בין המיצרים – שלושת השבועות
הקדמה
חייב כל אדם ללמוד הלכות תעניות וכו'. אמנם, כשלומדים הלכות י"ז בתמוז או תשעה באב צריך לדעת שהן להלכה ולא למעשה, שכן אנחנו מצפים שיבוא המשיח מיד, ייבנה בית מקדשנו ותפארתנו והלכות אלו לא יהיו מעשיות. ויהי רצון שיהיו להלכה ולא למעשה.
א – נהגו כל בית ישראל מנהגי צער ואבלות בימי בין המצרים, דהיינו החל מי"ז בתמוז ועד אחרי תשעה באב, ומקצת מנהגי אבלות גם בעשירי באב [וכמו שיבואר להלן] [1].
ב – ראוי לכל ירא שמים לומר תיקון חצות (תיקון לאה ורחל) אחר חצות הלילה בכל לילה מלילות השנה המתאימים לכך, ובאופן מיוחד ראוי לאמרו בימי בין המצרים. כמו כן, טוב וראוי לומר תיקון רחל [בלי תיקון לאה] בימי בין המצרים אחר חצות היום, וזמנה הוא מחצות היום ועד לשקיעה[2].
ג – בימי בין המצרים צריך כל אדם להרבות בלימוד תורה, וכמו כן להקפיד ללמוד תורה בשמחה[3].
ד – צריך כל אדם לברוח ממחלוקת בכל השנה כולה, ובאופן מיוחד צריך להיזהר בזה בימי בין המיצרים[4].
שמחה – ליל י"ז תמוז
ה – בליל י"ז בתמוז אין לעשות חתונות, ואין לשיר שירים (ראה לעיל בפרק ד סעי' י"ד).
ו – אירוסין – בעניין עריכת אירוסין (קידושין) בימי בין המצרים ישנן שלוש דעות:
א – להימנע לחלוטין מעריכת אירוסין בכל ימי בין המצרים, מי"ז בתמוז ועד תשעה באב.
ב – לערוך אירוסין עם סעודה עד ראש חודש, ומראש חודש אב – לא עושין אירוסין.
ג – לערוך אירוסין עד ראש חודש עם סעודה, ומראש חודש – בלי סעודה עד ערב תשעה באב.
למעשה, המנהג הוא כדעה השנייה שעושין אירוסין עד ראש חודש, אמנם כל זה בעבר שהיו עושים קידושין בנפרד מהחתונה ולכך היו קוראים אירוסין, אמנם כיום מסיבת אירוסין היא תנאים ודינה כסעי' הבא[5].
ז – מותר לכתוב תנאים (אירוסין של היום) למשודכים, ולעשות סעודה עד ראש חודש אב, אך מראש חודש אב ניתן לקיים עם כיבוד קל, ומכל מקום בימי בין המיצרים אין לעשות תנאים עם שירים[6].
ח – מן הדין אסור לשאת אישה החל מראש חודש אב ועד אחרי תשעה באב, ויש מחמירים לא לשאת אישה החל משבעה עשר בתמוז, אפילו אם החתן עדיין לא קיים מצוות פריה ורביה, וכן נהגו האשכנזים בכל מקום. וברוב קהילות הספרדים נהגו כדעה זו מן הטעם שבזמן זה אין סימן ברכה[7].
ט – למרות שברוב הקהילות נהגו להחמיר שלא לשאת נשים בכל ימי בין המצרים, במקרים מיוחדים ניתן לערוך חופה וקידושין באישור הרב המקומי עד ראש חודש 'אב'[8], וכאשר עושים כן – אין לנגן בהם בכלי נגינה אלא בשירה בפה בלבד וכמו שיבואר להלן.
מחזיר גרושתו
י – אדם שגרש את אשתו ורוצה להחזירה – מותר לו לשאת אותה לאישה בשנית בימי בין המצרים אם יש צורך בדבר, אפילו בערב תשעה באב[9]. [ויעשו את הסעודה קודם חצות היום].
יא – ילד שימלאו לו שלוש עשרה שנים ויום אחד בתקופת בין המצרים – יש להקדים ולחגוג את בר המצוה שלו לפני שבעה עשר בתמוז. לא חגגו לפני שבעה עשר בתמוז – מותר לחגוג גם תוך ימים אלה בשירה בפה בלי כלי נגינה[10].
יב – אדם שהוזמן להשתתף בשמחת חתונה, בר מצוה או מצוה אחרת בימי בין המצרים – מותר לו להשתתף בשמחה זו[11], אמנם אם מנגנים שם בכלי נגינה – לא ילך (אך יוכל ללכת לחופה), וכאשר יש חשש שהמזמינים ייפגעו והדבר יגרום למריבות – ילך ויראה פניו, ייתן להם מתנה ולא יתעכב שם זמן ארוך[12].
יג – מותר לאדם שמשתתף בשמחה בימי בין המצרים לתת מתנה לבעל השמחה. ומותר לתת אפילו בגד וכדו' שמברכים עליו שהחיינו, כיון שכיום מברכים שהחיינו בשימוש הראשון ולא לפני כן[13].
יד – מעיקר הדין מותר לקיים הכנסת ספר תורה בימי בין המצרים, אך טוב להקדימה או לדחותה כדי שיוכלו לעשותה עם כלי נגינה כיאה לכבודה של תורה. ואם מקיימים הכנסת ספר תורה בימי בין המצרים – יש לעשותה בשירה בפה בלבד, ואם ירצו אחרי תשעה באב ניתן לעשות תהלוכה עם תזמורת[14].
טו – מותר לעשות סעודת מצווה בימים אלו, כגון: ברית, סיום מסכת וכדו', ובלבד שיעשו בלי כלי נגינה אלא בשירה בפה בלבד[15].
שירים
טז – אין עושים ריקודים בימי בין המצרים אפילו בלי כלי נגינה[16], וכל זאת החל משבעה עשר בתמוז ועד עשרה באב בצהרים, ויש אומרים עד הערב[17].
יז – אסור לשמוע מוסיקה של כלי נגינה בימי בין המצרים, בין בנגינה חיה ובין בהקלטה[18].
יח – בימים אלו אסור לשיר בפה ולשמוע שירה וואקלית שלא בסעודת מצווה[19].
יט – אסור למוסיקאי שמנגן בשמחות וכדו' לנגן עבור יהודים בימי בין המצרים, כיון שאלה ימי אבלות. ואם זו כל פרנסתו – מותר לו לנגן לנכרים בימים שבין שבעה עשר בתמוז לראש חודש אב, אך החל מראש חודש אב ועד אחר התענית – אסור [וכן ביום עשרה בטבת] [20].
לימוד מקאמי"ם
כ – מורה שמלמד מנגינות ומקאמים לתלמידים, טוב שבימים אלו לא ילמד אותם[21].
כא – מותר לשיר שירה בפה בשבת אף אם חל י"ז בתמוז בשבת, מהטעם שאין אבלות בשבת[22].
כב – מותר לשיר בפה בלי כלי נגינה בסעודת מצוה, כגון: בר מצוה, מילה, פדיון וסיום מסכת, אך לא ירקדו[23].
כג – השומע חדשות ובין קטעי החדשות ישנם קטעי נגינה – מעיקר הדין אינו צריך לכבות את הרדיו בקטעי הנגינה, אלא אם כן הם שירי פריצות שאז חובה לכבות בכל זמן. והמחמיר לכבות בין קטע לקטע כדי לא לשמוע נגינה – תבוא עליו ברכה[24].
כד – בימי בין המצרים מותר לשמוע מוסיקה שמתנגנת ברקע בזמן שממתינים למענה בטלפון, כיון שאינה לתענוג אלא להנעים את ההמתנה[25].
כה – נהג שחושש שמא ירדם בנסיעה – מותר לו לשמוע שירים כדי שלא יירדם[26].
כו – מותר לאדם שאינו בריא בנפשו וצריך לשמוע שירים לרפואתו לשמוע מוסיקה בימי בין המצרים בצנעה, וראוי שישמע שירים שקטים שקשורים לחורבן[27].
כז – מותר לשיר שירי ערש לתינוק כדי להרדימו, אך יש להיזהר שלא לשיר שירי עגבים[28]. [וראה לקמן פרק לב סעיף כ"ג].
כח – אין לילדים לשמוע שירים בכלי זמר בימים אלו, אמנם ישנם מצבים שמותר להשמיע להם וכמו שיבואר[29].
כט – בימים שבין שבעה עשר בתמוז לראש חודש אב – מותר לגננת וכן להורים שמסייעים בקייטנות וכדו' להשמיע מוסיקה ושירים בין בפה ובין בכלי נגינה, לילדים עד גיל חמש או שש כדי להעסיקם ולהשתלט עליהם, וראוי להשמיע שירים שעוסקים בבית המקדש ובצפייה לגאולה[30].
ל – תנועת נוער שרוצים להעסיק ילדים קטנים מעל גיל חינוך – מותר להם לשיר בפה, וראוי שישירו שירים מענין הזמן והצפייה לגאולה[31].
אכילה ושתייה בימי בין המצרים
לא – בעבר היו יחידים שנהגו להתענות בימים שמי"ז בתמוז ועד תשעה באב במהלך היום ולאכול בלילה, אמנם כיום עדיף שלא לצום, ויכול להתענות תענית דיבור[32].
בשר ויין
לב – יש נוהגין שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין מי"ז בתמוז עד עשרה באב אם לא בשבת או בסעודת מצוה. אך למעשה מחמירים הספרדים בבשר ויין רק ממוצאי ראש חודש אב. והאשכנזים נוהגים איסור גם בראש חודש עצמו[33].
לג – אדם שנדר לא לאכול בשר ולא לשתות יין בימי בין המצרים, נחלקו הפוסקים אם מותר לו לאכול בשר ויין בשבתות אלה. ולמעשה, הדין תלוי בכוונתו בשעת הנדר, ואם הוא מסופק – יעשה התרה[34].
לד – אדם שנהג שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בימים אלו, ונהג שלושה פעמים ורוצה לחזור בו – יכול לעשות התרה[35].
רחיצה
לה – מותר להתרחץ בימים שבין שבעה עשר בתמוז לראש חודש אב. ולמנהג האשכנזים מחמירים ולא מתרחצים מראש חודש אב, ולמנהג הספרדים לא מתרחצים בשבוע שחל בו[36].
תספורת
לו – מנהגים בתספורת – בעניין תספורת בשלושת השבועות יש כמה מנהגים:
א – דעת השולחן ערוך, שאסור להסתפר בשבוע שחל בו תשעה באב, וכך נהגו הספרדים.
ב – מנהג הבוכרים וחלק מהמרוקאים, שלא מסתפרים החל מראש חודש אב.
ג – מנהג האשכנזים, שלא מסתפרים החל משבעה עשר בתמוז, וכן נוהגים התוניסאים וחלק מהמרוקאים, וכך היה מנהג האר"י.
ומנהגנו בזה כמנהג רבינו האר"י שלא מסתפרים בימים אלה כלל, אך מותר לסדר את השפם אם מעכב את האכילה[37].
לז – לדעת מרן השולחן ערוך יש להקל לנשים להסתפר בכל ימי בין המצרים ואפילו בשבוע שחל בו תשעה באב, ולדעת הרמ"א יש להחמיר בשבוע שחל בו, וכן כתב הרב 'כף החיים' – להחמיר בשבוע שחל בו[38].
לח – לכתחילה גם ילד אשכנזי שלא הגיע למצוות צריך לנהוג חומרא שלא להסתפר בכל ימי בין המצרים. אמנם, בשעת הצורך – יש להקל לו עד לשבוע שחל בו[39].
לט – תלמידי ישיבות ספרדים שלומדים עם אשכנזים באותה ישיבה – טוב שלא יסתפרו ויתגלחו בכל ימי בין המצרים, כדי לא להראות הבדל בין התלמידים, ובפרט אם כך מורה הראש הישיבה. ועוד – שראוי לבני הישיבות, בני עליה, לחוש לדעת רבינו האר"י בזה[40].
מ – לנוהגים שלא להסתפר משבעה עשר בתמוז, אדם שהיה אבל (על אח), והסתיימו שלושים יום לאבלותו בימים שבין שבעה עשר בתמוז ועד לשבוע שחל בו – מותר לו להסתפר (ועל אב ואם – ימתין ליום השלושים ואחד ולגערה, ובלבד שיגערו בו) [ובדין שבוע שחל בו – ראה בפרק כ"ג] [41].
ברכת "שהחיינו"
מא – בימי בין המצרים – לא מברכים שהחיינו. ולכן, נהגו לא לאכול פרי חדש ולא ללבוש בגד חדש שמברכים עליו שהחיינו, כל שלושת השבועות[42].
מב – הספרדים נהגו שלא לברך שהחיינו אפילו בשבת, והאשכנזים מברכים שהחיינו בשבת[43].
מג – חל י"ז בתמוז בשבת – לספרדים לא מברכים שהחיינו, ולאשכנזים ניתן לברך שהחיינו. ומכל מקום גם לבני אשכנז עדיף להקדים לברך שהחיינו ביום שישי או ביום שלפני כן ולא ביום שבת זו[44].
מד – אדם שיש לו בגד חדש שרוצה ללבשו בימי בין המצרים – יחדש אותו לפני בין המצרים (וטוב שילבש אותו כחצי שעה אחרי שבירך עליו) [45].
מה – בגד חדש שאין מברכים עליו שהחיינו, כגון: גופיה וכדו', מן הדין מותר לחדשו בימי בין המצרים, ונהגו לא לחדש בגד כזה החל מראש חודש[46].
מו – אדם שיש לו רק בגד אחד ונקרע הבגד – מותר לו לקנות בגד חדש בימי בין המצרים, ויברך עליו שהחיינו בהרהור[47].
מז – אדם שקיבל מחברו במתנה בגד שראוי ללבישה והוא שמח בו – צריך לברך עליו שהחיינו, כיון שמעיקר הדין צריך לברך עליו בקבלתו. למנהג בני אשכנז, יכוון שלא לקנות את הבגד עד אחרי תשעה באב (כיון שהוא ראוי ללבישה בשעה שקיבל אותו מחבירו), ולמנהג בני ספרד יכול לקחת, אך לא יחדש אותו עד אחרי תשעה באב[48].
מח – אדם שנמצא במקום שיש בו פרי חדש שאינו מצוי, וחשקה נפשו לאוכלו, ואין אפשרות לשמור או להשיג את הפרי עד לאחר ט' באב – יכול לברך עליו שהחיינו בשבת, ואם אינו יכול לשמור עליו עד השבת ואחר כך לא יוכל להשיגו – יכול לאוכלו ביום חול, ואעפ"י שמעיקר הדין יכול לברך עליו שהחיינו – טוב שישמע ברכה זו מאחר ויכוון לצאת בה ידי חובה (עיין לקמן סעיף נ"ה). ואם לא יכול, יברך בהרהור או בשבת[49].
מט – אדם ששכח וברך בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה על פרי חדש, יש אומרים שעליו לברך שהחיינו, ויש אומרים שלא יברך, וכן נוהגים ויהרהר את ברכת שהחיינו ויאכל[50].
נ – מעוברת המתאווה לפרי חדש, וכן חולה שצריך לכך – יאכלו ויברכו "שהחיינו"[51].
נא – אבי הבן שמכניס את בנו בבריתו של אברהם אבינו בימי בין המצרים – מברך שהחיינו בברית המילה, וכן הפודה את בנו בימים אלה – מברך שהחיינו, כדי שלא יפסידו מצווה זו, שזו זמנה[52].
נב – ילד שבימי בין המצרים מלאו לו שלוש עשרה שנים ויום אחד – יברך ביום זה שהחיינו על הטלית, על פרי או על בגד חדש. וכן ילדה שמלאו לה שתים עשרה ויום אחד – תברך ביום זה שהחיינו על פרי או בגד חדש, ויכוונו על השמחה שהגיעו למצוות[53].
נג – אין מברכים שהחיינו על תפילין חדשות. ולפיכך יכול לחדש תפילין בימי בין המצרים.
נד – מי שאין לו טלית – מותר לו לקנות טלית חדשה בימי בין המצרים ויברך עליו שהחיינו אם שמח בו[54].
