף על פי שלא פירש מן הרחיצה כיון שהפסיק סעודתו ופירש ממנה ונאסר לו עוד לאכול נאסר נמי ברחיצה. וא"א הרא"ש והתוס' פירשו דאפי' לאחר שהפסיק יכול לחזור ולאכול וכ"כ רי"ף משום גאון לענין תענית צבור שפוסק מבע"י אף על פי שפסק חוזר ואוכל עד שיבא השמש וכתב הוא ומסתבר ה"מ דלא קבליה עליה לתענית אבל קבליה עליה איתסר למיכל ולמשתי וכתב הרמב"ן דלא שייך למימר קבלה אלא ביום כיפור שצריך להוסיף עליו מבעוד יום אבל בשאר תעניות אפי' ט"ב שבין השמשות שלו אסור אם נפסק ונמלך דבר פשוט הוא שחוזר ואוכל ע"כ ואין נראה לחלק דודאי קבלה אוסר בכל תענית שצריך להפסיק בו מבעוד יום".

ראה בב"י (סי' תקנ"ג), ז"ל: "והרמב"ם כתב בפרק ג' (ה"ג) כל תענית שאוכלין בה מבעוד יום אם אכל ופסק וגמר שלא לאכול אינו חוזר ואוכל אף על פי שיש שהות ביום וכתב הרב המגיד זו היא סברת ההלכות שכתבו ולענין תענית שפוסק בה מבעוד יום חזינן לגאון דקאמר הכי וכו' ולזה כתב רבינו אם אכל ושתה ופסק וגמר שלא לאכול וכו' לפי שאינו אסור אלא בשגמר שלא לאכול אבל אם לא גמר שלא לאכול ודאי אינו אסור והגמר הזה הוא קבלת התענית שהזכירו בהלכות ויש מן האחרונים שחלקו בזה ואמרו שאפילו פסק על דעת שלא לאכול חוזר ואוכל כל היום והביאו ראיה מעובדא דאיכה רבתי דרבי יהודה בן בתירא אכל ערב יום הכפורים אחר שהפסיק ואני אומר שאם כוונת ההלכות ורבינו היא בשקיבל עליו בפירוש והוציא בשפתיו שלא יאכל עוד היום וקיבל עליו תענית אין מן המדרש הזה תשובה עליהם, עכ"ל. ובאמת שכך נראה מדברי הרא"ש (סי' י"ד) דלא אסר הרי"ף אלא בשקיבל עליו בפירוש שלא יאכל עוד היום ואף על פי שההגהות (פ"ג אות א) פירשו דברי הרמב"ם כפשטם דבגמר בדעתו שלא לאכול אסור אף על פי שלא קיבל בפירוש".

ועל מש"כ הטור בשם הרמב"ן כתב הב"י "כן כתב שם הר"ן (ג: ד"ה וכתב) בשמו וגם הרב המגיד כתב בפרק ג' (ה"ג) דברי הרמב"ם וכתב שאע"פ שמדברי הרמב"ם נראה דתעניות ציבור יש להם תוספת שהרי כתב שאוכלין ושותין בהם מבעוד יום כמו שעושין בצום כיפור דברי הרמב"ן (תורת האדם שם עמ' רנ) נראין עיקר לא יהו חמורין אלו מתשעה באב שאין לו תוספת עכ"ל".

והסיק "ולענין הלכה נראה דלא נאסר מלאכול אלא כשקיבל עליו בפירוש שלא יאכל עוד היום כיון שהרי"ף סובר כן והרמב"ם אפשר שסובר כן ושאר מפרשים חוץ מהראב"ד סוברים כן ומיהו היכא שקיבל בפירוש שלא לאכול אסור כמבואר בדברי הרי"ף ולא כדברי הרמב"ן".

וראה בשו"ע (שם סע' א'), ז"ל: "אף על פי שאכל סעודה המפסקת, מותר לחזור ולאכול אלא אם כן קבל עליו בפירוש שלא לאכול עוד היום. הגה: וקבלה בלב אינה קבלה, אלא צריך להוציאו בשפתיו". וראה במשנ"ב (שם ס"ק ב'), ז"ל: "בלב אינה קבלה – והב"ח כתב דהוי קבלה וכן הסכים הגר"א בביאורו. ואסור אז כל מה שאסור בתשעה באב חוץ מנעילת הסנדל דמותר דהוי כאלו התנה בפירוש חוץ מזה, אבל אם לא קיבל בלבו להתענות אפילו בלב אלא שגמר בדעתו שלא לאכול אינו כלום ומותר אפילו באכילה ומכל מקום נכון יותר להתנות בפירוש בפה או בלב שאינו מקבל עליו התענית עד בין השמשות", והביאו כה"ח (ס"ק ד').

[14] – כה"ח (סי' תקנ"ג ס"ק א'): "ואפילו קיבל עליו התענית בפירוש אינו אסור ברחיצה וסיכה עד הלילה. רש"ל בתשובות סימן צ"ב. וכן כתב הלבוש. אבל הב"ח כתב משקיבל עליו התענית שאסור לו לאכול אסור נמי לרחוץ ולסוך וכתב על דברי רש"ל הנז' דלא נהירא יעו"ש. והביא דבריו שיירי כנסת הגדולה בהגהות הטור. וכן כתב הט"ז ס"ק א', מגן אברהם ס"ק ד', אליה רבה אות ב', מטה יהודה, וכתב ודלא כלבוש, מאמר מרדכי אות א', ערך השלחן אות ב', משבצות זהב אות א', חיי אדם כלל קל"ד אות ח', דרך החיים אות ד', משנה ברורה אות ב'. מיהו נעילת הסנדל מותר דכיון שאנחנו רואין שהן ברגליו ולא קיבל לזה. אליה רבה שם, ערך השלחן שם, משבצות זהב שם, חיי אדם שם, דרך החיים שם, משנה ברורה שם. והא דאסור ברחיצה וסיכה משקיבל התענית היינו אם הוא מפלג המנחה ולמעלה, אבל קודם לכן מה דקביל קביל ותו לא. משבצות זהב שם ואשל אברהם".

