פרק ל
תשעה באב שחל בשבת או בראשון
א – חל להיות תשעה באב בשבת – אין מתענים בשבת אלא דוחים אותו ליום ראשון[1].
ב – תשעה באב שחל בשבת, מתפללים את כל תפילות השבת כרגיל, ואין משנים בסדרי התפילה מאומה. כמו כן אין משנים מניגוני התפילה או קריאת התורה והפטרה (ומנהג בני אשכנז לקרוא פסוקים בפרשת דברים במנגינה של מגילת איכה, ואומרים 'אב הרחמים' והזכרת נשמות כבכל שבת). ובמקומות שנהגו להתפלל במנגינות של צער – יש לבטל מנהגם אלא אם הדבר יביא לידי מחלוקת[2].
ג – אין נמנעים מלשיר שירי שבת שנוהגים לשיר כבכל שבת בכל שלושת הסעודות, ומכל מקום לא יטייל בשבת זו[3].
ד – כאשר ערב תשעה באב חל בשבת – מותר ללמוד תורה כרגיל בשבת עד השקיעה כדרכו[4]. אמנם, יש מבני אשכנז, שאינם לומדים תורה אחר חצות היום בשבת זו (כמו בערב 'תשעה באב' החל ביום חול), ולכן נמנעים האשכנזים מלומר פרקי אבות אחר חצות היום, ומתירים רק לימוד שמותר גם בתשעה באב עצמו[5].
ה – תשעה-באב שחל בשבת ונדחה ליום ראשון, יש אומרים שדינו כמו כל שבת אחרת ומותר בתשמיש-המטה, ויש אוסרים תשמיש בשבת זו, ונוהגים כמותם אם האשה מוחלת[6]. ועל כן, אשה שהגיע זמן טבילתה בליל-שבת זה – תטבול ותשמש[7]. וכן היוצא לדרך או הבא מן הדרך שאשתו מתאוה לו וחייב בעונתה – יכול לשמש[8]. ולאו דוקא אלו, אלא כל מי שמכיר באשתו שהיא משדלתו ומרצה אותו ומקשטת עצמה לפניו כדי שיתן דעתו עליה – חייב לפקדה[9]. וכן מי שרואה שיצרו מתגבר עליו וחושש שמא יתן דעתו בנשים אחרות או שיוציא שכבת-זרע לבטלה – יכול לשמש[10].
ו – הרוצה לקחת כדורים בשבת להקלה על הצום שיחול במוצאי השבת, אם יש בהם טעם טוב – מותר לקחתם מפני שנהנה מהם גם כעת, אך אם יש בהם טעם מריר – אסור לקחתם בשבת, כיון שיש בזה הכנה משבת לחול.
ז – טוב להקדים תפילת מנחה של שבת כדי שיאכל סעודה שלישית במתינות.
ח – סדר תפילת מנחה של שבת הוא כמו כל שבת, אך אין אומרים אחרי החזרה "צדקתך", כיון שנחשב כערב יום טוב, וגם בתשעה באב אין אומרים וידוי, כמו יו"ט, דכתיב (איכה א', ט"ו): "קרא עלי מועד"[11].
ט – בשבת זו מותר לאכול בשר ולשתות יין כבכל שבת, ולא ימנע מכבוד השבת בגלל שהוא ערב תשעה באב. גם בסעודה שלישית שלאחר מנחה – מותר בכל, ואפילו כסעודת שלמה בשעתו. ויכול לשבת לאכול עם בני ביתו ולברך איתם עם זימון[12]. אך צריך לסיים את סעודתו ולברך זמן מועט לפני השקיעה[13].
י – מששקעה השמש בשבת זו – חלים כל דיני תשעה באב שהם בשב ואל תעשה. ולכן, מהשקיעה ואילך – אסור לאכול, לשתות, לרחוץ או ללמוד תורה. אמנם, דיני תשעה באב שהם בקום ועשה – לא חלים עד צאת הכוכבים. ולכן, עד צאת הכוכבים לא מחליפים את בגדי השבת, ולא נועלים נעלי גומי וכדו'[14].
יא – מנהג טוב לקיים את תפילת ערבית של מוצאי שבת זו כעשר דקות אחרי זמן צאת הכוכבים הרשום בלוח, כדי שבמוצאי שבת ימתינו המתפללים בביתם שלושים או ארבעים דקות אחרי השקיעה, יאמרו: "ברוך המבדיל בין קודש לחול", יחלצו את נעלי העור וינעלו נעלי גומי, יחליפו את בגדי השבת לבגדים שלבשו ביום שישי (כיון שאסור ללבוש בגד מכובס), וילכו לבית הכנסת עם ספר הקינות[15].
יב – בכל שבת אסור להכין משבת לחול. ולכן, יש אוסרים להביא את ספר הקינות לפני צאת השבת משום הכנה משבת לחול, ויש מתירים. ולכל הדעות – מותר להביא את ספר הקינות לבית הכנסת בשבת על מנת לעיין בו לפני מוצאי השבת [במקום שיש עירוב טוב]. וטוב להקדים ולהביא לבית הכנסת את ספרי הקינות מערב שבת[16].
יג – יש מבני אשכנז שנוהגים להביא את נעלי הגומי מערב שבת לבית הכנסת, ולפני צאת שבת באים לבית הכנסת עם נעלי עור, ורק אחרי בין השמשות לפני שהחזן אומר: "ברכו" הם אומרים: "ברוך המבדיל בין קודש לחול", חולצים את נעלי השבת ונועלים נעלי תשעה באב[17].
יד – נחלקו הדעות כיצד יש להבדיל במוצאי שבת שהוא ליל ט' באב[18]. יש אומרים שמקדימים להבדיל בשבת סמוך לשקיעה על דעת לעשות מלאכה במוצאי שבת [לאחר צאת הכוכבים] על כוס בשמים בלי נר, ובצאת הכוכבים עושה על הנר, ויש אומרים שאין להקדים את צאת השבת כדי שלא להחיל את אבלות בשבת, וכן ההלכה[19], וכדלקמן.
טו – לאחר צאת הכוכבים מתפללים תפילת ערבית כרגיל בישיבה על שטיח וכדו' שעל הרצפה, ואומרים קינות כרגיל בכל תשעה באב לפני תפילת ערבית ולאחריה אלא שמוסיפים בתפילת שמונה עשרה "אתה חוננתנו" בברכת "אתה חונן", ו"עננו" בברכת "שומע תפילה", ולא אומרים "שובה" ומזמור "יושב בסתר" במוצאי שבת זו (אך אומרים "ואתה קדוש" וכו' כבכל שנה לאחר הקינות) [20].
טז – שכח לומר "אתה חוננתנו" בברכת "אתה חונן" וגם לא אמרו ב"שומע תפילה" וסיים תפלתו – אינו חוזר, ואפילו אם נזכר לפני שסיים תפילתו – מסיים את תפלתו ואינו חוזר לאמרו, למרות שאינו מבדיל על הכוס גם למחרת. ומכל מקום, הוא אסור במלאכה עד שיאמר: "ברוך המבדיל בין קודש לחול" [ללא שם ומלכות], ואם לא אמר במוצאי שבת – יאמר ביום ראשון[21].
יז – אחרי תפילת שמונה עשרה של ערבית אומר השליח ציבור קדיש תתקבל (ויש נוהגים לומר חצי קדיש) ומברכים "בורא מאורי האש", ואחר כך מתחילים איכה כבכל שנה[22].
יח – אין מברכים על הבשמים במוצאי שבת זו (ואין צריך להשלים את הברכה בצאת הצום) [23].
יט – נשים שלא התפללו ערבית או שלא אמרו "אתה חוננתנו" בתפילתן – אסורות במלאכה עד שיאמרו: "ברוך המבדיל בין קודש לחול"[24].
כ – יש אומרים שאשה לא חייבת בברכת הנר, כיון שזו מצות עשה שהזמן גרמא, אך היא צריכה לשמוע את הברכה מאחרים. לבני אשכנז אשה אינה מברכת[25]. אך לדעת בני ספרד[26] – אשה מברכת ברכת הנר, כיון שחייבת בכל מצוות השבת, מדין "שמור וזכור" וחייבת בהבדלה, ולכן יכולה לברך ברכת "בורא מאורי האש" בביתה, וכך נוהגים למעשה. אמנם יש מבנות אשכנז נהגו לבוא לבית הכנסת לשמוע ברכת "מאורי האש".
כא – שכח לברך ברכת "בורא מאורי האש" מיד במוצאי שבת – יכול לברך ברכה זו על הנר כשנזכר, ובתנאי שעוד לא עלה עמוד השחר[27].
כב – ביום ראשון, לאחר צאת הצום, מבדילים על הכוס בלבד, ומברכים ברכת "בורא פרי הגפן" וברכת "המבדיל" בלבד[28]. ואין מברכים על נר[29] ובשמים[30].
כג – חולה, מעוברת, מניקה או זקן שמותר להם לאכול בתשעה באב – אסורים באכילה בלי הבדלה, ולכן יעשו הבדלה ואחר כך יאכלו[31].
כד – מי שמותר לו לאכול בתשעה באב – לא יבדיל כהרגלו במוצאי-שבת אם עדיין אינו זקוק לאכילה, אלא ימתין עד שצריך לאכול ואז יבדיל[32].
כה – חולה שהורו לו הרופאים לשתות מים בתשעה באב, ולא שותה ולא אוכל שום דבר אחר – יכול לשתות ללא הבדלה[33].
כו – מי שמותר לו לאכול בתשעה באב וצריך לאכול במוצאי שבת, אך לא בירך עדיין על הנר – מברך על הכוס שלוש ברכות: א. "בורא פרי הגפן". ב. "בורא מאורי האש". ג. "המבדיל בין קודש לחול", ואינו מברך על הבשמים [ואם מבדיל אחר שבירך על הנר – יברך שתי ברכות בלבד – "הגפן" ו"המבדיל"][34].
