שיחות ומאמרים
וידבר משה אל ראשי המטות
"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'" (ל', ב')
"ראשי המטות – חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחלה ואחר כך לכל בני ישראל" (רש"י)
יש לשאול: מדוע ראה משה רבנו ע"ה לנכון להקדים את ראשי המטות לכל ישראל דוקא בהלכות נדרים? הסיבה היא, שכאשר עוסקים בדיבור ובהבטחות ובהקפדת האדם על קיום דבריו – בראש ובראשונה נדרשת הקפדה זו מגדולי הדור ומנהיגיו. הם מהווים סמל, דוגמה ומופת לאנשים הפשוטים, אשר בוחנים בדקדוק ובעקביות כל דיבור ומעשה שלהם. אנשי העם מתבוננים במנהיגיו ושואפים להידמות אליהם ולנהוג כמותם שהרי עיקר החינוך מתחיל בגדולים ובמחנכים.
מכאן שעל האדם להקפיד שלא להבטיח לילד שיתן לו דבר מה, פרס וכדו', אם לבסוף אין הוא מתכנן לתת לו. וכך אומרת הגמרא בסוכה (דף מ"ו ע"ב): "ואמר רבי זירא: לא לימא איניש לינוקא דיהבנא לך מידי, ולא יהיב ליה". בזה הוא מלמד את הילד לשקר, שנאמר (ירמיה ט', ד'): "למדו לשונם דבר שקר".
ידוע המעשה עם אשתו של רב, שהיתה מצערת אותו ועושה תמיד ההיפך מרצונו: אם היה מבקש תבשיל עדשים – היתה מכינה חומוס, וכן להיפך: אם ביקש חומוס – עשתה עדשים. כשגדל רבי חייא בנו היה מבקש מאמו את ההיפך מבקשתו של אביו, כדי שתתן לאביו מה שליבו חפץ. רב התפלא שלפתע אשתו עושה רצונו. אך כשסיפר רבי חייא לאביו את 'חכמתו', הוכיחו על כך ואמר לו שלא יעשה כן, שנאמר: (ירמיה ט', ד'): "למדו לשונם דבר שקר". מכאן אנו למדים שגם אם יש תועלת גדולה בדבר, אל יוציא דבר שקר מפיו.
המענין הוא, שלמרות שרב עצמו יכל להשתמש ב'פתרון' פשוט זה, לא עשה כן כיון שמידת האמת שבו היתה זכה ושלמה (עיין יבמות ס"ג ע"א).
שמירת הדיבור
"אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (ל', ג')
"לא יחל דברו – כמו לא יחלל דברו, לא יעשה דברו חולין" (רש"י בשם הספרי ח')
מפרשה זו נלמד את כחו של הדיבור. הדיבור הינו כה חשוב ויקר, שהרי (תהלים ל"ג ו'): "'בדבר' ה' שמים נעשו" – ה' ברא את עולמו בדיבור. ואמנם האדם אינו מסוגל לעשות כך, אך יש כח גדול בדיבור של קדושה, ומאידך, חלילה – בדיבור מחולל.
"לא יחל דברו" – מכאן שאסור לאדם לחלל את דיבורו. הוסיפו המפרשים (ראה 'חומת אנך' לחיד"א פרשת מטות אות ב' בשם רבי חיים ויטאל, שפירש כן בשם רבי שמעון טירנו), שיש בפסוק הזה גם הבטחה, אם "לא יחל דברו" אז יזכה לכך ש"ככל היוצא מפיו יעשה"! הקב"ה ישמע ויעשה רצונו.
הגמרא במסכת כתובות (ע"ז ע"ב) מספרת על ר' יהושע בן לוי שעלה למרום בחייו, וביקש ממלאך המוות שיראה לו את מקומו בגן עדן. כשהראה לו את המקום, קפץ וישב במקומו, תפש בקצה הגלימה שלו ונשבע שלא יצא ממקומו. אמר הקב"ה: נבדוק את עברו של ר' יהושע בן לוי: אם בחייו הוא היה נוהג להישבע ולהישאל על שבועתו – הרי שגם כאן, בעולם העליון, יתירו לו את שבועתו והוא יצא מגן עדן; אך אם בחייו הוא לא נשבע מעולם, או שאף פעם לא נשאל על שבועותיו – לא נוכל להתיר את שבועתו זו, והוא ישאר במקומו שבגן עדן. בהמשך מספרת הגמרא שאליהו הנביא הכריז: "פנו מקום לבר ליואי". שאל שם רשב"י את ריב"ל אם הוא בר ליואי? אמר לו: כן. שאל רשב"י, אם נראתה מימיך הקשת? והסביר רש"י שאם הכריזו שיפנו לו מקום סימן שהוא צדיק גמור ובודאי הקשת לא נראתה בימיו. וריב"ל בענוותנותו אמר שהקשת נראתה בימיו, אם כך אמר לו רשב"י, סימן שאין אתה בר ליואי.
רואים מסיפור זה, שהענין היחיד שהורה הקב"ה לברר על מנת להכריע בשאלה אם ישאר ר' יהושע בן לוי בגן עדן או לא, היא אם נשאל הוא על שבועתו מימיו או לא. עד כדי כך גדול ערכו של הדיבור וחשובה שמירת מוצא הפה!
[ובעצם הסיפור על דברי רשב"י ודברי ריב"ל שהיו בעולם האמת יש להסביר כך, ר' יהושע בן לוי היה עדיין בגוף חי, ועל כן הוא בחר לשנות ולומר שהקשת נראתה בימיו, מדרכי ענווה. אבל רשב"י, שכבר היה בעולם האמת ידע שלמעלה אין שקר, אין שינוי ואין גאוה ולכן אמר שאם הקשת נראתה בימיו ברור שהוא לא ריב"ל].
כאמור, זוהי המעלה הגדולה של "לא יחל דברו", אמנם מן התורה מותר להתיר שבועה, ויש כח בידי חכמים לעשות התרה; ואף על פי כן, מי שנשבע ונשאל על שבועתו אינו אדם שלם. ואם לא נשבע מימיו, או שנשבע ולא נשאל – אדם כזה ראוי להיות בגופו, בחייו, במדרגת העליונים.
לכן, עלינו להרגיל ולחנך את עצמנו בשמירת מוצא פינו, לקדש את הדיבור ולדעת את ערכו של הדיבור ושמירתו, ולהקפיד לקיים את כל מוצא השפתיים.
כח הדיבור
"אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (ל', ג')
יש נדר שהוא בין אדם לחבירו, כגון שנדר או נשבע שיתן לחבירו מתנה; ויש נדר שהאדם נודר בינו לבין עצמו, כגון שנדר: 'היום אוכל מאכל פלוני' או: 'לא אוכל מאכל אלמוני'.
יש נדר של קדושה, כגון שנדר או נשבע לתת להקדש או לצדקה. בנדר מסוג זה, בזמן שבית המקדש היה קיים לא היה צריך להוציא מהפה את ההתחייבות, די היה במחשבה כדי שהנדר יחול, בבחינת (דברי הימים ב' כ"ט, ל"א): "וְכָל נְדִיב לֵב עֹלוֹת".