[15] – כתב הב"י (סי' תקנ"ב): "גרסינן בירושלמי בסוף תענית (פ"ד ה"ו) רב מן דהוה אכיל כל צרכיה הוה צבע פיסתיה אקיטמא כלומר היה מטבל פת באפר ואמר זו סעודת תשעה באב לקיים מה שנאמר (איכה ג טז) ויגרס בחצץ שיני וכתבו הרמב"ן בספר תורת האדם (שם עמ' רמח) וגם הגהות מיימון (שם אות פ) כתבוהו אלא שכתב רבי יהודה בר אלעאי במקום רב". ובכה"ח (שם ס"ק ל"ו)כתב: "ואומרים: זוהי סעודת תשעה באב. בית יוסף בשם הירושלמי סוף תענית, ביאורי הגר"א, רב יעב"ץ בסידורו עמודי שמים חלק ב' דף ע' ע"ב, יפה ללב חלק ג' אות ב', משנה ברורה אות ט"ז. מכאן נראה שיש לתא דמצוה לאכול סעודה המפסקת. הלכות קטנות חלק ב' סימן קל"ה, יד אהרן בהגהות הטור".

[16] – בגמ' תענית (ל' ע"א): "אמר רב יהודה: לא שנו אלא משש שעות ולמעלה, אבל משש שעות ולמטה – מותר. ואמר רב יהודה: לא שנו אלא בסעודה המפסיק בה, אבל בסעודה שאינו מפסיק בה – מותר. ותרוייהו לקולא. וצריכא, דאי אשמעינן בסעודה המפסיק בה – הוה אמינא: אפילו משש שעות ולמטה, קמשמע לן: משש שעות ולמעלה. ואי אשמעינן משש שעות ולמעלה הוה אמינא: אפילו בסעודה שאינו מפסיק בה, קמשמע לן בסעודה המפסיק בה".

וכך כתב בשו"ע (סי' תקנ"ב סעי' ט'): "כל זה בסעודה המפסקת שאין דעתו לאכול עוד אחריה סעודת קבע, וכשהוא אחר חצות. אבל אם היה קודם חצות, או אחר חצות ודעתו לאכול אחריה סעודת קבע – אין צריך ליזהר בדברים הללו". ובבא"ח (ש"ר פרשת דברים סעי' כ'): "וכל דברים הנז' הן של אכילת שני תבשילין, הן בענין הישיבה, לא נאמרו אלא בסעודה המפסקת שאינו אוכל אחריה סעודת קבע, וגם שהוא אוכל אחר חצות. אבל אם דעתו לאכול אחריה סעודת קבע, או שאוכלה קודם חצות – אין צריך להזהר בכל האמור לעיל".

[17] – רמ"א (סי' תקנ"ב סעי' ג'): "ואין חילוק בין צלי למבושל לענין זה", וביאר המשנ"ב (ס"ק י"ב): "ואין חילוק בין צלי למבושל – כגון בצים צלויין ופירות צלויין כולן שם תבשיל עליהן וזהו שכתב לקמיה כשהם חיים לאפוקי כשנתבשלו או נצלו".

[18] – ראה בהערה הקודמת. ובכה"ח (שם ס"ק כ"ו): "ואין חילוק בין צלי וכו'. והוא הדין לכבוש ומעושן. מטה יהודה", וראה לקמן בהערה הבאה.

[19] – רמ"א (סי' תקנ"ב סעי' א'): "וכן לא יאכל אחר סעודתו צנון ומליח, דברים שנוהג בהם בשאר פעמים, כדי שיתנהג בפרישות", ובכה"ח (שם ס"ק ט"ו): "מכאן אסרתי בתשובה חלק אורח חיים סימן רס"ב לאכול אותם קישואין שכובשין אותם במים ומלח או בחומץ כדי לגרור תאות המאכל דלא גרעי מצנון ומליח. שיירי כנסת הגדולה בהגהות הטור אות ב', אליה רבה אות ז', שערי תשובה".

[20] – אשל אברהם (בוטשאטש סי' תקנ"ב): "ולזה נראה שאפוי איננו בכלל תבשיל לגבי זה. ומנהג העולם היודעים ונזהרים הוא כן, שאין מבשלים לביבות ממולאים ואופין ואוכלים גם כן לחם, ואין קפידא רק בצליה ובישול ששייך גם כן בבשר מה שאין כן אפיה".

[21] – במשנה תענית (כ"ו ע"ב): "ערב תשעה באב – לא יאכל אדם שני תבשילין, לא יאכל בשר ולא ישתה יין, רבן שמעון בן גמליאל אומר: ישנה". ועוד שם (ל' ע"א): "אמר רב יהודה אמר רב: כך היה מנהגו של רבי יהודה ברבי אילעאי: ערב תשעה באב מביאין לו פת חרבה במלח, ויושב בין תנור לכיריים, ואוכל, ושותה עליה קיתון של מים, ודומה כמי שמתו מוטל לפניו" [וראה במהרש"א (על הגמ' שם) שביאר פירוש נפלא. דהנה יש מחלוקת בפוסקים, אם אבלות ישנה (תשעה באב) דומה לאבלות חדשה (מת לו מת) או שלא. ויש נפק"מ בזה בכמה דינים, דהא אבילות חדשה חמורה מאבילות ישנה, ומבאר שנתכוון רבי יהודה ברבי עלאי, להראות שלדידו אין זו אבלות ישנה אלא אבילות חדשה כמי שמתו מוטל לפניו ממש].

וכתב בשו"ע (סי' תקנ"ב סעי' א'): "ערב תשעה באב לא יאכל אדם בסעודה המפסקת, שאוכלה אחר חצות, בשר, ולא ישתה יין ולא יאכל שני תבשילין". וביאר במשנ"ב (שם ס"ק א') בטעם האיסור: "כדי להרבות אבל ולזכור חורבן הבית ויצטער עליו".

והוסיף השו"ע (שם סעי' ג'): "וכן יש להחמיר וליזהר משני מינים בקדירה אחת, אא"כ הוא דבר שדרכו בכך כל השנה כגון אפונין שנותנים עליהם בצלים וביצים". ובמשנ"ב (שם ס"ק י'): "שדרכו בכך, רוצה לומר שרוב הפעמים נותנים בצלים וביצים באפונים כמו שדרך לטגן עיסה ובצים, אבל דגים – אסור לטגן בביצים, כיון שרוב הפעמים מבשלין אותם בלא ביצים [מג"א וכוגנתו אפילו לאותן מקומות שלא נהגו לאסור בסתם דגים]. ולביבות ממולאים בגבינה – נקרא שתי תבשילין. וכן ברייט"י לקשי"ן עם גבינה, כיון דרוב פעמים אין עושין כן – הוי ב' תבשילין".