כז – אם החולה או הזקן צריכים לאכול ביום ראשון ומבדיל ביום ראשון – מברך שתי ברכות בלבד – "הגפן" ו"המבדיל"[35], ובמוצאי שבת יברכו על הנר.
כח – הטוב ביותר שהמבדיל בתשעה באב יסחט ענבים ויבדיל על המשקה היוצא מהם או יבדיל על בירה. אם אינו יכול לסחוט ענבים ואין לו בירה – יבדיל על מיץ ענבים מוכן שברכתו "בורא פרי הגפן". אם אין לו מיץ ענבים מוכן – יבדיל על יין[36].
כט – כאשר מבדילים על יין – אין לשתות ממנו אלא מעט, ונותנים לקטן שלא צם לשתות רוב רביעית. אמנם, אדם שצריך לשתות יין לרפואתו – מותר לו לשתות את הכוס כולה[37].
ל – מי שמותר לו לאכול בתשעה באב ומבדיל לצורכו – יכול להוציא אחרים ידי חובת הבדלה אף שאינם אוכלים[38].
לא – גם נשים שנהגו בכל השנה לשמוע הבדלה ולא לעשות הבדלה לעצמן – אם הן צריכות לאכול בתשעה באב – יעשו הבדלה לעצמן, אך טוב שלא ישתו רביעית ויתנו לקטן.
לב – קטן שאוכל בתשעה באב – יבדיל לעצמו לפני אכילתו.
לג – גם החולה המבדיל בט' באב ישתה מעט מן היין ויתן לילד קטן שלא מתענה לשתות רוב רביעית, ואם הוא צריך לשתות יין לרפואתו- מותר[39].
לד – אין לומר בתשעה באב את הפסוקים שלפני ההבדלה, שהם פסוקים של שמחה, שאסור ללמוד בט' באב[40], משום שתורה משמחת את האדם[41].
לה – כלים שנשארו מסעודות השבת בכיור וכדו' – אפשר להתחיל לרחוץ ולסדר אותם ביום ראשון לאחר חצות[42].
לו – ילד שנולד בי' באב, ובשנה שבה הוא מגיע לגיל שלוש עשרה תשעה באב חל בשבת, והתענית נידחת ליום ראשון, י' באב – חייב לצום, כיוון שתקנת חכמים בשנים אלה לצום ביום י' באב (כך הוא הדין גם לילדה שמגיעה לגיל שתים עשרה בתשעה באב שחל בשבת), ובפרט שהמנהג הוא לצום בתשעה באב שנה לפני שמגיעים לגיל מצוות[43].
לז – ברית שחל זמנה בתענית תשעה באב שנידחת (דהיינו שתשעה באב חל בשבת ונדחה ליום ראשון, עשירי באב) – מהדין, מותר למוהל, לסנדק ולאבי הבן להחליף בגדיהם אחרי חצות היום, להתפלל מנחה, להתרחץ ולאכול בברית המילה והם פטורים מהצום (ויש אומרים שמותר כך רק לאבי הבן). למעשה המנהג היום הוא שלא מפסיקים לצום, אלא רק מחליפים בגדיהם (אבי הבן, אמו, הסנדק והמוהל) ומלים את התינוק סמוך אחרי חצות או סמוך לשקיעה, ואת הסעודה עושים אחרי צאת הכוכבים. דין זה הוא גם בפדיון הבן ביום זה לאבי הבן, אמו והכהן הפודה[44].
[1] – ראה בהערה הבאה.
[2] – גמ' עירובין (מ', ע"א): "ואמר רבה: כי הוינן בי רב הונא איבעיא לן: בר בי רב דיתיב בתעניתא במעלי שבתא, מהו לאשלומי? לא הוה בידיה, אתאי לקמיה דרב יהודה, ולא הוה בידיה. אמר רבא: נחזייה אנן, דתניא: תשעה באב שחל להיות בשבת, וכן ערב תשעה באב שחל להיות בשבת – אוכל ושותה כל צרכו ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו. חל להיות תשעה באב בערב שבת – מביאין לו כביצה ואוכל כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה. תניא: אמר רבי יהודה: פעם אחת היינו יושבין לפני רבי עקיבא, ותשעה באב שחל להיות בערב שבת היה, והביאו לו ביצה מגולגלת וגמעה בלא מלח, ולא שהיה תאב לה אלא להראות לתלמידים הלכה. ורבי יוסי אומר: מתענה ומשלים. אמר להן רבי יוסי: אי אתם מודים לי בתשעה באב שחל להיות באחד בשבת שמפסיק מבעוד יום?! אמרו לו: אבל. אמר להם: מה לי ליכנס בה כשהוא מעונה מה לי לצאת ממנה כשהוא מעונה? אמרו לו: אם אמרת לצאת ממנה, שהרי אכל ושתה כל היום כולו, תאמר ליכנס בה כשהוא מעונה שלא אכל ושתה כל היום כולו?! ואמר עולא: הלכה כרבי יוסי. ומי עבדינן כרבי יוסי? ורמינהי: אין גוזרין תענית על הציבור בראשי חדשים בחנוכה ובפורים, ואם התחילו – אין מפסיקין, דברי רבן גמליאל. אמר רבי מאיר: אף על פי שאמר רבן גמליאל: אין מפסיקין, מודה היה שאין משלימין, וכן בתשעה באב שחל להיות בערב שבת. ותניא: לאחר פטירתו של רבן גמליאל נכנס רבי יהושע להפר את דבריו. עמד רבי יוחנן בן נורי על רגליו ואמר: חזי אנא דבתר רישא גופא אזיל. כל ימיו של רבן גמליאל קבענו הלכה כמותו, עכשיו אתה מבקש לבטל דבריו?! יהושע, אין שומעין לך שכבר נקבעה הלכה כרבן גמליאל, ולא היה אדם שערער בדבר כלום. בדורו של רבן גמליאל – עבוד כרבן גמליאל, בדורו של רבי יוסי – עבוד כרבי יוסי. ובדורו של רבן גמליאל עבוד כרבן גמליאל?! והתניא: אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: אני מבני סנאב בן בנימין. פעם אחת חל תשעה באב להיות בשבת, ודחינוהו לאחר השבת, והתענינו בו, ולא השלמנוהו מפני שיום טוב שלנו היה. טעמא דיום טוב, הא ערב יום טוב – משלימין! אמר רבינא: שאני יום טוב של דבריהם, מתוך שמתענין בו שעות – משלימין בו, ערביות שבת הואיל ואין מתענין בה שעות – אין משלימין בה ערביות". וכתב הטור (סי' תקנ"ד): "ואם חל ט"ב בשבת – מותר בכולן. וה"ר יצחק כתב: אף על פי שאנו דוחין אותו עד למחר – אסור בתשמיש המטה, מידי דהוה אקובר מתו ברגל שנדחה עד אחר הרגל, אפ"ה דברים שבצינעא – נוהגין, ה"נ שבת זו גבי ט"ב הוא כמו רגל ואסור בתשמיש המטה. והר"ם מרוטנבורג חלק עליו, וסוף דבריו: ומיהו נכון להחמיר כדברי מורי, שאפי' הוא מיקל ואני מחמיר, היה לי לעשות כדבריו, וכ"ש עתה שהוא מחמיר ואני מיקל. וא"א הרא"ש ז"ל כתב: ומיהו לשון התוספתא דקתני: ומעלה על שולחנו ואינו מונע עצמו משום דבר, משמע אפילו בדברים שבצינעא, וכן עמא דבר, וכ"כ הרמב"ן". וכתב הרמב"ם (תעניות פרק ה הלכה ח): "וערב תשעה באב שחל להיות בשבת, אוכל ושותה כל צרכו ומעלה על שלחנו אפילו כסעודת שלמה, וכן תשעה באב עצמו שחל להיות בשבת – אינו מחסר כלום". וכן פסק השו"ע (סי' תקנב סעי' י'): "אם חל תשעה באב באחד בשבת, או שחל בשבת ונדחה לאחר השבת – אוכל בשר ושותה יין בסעודה המפסקת ומעלה על שלחנו אפילו כסעודת שלמה בעת מלכותו". וכתב המג"א (סי' תקנ"ב ס"ק י"ד): "כסעודת שלמה. ומ"מ ישב בדאבת נפש שלא ינהוג בשמחה (רוקח וש"ל), ולכן לא ישב בסעודת חברים. ואם חל מילה באותו שבת – יעשה הסעודה קודם מנחה, כנ"ל". אמנם, כתב על זה המשנ"ב (שם ס"ק כ"ג): "ואסור למנוע ממנו, אף על גב דאין חיוב לאכול בשר בשבת, מ"מ כיון שנמנע משום אבל, עבירה היא. והנה אף דכתב המחבר: כסעודת שלמה, מ"מ ישב בדאבון נפש שלא ינהג בשמחה, ולכן לא ישב בסעודת חברים [מ"א]. בספר בכור שור חולק ע"ז, ודעתו דמי שרגיל בכל שבת לסעוד סעודה זו עם חבריו ומיודעיו ומונע בשבת זו – הו"ל כאבלות פרהסיא. ולכו"ע מותר לאכול עם ב"ב, ויכול לברך בזימון כיון שהוא שבת [א"ר]. ואם חל מילה באותו שבת – יעשה הסעודה קודם מנחה". דהיינו אם נמנע מלשבת עם חבריו – היא אבלות בפרהסיא.
