שיחות ומאמרים
יהודי בבחינת "ראש"
"נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ…" (ד', כ"ב)
בפסוק זה ניתן למצוא רמז לדרך בעבודת ה' – נשיאת ה'ראש'.
הנה הכתוב אומר (איוב ב', ד'): "עור בעד עור, וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו". ביאר רש"י: "כן דרך בני אדם, כשרואה החרב באה על ראשו מגן בזרועו לפניו". דרך העולם, שכאשר אדם חושש מפגיעה בגופו, הוא מכסה את ראשו בידיו כדי למנוע מהראש להיפגע, זאת משום שהראש הוא האיבר הרגיש ביותר, ופגיעה בו הינה החמורה ביותר. מה גם שכל הגוף הולך אחר הראש, ופגיעה בראש יכולה לפגוע בשאר חלקי הגוף, לכן יש לשומרו ביותר.
גם יעקב אבינו שם אבנים מראשותיו, על מנת לשמור על ראשו שלא יִפָּגַע ע"י חיות רעות, חלילה, ולא יגיע לידי פיקוח נפש.
כך אפשר לבאר את הפסוק: "נשא את ראש". התורה באה להורות לנו שאצל עם ישראל כל הגוף הוא בבחינת 'ראש' – משום שהאיש היהודי הינו הראש של כל העולם כולו. צריך האדם לרומם את עצמו, בבחינת: "נשא את ראש".
יש שביארו את הנחת האבנים למראשותיו של יעקב כרמז, שעל האדם להישמר מאוד ממחשבות שליליות הבאות מהראש. כאשר דבק האדם בתורה הוא מונע מעצמו חיות רעות ומחשבות רעות שעלולות להיכנס לראשו.
כפרת הקרבן תלויה בוידוי
"אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּה' וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא. וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ וְהֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ" (ה', ו'-ז')
הפסוקים עוסקים באדם שחייב ממון לחברו ונתבע לשלם אותו, אולם הוא הכחיש ונשבע לשקר. אותו אדם לא רק שעבר על איסור שבין אדם לחבירו, אלא הוסיף על חטאתו ונשבע בשם ה' לשקר, ובזה עבר על איסור שבין אדם למקום: "למעול מעל בה'". הוא מחויב לשלם קרן וחומש ולהביא קרבן אשם.
המעניין הוא שחיוב הקרבן הוא רק במצב שהחוטא הודה על שנשבע לשקר. אילו לא הודה החוטא, אלא שִׁקְרוֹ הוכח בצורה אחרת – באו עדים והעידו שנשבע לשקר – לא יהיה חייב בקרבן אשם. הטעם הוא, שחיוב הקרבן קיים רק כאשר אדם הודה מעצמו וחזר בתשובה. אם האדם אינו חוזר בתשובה ואינו מתוודה (אלא נאלץ להודות בגלל העדים שהעידו נגדו) – הרי ש"זבח רשעים תועבה", ומה יועיל לו הקרבן? על כן אומר רש"י (ה', ו'): "'והתוודו' – עד שיודה בדבר". רק אז נתכפר לו.
ידועה קושיית המפרשים על לשון הכתוב: מדוע נאמר "והתוודו" בלשון רבים? והלא המכחיש הוא עצמו שמודה! מסביר הראב"ע, שכוונת הכתוב לכלול בין איש ובין אישה (ועיין לרמב"ן מה שהסתפק בזה).
ה'אור החיים' הקדוש דייק, שלגבי הווידוי נקטה התורה בלשון רבים: "והתוודו", ואילו לגבי חובת האשם השתמשה בלשון יחיד: "והשיב את אשמו". ההסבר לכך הוא, שבחיוב הקרבן יש הבדל בין עשיר ועני, וכל אחד מהם מביא קרבן אחר. לכן נקטה התורה בלשון יחיד, כי הקרבן מותאם לכל אחד מהם באופן שונה. אולם לגבי הווידוי – בזה אין הבדל בין עשיר לעני, וכולם נכללים בלשון הרבים.
יש המסבירים "וְהִתְוַדּוּ" בלשון רבים, שהכוונה הן לנתבע והן לתובע. כי אמנם הנתבע שנדרש לשלם את חובו נשבע לשקר, ובכך הראה כי אינו מאמין שיש מי ששומע ורואה אותו מלמעלה, והרי הוא כופר בבורא העולם – אולם גם על התובע עצמו מוטלת אחריות, שכן הוא גרם לכך שהנתבע נשבע לשקר. לכן שניהם נושאים באחריות לעוון שהתרחש, ומכאן לשון הרבים: "והתוודו".
כך מצינו בחז"ל (ב"ב כ"ב ע"א ותוס' שם ד"ה אנא ענישתיה), האומרים שכל מי שחבירו נענש על ידו – גם לו יש חלק כלשהו בחטא. מכאן יש ללמוד עד כמה צריך האדם להיזהר שאפילו אחרים לא יחטאו על ידו; ואם קרה כך – אף שאין הוא אשם באופן ישיר לכך, עליו להתוודות.
נשיאת פנים לישראל
"יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם" (ו', כ"ו)
על פִּשְׁרָהּ של נשיאת הפנים של הקב"ה לעם ישראל נשאלה בגמרא שאלה אחת ע"י שואלים שונים, אשר לה ניתנו תשובות שונות.