נמצא שהכלל בהגדרת שני תבשילין משתנה מאדם לאדם, אם רגיל לאוכלו יחד או אין רגיל לאוכלו יחד, וכיום מצוי סוג תבשיל המורכב משני מינים, וכגון סלט ביצים עם עגבניות מבושלות, מרק ירקות וכדו', ולאחד מותר לאוכלו בסעודה מפסקת, כי כך רגיל לאכול כל השנה ונחשב לגביו כתבשיל אחד, ולשני אסור לאוכלו בסעודה מפסקת, כי בכל השנה אין אוכלם יחד אלא בנפרד, והבדל זה יכול להיות אף בין אב ובנו או אם ובתה וכיו"ב.

[22] – שו"ע (שם סעי' ג'): "אפילו בישל מין אחד בשתי קדרות – מקרי שני תבשילין". ובמג"א (שם ס"ק ג'): "פי' שאחד בלילתו עבה ואחד בלילתו רכה, אבל אם שניהם בשוה – אין קפידא לבשל בשתי קדירות". והביאו המשנ"ב (שם ס"ק ח'). ובכה"ח (שם ס"ק י"ט): "פירוש שאחד בלילתו עבה ואחד בלילתו רכה, אבל אם שניהם בשוה – אין קפידא לבשל בשתי קדירות. מגן אברהם ס"ק ג'. מיהו הרב כנסת הגדולה בתשובה אורח חיים חלק ב' סימן ל"ו – נטה לאסור, וכתב שכן הסכימו חכמים שלמים יעו"ש. והביא דבריו הברכי יוסף אות ב'. אמנם האליה רבה אות ב' כתב כדברי המגן אברהם. וכן כתב הנהר שלום אות ב'. וכן כתב הערך השלחן אות ג', וכתב שכן משמע מהריטב"א ודלא כהרב כנסת הגדולה בתשובה יעו"ש. וכן כתב בביאורי הגר"א כדברי מגן אברהם. וכן פסק חיי אדם כלל קל"ד אות א', דרך החיים אות א', משנה ברורה אות ח'. ומטעם זה נראה לאסור שני ביצים האחד רך ראוי לגמוע ואחד קשה – דהוו להו כשתי קדרות, ומיהו אפשר לחלק. נהר שלום שם. והביא דבריו בן איש חי פרשת דברים אות י"ט וכתב דיש להחמיר".

וע"ע בבא"ח (דברים ש"ר סעי' י"ט): "בסעודה המפסקת – אסור לאכול שני תבשילין, אפילו מין אחד ורק א' עבה וא' רך – נמי חשיב שני תבשילין… ואין לאכול ביצה עבה וביצה רכה – דנסתפקו בזה האחרונים ז"ל אם חשיב שני תבשילין. ואם בשל מין אחד בשתי קדרות הריטב"א – מתיר, והרב החבי"ב ז"ל, בתשובה – אוסר".

[23] – שו"ע (סי' תקנ"ג סעי' ג'): "ותבשיל הנעשה מדבר שנאכל כמות שהוא חי – מקרי תבשיל לענין זה". וביאר המשנ"ב (ס"ק י"א): "מקרי תבשיל לענין זה – דאף דלענין בישולי עכו"מ אין שם תבשיל עליו כגון חלב שנתבשל וכיו"ב לענינינו אסור דעיקר הטעם שאסרו בשני תבשילין משום דבריבוי תבשילין יש בו כבוד ותענוג", כתב הבא"ח (שם): "ואפילו בישל דבר הנאכל כמו שהוא חי כגון תפוחים וכיוצא שבישלום בסוכ"ר – חשיב תבשיל, ואפילו אם בשל תמרים ועשאם דבש שקורין בערבי סילא"ן, ואפילו אם בשל סוכ"ר ותקנו וסננו ועשאו משקה שקורין שיר"א – ג"כ חשיב תבשיל, כיון דאחר בשולו נעשה בו טעם אחר, וגם קונה לו שם חדש", וראה עוד בכה"ח (שם ס"ק י') שהוסיף בזה, ז"ל: "שני תבשילין דאסרו בסעודה המפסקת אין חילוק בין דבר הנאכל כמות שהוא חי לדבר שאינו נאכל כמות שהוא חי, וכן אין חילוק בין צלי למבושל, וכן אין חילוק אם אוכלן כדרך תבשיל או כדרך הפירות בקינוח סעודה, אלא בכל גוונא אסור לאכול פירות צלויין בקנוח סעודה בסעודה המפסקת. הרב מהר"ם ן' חביב בעל גט פשוט בתשובותיו כ"י סימן י"ב, ברכי יוסף אות ה', זכור לאברהם שם, שערי תשובה אות ג'. ואפילו אם בישל תמרים ועשאם דבש או בישל צוקא"ר ועשאו משקה גם כן חשוב תבשיל. בן איש חי פרשת דברים אות י"ט. וכן אם בישל הגבינה יש לה דין תבשיל ואסור לאכלה עם תבשיל אחר. טור, לבוש, בן איש חי שם. וכן אם בישל החלב יש לו דין תבשיל. לבוש".

[24] – ראה לעיל בהערה י"ח. בעבר כשהיו עושים רסק עגבניות, לא היו מבשלים אותו, ובאופן זה – מותר בכל אופן, אך כיום מרתיחים ומבשלים אותו, ומכל מקום בדרך כלל משתמשים ברסק עגבניות רק לעשות עימו את התבשיל, ולדוגמא: ישנם שלוקחים ביצים ומערבבים עם רסק עגבניות ומבשלים או מטגנים אותם, ובאופן זה אף על פי שרסק העגבניות נחשב מבושל, זה נקרא כתבשיל אחד, ומותר לאכול בערב תשעה באב, אבל רסק עגבניות שמבושל כבר בפני עצמו ורוצים להוסיף אותו כתוספת לאוכל אחר המבושל בפני עצמו (כגון אטריות וכיו"ב), מכיון שזה מבושל בסיר אחד וזה מבושל בסיר אחר, הערבוב הזה לא מתיר וזה נחשב כשני תבשילים.

[25] – ראה לעיל סעי' י"ח.

[26] – יש להוסיף שגלידה ושוקולד מוגדרים "מעדנים", ובכל מקרה אין לאכול מעדנים בסעודה מפסקת וכפי שהתבאר בהערה כ'.