נה – התאב לאכול פרי חדש בימי בין המצרים – יכול במקום שמחה כגון: ברית מילה וכדו', לבקש מהמברך שהחיינו לכוון להוציאו ידי חובה בברכת שהחיינו, ויתכוון הוא לצאת ידי חובה[55].
נו – המסיים לבנות בית חדש בשלושת השבועות – יעשה את הלימוד מיד, ויכנס לדור בבית, ואת ברכת שהחיינו של חנוכת הבית – יברך אחר תשעה באב[56].
ימי סכנה
נז – בימי בין המצרים – יזהר זהירות יתירה מכל סכנה וספק סכנה[57].
נח – בימים אלה לא יכו את התלמידים או את הבנים, אפילו לא מכה קלה[58].
נט – ניתוח שאינו דחוף – יש לדחותו עד לאחר תשעה באב, ובלבד שלא יגרם נזק כספי או גופני בשל כך. וכשאי אפשר לדחותו – יקיימו את הניתוח בזמנו, ויאמרו: "יהי רצון שהקב"ה ישלח מלאך רפאל על יד ימינו של הרופא". וטוב לקבל ברכה מרב לפני הניתוח[59].
ס – שעת סכנה – בימי בין המצרים נוהגים להיזהר לא ללכת יחידי מסוף שעה ד' עד סוף שעה ט', ובמקום שיש בו עוברים ושבים – מותר. וכן, יזהר מללכת בין חמה לצל (אמנם בזמן נסיעה – לא צריך להקפיד בזה) [60].
סא – בכל ימות השנה יזהר ממעשים שיש בהם סכנה, ויותר בימי בין המצרים, כגון:
א – לא להכניס מטבעות כסף לתוך הפה[61].
ב – לשטוף היטב פירות לפני האכילה.
ג – לא לאכול אוכל או משקה שהיה תחת המיטה, מפני רוח רעה השורה עליהם[62].
ד – להיזהר כאשר קמים באמצע הלילה בחושך, לא לשתות משקה מגולה, שמא נכנס חרק לתוכו[63].
ה – להיזהר במצות מעקה ותולדותיו[64].
סב – בכל ימות השנה ובפרט בימי בין המצרים – אסור לעבור תחת קיר נטוי, או בתוך מבנה לא חזק[65].
סג – בכל ימות השנה ובפרט בימי בין המצרים – יזהר מאוד כשנוהג ברכב.
סד – בכל ימות השנה ובפרט בימי בין המצרים צריך להיזהר בעת חציית כביש, ויש להקפיד לחצות במעבר חצייה. ובשבת (בכל השנה) צריך להיזהר שבעתיים, שמא האדם שנוסע בשבת ומחללהּ וחייב סקילה, שעל נשמתו אינו שומר, גם עליך לא ישמור?! [66].
סה – בכל השנה כולה – אין לערוך מרוץ מכניות מפני הסכנה, ובפרט בימי בין המצרים.
סו – בכל ימות השנה יש להיזהר לא לרחוץ בחוף שאין בו מציל, ושבעתיים בימי בין המצרים. ואפילו אם יש שם מציל – יזהר לפקוח עיניים על ילדים קטנים[67].
סז – אף על פי שמותר לרחוץ – טוב להימנע מללכת לבריכה בימי בין המצרים, מפני הסכנה[68]. אמנם, במסגרת קייטנה וכדו' שמעסיקה את הילדים שלא יסתובבו ברחובות – מותר, ובתנאי שיגבירו את הזהירות ויכפילו וישלשו את מספר המצילים[69].
סח – מי שצריך ללכת לבריכה מטעמי בריאות – מותר ללכת לבריכה בימי בין המצרים, ובלבד שיהיה שם מציל[70].
טיול
סט – בימי בין המצרים – לא יוצאים לטיול של תענוג. אמנם, אם זה הזמן היחידי שאפשר לצאת עם הילדים או שיוצאים לשם רפואה – מותר, עד ראש חודש אב[71]. כמו כן, מותר לסייר בארץ ישראל, אם נזהרים מסכנה וכדו'[72].
ע – בכל ימות השנה ובפרט בימי בין המצרים יזהר לא לטייל במקומות מסוכנים, ולא במקומות נדחים שיש בהם צוקי סלעים וגבעות[73].
טיול חווייתי
עא – מותר לצאת לטיול לימודי חוויתי בימי בין המצרים[74].
עב – מותר לצאת לטיול למטרת מנוחת הנפש והגוף בימי 'בין המצרים'[75].
[1] – בירושלמי תענית (פ"ד ה"ה): "מה ביניהון? כ"א יום מיום שהובקעה העיר ועד יום שחרב בהמ"ק. א"ר אבונה: סימנא 'מקל שקד אני רואה'. מה הלוז הזה משהוא מוציא את ניצו ועד שהוא גומר את פירותיו כ"א יום, כך מיום שהובקעה העיר ועד יום שחרב הבית כ"א יום". והביאו הטור (סי' תקנ"א).
[2] – ראה בהרחבה בפרק י"ח.
[3] – כתוב בירמיה (פרק ט פסוק יא – יב): "מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגדה על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עבר: ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה", ואומרת הגמ' בבא מציעא (פה ע"א): "אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב: 'מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגדה על מה אבדה הארץ'? דבר זה אמרו חכמים ולא פירשוהו, אמרו נביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו, שנאמר: 'ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם'. אמר רב יהודה אמר רב: שלא ברכו בתורה תחילה". וראה בהר"ן (נדרים פא ע"א): "ומצאתי במגילת סתרים של ה"ר יונה ז"ל דקרא הכי דייק, דעל שלא ברכו בתורה תחילה אבדה הארץ, דאם איתא 'על עזבם את תורתי' כפשטא משמע שעזבו את התורה ולא היו עוסקין בה, כשנשאל לחכמים ולנביאים למה לא פרשוהו, והלא דבר גלוי היה וקל לפרש! אלא ודאי עוסקין היו בתורה תמיד, ולפיכך היו חכמים ונביאים תמהים 'על מה אבדה הארץ' עד שפרשו הקדוש ברוך הוא בעצמו שהוא יודע מעמקי הלב שלא היו מברכין בתורה תחלה, כלומר שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כ"כ שיהא ראוי לברך עליה, שלא היו עוסקים בה לשמה, ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה, והיינו: 'לא הלכו בה', כלומר בכונתה ולשמה. אלו דברי הרב החסיד ז"ל, והם נאים ראויין למי שאמרם".
וכתב ביערות דבש (חלק ב דרוש ה): "והיינו שאף שלא עברו, וקיימו, היה בעול ובטורח, ולא ישמחו בה לברך עליה בשמחה והודיה שזכו לקיים המצוות כראוי, שיש לברך בשמחה על קיום המצוות, שקדשו ה' וזיכהו למצוה זו לעשות רצון קונו, והם שלא עשו כן, באו לגלות והגיעם רוב מהרעות.
ועל זה באה תוכחה שבתורת כהנים (ויקרא כ"ו): 'ואם בחקותי תמאסו', דייקא, 'ובמשפטי תגעל נפשכם', הרי שדייק הכל שיהיה בלב נמאס ויהיה מגיע אצלכם בלי שמחה רק בעול וטורח, וכן מסיים בתוכחה: 'יען וביען במשפטי מאסו ואת חקותי געלה נפשכם', והכל שבלב עוברים במצוות ה', וזהו רוב המרי יותר מכל, כאשר כתבתי, כי הלב נכבד באברים, והחטא בו ג"כ רב מנשוא". ולכן בימים אלו צריך להרבות בלימוד תורה, וללמוד תורה מתוך שמחה.
[4] – בגמ' יומא (ט ע"ב): "מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלשה דברים שהיו בו: עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים… מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות: עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכות דמים…
רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרווייהו: ראשונים שנתגלה עונם – נתגלה קצם, אחרונים שלא נתגלה עונם – לא נתגלה קצם. אמר רבי יוחנן: טובה צפורנן של ראשונים מכריסן של אחרונים. – אמר ליה ריש לקיש: אדרבה, אחרונים עדיפי, אף על גב דאיכא שעבוד מלכיות – קא עסקי בתורה! אמר ליה: בירה תוכיח, שחזרה לראשונים ולא חזרה לאחרונים. שאלו את רבי אלעזר: ראשונים גדולים או אחרונים גדולים? – אמר להם: תנו עיניכם בבירה. איכא דאמרי, אמר להם: עידיכם בירה", ולכן עלינו לברוח ממחלוקת, שהיא סיבתנו בגלות המר הזה.
וכבר כתב הרמב"ם באגרת לבנו בסכנת המחלוקת: "אל תשקצו את נפשותיכם במחלוקת המכלה הגוף, הנפש והממון. ראיתי לבנים השחירו, משפחות ניספו, עיירות נתערערו, קיבוצים נפרדו, חסידים נפסדו, אנשי אמנה אבדו ונכבדים נקלו ונתבזו בסיבת המחלוקת. נביאים ניבאו וחכמים חכמו ויוסיפו לספר רעת המחלוקת ולא הגיעו לתכליתה. לכן, שנאו אותה ונוסו מפניה והתרחקו מכל אוהביה וגואליה ורעיה, פן תספו בכל חטאתם. ואמרו חז"ל: מחלוקת בבית – סופו להחרב, מחלוקת בבית הכנסת – סופו להתפזר ולהשמם, מחלוקת בעיר – שפיכות דמים בעיר".
[5] – כתב השו"ע (סי' תקנ"א סעי' ב'): "מר"ח עד התענית… ואין נושאים נשים ואין עושין סעודת אירוסין, אבל ליארס בלא סעודה – מותר, ואפילו בט' באב עצמו – מותר ליארס, שלא יקדמנו אחר". וכתב המשנ"ב (שם ס"ק ט"ז): "אבל ליארס וכו – דאירוסין בלא סעודה ליכא שמחה כל כך, וכל שכן דמותר להתקשר בכתיבת תנאים". וכתב הבא"ח (ש"ר פרשת דברים סעי' ד'): "אע"ג דמדינא אין אסור בנשואין אלא מר"ח עד ט"ב, עם כל זה נהגו לאסור מן י"ז בתמוז, אבל אירוסין ושדוכין – מותר. ופה עירנו בגדא"ד יע"א המנהג לעשות אירוסין אחר י"ז בתמוז, אבל מר"ח עד ט"ב – אין עושין אירוסין ושדוכין. ועיין שיורי כנה"ג תקנ"א הגה"ט אות ה' שיש נוהגין שלא לעשות אירוסין מן י"ז בתמוז. וכן ראוי לנהוג", והטעם כיון שמראש חודש לא מסמנא מילתא כלל.
וראה בכה"ח (שם ס"ק מ"ד) שכתב על דברי הבא"ח: "ואם כן בזה הולכים אחר מנהג המקומות, ונהרא נהרא ופשטיה". וכתב המשנ"ב (שם ס"ק ט"ז): "כל ליארס וכו' – דאירוסין בלא סעודה ליכא שמחה כל כך, וכ"ש דמותר להתקשר בכתיבת תנאים. ומ"מ סעודה – אסור לעשות אף באופן זה, ואפילו בלא ריקודין ומחולות ואפילו בשבת – אסור לעשות סעודה בשביל זה. מיהו מה שנוהגין לאכול מיני מרקחת בשעת כתיבת התנאים – לא מיקרי סעודה".
[6] – כתב המשנ"ב (סי' תקנ"א ס"ק ט"ז): "מיהו מה שנוהגין לאכול מיני מרקחת בשעת כתיבת התנאים – לא מיקרי סעודה".
[7] – כתב השו"ע (סי' תקנ"א סעי' ב'): "מר"ח עד התענית…. אין נושאים נשים", וביאר בב"י שהוא משום שאז האבלות חמורה יותר, וכן שלא מסמנא מילתא, אבל הרמ"א כתב: "ונוהגין להחמיר שאין נושאים מי"ז בתמוז ואילך, עד אחר ט' באב". וכתב המשנ"ב (שם ס"ק ט"ו): כיון שאיכא שמחה, ולפי זה אפילו בלי סעודה – אסור, ועוד כתב (ס"ק י"ח): "ונוהגין להחמיר שאין נושאין וכו' – היינו אפילו מי שלא קיים פריה ורביה", וכן כתב כה"ח שם (ס"ק מ"ב).
וכתב בשיורי כנה"ג (הגה"ט סי' תקנ"א ס"ק ה'): "ונוהגין להחמיר שלא לישא אשה מי"ז בתמוז ואילך עד תשעה באב". וכן כתב המועד לכל חי (סי' ט' סעי' כ"ו): "אפילו אלמון שלא קיים פריה ורביה – ירחק מלעשות נישואין בין המצרים". וכן בבא"ח (פרשת דברים ש"ר סעי' ד'): "אף על גב דמדינא – אין אסור בנשואין אלא מר"ח עד ט"ב, עכ"ז נהגו לאסור מן י"ז בתמוז".
וכתב כה"ח שם (ס"ק מ"ג): "ונוהגין להחמיר שאין נושאין וכו'. והטעם משום דלא מסמנא מילתא כמו שכתב להדיא הרב יעב"ץ בסידורו עמודי שמים חלק ב' דף ס"ח ע"א, וכן כתב בספר מועד לכל חי סימן ט' אות כ"ו, יפה ללב חלק ב' אות ד'", ועוד כתב (ס"ק מ"ד): "שאין נושאין מי"ז בתמוז וכו'. ומנהגינו שלא לארס ולא לשדך. שיירי כנסת הגדולה בהגהות הטור אות ה', יפה ללב חלק ה' אות ג'. והרב בן איש חי פרשת דברים אות ד' כתב דבעיר בגדאד יע"א המנהג לעשות אירוסין אחר י"ז בתמוז, אבל מראש חודש עד תשעה באב – אין עושין אירוסין ושידוכין, אלא שכתב שראוי לנהוג כשיירי כנסת הגדולה יעו"ש. ואם כן בזה הולכים אחר מנהג המקומות, ונהרא נהרא ופשטיה". וראה עוד בשדי חמד (אסיפת דינים, מערכת בין המצרים סי' א' אות א', אות י"ד) שכן המנהג, פרי האדמה הל' תענית (פ"ה ה"ו -ח"ד דף ח' ע"ב).
וכתב בספר ברית כהונה (בין המיצרים אות י"ג): "נוהגים פה שלא לישא אשה מי"ז בתמוז והלאה עד אחר ט' באב וכמ"ש מור"ם סי' תקנ"א סעי' ב'".
ובפרט שכיום הדור פרוץ, ק"ו בן בנו של ק"ו ראוי לנהוג כך שלא יעשו ריקודים ומחולות בימי בין המיצרים כיון שבימים אלו שכל עם ישראל חייב להתאבל בהם על חורבן ביהמ"ק א"א להתאבל ע"י תערובת ושירי עגבים שבכל השנה יש לבטלם היכא דאפשר. ובר מין דין לא מסמנא מילתא.
[8] – ראה בהערה הקודמת. וכתב השדי חמד (מערכת בין המצרים ס"א אות י"ד) לגבי אלמן ואלמנה שרצו להתחתן, והיה שם שעת הדחק הרבה שהיו חייבים להתחתן בין י"ז בתמוז לבין ר"ח באב, שהאלמן היה צריך לנסוע ואם לא יתחתן עכשו לא יתחתן איתה שוב. וכתב שם שהיתה לו התלבטות גדולה. ובסוף הכריע שיש לעשות להם חופה, וכלשונו שם: "והתרתי לעשות חופה לאלמן ולאלמנה בהיות שעת הדחק מכמה טעמים, אך זה היה רק הוראת שעה, אבל בלא שעת הדחק כנזכר לעיל אין דעתי להתיר כלל ואין שעת הדחק ראיה והכל לפי הענין, הקל יתברך יזכנו לראות בנחמת ציון ובבנינה בב"א". והטעם כיון שמעיקר הדין כתב השו"ע שניתן, אע"פ שאין המנהג כן, יש לסמוך על כך במקרים מיוחדים.