הגמרא במסכת ראש השנה (י"ז ע"ב) מספרת: "שאלה בלוריא הגיורת את רבן גמליאל: כתיב בתורתכם (דברים י', י"ז): 'אשר לא ישא פנים', וכתיב: 'ישא ה' פניו אליך'!" ענה לה רבי יוסי הכהן: "אמשול לך משל למה הדבר דומה, לאדם שנושה בחבירו מנה, וקבע לו זמן בפני המלך, ונשבע לו בחיי המלך. הגיע זמן ולא פרעו. בא לפייס את המלך, ואמר לו: עלבוני מחול לך, לך ופייס את חבירך! הכא נמי, כאן בעבירות שבין אדם למקום כאן בעבירות שבין אדם לחברו".
דהיינו, לגבי חזרה בתשובה יש חילוק בין עבירות שבין אדם למקום לעבירות שבין אדם לחבירו. בעבירות שבין אדם למקום, כאשר האדם חוזר בתשובה ה' מוחל לו; ולא זו בלבד אלא שאם חוזר מאהבה השי"ת נושא לו פנים. אבל בעבירות שבין אדם לחבירו, אין השי"ת מוחל לו עד שילך אצל חבירו לבקש סליחה וימחל לו. רק אז ישא ה' לו פנים.
גם במסכת ברכות (דף כ' ע"ב) נשאלה שאלה זו, אך הפעם ע"י מלאכי השרת. וזו לשון הגמרא: "אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, כתוב בתורתך: 'אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד', והלא אתה נושא פנים לישראל, דכתיב: 'ישא ה' פניו אליך'? אמר להם: וכי לא אשא פנים לישראל, שכתבתי להם בתורה (שם ז', י'): 'ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך', והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה?!".
כלומר, אף שמעיקר הדין רק אכילה בכדי שביעה מחייבת בברכת המזון, הרי שישראל מחמירים על עצמם לברך ברכת המזון גם על אכילה בשיעור של כזית וכביצה. על כך אומר הקב"ה: כיון שעם ישראל מחמיר על עצמו מעבר למה שנצטווה, וע"י כך מוסיף חסידות וקדושה, גם אני אנהג עמם לפנים משורת הדין ואשא להם פנים.
נשיאת הפנים של הקב"ה לישראל יכולה להשפיע על האדם בשני אופנים הפכיים: מצד אחד, יכול אדם להכיר בחסד הגדול שה' עושה עִמָּנוּ כאשר הוא נושא לנו פנים. אך מאידך, יכול הוא לטעות ולומר שכיון שה' נושא פנים, אם כן יכול הוא לחטוא ולשוב, והקב"ה ישא את פניו אליו.
על האדם לדעת, שאמנם שבחם של ישראל אצל ריבונו של עולם הוא, כאשר ה' נושא להם פנים; אך לאדם אין רשות לומר שהקב"ה ותרן. וכבר אמרו חז"ל (ב"ק נ' ע"א): "אמר ר' חנינא: כל האומר הקב"ה ותרן הוא, יִוָּתְרוּ חייו, שנאמר (דברים ל"ב, ד'): 'הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט'".
מכאן יש ללמוד מוסר השכל גדול, עד כמה עלינו להתחזק בלימוד התורה ובקיום המצוות. משום שרק כאשר עם ישראל מקיים את התורה והמצוות, ה' נושא להם פנים.
נשיאת פנים זו גדולה עד כדי כך שמלאכי השרת מתקנאים בישראל, כמתואר בגמרא בברכות. לכן נאמר בתחילת הברכה: "יברכך ה' וישמרך" – היינו, שה' ישמרך מן המזיקים, שלא יקטרגו עליך מדוע ה' נושא לך פנים (וראה בתרגום יוב"ע).
ואכן, יש שפירשו את הפסוק (ד', כ"ח): "זאת עבודת משפחות ה'גרשוני'" – כאשר רואה האדם את עצמו בעולם הזה כ'גר', וידע שתפקידו הוא "לעבוד ולמשא" (ד', כ"ד) – כלומר: לעבוד את הקב"ה ברמ"ח איבריו ובשס"ה גידיו ולשאת משא יותר מהרגיל, בבחינת "והם מדקדקים על עצמם" – אזי הוא זוכה למאור פנים של הקב"ה.
כעין זה ביארו בדרך דרש את הפסוק: "נשא את ראש בני 'גרשון' גם הם" (ד', כ"ב) – אם מחשיב אדם את עצמו כ'גר' בעולם הזה, ואינו מתגאה, אזי הקב"ה מנשאו ומרוממו: "נשא את ראש בני גרשון".
תשובתם של נשיאי ישראל
"וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי ה' שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר עֲגָלָה עַל שְׁנֵי הַנְּשִׂאִים וְשׁוֹר לְאֶחָד וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן" (ז', ג')
"קַח מֵאִתָּם וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְנָתַתָּה אוֹתָם אֶל הַלְוִיִּם אִישׁ כְּפִי עֲבֹדָתוֹ" (ז', ה')
"ויקריבו אותם לפני המשכן – שלא קבל משה מידם עד שנאמר לו מפי המקום. אמר רבי נתן: מה ראו הנשיאים: להתנדב כאן בתחלה ובמלאכת המשכן לא התנדבו תחלה? אלא כך אמרו הנשיאים, יתנדבו צבור מה שיתנדבו ומה שמחסרין אנו משלימין. כיון שראו שהשלימו צבור את הכל, שנא' (שמות ל"ו, ז'): 'והמלאכה היתה דים', אמרו: מעתה מה לנו לעשות, הביאו את אבני השוהם והמלואים לאפוד ולחשן, לכך התנדבו כאן תחלה" (רש"י)
מבואר בדברי רש"י, שמשה רבנו סירב לקבל מהנשיאים את תרומתם משום שנתעצלו בנתינת תרומתם עבור מלאכת המשכן, עד שאמר לו הקב"ה: "קח מאתם וכו'".