[27] – בא"ח (ש"ר דברים אות י"ט): "וכן יכול לאכול עם תבשיל אורז, חלב חמוץ שקורין בערבי לב"ן, ובלשון אחר יגורט"י, דאע"פ דדרכם לחמם החלב על האש קודם שנקפה, אין חמום זה עושהו בתורת תבשיל, מפני שאינו משתנה טעמו ושמו ומראהו בבשול זה על האש, ורק מתחמם, על כן, זה הלב"ן שקורין יגורט"י חשיב כפירות חיים ומותר לאכלו עם תבשיל של אורז ועדשים ביחד. מיהו טוב להתרחק מזה כדי למעט הנאותיו בסעודה זו, וכמ"ש הרב מחב"ר ז"ל שאין נכון לאכול סלאט"ה עם התבשיל בסעודה זו. והגבינה אם אכלה חיה הרי זו כפירות חיים, אבל אם בשל הגבינה יש לה דין תבשיל, ואסור לאכלה עם תבשיל אחר". כלומר, הבא"ח מבאר שיש הבדל בין הסילאן והשיר"א וכיו"ב שנתבאר לעיל שנחשב כתבשיל, מפני שהבישול משנהו לדבר אחר, בשונה מהלבן שעיקרו הוא חימום ולא משתנה ממה שהיה.

וכתב כה"ח (שם ס"ק כ"ד): "וכתב בשבלי הלקט אסור לעשות לביבות ממולאים בגבינה. מגן אברהם ס"ק ד', אליה רבה שם, חיי אדם כלל קל"ד אות א'. וכן ברייט"י לקשי"ן עם גבינה. אשל אברהם אות ט', דרך החיים אות א', משנה ברורה אות יו"ד. וכתב המחצית השקל דלאו דוקא מילוי גבינות דאסור, הוא הדין אם נתמלאו הלביבות בדבר אחר כגון מה שקורין פווידל"א גם כן אסור, כיון דגם בזה אין דרכו בכך, דהא רוב פעמים מבשלים העיסה על ידי תבשילים אחרים וכמות שהוא בלא מילוי כלל עכ"ל. והשלחן גבוה כתב על דברי מגן אברהם הנז' דלא ידע מאין לו איסור זה, דהא דרכו בכך כל השנה דלביבות בלי גבינה הוא תפל מבלי מלח, והעולם נהגו היתר וכן עיקר עכ"ל. ונראה שלא ראה דברי המחצית השקל הנז' שכתב הטעם מפני שאין דרכו בכך וכו', אלא שאין זו קושיא לפי שאין מנהג המקומות שוין בענין התבשילין. וזה הכלל כל שדרכו בכך רוב הפעמים שרי, וכל שאין דרכו בכך אסור, וכל אחד לפי מנהגו". וכתב עוד בס"ק כ"ט "אפילו כמה מינין. וכן גבינה וחמאה מכמה מינים חיים מותר. באר היטב אות ה'".

[28] – יש האוסרים פיצה, כי הבצק והגבינה הם כמו שני תבשילים, אך למעשה אין לחוש כי הלחם אינו מבושל אלא אפוי ולכן זה נחשב למאכל אחד, ראה בהערה הקודמת, וראה עוד בהערה י"ז.

[29] – שו"ע (סי' תקנ"ב סעי' ה') "נוהגים לאכול עדשים עם ביצים מבושלים בתוכם, שהם מאכל אבלים". וראה בבה"ל (ד"ה שנותנים): "שנותנים עליהם בצלים וביצים – אפשר דדוקא באופן זה שבא להטעים האפונים אבל לא במבשל שני מינים ביחד בעלמא כגון מה שקורין לקשי"ן עם תפוחי אדמה. ומה דאיתא לקמיה לענין עדשים עם בצים אפשר נמי כשעיקר הוא העדשים והבצים מפרכים אותם בתוכם שבטל גבייהו וצ"ע", ולמעשה נוקטים כשו"ע שאפילו שלא מטעים מותר אם דרך כך ראה בהערה י"ז.

[30] – ראה לעיל הערה י"ט.

[31] – שו"ע (סי' תקנ"ב סעי' ב'): "אפילו בשר מלוח שעברו עליו יותר משני ימים ולילה אחת, ובשר עופות ודגים ויין מגתו דהיינו שאין לו יותר משלשה ימים – נהגו לאסור", וראה בכה"ח (שם ס"ק טו"ב): "בבית יוסף שלפנינו כתוב וגדיים, וכן כתב הנחלת צבי. אבל המגן אברהם ס"ק ב' כתב דגירסת דגים הוא עיקר משום דאיכא דוכתא דדגים בכלל בשר הוא כמ"ש ביורה דעה סימן רי"ז סעיף ח', ועוד דהוא עולה על שלחן מלכים ושמחה הוא לאיש עכ"ל. והסכים לדבריו המאמר מרדכי אות ב'. וכן כתב המחזיק ברכה אות ד' הגם דמדינא שרי לאכול דגים וכדמוכח מתשובת הרא"ש דבסוף ספר חזה התנופה שהבאתי בקונטריס שיורי ברכה וכן משאר פוסקים, נהגו לאסור, וכן פשט המנהג, ומה שכתב הרב מגן אברהם דיש מגיהים גדיים, ויש בדפוס באיזה בית יוסף הגירסא כך, ליתא לגירסא והגהה הנזכרת, והאמת הוא דגרסינן דגים ואין להתיר כלל כמו שכתב מרן, עכ"ל". וכתב עוד (ס"ק י"ח): "ודגים דוקא תפלים, אבל דגים מלוחים שרו, ולא דמי לבשר מלוח. הרב בית דוד סימן שכ"ז ויעו"ש הטעם, שלחן גבוה אות ה', ערך השלחן אות ב'. וכן משמע מדברי הלבוש. וכן משמע מדברי המועד לכל חי סימן יו"ד אות ל' שכתב וגם דגים לחים שאינם מלוחים אסור לאכול בסעודה המפסקת עכ"ל, משמע הא דגים מלוחים שרו. מיהו יש לפקפק על זה ממה שאמרו במסכת בתרא דף ע"ד ע"ב כוורא מליחא מעלי בשרא מליחא לא מעלי, ואם כן כיון דבשר מלוח אסור כל שכן דגים. ואפשר דאין דגים מלוחים שוים, וכמו שאמרו שם בגמרא איבעית אימא נקבה מליחא מעלי. ועוד יש לומר דדוקא מלוח כפי הצורך הוא מעלי, אבל אם אין מלוח כפי הצורך יתר או חסר אינו מעלי. ומכל מקום לא ראינו מי שמיקל בזה. ואפשר דבמקום הצורך כגון שאינו יכול לאכול מאכלים אחרים יש להקל אם אותם הדגים יותר גרועים מן הלחים", וראה עוד מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"א או"ח סי' כ"ב). ואם אדם חלש וצריך לחזק את עצמו באכילת דגים, יוכל לנהוג כהרמ"א (סעי' ט'), לאכול בצהרים סעודה עם דג ובהפרש כמה שעות יאכל סעודה מפסקת ללא דג.