[9] – כתב הפמ"ג (א"א סי' תקנ"א ס"ק ט): "ולא מצאתי כעת בדין מחזיר גרושתו מנשואין אי שרי בראש חודש עד התענית, דלאו שמחה היא לו, או דילמא אסור. ועיין סימן תקמ"ו [תוספת: שכתב השו"ע בסעי' א' שאין נושאין נשים במועד, ובסעי' ב' כתב שמותר להחזיר גרושתו] משמע הוא הדין כאן – שרי, וצ"ע כעת". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ט"ו): "ולהחזיר גרושתו מן הנשואין – אפשר דשרי". אולם כה"ח שם (ס"ק ל"ד) כתב: "ומיהו בספר מועד לכל חי סימן ט' אות כ"ו כתב דאין כאן ספק, דאיסורא ליכא, ואינו אלא משום דלא מסמנא מלתא, ואם כן אף במחזיר גרושתו יהיה חושש לזה יעו"ש", אמנם כיון שמעיקר הדין שרי, במקום מצווה כזאת יש להקל.
[10] – ראה לקמן סעי' י"ח.
[11] – כיון שלשו"ע מותר להתחתן בימים אלו, כמבואר בהערות הקודמות.
[12] – והיינו כפי המבואר לקמן שבמקרה הצורך ולא מתכווין להנות אין איסור בשמיעת המוזיקה.
[13] – וראה לקמן בהרחבה לקמן בסעיף מ"ז.
[14] – בשו"ת חקקי לב (יו"ד סי' נ"ו דף ק'), כתב לגבי אבל בתוך י"ב חודש: "ומשמע לי דמי שזיכהו ה' להדפיס ספר חדש ועושים סעודה – מותר לו לאכול, וגם אם נתעסק בסידור הספר, אף שאין שלו או שהיה מקדיש הספר, פשיטא דהם יאכלו בלחמו בסעודת הספר, וכן סופר ומגיה, וכל שכן הקדיש ספר תורה חדש – מותר להם אף בבית אחרים לילך ולאכול בסעודה שעושים לגמרה של תורה ביום שנשלמה כתיבתו, וביום נתינתו לבית הכנסת ישמחו בדברי תורה ומצווה", וא"כ ה"ה בימי בין המצרים.
[15] – ראה בהערות הקודמות, ואף המחמירים בחתונה מי"ז בתמוז היינו משום דלא מסמנא מילתא, ודבר זה לא שייך בסיום מסכת, וברית ופדיון זה זמנו, וראה שו"ע סי' תקנ"א סעי' י"ז, ובנו"כ הובאו בהערה נ"ב, שיש לברך גם שהחיינו.
[16] – כתב הבא"ח (דברים ש"ר סעיף ה): "אסור לעשות רקודים ומחולות מן י"ז בתמוז עד אחר ט"ב". כתב המשנ"ב (סי' תקנ"א ס"ק ט"ז): "ואסור לעשות ריקודין ומחולות מי"ז בתמוז ואילך אפילו בלא אירוסין", וכ"כ כה"ח (סי' תקנ"א ס"ק ט"ל).
[17] – ראה בהרחבה בפרק ל"א.
[18] – כתב הרמב"ם (תענית ה, יד): "וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר – אסור לשמוח בהן, ואסור לשמען מפני החורבן". משמע כל כלי זמר ומשמיעי קול, וה"ה להקלטה, וכן כתב השו"ע (סי' תק"ס סעי' ג'): "וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר לשמח בהם, ואסור לשומעם מפני החורבן". וכתב הרמ"א שם: "ויש אומרים דוקא מי שרגיל בהם, כגון המלכים שעומדים ושוכבים בכלי שיר או בבית המשתה". אולם כתב כה"ח שם (ס"ק כ"ו): "ומיהו כתב בשל"ה (דף ר' ע"א) על דברי הטור הנז' דכל הפוסקים סתמו דבריהם, משמע דסבירא להו בכל ענין – אסור יעו"ש. וכן פסק הב"ח דאפילו בפה ואפילו מי שאינו רגיל – אסור. וכן כתב אליה רבה אות יו"ד", וראה בפרק זכר לחורבן ל"ב סעי' י"ז.
[19] – כתב בלקט יושר (חלק א (אורח חיים) עמוד קו ענין ד): "ולא אמר זמירות מי"ז בתמוז עד אחר ט' באב". וכתב המקור חיים (קיצור הלכות סי' תקנ"א סעי' א'): "ואסור לשמוע קול זמרה דמנא ודפומא אם לא בסעודת מצווה". וכעין זה כתב במועד לכל חי (סימן י אות יט): "ולסדר שיר חדש בשביל חתן הנושא אשה בנחמו, אם הוא הלשון והמליצה – אין קפידא, אך הניגון באיזה מאקא"ם – פשיטא דאסור. והמלמדים שירות ותשבחות לתלמידיהם, הנה באלו הימים לא ילמדו כי אם מהניגונים של אלו השבתות דשוברים הלב, וטוב יותר שלא ילמדו כל עיקר עד שיעברו ויתמו ימי בכי על חורבן בית המקדש". הביאו כה"ח (סי' תקנ"א ס"ק מ"א), משמע שאף שירה בפה – אסור.
[20] – כתב כה"ח (סי' תקנ"א ס"ק ט"ל): "וישראל שפרנסתו כלי זמר אצל העכו"ם בבית המשתה, נראה כדי פרנסה – שרי. וי"ז בתמוז ועשרה בטבת יש להחמיר באפשר כמו מראש חודש עד התענית. אשל אברהם שם. ומשמע דאינו מתיר בכדי פרנסה רק מי"ז בתמוז עד ראש חודש, אבל מראש חודש עד אחר התענית וכן ביום י"ז בתמוז עצמו ועשרה בטבת – אסור. וכן כתב דרך החיים אות א' והביא דבריו משנה ברורה בביאור הלכה. וכן כתב קיצור שלחן ערוך סימן קכ"ב אות א', בן איש חי פרשת דברים אות ה'. וכתב שם בן איש חי דהוא הדין משום איבה – מותר לנגן מי"ז בתמוז עד ראש חודש יעו"ש".
עיין בא"ח (ש"ר פרשת דברים סעי' ה'): "וראוי להזהיר את מנגנים ישראלים שלא ישוררו אצל הגוים, אבל משום איבה, או אם זה המנגן אין לו מה לאכול – שרי לנגן אצל הגוים בעבור שכרו. וכל זה אחר י"ז בתמוז, אבל מן ר"ח עד ט"ב ישמטו עצמן לגמרי. וכן ה"ה ביום י"ז בתמוז עצמו שלא ילך בשום אופן, וההולכין בעבור שכרם – אין רואין סימן ברכה. וכן צריך להזהר בעשרה בטבת בלילה וביום, שלא לעשות רקודים ומחולות. ועיין אליה רבא סק"א ואשל אברהם סוף ס"ק יו"ד ושאר אחרונים". וראה בהרחבה בפרק ד' סעי' י"ד, כתב הבה"ל: ממעטים במו"מ וכו', עיין במשנ"ב דלהרבה פוסקים הכונה דלא יעסוק אלא כדי פרנסתו. ועיין בפמ"ג שכתב דישראל שפרנסתו כלי זמר אצל עכו"מ בבית המשתה, יראה דכדי פרנסתו – שרי, ע"ש. ועיין בדה"ח דמשמע מניה דאינו מתיר הפמ"ג אלא מי"ז בתמוז עד ר"ח".
[21] – כתב המועד לכל חי (סי' י' אות י"ט): "והמלמדים שירות ותשבחות לתלמידיהם, הנה באלו הימים לא ילמדו כי אם מהניגונים של אלו השבתות דשוברים הלב, וטוב יותר שלא ילמדו כל עיקר עד שיעברו ויתמו ימי בכי על חורבן בית המקדש", הביאו כה"ח (סי' תקנ"א ס"ק מ"א).
[22] – ראה שו"ע (סי' תקנ"ב סעי' י') והכא הוי כ"ש. וראה עוד בדעת תורה (סי' רס"ב ס"ק ב') באבל בתוך שבעה, והוי הכא כ"ש.
וכן כתב בשדי חמד (פאת השדה בין המצרים אות י'): "לשורר ולנגן בפה שירות ותשבחות שנוהגים לזמר בסעודה של רעות שאינה סעודת מצווה, כגון בסעודה שעושים בלילה שלפני יום המילה או בלילה שאחר המילה שמזמינים קרובים ואוהבים – היה נראה בעיני דשפיר דמי, ורק על ניגון בכלי שיר – אני מוחה בכל זמן בימים אלו… ולא עלה על ליבי לאסור ניגון בפה. עתה ראיתי במשא חיים למרן החבי"ף שכתב שעשו הסכמה ותקנה בכח תורתינו הקדושה, שמיום שבעה עשר בתמוז עד אחר ט' באב לא יוכל שום בר ישראל לטייל בגינות ופרדסים ועל שפת הים והנהר לנגן בשום ניגון זולת בשעת ברית מילה בלבד, ובשבת שחל י"ז בתמוז בתוכה, חייבים להכריז הסכמה זו בבתי כנסיות וכו', והעובר על זה מלבד שעובר על דברי רז"ל, עוד בה הרי זה עובר על הסכמת ותקנת הקהל וענוש יענש ככל אשר יושת עליו על פי בי"ד, עכ"ל. והנה בשעת המילה ידוע שאין מנגנים בכלי זמר ואין שירה אלא בפה ומוכח דכוותא בשאר זמן בימים אלו התקינו שלא לנגן כלל… ומינה שגם על ניגון בפה איכא קפידא, ומסתמא הניגון הוא שירות ותשבחות, שאם לא כן בכל ימות השנה אסור, והוא חידוש בעיני. שוב נזכרתי שממה שכתב מעשה אברהם, נראה שמנהג מקומו איזמיר הוא לנגן בכלי שיר בשעת המילה, ואם כן אפשר שעל כיוצא לזה היתה הסכמה שבמשא חיים".
[23] – והנה לגבי כל השנה כתב השו"ע (סי' תק"ס סעי' ג'): "כן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר לשמח בהם; ואסור לשומעם מפני החורבן; ואפילו שיר בפה על היין – אסורה, שנאמר: 'בשיר לא ישתו יין' (ישעיה כד, ט). וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תשבחות או שיר של הודאות וזכרון חסדי הקדוש ברוך הוא, על היין. הגה: וכן לצורך מצוה, כגון: בבית חתן וכלה – הכל שרי".
וכתב כה"ח (שם ס"ק ל"ב): "כגון בבית חתן וכלה – הכל שרי. בין בפה בין בכלי. לבוש, ט"ז ס"ק ה'. רק שלא יהא בה ניבול. ים של שלמה פרק קמא דגיטין סימן י"ז. ומכל מקום אין לשמוח ביותר. מגן אברהם ס"ק י"א". וכן כתב המשנ"ב (ס"ק טז). ולגבי ברית מילה כתב כה"ח (ס"ק ל"ד): "כגון בבית חתן וכו'. ושמע מינה דבסעודת ברית מילה – אסור כמו שכתב הרב יעב"ץ בסידורו עמודי שמים חלק ב' דף ע"ה ע"א. והטעם נראה כדכתב הרב מעשה רוקח פרק י"ב מהלכות תפלה הלכה י"ח והביא דבריו בית מנוחה דף קנ"ג ע"א אות ל' ודף ק"ס ע"א אות ג'. יפה ללב חלק ב' אות ז'. ומיהו מנהג העולם להקל בכל דבר מצוה כגון למילה ופדיון הבן וכיוצא. ועיין לעיל סימן תקנ"א אות מ'".
ולגבי בין המצרים מצינו מחלוקת הפוסקים. כתב שיירי כנה"ג (סי' תקנ"א הגהב"י אות ל"ג): "ומעשה באחד שהיה לו מילה בערב ט"ב, ובלילה שקודם המילה היה רוצה להביא מנגנים, ומנעתיו". וכתב האליה רבה ס"ק כ"ו על דברי שיירי כנה"ג: "ואפילו במילה עצמה אין נוהגין ליקח מנגנין", והביאו כה"ח (סי' תקנ"א ס"ק מ'): "ואם מותר להביא מנגנים לכבוד מצות מילה – נראה דזה תלוי בפלוגתא שכתבנו לעיל אות ל"ג דלדעת המתירים דבר שמחה לצורך מצוה – הוא הדין הכא, ולדעת האוסרים – אסור. ומיהו האליה רבה אות כ"ו כתב דאפילו במילה עצמה אין נוהגין ליקח מנגנים. ומכל מקום במקום שנהגו היתר – יש להם על מה לסמוך. אבל בלילה שלפני המילה – יש למנוע במי שרוצה להביא מנגנים כמו שכתב שיירי כנסת הגדולה בהגהות בית יוסף אות ל"ג יעו"ש". שכתב בס"ק ל"ג: "ואם לא קיים פריה ורביה מדינא מותר לעשות נשואין כיון שהוא מצוה, אלא דנוהגין דאף על פי כן אין נושאין דלא מסמני מלתא. חיי אדם כלל קל"ג אות י"א. וזהו לפי מה שכתוב בהגה דלצורך מצוה – הכל שרי. ואפשר דהשלחן ערוך לא סבירא ליה הכי, מדלא העתיק זה בשלחן ערוך. וכן משמע מדברי העולת שבת אות א'. וכן כתב השלחן גבוה אות ט' על דברי הגה הנז' שמסתמיות הפוסקים לא משמע הכי אלא כל דבר שיש בו שמחה אפילו אם הוא לצורך מצוה – אסור, והכי מסתבר יעו"ש", ולכן למעשה אע"פ שהקלנו בשירה בפה – אין להקל בתזמורת.
[24] – במשנה סוטה (מ"ח ע"א): "משבטלה סנהדרין – בטל השיר מבית המשתאות, שנאמר (ישעיה כד, ט): 'בשיר לא ישתו יין' וגו'". ובגמ' שם: "אמר רב: אודנא דשמעא זמרא – תעקר. אמר רבא: זמרא בביתא – חורבא בסיפא, שנאמר (צפניה ב, יד): 'קול ישורר בחלון חרב בסף כי ארזהֿ ערה'. מאי 'כי ארזה ערה'? אמר ר' יצחק: בית המסובך בארזים עיר הוא? אלא אפי' בית המסובך בארזים – מתרועע. אמר רב אשי: שמע מינה, כי מתחיל חורבא בסיפא מתחיל, שנאמר: 'חרב בסף'. ואיבעית אימא, מהכא: 'ושאיה יכת שער' (ישעיה כד, יב). אמר מר בר רב אשי: לדידי חזי ליה, ומנגח כי תורא. אמר רב הונא: זמרא דנגדי ודבקרי – שרי, דגרדאי – אסיר". ופרש"י: "זמרי דנגדי – מושכי ספינות בחבל – שרי שאינו אלא לזרזם במלאכתם. ודבקרי – שמזמרין בשעה שחורשין ואינו אלא לכוין את השוורים לתלמיהם שהולכין לקול השיר דערב עליהם. דגרדאי – אינו אלא לשחוק", וכן כתב הב"י (סי' תק"ס) ומג"א (ס"ק ט') ובמשנ"ב (ס"ק י"ג). וכתב הב"ח: "וכדגרסינן בסוף סוטה: אמר רב: אודנא דשמע זימרא – תעקר, אמר רבא: זמרא בביתא – חורבא בסיפא, אמר רב הונא: זימרא דנגדי ודבקרי – שרי, דגרדאי – אסור. פירוש: הנגינות שמנגנים בני אדם בשעה שמושכין משאוי או בשעה שמנהגין השוורין לחרישה – מותר שאינו אלא לתקן מלאכתן, אבל הנגינות שמנגנים האורגים והוא הדין שאר האומנים באומנתן – אסורים שאינן אלא לשמח לבבן ואסור, וכדכתיב (הושע ט, א): 'אל תשמח ישראל אל גיל' וכו' וכל שכן דאסור לשמוע כלי זמר, ולפיכך יש להזהיר על המקילין לשתות בכלי זמר ואפילו בשבתות וימים טובים, דלא התירו אלא בחופה משום שמחת חתן וכלה. וכן נשים המזמרים בפה בעת מלאכתן – יש למחות בהם, ואם אינם שומעים – מוטב שיהו שוגגין ואל יהיו מזידין יעו"ש", הביאו כה"ח (ס"ק כ"ח), ולכן מעיקר הדין – מותר לשמוע, והמחמיר שחושש שמא יהנה – תבוא עליו ברכה.
[25] – ראה בהערה הקודמת.