כן כתב רש"י על הפסוק (שמות ל"ה, כ"ז): "והנשיאים הביאו" – "לפי שנתעצלו מתחלה נחסרה אות משמם: 'והנשאים' כתיב".
הנשיאים, באיחורם בתרומת המשכן, טעו בשני דברים: האחד – כלל ידוע הוא "זריזין מקדימין למצוות" (פסחים ד' ע"א), ואילו הם נתעצלו בעניין זה.
הטעות השניה היא שביקשו להתכבד בקלון הציבור, באמרם: "מה שהציבור יחסיר אנו נשלים". לא זו הדרך הראויה לנשיאי ישראל. ולא עוד אלא שחשדו את בני ישראל שלא ישלימו את כל הצריך למלאכת המשכן. ואילו הכתוב (שם ל"ו, ז') מעיד: "והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר".
על כן חשב משה רבנו שהנשיאים אינם ראויים לחנוך את המשכן ולהקריב את הקרבנות הראשונים. ראויים לכך יותר ראשי העובדים במלאכת המשכן, כבצלאל, אהליאב או אהרן הכהן, אך לא אנשים שלא הזדרזו בבנין המשכן, ואשר מטרתם בתרומתם למשכן היתה לכאורה רק כדי להתפאר בו.
ובאמת עצלותם של הנשיאים גרמה להם שנחסר אות משמם. ולא זו בלבד, אלא הסביר 'אור החיים' הקדוש, שהנשיאים הוזכרו רק לאחר שנזכרו הנשים, כלומר: אף הנשים קדמו לנשיאים.
אך הקב"ה לא הסכים עם משה רבינו. ה' מורה למשה: "קח מאתם"! ויש להבין: מדוע לא קיבל הקב"ה את סברתו של משה רבינו?
אלא שכאשר הבינו הנשיאים את טעותם בתרומה למלאכת המשכן, כאשר התעצלו מלהביאה, ואילו "המלאכה היתה דים… והותר", התחרטו וחזרו בתשובה שלימה ואמיתית. בורא העולם ידע שתשובתם אמיתית, ולכך אמר למשה: "קח מאיתם". אכן, לא היה מגיע להם להקריב ראשונים, מחמת עצלותם במלאכת המשכן, אך מכל מקום כיון ששבו בתשובה אמיתית – "קח מאיתם".
בהלכות תשובה של הרמב"ם (פ"ב ה"ב) למדנו: "ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו, ויסירו ממחשבתו, ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד, שנאמר: 'יעזוב רשע דרכו'… וכן יתנחם על שעבר, שנאמר: 'כי אחרי שובי נחמתי'. ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם".
חזרתם של הנשיאים בתשובה נלמדת מהפסוק (ז', י'): "ויקריבו הנשיאים את חנכת המזבח ביום המשח אותו, ויקריבו הנשיאים את קרבנם לפני המזבח". ניתן לדייק בלשון הפסוק, שכל נשיא הביא את קרבנו כבר ביום הראשון, בחשבו שיקריבו את קרבנו ראשונה, או שלכל הפחות יקריבו את כל קרבנות הנשיאים ביום אחד.
אמנם הסתפק משה רבנו בסדר הקרבת הקרבנות, וכלשון רש"י: "ועדיין לא היה יודע משה היאך יקריבו, אם כסדר תולדותם אם כסדר המסעות". על כך אמר לו הקב"ה: "נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום" (ז', י"א), וכהמשך דברי רש"י: "עד שנאמר לו מפי הקב"ה: יקריבו למסעות איש יומו". כאן תיקנו הנשיאים את מעשיהם, כאשר כל נשיא הזדרז והביא את קרבנו מתוך מטרה להיות הראשון – כתיקון להתעצלותם בתרומה למשכן.
מסיפורם של הנשיאים יש ללמוד להיות זריז במצוות, ומצוה הבאה לידך אל תחמיצנה. ובוודאי שיש להיזהר שלא להתכבד בקלון חבירו. ועוד למדנו, שעל האדם לדעת שאם חטא יכול הוא לשוב בתשובה שלימה, ותשובתו תתקבל ברחמים וברצון לפני ה'. עד שיעיד עליו יודע תעלומות כי שב ורפא לו.
וכבר דרש רבן יוחנן בן זכאי (הוריות י' ע"ב): "'אשר נשיא יחטא'… – אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קרבן על שגגתו".
פרפראות
הנס שבבחירת הראויים ושאינם ראויים לצבא
"כָּל הַבָּא לִצְבֹא צָבָא לַעֲבֹד עֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד" (ד', כ"ג)
ה'אור החיים' הקדוש עומד על שינוי הלשון בין האמור בבני גרשון: "כל הבא לצבא צבא" לבין האמור בבני קהת (ד', ג'): "כל הבא לצבא", עיי"ש.