[32] – שו"ע (סי' תקנ"ב סעי' ה'): "נוהגים לאכול עדשים עם ביצים מבושלים בתוכם, שהם מאכל אבלים, הגה: ויש נוהגים לאכול ביצים קשים, שהוא ג"כ מאכל אבלים". וע"ע בקיצור שו"ע (סי' קכ"ג סעי' ג'): "ואוכלין רק פת עם ביצה מבושלת קשה וקרה וטובלין קצת פת באפר ואוכלין. וצריך ליזהר להפסיק מבעוד יום", ובמשנ"ב (שם ס"ק י"ד): "ולא יאכלו תבשיל אחר, ודלא כהמון עם שמתחלה אוכלין מין מבושל ואחרי זה יושבין לארץ ואוכלין ביצים דאסור, וכל שכן דאסור להפסיק ביניהם בברכת המזון דגורם ברכה שאינה צריכה", היינו, שמנהג עמי הארצות להניח את הביצה לסוף הסעודה כפי שעושים בליל הסדר, ויש לידע שזה מנהג טעות, כיון שבאותה הסעודה אין היתר לאכול שני תבשילין.

[33] – כן נהגו בבגדאד לאכול בסעודה מפסקת אורז עם עדשים ראה לעיל הערה קודמת, וע"ע לעיל הערה י"ז.

[34] – כתב הזרע אמת (ח"א או"ח סי' ע"ח): "והן אמת דלכאורה קצת מקום לדקדק להיפך לישנא דמתניתין דסוף תענית דקתני בערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין דלא אסרי שני התבשילין אלא באכילה ולא בשתיה", והביא דברי השיירי כנה"ג (סי' תקנ"א הגב"י סעי' ל"ו) שכתב "יין גמור לתוך התבשיל, סברא להחמיר, גזירה דלמא אתי אף למשתי. מהר"י מברונא שם", ודייק "אלמא אי לאו משום גזירה לא הוה אסרינן ואם כן צריך לומר דדוקא דרך שתיה נהגו לאסור יין משנכנס אב ולא דרך אכילה וא"כ הכא נמי נימא דדווקא דרך אכילה אסור שני תבשילין בסעודה מפסקת ולא דרך שתייה", וכתב לחלק בין המנהג שלא לשתות יין שהוא מצד מנהג לשני תבשלין שהוא מכח הדין, וכתב עוד "דהא קיי"ל בכל דוכתא דשתייה בכלל אכילה… וא"כ הכי נמי אע"ג דקתני לא יאכל שני תבשילין יש בכללם גם השתייה דודאי אסור גם כן לשתות שני תבישלין אבל מהר"י ברונא דמיירי לענין שתיה שפיר קאמר דאי לאו משום גזירה שמא יבוא לשתות היה מותר יין לתוך התבשיל וזה שאמר בשבועות ששתיה בכלל אכילה איתא אבל אכילה בכלל שתיה ליתא… ומעתה יצא לנו מזה דוודאי מדינא אסורים שני תבשילין אפילו דרך שתייה בסעודה מפסקת".

והנה כתב הברכי יוסף (סי' תקנ"ב ס"ק ז'): "מי שיש לו כאב במעיים ישתה מים מבושלים בזרע גד או קנה וסוקאר, מהר"ש שער אריה בחידושיו", וכתב עליו הזרע אמת שאפשר שהיקל רק במקום חולי.

וכתב עליו במחזיק ברכה (שם ס"ק א'): "ונראה פשוט דסברי כמ"ש הרב הנזכר ברישא דלא יאכל אדם שני תבשילין תנן ואכילה אסרו ולא שתיה ומאי דהדר ביה הרב הנז' מהא דקי"ל דשתיה בכלל אכילה והנשבע שלא לאכול חייב אם שתה וה"נ דקתני לא יאכל ה"ה דלא ישתה עש"ב קסברי רבנן כי האף אמנם דשתיה בכלל אכילה יליף לה מקרא בשבועות ולשון בני אדם נמי הכי הוי כדקאמר התם מ"מ אשכחן דשנו חכמים בלשון המשנה כמה זימני אכילה והוי אכילה בלחוד ואין שתיה בכלל כי הא דתנן פ"ק דשבת לא ישב אדם לפני הספר וכו' ולא לאכול… ועוד נראה דהכא אין להסתפק בזה דהא ב' תבשילין תנן ומשקה שחממוהו והרתיחוהו אינו נקרא תבשיל והכי מוכח מהא דאמרינן בנדרים דתנן אמר קונם תבשיל שאיני טועם אסור במעשה קדרה רך ופריך עלה בגמ' והא מתבשיל נדר ופירשו התוס' וז"ל והא מתבשיל נדר ורך לא הוי תבשיל כיון שהוא רך כמים בעלמא עכ"ל וכן פירש הרא"ש בפירושיו וז"ל והא מתבשיל נדר וכיון דרך הוא כמו במים בעלמא ולא מיקרי תבשיל עכ"ל… וגם אין בקאהב"י משום שררה וענג דמקרוב נתפשט בעולם מאד ואפילו העניים רגילים בו אבל במים מבושלים בקנה וזרע גד עם סוקא"ר שהוא תענוג ומנהג עשירים לא הותר אלא משום חולי דחש במעיה כאשר כתב מהר"ש שער אריה והבאתיו בספרי הקטן ברכי יוסף ע"ש". כלומר שכתב להקל בצירוף שתי סיבות: א. קפה או תה הם משקה, ואין איסור אלא באכילת שני תבשילין ולא תבשיל ומשקה מבושל. ב. שאין בקפה משום שררה ועונג. והביא מחלוקת זו הכה"ח (סי' תקנ"ב ס"ק ט'), וא"כ יוצא שגם לדעת החיד"א משקה מבושל של תענוג ושמחה – אסור לשתות.