כתב הב"י (סי' תקנ"ד): "ואם חל תשעה באב בשבת – מותר בכולן. בסוף מסכת תעניות (כט:) תניא: … תשעה באב שחל להיות בשבת – אוכל ושותה ומעלה על שולחנו ואפילו כסעודת שלמה בשעתו. וכתב שם הרא"ש (סי' לב): תוספתא (פ"ג הי"ב) השנויה בלשון ברייתא זו וכתוב בה עוד: ואינו מונע מעצמו כלום. ופירש הרא"ש, כלומר שאינו נמנע מרחיצה וסיכה ותשמיש, ואין צריך לנהוג דברים של צנעא". ושם בשו"ע פסק (סעי' י"ט): "אם חל תשעה באב בשבת – מותר בכולן אפילו בתשמיש המטה. הגה: ויש אוסרים תשמיש המטה, וכן נוהגין". וכתב הט"ז (שם ס"ק ט'): "דהא איתא בברייתא: ומעלה על שלחנו ואינו מונע עצמו משום דבר. וי"א ס"ל דהוה שבת זה כמו קובר מתו ברגל דנוהג ברגלו דברים של צנעה, ולפי זה גם כן אסור לרחוץ ידיו בחמין שג"ז קרוי צנע' כמ"ש המרדכי במ"ק". דהיינו שיש לדון האם בשבת שחל בה ט' באב דינה כשבת שנוהגים בה אבלות שבצנעה או שאין בה כלל חיוב אבלות. ואמנם כתב הד"מ (שם): "ומה"ר אברהם [מפראג] כתב בהגהותיו דאנו נוהגין בו איסור, ושמש בית הכנסת מכריז: דברים שבצנעא נוהג, וכן הוא במנהגים (הר"א טירנא עמ' פא) ובאגודה (תענית פ"ד סי' כא) ובהגהות מרדכי דמועד קטן הלכות תשעה באב (סי' תתקלד) דבתשעה באב ויום הכפורים – אסור לישן עם אשתו במטה. ועיין לקמן סימן תרט"ו (עמ' תמו ב"י ד"ה כתוב בהגהות) דאסור ליגע באשתו ביום הכפורים כאילו היתה נדה, ואפשר דהוא הדין בתשעה באב". מדבריו משמע שנוהגים מעט אבלות לא מדינא אלא בגלל המנהג. וכתב שם המג"א (ס"ק כ'): "ומכריז השמש: דברים שבצנעה נוהג (ד"מ ומנהגים). ופסק בשל"ה דאם נזדמנה ליל טבילתה בליל שבת זו – טובלת ומשמשת, דיש לסמוך על סברא הראשונה (עס"ח)".
ובכה"ח (שם ס"ק פ"ז): "ומכריז השמש: דברים שבצנעה נוהג. דרכי משה אות ז', מגן אברהם ס"ק ך'. מיהו בהלכה ברורה אות ז' כתב לפקפק בעניין ההכרזה. ועל כן כתב במשנה ברורה בשער הציון אות מ"ה דבמקום שלא נהגו להכריז – אין להקפיד על זה". ועוד כתב שם (ס"ק פ"ח): "השל"ה כתב דגם לבני אשכנז דנוהגים לאסור – מותר אם חל ליל טבילה בשבת זה, וכתב שכן מצא במנהגים ישנים, וכן הסכים הרב בית לחם יהודה ביורה דעה בשו"ת שבסוף הספר במה דשייך לסימן קצ"ז, אמנם הרב אליה רבה אות י"ט הרבה להשיב על דברי השל"ה וכתב דהגאונים מז"ה ואביו אסרו יעוש"ב, והרב זרע אמת בשו"ת אורח חיים סימן פ' דחה דברי הרב אליה רבה וחיזק בריחי הוראת השל"ה ודישרן סמיכין עליה יעוש"ב. מחזיק ברכה אות ז', שערי תשובה אות ט"ו. וכן הוא דעת המגן אברהם שם כדעת השל"ה. וכן נראה דעת אשל אברהם אות ך'. וכן כתב באר היטב ס"ק ט"ו דכן דעת כל הגדולים דלא כאליה זוטא. וכן פסק בסידור רב יעב"ץ. וכן כתב בספר בגדי ישע על מגן אברהם ס"ק ך' דכדאי הוא השל"ה לסמוך עליו. וכן כתב חיי אדם כלל קל"ו אות ג', דרך החיים אות ב'. ועיין בנשמת אדם שם שכתב דהוא הדין לבא מן הדרך – מותר, אלא שכתב על זה דהכל לפי מה שהוא אדם, יעו"ש".
דהיינו שיטת המג"א היא שבתשעה באב שחל בשבת – יש לנהוג מדינא דברים שבצנעה (ואפשר לומר שיסודו הוא כיון שלשיטתו ט"ב שחל בשבת – רק נדחה ליום ראשון), אך למעשה נקטינן שנוהגים מעט מדיני אבלות מדין המנהג ולא מהדין, ובמקום צורך או במקום של מצווה – לא נהגו בדבר זה.
כך גם הביא המג"א על מש"כ השו"ע (סי' תקנ"ג סעי' ב'): "ונהגו שלא ללמוד בערב תשעה באב מחצות ואילך, כ"א בדברים המותרים בתשעה באב; ולכן אם חל בשבת – אין אומרים פרקי אבות (מהרי"ל ומנהגים). וכן לא יטייל ערב תשעה באב", וכתב המג"א (שם ס"ק ז'): "חל בשבת וכו'. א"כ ק"ו אם חל ט"ב בשבת שאסור ללמוד כל היום, דהא אסור מדינא ללמוד בט"ב. ועוד דהא דברים שבצנעה נוהג כמ"ש סימן תקנ"ד סי"ט. ובתשו' מור"ם לובלין כ' אם חל ט"ב בשבת – מותר ללמוד, דתשמיש גופא חומרא יתירה היא והבו דלא לוסיף עלה, עכ"ל. וצ"ע שלא הביא דברי רמ"א. מיהו בתשו' מהרי"ל כ', וז"ל: ט"ב שחל בשבת – אסור ללמוד אחר חצות כמו בחול, עכ"ל. משמע דקודם חצות – מותר. ונ"ל הטעם, כיון שנדחה – נדחה ואין לו דין ט"ב רק דין עט"ב. ומ"מ לענין תשמיש – מחמרינן, אבל בד"מ הביא בתשובת מהרי"ל עט"ב שחל בשבת, וכ"ה בסימני תשו' מהרי"ל, וא"כ אין ראי' משם. ובכ"ה מתיר ללמוד בעט"ב שחל בשבת ואוסר בט"ב עצמו שחל בשבת. ול"נ להחמי' בשניהם, דהא יכול ללמוד דברי' המותרים בט"ב, וכן אשכחן בגמ' שקרא ר' במגילת איכ' בט"ב שחל בשב' עמ"ש סי' תקנ"ד ס"ד". וכתב עליו מחה"ש (שם ס"ק ז'): "ואם לא ילמוד – הוי דברים שבצנעה דבעו"ה כמה בטלני איכא גם אם ילמוד דברים המותרים בט"ב, מ"מ ל"מ בפרהסיא. דהא גם בשאר ימות השנה רשאי ללמוד אותן הדברים". ועוד יש להביא את הגמ' ביבמות (מ"ג ע"א): "אמר רב חסדא: ק"ו, ומה במקום שאסור לכבס – מותר ליארס, מקום שמותר לכבס – אינו דין שמותר ליארס?! מאי היא? דתנן: שבת שחל תשעה באב בתוכה – אסור לספר ולכבס. ובחמישי – מותר מפני כבוד השבת. ותניא: קודם הזמן הזה – העם ממעטין בעסקיהם מלישא ומליתן מלבנות ולנטוע, ומארסין אבל לא כונסין ואין עושין סעודת אירוסין. … אלא אמר רב אשי: שאני אבילות חדשה מאבילות ישנה, ושאני אבילות דרבים מאבילות דיחיד". ופירש רש"י (שם), וז"ל: "אלא אמר רב אשי – לא תוקמא כתנאי, ורבי יוסי מודה בההיא דמארסין. ודקשיא לך: ק"ו הוא, שאני בין אבילות חדשה דתשעה באב, דהוי אבילות ישנה ואבלות דרבים, הלכך קילא". דהיינו אבלות דרבים יותר חמורה, אך כיון שזו אבלות ישנה – יש להקל בה. וכתבו התוס' (שם ד"ה שאני בין): "פי' בקונט' דאבילות דתשעה באב דהוי ישנה ודרבים קילא. וקשיא – דאכתי תקשי ק"ו כדמעיקרא. ומפרש ר"ת: שאני בין אבילות חדשה שאסרו ליארס לפי שבחדשה יש להחמיר מבישנה, משא"כ באבילות ישנה, ובאבילות דרבים יש להחמיר טפי לענין משא ומתן מאבילות דיחיד, דמשא ומתן שהוא דבר של פרהסיא אם יעסקו בפרקמטיא כל היום יבאו ויאמרו שאין חוששין להתאבל על ירושלים". וע"ע ברכ"י (סי' תקנ"א ס"ק י"ד), וז"ל: "מנהג ארץ ישראל שלא לומר בשבת חזון שום קינה, כמו שכתוב בסידורים. וכן הוא מנהג מצרים וכרכים ועיירות גדולות שבתוגרמה, דאפילו בט' באב שחל בשבת מעלה על שלחנו בשרא שמנה אפתורא דמשלם, לעשות יקר ביומא דשבתא. ומי שם פה לבכות ואב'ל הביא גם הוא כאשר קונ'ן, ומה גם בפרהסיא קבל עם ביום שבת קדש, הא ודאי ראוי לבטל מנהג זה ולכבוד השבת". וכתב עוד במחב"ר (ס"ק ו'): "אבל פורשין פרוכת של שבת וכו', בברכי יוסף כתבתי דראוי לבטל מה שנהגו קצת לומר בשבתות אלו איזה קינה כמו שכתוב בסדורים ע"ש. ועתה ראיתי להרב זקן אהרן שו"ת סי' ל"ח שהאריך בזה וכתב דאסור לאומרם. והן עתה נדפס ח"ג משו"ת הרדב"ז בפירד"א ושם סי' תרמ"ה נשאל בזה, וכתב דיישר חיליה מי שיבטל דבר זה, וכבר נתבטל במצרים, וכמה הרחיקו רז"ל צעקה ובכיה בשבת, וכ"ש לומר דברי קינות ולהזכיר דברי חרבן כדי לעורר הבכיה, והאריך בזה ע"ש". וע"ע כה"ח (שם ס"ק י"ד).