[26] – ראה בהערה כ"ד.
[27] – כתב הרמב"ם בפירוש המשניות (שמונה פרקים פרק ה): "אם התעוררה עליו מרה שחורה – יסירה בשמיעת שירים ומיני נגינות, ובטיול בגנות ובבניינים נאים, ובישיבה עם צורות נאות, וכיוצא בזה ממה שירחיב הנפש, ויסיר דאגת המרה השחורה ממנה. ותהיה הכוונה בכל זה שיבריא גופו, ותכלית בריאות גופו – שידע". וכיון שיש בכך משום רפואה – מותר, ומכל מקום ישמע שירים שקשורים לחורבן כמו שמבואר במועד לכל חי, ראה לעיל בהערה כ"ד [וראה בשו"ת מהרש"ג (ח"ב סי' קכ"ה): "מי שעלול בטבעו לבוא לידי עצבות ח"ו – בודאי אין חטא אם שומע קול פאנאגראף להפיג צערו"].
[28] – ראה בהערה הקודמת. כתב בהלכות ומנהגי מהר"ש (אות תקכ"ג): "וראיתי מאשת מה"ר שלום שהייתה משוררת לנינתה להשתיקה וזה היה בימי אבלה, ומה"ר שלום היה אצלה ולא אמר דבר, ומסתמא הוא אמר לה כך". וכתב מאמר מרדכי (הכרמי) (סימן תקס ס"ק ב): "ומשמע לי מתוך סוגיית הגמרא שאם מזמרות כדי לישן התינוק וכיוצא – שפיר דמי, דוק ותשכח, ונראה דמש"ה כתבו הב"ח והג"א: בשעת מלאכתן. וכבר כתבנו שמדברי מרן ז"ל בש"ע משמע דאינו אסור אלא על היין, הלכך אין לדקדק כ"כ. ומיהו כבר הזהירו הר' של"ה ושאר ספרי מוסר שלא לזמר שירי עגבים וכיוצא לתינוק, שזה מוליד לתינוק טבע רע, ובלא"ה נמי איכא איסורא בשירי עגבים ודברי נבלות דקא מגרי יצר הרע בנפשיה, ושומר נפשו ירחק מהם ויזהיר לבני ביתו על זה", הביאו שער הציון (סי' תק"ס ס"ק כ"ה) כה"ח (ס"ק כ"ט).
[29] – כתב השו"ע (סי' תקנ"א סעי' י"ד): "אסור לגדולים לספר לקטנים ולכבס כסותם בשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה". כתב כה"ח (ס"ק קע"ג): "דקטנים נמי שייך בהו חינוך אי משום אבילות אי משום עגמת נפש. תרומת הדשן סימן קנ"ב. והא דביורה דעה סימן שפ"ד פסק דאין אבילות לקטן, יש לומר דבאבילות דרבים מחמירין טפי. מגן אברהם ס"ק ל"ח. וקטנים היינו אפילו לא הגיעו לחינוך. חיי אדם כלל קל"ג אות ח"י. וכן משמע מדברי הלבוש כמו שנכתוב באות שאחר זה. וכן כתב בן איש חי פרשת דברים אות ו'", וכתב המשנ"ב (ס"ק פא): "לספר לקטנים – דקטנים נמי שייך בהו חינוך אי משום אבילות או משום עגמת נפש", והוסיף בשער הציון (ס"ק צא): "ונפקא מיניה בין הטעמים, למי שהוא פחות מבן שש דלא הגיע עדיין לחינוך ומשום עגמת נפש – אסור, עיין בפרי מגדים וחיי אדם".
[30] – ראה בהערה הקודמת. וראה עוד בכה"ח (סי' תקנ"א ס"ק מ"א): "והמלמדים שירות ותשבחות לתלמידיהם הנה באלו הימים לא ילמדו כי אם מהניגונים של אלו השבתות דשוברים הלב, וטוב יותר שלא ילמדו כל עיקר עד שיעברו ויתמו ימי בכי על חורבן בית המקדש. מועד לכל חי סימן יו"ד אות י"ט". ונראה שיש להתיר אף שירה מכלי זמר כדי להעסיקם, כיון שמדובר בקטנים מתחת גיל חינוך, יש להקל עד ראש חודש.
[31] – ראה בהערה י"ט בדברי מועד לכל חי, ולכן יש להקל ולשיר שירה בפה, אך אין להתיר שירה בכלי זמר כיון שהם בני חינוך.
[32] – כתב השו"ע (סי' תקנ"א סעי' ט"ז): "ויש מתענים מי"ז בתמוז עד ט"ב", וכתב הברכ"י שם (סעי' ז'): "כתב מהר"ר שמואל שער אריה בחידושיו כ"י: תלמיד חכם לא ינהג בחומרא זו שממעט מלאכת שמים, ואי אפשר שלא יתבטל מלימודו איזה שעות מפני התענית וצריך לשקול מאזני צדק ענינים אלו. והאריך בזה". הביאו המשנ"ב (ס"ק צ') וכה"ח (ס"ק קצ"א). ובפרט כיום שאם אדם יצום מי"ז תמוז, לא יוכל לצום בתשעה באב שגופו חלש, ולכן אנחנו לא נוהגים בדבר הזה.
[33] – כתב הטור (סי' תקנ"א) בשם רב סעדיה גאון לגבי הימנעות מאכילת בשר ויין בשלושת שבועות אלו: "וי"א כנגד שלשה שבועים שהתענה דניאל", היינו שכתוב בדניאל (ג, ב-ג): "בימים ההם אני דניאל הייתי מתאבל שלשה שבעים ימים. לחם חמדות לא אכלתי ובשר ויין לא בא אל פי וסוך לא סכתי עד מלאת שלשת שבעים ימים", וביאר הפרישה (ס"ק ז'): "פירוש: שהתענה שלש שמיטות שנים שהם עשרים ואחד שנים משום חורבן הבית". וכתב בהגהות מיימוניות (הלכות תעניות פרק ה הלכה ג) שעל כן "נהגו בני אדם שלא לאכול בשר מי"ז בתמוז עד תשעה באב. נמצא בשם רב סעדיה גאון כי רמוזים הם בדניאל".
כתב הב"י (סי' תקנ"א): "כתב הכל בו (שם כה:): יש נמנעים מאכילת בשר משנכנס אב לפי שאין שמחה אלא בבשר, ואף על פי כן אין להמנע מהתבשיל שנתבשל בו הבשר, דלצעורי נפשיה קא מכוין, והא איצטער. ועוד דאמרינן בנדרים (נא:): הנודר מן הבשר – מותר בתבשיל. וכתב בשם ה"ר אשר (סי' לו) שטעם הנמנעים מבשר ויין משבעה עשר בתמוז מפני שבו בטל התמיד וגם ניסוך היין בעונותינו".
וכתב הט"ז (סי' תקנ"א ס"ק י"ז): "טעם דמניעות בשר ויין מן י"ז בתמוז עד ט"ב שנוהגים יחידים וקצת מתענים לגמרי יש בו ג' טעמים. הא' שדניאל התענה שיעור זה. הטעם הב' משום דהוה כחדא צערא מן י"ז שהובקעה העיר עד ט"ב שנחרב הבית. הג' משום שבטל התמיד ונסוך היין מן י"ז בתמוז. וכתב רש"ל בתשו' (סי' צ"ב) דלכל הג' טעמים אין שייך איסור רחיצה, וכ"כ בסמוך דין רחיצה בע"ש ור"ח בשם מו"ח ז"ל, ולפי טעמים אלו הי' לנהוג החומר' אפי' בשבתות שבין המצרים, אלא שמשום כבוד השבת לא החמירו כלל".
וכתב המשנ"ב (ס"ק נ"ח): "מר"ח עד התענית – ור"ח בכלל, וכן המנהג במדינותינו". וכתב כה"ח (ס"ק קכ"ו): "וכתב שם בסדר היום: אבל אם פירש קבלתו או הנהיג עצמו באיסור שאר הימים חוץ מראש חודש, הכל לפי מעשיו, עכ"ל. וכן כתב שיירי כנסת הגדולה בהגהות בית יוסף אות כ"ו דמנהג פשוט בקושטנדינ"א לאכול בשר ולשתות יין בראש חודש,] אף על פי שנמנעים מראש חודש ואילך יעו"ש. וכן כתב החיד"א בספרו מורה באצבע אות רל"ג, וז"ל: בראש חודש אב נהגנו לאכול בשר לכבוד ראש חודש, עכ"ל. וכן כתב בן איש חי פרשת דברים אות ט"ו. וכן כתב קול אליהו סימן מ"ה דבעיר הקודש ירושלם ת"ו המנהג לאכול בשר בראש חודש ובשבת יעו"ש. וכן כתב פרי האדמה חלק ד' דף ח' ע"ד בשם שולחן מלכים. והיינו מנהג הספרדים, אבל מנהג האשכנזים שלא לאכול כמו שכתבנו באות הקודם. וכן מה שכתב עוד שם פרי האדמה דביין נהגו לשתות בירושלם ת"ו מראש חודש ואילך, דלא קבלו אלא בשר יעו"ש. עתה נתרבו האכלוסים וכל אחד עושה כמנהג מקומו, וליכא בזה משום לא תתגודדו כמו שכתבנו לעיל סימן תס"ח אות ס"ה יעו"ש".
עוד כתב כה"ח (ס"ק קצ"א): "ועיין שם בשערי תשובה שכתב דגם לענין אכילת בשר ושתיית יין המבואר לעיל סעיף ט' דיש מוסיפין מי"ז בתמוז וכו' שאין לתלמיד חכם שעוסק בתורה תדיר לתפוס חומרא זו, אך מראש חודש עד התענית – אין להקל יעו"ש". ומסופר על החת"ס שבצעירותו היה מתענה מי"ז בתמוז עד ט' באב ולא היה נחלש לכשהתבגר ונחלש לא היה אוכל בשר בין י"ז בתמוז לט"ב. וכשנחלש יותר כשהזקין – לא אכל בשר ולא שתה יין רק מראש חודש אב, וכל זאת כדי לא לגרום לחולשה בלימוד. ולכן כל העושה חומרות אלו לא יקבלם כנדר, וכנראה שכך עשה החת"ס או שעשה התרה על מנהגו.
[34] – כתב המגן אברהם (סימן תקנא ס"ק כז): "כתב הב"ח: מי שקיבל עליו בפי' שלא לאכול בשר מי"ז בתמוז ועד ט"ב – אסור גם בשבת וצריך התרה, עכ"ל. ולכאורה נראה דכל הנודר אדעתא דמנהגא נודר ומותר בשבת וכמ"ש סי' תק"ע. מיהו בספ"ח דנדרים משמע דאסור ע"ש בר"ן. מ"מ נ"ל דכל שלא הוציאו בלשון נדר אלא בלשון קבלה בעלמא – מותר בשבת עסי' תקי"ח, ובסעודת מצוה ג"כ מותר". כתב הט"ז (סי' תקנ"א ס"ק י"ז): "ונ"ל דהנודר מבשר ויין בשלשה שבועות אלו אף שלא התנה בפי' להיתר בשבת, מ"מ אין שבת בכלל, דכלל גדול אמרי' בי"ד סי' רי"ח דבנדרים הולכים אחר כוונת הנודר, וכאן נתכוין זה הנודר להיות מכת הפרושין שנוהגין חומרא זו בין המצרים, ובשבת אין נוהגים חומרא. א"כ ג"ז הנודר בודאי כוונתו כן, אלא דנודר לזרוזי נפשי' דלא ליגרי ביה יצה"ר שיתחרט מלנהוג כן אם לא ידור. ואף על גב שכתבתי בי"ד סי' ר"ב דהאומר שלא אוכל בשר ג' שבועות, גם השבתות בכלל, שאני התם דאמר סתם ג' שבועות משמעותם ג' שבועות שלימות מה שאין כן כאן דמורה בפי' על אלו שבין המצרים ודאי דעתו כמו שנוהגין בין המצרים בשביל החורבן כדלעיל וזה אין שייך בשבת דהא לא נהיג חומרא דבין המצרים בשבת כלל ומו"ח ז"ל כ' אף על גב דהנוהג איסור סתם בין המצרים אינו נוהג בשבת מ"מ הנודר בפירוש יש גם שבת בכלל, והנלע"ד כתבתי". וכ"כ כה"ח (ס"ק קל"ב): "ומשמע דגם אם הוציאו בלשון נדר – אין השבת בכלל. ומכל מקום נראה דיש לשאול אותו, אם אמר דלא היה דעתו על השבת – אינו צריך התרה, ואם הוא כמסתפק – יעשה התרה, דאין הפסד בזה. משבצות זהב אות י"ז".
[35] – כתב כה"ח (סי' תקנ"א ס"ק קכ"ט): "דע שהשלחן ערוך שהזכיר מנהגים אלו ללמדנו דהוי מנהג כשר אף לאותם שמוסיפין מי"ז בתמוז ולא הוי כיוהרא והדיוטות, וגם אם ירצה לחזור בו – אינו רשאי אחר שנהג כן שלש פעמים. מטה יהודה. ומיהו מה שכתב: אינו רשאי לחזור בו, היינו בלא התרה, אבל על ידי התרה – יכול לחזור בו אם אין כן מנהג מקומו רק הוא הנהיג על עצמו חומרא זו, כמו שכתבנו לעיל אות קי"ח וביורה דעה סימן רי"ד יעו"ש".
[36] – כתב השו"ע (סי' תקנ"א סעי' ט"ז): "יש נוהגים שלא לרחוץ מראש חדש, ויש שאין נמנעין אלא בשבת זו". וראה לקמן בפרק כ"ג.
[37] – מובא במסכת תענית (כט ע"ב-ל ע"א): "ואסור לספר ולכבס מראש חדש ועד התענית, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: כל החדש כולו אסור. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אינו אסור אלא אותה שבת בלבד. ותניא אידך: ונוהג אבל מראש חדש ועד התענית, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: כל החדש כולו אסור. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אינו אסור אלא אותה שבת בלבד. אמר רבי יוחנן: ושלשתן מקרא אחד דרשו, דכתיב (הושע ב, יג): 'והשבתי כ֯ל משושה חגה חדשה ושבתה'֯, מאן דאמר מראש חדש ועד התענית – מחגה, ומאן דאמר כל החדש כולו אסור – מחדשה. ומאן דאמר כל השבת כולה אסור – משבתה. אמר רבא: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, ואמר רבא: הלכה כרבי מאיר. ותרוייהו לקולא. וצריכא, דאי אשמועינן הלכה כרבי מאיר הוה אמינא אפילו מראש חדש, קמשמע לן הלכה כרשב"ג. ואי אשמועינן הלכה כרשב"ג הוה אמינא אפילו לאחריו, קמשמע לן הלכה כרבי מאיר".
וע"כ כתב השו"ע (סי' תקנ"א סעי' ג'): "שבוע שחל בו תשעה באב – אסורים לספר", כלומר שאיסור הוא רק משבוע שחל בו, וכן מבואר בסעי' י"ב-י"ד, אולם הרמ"א כתב (סעי' ד'): "נוהגין להחמיר מתחלת ראש חודש לענין כיבוס, אבל תספורת – נוהגים להחמיר מי"ז בתמוז", ובהגוב"י על שעה"כ (דף פ"ט ע"ב הגוב"י א') כתב, וז"ל: "גם לא היה מסתפר מיום י"ז בתמוז עד אחר ט' באב". וכתב הבא"ח (דברים ש"ר סעי' י"ב): "תספורת – אסור מדינא בשבוע שחל בו ט"ב א' ראשו וא' כל שער שבו, ויש נוהגין להחמיר מי"ז בתמוז". ובסוף דבריו כתב שמנהג בבגדד רק בשבוע שחל בו שלא להסתפר. וכתב כה"ח שם (ס"ק פ'): "אבל תספורת – נוהגים להחמיר מי"ז בתמוז. וכן כתב מה"ר שמואל ויטאל ז"ל בשער הכוונות בהגה דף פ"ט ע"ג על האר"י ז"ל שלא היה מסתפר מי"ז בתמוז עד אחר תשעה באב, אלא שכתב שהוא היה מיקל בסיפור להיות כי היא חומרא בעלמא והאבילות ישנה יעו"ש".