[35] – ראה שו"ת מאמר מרדכי (ח"א או"ח סי' כ"ב), ובהערה הקודמת.

[36] – ראה בהערה ל"ד. והיות ובא לתענוג גם לדעת החיד"א יש להחמיר.

מלבד זה יש נפקא מינה בזה גם לעניין איסור בישולי עכו"ם כי זה עולה על שולחן מלכים, ויזכר לטוב הרה"ג הרב לנדא (זצוק"ל) רבה של ב"ב שנסע במיוחד לחו"ל והבטיח להם שלא יגלה את סוד תרכובת ועשיית המשקה והם גילו לו את כל החומר בנושא. [הערת העורך: וידוע כמה הקפיד מרן הרב זצוק"ל בעניין זה, והיה נזהר בבישולי גויים בקפה, קולה וכדו' שלא נעשו על ידי יהודי].

[37] – מג"א (סי' תקנ"ב ס"ק א'): "אין לשתות שכר. ואם הוא אדם חלש – שרי", כה"ח (שם אות ו'): "והוא הדין שכר, אגודה, ואין נוהגין כן. דרכי משה אות ג'. אמנם רש"ל בתשובה סימן ל"א כתב לאסור כדברי אגודה משום דהוי חמר מדינא, אלא שכתב דכל זאת למאן דאפשר אבל מי שלא הורגל לשתות כי אם שכר או אם הוא אדם חלש בודאי שרי לשתות שכר אף בסעודה המפסקת יעו"ש. והביא דבריו כנסת הגדולה בהגהות הטור, ט"ז בריש הסימן, מגן אברהם ס"ק א', אליה רבה אות ו', יד אהרן בהגהות הטור. מיהו בשיירי כנסת הגדולה הגהות הטור אות א' כתב להחמיר אף בחלש משום שאם היה מתיר רובם ככולם היו עושים עצמם כחלשים כדי לשתות שכר יעו"ש. אמנם האליה רבה שם כתב לפקפק בדברי שיירי כנסת הגדולה הנז' ודעתו להקל כרש"ל יעו"ש. ועל כן נראה דהכל לפי מה שהוא אדם. וגם היכא שיש צורך הרבה אין להתיר לשתות כי אם דבר מועט בכדי שיוכל לאכול הסעודה ולא יותר, יען כי הוא דבר המשכר וחיישינן שיבא להסיח דעתו מצער החרבן. ועיין לקמן אות ח'", וכתב שם "וכתב שם הט"ז דאסור בסעודה המפסקת אפילו בשתיית מי דבש שקורין מע"ד או יין שרף דאף שאין בהם שמחה מכל מקום כיון דמשכרים יש בהם חשש יעו"ש. והביא דבריו אליה רבה שם, משבצות זהב שם, מחצית השקל ס"ק א'".

[38] – בגמ' תענית (ל' ע"א): "רבן שמעון בן גמליאל אומר: ישנה. אמר רבי יהודה: כיצד משנה? אם היה רגיל לאכול שני תבשילין – יאכל מין אחד, ואם היה רגיל לסעוד בעשרה בני אדם – סועד בחמשה. היה רגיל לשתות עשרה כוסות – שותה חמשה כוסות", וכתב הרמ"א (סי' תקנ"ב סעי' א'): "ואף ממשקים אחרים ממעט בשתייתן ממה שרגיל לשתות וכן לא יאכל אחר סעודתו צנון ומליח, דברים שנוהג בהם בשאר פעמים, כדי שיתנהג בפרישות".

אמנם ראה בגר"א (סי' תקנ"ב שם), ז"ל: "ואף ממשקים כו'. כמש"ש היה רגיל לשתות עשרה כוסות כו' אף דרשב"ג להקל אתא וביין מכל מקום הוא הדין לשאר דבר כמ"ש היה רגיל לסעוד בעשרה בני אדם כו' ואף דאין הלכה כרשב"ג, דקי"ל כרבנן דמתני' וסוגיא דברייתות וגמ' כרבנן, מכל מקום בזה לא מצינו דפליגי עליה". נמצינו למדים שלמדו הפוסקים מדברי רשב"ג אף בשאר משקאות המותרים שימעט מכבודו והנאתו, ואם צמא – ישתה מים. וכן כתב המשנ"ב (ס"ק ד'): "ממעט – היינו בסעודה מפסקת שאם רגיל לשתות בסעודה ד' כוסות ישתה ג' כוסות. ואין לשתות שכר ואם הוא אדם חלש – שרי", וכ"כ כה"ח (שם ס"ק י"ד).

[39] – כתב השו"ע (סי' תקנ"ב סעי' ד'): "מותר לאכול פירות כשהם חיים, אפילו כמה מינים". והוסיף (שם סעי' ו'): "מי שאפשר לו – לא יאכל בסעודה המפסקת אלא פת חריבה במלח וקיתון של מים".

וראה עוד בבא"ח (ש"ר פרשת דברים סעי' י"ט): "ופירות חיים – יכול לאכול כמה מינים, וכן יכול לאכול פירות חיים עם התבשיל ביחד… מיהו טוב להתרחק מזה כדי למעט הנאותיו בסעודה זו, וכמ"ש הרב מחב"ר ז"ל שאין נכון לאכול סלאט"ה עם התבשיל בסעודה זו… ואף על גב דמותר לאכול פירות חיים כמה מינים, מ"מ נכון למעט הנאותיו בסעודה זו ולא ירבה בפירות, ורק יאכל פרי הצריך לו בשביל התענית כמו פרי שקורין רק"י שצריך מאד במדינות אלו בשביל החום".

[40] – כתב הרמב"ם בהל' תעניות (פ"ה ה"ט): "זו היא מדת כל העם שאינן יכולין לסבול יתר מדאי, אבל חסידים הראשונים כך היתה מדתן: ערב תשעה באב היו מביאין לו לאדם לבדו פת חרבה במלח (כמנהג ר"י בר' אלעאי המובא לעיל בדברי הגמרא) ושורה במים ויושב בין תנור וכירים ואוכלה ושותה עליה קיתון של מים בדאגה ובשממון ובכיה כמי שמתו מוטל לפניו. וכזה ראוי לחכמים לעשות או קרוב מזה. ומימינו לא אכלנו ערב תשעה באב תבשיל אפילו תבשיל של עדשים אלא אם כן היה בשבת".