[3] – עיין לעיל הערה ב', וע"כ פרק כ"ד ס"ב.
[4] – כתב הרמ"א בשו"ע (סי' תקנ"ג סעי' ב'): "ונהגו שלא ללמוד בערב תשעה באב מחצות ואילך, כ"א בדברים המותרים בתשעה באב; ולכן אם חל בשבת – אין אומרים פרקי אבות (מהרי"ל ומנהגים)". דהיינו נראה שגם דברים שבצנעא אינו נוהג (ועי' שו"ע סי' תקמ"ח סעי' ד' ובכה"ח שם ס"ק טו"ב וביו"ד סי' שצ"ט סעי' ב'). וכתב המשנ"ב (שם ס"ק ט'): "היינו אפילו ערב תשעה באב שחל בשבת – אין אומרים פרקי אבות דהוא כלימוד תורה, והיינו אחר חצות, דקודם חצות – מותר בלימוד תורה אפילו כשחל בשבת". ועוד כתב (שם ס"ק י'): "והט"ז מפקפק מאד על מניעת הלימוד בשבת. ומסיים דהלומד בשבת אחר חצות – לא הפסיד שכרו, והיינו אפילו כשחל תשעה באב בשבת, וכל שכן כשחל ערב תשעה באב בשבת. ונראה דיש לסמוך על זה אחרי דאפילו כשחל בחול כמה אחרונים מקילין וכנ"ל", ועיין עוד בהגהות הגר"א (שם ס"ק ט'). ובבן איש חי (שנה ראשונה דברים סעי' י"ח): "ערב תשעה באב אחר חצות – לא ילמוד תורה, אלא מדברים שמותר ללמוד בתשעה באב. ואם חל בשבת – יש כמה דעות חלוקות בספרי האחרונים, ויש לסמוך על סברת המקילין, וכן אני נוהג כסברת המקילין". וכתב כף החיים (שם ס"ק ח"י): "משמע דגם אם חל ערב תשעה באב בשבת – אין ללמוד אחר חצות, כי אם בדברים המותרים בתשעה באב. וכן הוא בתשובת מהרי"ל סימן מ"ד והביא דבריו דרכי משה ריש סימן תקנ"ד. וכן כתב הלבוש דבין אם חל תשעה באב בשבת ונדחה עד אחד בשבת, בין שחל באחד בשבת – אין אומרים פרקי אבות באותה שבת. מיהו כנסת הגדולה בהגהות בית יוסף סימן תקנ"ד כתב דאין לאסור רק אם חל תשעה באב בשבת ונדחה, אבל אם חל ערב תשעה באב בשבת – מותר ללמוד אחר חצות כל דבר, יעו"ש. ונראה דלא ראה תשובת מהרי"ל הנזכרת רק בסימן ר"א. וכן כתב מגן אברהם ס"ק ז' דיש להחמיר בשניהם, דהא יכול ללמוד דברים המותרים בתשעה באב, יעו"ש. וכן הוא דעת המטה יהודה. וכן כתב אליה רבה אות ד' דבספרו אליה זוטא האריך לתמוה על דברי כנסת הגדולה הנז', והעלה לדינא דבין ערב תשעה באב שחל בשבת ובין תשעה באב שחל בשבת – לעולם אסור בלימוד אחר חצות, וקודם חצות – מותר, עכ"ל. וכן כתב הדגול מרבבה ודרך החיים אות א'. אמנם הטורי זהב סעיף קטן ב' תמה על דברי מור"ם הנז', דאם אין איסור באכילת בשר ויין למה נחמיר עליו שלא ילמוד משום אבילות, ובפרט מי שיש לו שיעור שרגיל בכך בעת ההיא. וכתב שמצא כתוב בשם רש"ל שלמד אחר חצות בכל ערב תשעה באב והתיר לאחרים גם כן ללמוד, ועל כן כתב דהלומד בשבת אחר חצות – לא הפסיד שכרו יעו"ש. וכן פסק הברכי יוסף אות ג' ובספרו מחזיק ברכה כדברי הט"ז הנז' יעו"ש. ודעת המאמר מרדכי אות ב' כדברי רש"ל דגם בחול – מותר ללמוד בערב תשעה באב אחר חצות, אם יש לו צער ללמוד במה שאינו רגיל יעו"ש. ומכל מקום נראה דאף לדעת המתירין – אין ללמוד דבר שיש בו עומק ופלפול,] מהטעם שכתבנו באות הקודם שתשאר השמחה בלבו עד הלילה יעו"ש. אמנם מנהג העולם להחמיר כדברי מגן אברהם, כיון שיכול ללמוד בדברים המותרים בתשעה באב. אך מי שדרכו ללמוד בכל יום י"ח פרקי משנה ולא השלים חקו קודם חצות או שדרכו ללמוד על השלחן – אין לבטל משום זה, כיון שאינו אלא מנהג בעלמא. ויש מתירין – יש לסמוך בזה על המתירין".
[5] – צום זה שנדחה כולם חייבים בו חוץ מאלה שנמנה לקמן. ואף שהוא נדחה, אין זה צום קל. עיין רע"א משם שבות יעקב וביאור הלכה תקנ"ט. עי' גמ' (עירובין מא ע"א), וז"ל: "והתניא, אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: אני מבני סנאב בן בנימין. פעם אחת חל ט' באב להיות בשבת, ודחינוהו לאחר השבת והתענינו בו ולא השלמנוהו, מפני שיום טוב שלנו היה", שהיו מביאין קרבן עצים באותו יום לבית המקדש. משמע מהגמרא שרק כאשר יש לאדם יום טוב הוא פטור מלהשלים את הצום הדחוי, אבל לא כל אחד. ועוד מיוחד בט' באב משאר תעניות, שהדחיה הזו לא כמו כל דחיה, כיון שבירושלמי (תענית פ"ד ה"ו) כתוב שיש מהחכמים שאמרו שכיון שרובו של היכל נשרף בעשירי היו צריכין לגזור הצום בט' באב ובעשרה באב. ולפי רבי יוחנן (תענית כ"ט) אם הוא היה בזמן שגזרו את הצום, הוא היה קובע את התענית בעשירי בלבד.
[6] – שו"ע (סי' תקנ"ד סעי' י"ט). כה"ח (שם ס"ק פ"ח).
[7] – משנ"ב (סי' תקנד ס"ק מ').
[8] – שער הציון (שם ס"ק מ"ו).
[9] – שו"ע (סי' ר"מ סעי' א').
[10] – עי' כה"ח (סי' תקנ"ד ס"ק פ"ט).
[11] – שו"ע (סי' תקנ"ט סעי' א'): "אם חל תשעה באב במוצאי שבת – אין אומרים צדקתך במנחה בשבת". וכתב כה"ח (שם ס"ק א'): "מידי דהוה אראש חודש שחל להיות באחד בשבת שאין אומרים צדקתך צדק בשבת, דתשעה באב נמי איקרי 'מועד'. טור ובית יוסף. ונקרא מועד משום דכתיב: 'תקרא כיום מועד', דפסוק 'קרא עלי מועד' דרשו אותו רבותינו ז"ל על ראש חודש, כמ"ש בשבועות דף יו"ד ע"א ופסחים ע"ז ע"א ותענית כ"ט ע"א, יעו"ש. כרם שלמה. ומיהו עיין מטה יהודה סוף סימן תקנ"ב וחיי אדם כלל קל"ה אות כ"א שהביאו ראיה מפסוק: 'קרא עלי מועד' יעו"ש. והוא מדברי התשב"ץ שהביא בית יוסף סוף סימן זה יעו"ש". וע"ע בשו"ע וברמ"א (סי' תקנ"ב סעי' י"ב): "אין אומרים תחנה ערב ת"ב במנחה, משום דאיקרי 'מועד'; ואם הוא שבת – אין אומרים צדקתך". וע"ע שם (סי' רצ"ב סעי' ב') ובמאמר מרדכי שבת (ח"א פרק כ"ו סעי' נ"ט, ס"ב).
[12] – גמרא תענית (כ"ט ע"ב): "דתניא: תשעה באב שחל להיות בשבת, וכן ערב תשעה באב שחל להיות בשבת – אוכל ושותה כל צרכו ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו". וכתב הטור (סי' תקנ"ב): "ואם חל ט"ב באחד בשבת או שחל בשבת ונדחה לאחד בשבת – אוכל בשר ושותה יין בסעודה המפסקת ומעלה על שלחנו אפילו כסעודת שלמה בעת מלכותו. כתב רב שר שלום: ט"ב שחל ביום א' או בשבת ונדחה ליום א' – שפיר דמי למיכל בשרא ולמשתי יין, אבל אנו אין אנו רגילין כך ואפי' בשבת אין אנו אוכלין בשר ושותין יין בסעודה המפסקת משום חורבן הבית. וכ"כ אבי העזרי: ויש נוהגין שאין אוכלין בשר ואין שותין חמרא בסעודה המפסקת שאין חובה להעלות על שולחנו כסעודת שלמה, אך רשאי לעשות כן. וסעודה שלישית יכול לקיים קודם סעודה המפסקת, ע"כ. ונ"ל דכיון שנמנע מלאכול בשר ולשתות יין משום אבל – הוא אסור, כדמוכח במ"ק דכל דבר שניכר בו שעושה אותו משום אבל – אסור לעשותו בשבת. וא"א הרא"ש ז"ל היה נוהג לאכול בשר ולשתות יין".