ולכאורה יש לשאול: בנדר של קדושה ובנדר שבין אדם לחבירו אפשר להבין מדוע חלה על הנודר החובה של: "ככל היוצא מפיו יעשה". אבל אם נדר אדם בינו לבין עצמו, מדוע יש חובה לקיים את הנדר? הלא אין הדבר נוגע לאף אחד אחר!
רואים מכאן את מעלת דיבורו של האדם. אכן, כתוב (בראשית ב', ז'): "ויהי האדם לנפש חיה", ואונקלוס תרגם: "לרוח ממללא" – לאדם מדבר. ישנם הבדלים בין האדם ובין החיות והבהמות, אבל השוני העיקרי ביניהם הוא שלחיות אין כח דיבור. האדם הוא בחיר היצירה, ויתרונו מתבטא דווקא בכח הדיבור שלו.
כתוב בירושלמי (שבת פרק ראשון הלכה ב'), שרשב"י אמר, שהיה צריך להיות לאדם שני פיות: באחד להתפלל וללמוד תורה, והשני לשאר צרכיו הפרטיים. אמנם מסקנתו של רשב"י היא שדי לו לאדם בפה אחד, הלא גם עליו אין האדם יכול להתגבר, ואילו היו לו לאדם שני פיות היה מנצל את שניהם לדברים בטלים.
כתב ה'אור החיים' הקדוש בפרשת פנחס (כ"ו, כ"ג): "ומצאתי לחסידי ישראל שכתבו, כי פה של לומדי תורה דינו ככלי שרת אשר ישרת בם בקודש. כי אין קדושה כקדושת התורה, ולכך אסור לדבר בו אפילו דברי חול, הגם שאין בהם דברים האסורים", עיי"ש.
לכן אדם שנודר או נשבע – הרי הוא משתמש בכח האדיר שניתן לו, הוא כח הדיבור. ואין רצונו של הבורא יתברך שהאדם ישתמש בכח זה לחינם. לכן לא רק כאשר יש בנדרו של האדם השלכה לגבי חבירו או לגבי עניינים של קדושה עליו לעמוד בדיבורו; אלא גם אם נדר בינו לבין עצמו, עליו לקיים את נדרו.
נדר ושבועה עושים רושם, ואם דיבר – חייב לקיים, הן נדרי מצוה והן נדרי חול. יזכור האדם את מוצא פיו ולא ישנה, שכן אם ישנה הוא עלול להתרגל שלא לקיים את דברי עצמו, ומתוך כך יבוא לשנות גם בדברי קודש.
"וַה' יִסְלַח לָהּ" (ל', ו')
"וה' יסלח לה – במה הכתוב מדבר? באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה, והיא לא ידעה, ועוברת על נדרה ושותה יין ומטמאה למתים. זו היא שצריכה סליחה ואע"פ שהוא מופר" (רש"י ע"פ הגמ' קידושין פ"א ע"ב)
מוסיפה הגמרא (קידושין שם) ואומרת על פסוק זה: "רבי עקיבא כי הוה מטי להאי פסוקא הוה בכי. אמר: ומה מי שנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה – אמרה תורה צריך כפרה וסליחה, מי שנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר – על אחת כמה וכמה".
כך נהג רבי עקיבא גם כשקרא פסוק אחר, וכך מספרת הגמרא בהמשך: "כיוצא בדבר אתה אומר (ויקרא ה', י"ז): 'ולא ידע ואשם ונשא עונו'. כשהיה רבי עקיבא מגיע לפסוק זה היה בוכה: ומה מי שנתכוון לאכול שומן ועלה בידו חֵלב אמרה תורה: 'ולא ידע ואשם ונשא עוונו', מי שנתכוון לאכול חֵלֶב ועלה בידו – על אחת כמה וכמה. איסי בן יהודה אומר: 'ולא ידע ואשם' – על עוונו, על דבר זה ידוו כל הדווים".
ויש לשאול: מדוע אשה זו צריכה סליחה? הרי למעשה לא עשתה כל עבירה, כיון שבעלה הפר את נדרה! ואם נאמר שהיא עברה עבירה במחשבה, שכן לא ידעה שבעלה הפר לה ובכל זאת הלכה ועברה על נדרה – הרי ידוע הוא שאין הקב"ה מעניש על המחשבה!
אכן, עונש אין לה על המחשבה; אבל אם הגיעה למצב כזה שהיא חטאה במחשבה, צריכה היא לבדוק את עצמה: כיצד הגיעה למצב כזה?
כך מי שנתכוון לאכול שומן ובטעות עלה בידו חֵלֶב: אמנם הוא לא חטא במחשבה, ובכל זאת הוא צריך להביא קרבן, "ונשא עוונו", כיון שלא היה זהיר מספיק.
זו כוונת רש"י בפירושו לגמרא: "'כל הדווים' – שיש להם לב לדוות, ידוו על זה שאינו מתכווין ויש כאן נשיאות עוון". לכשנדקדק בדברי רש"י כדי לדוות צריך לב. ומכאן, שאדם שנכשל ועבר עבירה במחשבה, או עשה עבירה בשגגה ולא ידע, והוא אינו מצטער על שגגתו – על זה צריך להצטער, על זה ידוו הדווים, שלא התחרט ולא חזר בתשובה.
ולכן: "וה' יסלח לה" – אם נכשלה וחשבה לאכול דבר איסור, עליה להתחרט בלב שבור, ואזי יסלח לה ה'.
עוד יש לבאר: אמנם אין הקב"ה מעניש על מחשבה, ומחשבה רעה אין הקב"ה מצרפהּ למעשה (קדושין ל"ט ע"ב). אולם בענייננו שונה הדבר, כיון שהמחשבה היתה כרוכה עם מעשה. שהרי האדם אכל בשר על דעת שהוא טרף. על כך הוא צריך כפרה, למרות שבפועל לא נעשה איסור. על זה היה בוכה רבי עקיבא.
מכאן צריך האדם לידע שעליו להתקדש, להיטהר ולהישמר שלא יבוא לידי איסור, אפילו לא בשגגה, וגם לא במחשבה.
וימסרוּ מאלפי ישראל
"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן. אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא. וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא" (ל"א, ג'–ה')
יש לשים לב לכך שבציווי משה לעם הוא פונה אליהם בלשון של התנדבות: "החלצו", ואילו במעשה היציאה למלחמה כתוב: "וימסרו" – משמע: נמסרו בעל כרחם.
ואכן קשה, מדוע היה צורך לכפות על המלחמה? וכי לא היו מתנדבים שירצו לצאת למלחמה? הלא הקב"ה בעצמו הורה שילכו, ולכאורה צריכים היו להזדרז ולקיים ציווי זה (וראה ברש"י על המקום מה שביאר בענין זה)!