וכתב השו"ע (סי' תקנ"ב סעי' ו'): "מי שאפשר לו, לא יאכל בסעודה המפסקת אלא פת חריבה במלח וקיתון של מים. הגה: ויש מחמירים לטבל אחר אכילתן פת באפר ולאכלו, על שם ויגרס בחצץ וגו'".

וברמ"א (סי' תקנ"ב סעי' ט') כתב: "מיהו מי שיוכל לסגף עצמו ויודע בעצמו שאין התענית מזיק לו ומחמיר על עצמו – נקרא קדוש כנ"ל", וכתב המשנ"ב (ס"ק ט"ו): "חריבה – ומ"מ אל ימעט בשיעור אכילתו אלא יעשה באופן שיוכל לסבול התענית וכן בשתיית המים".

ועל כן יש לידע שהכל תלוי במידתו של אדם, כי אם מרגיש שאם לא יאכל אפילו תבשיל של עדשים הוא ייחלש ולא יוכל להשלים את צומו – עדיף שינהג כמו שההלכה קובעת ולא מעבר לכך, וכך יוכל לצום כדבעי.

[41] – ראה בהערה הקודמת ובהערה י"ט.

[42] – שו"ע (סי' תקנ"ב סעי' ז'): "נהגו לישב על גבי קרקע בסעודה המפסקת". ובבן איש חי (שם סעי' כ'): "בסעודה המפסקת – לא ישב על גבי כרים אלא על מחצלת או כסות דק, ולא ישב על קרקע ממש, כי דבר זה קשה הוא על פי הסוד, ומותר לישב על גבי נסר שאינו גבוה טפח". וראה בכף החיים (שם ס"ק ל"ז), זה לשונו: "והא דבעינן בה ישיבת קרקע לאו מטעם אבילות הוא, אלא טעמא משום דבעינן סעודה ענייה ושפלה ובהכי חשיבא שפלה וענייה, כדאמרינן בכמה דוכתי לחשיבות סעודה מיסב ואוכל. ולדידן דלא נהגינן לעולם בהסיבה, אין שפלות הסעודה ניכר אלא בישיבה על גבי קרקע. תרומת הדשן סימן קנ"א, בית יוסף, לבוש, ט"ז ס"ק א', מגן אברהם ס"ק ז".

וראה עוד בכף החיים (שם ס"ק ל"ט): "וצריך להפסיק בבגד בינו לקרקע על פי הקבלה כי אין לישב בקרקע אפילו עם בגדיו אלא על בגד שאינו מיוחד למלבושיו. מה"ר שמואל שער אריה בחידושיו, ברכי יוסף אות ח'. והביא דבריו השערי תשובה אות ח' וכתב שמדברי מהרי"ל שהביא באר היטב סימן תקנ"ט ס"ק ג' שכתב שהיה לו סרבל גרוע שלא להפסיד בגדיו וכו' מבואר דלא חש להא. ומכל מקום נראה כיון שמותר לישב על השק (כמו שכתב מגן אברהם שם ס"ק ב'), יש לעשות כן לחוש לדברי קבלה שכתב מה"ר שמואל, עכ"ל. ומיהו אפשר לומר דלא פליגי, דמה שכתב מה"ר שמואל דאין לישב על הקרקע, היינו קרקע עולם שאינה מרוצפת באבנים ומשום רוח רעה, אבל אם היתה הקרקע מרוצפת באבנים – ליכא חששא משום דאין רוח רעה שורה אלא על גבי קרקע וכמו שכתבנו לעיל סימן קפ"א אות י"ג בענין מים אחרונים יעויין שם. וכן משמע מדכתיב גבי משה: 'ויקחו אבן' וכו'. ומהרי"ל כשישב על הקרקע היתה מרוצפת באבנים כמו שכתב בדרשות מהרי"ל הלכות תשעה באב בסדר התפלה, וז"ל: מהרי"ל ישב להדיא על הרצפה ולא על גבי המעלה דלפני התיבה, עכ"ל, והביא דבריו בבאר היטב שם. ומה שכתב: ולא על גבי המעלה וכו', רוצה לומר כדי לעשות שינוי מקום משאר הימים. ומכל מקום היכא דאפשר – יש להחמיר שלא לישב על גבי קרקע אפילו אם הוא מרוצף, אם לא על ידי הפסק בגד או שק וכדומה".

[43] – רמ"א (סי' תקנ"ב סעי' ז'): "ואין צריך לחלוץ מנעליו", וכתב המשנ"ב (ס"ק י"ח): "ואין צריך לחלוץ – דאין אבילות נוהג עד הלילה ומטעם זה מותר לישב אחר הסעודה על הספסל".

[44] – שו"ע (סי' תקנ"ב סעי' ח'): "יש ליזהר שלא ישבו שלשה לאכול בסעודה המפסקת, כדי שלא יתחייבו בזימון, אלא כל אחד ישב לבדו ויברך לעצמו", ובבא"ח (שם סעי' כ'): "ולא ישבו שלשה ביחד לאכול בסעודה זו כדי שלא יתחייבו בזימון, והטעם נראה לי כי זימון מורה על קביעות, ואנחנו אין רוצין שיהיה קבע לסעודה זו שהיא בשביל האבול, כי מקוים שיבא הגואל ויבנה בית המקדש במהרה בימינו אמן ונעשה סעודה של שמחה וששון".

ובכה"ח (שם ס"ק מ"ג): "משמע דאם עברו ואכלו – דחייבין בזימון. וכן נראה דעת הרא"ש והטור כמו שכתב השלחן גבוה אות י"ד והנהר שלום אות ג' יעו"ש. אבל יש חולקין בזה כמו שכתב בטור שרבינו משולם אכל בערב תשעה באב עם שלשה בני אדם ולא בירך בזימון וכן נהג ר"י. וכן כתב מגן אברהם ס"ק ט' דאם אירע שאכלו שלשה ביחד – לא יזמנו, וכתב הטעם משום דלא הוי קביעות אלא אם כן הסבו וישבו על שלחן אחד כמ"ש סימן קס"ז סעיף י"א, והכא אין דעתן לקבוע". ובמשנ"ב (שם ס"ק י"ט): "ובדיעבד אף אם ישבו ג' – לא יזמנו דלא חשיב קביעות".

[45] – ראה שו"ע (או"ח סי' קצ"ט סעי' ו'-ז') ובמשנ"ב (שם ס"ק ט"ו-ט"ז), כה"ח (שם ס"ק י"ט, כ"א), וע"ע בבה"ל (שם ד"ה נשים מזמנות).