יש להוסיף עוד, על פי דברי ה'אור החיים' הקדוש על הפסוק (א', כ'): "כל יוצא צבא". לפי דבריו, התרחש כאן נס גדול. בדרך הטבע לא כל מי שבא להתגייס נלקח לצבא, ואף מבין המגויסים יש הראויים יותר ויש פחות. אך כאן כולם נלקחו לצבא וכולם היו ראויים ומתאימים.
לאור זאת נראה לבאר בענייננו את שינוי הלשון: אצל בני קהת נבחרו הראויים בלבד; אבל אצל בני גרשון – כולם היו ראויים. זהו שכתוב: "'כל' הבא לִצְבֹא צבא".
השוואת קרבן העומר לקרבן סוטה
"וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ עֲשִׂירִת הָאֵיפָה קֶמַח שְׂעֹרִים" (ה', ט"ו)
"קמח – שלא יהא מסלת. שעורים – ולא חטים" (רש"י)
הסוטה מקריבה קרבן מקמח שעורים, ולא מסולת או מקמח חיטים, שהם מאכלים חשובים יותר. ביארו זאת חז"ל (סוטה י"ד ע"א): "היא עשתה מעשה בהמה, וקרבנה מאכל בהמה".
קרבן נוסף העשוי משעורים הוא קרבן העומר, הבא להתיר את התבואה החדשה לעם ישראל. קרבן זה מקריבים בפסח, להבדיל מ'שתי הלחם' שמקריבים בחג השבועות, והם באים להתיר את התבואה החדשה למקדש. 'שתי הלחם' עשויים מחיטה.
הטעם לכך מבואר בזוהר (רעיא מהימנא, אמור, צ"ח ע"א וע"ב): בתחילת נדודיהם של ישראל במדבר, בתקופה שבין פסח לשבועות, מעלתם היתה ירודה, שכן עדיין לא קיבלו את התורה. אז היו בבחינת 'שעורים', שהם מאכל בהמה גשמית. עם מתן תורה, בחודש סיון, פקע מהם גדר הגשמיות, ונהיו בגדר אדם. לכך מקריבים בשבועות את 'שתי הלחם', העשויים מחיטה, שהינה מאכל אדם.
כפרה על גרימת עבירה
"וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ עֲשִׂירִת הָאֵיפָה קֶמַח שְׂעֹרִים (ה', ט"ו)
על הפסוק (ה', י"ב): "איש איש כי תשטה אשתו" כתב רש"י: "מה כתוב למעלה מן העניין: 'ואיש את קדשיו לו יהיו' – אם אתה מעכב מתנות הכהן, חייך שתצטרך לבא אצלו להביא לו את הסוטה".
מבואר ברש"י, שהטעם לכך שהבעל הוא המביא את קרבן האשה, הוא משום שיש לו קצת אשמה בדבר, משום שעיכב אצלו את המתנות השייכות לכהן. לכן אמרה התורה: "והביא את קרבנה" – מכספו. הרי שעצלות שהיתה לו במצוות מתנות כהונה גרמה בעקיפין שתסטה אשתו.
מכאן למדנו, שיש לשוב בתשובה לא רק על עשיית עבירה אלא גם על גרימת עבירה בעקיפין.
ברכת העושר האמיתי
"יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ" (ו', כ"ד)
יש לבאר ברכה זו. הנה כתוב (דברים ל"ב, ט"ו): "וישמן ישורון ויבעט", וכן אמר הכתוב (משלי ל', ח'): "ראש ועושר אל תתן לי פן אשבע וכיחשתי". הרי שישנה מרידה הבאה מתוך עשירות; ואמרו חז"ל, כי ניסיון העושר קשה יותר מניסיון העוני (ראה פלא יועץ ערך 'עשירות').
ברכת הקב"ה היא: "יברכך" – בממון, שיהיה לך עושר; אך גם "וישמרך" – שה' ישמור אותך כך שתעמוד בניסיון העושר, ולא יהא בבחינת "וכחשתי" או "ויבעט" חלילה.
מתן ברכה לכהנים המברכים
"וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרְכֵם" (ו', כ"ז)
"ואני אברכם לישראל ואסכים עם הכהנים, דבר אחר ואני אברכם לכהנים" (רש"י)
מנהג הנוהג בעדות מסוימות הוא שכאשר הכהנים יורדים מהדוכן לאחר ברכת הכהנים, הציבור עומד ומברך אותם בברכת: "חזק וברוך" או "יברכך ה'". ויש שלא נהגו לעשות כן.
לשני המנהגים יש יסוד בדברי רש"י. המברכים את הכהנים סוברים כפירושו השני של רש"י, שהכהנים הם המברכים את עם ישראל, והקב"ה מברך את הכהנים. לכן, אחר שסיימו הכהנים את ברכתם, מברכים הקהל אותם ב"חזק וברוך" על ברכתם. אלו שאינם נוהגים לברך את הכהנים, סוברים כפירושו הראשון של רש"י, שהקב"ה מברך את ישראל, ולא הכהנים, ואם כן די להם לישראל בברכת ה' לבדה, גם ללא ברכת הכהנים.
הסכמת הקב"ה לקבלת קרבנות הנשיאים
"קַח מֵאִתָּם וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד" (ז', ה')
"שלא קבל משה מידם עד שנאמר לו מפי המקום" (רש"י)
כבר הקשינו למעלה, שלכאורה צדק משה בכך שלא קיבל את קרבנותיהם של הנשיאים, שהרי בשעת הנדבה למלאכת המשכן התעכבו הנשיאים בתרומתם, ורק עכשיו, בזמן חנוכת המשכן, מזדרזים הם להתנדב!