ובשו"ע (שם סעי' י'): "אם חל תשעה באב באחד בשבת, או שחל בשבת ונדחה לאחר השבת – אוכל בשר ושותה יין בסעודה המפסקת ומעלה על שלחנו אפילו כסעודת שלמה בעת מלכותו (מיהו צריך להפסיק מבעוד יום)". ואמנם כתב המגן אברהם (שם ס"ק י"ד) שיאכל בדאבון לב: "ומ"מ ישב בדאבת נפש שלא ינהוג בשמחה (רוקח וש"ל), ולכן לא ישב בסעודת חברים". אך כבר כתב המשנ"ב (שם ס"ק כ"ג): "ואסור למנוע ממנו אף על גב דאין חיוב לאכול בשר בשבת, מ"מ כיון שנמנע משום אבל, עבירה היא. והנה אף דכתב המחבר: כסעודת שלמה, מ"מ ישב בדאבון נפש שלא ינהג בשמחה, ולכן לא ישב בסעודת חברים [מ"א]. בספר בכור שור חולק ע"ז ודעתו דמי שרגיל בכל שבת לסעוד סעודה זו עם חבריו ומיודעיו ומונע בשבת זו הו"ל כאבלות פרהסיא. ולכו"ע מותר לאכול עם ב"ב, ויכול לברך בזימון כיון שהוא שבת". ובכה"ח (שם ס"ק נ'): "אוכל בשר – ואסור למנוע ממנו, ואף על גב דאין חיוב לאכול בשר בשבת, מכל מקום כיון שנמנע משום אבל – עבירה היא. טור, מגן אברהם ס"ק י"ג. וכן כתב השלחן גבוה אות ט"ז בשם כמה פוסקים. וכן כתב הערך השלחן אות ד', יפה ללב חלק ג' אות ג', דרך החיים אות א', משנה ברורה". וכתב שם עוד (ס"ק נ"א): "ונראה דמזמנין בסעודה המפסקת שאחר מנחה כיון שהוא שבת וכן משמע בתניא במסקנתו. אליה רבה אות י"ד, אשל אברהם שם, דרך החיים שם". ועוד כתב שם (ס"ק נ"ב): "ומכל מקום ישב בדאבת נפש שלא ינהוג בשמחה, רוקח ושבלי הלקט, ולכן לא ישב בסעודת חברים. מגן אברהם ס"ק י"ד, אליה רבה שם. אמנם הבכור שור על מסכת תענית דף קט"ז ע"ג תמה על דברי מגן אברהם הנז' וכתב דמי שרגיל בכל שבת לסעוד סעודה שלישית עם חביריו ומיודעיו ומונע שבת זה – הוי ליה כאבילות פרהסיא ואסור יעו"ש. והביא דבריו היד אפרים בסימן זה על דברי מגן אברהם הנז' והברכי יוסף בסימן תקנ"ג אות ד', שערי תשובה אות י"א".
[13] – שו"ע (סי' תקנ"ג סעי' ב'): "תשעה באב, לילו כיומו לכל דבר; ואין אוכלים אלא מבעוד יום, ובין השמשות שלו – אסור כיום הכפורים". וכתב המשנ"ב (סי' תקנ"ב ס"ק כ"ד): "מבעוד יום – היינו קודם שקיעה. ונכון להודיע זה להמון שלא יטעו שהוא כשאר שבת".
[14] – שו"ע (סי' תקנ"ג סעי' ב'), משנ"ב (שם ס"ק ג', ה'), כה"ח (שם ס"ק ט') שד"ח (פאת השדה, מערכת בין המיצרים סי' ב' אות י"ח).
[15] – עיין שו"ע ורמ"א (סי' תקנ"ג סעי' ב') ואחרונים. וע"ע שד"ח (פאת השדה, מערכת בין המצרים סימן ב' אות ח"י), מאמר מרדכי-למועדים ולימים (פרק כ"ח סעי' ט').
[16] – עיין מחצה"ש (סי' תרפ"ח ס"ק י"ב), פמ"ג (סי' תרס"ז א"א ס"ק ג').
[17] – רמ"א (סי' תקנ"ג סעי' ב'): "מיהו בחול נוהגין לחלוץ מנעלים קודם שיאמר ברכו, ואם הוא שבת – חולצים לאחר ברכו, מלבד שליח צבור שחולץ קודם ברכו (הגהות מיימוני), רק אומר תחלה: המבדיל וכו' (מנהגים בשם מהרא"ק)". ובמשנ"ב שם (ס"ק ה'): "ר"ל דאף שמנהגם היה להתפלל מעריב מבע"י, מ"מ לאחר ברכו הוא בכלל לילה לענין זה. ובמהרי"ל כתב דיש לחלוץ מנעלים קודם שהולכין לביה"כ. ועכ"פ יראה לחולצם קודם ביה"ש". ועוד כתב שם (ס"ק ו'): "דאסור לשום סימן אבלות בשבת".
[18] – בין כאשר חל ביום ראשון מעיקרא ובין כאשר הוא דחוי.
[19] – איתא בגמרא (פסחים ק"ו ע"א): "אמרי בני רבי חייא, מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך בכל השבת כולו, ועד כמה, א"ר זירא, עד רביעי בשבת, כי הא דיתיב רבי זירא קמיה דרב אסי, ואמרי לה רב אסי קמיה דרבי יוחנן, ויתיב וקאמר, לענין גיטין חדא בשבתא תרי ותלתא בתר שבתא, ארבע וחמשא ומעלי יומא קמי שבתא, א"ר יעקב בר אידי, אבל לא על האור".
וכתב הרשב"ם: "עד רביעי בשבת. ולא עד בכלל, אבל מרביעי ואילך גבי שבת הבאה מתחשב: אבל לא על האור. אם לא בריך על הנר בורא מאורי האש במוצאי שבת שוב אינו מברך, כך נראה לי טעם הדבר כדתניא במקום שנהגו (נ"ד ע"א) אין מברכין בו אלא בליל מוצאי שבת הואיל ותחלת ברייתו הוא".
עוד שם בגמרא (ק"ז ע"א): "אמר רבא, הלכתא וכו' מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל השבת כולו". ופירש"י ורשב"ם: "כל השבת כולו. כדאמרן לעיל עד יום רביעי", ועוד הביא הגמרא (שם) שאמימר אומר משמו של רבא: "מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל היום כולו". היינו, שלפי לישנא קמא – מותר להבדיל (מברך הגפן, והמבדיל בין קודש וכו' עם שם ומלכות) עד יום שלישי בערב. ולדעת לישנא בתרא – רק עד יום ראשון בערב.
וכתבו התוס' (שם ד"ה אמימר) "והלכה כלישנא קמא דמבדיל עד רביעי בשבת כדאמר רבי חייא לעיל ובתשעה באב שחל להיות במוצ"ש נמי רגילין להבדיל אחר התענית וכן בסדר דרב עמרם". וכן כתב הרמב"ם (שבת פרק כ"ט ה"ד): "ואם לא הבדיל בלילה מבדיל למחר ומבדיל והולך עד סוף יום שלישי, אבל אינו מברך על האור אלא בליל מוצאי שבת בלבד".
אולם הרי"ף (שם כ"א ע"ב) פסק כמו לישנא בתרא: "ומי שלא הבדיל במוצאי שבת – מבדיל והולך כל היום כולו, אבל לא על האור" (עיין שם בר"ן כיצד היתה הגירסא של הרי"ף בגמרא). והוסיף הר"ן: "ולפיכך כשחל ט"ב במוצאי שבת – אין מבדילים כלל".
והוסיף הר"ן: "אבל בעל הלכות גדולות כתב שאע"פ שהבדלה אין לה תשלומין אלא כל היום כיון שאי אפשר להבדיל במוצאי שבת מבדיל במוצאי ט' באב והקשו עליו דכיון דנקטינן דאינו מבדיל אלא כל היום כולו נמצא שאין לה תשלומין כלל [דף כב עמוד א] דכיון שיום אחר הלילה כל יומא מוצאי שבת הוא ואפשר לומר לדעתו ז"ל שלפי שעשאוהו כפושע ומזיד כיון שלא הבדיל כל היום כולו לא נתנו לו תשלומין כדאמרינן בפ' תפלת השחר (דף כו א) דמי ששכח ולא התפלל מנחה מתפלל ערבית שתים אפי' הכי אם הזיד ולא התפלל אין לו תשלומין וכאן אפילו שכח דשוכח מזיד הוא כיון שעבר יום אחד ולא נזכר אבל היכא דלא אפשר כגון בתשעה באב סמכינן אלישנא דאמימר דאמר מבדיל והולך כל השבת כולה".
שיטה נוספת כתב הר"ן "ומיהו הרמב"ן ז"ל כתב בספר תורת האדם דאפילו למאן דאמר מבדיל והולך כל השבת כולה הבדלה של מוצאי תשעה באב אינה צריכה תשלומין שלא נתחייב אותו מוצאי שבת בהבדלה על הכוס דהא אמרינן בפ' אין עומדין (ד' לג א) בתחלה קבעוה בתפלה העשירו קבעוה על הכוס חזרו והענו קבעוה בתפלה והם אמרו המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס וכיון שהבדלה על הכוס מטולטלת היא בין עניות לעשירות אין לך עניות גדולה מתשעה באב שכל ישראל עניים מרודים הילכך לא מחייב' בתשלומין".