אפשר לתרץ על פי דברי רש"י, שכתב: "'החלצו' – כתרגומו, לשון חלוצי צבא, מזויינים. 'אנשים' – צדיקים, וכן (שמות י"ז, ט'): 'בחר לנו אנשים', וכן (דברים א', י"ד): 'אנשים חכמים וידועים'". משה רבינו ביקש שאנשים צדיקים וחסידים יבואו להילחם. אולם מכיון שנקראו לבוא מעצמם, בהתנדבות, חששו אותם צדיקים שאם ילכו על דעת עצמם, יראה הדבר שהם מחזיקים מעצמם כצדיקים וכחסידים, ויהיה בכך משום גאווה. לכן למרות רצונם העז ללכת על פי ציווי ה', נמנעו לבוא מעצמם. לכך היה צריך משה רבינו ללכת ולקבוע מי הצדיק והחסיד ולצרפו בעל כרחו למחנה. זהו שנאמר: "וימסרו".
ובאמת, כאשר חזרו מהמלחמה לא נפקד מהם איש, שלא נפגעו בנפש כלל. ואכן נאמר (ל"א, י"א-י"ב) לגביהם: "וַיִּקְחוּ אֶת כָּל הַשָּׁלָל וְאֵת כָּל הַמַּלְקוֹחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה. וַיָּבִאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשְּׁבִי וְאֶת הַמַּלְקוֹחַ וְאֶת הַשָּׁלָל אֶל הַמַּחֲנֶה אֶל עַרְבֹת מוֹאָב אֲשֶׁר עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ". ביאר רש"י: "מגיד שהיו כשרים וצדיקים ולא נחשדו על הגזל לשלוח יד בביזה שלא ברשות, שנאמר: 'את כל השלל' וגו', ועליהם מפורש בקבלה (שיר השירים ו', ו'): 'שניך כעדר הרחלים' – אף אנשי המלחמה שבך כולם צדיקים". בצדקתם זכו לנצח במלחמה, ולא נפקד מהם איש.
כיבוש ארץ ישראל והכשר כלים ומאכלים
"זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה. אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת. כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם" (ל"א, כ"א–כ"ג)
שואל הרמב"ן (על התורה שם), מדוע כתבה התורה את הלכות הגעלת כלים דווקא במלחמת מדין? והרי בני ישראל נלחמו עוד קודם לכן, במלחמות נגד סיחון ועוג, וגם שם לקחו ישראל את כליהם בשלל! וכך הם דבריו: "והזהיר אותם עתה בהגעלת כלי מדין מאיסורי הגויים, ולא אמר להם זה מתחילה בכלי סיחון ועוג שלקחו גם שללם, כמו שאמר (דברים ב', ל"ה): 'רק הבהמה בזזנו לנו ושלל הערים אשר לכדנו'. והטעם, כי סיחון ועוג מלכי האמורי הם וארצם מנחלת ישראל היא, והותר להם כל שללם, אפילו האיסורים, דכתיב (שם ו', י"א): 'ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת', ואמרו רבותינו (חולין י"ז ע"ב): 'קדלי דחזירי אשתרי להו'. אבל מדין לא היה משלהם, ולא לקחו את ארצם, רק לנקום נקמתם הרגו אותם ולקחו שללם. ולכך נהג האיסור בכליהם".
מדברי הרמב"ן למדנו כמה גדולה וחביבה מעלתה של ארץ ישראל. כאשר באים לכבוש את הארץ ולהשיב אותה לעם ישראל, שהיא נחלתם המובטחת והבלעדית, הוּתר כל השלל, ואפילו הותרו האיסורים, ובלבד שלא יעכבו את המלחמה מחמת חוסר מזון וכדומה.
בענין זה אני רגיל לספר, שבמלחמת ששת הימים, כאשר צבא ישראל כבש את רמאללה ומשם הגיעו לקבר שמואל הנביא, התקשר אלי המפקד הרב ישועה בן שושן, ואמר לי, שחייליו לא אכלו כבר שלושה ימים, והלחם היחיד המצוי הינו של הערבים שהיו אופים לעצמם בבתיהם, ואין הוא מוגדר בהלכה (עיין באורך בשו"ע יו"ד סי' קי"ב) 'פת נחתום'. האם מותר לחייליו לאכול מלחם זה? אמרתי לו: כיון שהם עסוקים בכיבוש ארץ ישראל, הותרו אפילו קדלי דחזירי. לזכותו ייאמר שאחרי שקיבל את הפסק, הוא פנה לחיילים ואמר להם: אמנם הרב התיר, אבל אנחנו נחמיר על עצמנו על מנת שהקב"ה ישא לנו פנים ויצליח דרכנו. אמרתי לו: מן הראוי שלחייליו יהיה כח להילחם! והוא השיב לי, שיש להם כח להילחם. ובאמת היתה להם סייעתא דשמיא גדולה, והקב"ה עזר להם מעבר לדרך הטבע, וכבשו את כל האזור. אכן למעשה, מן הדין היה מותר להם לאכול.
עוד כתב הרמב"ן להסביר מדוע הזהירה התורה דווקא במלחמת מדין שלא להשתמש בכלים אסורים, מה שלא אסרה במלחמת סיחון ועוג: "ועל דרך הפשט, הזהירם: 'ואתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים' ותתחטאו, כדי שלא יטמאו את העם, אבל שם כולם היו שווים בדבר".
כלומר, היה הבדל מהותי בין מלחמת מדין למלחמת סיחון ועוג. במלחמת סיחון ועוג יצאו האמוריים עלינו למלחמה והיא נערכה מחוץ לגבולותיהם; מה שאין כן במלחמת מדין: המלחמה נערכה בתוך גבולות מדין, ובני ישראל הם שנכנסו לנקום את נקמתם מאת המדינים. על כן דווקא כאן באו החיילים במגע עם כליהם של מדין, ומשום כך היה צריך להזהיר על כליהם.
"לכפר על נפשותינו"
"וַנַּקְרֵב אֶת קָרְבַּן ה' אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי זָהָב אֶצְעָדָה וְצָמִיד טַבַּעַת עָגִיל וְכוּמָז לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵינוּ לִפְנֵי ה'" (ל"א, נ')
"לכפר על הרהור הלב של בנות מדין" (רש"י)
על פסוק זה אומרת הגמרא במסכת שבת (בדף ס"ד ע"א וע"ב): "'ויקצוף משה על פקודי החיל' – אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אמר להן משה לישראל: שמא חזרתם לקלקולכם הראשון? אמרו לו: 'לא נפקד ממנו איש'. אמר להן: אם כן כפרה – למה? אמרו לו: אם מידי עבירה יצאנו, מידי הרהור לא יצאנו. מיד: 'ונקרב את קרבן ה". תנא דבי רבי ישמעאל: מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה? מפני שזנו עיניהם מן הערווה".
מבואר בדברי הגמרא שהחיילים שנלחמו במדין לא עברו עבירה, וכדברי רש"י (שם) "'לא נפקד' – לא נחסר מדת יהודית". אם כן, מדוע ראו צורך להביא כפרה על נפשותיהם? מחשש שמא היה להם הרהור עבירה, ולפי רבי ישמעאל – על שזנו עיניהם מן הערווה.