אפשר להסביר זאת עפ"י דברי רש"י (ז', ב'): "'הם נשיאי המטות' – שהיו שוטרים עליהם במצרים והיו מוכים עליהם, שנאמר (שמות ה', י"ד): 'ויֻכּו שוטרי בני ישראל'". משום כך, למרות שנכשלו הנשיאים בנדבה, הסכים ה' לקבל את נדבתם על אשר הוכו במצרים למען עם ישראל. לכן אמר למשה רבנו: "קח מאתם".
מעשה רב
"אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם… וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם" (ה', ו'-ז')
סיפר מרן הבן איש חי על רשע אחד ששמע את הרב אומר את הוידוי המפורט: "אשמנו, אכלנו מאכלות אסורות…" וכן הלאה. הלך אותו רשע וסיפר לאנשים שהרב אוכל בלא ליטול ידיים, אוכל מאכלות אסורות ועוד לשון הרע. ולצערנו, אנשים שומעים לשון הרע ובפרט על רבנים.
הגיעו הדברים לאוזנו של הרב, בדק ומצא שהרשע הולך בשוק ומספר לאנשים שהוא – היינו, הרב – עובר על דברי תורה. הזמין הרב את האיש לבירור העניין בפני הציבור. הגיע הרשע, שאל אותו הרב – מניין לך שאכלתי מאכלות אסורות? אמר האיש – שמעתי אותך מתוודה, ובוידוי אומר במפורש שעברת על כל העבירות!
אמר לו הרב – אם כך, אגיד לך. יש לנו כאן, בקהל, אדם אחד רשע. הוא קם בבוקר בלי ליטול ידיים, הלך לשוק וגנב שם תפוחי אדמה, וכך המשיך הרב וסיפר לפרטי פרטים את מעשי האיש 'ההוא', אותו רשע. שמע האיש ואמר לרב – בבקשה, אל תמשיך, אל תגלה לכולם את העבירות שלי. אמר לו הרב – אני בוידוי שלי מתוודה על העוונות שלך, ואתה הולך וזורק אותם עלי?!
ועל כן, כאשר אדם אומר וידוי ישנם שלושה שלבים בשיוך העבירות. תחילה יחשוב האם הוא עשה את העבירות בעצמו, או את אביזרייהו (עזריהם). אחר כך יחשוב שהוא מתוודה על העבירות של אחרים, שהוא ערב להם כי "כל ישראל ערבים זה לזה", ולבסוף יחשוב שהוא מתוודה על עבירות שעשה בגלגול הקודם.
את עיקר הוידוי תקנו להגיד בנחת וכוונה ובשברון לב, כפי שאומר השדי חמד: "ואף מי שאינו צועק ובוכה, על כל פנים יאמר 'נא ישראל' בקול בוכים, בהתלהבות ויתמרמר בלבו בחרטה ותשובה".
וכף החיים (סי' ק' ס"ק י"ז) כתב: "כשמתוודה צריך לומר הוידוי בנחת ובשלוה, ובלב נשבר ונדכה, וישהה בין תיבה לתיבה לידע לפני מי הוא מתוודה. דאם יאמר אותו במרוצה ובלתי הבנה – הרי זה בא לתקן ונמצא מקלקל, כי הוא בא להתוודות ולבקש כפרה מלפני מלך רם ונישא – ואיך אליו פניו ישא אם לא יאמר אותו עני ודכא וברוח נמוכה?"
ומעתה, כשאנחנו מתוודים כראוי, הקדוש ברוך הוא שומע את תפילותינו והופך את הזדונות לזכויות. כמו שאמר ריש לקיש בגמרא ביומא: "גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכויות".
ויהי רצון שנזכה לכך מהרה שהקדוש ברוך הוא יקבל תחינתנו, יקבל תשובתנו ויזכה אורחותינו.
"יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ" (ו', כ"ד)
"יברכך ה' – שיתברכו נכסיך, וישמרך שלא יבואו עליך שודדים ליטול ממונך" (רש"י)
מסופר על מרן הבית יוסף, רבי יוסף קארו, שפרנסתו הייתה קניית דברים ישנים ומכירתם. היה נוהג לעבוד יום אחד בשבוע, ובשאר הימים לשבת וללמוד תורה. לאחר זמן, כיון שראה שהפרנסה מצויה, התחיל לעבוד פעם בחודש ובשאר הימים עסק בתורה. אחר שראה שגם באופן זה פרנסתו מצויה לו ברווח, החליט לעבוד פעם אחת בשנה – בערב יום כיפור. פעם אחת כשיצא לעבודתו פגשה בו גברת אחת שאינה יהודיה, ושאלה אם ברצונו לקנות דברים ישנים. אמר לה הבית יוסף – כן. אמרה לו אותה אשה: בעלי מת, והוא היה טיפש ורשע מרושע. בכל יום, לאחר שהיה חוזר מעבודתו, היה נוהג לסור אל המחסן ולהתעסק שם בדבר מה. והנה, לאחר מותו ראיתי שהשאיר באותו המחסן פחים מלאים בזפת ואני רוצה למוכרם, אתה רוצה לקנות?