הנה כתב בברית כהונה (מערכת בין המצרים אות כ'): "בין המצרים נוהגים פה שלא לגלח מי"ז בתמוז עד אחר תשעה באב וכמ"ש מור"ם". וכתב בספר בית יהודה (מנהגי ארג'יל דין תשעה באב דף ק"ט ע"א אות א'): "וכן לענין תספורת נוהגים איסור מראש חודש ואפילו ביום שישי, אבל קודם ראש חודש – אין כולם שווין, יש נוהגים להחמיר מי"ז בתמוז". וכתב ויאמר יצחק (ח"א ליקוטי דינים או"ח הל' ט' באב אות א'): "מנהגנו לענין תספורת שלא להסתפר מי"ז בתמוז עד תשעה באב".
[38] – בשו"ע (יו"ד סי' ש"צ סעי' ה') בעניין תספורת לאשה אחרי שבעה: "אשה – מותרת בנטילת שער אחר ז'. הגה: ויש אוסרים אף לאשה, וכן עיקר". כה"ח (סי' תקנ"א ס"ק מ"ז): "ואשה – מותרת לגלח מראש חודש אב עד התענית, כיון דבאבל גופיה פסק הרי"ף והרמב"ם דמותרת לגלח אחר שבעה, נראה להקל באבילות ישנה. פנים מאירות חלק ב' סוף סימן ל"ז. והביא דבריו עיקרי הד"ט סימן כ"ז אות ט"ו ופתחי תשובה. מיהו הנודע ביהודה חלק יורה דעה סימן צ"ט כתב דבשבוע שחל תשעה באב גם האשה אסורה לספר, יעו"ש. וכן כתב המשבצות זהב אות י"ג דלענין תספורת שוין איש ואשה לאסור, אך לגלח צדעין אפשר דיש להקל באשה, יעו"ש. ועיין ביורה דעה סימן ש"ץ סעיף ה' בהגה שכתב דיש אוסרים גם באשה לאחר שבעה, יעו"ש. ועל כן נראה דיש להחמיר כדברי המשבצות זהב". וכ"כ המשנ"ב (ס"ק ע"ט): "ואחד האיש ואחד האשה שוין לאיסור, ואפשר שיש להתיר באשה [לגלח] ריבוי שער דצדעין". וע"ע שו"ת הרב הראשי השלם (ח"ב פרק לח שאלה ט').
[39] – כתב השו"ע (סי' תקנ"א סעי' י"ד): "אסור לגדולים לספר לקטנים ולכבס כסותם בשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה". וכתב המשנ"ב (שם ס"ק פ"ב): "בשבת שחל וכו' – עיין באליה רבה דלדידן יש להחמיר בתספורת מי"ז בתמוז וכיבוס מראש חודש. ובחיי אדם כתב דלצורך קטנים – אין להחמיר אף לפי מנהגינו אלא בשבת זו".
[40] – ראה בהערה הקודמת. וכתב הרמ"א (סי' תצ"ג סעי' ג'): "מיהו בהרבה מקומות – נוהגים להסתפר עד ראש חדש אייר, ואותן לא יספרו מל"ג בעומר ואילך, אעפ"י שמותר להסתפר בל"ג בעומר בעצמו. ואותן מקומות שנוהגין להסתפר מל"ג בעומר ואילך – לא יסתפרו כלל אחר פסח עד ל"ג בעומר. ולא ינהגו בעיר אחת מקצת מנהג זה ומקצת מנהג זה, משום לא תתגודדו". וכעין זה כתב המשנ"ב (סי' ל"א ס"ק ח'): "עוד כתבו האחרונים [והובאו בארה"ח ע"ש] דאין נכון שבהכ"נ אחת קצתם יניחו תפילין וקצתם לא יניחו משום לא תתגודדו. ומי שאין מניח תפילין בחוה"מ, שמתפלל בבה"מ שמניחין תפילין, יש לו ג"כ להניחן ובלי ברכה. וצבור שנהגו להניח תפילין – אין להם לשנות מנהגם". ועוד בעניין לא תתגודדו, ראה שו"ת אבקת רוכל (סי' ל"ב), שו"ת הרה"ר (ח"א סי' ח' הערה כ"ו).
[הערת העורך: ולגבי סמכות מרא דאתרא כתב בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' רנ"ג): "ומן הדרך הזה כל שנהגו לעשות כל מעשיהם על פי אחד מגדולי הפוסקים במקום שנהגו לעשות כל מעשיהם על פי הלכות הרב אלפסי זכרונו לברכה ובמקומות שנהגו לעשות כל מעשיהם על פי חבור הרמב"ם ז"ל והרי עשו אלו הגדולים כרבם. ומיהו אם יש שם אחד חכם וראוי להוראה ורואה ראיה לאסור מה שהם מתירין – נוהג בו איסור. שאין אלו כרבם ממש דבמקום רבם אילו יעשו שלא כדבריו יקלו בכבוד רבם במקומו". וכן כתב שו"ת הר"ן (סי' מ"ח), שו"ת מהרי"ף (הרב יעקב פראג'י) (סי' נ"ט)].
[41] – כתב השו"ע (סי' תקנ"א סעי' ט"ו): "מי שתכפוהו אבילות של מת ושל שבת זו והכביד שערו – מקיל בתער אבל לא במספרים; ומכבס כסותו במים, אבל לא בנתר ובחול". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק פ"ז): "אבל לא במספרים – וזהו דוקא כשחל יום שלשים בשבוע שחל ט"ב, אבל כשחל מקודם לזה – מותר לספר ולכבס אף לדידן שנוהגין בזה לאיסור בעלמא, הכא – שרי כיון שתכפוהו אבליו, כ"כ הט"ז בשם הב"ח. אבל הא"ר סובר דאין להקל כ"א כשחל יום שלשים לפני ר"ח, וכ"כ כמה אחרונים". וכתב בשער הציון שם (ס"ק צ"ג): "הדרך החיים, וכן החיי אדם. והגאון ר' ברוך פרינקיל בהגהותיו ובדגול מרבבה העתיק לדינא כהט"ז, ואפשר שבמקום הדחק – יש להקל, כיון שעל כל פנים אינו אלא מנהג".
[42] – כתב ספר חסידים (סימן תתמ): "יש חסידים מחסידים הראשונים שלא היו אוכלים שום פרי חדש בין י"ז בתמוז לט' באב כי אמרו: איך נברך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה?! ויש מברכים על פרי חדש כשנזדמנו להם בשבתות שבין י"ז בתמוז לט' באב". הביאו בשו"ת מהרי"ל (סימן לא): "ולברך שהחיינו בין המצרים כתוב בספר חסידים דלא. ונראה לע"ד כגון מילתא דאפשר לדחויי כגון פירי או מלבוש, אבל אי מיקרי פדיון הבן – אין מחמיצין את המצוה או הברכה, וצ"ע". וכתב המהרי"ל בהלכות ט' באב: "אמר מהר"י סג"ל טוב למנוע מלברך זמן על שום פרי חדש כל בין המצרים כדי למעט שמחה", הביאם הב"י (סי' תקנ"א).
וכתב הדרכי משה שם (ס"ק י"א): "כתב בבנימין זאב סימן קס"ג דאם יכול לברך על הפרי אחר תשעה באב שהחיינו – לא יברך עליו בין המצרים. משמע דבדבר דאי אפשר לברך עליו אח"כ – מותר לברך עליו ולאכלו, דלא כמהרי"ל (מנהגים הל' ת"ב סי' ו) שכתב דלא לברך שהחיינו על שום פרי".
כתב השו"ע (סי' תקנ"א סעי' י"ז): "טוב ליזהר מלומר שהחיינו בין המצרים על פרי או על מלבוש". והקשה הבית דוד (סי' שכ"ה): מאי שנא מאבל שמותר לו לברך? וכתב ליישב: "דהתם מיירי במי שבא לו ממילא חיוב ברכת שהחייינו, והכא מיירי במי שבא לחייב עצמו". ביאור נוסף כתב המג"א (ס"ק מ"ב): "וטעם האיסור נ"ל כיון דהזמן ההוא זמן פורעניות – אין לברך שהחיינו לזמן הזה, אבל אין הטעם משום אבילות, דהא לא מצינו שאבל אסור לברך שהחיינו", הביאוה כה"ח שם (ס"ק ר"ד).
אולם הט"ז (ס"ק י"ז) כתב להתיר לומר שהחיינו בימים אלו, וז"ל: "ונראה דמטעם זה יש להתיר בכל יום שבין המצרים דשמא ימות האדם קודם שקיים מצוה זו. ושמעתי סברא זו בשם הרב מהו' יוסף כ"ץ מקראקא. ויש ראיה לזה ממ"ש התוס' פרק א"מ הביאה ב"י בסי' תקמ"ט דשרי לכתוב כל דבר השייך לבית דין בחול המועד, דהוי דבר האבוד פן ימות הנותן או העדים או בית דין כו', ואם בצרכי הגוף הקילו בסברא זו בצרכי גבוה לעשות ברכה במכ"ש שמחשש זה ימהר לקיים כ"ז שיוכל לקיים".
וכתב החתם סופר בהגהות השולחן ערוך: "ולפענ"ד י"ל על פי סברת הט"ז [ס"ק יז] לברך בכל יום שבין המצרים שמא ימות האדם קודם שיקיים המצוה, וי"ל מקודם שנתיר בחול מהאי טעמא נתיר בשבת על כל פנים, ושוב בזמן קצר כזה עד שבת לא חיישינן למיתה, ולכן בחול לא יברך ובשבת על כרחך להתיר. ועיין תשובת חכם צבי סימן ק"ו לחלק בכהאי גוונא בין זמן קצר לזמן ארוך. ועיין יערות דבש [סוף] דרשה שלישית מחלק ב' דעד שבת זמן קצר הוא, ע"ש. וכיון דבשבת על כל פנים יותר סברא לברך מבחול, לכן התרנו בשבת ואסרנו בחול שפיר, מאחר דעד שבת לא חיישינן למיתה ויברך אז, כן נראה לי נכון. ועיין במג"א סימן תקס"ח ס"ק י"ג ובמחצית השקל [מהגאון כתב סופר]". ועיין שו"ת כתב סופר (או"ח סימן ק"ג) שהאריך להוכיח כן.
וכן כתב בביאור הגר"א להתיר אך מטעם אחר: "טוב כו'. חומרא יתירא היא דאינן חמורים מאבל יום המיתה ואמרינן בפ' הרואה א"ל: מת אביו כו' ודוקא בדאיכא אחר בהדיה, הלא"ה – מברך שהחיינו, אף שהמג"א דחק עצמו – אינו כלום וע"ל סרכ"ג ס' ב'", ועל כן הסיק המשנ"ב (שם ס"ק צ"ח): "אף על גב דאפילו אבל מברך שהחיינו, מ"מ ימים אלו כיון שהזמן ההוא הוא זמן פורענות אין כדאי לומר שהחיינו לזמן הזה. והגר"א בביאורו חולק ע"ז וכתב דהוא חומרא יתירא, וכן הט"ז מפקפק בזה. וע"כ בשבת אין להחמיר בזה, דבלא"ה הרבה אחרונים מסכימין להקל בשבת".
[43] – ראה בהערה הקודמת בדברי הספר החסידים שהביא מחלוקת בזה. והנה בב"י ובשו"ע לא חילק בין שבת ליום חול, וכן כתב הרב בית דוד סי' שכ"ה, וז"ל: "בספר החסידים סי' תתמ"ג מביא מחלוקת אם מברכים שהחיינו בשבתות בבין המיצרים. והרב לבוש כתב – דשרי, ומדברי הרב ב"י שכתב סתם – נראה דאסור וכן המנהג בסלוניקי, וכ"כ בנו"מ".
וכתב המג"א שם (ס"ק מ"ב): "מלומר שהחיינו. ובשבת – שרי (מט"מ בשם ספר החסידים ולבוש) ובכתבי האר"י – אסר אפי' בשבת". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק צ"ח): "בשבת – אין להחמיר בזה, דבלא"ה הרבה אחרונים מסכימין להקל בשבת".
ובכה"ח (שם ס"ק ר"ה): "וכתב שם בספר חסידים דיש מברכין על פרי חדש כשנזדמנו להם בשבתות שבין י"ז בתמוז לתשעה באב יעו"ש. והביא דבריו מטה משה סימן תרצ"ז, כנסת הגדולה בהגהות בית יוסף. וכן כתב הלבוש, אליה רבה אות מ"ב, חיי אדם כלל קל"ג אות ח', דרך החיים אות ה', קיצור שלחן ערוך סימן קכ"ב אות ב', משנה ברורה אות צ"ח. וראש חודש דינו כשבת. בית יהודה דף ק"ט ע"ב. והיינו דוקא פרי אבל במלבוש איכא שמחה טפי ואסור אפילו בשבת. אליה רבה אות י"ז, חיי אדם שם אות י"ד, דרך החיים אות ו', קיצור שלחן ערוך שם. אמנם בשער הכוונות דף פ"ט ע"ג כתב דאפילו פרי חדש אין לאכול בשבתות של בין המצרים יעו"ש. והביא דבריו מגן אברהם ס"ק מ"ב, מטה יהודה. וכן כתב הרב בית דוד סימן שכ"ה דמדברי הרב בית יוסף שסתם נראה דאסור. וכן כתב מה"ר חיים הכהן בספרו טור ברקת והביא דבריו הברכי יוסף אות יו"ד. וכן פסק בספרו חיים שאל חלק א' סימן כ"ד יעו"ש", וראה במשנ"ב ס"ק מ"ה הובא בהערה הבאה דס"ל שאין הבדל בין בגד לפרי, וכתב בשער הציון שם (ס"ק מ"ח): "ובאליה רבה בשם מלבושי יום טוב מצדד להחמיר, משום שהיא שמחה גדולה, אכן החיי אדם העתיק כדעת המגן אברהם, ובאמת איני יודע טעם האליה רבה, דבגמרא לא נזכר כי אם משנכנס אב ממעטין בשמחה, ולא קודם".
[44] – כתב בשעה"כ (דף צ"ט ע"ג): "גם צריך ליזהר ולהמנע מלאכול בימים ההם שום פרי חדש ושלא ללבוש שום לבוש חדש כדי שלא יצטרך לברך עליו ברכת שהחיינו וכמו שנזכר ענין זה בספרי הפוס' האחרוני' וענין זה נוהג בשבתות ובר"ח אב".
כתב בשו"ת חיים שאל (ח"א סימן כד): "ומיהו לנוהגים כדברי רבינו האר"י זצ"ל שלא לומר שהחיינו בשבת, ה"ה לי"ז שחל להיות בשבת ודלא כהרמ"ז. וכן ראיתי שהסכים הרב מר וקציעה שלא לומר אפי' בי"ז שחל להיות בשבת הפך הרב מגן אברהם עד כאן כתבתי בגליון. ומעתה נתישבה תמיהתך ופלטי לי מחדא".
כתב כה"ח (סי' תקנ"א ס"ק ר"ו): "וכתב שם המגן אברהם דאם חל י"ז בתמוז בשבת ונדחה – מותר לכולי עלמא. והביא דבריו אליה רבה אות מ"ב. וכן כתב מה"ר משה זכות בתשובה כ"י. אבל הרב כנסת הגדולה בתשובה אורח חיים חלק ב' סימן ע' כתב דלנוהגין שלא לומר שהחיינו בשבת – אסור גם בי"ז שחל להיות בשבת יעו"ש, והביא דבריו הברכי יוסף אות י"א. וכן הסכים בספרו חיים שאל שם, וכתב שכן הסכים הרב מור וקציעה היפך מגן אברהם. ומה שכתוב שם בברכי יוסף: ודעתי הקצרה כהמתירין, כתב שם בחיים שאל שהוא טעות סופר, וצ"ל: ודעתי הקצרה כמותו, ור"ל כמו שכתב הרב כנסת הגדולה דאוסר יעו"ש. וכן כתב בספר בגדי ישע על מגן אברהם ס"ק מ"ב דלהאוסרים בשבת – אין לחלק, ואפילו י"ז שחל בשבת ונדחה – אסור יעו"ש".