בגמרא יבמות (דף ס"א ע"א) מובא: "ר' שמעון בן יוחי: 'לא נפקד ממנו איש' – לעבירה". הדבר שסייע בידם שלא יחטאו היה עסקם בתורה. ערכה של התורה וחשיבות לימודה כל כך גדולים, עד שהיא מצילה לא רק מהעבירה אלא גם מהרהור עבירה. כפי שמספרת הגמרא (ע"ז י"ז ע"א), שר' חנינא ור' יונתן עברו בדרך והגיעו לשני שבילים: האחד – מוביל למקום עבודה זרה, והשני – למקום פריצות. אמר אחד לחבירו: נעבור דרך פתח עבודה זרה, כדי לכוף את יצרנו ונקבל שכר! אמר השני: נעבור דרך פתח של זנות, נכוף יצרנו ונקבל שכר! את דעתו של השני צריך להבין: משמע מהגמרא שיצר הפריצות חמור מאוד, וכיצד התגברו וניצלו מן העבירה? כתוב במשלי (ב', י"א): "מזימה תשמור עליך תבונה תנצרכה" – מי שעוסק בתורה ניצל מן הזימה.
וראה ברמב"ן, שביאר שהחיילים לא עברו עבירה כלל ועיקר, אלא הביאו קרבן תודה על הנס שנעשה להם במלחמה. הוא הביא את דרשת חז"ל (שבת ס"ד ע"א), שהקרבן היה לכפרה על הרהור הלב.
עוד הסבר הביאו המפרשים, שהקרבן היה על שכל העם ראו את פנחס מקנא את קנאת ה' ופוגע בזמרי וכזבי – והם עמדו מנגד.
ואמנם לפי הפירוש הראשון שהבאנו, שהחיילים הביאו קרבן על הרהורי עבירה, קשה: היאך אמרו למשה: "מידי עבירה יצאנו"? הרי אם הרהרו, ובוודאי אם זנו עיניהם מן הערווה, הרי זו עבירה ממש!
אכן, יש לבאר שהיוצאים למלחמה היו צדיקים גדולים, וכפי שדרש רש"י את המילה (ל"א, ג'): "החלצו מאתכם 'אנשים' לצבא" – "אנשים צדיקים"; ועוד, הרי עליהם נאמר (ל"א, ה'): "וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה", והסביר רש"י שזהו שבחן של ישראל שסירבו לצאת למלחמה כיון שידעו שמיתת משה תלויה בנקמת מדין. אם כן, בוודאי אי אפשר לומר שהם הביאו את קרבנם מחמת שהרהרו בעבירה שהרי (יומא כ"ט ע"א) "הרהורי עבירה קשים מעבירה". אלא שמחמת גדלותם וצדקותם חששו אפילו מספק קל שבקלים שמא, אולי, כאשר אחד מהם ראה כומז וכדו', עלה בלבו הרהור בעבירה. ועל ספק-ספיקא של הרהור הביאו את קרבנם.
מכאן ילמד האדם מוסר גדול, היאך אנשים צדיקים מחשבים כל רגע ורגע ונזהרים ומבקשים מחילה וכפרה גם על ספק עבירה.
נחנו נעבור חלוצים
"נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי ה' אֶרֶץ כְּנָעַן וְאִתָּנוּ אֲחֻזַּת נַחֲלָתֵנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן" (ל"ב, ל"ב)
כתב רבינו יעקב בעל הטורים: ג' פעמים במסורה כתוב "נחנו" במקום "אנחנו". הפעם הראשונה נאמרה (בראשית מ"ב, י"א) בתשובת השבטים ליוסף: "כולנו בני איש אחד נחנו"; הפעם השניה – בענייננו: "נחנו נעבור חלוצים"; והפעם השלישית – באיכה (ג', מ"ב): "נחנו פשענו ומרינו". וראה מה שפירש (כאן ובפרשת מקץ) את הקשר בין ג' "נחנו" אלה.
עוד יש לבאר, ששלוש הפעמים הללו באות ללמד את הדרך שבה מנהיגי ישראל צריכים לילך.
יש מנהיג שהוא נחבא אל הכלים, ספון באהלה של תורה, ואינו שם לב לכלל העם, להנהיגם, ללמדם ולהדריכם. במצב כזה גדלים חלילה בעם ישראל מורדים ופושעים, והגורם לכך הוא שלא לימדו אותם תורה. זהו: "נחנו פשענו ומרינו" – אנחנו גרמנו לכך שיהיו פושעים ומורדים.
טענה זו מתחזקת לאור העובדה ש"כל ישראל ערבין זה לזה"; ודבר זה נרמז ב"נחנו" השני: "בני איש אחד נחנו". וכבר אמרו חז"ל (ויק"ר ד', ו'): "'שה פזורה ישראל' (ירמיה נ', י"ז) – נמשלו ישראל לשה: מה שה הזה לוקה על ראשו או באחד מאיבריו וכל איבריו מרגישין, כך הן ישראל: אחד מהם חוטא וכולן מרגישין".
התקנה לכך היא: "נחנו נחלץ חושים לפני ה'" – כלומר, על מנהיגי ישראל לאזור חיל וללמד את בני ישראל תורה. ואם יעשו כן לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה, לשם שמים, "אם תעשון את הדבר הזה – ונכבשה הארץ לפני ה'" (במדבר ל"ב, כ'- כ"ב).
המנהיגים עלולים להשתמש בטיעונים שונים כדי להתחמק מאחריותם ומחובתם ללמד את ישראל, כגון "קשה ללמד את ישראל", או "שמא לא יקשיבו לנו", הרי הם רגילים לשמוע דברים אחרים וכדו'.
על כך משיבה להם התורה: "נחלץ חושים לפני ה'" – אם תחלצו לשם ה', לשם שמים – אזי תראו ברכה. אדם פותח פתח מלמטה, וזוכה לסיעתא דשמיא מלמעלה. כך יוכלו לכבוש את הלבבות ולהשיב הטועים, הפושעים והמורדים לעבודת השם יתברך ויתעלה.
וכבר אמרו חכמי רמז על הפסוק (ל"ב, ל"ד) "ואת עטרות ואת עֲרֹעֵר" – עיר שהיתה מעורערת באמונה, הַרְבּיצו בה תורה ומצוות ומעשים טובים עד שתהיה לעטרות: "בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו" (שיר השירים ב', י"א) – זה מתן תורה (תענית כ"ו ע"ב).
אם אנחנו כולנו ניקח מוסר השכל לחזק ולקרב את כל אחינו בני ישראל, כי הלא אנשים אחים אנחנו, אב אחד לכולנו, וכל ישראל ערבים זה בזה. על ידי כך נכבוש את המקומות המעורערים.