קנה הבית יוסף את הפחים וחזר לביתו. והנה, כאשר לקח את אחד הפחים בכדי להתיכו, נמסה הזפת ובתוכה נתגלו מטבעות זהב. חזר הבית יוסף לאותה אשה על מנת לספר לה שהמקח הינו מקח טעות. אך ראתה אותה אשה את הבית יוסף מרחוק, אמרה לו: "מה אתה רוצה ממני, מכרתי לך הכל, אפילו אם יש זהב ומרגליות בפנים – לא אכפת לי, העיקר שתיקח את כל מה שהיה לבעלי, ואני מוחלת על הכל".
הלך הבית יוסף לאר"י הקדוש ושאל אותו מה הדין, מה צריך לעשות. ענה לו האר"י שהמטבעות הם הפקר והוא זכה בהם. אך כיון שהיו הוא והאר"י מחותנים, לא הסתפק הבית יוסף בתשובתו של האר"י והלך אל המבי"ט לשאלו מה לעשות. אמר לו המבי"ט: אשריך שזכית לכך מן השמים, כדי שתוכל לעסוק בתורה.
ישב הבית יוסף וכתב את השולחן ערוך בנחת ובשלווה, בלי דאגת הפרנסה.
"וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם" (ו', כ"ז)
מנהג בני אשכנז הדרים בחוץ לארץ שהכהנים ישאו את כפיהם רק במוסף של יום טוב, ולא בכל השנה כולה (וכן מובא ברמ"א, אור"ח סימן תקס"ו סעיף ח').
בארץ ישראל, לעומת זאת, נוהגים האשכנזים שהכהנים נושאים כפיהם בכל יום בתפילת שחרית, וכן במנחה של התעניות. כך גם נוהגים הספרדים. הזמן היחיד בו אין הכהנים עולים לדוכן אף על פי שלכאורה היו צריכים, הוא מנחה של יום כיפור. אז הכהנים אינם עולים לדוכן בכדי שתפילת נעילה תהיה לפני השקיעה.
בפעם הראשונה שהיה מרן שליט"א בחוץ לארץ, ערך ביקור אצל האדמו"ר מחב"ד זצוק"ל ואמר לו שבבית הכנסת 'שערי ציון' של הספרדים עושים כל יום נשיאת כפיים בשחרית, ואילו אצלם, כלומר אצל חב"ד, לא נושאים כפיים בימות השבוע. אמר האדמו"ר לרב שאם היה יודע שכך הוא, היה מגיע להתפלל אצלם עם מרן שליט"א, בכדי לקבל ברכה.
וכל זה, כיון שידע האדמו"ר את ערכה העצום של ברכת הכהנים, שכן יש לנו זכות להתברך מפי הקב"ה; "ואני אברכם". זה גם הטעם שאין אומרים לכהנים "חזק וברוך" כאשר הם יורדים מן הדוכן, שכן אם נגיד – יראה הדבר שהתברכנו מהכהן ואנחנו מודים לו על כך. על כן אין אנחנו מודים לכהן, כיון שאנחנו רוצים להתברך מפי הקב"ה דווקא (ועיין לעיל בפרפראות "מתן ברכה לכהנים המברכים").
"וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם" (שם)
מעשה בעשיר אחד שהיה נוהג לחלק כסף לעניים. יום אחד בא עני וביקש ממנו צדקה, אמר לו העשיר – תבוא מחר. למחר הגיע העני, אמר לו העשיר – בוא בעוד שעה ואתן לך את הכסף. ראה העני שהעשיר הולך לבית הכנסת ועולה לעזרת נשים. הלך העני ועקב אחר העשיר, והנה הוא רואה את העשיר מתפלל: "ריבונו של עולם, ראובן ביקש ממני כסף, לוי ביקש ממני כסף, אנא, שלח לי כסף כדי שאוכל לתת להם". אמר העני: אם כך עושה העשיר, מה לי לבקש ממנו? אבקש ישר מהקב"ה ואין לי צורך לבקש מאנשים אחרים.
וסיפר מרן זצוק"ל על יהודי שהיה נוהג להגיע בכל ערב ראש השנה אליו ולבקש ממנו הלוואה. בשנה הראשונה הוא ביקש עשר לירות ומרן שליט"א נתן לו את הסכום שביקש, כיון שידע שהמבקש עשיר ויהיה לו כסף להחזיר. ואכן, מיד במוצאי ראש השנה הוא החזיר את הכסף. כך היה גם בשנה השניה. בשנה השלישית התפלא מרן שליט"א שהוא מגיע שוב ומבקש הלוואה, ושאל אותו לפשר העניין. אמר אותו עשיר: "כבוד הרב, ברוך ה', הקב"ה נתן לי פרנסה ברווח ואין לי בקשות מיוחדות להתפלל עליהם. ועכשיו, כשהרב נתן לי הלוואה, אני מתפלל ואומר: 'ריבונו של עולם, תן לי כסף, אני חייב עשר לירות לרב אליהו'.
אמר לו מרן זצוק"ל: אתה חושב שאתה מערים על הקב"ה?
אמר לו העשיר: הא ראיה, שהדבר הזה עוזר לי ועל כן אני ממשיך.
הלכה בפרשה
"דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם" (ו', כ"ג)
שאלה: מאיזה גיל יכול כהן לעלות ולשאת כפיו בברכת כהנים?