למעשה כתב בשו"ע (סי' רצ"ט סעי' ו'): "שכח ולא הבדיל במוצאי שבת – מבדיל עד סוף יום ג'. וי"א שאינו מבדיל אלא כל יום ראשון ולא יותר, ודוקא בורא פרי הגפן והמבדיל בין קודש לחול, אבל על הנר ובשמים – אינו מברך אלא במוצאי שבת. ויש מי שאומר דהא דקיימא לן טעם מבדיל הני מילי היכא דהבדיל במוצאי שבת, אבל אם לא הבדיל בלילה כיון שטעם – שוב אינו מבדיל", כלומר שלדעת השו"ע, הלכה כסתם אבל חוששין לדברי הי"א, וא"כ אמרינן בזה סב"ל, ורק ביום ראשון ניתן לברך אבל אחרי יום ראשון יברך בלא שם ומלכות.
אולם דעת הרמ"א כשיטת התוס', שכתב וז"ל: "והעיקר כסברא הראשונה", וכן כתב המשנ"ב (ס"ק י"ט, כ').
וכתב הבא"ח (ש"ש ויצא אות כ"ג): "נאנס ולא הבדיל בליל מוצאי שבת – יש לו זמן להבדיל עד סוף היום השלישי, ולא יברך אלא בפה"ג על היין וברכת המבדיל. מיהו ברכת המבדיל יאמר בלי שם ומלכות, משום דאיכא פלוגתא בזה. ולכן כיון שעברה ליל מוצאי שבת ולא הבדיל על הכוס – יאמר ברכת המבדיל בלי שם ומלכות, ורק יהרהר שם ומלכות בלבו". היינו שפסקו כמו הג' סברות שבשו"ע ולחומרא, עד סוף יום ג' יבדיל בלי שם ומלכות. ביום ראשון אם אכל לפני כן – לא מבדיל אלא בלי שם ומלכות. ורק במוצאי שבת אם אכל – מבדיל עם שם ומלכות. וכן כתב בכה"ח (שם ס"ק כ"ו).
והנה בתשעה באב כתב השו"ע (סי' תקנ"ו סעי' א') וז"ל: "ליל ט' באב שחל באחד בשבת, כשרואה הנר אומר: בורא מאורי האש, ואין מברך על הבשמים. ובליל מוצאי ט' באב מבדיל על הכוס ואינו מברך, לא על הנר ולא על הבשמים", כלומר שפסק כשיטת בה"ג. עיין לגאון (שם ס"ק ג').
וכתב כה"ח (סי' תקנ"ו ס"ק ה'): "ובליל מוצאי תשעה באב מבדיל על הכוס. כן הוא דעת בה"ג ורב נטרונאי והרא"ש כמו שכתב הטור. והרמב"ן כתב שאין לו להבדיל על הכוס במוצאי תשעה באב דכיון דאידחי אידחי לגמרי. וכן כתב הרשב"א בתשובותיו סימן קי"ז יעו"ש. וכן הסכים הריטב"א בחידושיו סוף מסכת תענית יעו"ש. וכתב הגנת ורדים בספרו גן המלך סימן קנ"ד דיש לחוש לשתי הסברות, דאם הבדיל בתפלה ליל תשעה באב – אין להבדיל על הכוס במוצאי תשעה באב, רק אם טעה ולא הבדיל בתפלה אז יש להבדיל על הכוס במוצאי תשעה באב יעו"ש. גם ה"ר ירוחם כתב שלא יכניס עצמו בספק ברכה לבטלה, והביא דבריו הב"ח. וכן כתב הרדב"ז סימן תרמ"ב דשב ואל תעשה עדיף יעו"ש. אמנם הסמ"ג הביאו בית יוסף והתוספות בפסחים דף ק"ז ע"א כתבו כמו בה"ג ורב נטרונאי, וכתבו שם התוספות שכן הוא בסדר רב עמרם יעו"ש. וכן כתב בהגהות אשירי פרק ד' דתענית. וכן כתב הרוקח סימן שי"א. וכן כתב המרדכי במסכת תענית בהלכות תשעה באב וארחות חיים והכלבו יעו"ש. וכן כתב בדרשות מהרי"ל הלכות תשעה באב, מטה משה סימן תש"ל. וכן פסק הלבוש. וכן כתב השל"ה דף ר' ע"א, מגן אברהם ס"ק ב', אליה רבה אות ד', חיי אדם כלל קל"ו אות ה', דרך החיים אות א', קיצור שלחן ערוך סימן קכ"ה אות ו'. וכתב השלחן גבוה אות א' וכן נהגו. וכן כתב יד אהרן בהגהות הטור דכן אנו נוהגין כפסק השלחן ערוך. וכן כתב השערי תשובה אות א', רוח חיים אות א', יפה ללב אות ב'. וכבר כתבנו בכמה מקומות דבמקום שנהגו לא אמרינן ספק ברכות להקל, אבל במקום שאין מנהג – יש להבדיל בלא שם ומלכות משום ספק ברכות להקל. וכן כתב הזכור לאברהם אות ה', מועד לכל חי סימן יו"ד אות מ"ח". ועיין עוד לשד"ח (אסיפת דינים, מערכת "בין המצרים" סי' ב' אות ו').
והנה לשיטות שאי אפשר לעשות הבדלה ביום ראשון לכאורה נראה שיעשו ביום שבת אחרי פלג המנחה שכתב השו"ע (סי' רצ"ג סעי' ג'): "מי שהוא אנוס, כגון שצריך להחשיך על התחום לדבר מצוה – יכול להתפלל של מוצאי שבת מפלג המנחה ולמעלה ולהבדיל מיד, אבל לא יברך על הנר, וכן אסור בעשיית מלאכה, עד צאת הכוכבים". וכתב המשנ"ב (שם ס"ק ח-ט): "היינו שהולך מביתו מבעוד יום עד סוף התחום ויושב שם עד הערב כדי שמיד שיחשך ילך לדבר מצוה הנחוץ לו, ומיירי ששם לא ימצא לו כוס להבדיל עליו. ומכל מקום כתבו האחרונים דאין לעשות כן, דדבר תמוה הוא לרבים, גם שמא יבואו להקל במלאכה, ובפרט בימינו דנוהגין לעשות תמיד כרבנן שמתפללין מנחה עד הערב, בודאי מדינא אסור להקדים מעריב במו"ש. ואף דבערב שבת יש שמקילין, היינו משום דמצוה להוסיף מחול על הקודש, משא"כ במוצאי שבת". אמנם נראה שמכך שהרמב"ן לא הזכיר אפשרות זאת שלא ס"ל הכי לעשות כן ברבים, ולכן למעשה – לא יבדיל קודם שיצאה השבת.
והנה יש לדון אם ניתן לקטן לעשות הבדלה?
הגמ' בעירובין (מ' ע"ב) דנה לגבי קידוש על כוס יין ביום כיפור, שלכאורה יש לקדש מבעוד יום מדין "וכבדתו", אלא שכיון שצריך לצום בכיפור אי אפשר לעשות קידוש מבעוד יום, וז"ל: "יום הכפורים היכי עביד? אי מברך עליה ושתי ליה, כיון דאמר זמן – קבליה עליה ואסר ליה, דהאמר ליה רב ירמיה בר אבא לרב: מי בדלת? ואמר ליה: אין, בדילנא! לברוך עליה ולנחיה, המברך צריך שיטעום! ליתביה לינוקא – לית הלכתא כרב אחא, דילמא אתי למסרך. מאי הוי עלה? שדרוה רבנן לרב יימר סבא קמיה דרב חסדא במעלי יומא דריש שתא. אמרו ליה: זיל חזי היכי עביד עובדא, תא אימא לן. כי חזייה אמר ליה: דלויה לרטיבה רפסא ליה בדוכתיה. אייתו ליה כסא דחמרא, קדיש ואמר זמן. והלכתא: אומר זמן בראש השנה וביום הכפורים. והלכתא: זמן אומרו אפילו בשוק".
כלומר, מסיקה הגמרא שכיון שאפילו אם יעשה קידוש לפני השקיעה, יחול עליו הצום, ולא יוכל לשתות יותר, מקדשים את יום כיפור בשעת התפילה בלי יין. וביארה הגמרא הטעם שלא נותנים לילד קטן לשתות מהיין של הקידוש אחרי קידוש בליל כיפור: "דלמא אתי למסרך", כלומר שמא הילד ילמד מכך לשתות יין בליל כיפור בכל שנה גם כשיגדל. ומכאן יש שלומדים שאי אפשר לעשות הבדלה על יין במוצאי שבת שחל בו ת"ב ולתת לילד קטן לשתות "דלמא אתי למסרך", ולכן דעת הרמב"ן שלא עושין הבדלה כלל, ודי בכך שמבדיל בתפילה ב"אתה חוננתנו" ולאחר מכן יברך "מאורי האש" , ואין מברכים ברכת הבדלה כלל, גם במוצאי הצום, כיון שנדחה – נדחה. ורבים נהגו כך. וכן סובר הרדב"ז (סימן תרמ"ב) וע"ע בנהר מצרים (הלכות ט' באב סעי' י"ד).
ויש אומרים שאין ללמוד מהאיסור ביום כיפור, כיון שתענית ת"ב שחלה במוצ"ש אינה כל שנה, והתינוק ילמד שלא לשתות יין בליל ט' באב. ועוד חילוק יש, שיום כיפור הוא מדאורייתא וט' באב מדרבנן. ואכן דעת התוספות (שם ד"ה דלמא אתי למסרך) שיבדילו במוצאי שבת ויתנו לקטן לשתות. דעת הבה"ג והרא"ש שיעשו הבדלה ביום ראשון בלילה במוצאי התענית, וכ"כ התוספות בפסחים (ק"ז ע"א ד"ה אמימר מתני). השו"ע (סי' תקנ"ו סעי' א') פסק כדעת הטור והרא"ש, וז"ל: "ליל ט' באב שחל באחד בשבת, כשרואה הנר אומר: בורא מאורי האש, ואין מברך על הבשמים. ובליל מוצאי ט' באב מבדיל על הכוס ואינו מברך, לא על הנר ולא על הבשמים".