תנאי בני גד ובני ראובן
כמה וכמה פרשיות בתורה נכתבו כתוצאה משאלותיהם של אנשים: פסח שני, סיפור בנות צלפחד ותנאי בני גד ובני ראובן. הביטוי 'תנאי בני גד ובני ראובן' הפך להיות יסוד בכל משא ומתן, ותנאי זה נדרש להלכה הן בדיני ממונות (עיין רמב"ם זכיה ומתנה ג', ז') והן בדיני אישות (עיין רמב"ם גרושין ט', כ'). כלשון המשנה (קידושין ס"א ע"א): "ר' מאיר אומר: כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי, שנאמר (ל"ב, כ"ט): 'ויאמר אליהם אם יעברו בני גד ובני ראובן', וכתיב (שם ל'): 'אם לא יעברו חלוצים'". כלומר: על כל תנאי להיות כפול (על צד החיוב ועל צד השלילה), כפי שהתנה משה רבינו אם בני גד ובני ראובן: "אם יעברו" ו"אם לא יעברו".
המפרשים שאלו: מדוע נזכר שמם של בני גד תחילה, ולא של בני ראובן, הבכור?
האבן עזרא כתב (ל"ב ב'): "'ויבאו בני גד' – הם היו בעלי העצה בתחלה, על כן הקדימם הכתוב". כן כתב הרמב"ן, והוסיף טעם נוסף: "והם היו גיבורים יותר מבני ראובן".
והנה בני גד נתברכו במספר מעלות. הם היו עשירים, כמאמר הכתוב (ל"ב, א'): "ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד". הם היו גבורים, כדברי רש"י: "מתוך שגבורים היו, שכן נאמר בגד (דברים ל"ג, כ') 'וטרף זרוע אף קדקד'". גבורתם של בני גד במלחמה מוסברת בדברי רש"י על פסוק זה בספר דברים: "'וטרף זרוע אף קדקד' – הרוגיהם היו ניכרין, חותכים הראש עם הזרוע במכה אחת". אך על הכל – הם היו יראי ה', שכן אמרו חז"ל (סוטה מ"ד ע"ב): "שח בין תפילה לתפילה – עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה", ואילו בני גד זכו לברכת "זרוע אף קדקד", בשכר שלא שחו בין תפילין של יד לשל ראש. לכן עליהם נאמר (בראשית מ"ט, י"ט): "'והוא יגוד עקב' – כל גדודיו ישובו על עקבם לנחלתם שלקחו בעבר הירדן, ולא יפקד מהם איש".
הרי לנו חכמה, גבורה, עושר ועל הכל – יראת שמים. לכך זכו בני גד שיוקדמו בלשון הפסוק ובביטוי 'תנאי בני גד ובני ראובן'.
משה רבנו אכן מברך אותם, באמרו (דברים ל"ג, כ"א): "וירא ראשית לו, כי שם חלקת מחקק ספון, ויתא ראשי עם צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל". רש"י הביא שני הסברים לברכה זו: "'צדקת ה' עשה' – שהאמינו דבריהם ושמרו הבטחתם לעבור את הירדן עד שכבשו וחלקו. דבר אחר: 'ויתא' – משה – 'ראשי עם צדקת ה' עשה' – על משה אמור".
לפי הפירוש הראשון, היו בני גד צדיקים, ומשה בטח בדבריהם והחשיב להם כאילו כבר קיימו את הבטחתם. לפי הפירוש השני, הודיע הקב"ה את צדקתו של משה רבינו. ואפשר להסביר שאין סתירה בין הפירושים: מדוע זכה שבט גד שיהיה משה ספון בתוכם? מפני שהיו דומים לו בצדקתם, וכשם שמשה היה צדיק – כך היו גם בני גד.
והנה, בני גד אומרים (ל"ב, י"ז): "ואנחנו נחלץ חֻשִּׁים". לא הזכירו את שם ה' בדבריהם, שכחו לומר "בעזרת ה'". משה רבינו מתקן אותם ואומר להם (שם כ'): "אם תעשו את הדבר הזה, אם תחלצו 'לפני ה" למלחמה' (עיין ב'אור החיים' הקדוש שביאר מדוע אמר משה פעמיים "אם"). והם מקבלים את דבריו ועונים לו: אמנם לא הזכרנו בתחילה את שם ה', אבל כעת אנו אומרים: "עבדיך יעשו כאשר אדֹני מצוה" (ל"ב, כ"ה), "ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה'" (ל"ב, כ"ז).
פרפראות
מחשבת האדם "בידו"
"וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ" (ל"א, ו')
"אתם…. ואת פינחס – מגיד שהיה פינחס שקול כנגד כולם… וכלי הקודש זה הארון והציץ… בידו – ברשותו" (רש"י)
יש להבין, למה שינה רש"י מפשטות הפסוק וביאר: "ברשותו" – ולא בידו ממש? פשט הדברים, שפינחס לא יכול היה לקחת את הארון בידו ממש ולהילחם איתו ביחד. לכן כתב רש"י: "'בידו' – ברשותו".
אך יש עוד להוסיף, על פי דברי הגמרא (מנחות ל"ו ע"ב), בדבר הזהירות בקדושת התפילין: "אמר רבה בר רב הונא: חייב אדם למשמש בתפילין כל שעה ושעה, קל וחומר מציץ: ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת, אמרה תורה (שמות כ"ח, ל"ח): 'והיה על מצחו תמיד', תפילין שיש בה כמה אזכרות – על אחת כמה וכמה".
אם כן בא הכתוב ללמדנו שפינחס היה קדוש וטהור, וכלי הקודש בידו – ברשותו, דהיינו: כל הזמן חשב על הציץ ועל שמות הקודש, ונזהר בקדושתם.
גבול אחריות מנהיג
"וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה" (ל"א, י"ד)
"ויקצוף משה על פקודי החיל – ממונים על החיל. ללמדך שכל סרחון הדור תלוי בגדולים לפי שיש בידם למחות" (רש"י)
יש לשאול, כיון שהדבר תלוי בגדולים, מדוע לא קצף משה על פינחס, שכן היה הוא הממונה הראשי על המלחמה!
התשובה היא, שפינחס היה האחראי הרוחני של המלחמה ודאג לקדושת העם. אך כאשר הלוחמים בזזו את שלל המלחמה, לא היה פינחס עמם כלל ועיקר. על כן לא קצף משה על פינחס, משום שמעשה זה של החיילים לא היה בידיעתו ולא היה תלוי בו.
טומאת גוי ובגדיו
"וְכֹל נֹגֵעַ בֶּחָלָל תִּתְחַטְּאוּ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי אַתֶּם וּשְׁבִיכֶם" (ל"א, י"ט)
אתם ושביכם – לא שהנכרים מקבלין טומאה וצריכין הזאה, אלא מה אתם בני ברית, אף שביכם כשיבואו לברית ויטמאו, צריכין הזאה (רש"י).
רש"י הסביר שהשבויים מן הנכרים אינם מקבלים טומאה, אלא רק "לכשיבואו לברית ויטמאו – צריכין הזאה".