תשובה: ברכת הכהנים היא ברכה שציווה הקב"ה את בני אהרן הכהנים לברך בה את עם ישראל. מעלתה של ברכה זו גדולה ונשגבה מאוד (בא"ח ש"ר תצוה בהקדמה). אפילו כהן שאינו חכם ואינו מדקדק במצוות נושא כפיו, כיון שקיבול הברכה תלוי בהקב"ה ולא בכהן, שנאמר: "ושמו את שמי על בנ"י ואני אברכם" – כלומר, הכהנים עושים את מצוותם שנצטוו בה, והקב"ה ברחמיו מברך את ישראל כחפצו (רמב"ם הלכות נשיאת כפים פט"ו הלכה ו', ז').
כהן קטן לא יעלה לדוכן לבדו, אלא רק אם יש שם עוד כהן שעולה איתו. עליה זו של הקטן היא מדין חינוך בלבד. אמנם אם הביא שתי שערות יכול לעלות לדוכן לבדו, ובתנאי שאינו עושה כן בקביעות. ואם יש לו חתימת זקן יכול לעלות בקביעות (עפ"י שו"ע סי' קכ"ח סעי' ל"ד).
שאלה: ברצוננו להנפיק מדליון שעליו תופיע "ברכת כהנים" בכתב עברי עתיק מצדו האחד, ומצדו השני את שלושת הפסוקים של ברכת כהנים בכתב אשורית. האם יש בזה בעיה הלכתית?
תשובה: נוסח ברכת כהנים, שנמצא בחפירות כתף הינום בירושלים, כתוב בכתב עברי עתיק ולא בכתב אשורי. לפי הדין, קדושת האותיות חלה רק בכתב אשורי ולא על הכתב העברי, ועוד, ששם האותיות נכתבו בדרך של "חק תוכות", לכן ודאי מותרת הוצאת המדליון, לפי הצעתכם.
באשר לצד השני של המדליון, שעליו יוטבעו מילים מברכת כהנים בכתב אשורי, לפי בחירתכם – יש להקפיד שלא יוטבעו יותר מ-3 מילים בכל שורה, וכמו כן, שם ה' יצויין כמקובל באות ה' בלבד.
אכן, אין כל בעיה בציור ידי הכהן המשולבות לברכה כפי שהנחתם.
יש להדגיש שהדבר נעשה לשם מדליון בלבד, כמו כן צריך להזהיר את הקונים שלא יכנסו עם המדליון למקומות שאינם נקיים. מומלץ להתקין עטוף מתאים וקבוע (מפלסטיק שקוף) שאפשר כניסה למקומות, כאשר המדליון מוצנע מתחת לחולצה מעיל וכדו'.
שאלה: כשיש שני חתני בר מצוה באותו בית כנסת ושניהם כהנים, כיצד ינהגו בעלייתם לתורה?
תשובה: אסור להעלות כהן אחר כהן או לוי אחר לוי. גם בהמשך קריאת הפרשה, לפי הרמ"א אין מעלין כהן או לוי לעלייה אמצעית. למנהגנו מותר הדבר, אך צריך לומר: "אף על פי שהוא כהן" או: "אף על פי שהוא בית אהרן" (ראה שו"ע אור"ח סי' קל"ה סע' י'). מכל מקום, גם באמצע העליות אין מעלין כהן אחר כהן או לוי אחר לוי (שו"ע שם סי' קל"ה סע' ח').
לפי זה אם שתי החתנים כהנים או לויים אין אפשרות שאחד יעלה אחר השני, אלא ימצאו פתרון אחר: או שיעלו מישהו אחר ביניהם, או שיקראו את קריאת התורה בשני מניינים נפרדים.
שאלה: האם כהן שהרג בשוגג יכול לעלות ולברך ברכת כהנים?
תשובה: כהן שעולה לברך את ישראל בברכת כהנים מקיים שלוש מצוות עשה, מתברך מפי עליון, ועושה נחת רוח ליוצרו. גם בזמן הזה (כשאין בית מקדש) הוא מקיים מצות עשה דאורייתא. לפיכך צריכים הכהנים להשתדל לברך את ברכת הכהנים.
אומרת הגמרא (ברכות ל"ב ע"ב): "כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו". לדעת מרן בשו"ע (או"ח סי' קכ"ח סעי' ל"ה), גם אם הרג בשגגה, ואפילו אם עשה תשובה, לא יעלה לדוכן. אמנם לדעת הרמ"א (שם), אם עשה תשובה יכול לשאת את כפיו (עי' סנהדרין ל"ה ע"ב תוס' ד"ה שנאמר). [ועיין להחיד"א בניצוצי אור שכתב כי נפסל לנשיאת כפים ולא לשאר עבודות כהונה].
לכאורה על פי זה, חייל כהן שהרג בזמן לחימה או בזמן של סכנת נפשות במזיד לא יוכל לשאת את כפיו!
אולם, כיון שישנה מצוה בלחימה, ולחייל כהן אסור להימנע מלהילחם כדין, אפילו אם יהרוג בזמן המלחמה או בעת שחייב להילחם בה מתוך מטרה להציל יהודים, אין עליו שום איסור ולא שום חומרא, ויכול לשאת את כפיו ולברך את העם. ברכתו תתקבל ברצון לפני בורא עולם, כיון שעשה מצוה וחירף את נפשו כדי להציל את ישראל.
אמנם לגבי כהן שהיה מעורב בתאונת דרכים שנהרג בה אדם, ישנה מחלוקת בין הפוסקים אם רשאי לשאת את כפיו או לא. למעשה, אם יצא זכאי במשפטו ישאל שאלת חכם.