[45] – ראה בהערה מ"ח בהרחבה. ראה שו"ע (סי' רכ"ג סעי' ג') שבשעת הקנין – יש לברך, וכן כתב המשנ"ב (ס"ק י"ז), שאם הבגד מוכן ללבישה – יברך עליו בשעת הקניין, וכתב כה"ח (ס"ק ל') שנהגו לברך בעת הלבישה בשעה שמשתמש בו, עכ"ד, וכיון שלבשו מברך עליו, פטרו.
[46] – כתב השו"ע (סי' תקנ"א סעי' ו'): "כלים חדשים, בין לבנים בין צבועים בין של צמר בין של פשתן – אסור ללבוש בשבת זה". וכתב הרמ"א שם: "ואנו מחמירין מר"ח ואילך". וכתב הבא"ח (ש"ר פרשת דברים סעי' ח'): "שבוע שחל בו ט"ב – אסור מדינא ללבוש בגדים חדשים, ואפילו מנעלים חדשים – אסור ללבוש בשבוע זו, ומצד המנהג – אסור בכל זה מר"ח". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק מ"ה): "מר"ח ואילך – ומיירי שקנה בגד מתוקן כמו שהוא ובירך שהחיינו בשעת קניה קודם י"ז בתמוז, וע"כ אין איסור קודם ר"ח, דמי שקנה בגד שאינו מתוקן ונתן לאומן לתפור הלא מברך בשעת לבישה, ואסור ללבוש מי"ז בתמוז משום שהחיינו. ולדעת המקילין דבשבתות שבין המצרים מותר לברך שהחיינו – א"כ מותר ללבוש חדשים בשבתות שבין המצרים, אבל מר"ח ואילך – אסור אפילו בשבת ובגדים שאינם חשובים כ"כ שא"צ לברך עליו שהחיינו, כגון מנעלים חדשים ואנפלאות וכיו"ב, בודאי מותר לקנותו וללבשו מי"ז בתמוז עד ר"ח, ועיין עוד מה שכתבנו בסעיף י"ז בשם הגר"א".
כתב כה"ח שם (ס"ק פ"ח): "הגם דבלאו הכי אין אומרין שהחיינו על המלבוש מי"ז בתמוז ואילך כמ"ש לקמן סעיף י"ז, ואם כן למה אצטריך למימר כלים חדשים וכו', יש לומר דהתם טוב ליזהר קאמר, והכא אסור קאמר, ר"ל מדינא. ועוד יש לומר דהכא אתא לאשמעינן דאפילו דבר שאינו חשוב לברך עליו שהחיינו, כגון חלוק ומכנסיים וכדומה כמ"ש לעיל סימן רכ"ג סעיף ו', אפילו הכי מצד אבילות דתשעה באב – אסור ללבוש. ועוד עיין מגן אברהם ס"ק כ"א ואליה רבה אות י"ז מה שכתבו עוד תירוצים לזה יעו"ש. ומיהו מה שכתב עוד שם האליה רבה דמיירי שקנה בגד מתוקן קודם י"ז בתמוז דמברך בשעת הקנייה, ולפי זה אסור לקנות בגד מתוקן בין המצרים יעו"ש, עיין לעיל סימן רכ"ג אות ל' שכתבנו דהמנהג לברך דוקא בשעת לבישה יעו"ש. ולפי זה אפשר לומר דמותר לקנות בגד מתוקן גם כן אחר י"ז בתמוז, כיון דאין המנהג לברך שהחיינו בשעת קנייה".
[47] – ראה בסעי' מ"ח ובהערה, והוי הכא כ"ש כיון שעתה אין לו מה ללבוש.
[48] – כתב השו"ע (סי' רכ"ג סעי' ג'): "בנה בית חדש, או קנה כלים חדשים אפילו היה לו כיוצא באלו תחלה", ועוד שם (סעי' ד') ביאר השו"ע: "בשעת הקנין – יש לו לברך אף על פי שעדיין לא נשתמש בהם, שאין הברכה אלא ע"י שמחת הלב שהוא שמח בקנייתן, וכשילבשם מברך: מלביש ערומים". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק י"ז) בשם המג"א: "ודוקא אם קנה בגד שראוי ללובשו תיכף, אבל אם קנה שום דבר שאינו ראוי ללובשו או להשתמש בו כמו שהוא רק שצריך ליתן לאומן לתקן – לא יברך שהחיינו עד שעה שילבש הבגד או ישתמש בהכלי".
אולם הבא"ח (ש"ר פרשת ראה הלכה א') כתב: "והגם כי משורת הדין הוא לברך בעת הקניה או העשיה, נהגו העולם לברך בעת שלובשם".
וכתב כה"ח שם (ס"ק ל'): "היינו משעה שקנה הבגד ואף על פי שצריך ליתן אותו לחייט לעשות ממנו מלבוש. ט"ז ס"ק ג'. והמגן אברהם ס"ק ו' כתב דוקא כשקנה כלי כמו שהוא, אבל אם קנה כסף ונתן לאומן לעשות כלי – אינו מברך אלא כשישתמש בו יעו"ש. אמנם המאמר מרדכי אות ה' כתב דאין המנהג כן אלא מברכין דוקא בשעת לבישה, וכתב הטעם שדימו זה לההיא דלקמן סימן רכ"ה סעיף ג' גבי פרי חדש דנהי דמדינא היה לו לברך בשעת ראייה, מכל מקום נהגו העולם לברך בשעת אכילה משום דהוי עיקר ההנאה יעו"ש. וכן כתב החסד לאלפים אות ו' דנהגו לברך בשעת לבישה. וכן כתב היפה ללב אות ו', בן איש חי פרשת ראה אות א'".
ואם נתנו לו במתנה, כתב השו"ע (סי' רכג סעי' ה'): "אם נתנו לו במתנה – מברך: הטוב והמטיב, שהיא טובה לו ולנותן". וכתב המשנ"ב (סימן רכג ס"ק כא): "לו ולנותן – שאם המקבל עני הוא טובה לנותן שזיכהו הש"י לעשות צדקה, ואם המקבל עשיר שמח הנותן שמקבל ממנו והוי טובה גם לנותן [הרא"ש בביאור דברי הירושלמי]. והנה יש מאחרונים שחולקים על פסק זה וס"ל דלפי מסקנת גמרא דידן – לא נתקנה ברכה זו כ"א בדאית להו לאחריני ג"כ טובה גשמיית. ולפ"ז כשניתן לו כלים במתנה – צריך המקבל לברך ברכת שהחיינו ולא ברכת הטוב. ויש דנקטי לדינא כפסק השו"ע ויברך ברכת הטוב ולא שהחיינו. ולמעשה נראה דטוב יותר לנהוג בזה לברך ברכת שהחיינו ולא ברכת הטוב כאשר ביררנו בבה"ל ד"ה שהיא טובה". וכן כתב כה"ח שם (ס"ק ל"ז): "כן כתב הטור בשם הירושלמי. אבל הרב פרח שושן כלל א' סימן י"ב הכריח לומר דלא קיימא לן כהך ירושלמי שפסק מרן ז"ל כיון שהרי"ף והרמב"ם והתוספות לא קיימא להו כהירושלמי, ושכן סבירא להו להכלבו והארחות חיים ושכן כתב הכנסת הגדולה בתשובה בסוף ספר שמע שלמה יעו"ש. והביאו דבריו יד אהרן בהגהות בית יוסף והרוח חיים אות א'. וכתב שם הרוח חייםף ולכן אין לברך כי אם ברכת שהחיינו, ולצאת ידי חובת סברת מרן בשם הירושלמי – אחר ברכת שהחיינו בשם ומלכות יברך הטוב והמטיב בלתי שם ומלכות יעו"ש".
[ובלאו הכי הרי ידוע מה שכתב עוד הבא"ח (שם סעי' ה'): "קנה כלים חדשים ששמח בהם – מברך בשעה שמשתמש בהם, אך לא נהגו העולם בזה. ועיין מש"ז סוף סי' רכ"ג הטעם, והואיל ונהגו אף על פי שהטעם קלוש – לא יברך, כי ברכת שהחיינו תלויה במנהג. ועכ"ז ירא שמים ישתמש בהם תחלה בליל יום טוב ויביאם לפניו בעת שאומר שהחיינו בקידוש, ויכוין לפוטרם, או ישתמש בהם בעת שיש לו פרי חדש לברך שהחיינו, ויכוין גם עליהם, ואם לא אפשר לו בהכי שרוצה להשתמש בהם תיכף, אז יברך בלי שם ומלכות ויהרהר שם ומלכות בלבו"].
והנה לפי הסוברים שמברך בשעת הקניין, יכווין שלא לקנות את הבגד עד אחרי תשעה באב כדי שלא התחייב בברכה, וכעין זה מבואר במשנ"ב (סי' תקנ"א ס"ק מ"ה), אבל לפי הנוהגים שלא מברכים רק בעת השימוש בבגד, ממילא יכול לקבל את המתנה רק שלא ילבשו.
[49] – ראה לעיל בהערה מ"ב שמשמע בבנימין זאב שאם אי אפשר לדחויי – אפשר לברך, הביאו הב"י. וכתב הרמ"א (סי' תקנ"א סעי' י"ז) על דברי השו"ע שיש להיזהר שלא לברך שהחיינו בבין המיצרים: "בפרי שלא ימצא אחר ט' באב – מותר לברך ולאכלו בין המצרים". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ק"א): "שלא ימצא אחר ט"ב – ומיירי שלא יכול לשמור הפרי עד שבת מפני שיתקלקל כגון גודגדניות קטנות דאל"ה יקחהו בחול וישמרהו עד שבת". וכתב כה"ח שם (ס"ק רי"ח): "והוא הדין אם אחר כך יפסד טעמו. הרב מזבח אדמה, מחזיק ברכה בקונטריס אחרון אות ב'".
[50] – כתב הברכ"י (סי' תקנ"א ס"ק י"ב): "אם לקח בין המצרים פרי חדש ובירך עליו ברכת הפרי – יברך ברכת שהחיינו. מהר"י ן' נעים, הובא בתשו' הרב כנה"ג ח"ב א"ח סי' ל"ד, והסכים עמו הרב כנה"ג שם סי' ל"ה. וכן יש לדקדק מלשון מהרח"ו זצ"ל בספר הכוונות (דף פט ע"ג) שכתב, וז"ל: גם צריך להזהר למנע מלאכול בימים ההם שום פרי חדש ושלא ללבוש שום מלבוש חדש, כדי שלא יצטרך לברך עליו ברכת שהחיינו, וכמו שנזכר ענין זה בספרי הפוסקים, וענין זה נוהג אף בשבתות ור"ח אב, עכ"ל. הרי שכתב דצריך להזהר להמנע מלאכול וכו', משמע דהזהירות הוא מלאכול, אבל אם הוא נצרך לאכול, כנדון זה דכבר בירך ברכת הפרי – יברך שהחינו. וכי האי גוונא דקדקו מהר"י ן' נעים והרב כנה"ג בתשו' הנז' מלשון ספר חסידים סי' תת"מ, ע"ש. והכי משמע מסוף דברי מהרח"ו שכתב: כדי שלא יצטרך לברך עליו ברכת שהחיינו, נראה דאם אוכל – צריך לברך ברכת שהחיינו. אמנם ראתה עיני לרב המקובל מהר"י צמח זלה"ה בהגהותיו לא"ח כ"י שכתב, וז"ל: ספר לי בנו של הרב ז"ל [כמה"ר] שמואל נר"ו, כי הוא זוכר שפעם אחת היו חכמי הדור אוכלין בשלחן אביו והפצירו בו לאכול פרי חדש ואכל אותו בלי ברכת שהחיינו, עכ"ל. וק"ק דמדברי עצמו בספר הכונות משמע להפך", וראה ביוסף אומץ סי' נ"ו מה שכתב לדון בדברי המהרח"ו, וז"ל: "וכבר אני הצעיר העירותיהו בברכי יוסף שם דמלשון מהרח"ו ז"ל עצמו שכתב בנו מר שמואל גופיה בשער הכונות אשר סידר, משמע דיזהר שלא יאכל פרי חדש, שאם יאכל יצטרך לברך שהחיינו, ואיך הרב מהרח"ו ז"ל עצמו עביד עובדא בנפשיה ואכל ולא בירך שהחיינו.
והן עתה עוד זאת אדרש על הרב מהר"י צמח ז"ל, דלפי לשון מהרח"ו בספר הכונות שהיה בידו של מהר"י צמח שהוא מהדורא ראשונה ממהרח"ו ז"ל והוא לשון ספר פרי עץ חיים [ונודע שסידרו תלמידו של הרב מהר"י צמח שהוא הרב מהר"ם פאפיראש ז"ל שהעתיק כל הכתבים מרבו] הוא אסור לאכול פרי חדש וכו', וכן העתיק הוא עצמו בספר נגיד ומצוה כמש"ל, א"כ נובין ונדון מה טיבו של מעשה זה אשר סיפר הרב מהר"ש ויטאל שהיו חכמי הדור מסובין אתכא דריש גלותא מהרח"ו ז"ל והפצירו בו וכו' ותימא על רבנן קדישי איך לא נזהרו בזה דאסור לאכול פרי חדש בין המצרים או לכל הפחות יש ליזהר. ותו אמאי הפצירו במהרח"ו ז"ל והעבירוהו על דעתו. ותו איך הוא שמע להם, ויש לעשות אוקמתות דהיה בשבת או שלא היה נמצא הפרי אח"כ או שמהרח"ו ז"ל היה קצת חולה והי"ל רפואה בפרי ההוא. אבל הדבר קשה על הרב מהר"י צמח ז"ל דסתם מאד הדברים.
ולכל הדברות מה שאכל הרב מהרח"ו ז"ל בלא ברכת שהחיינו, קשה ממ"ש הוא עצמו בספר הכוונות וכמ"ש בברכי יוסף. גם יש להרגיש על הרב מהר"ש ויטאל שכותב בספר הכונות כל מנהגי הרב מר אביו ז"ל כידוע, אמאי לא השמיענו כזאת גופא דעובדא אשר היו דבריו עם הרב מהר"י צמח ז"ל כמדובר", עיי"ש מה שכתב ליישב שברכת שהחיינו רשות, וז"ל: "הן אמת דהא דהרב מהרח"ו זצ"ל דאכל הפרי ולא בירך שהחיינו האי לחודיה לא קשיא כי הנה אמרו בש"ס בערובין דף מ' ע"ב: איבעיא להו: מהו לומר זמן בר"ה ויה"כ, כיון דמזמן לזמן קאתי – אמרינן, או דילמא כיון דלא איקרו רגלים – לא אמרינן וכו'? כי אתאי בי רב יהודה אנא אקרא חדתא נמי אמרי זמן. א"ל: רשות לא קמיבעיא לי, כי קא מיבעיא חובה וכו' ע"ש ופשטא דסוגיין מוכח דברכת שהחיינו על הפירות רשות", ע"ש עוד.
וכתב כה"ח שם (ס"ק רי"ד) ליישב דברי המהרח"ו: "ואפשר לומר דהפרי הזה היה ספק אם לברך עליו שהחיינו כמו שכתבנו לעיל סימן רכ"ה אות ל"ד וכדומה, והיה צריך לפוטרו עם פרי אחר שודאי יש לברך עליו שהחיינו, אלא שהיה סעודת מצוה או שבת ועל כן אכלו לכבוד מצוה על מנת לפוטרו אחר בין המצרים עם פרי שודאי צריך עליו שהחיינו. והקילו בזה כיון דבלאו הכי אין מברכין עליו כי אם לפוטרו עם אחר ואם כן יאכלו לפי שעה לכבוד מצוה ואחר כך פוטרין אותו, אבל מהרח"ו ז"ל מיאן בזה שלא רצה לאכול עד שיפטור אותו בפרי אחר אחר בין המצרים עד שהפצירו בו לעשות כמותם". וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (חלק א' או"ח סי' ח').