הרמב"ן כתב שבגדי הנכרים מקבלים טומאה, ולכן ציווה משה על הלוחמים "שיחטאו השבי בגדים הנוגעים בחלל".
והוא דבר נפלא: הגוי אינו נטמא, אבל בגדיו נטמאים!
הסבר הדבר: הרי יהודי נטמא כיון שיש בו נשמה קדושה, וכפי שהסביר בעל ה'אור החיים' הקדוש (י"ט, י"ד): "אדם כי ימות באוהל" – ישראל מטמאין באוהל, ואין אומות העולם מטמאים, שכן להם אין נשמה קדושה.
אבל בגד של גוי ראוי לשמש גם כבגד לישראל, ולכן האפשרות העקרונית הזאת היא המטמאת אותו.
השימוש בזהב
"אַךְ אֶת הַזָּהָב" (ל"א, כ"ג)
חז"ל אמרו (ע"ז ע"ה ע"ב): "אך" – בא למעט, ללמדך שצריך לנקות את הכלי מחלודה לפני שמגעילים אותו.
ויש אומרים דרך רמז: "אך – בא למעט – את הזהב". כלומר: אין לו לאדם להרבות ולהשתמש בכלי זהב, שהם מביאים לגאווה והתנשאות.
חשבון הנפש בקבלת יסורין
"כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ – תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר…וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ – תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם" (ל"א, כ"ג)
הגמרא בברכות (ה' ע"א) אומרת: אם באו יסורין על האדם, יפשפש ויבדוק איזה עוון יש בידו. פשפש ולא מצא – יתלה בביטול תורה.
וכולם שואלים: היתכן שיפשפש אדם במעשיו ולא ימצא בהם שום עוון? ביאר רש"י: "פשפש ולא מצא – לא מצא עבירה בידו שבשבילה ראויין יסורין הללו לבוא".
בדרך כלל האדם מקבל את עונשו מידה כנגד מידה. לכן אם לא מצא האדם חטא שעבורו קיבל את היסורין, יתלה בביטול תורה, שבעונשו של עוון זה כל הגוף לוקה. או יתלה בזה שנתבטל מדברי תורה ולכן אינו יודע באיזה עבירה עבר ונכשל.
דבר זה נרמז בכתוב: "דבר אשר יבוא באש" – העבירה – "תעבירו באש" – של יסורין, ואז "וטהר"; "וכל אשר לא יבוא באש" – כלומר: אם לא מצא עוון בידו – "תעבירו במים" – זו התורה הקדושה, שהרי (ב"ק פ"ב ע"א): "אין מים אלא תורה".
הגעלת עבירות ומידות רעות שבאדם
"כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם" (ל"א, כ"ג)
אמרו בעלי המוסר, שהתורה רומזת בהלכות הגעלת כלים כיצד ניתן 'להגעיל' את העבירות או המידות הרעות הטבועות באדם.
כשם שהתורה מצאה פתרון לכלים הבלועים מאיסור: "כל אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר", כך יכול אדם 'להפליט' את העבירות שעשה על ידי לימוד התורה שנמשלה לאש, שנאמר (ירמיה כ"ג, כ"ט): "הלוא כה דברי כאש נאום ה'". כמו כן נמשלה התורה למים, וכשם שמים מגעילים כלים על ידי רתיחתם, כך האדם יכול להגעיל את מידותיו הרעות על ידי לימוד התורה בריתחא דאורייתא, ומסוגל הדבר להפליט ממנו את כל העבירות והמידות הרעות הדבוקות בו שתורה מעדנת את האדם.
קדושת הגולן מן התורה
"הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה ה' לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה" (ל"ב, ד')
אם יאמר אדם שהגולן אינו חלק מארץ ישראל, נאמר לו: ארץ מיוחדת היא- "אשר הכה ה'". ארץ זו כבשנו בניסים ובנפלאות, והרי זה אות ומופת שהיא חלק בלתי נפרד מארץ ישראל.
עיקר וטפל
"גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ" (ל"ב, ט"ז)
הנה בני גד ובני ראובן אמרו: "גדרות צאן נבנה למקננו פה, וערים לטפנו" – הקדימו הצאן לטף; אבל משה רבינו עונה להם: "בנו לכם ערים לטפכם, וגדרות לצאנכם" (שם פסוק כ"ד) – הקדים הטף לפני הצאן.
וכך דייקו חז"ל במדרש רבה (פרשה כ"ד, ט'): "'לב חכם לימינו' (קהלת י', ב') – זה משה; 'ולב כסיל לשמאלו' (שם) – אלו בני ראובן ובני גד, שעשו את העיקר טפל ואת הטפל עיקר, שחיבבו את ממונם יותר מן הנפשות, שהן אומרים למשה: 'גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו'; אמר להם משה: אינה כלום, אלא עשו את העיקר עיקר תחילה, 'בנו לכם ערים לטפכם', ואחר כך: 'וגדרות לצאנכם'".
יש ללמד סנגוריה על בני גד, שהם התכוונו לטובה. הרי הם היו גיבורים (ראה רש"י ל"ב, י"ז), ולא חששו. לכן אמרו: "נבנה גדרות לצאן", כדי שלא יברחו, אבל טפינו אינם זקוקים לגדרות.
ואף על פי כן שינה משה את הסדר ואמר להם: אל תאמרו כך, שלא יגידו עליכם שממונכם חביב עליכם יותר מטפכם.
בדרך רמז יש לומר, שמשה רבינו בא ללמדם: קודם עליהם לדאוג לטף, לדאוג שיקבלו חינוך טהור כנגד 'תבנו ערים' לתורה וחינוך, ורק אחר כך 'גדרות לצאנכם' כנגד הדאגה לשאר הדברים.
לימוד לעילוי נשמת הנפטר
"וְנֹבַח הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת קְנָת וְאֶת בְּנֹתֶיהָ וַיִּקְרָא לָה נֹבַח בִּשְׁמוֹ" (ל"ב, מ"ב)
"לה אינו מפיק ה"א. וראיתי ביסודו של רבי משה הדרשן: לפי שלא נתקיים לה שם זה, לפיכך הוא רפה, שמשמע מדרשו כמו לא" (רש"י)
מדברי רש"י אנו לומדים את ערכה של ההנצחה לעילוי נשמת הנפטר. אדם שאין לו בנים רוצה להשאיר זכר לעילוי נשמתו, ויש בדבר תועלת גדולה.
זכורני באדם אחד אשר לא היו לו בנים, וחשב מה לעשות לעת פטירתו. הציעו לו קרוביו הצעות מהצעות שונות. הוא בא להתייעץ איתי, והצעתי לו שיניח סכום מסוים כקרן, ומהרווחים שיצאו מאותה הקרן יצווה שביום השנה שלו יועבר הכסף לתלמידי חכמים שבישיבה על מנת שילמדו תורה לעילוי נשמתו. המעלה החשובה ביותר בשמים היא לימוד תורה, ולכן עדיפה מצוה זו מהנצחות אחרות, כגון: כתיבת ספר תורה, שמוציאים אותו מהארון רק פעם אחת בשנה.