ויהי רצון, שיתקיים בנו מאמר הכתוב (במדבר ו', כ"ז): "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם".
שאלה: האם אב יכול לברך את בנו בברכת כהנים?
תשובה: נהגו שהאבות מברכים את ילדיהם בברכת כהנים "יברכך ה'" וגו'. וכן המלווה את חברו מברכו כך.
כתב הרמ"א (אור"ח סי' קכ"ח סעי' א'), שזר המברך ברכת כהנים עובר בעשה. לכאורה לפי זה אסור למי שאינו כהן לברך. אלא שכבר דנו בשאלה זו גדולי הפוסקים: הב"ח, המהרי"ל, הפלאה ועוד.
למעשה, זר שאינו כהן אסור לו לישא את כפיו, כלומר: להרים את ידיו, לפצל את אצבעותיו ככהן, ולברך ברכת כהנים אפילו ללא הברכה "ברוך אתה ה'…". אמנם אב שמברך את בנו, או מי שמלווה את חברו בצאתו לדרך – אין כוונתו לברכת כהנים דאורייתא, אלא לברכה הכתובה בתורה, והוא כעין הקורא בתורה. לכן אין בזה איסור.
יש הנוהגים להניח את ידיהם על ראש הבנים בשעת הברכה. כיון שכוונתם לפסוקי הברכה הכתובה בתורה, ולא לברכת כהנים של הכהנים, כמבואר לעיל – מותר. אמנם יש המחמירים ומתחילים את הברכה מתחילת הפרשיה, דהיינו: מ"וידבר" ועד "ואני אברכם". אך למעשה אין חובה לנהוג כך (ועיין משנ"ב קכ"ח בביאור הלכה ד"ה "דזר עובר בעשה", ועי' בכה"ח שם ס"ק ח').
הכלל בזה הוא: אם אינו מתכוון לקיים את מצות ברכת כהנים, אלא הוא מברך כאדם המברך את חבירו – מותר.
ומכאן אזהרה לכהנים, שמכיוון שרק הם מצֻוים בברכה זו, לא ישתמטו מקיום המצוה ואפילו בימות החורף (כשחולצים נעליהם בקור וכדו'). וכך פסק מרן (שם סי' קכ"ח סעי' ב'), שאעפ"י שזו מצוה אחת (ואין מחשיבים כל פסוק למצוה בפני עצמה), מי שמבטלה הוא כעובר בשלוש מצוות עשה. לעומת זאת, כהן שמברך את ישראל מתברך מהקב"ה ומתקיים בו "ואני אברכם", וכמו שפירש רש"י (במדבר ו', כ"ז): "'ואברכם' – לכהנים".
שאלה: מקובל שקוראים לכהנים לברך לפני ברכת כהנים באמירת: "כהנים". מי צריך לומר קריאה זו, הש"ץ או אחד המתפללים?
תשובה: זו מחלוקת קדומה. המחלוקת נזכרת בגמרא בברכות (ל"ד ע"א). ואומרת המשנה שם: "העובר לפני התיבה לא יענה 'אמן' אחר הכהנים מפני הטירוף", ושם בתוס' (ד"ה לא יענה אמן) כתב שדעת רבינו תם היא שאין הש"ץ יכול לקרוא "כהנים", כיון שזה הפסק בתפילה. לעומת זאת הביא תוס' את דעת רבינו יהודה, שהביא מדרש לפיו הש"ץ יכול לומר "כהנים" (וראה מנחות מ"ד ע"א בתוד"ה כל כהן שאינו עולה). גם הרמב"ם (הלכות תפילה ונשיאת כפיים פי"ד ה"ח) סובר שהש"ץ הוא שקורא "כהנים".
אם הש"ץ יאמר "כהנים" יתכן שיש בזה הפסק בתפילה. מאידך, אם יאמר אדם אחר "כהנים" יראה הדבר כאילו אין חיוב לומר כך; והלא משעה שישנם שני כהנים ומעלה יש חיוב לקרוא להם "כהנים", כדי לקיים מצות עשה דאורייתא של "אמור להם" – קְרא להם (לכהנים) לברך.
למעשה, כתב כף החיים (סי' קכ"ח סע"ק ס"ז) כדעת השו"ע (סי' קכ"ח סעי' י') והרמב"ם (שם), שהש"ץ קורא "כהנים", ולא אחד מהקהל (ועיין עוד לכף החיים שם ס"ק י"ג; ומה שבס"ק ט"ו הזכיר חזן – היינו הש"ץ). וכן הבן איש חי (שנה א' תצוה הל' י"ג) הזכיר חזן, וכוונתו לש"ץ. וראה ב'נתיבי עם' (סי' קכ"ח ס"י) שהעיר מה שכתבו בלוח דינים ש"הש"ץ אינו מכריז כהנים" – שאין מנהגנו כך, אלא שליח הציבור מכריז "כהנים", "ומנהגנו הוא לפי הדין". וכן פסק באזני יהושע (עמוד י"ג).
במקום שיש רק כהן אחד מעל גיל מצוות ואחד קטן, טוב שאחד מן הקהל יאמר "כהנים" ולא החזן, שהרי אין שני כהנים בני מצוה, ובזה יש לחוש לסברה שאמירת "כהנים" ע"י הש"ץ נחשבת הפסק.