[46] – רמ"א (סי' תקנ"ב סעי' ט'): "ומנהג בכל גלילות אשכנז לאכול סעודה קבועה קודם מנחה, ואח"כ מתפללין מנחה ואוכלים סעודה מפסקת. ונוהגין להרבות קצת בסעודה ראשונה, כדי שלא יזיק להם התענית הואיל ופוסקים מבעוד יום כמו ביום כיפורים, ויש קצת ראיה לזה ממדרש איכה רבתי", ובמג"א (שם ס"ק י"א): "ולי נראה טעם אחר מפני שבזמן בית שני היה יום טוב תשעה באב והיה מרבין בסעודה אף עכשיו לא זזו ממנה להיות לזכרון שיהפך במהרה בימינו לששון ולשמחה".

אמנם ראה בתשב"ץ (ח"ב סי' רע"א) שכתב: "ובפירוש המשנה להרמב"ם ז"ל ראיתי דברי תימא שהוא מפרש שם שבימי המקדש היו מתענין באב, ומתני' ד'על ששה חדשים שלוחים יוצאים' דתנן 'על אב מפני התענית' מפרש לה אף בזמן שביהמ"ק קיים, ואי אפשר לפרש כן, שהרי סיפא דמתני' קתני: 'ובזמן שביהמ"ק קיים יוצאין אף על אייר'. מפני תקנת המועדו' ועל המשנ' בגמ' מוכח הכי דבזמן דאיכא שלום דהיינו בזמן שביהמ"ק קיים הוו כלהו ששון. והיכא דליכא שלום ולא שמד דתליא מילתא ברצו הוא דאב מתענין בו משום דהוכפלו בו צרות. ואם בזמן שביהמ"ק קיים היו מתענין באב, א"כ קרא דכתיב דהוי ששון מתי יהי' זה. ונראה שמה שכתב הרב ז"ל בזה הוא טעות סופר, והמעיין בסוגיית הגמרא יבין זה כי מפורש הוא שם".

כיום מצאו כתב יד של הרמב"ם שבאמת כך כותב. ולכאורה באמת יקשה איך שייך לומר שצמו על החורבן, וישבו על הקרקע, וגם עשו קינות ואיכה, שכל זה שייך דוקא לאחרי החורבן? ויש לומר, שכיון שבזמן בית שני חסרו חמשה דברים ממה שהיה בבית ראשון, כגון: ארון, אורים ותומים ועוד, על כן גם על זה נתאבלו. ועל כל פנים, דברי הרמב"ם האלו סותרים דבריו של המגן אברהם, שאדרבה עוד צמו ולא עשו אותו יום טוב. ואם כן, נשאר לנו הטעם שמביא אותו הרמ"א, שזה מפני שרצו שלא יזיק אותו הצום.

[47] – ראה בכה"ח (שם ס"ק מ"ו): "אך טוב לאכול אותה סעודה קודם חצות, או שלא יאכל כדי שבעו ויהא בדעתו לאכול עוד סעודת קבע, שלא יהיה בכלל אותן שכתב הרמב"ן דהוי בטנם בטן רשעים. דרכי משה אות ג'. וכן כתב רש"ל בתשובות סימן ל' דאותם שאוכלים מעדנים בערב תשעה באב בכמה מיני טגונים, הוה בכלל בטן רשעים שאוכלים כל צרכן במעדנים ולאכול אחר כך עראי יעו"ש. וכן כתבו הלבוש והב"ח. ועל כן כתב הב"ח דכל ירא שמים לא יאכל אחר חצות סעודה בריבוי תבשילין (ר"ל אלא תבשיל אחד), שמה שנוהגין לאכול אחר כך סעודה המפסקת בפירות על הקרקע היא אכילת עראי, ובעל נפש שאינו רוצה לשנות המנהג שכתב בהגהת שלחן ערוך – ירבה בסעודה קודם חצות, עכ"ל. וכן כתב העטרת זקנים דמי שאינו רוצה לשנות המנהג שכתב רמ"א בהגה – ירבה בסעודה קודם חצות. וכן כתב מגן אברהם ס"ק יו"ד".

וראה עוד במשנ"ב (סי' תקנ"ב ס"ק כ"ב), ז"ל: "ורבים מאחרונים אין דעתם נוחה בזה, להרבות מתחלה בכמה מיני תבשילין ולהתענג בהם וזהו עיקר סעודתו, ואחר מנחה שאינו רעב ואינו צמא כלל אוכל לזכר סעודה מפסקת והוא רק כעין סעודת עראי. וע"כ יש מהם שאומר שלא יאכל קודם מנחה רק תבשיל אחד ואחר מנחה יאכל עדשים או ביצים וכנ"ל ואף שגם זה בכלל תבשיל הוא לא מצטרפי אהדדי, והא"ר כתב להצדיק קצת את המנהג, וז"ל: אומר אני דכל זמן שהוא מכוין לש"ש בכונת הנ"ל [דהיינו שלא יזיק לו התענית] הרשות בידו אבל עכ"פ יראה כל אדם שלא ישביע עצמו יותר מדאי, והחכם עיניו בראשו כדי שיוכל לאכול אחר המנחה סעודה המפסקת שלא יהא כאכילה גסה ועראי, עכ"ל. ובסעודה המפסקת יוכל לאכול פת עם תבשיל ולא מצטרפי אהדדי, כיון שבירך בהמ"ז וגם התפלל מנחה באמצע".

יש לידע שהכלל בזה, שכל ההיתר בסעודה שקודם סעודה מפסקת היא באופן שאוכל את הסעודה הראשונה מוקדם, שכאשר בא לאכול את הסעודה מפסקת נעשה שוב רעב, ואז אוכל את סעודה המפסקת כפי דינה והלכתה, אך אם אוכל את הסעודה הראשונה מאוחר מאד, ורק עושה הפסקה קלה וחוזר ואוכל בשביל לקיים כביכול את דין סעודה מפסקת – אין היתר לעשות כן, שהוא מבטל את עיקר כוונת חכמים בדיני סעודה מפסקת. ועל כן טוב להתפלל מנחה גדולה בערב תשעה באב כדי שיספיק לאכול סעודה קבועה אחר מנחה, ואחר כך יאכל סעודה מפסקת בזמנה סמוך לשקיעה.

[48] – ראה שו"ע (סי' רל"ב סעי' ב') ובנו"כ.