בענין זה ראוי להביא את דברי ה'בית יוסף' (ועיין בב"י אור"ח סי' תרכ"א (ד"ו) בסוף עמוד שכ"ו עמוד א'), ששאל: כיצד מועילים כל המעשים שאנו עושים לעילוי נשמת הנפטר (כגון: עליית מפטיר או נתינת צדקה)? והלא לגבי המתים נאמר (תהלים פ"ח, ו'): "במתים חפשי"! וענה, שבשמים ישנו ערך גדול מאוד ללימוד התורה. שם דנים: אילו היה אותו נפטר חי, הרי שהיה יושב ולומד תורה; וההוכחה – שכן הוא תרם מכספו כדי שילמדו תורה, ולא נתן את כספו למטרות אחרות. לכן אם לומדים לעילוי נשמתו של הנפטר, נחשב הדבר כאילו הוא בעצמו לומד, והמצוה נזקפת לזכותו.
מעשה רב
"כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר" (ל"א, כ"ג)
מעבר למצות הגעלת כלי הגוי, ישנם איסורים שמטרתם היא להרחיק את היהודים מן הגויים. אחד מהם הוא איסור אכילת בישולי עכו"ם.
פעם אחת מסר מרן זצוק"ל שיעור בישיבה, והוגש לו כוס תה באמצע השיעור. מכיון שדרכו היא לנענע את ידיו בתוך כדי הלימוד, ניתנה מכה לכוס והתה נשפך. מיד הלכו, ניקו והביאו לו כוס תה חדשה. הפעם נזהר מרן זצוק"ל מלנענע את ידיו והרחיק את הכוס, אך בטעות נמשכה המפה ונשפך כוס התה. הרהר מרן הרב זצוק"ל לעצמו בלבו: ודאי יש כאן איזה ענין, ובירר מרן זצוק"ל ובדק: כי בתה עצמו לא היתה בעיה, ואף הסוכר כשר הוא, וכן הכוס היתה טבולה כדין וכן הקומקום היה טבול. אם כן, מה הבעיה שבתה? אחרי חקירה נוספת נתברר שהיה סייד גוי שעבד בזמנו בישיבה וביקש מהתלמידים כמה ביצים ואת הקומקום, הלך והכין לעצמו ביצים קשות בקומקום. ואם כן, הרי הקומקום נאסר! הרי לנו עד כמה צריך להזהר בענין הזה מאוד.
ובפעם אחרת, כאשר היה מרן זצוק"ל באחד מביקוריו בניו יורק, הגיע לקהילתו של הרב מנשה צדקה שליט"א, נכדו של הרה"ג צדקה חוצין זצוק"ל, שהיתה בקווינס- ניו יורק. שאלו את מרן זצוק"ל על איזה נושא הוא מעוניין שידבר. אמר הרב מנשה צדקה שידבר על בישולי עכו"ם. ובכן, עמד מרן שליט"א והרחיב בנושא. תוך כדי השיחה קם אחד השומעים, יצא, ואחר זמן מה חזר לשיעור. התפלא מרן זצוק"ל על כך ושאל אותו, מה מצא לצאת ומה מצא לחזור. אמר לו היהודי, כיון ששמע את חומרת הענין של בישולי עכו"ם, והוא בעל מסעדה שעובדים בה גויים בבישול וסועדים שם יהודים רבים, וידע שאין באפשרותו לדאוג למאכלים כשרים בבישול ישראל. הלך מיד ומכר את המסעדה לגוי וכתב שהמסעדה שייכת לגוי מעתה והלאה, וכך ימנעו היהודים מלהיכנס למקום וינצלו מאכילת בישולי עכו"ם. עמד מרן זצוק"ל ואמר – אשריהם ישראל! מיד כששומעים הלכה קמים ומבצעים, ואפילו במקום שיש בזה הפסד ממון.
הלכה בפרשה
"אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (ל', ג')
שאלה: אדם שקנה עליה לתורה והתחייב לשלם לבית הכנסת, אך הוא מתחמק מלשלם. האם מותר לוועד בית הכנסת למנוע ממנו כיבודים ועליות לתורה עד שישלם את חובו?
תשובה: אדם שנודר נדר ואינו משלם עובר על שני איסורים: איסור נדר בינו לבין קונו, ואיסור נוסף: גזל בית הכנסת, שכן אם הוא לא היה קונה את העליה, היה אחר קונה אותה ומשלם עליה.
לפיכך רשאי וועד בית הכנסת להתרות בו לשלם את חובו. אם למרות ההתראה הוא אינו משלם את החוב, רשאי הוועד למנוע ממנו כיבודים ועליות בבית הכנסת.
"אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (ל', ג')
שאלה: אדם שקבע לעצמו ללמוד כל יום פרק אחד, מבלי שנדר – האם מחויב בכך כנדר?
תשובה: אף על פי שיש מחלוקת חכמים אם טוב לנדור ולקיים או טוב שלא לנדור כלל, הרי שיש סוג נדרים שהם חשובים ורצויים. כך נאמר בגמרא (נדרים ח' ע"א): "מנין שנשבעים לקיים את המצוה? שנאמר (תהילים קי"ט, ק"ו): 'נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך'". ועוד נאמר: "אמר רב גידל אמר רב: האומר 'אשכים ואשנה פרק זה, אשנה מסכתא זו' – נדר גדול נדר לאלוקי ישראל".
התוס' שם (ד"ה האומר אשנה) רצו לדייק מהמילה "האומר", שלמרות שהוא לא הזכיר לשון נדר או שבועה, הגמרא מגדירה זאת כ"נדר גדול". אולם למסקנה כתבו שכוונת הגמרא רק במקרה שהוא נשבע בלשון שבועה ונדר להשכים ולשנות את הפרק.
ובפירוש הרא"ש כתב, שאמנם אמירה ללא לשון שבועה איננה חשובה כנדר, אבל "מחשבינן ליה כאילו נדר צדקה, דאמרינן בפרק קמא דראש השנה: 'בפיך – זה צדקה'" (ועיין בבית יוסף יו"ד סי' רי"ג).
להלכה, הזכיר מרן ענין זה בשולחן ערוך יורה דעה פעמיים: בסימן ר"ג סעיף ו' כתב: "האומר 'אשנה פרק זה', וירא שמא יתרשל בדבר – שרי ליה למנדר לזרוזיה נפשיה". ובסימן רי"ג סעי' ב' פסק: "האומר 'אשנה פרק זה' – הוי כאילו נדר לתת צדקה"; והוסיף הרמ"א: "או לעשות שאר מצוות, ונדרו קיים" (וכן משמע בטור, ברא"ש ובפוסקים).