[51] – כתב המשנ"ב (סי' תקנ"א ס"ק צ"): "וכתבו האחרונים דאשה מעוברת – מותרת לאכול פרי בלא שהחיינו דשמא תתאוה ויגרום נזק לה ולולד. וכן חולה ג"כ מותר, שהפירות פותחין לו תאותו לאכול דברים טובים, ובמקום חולי לא קבלינן עלן". ולגבי מעוברת כתב כה"ח שם (ס"ק רי"א): "יש מי שכתב דלאשה מעוברת זה יתנו פרי חדש ותאכל בלי ברכת שהחיינו, כיון דכמה פוסקים סבירא להו דברכת שהחיינו רשות אף בעושה או אוכל דבר דמברכין שהחיינו, והכא יש לחוש שמא תתאוה ויגרום נזק לה ולולד. ברכי יוסף אות ח', זכור לאברהם אות ט', שערי תשובה אות ל"א, משנה ברורה אות צ"ט. מיהו ממה שנכתוב לקמן אות רי"ד ורט"ו משמע כיון דהותר לאכול פרי חדש יש לברך שהחיינו גם כן יעו"ש". ולגבי חולה כתב שם (ס"ק רי"ג): "חולה – מותר אפילו בחול, שהפירות פותחין לו תאותו לאכול דברים טובים, ובמקום חולי לא גזרו רבנן. הרב מה"ר יעקב צמח בהגהותיו לאורח חיים כ"י. וכן כתב בספרו נגיד ומצוה דף ע' ע"ב. והובא בספר פרי עץ חיים שער כ"ג פרק א'. והביא דבריו הברכי יוסף אות י"ג, זכור לאברהם שם, שערי תשובה שם, משנה ברורה שם".
[52] – רמב"ם הלכות מילה (פ"ג הלכה ג'), שו"ע (יו"ד סי' רס"ה סעי' ז'). וכתב השו"ע (סי' תקנ"א סעי' י"ז): "טוב ליזהר מלומר שהחיינו בין המצרים על פרי או על מלבוש, אבל על פדיון הבן – אומר, ולא יחמיץ המצוה". וכתב המאמר מרדכי (כרמי ס"ק ט"ז): "על פדיון הבן. ונראה פשוט דה"ה לדידן דנהגינן לברוכי שהחיינו על המילה כדאיתא בי"ד, ולא נקט מרן ז"ל מילה, לפי שאינו מנהג בכל המקומות כמו בפדיון הבן כנ"ל".
[53] – בא"ח (ש"ר פרשת ראה סעי' י"ז): "וטוב דהבן ילבש בגד חדש ויברך שהחיינו ויכוין גם על הכנסו באותו היום בעול מצות, ואם אין לאל ידו – יברך על פרי חדש. וגם הבת ביום שתכנס בחיוב מצות אף על פי שלא נהגו לעשות לה סעודה, עכ"ז תהיה שמחה אותו היום ותלבוש בגדי שבת, ואם יש לאל ידה – תלבש בגד חדש ותברך שהחיינו, ותכוין גם על כניסתה בעול מצות".
ועל כן גם בבין המצרים, בר מצוה שהגיע לשלוש עשרה ויום אחד, ועושים את המסיבה אחרי ט' באב, ביום בו מגיע למצוות – יקח טלית חדשה או בגד חדש או פרי חדש ויברך שהחיינו, ויכוון עליו ועל הכנסו למצוות, ואף על פי שהוא בימי בין המצרים. והוא הדין גם בת שהגיעה לשתים עשרה ויום אחד, בבין המצרים – תברך שהחיינו על פרי או בגד כנ"ל ותכוון על הפרי וכן על השמחה שהגיעה לחיוב מצוות, והטעם דכיון שאם לא יברך עתה לא יכול לברך אחר כך, הוי כמו שכח ובירך שהבאנו לעיל.
[54] – ראה בהערה מ"ב כתב השו"ע (סי' תקנ"א סעי' י"ז): "טוב ליזהר מלומר שהחיינו בין המצרים על פרי או על מלבוש, אבל על פדיון הבן – אומר, ולא יחמיץ המצוה". וממילא כיון שאין לו טלית – יכול לחדשה ולא יחמיץ המצווה. וכתב בשירי כנה"ג (סי' תקנ"א הגב"י סעי' מ"ב): "ולפי זה אין לקנות ג"כ כלים חדשים או ללבוש כלי חדש, שא"א לו לברך שהחיינו בין המצרים. ב"ח. ועפ"ז מנעתי עצמי שלא ללבוש טלית חדש בין המצרים, מפני ברכת שהחיינו. ועיין במ"ש בסימן רכ"ה בהגהות בית יוסף אות ד'".
וכתב בשו"ת שאילת יעבץ (חלק א סימן פב):"בא' שנפסק לו קרן טליתו בשבוע שחל ט' באב בתוכה. ולא הי' לו בגד בעל ד' כנפות אחר לקיים מצות ציצית. מסופקני איך להורות בזה כי גזרת חכמים שלא ללבוש בגד חדש באותה שבת. ואם לא יעשה חדש יתבטל מציצית באותן הימים. שלא הי' אפשר לו בתיקון הישן, דהוה מנא דלא שוי חבוליא. ומ"מ נ"ל שאם אין לו טלית אחרת כל עיקר, ולא אפשר בשאלה כדי שיהא עליו ציצית לפחות בשעה שמתפלל – יש להתיר לו, דודאי לא גזרו אכה"ג דמילתא דלא שכיחא היא, ועדיף ממי שאין לו אלא כתונת א' – שהקלו לו לצורך הגוף. כ"ש לצורך מלבוש הנשמה. וכיון שכל הקורא ק"ש ומתפלל בלי ציצית כאלו מעיד עדות שקר – מוטב שיעשה לו בגד חדש לקיים המצוה. אבל אם מצוי לו לעת התפלה – לא יעשה אף על פי שהולך כל היום בלי ציצית. והרי הוא כמנודה לשמים, במזיד דברים אמורים. וזה אנוס ע"פ תקנת חכמים, וטוב שלא יבטל גזרתם, כיון דלא ענשי אעשה וכה"ג ליכא למיחש מידי, ומאחר שאינו חובת גברא מדוע לא תהא תקנת חז"ל במקומה עומדת".
וכתב עליו בשו"ת רב פעלים (חלק ד – אורח חיים סימן כט): "והנה הן אמת כי נידון הרב ז"ל הוא בבגד חדש דחמיר טפי מבגדים ישנים המכובסים דאיירי בנידון דידן, אך עכ"ז בנידון שלו עצמו שהורה מסברא דנפשיה שיתבטל ממצות ציצית כל היום שילך בלא ציצית ואף על פי שאמרו ע"ז הרי הוא כמנודה לשמים וכו' הנה אחהמ"ר מכ"ת לא צייתינן ליה בזה ואין דבריו מחוורין כלל, כי באמת כל כהאי גוונא שהוא דבר מצוה לא תקנו בזה חכמים איסורא כלל, וכאשר מצינו בכמה דברים שאסורים בימים שאחר התענית ומורים היתר במקום מצוה וכ"ש במצוה כזו שהוא מתבטל ממצות ציצית שהולך כל אותם הימים בלא ציצית, שהרי זו לא מעלה ארוכה. על כן הדבר ברור ופשוט שגם בנידון הרב שאלת יעב"ץ ז"ל הנז' שהוא בגד חדש אשר בלעדי זה מוכרח לילך בלא ציצית יש להורות היתר גמור ללבוש טלית חדש ואין כאן ביטול גזרת חכמים, כי גם בכה"ג לא גזרו כלל. וזה ברור".
[55] – כתב בשו"ת צפיחת בדבש (סי' ל"ג) שמותר לבעל הברית לברך שהחיינו לכוון על פרי חדש ולאכלו, והביא מכסא אליהו שעיקר האיסור הוא הברכה ולא אכילת פרי: "דהא אמרית שהחיינו בהיתר קאמר בעל המילה או על הפדיון ואכילה גופיה נראה דלא קפדינן, דהא כלהו רבותא מתירין אכילת הפרי [כוונתו לסתירה בדברי המהרח"ו], ולא נחלקו אלא על הברכה אם יברכנה או לא בנידון דידן אינו מברך ברכה באיסור רק בהיתר, והרי הרב בתשובות כותנות יוסף כתב דלצאת ידי חובה יחשוב בלבו ברכת שהחיינו וכדעת הט"ז, נמצא דסגי ליה אפילו בכונה בלבד מבלי שיוציא מפיו שהחיינו, כל שכן בנידון דידן שכבר מברך שהחיינו בהיתר דודאי מה שהוא מכוין לפטור בברכה זו גם את הפרי סגי ליה וכו'.
ואין לפקפק, דכיון שמנהגינו לברך ברכת הפרי תחילה ושוב ברכת שהחיינו, אם כן זה שבירך ברכת שהחיינו על המילה ופדיון וכיוון גם על הפרי ושוב מברך ברכת הפרי נמצא מקדים את המאוחר, לזה אומר דהן אמת דטעם מנהגינו כמ"ש הלק"ט ח"א סי' רל"ו דיש להקדים ברכת הפרי, כמו שמצינו בלולב וחנוכה דאנו מברכים תחילה ברכת המצווה ואחר כך שהחיינו, והכי עדיף טפי דעולה לכאן ולכאן יע"ש. מיהו גם אם בדיעבד ואפילו לכתחילה רצה להקדים פעם אחת ברכת שהחיינו לברכת הפרי, אין קפידא בדבר, שהרי רבים ונכבדים ס"ל דהכי עדיף טפי, כמו שאסף וקיבץ עיקרי הד"ט סי' י' אות נ"א דאין ברכת שהחיינו תלויה בברכת הפרי, שאעפ"י שאינו אוכל את הפרי – יכול לברך שהחיינו על הראיה, ואפילו הרואה ביד חבירו, וכיון דראיה קודמת גם כן לאכילה גם שהחיינו ראוי להקדים… ומאחר שכן שפיר דמי לכוון בעת ברכת שהחיינו גם על הפרי הגם שמקדים ברכת שהחיינו שלא כמנהגו תדיר זמן לפרי.
ואין לומר דהכא בנידון דידן גרע טפי שהוא עושה שני הפכיים בנושא אחד, שהרי ברכת המילה וברכת הפדיון עושה כמנהגו להקדים ברכת המצוה לברכת שהחיינו, וכשהוא מכווין בברכת שהחיינו על הפרי נמצא שבאותו רגע מקדים ברכת שהחיינו לברכת הפרי, הא לא איירי מידי, שהרי פסק מרן בסי' ת"ר גבי קידוש ליל שני של ראש השנה שילבש בגד חדש או מניח פרי חדש לפניו ואומר שהחיינו… ומינה מוכח דאין קפידא בדבר לעשות תרתי דסתרן, כיון דשתי סברות יש להם על מה שיסמכו, הוא הדין בנידון דידן".
הביאו השדי חמד (אסיפת הדינים, מערכת בין המצרים סי' א' אות ד') והוסיף: "ונראה לעניות דעתי דבפדיון הבן דמנהג הוא שיושבים בסעודה ובתוך הסעודה עושים פדיון – יכול אבי הבן לכוין בברכת שהחיינו על הפרי לפטור את עצמו, כנזכר לעיל, וגם לפטור את השומעים, והם גם כן יכוונו לצאת ידי חובה ואחר כך יברך כל אחד ברכת הפרי ואוכל". ועיי"ש מה שכתב לגבי ברית מילה.
וכתב מועד לכל חי (סימן ט אות כ): "בברית מילה ובפדיון הבן ובפטר חמור דמברך שהחיינו – יכול ליקח פרי חדש בידו בעת ההיא ולכוין עליו גם כן (הרב סרו"י רבי חייא רבה ז"ל בספרו הנחמד צפיחית בדבש סימן ל"ו, ועיין בספר משנה כסף דף קמ"ח ע"א, ובספר בית הרואה ולעיל אות כ"א)". ולפי זה הוא הדין אם יש למי מהקהל בגד חדש ולא יכול ללובשו בגלל שאינו יכול לברך שהחיינו – יכוון בעל הפדיון או אבי הבן להוציאו ידי חובה בברכת המצוה ומהני בהכי.
[56] – כתב השו"ע (סי' רכ"ג סעי' ד'): "בנה בית חדש, או קנה כלים חדשים", וביאר המשנ"ב שם (ס"ק י"א): "בנה וכו' – וה"ה אם קנה בית. ודוקא כשבנה או קנה לעצמו, אבל אם יש לו שותפות בגוה – כ"א מהשותפים מברך הטוב והמטיב". וכתב הבה"ל שם (ד"ה): "בנה בית חדש: עיין בלחם חמודות ואליה רבה דאם יש לו אשה ובנים, הוי כמי שיש לו שותפין בה ומברך הטוב ומטיב וכדלקמיה בס"ד לענין כלים. והנה בח"א מחלק דבקנה כלים חשובים שישתמשו בהם הוא וב"ב, אין זה מצד החיוב ונקרא בזה טובה, משא"כ הכא הוא מחויב ליתן בית לאשתו ובניו. ולא נהירא דעבור בניו הזכרים משהגיעו לכלל שש מזונות שנותן להם הוא רק בכלל צדקה, ובודאי הבית שקנה עבורם הוא טובה גמורה, ואפילו עבור אשתו הלא היה יכול לשכור דירה עבורה ואינו מחוייב לקנות בית בשביל זה, וכשקונה בית בודאי יש להם שמחת הלב עי"ז והוא הטבה גמורה ושייך בזה ברכת הטוב ומטיב".
וכתב כה"ח (שם ס"ק טו"ב): "מיהו עיין בן איש חי פרשת ראה אות ו' שכתב דעכשיו נהגו שלא לברך שהחיינו על הבית אלא עושין לו חינוך בסעודה להודות לה', וילבשו בגד חדש בתוך הסעודה ויברכו שהחיינו לפטור הבית יעו"ש. וכו' והא דלא נהגו לברך על הבית אלא פוטרין אותו בדבר אחר, נראה שחוששין לדברי הרשב"א סימן רמ"ה שהביא בית יוסף שכתב דלא נהגו לברך יעו"ש". וכיון שלא מברכים שהחיינו בימים אלו, לכן יש לדחות את ברכת שהחיינו על בגד חדש וכדו' לזמן אחר.
[57] – מדרש איכה רבה (פרשה א סימן כט): "ר' אבהו הוה יתיב ומתנא בהדא כנישתא מדוכתא דקסרי. חמא חד בר נש דטעין חדא קטיתא ואזל למימחי חבריה. חמא מזיקא קאי בתריה דטעין קטיתא דפרזלא, קם וצריח, אמר ליה: מה את בעי קטיל חבריך? אמר ליה: בהדא בר נש קטיל חבריה. אמר ליה: הא מזיקא קאים בתריה דטעין קטיתא דפרזלא, את מחי ליה בהדא, והוא מחי ליה בההיא ומת. ר' יוחנן הוה מפקד לספרייא ומתנניא דלא ליהוון טעונין ערקתא מינוקיא באילין יומי. רבי שמואל בר נחמני הוה מפקד לספרייא ומתנניא דייהוון מפטרין רב טלאי בארבע שעין". כלומר שלא יכו איש את רעהו אפילו מכה קלה בימים אלו כיון ששטן שולט ומוסיף מכה על מכתו. ויותר מכך אומר המתנות כהונה, שאומר רבי שמואל בר נחמני שלא ילמדו את התינוקת באותן שעות שבהם קטב מרירי שולט, פן יבואו להכותם.
כתב הרמב"ם בהלכות רוצח ושמירת הנפש (פרק י"א הלכה ד') : "כל מכשול שיש בו סכנת נפשות – מצות עשה להסירו, ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה, שנאמר (דברים ד', ט'): 'השמר לך ושמור נפשך'. ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאין לידי סכנה – ביטל מצות עשה, ועבר על לא תשים דמים", וראה עוד בהערה הבאה.
[58] – אף על פי שכל השנה כאשר התלמיד לא מתנהג כמו שצריך יכול הרב להכותו ברצועה קטנה, כמו שמבואר בגמ' בבא בתרא (כא ע"א): "ואמר ליה רב לרב שמואל בר שילת: כי מחית לינוקא – לא תימחי אלא בערקתא דמסנא". כלומר ברצועה קטנה. וכתב השו"ע ביו"ד (סי' רמ"ה סעי' י'): "לא יכה אותו המלמד מכת אויב, מוסר אכזרי, לא בשוטים ולא במקל, אלא ברצועה קטנה".