[20] – שו"ע (סי' תקנ"ט סעי' ב'): "ואם חל במוצאי שבת – אין אומרים ויהי נועם". וכתב בט"ז (שם ס"ק ג'): "לפי שנתיסד על הקמת המשכן ועת' נחרב". וכתב בכה"ח (שם ס"ק טו"ב): "לפי שהוסד על הקמת המשכן ועתה אין לאומרו ביום שנחרב. בית יוסף בשם סמ"ק, לבוש, ט"ז ס"ק ג'. ועיין בית יוסף שכתב עוד טעם אחר בשם המרדכי משום דבמקום שלא נהגו לעשות מלאכה בתשעה באב אין עושין, ותו דאיקרי מועד, עכ"ל. אלא שהמטה משה סימן תשכ"ט שדא נרגא בטעם זה והסכים לטעם הסמ"ק יעו"ש. וכן כתב השלחן גבוה אות ג' דטעם הסמ"ק עיקר. וכן כתב הערך השלחן אות א'".
[21] – שו"ע (סי' רצ"ד סעי' ג'): "תשעה באב שחל להיות באחד בשבת, טעה ולא הבדיל בתפלה – אין צריך לחזור ולהתפלל, כיון שמבדיל על הכוס במוצאי תשעה באב". ועוד כתב (סי' רצ"ט סעי' י'), וז"ל: "אסור לעשות שום מלאכה קודם שיבדיל, ואם הבדיל בתפלה – מותר אף על פי שעדיין לא הבדיל על הכוס. ואם צריך לעשות מלאכה קודם שהבדיל בתפלה אומר: המבדיל (בין הקודש ובין החול) בלא ברכה, ועושה מלאכה. הגה: וכן נשים שאינן מבדילין בתפלה יש ללמדן שיאמרו המבדיל בין קודש לחול קודם שיעשו מלאכה". וכתב המשנ"ב (סי' תקנ"ו ס"ק ב'): "ובליל ט"ב מבדיל בתפלה ואף על פי שאין יכול להבדיל אז על הכוס. ואם טעה אז ולא הבדיל בתפלה – א"צ לחזור כיון שיבדיל על הכוס במוצאי ט"ב. והנשים שאינן יודעות להתפלל ולא הבדילו במוצאי שבת בתפלה – צריך כל איש להזהירן שביום התענית לא יעשו אש לבשל לצורך הלילה עד שיאמרו: המבדיל בין קדש לחול".
ובבא"ח (ש"ש ויצא סעי' ג'): "ואם אירע לו כן בתשעה באב ששכח לומר אתה חוננתנו באתה חונן, וגם לא אמרו בשומע תפלה – אין צריך לחזור ולהתפלל כדי לומר אתה חוננתנו, אף על פי שבלילה אינו מבדיל על הכוס, מאחר שיודע הוא שיבדיל על הכוס במוצאי ט"ב, ורק יזהר לומר בליל ט"ב קודם עשיית מלאכה, ברכת המבדיל בין קודש לחול, בלא שם ומלכות". וע"ע בפרטי דינים בענין זה מאמר מרדכי שבת (ח"א פרק מ"ב סעי' ג'-ו', ח') ובמאמר מרדכי-לימות החול (פרק י"ז סעי' ג'-ה', י').
[22] – שו"ע (סי' תקנ"ו סעי' א'): "ליל ת"ב שחל באחד בשבת, כשרואה הנר אומר: בורא מאורי האש; ואין מברך על הבשמים. ובליל מוצאי תשעה באב מבדיל על הכוס, ואינו מברך לא על הנר ולא על הבשמים". וכתב במשנ"ב (שם ס"ק א'): "דזה אין טעון כוס ואין בזה משום תענוג כמו שיש בבשמים. ויברך על האור קודם שקורין איכה, דבאיכה כתיב: 'בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי', וע"כ יברך תחלה על המאור וגם שיהנה אח"כ מאורו כשקורין איכה. ואם שכח לברך – יברך אח"כ בלילה, כיון שהחיוב עדיין עליו". ועיין מקורו במנהגים לר"א טירנא וגם לוח אר"י.
[23] – שו"ע (סי' תקנ"ו סעי' א'): "ואין מברך על הבשמים". ובמג"א (שם ס"ק א'): "אף על גב דמותר להריח ביום התענית, דהא אפילו טעימה יש מתירין כמ"ש סי' תקס"ז דאינו אסור רק אכילה ושתיה, מ"מ כיון דהבשמים באין במ"ש לתענוג להשיב נפש יתירה – אין נכון לעשות כן בט"ב". ועוד כתב בשו"ע (יו"ד סי' רס"ה סעי' ד'): "ובתשעה באב, אסא נמי לא מייתינן מטעמא שאין מברכין על הבשמים במוצאי שבת שחל בו תשעה באב". וכתב בש"ך (שם ס"ק י"ב): "כלומר מטעם שאין מברכין על הבשמים בט' באב שחל להיות במוצאי שבת, וכמו דנתבאר בא"ח בסי' תקנ"ו והיינו דריח תענוג הוא, וה"ה הכא דאסור להריח במקום שנוהגין ליטול הדס ולהריח בשעת מילה כדלעיל סעיף א'. זהו דעת המחבר, אבל אינו מוכרח, דנראה דהתם היינו טעמא משום שהנשמה יתרה הלכה במ"ש ונתקן ברכת הבשמים לתענוג להשיב נפשו". וכתב בכה"ח (שם ס"ק ד'): "אף על גב דמותר להריח ביום התענית, דהא אפילו טעימה יש מתירין כמ"ש סימן תקס"ז דאינו אסור רק אכילה ושתיה, מכל מקום כיון דהבשמים באים במוצאי שבת לתענוג להשיב נפש יתירה אין נכון לעשות כן בתשעה באב, וכן כתב הש"ך ביורה דעה סימן רס"ה, דלא כמו שכתב שם בשלחן ערוך. מגן אברהם ס"ק א', אליה רבה אות ג'. ומשמע דסבירא להו דדוקא במוצאי שבת – אסור משום דמשיב נפש יתירה, אבל ביום תשעה באב – מותר להריח, דלא כשלחן ערוך שם שכתב שאין מביאין הדס בתשעה באב להריח בשעת המילה וכמו שכתב הש"ך שם ס"ק י"ב יעו"ש. אמנם השלחן ערוך בסימן תקנ"ט סעיף ז' פסק כמו שם שאין מביאין הדס בתשעה באב וכו'. וכן פסק הלבוש ביורה דעה שם. וכן נראה מדברי הלבוש בסימן זה שכתב: ואינו מברך על הבשמים באותה הלילה מפני שהוא עונג לו, ודבר של תענוג אסור בתשעה באב, עכ"ל. משמע דכל היום אסור להריח משום תענוג. וכן כתב הנהר שלום אות א' דמדברי ה"ר דוד אבודרהם והמרדכי והגהות מיימוניות ודרכי משה משמע כדברי השלחן ערוך יעו"ש. וכן כתב הרב מכשירי מילה פרק ו' אות יו"ד דכדברי מרן ז"ל נקטינן יעו"ש. והשל"ה דף ר' ע"א כתב דבכל תענית ראוי להחמיר מלהריח בשמים משום תענוג, ופשיטא לו דביום הכפורים יש להחמיר שלא להריח יעו"ש. וכן כתב המועד לכל חי סימן יו"ד אות ע"ד דבספר אור חדש ובספר מעם לועז סדר תולדות אסרו בכל תענית צבור דאין להריח ריח טוב יעו"ש".
[24] – משנ"ב (סי' תקנ"ו ס"ק ב') הובא לעיל הערה כ"ד.
[25] – בה"ל (סי' רצ"ו ד"ה לא יבדילו): "עיין במ"א שכתב דפשוט דרשאים לברך לעצמן על הבשמים ועל הכוס דברכת הנהנין הם. והא דלא נקט המ"א ברכת הנר, דברכת הנר לאו ברכת הנאה הוא, דלא נתקן על הנאת האור, דא"ה היה צריך לברך בכל פעם כשרואה האור, וכמו שהביא ב"י בשם הרא"ש. ומסתפקנא אפילו למ"ד דנשים חייבות בהבדלה אם חייבות בברכת הנר, דבשלמא הבדלה אף שהוא זמן גרמא נכללת במצוה דזכור שהיא שייכא לשבת וכמש"כ הרמב"ם, ואפילו למ"ד דרבנן דומיא דקידוש תקנוה, משא"כ נר שנתקן על בריאת האור במו"ש שאינה שייכא לשבת כלל והיא זמן גרמא, מנ"ל דחייבות. וא"ל כיון שנקבעת בברכת הבדלה חדא דינא להו, דז"א דהא יכולין לברך אותה בפני עצמה ג"כ, וגם אין מחויב לחזור אחר האור כדלקמן בסימן רצ"ח ס"א. ואולי כיון דלכתחלה מצוה לסדרן ביחד חדא דינא להו. ויותר נכון לומר דאינה חייבת בברכת הנר לכו"ע".