הש"ך (סימן ר"ג ס"ק ה') כתב שגם אם לא נדר ממש, אלא "אפילו בדיבור בעלמא שאומר 'אשנה' – הוי עליה חיוב נדר, כדלקמן סי' רי"ג". ואילו הברכי יוסף בסימן רי"ג כתב: "דקדק לכתוב 'כאילו נדר', דלא הוי נדר גמור, וכדמוכח מלשון השו"ע לעיל סימן ר"ג", והקשה על סתירה בין שני הסעיפים בשו"ע, עיין בדבריו.
למעשה, גאון עוזנו ותפארתנו, ה'בן איש חי' (פרשת ראה שנה שניה הלכה ד') החמיר כדעת הש"ך, וזו לשונו: "האומר 'אשנה הלכה זו' או 'אעשה דבר זה', והוא דבר מצוה – הרי זה נדר, וחייב לקיימו. ועם כל זה ירגיל לומר על כל דבר מצוה 'בלי נדר'". וכן פסק בקיצור שו"ע (סימן ס"ז סעי' ד').
אמנם, כל האמור לעיל מדובר דווקא כאשר עדיין לא נהג ג' פעמים להשכים ולשנות. אבל אם נהג ג' פעמים להשכים ולשנות, ולא אמר בתחילה שהוא נוהג כן בלי נדר, הרי זה כשלעצמו כמו נדר, מצד המנהג שנהג (ראה בשו"ע רי"ד סעי' ב').
לכן, הרוצה לזרז את עצמו בלימוד תורה, רצוי שיאמר: "בלי נדר אלמד פרק זה". גם אם לא אמר: "בלי נדר", אלא אמר: "אשכים ואשנה" בלבד, או אפילו לא אמר כלל אבל נהג ג' פעמים מבלי להקדים ולומר "בלי נדר" – הרי הוא מחויב להמשיך במנהג זה, או שילך לחכם שיבדוק אם ניתן להתיר לו את נדרו.
סיכום ההלכות:
א. רצוי מאד שלא לנדור נדרים כלל ועיקר, שמא יתרשל ולא יקיים חלילה.
ב. בעת צרה מותר לנדור.
ג. הרוצה לזרז עצמו לקיים מצוה או ללמוד סדר קבוע מותר לו לנדור.
ד. אף על פי כן רצוי שגם בנדר של עת צרה חלילה או לזירוז מצוה יקדים ויאמר "בלי נדר".
ה. אם אמר "אשכים ואשנה", ולא אמר "בלי נדר" – הרי הוא מחויב לקיים מאמרו, כמו שהמבטיח לתת צדקה הרי הוא מחויב לתת צדקה.
ו. אם למד ג' פעמים בקביעות ולא התנה שיהא זה "בלי נדר" – הרי זה כנדר.
ז. אם אינו יכול לעמוד בהתחייבותו ילך לחכם, והחכם יבדוק ויראה אם ניתן להתיר את נדרו וכיצד.
שאלה: אשה התרגלה כל שנה ושנה בערב ראש חודש אלול או בחודש אלול ללכת לכותל או לחברון. והנה בשנה אחת היה לה קשה ללכת. האם צריכה התרה? והאם מועילה ההתרה שעושים בערב ראש השנה?
תשובה: הנודר ללכת לקברי צדיקים הוי נדר (עיין בא"ח שנה שניה ראה, סעי' ו'). וככל מנהג שאדם התרגל לעשותו, אם רוצה לחזור בו מחמת שאינו יכול להמשיך ולקיימו, צריך שלושה שיתירו לו.
מרן בעל ה'בן איש חי' חידש שאיש או אשה שנהגו מנהג מסוים של מצוה במשך זמן, ופעם אחת לא הרגישו טוב ולא יכולים היו לעשותו, אך הם מתכוונים להמשיך במנהגם ולא חשבו לבטלו – אותה פעם שלא קיימו את מנהגם נחשבת אונס, ואינם צריכים התרה (עיין בא"ח שם הל' י"ז).
ההתרה שעושים בערב ראש השנה או בערב יום כיפור אינה מועילה לנדרים כאלו, מאחר שלא מפרטים בנוסח ההתרה את הנדר, ואין בהתרה זו 'פתח' ו'חרטה', כנדרש בהלכות התרת נדרים (עיין כף החיים תקפ"א ס"ק צ"ט).
סיכום ההלכות:
א. מי שנדר לילך לקברות צדיקים – הרי זה נדר ועליו לקיימו.
ב. מי שנהג במנהג מסוים כל שנה, ופעם אחת לא הרגיש טוב, והוא מתכוון להמשיך במנהגו – אינו צריך התרה לאותה הפעם, כיון שזה אונס.
ג. לנדר ידוע אין מועילה ההתרה בבית הכנסת בערב ראש השנה, אלא צריך התרה מיוחדת עם פתח וחרטה.
התרת כל הנדרים בהתרת נדרים כמנהג הספרדים
שאלה: מנהג הספרדים לעשות ארבעים יום קודם ראש השנה התרת נדרים, וכן בערב ראש חודש אלול, בערב ראש השנה, בערב יום כיפור ובליל יום כיפור בתפילת "כל נדרי". האם חמש הפעמים הללו של התרת הנדרים מתירים את כל הנדרים שהאדם נדר?
תשובה: כתב מרן השולחן ערוך (או"ח סי' תרי"ט סעי' א') שנוהגים לומר "כל נדרי" בליל יום הכיפורים.
ב"כף החיים" (סי' תקפ"א ס"ק י"ב) כתב: "ומה שנוהגים לעשות התרת נדרים ארבעים יום קודם ראש השנה וארבעים יום קודם יום הכיפורים הוא עפ"י מה שכתוב בזוהר פרשת פקודי דף רמ"ט ע"ב, דמי שנתחייב נזיפה או נידוי בבית דין של מעלה ישאר בנידויו ארבעים יום ואינה נשמעת תפילתו, יעו"ש. ועל כן נוהגין לעשות התרה, וליזהר מכאן ואילך בכל ענייניו שלא יתחייב ח"ו נזיפה או נידוי בבית דין של מעלה ואין תפילתו נשמעת בראש השנה וביום הכיפורים. והגם שבכל זמן צריך ליזהר, מכל מקום בימים אלו הוא יותר קשה".
והנה, להתיר נדר צריך כמה תנאים:
א. האדם צריך להתחרט על נדרו.
ב. צריך לפתוח פתח בנדר מתוך חרטה.
ג. ישבו לפניו שלושה, שלפחות אחד מהם יודע מהו הנדר.
תנאים אלו אינם מתקיימים בהתרת הנדרים הכללית של הימים המיוחדים הנ"ל. התרת הנדרים שנתקנה בימים אלו מועילה דווקא לנדרים שאדם נדר ואינו זוכרם, או שאמר פעמיים שיעשהו, או על דבר מצוה, אפילו אם אמר רק פעם אחת שיעשהו (ולא אמר "בלי נדר") – למקרים האלה מועילה ההתרה. אבל אדם שזוכר את נדרו, וכל שכן אם הוא נדר של מצוה – אין התרת נדרים זו מועילה לו להתיר את נדרו.