כתב הב"י (סי' תקנ"א): "כתוב בהגהות מיימוניות החדשות (מנהגי תשעה באב): באיכה רבתי (פרשה א אות כט) איתא שצריך ליזהר משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב שלא לילך יחידי מארבע שעות עד תשע שעות ואין להכות אפילו הרב את תלמידו ואפילו ברצועה שבהן קטב מרירי שולט וסכנה יש בדבר שנאמר (איכה א, ג): 'כל רודפיה' וגו' כדאיתא התם עכ"ל. וכן כתב הרוקח בסימן ש"ט ובמדרש תהילים מזמור צ"א (אות ו) מוזכר זה ג"כ יותר באורך". וז"ל הרוקח (סי' ש"ט): "מי"ז בתמוז עד ט' באב – אין לילך יחידי מד' שעות עד ט' שעות, ואין להכות אפי' ברצועה את תלמידו כדאמרינן באיכה רבתי: 'כל רודפיה השיגוה בין המצרים' שבהם קטב מרירי וקטב ישוד צהרים. השי"גוה בין המצרים בגימטריא המה כ"א ימי"ם מי"ז בתמו"ז עד ט' באב, לכך אמר: 'מקל שקד אני רואה' שהוא גדל לכ"א יום". וכתב השו"ע (סי' תקנ"א סעי' י"ח): "צריך ליזהר מי"ז בתמוז עד ט' באב… ולא יכו התלמידים בימים ההם". וכתב הלבוש שהוא הדין שאין להכות את בנו. וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ק"ג): "ולא יכו התלמידים – מפורש במדרש דאפילו ברצועה יש ליזהר". וכתב כה"ח (ס"ק רל"ב), אפילו הכאה כלשהוא לא יכו בימים אלו.
[59] – בגמ' ב"ב (קטז ע"א): "דרש ר' פנחס בר חמא: כל שיש לו חולה בתוך ביתו – ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים, שנא' (משלי טז, יד): 'חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה' ". וכתב הרמ"א (יו"ד סי' של"ה סעי' י'): "י"א שמי שיש לו חולה בביתו – ילך אצל חכם שבעיר שיבקש עליו רחמים".
[60] – במדרש איכה רבה (פרשה א): "'כל רודפיה השיגוה בין המצרים'. ביומין דעקא, משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב, שבהם [קטב] מרירי שולט, כד"א: 'מדבר באופל יהלך מקטב ישוד צהרים' (תהלים צא, ו). ולמה קרי ליה קטב? ר' אבא בר כהנא אמר: דהוה גזיז סוגיה דיומא מן ראשיהון דארבע עד סופיהן דתשע. ר' לוי אמר: דהוה גזיז סוגיה דטיהרא מן ראשיהון דארבע עד סופיהון דתשע, ואינו מהלך לא בצל ולא בחמה, אלא בכל שהוא סמוך לחמה". וכתב בשו"ע (סימן תקנא סעיף יח): "צריך ליזהר מי"ז בתמוז עד ט' באב שלא לילך יחידי מד' שעות עד ט' שעות (משום שבהם קטב מרירי שולט)", וביאר המשנ"ב (ס"ק ק"ב): "מד' שעות עד ט' שעות – היינו מסוף ד' עד סוף ט'. וכן יזהרו בימים אלו שלא לילך בין חמה לצל". וכתב כה"ח (ס"ק רכ"ח): "והכי איתא באיכה רבתי על פסוק: 'כל רודפיה השיגוה' וכו', רבי אבא אמר: מרישהון דשית עד סופיהון דתשע. ורבי לוי אמר: מסופייהו דארבע עד רישהון דתשע, ואינו מהלך (ר"ל קטב מרירי) לא בחמה ולא בצל אלא בצל הסמוך לחמה יעו"ש. והביא דבריו אליה רבה אות מ"ד וכתב: ולכן ראוי ליזהר מסוף ארבע עד סוף תשע. ומה שכתב המגן אברהם ס"ק מ"ה דבנשא רבתי איתא: מראש ארבע עד סוף תשע, כתב עליו אליה רבה שם דליתא, דהגירסא: מראש שית יעו"ש. ומה שאמרו: ואינו מהלך לא בחמה וכו', היינו במקום שיש חמה וצל, אבל במקום שלא יש – הוא מהלך בין בחמה בין בצל, ועל כן סתמו הפוסקים דבריהם". וכתב עוד כה"ח (ס"ק רכ"ו).
ובזוהר (פרשת וישלח דף קס"ט סוף ע"ב) כתב: בגין כך בכל זמנא לא יהך בר נש יחידאי בארחא במתא אלא באתר דבני נשא אזלין ותבין ומשתכחין תמן, ועל דא לא יהך בר נש יחידאי בליליא הואיל ובני נשא לא משתכחי יעו"ש. והביא דבריו היפה ללב חלק ה' אות ו' יעו"ש".
וכתב כה"ח (ס"ק רכ"ז) דברי השבט מוסר (פט"ז): "אל תשב בצל החמה בימי תמוז ואב וכל שכן שלא תישן". וכ"כ בבה"ל (ד"ה "צריך ליזהר מי"ז בתמוז): ולפי מה שמבואר בפסחים קי"א ע"ב יותר יש ליזהר מחד בתמוז עד שיתסר דודאי שכיחי [פתחי עולם]", וכ"כ כה"ח (סי' רכ"ה).
[61] – כתב השו"ע (יו"ד סי' קט"ז סעי' ה'): "צריך ליזהר מליתן מעות בפיו, שמא יש עליהן רוק יבש של מוכי שחין", טעם נוסף כתב כה"ח (ס"ק ל"ח): "והר"ן כתב הטעם מפני שיד הכל ממשמשת בהן ויש מהם חולין וזוהמתן דבקה בהן ואותה זוהמא קשה לאדם כשנותנה לפיו. ב"י. ש"ך סק"ג. פר"ח או' ה' ועוד יש לחוש שמא יקפצו לתוך גרונו ויסתכן. ומטעם זה יש ליזהר שלא יתן לתוך פיו מחטין ומסמרים קטנים וכדומה שמא יקפצו לתוך גרונו ויסתכן".
[62] – כתב השו"ע (יו"ד סי' קט"ז סעי' ה'): "ולא יתן תבשיל ולא משקים תחת המטה, מפני שרוח רעה שורה עליהם". וכתב כה"ח (ס"ק מ'): "ולא יתן תבשיל ולא משקין תחת המטה וכו' ומשמע אבל אוכל חי – מותר. וכ"כ ערוך השלחן או' י"א. וכ"כ בס' מילי דחסידותא או' תנ"ח דדוקא בתבשיל הוי הקפידא, אבל במאכל שמחוסר בישול או כבישה עד שיהיה ראוי לאכילה – קיל, ובכלים – פשיטא דאין קפידא אפי' לכתחלה יעו"ש. מיהו בבינת אדם על חכ"א כלל ס"ח או' ס"ג כתב ששמע שהגר"א צוה בצנון שהניחו תחת המטה לחתוך לחתיכות קטנות ולזרקה כדי שלא ימצאנה אדם. וכ"כ בשו"ת אור יצחק סי' י"ד להוכיח שיש איסור ליתן תחת המטה שישנים עליה אפי' אוכלין חיין אפי' הם יבשים ואפי' הם מחופים בכלי ברזל ממש בהכלי יעו"ש. אמנם בבינת אדם שם כתב דדבר זה מצוי מאד בבני הכפרים שמניחים כל הליפתות וביצים תחת המטה, ואפשר כיון דדשי בה רבים שומר פתאים ה', כדאיתא בגמ' בכמה דוכתא יעו"ש. וכ"כ ערוך השלחן שם, ויש מקפידין גם באוכל חי. ועכשיו אין נזהרין בזה, ושומר פתאים ה' כיון דדשו בהו רבים. עכ"ד".
ובדיעבד יש לזורקו, כן כתב הבן איש חי (ש"ש פרשת פינחס סעיף יד): "לא יתן תבשיל ושום משקה תחת המטה מפני שרוח רעה שורה עליהן אפילו אם מכוסים בכלי ברזל, ויש ליזהר אפילו באוכלין חיין, ואפילו בדיעבד – אסור לאכול, וכנז' בשיורי ברכה ודלא כהרב שבות יעקב". וע"ע בכה"ח (ס"ק מ"ד), ואין לסמוך על המקילין בזה.
[63] – כתב כה"ח (יו"ד סי' קט"ז ס"ק ט') שיש לכסות את המשקה: "ועכשיו שאין נחשים וכו' ובלא"ה אפי' אי לא חיישינן לגילוי, מ"מ צריך ליזהר הרבה ולכסות התבשיל בלילה משום דמצויים שם נמלים ותולעים ויתערבו בתבשיל. ועוד חיישינן דיאכלו ממנו העכברים ועובר משום בל תשקצו. וע"כ ראוי לכל יר"ש שיזהר בזה הרבה ויכסה התבשיל בלילה ואפי' ביום. זבחי צדק או' ב' ולאו דוקא תבשיל אלא כל דבר שיש לחוש שיתדבקו בו יתושים או פרעושים וכדומה – צריך ליזהר לכסותם בטוב".
[64] – ראה שו"ע (חו"מ סי' תכ"ז), והוסיף שם (סעי' ח'): "וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה, שנאמר: השמר לך ושמור נפשך (דברים ד, ט). ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאים לידי סכנה ביטל מצות עשה ועבר בלא תשים דמים (דברים כב, ח)".
[65] – בגמ' תענית (כ ע"ב): "כי ההיא אשיתא רעועה דהואי בנהרדעא דלא הוה חליף רב ושמואל תותה אף על גב דקיימא באתרה תליסר שנין. יומא חד איקלע רב אדא בר אהבה להתם, אמר ליה שמואל לרב: ניתי מר נקיף! אמר ליה: לא צריכנא האידנא, דאיכא רב אדא בר אהבה בהדן דנפיש זכותיה, ולא מסתפינא. רב הונא הוה ליה ההוא חמרא בההוא ביתא רעיעא, ובעי לפנוייה. עייליה לרב אדא בר אהבה להתם, משכיה בשמעתא עד דפנייה. בתר דנפק נפל ביתא. ארגיש רב אדא בר אהבה איקפד, סבר לה כי הא דאמר רבי ינאי: לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר: עושין לי נס, שמא אין עושין לו נס, ואם תימצי לומר עושין לו נס – מנכין לו מזכיותיו. אמר רב חנן: מאי קרא – דכתיב: 'קטנתי מכל החסדים ומכל האמת' ", והביאה הרמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש (פרק יב ה"ו): "וכן אסור לאדם לעבור תחת קיר נטוי או על גשר רעוע או להכנס לחורבה, וכן כל כיוצא באלו משאר הסכנות – אסור לעמוד במקומן". והרמ"א ביו"ד (סי' קט"ז סעי' ה'): "ויש לחוש יותר לספק סכנה מלספק איסור, ולכן אסור לילך בכל מקום סכנה כמו תחת קיר נטוי".
[66] – ראה בהערה ס', וכיון שיש בדבר חשש סכנה – יש לבדוק שבעתיים בימים אלו.
[67] – וחמירא סכנתא מאיסורא. וכתב במקור חיים (קיצור הלכות סי' תקנ"א): "רחיצה אפילו בחמין לפני ראש חודש, ליכא מאן דאסר עשו"ת מהרש"ל סי' צ"ב, כל שכן בצונן. ומכל מקום ראיתי נמנעין מלרחוץ בנהרות מפני הסכנה והעת מסוגל לרעה".
[68] – כתב בתרומת הדשן (סי' ק"נ): "אמנם כמדומה לי שראיתי בימי חורפי רוחצים בנהרות מר"ח ואילך ולא מיחו בידם, והמחמיר תבא עליו ברכה". הביאו הב"י, וכתב בשלחן גבוה (אות מ"ח), לגבי רחיצה בצונן: "דכן נוהגין בשאלוניקי שהולכים לשוט על פני המים בים הגדול אפילו בערב תשעה באב". וכן כתב בשו"ת רב פעלים (חלק ד – אורח חיים סימן כט), רק שכתב שיש להימנע מראש חודש אב.
[69] – ראה בהערות הקודמות. וראוי להימנע אפילו ביום חול מלשכור בריכה שמחללים בה את השבת ולצערנו הרב פשטה הספחת ונוהגים לחלק את הבריכה לשומרי מצוות שאינם מתרחצים מעורב, ובשאר הימים מעורב. לאחרונה הגדילו לעשות, ואף בני תורה מבקרים בבריכות בימים או בשעות שהבריכה לא מעורבת, ואין ראוי לעשות כן, ויש בזה חשש שכביכול נותן הכשר למקום, אך הנח להם לישראל.
[70] – כתב בשו"ת רב פעלים (חלק ד – אורח חיים סימן כט): "והביא זה מתה"ד סי' ק"ן, אך שם בתה"ד אחר שהכריח דאסור לרחוץ בין בחמין בין בצונן כתב שראה בימי חורפו שרוחצים בנהרות מר"ח ואילך ולא מיחו בידם ע"ש. והרב שו"ג בסי' תקנ"א ס"ק מ"ח הביא דברי תה"ד הנז', וכתב: אבל מדברי הרמב"ם והרמב"ן נראה דווקא בחמין – אסור, אבל בצונן – מותר, וכן נוהגים בשלוניקי יע"א שהולכים לשוט על פני המים אפי' בערב ט"ב ואין פוצה פה להם ע"ש ועי' בקמח סולת. מיהו פה עירנו בגדאד יע"א נוהגים איסור גם בצונן וכמ"ש מור"ם בהג"ה, דהא מצוי בכמה בתים בארות מים חיים שדרך בעלי בתים להכנס בהם בקיץ לטבול שם כדי להקר מרוב החום, ונמנעים בזה מר"ח ואילך. וזה מנהג ברור וקדמון פה עירנו. והגם כי פה עירנו יש נהר חדקל ודרך הילדים לשוט שם בימות הקיץ כדי להתלמד ההשטה במים, ואלו אין נמנעים, אין מזה ראיה, כי אלו הם בורים וילדים והם עוברים על המנהג דהא בעה"ר אפי' ביום ש"ק יש הרבה מהם הולכים לשוט… גם עוד נראה לומר מי שהוא ירד לשוט בנהר כדי להתלמד, והוא כבר התחיל מקודם בין המצרים ועדיין לא השלים למודו, שמותר לו ללכת לשוט בנהר גם אחר ר"ח חוץ מן ט"ב כי זה במלאכתו הוא עוסק ואין כוונתו לתענוג וזה פשוט. אך ודאי נכון להחמיר בזה, אבל אין למחות ביד המיקל". ולרפואה היכא שאינו מתכווין להנאה – מותר.
[71] – כתב בשדי חמד (פאת השדה בין המצרים אות י'): "עתה ראיתי במשא חיים למרן החבי"ף שכתב שעשו הסכמה ותקנה בכח תורתינו הקדושה, שמיום שבעה עשר בתמוז עד אחר ט' באב לא יוכל שום בר ישראל לטייל בגינות ופרדסים ועל שפת הים והנהר".
[72] – כתוב בישעיה (מ"ב, פ"ה): "נתן נשמה לעם עליה ורוח להלכים בה". ובגמ' כתובות (קיא ע"א): "ורבי אבא בר ממל: האי 'נותן נשמה לעם עליה' מאי עביד ליה? מיבעי ליה לכדרבי אבהו, דאמר ר' אבהו: אפילו שפחה כנענית שבא"י – מובטח לה שהיא בת העולם הבא וכו'. 'ורוח להולכים בה' – א"ר ירמיה בר אבא א"ר יוחנן: כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל – מובטח לו שהוא בן העולם הבא". וכתב הרמב"ם בהלכות מלכים (פ"ה הל' י"א): "אמרו חכמים: כל השוכן בארץ ישראל – עונותיו מחולין, שנאמר (ישעיה לג, כד): 'ובל יאמר שכן חליתי העם הישב בה נשא עון', אפילו הלך בה ארבע אמות – זוכה לחיי העולם הבא". וכיון שמקיים מצווה – מותר, ובלבד שיזהר מסכנה.
[73] – הטעם משום סכנה כמבואר בהערה ס'. וכן הטעם משום שהוי בכלל טיול שאין לעשות בימים אלו, כמבואר בהערה ע"א.
[74] – כיון שהטיול הוא למטרת לימוד, אין זה בכלל טיול שדיבר בו המשא חיים, ומותר.
[75] – ראה בהערות ס', וע"א.