[26] – כה"ח (סי' רצ"ו ס"ק נ"ה): "והב"ח כתב דאפילו למאן דאמר שפטורות, מכל מקום יכולין להבדיל לעצמן כמו בשופר ולולב, ואפילו יש שם אנשים שיכולה לשמוע מפיהם, רשאה להבדיל לעצמה יעו"ש. והביאו מגן אברהם ס"ק י"א וכתב ואפשר דדעת רמ"א במצוה שיש בה עשיה רשאין לעשות ולברך, אבל בדבר שאין בה אלא הברכה כגון כאן – אין רשאין. ואפשר דמהאי טעמא לא נהגו לקדש הלבנה יעו"ש. והט"ז ס"ק ז' כתב דלא דמי ללולב ושופר דמברכות, דשאני התם דהחיוב אצל אנשים הוא דאורייתא, מה שאין כן כאן (ר"ל לסברת יש מי שחולק שכתב השלחן ערוך) יש תרתי לפטור, שהוא מדרבנן אפילו לאנשים והיא מצות שהזמן גרמא יעו"ש. ועיין תוספת שבת אות ך' מה שכתב להשיב על דברי הט"ז הנז' ומה שכתב ליישב דברי מור"ם ז"ל יעו"ש. ומכל מקום מידי פלוגתא לא יצאנו, ואנן חיישינן לספק ברכות להקל כמו שכתבנו באות הקודם, ועל כן צריכות הנשים ליזהר לשמוע הבדלה מאחרים שלא יצאו עדיין. ואם לא נמצא מי שלא יצא כדי להוציאם, יש להם לברך לעצמם ברכת הבשמים וברכת האש בשם ומלכות כיון שיכולין לאומרה בלא כוס כמ"ש לקמן סימן רצ"ח סעיף א' בהגה, ברכת הבשמים כיון שהיא ברכת הנהנין וברכת האש כיון שהיא משום תחלת ברייתו ואינה תלויה בברכת המבדיל".
[27] – משנ"ב שם (סי' תקנ"ו ס"ק א'): "ואם שכח לברך – יברך אח"כ בלילה כיון שהחיוב עדיין עליו". ובכה"ח (שם ס"ק ג'): "ואם שכח ולא בירך קודם שקורין איכה – יכול לברך אחר כך בלילה, כיון שהחיוב עדיין עליו. ט"ז שם, אליה רבה אות ב', יד אהרן בהגהות בית יוסף, משבצות זהב אות א', משנה ברורה אות א'. ואם שכח ולא בירך כל הלילה – שוב לא יברך, משום דאין מברכין על הנר כי אם דוקא בליל מוצאי שבת שהוא תחלת ברייתו, כמ"ש לעיל סימן רצ"ט סעיף ו', ובדברינו לשם אות כ"ח יעו"ש.
[28] – שו"ע (סי' תקנ"ו סעי' א'): "ובליל מוצאי תשעה באב – מבדיל על הכוס, ואינו מברך לא על הנר ולא על הבשמים". ובמשנ"ב (שם ס"ק ג'): "וא"צ להבדיל בתפלה, כיון שהבדיל מאתמול. ואפילו שכח אתמול להבדיל בתפלה – ג"כ נראה דא"צ עתה להבדיל בתפלה שכבר חלף שעתא וסגי במה שיבדיל עתה על הכוס [שע"ת]. איתא במהרי"ל כשהחשיך בירך בפ"ה והבדלה, א"כ משמע שמותר להבדיל על היין, ומשמע שמותר לשתות בעצמו וא"צ ליתן לתינוק [דגול מרבבה]". וע"ע כה"ח (שם ס"ק ה'). ועוד כתב (שם ס"ק ו'): "בדרשות מהרי"ל הלכות תשעה באב ובמוצאי תשעה באב כשהחשיך בטרם הסעודה – מבדיל הבעל הבית על הכוס בורא פרי הגפן והבדלה, ואם כן משמע שמותר להבדיל על היין, ומשמע שמותר לשתות בעצמו ואין צריך ליתן לתינוק. ואף שבסימן תקנ"א סעיף יו"ד כתב רמ"א שאם יש תינוק יתן לתינוק, מכל מקום לילה זו קילא כמו שכתב המגן אברהם ריש סימן תקנ"ח. דגול מרבבה, משנה ברורה שם, תוספות חיים על חיי אדם כלל קל"ו אות י"א. מיהו האליה רבה אות ד' כתב דיתן לתינוק, ואם אין תינוק – ישתה בעצמו, וכמ"ש בסימן תקנ"א סעיף יו"ד בהגה יעו"ש. וכן כתב אשל אברהם אות ב'. וכל זה לדעת המחמירין כדברי מור"ם ז"ל, אבל לנוהגין כדברי השלחן ערוך שם בלאו הכי שרי לשתות בעצמו, דהא לא חמיר ליל עשירי מימים של ראש חודש ואילך, עיין לקמן סימן תקנ"ט סעיף יו"ד, ודוק".
[29] – משנ"ב (שם ס"ק ד'): "אפילו לא בירך על הנר במוצ"ש, דאין מברכין על הנר אלא במוצ"ש בזמן שנברא".
[30] – משנ"ב (שם ס"ק ה'): "דמשום נפש יתירא היא ג"כ במו"ש דוקא וכדלעיל בסימן רצ"ט ס"ה".
[31] – עיין כה"ח (סי' תקנ"ו ס"ק ט'), ברכי יוסף (שם ס"ק ג'), שערי תשובה (שם ס"ק א').
[32] – הברכי יוסף (סי' תקנ"ו ס"ק ג') משם הכנה"ג כתב שחולה או מעוברת שצריכין לאכול – צריכים לפני שאוכלים לעשות הבדלה עם יין בלילה ומברכים "הגפן" "מאורי האש" ו"המבדיל". ועוד כותב שלא יבדילו בלילה, כיון שאז הם אינם צריכים לאכול שהרי אכלו בשבת. ואם אינו צריך ליין, למה יבדיל וישתהו? ועל כן לא יעשה הבדלה בלילה אלא ביום כשיצטרך לאכול. על כל פנים לא יברכו על בשמים שזהו תענוג, אלא בורא פרי הגפן וברכת הבדלה. ועל האש יברכו רק בלילה כדלעיל. ואם צריך לאכול בלילה משהו חוץ ממים – יבדיל בלילה.
[33] – שו"ע (סי' רצ"ט סעי' א'): "אסור לאכול שום דבר, או אפילו לשתות יין או שאר משקין חוץ ממים, משתחשך עד שיבדיל".
[34] – כדין הבדלה.
[35] – כדין הבדלה לאחר מוצאי שבת.
[36] – כיון שאסור לשתות יין בתשעת הימים ובודאי בט' באב. ובשו"ע (סי' תקנ"ב סעי' ב'): "יין מגתו, דהיינו שאין לו יותר משלשה ימים – נהגו לאסור". וע"ע כה"ח (סי' תקנ"ו ס"ק ט') ובישכיל עבדי (ח"ז או"י סו"ס ל"ו).
[37] – כה"ח (סי' תקנ"ו ס"ק ט').
[38] – כה"ח (סי' תקנ"ו ס"ק ט'): "חולה שאוכל בתשעה באב – יבדיל תכף במוצאי שבת. כנסת הגדולה בתשובה אורח חיים חלק ב' סימן ע"א. וזה החולה שמבדיל תכף במוצאי שבת – יכול להוציא בני ביתו וכמו שכתב מטה משה דהצם בעשירי ישמע בליל עשירי הבדלה מאחרים. ברכי יוסף אות ג', זכור לאברהם אות ט', שערי תשובה אות א', מועד לכל חי שם אות מ"ט. וזה החולה שמבדיל במוצאי שבת היינו אם צריך לאכול במוצאי שבת, אבל אם אינו נצרך בעת ההיא – לא יבדיל עד שנצרך לאכול, וגם לא יבדיל על היין אם אינו נצרך לו רק על שאר משקין או יתן לתינוק. ועיין לעיל סימן רצ"ו סעיף ב' וסימן רצ"ט סעיף ו' ובדברינו לשם ולקמן סימן תקנ"ט אות ע' ודוק".
[39] – עיין שו"ע (סי' ר"י). וראה עוד לעיל סעי' כ"ח.
[40] – האיסור ללמוד תורה בתשעה באב כולל כל סוג של לימוד תורה שבכתב ושבעל פה, מלבד לימוד בדברים הרעים בירמיה או ספר איוב ודיני אבלות וכו'.
[41] – כתב הפת"ש (סי' שע"ו ס"ק ב'): "וכן בהבדלה שעושה תוך שבעה על הכוס אף על גב דרשאי להבדיל אין לו לומר פסוקי שמחה שקודם לה רק יתחיל מהברכות וכל מה דראוי לאבל שלא לומר אפילו רצה להחמיר ע"ע ולומר אינו רשאי מפני כבודו של מת ע"ש".
וכתב בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ו סי' ט'): "וע"ד הפסוקים שקודם הבדלה אם לאומרם במוצאי ט"ב – הנה נהגו לאמרם בשביל שהוא התחלת ימי המעשה ופותחים בפסוקים שיש בהם בטחון וגם ברכת הצלחה, ולזה י"א שיאמרום גם במוצאי יום טוב שביו"ט הותר רק אוכל נפש ולא מו"מ. ולפי זה לדידן שאין אומרים הפסוקים במוצאי יום טוב ה"ה שאין לאומרם במוצאי ט"ב, דהא בט"ב הותר יותר מביו"ט. ומי שצריך לאכול בט"ב לכאורה י"ל כמ"ש כת"ר שיאמר הפסוקים קודם הבדלה דהוי מסדר היום כיון שנהגו לאומרם, אבל לא נהגו לאומרם, והטעם לפי שנתקנו לשם שמחה ובט"ב צריך למנוע מזה. וסדר היום לא שייך לקרוא זה, כיון דלכ"ע אסור להבדיל בט"ב ולא הותר רק מחמת חולי". וע"ע מאמר מרדכי, צרור החיים (פרק י"א סי' ק"ע).
[42] – עי' פרק כ"ז סעי' ז', י"ד.
[43] – עיין בהרחבה פרק ג' סעי' ל'.
[44] – וראה בפרק ז סעי' ז', וראה עוד בפרק כ"ט.