שיחות ומאמרים
מסעי בני ישראל – תשובה וחרטה
"אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם" (ל"ג, א'-ב')
"למה נכתבו המסעות הללו? להודיע חסדיו של מקום, שאף על פי שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר, לא תאמר שהיו נעים ומטולטלים ממסע למסע כל ארבעים שנה ולא היתה להם מנוחה… נמצא שכל שמונה ושלשים שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות – זה מיסודו של רבי משה הדרשן. ורבי תנחומא דרש בו דרשה אחרת- משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפאותו, כיון שהיו חוזרין התחיל אביו מונה כל המסעות. אמר לו: כאן ישנו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך" (רש"י)
יש להבין, מה חיסרון מצא רש"י בפירושו הראשון? מדוע ראה צורך להביא גם את הפירוש השני?
ביארו המפרשים, שרש"י רצה לרמוז לא רק על המסעות הגשמיים, שבהם נסעו ישראל ממקום למקום בדרכם אל ארץ ישראל, אלא גם על ה"מסעות" הרוחניים, היינו הנפילות הרוחניות שהיו לישראל כאשר סרו מהדרך הטוב.
לשם כך הביא רש"י את המשל על נדודיו של הבן עם אביו המלך. מטרת הנדודים היתה לרפא את הבן, לעורר בישראל חרטה על מעשיהם הרעים. לכן הזכיר להם את המקומות בהם התרחשה נפילה רוחנית של ישראל – וכל זה נרמז בלשונו של המשל:
"כאן ישנו" – בדוגמה זו רמז משה לישראל על מעמד הר סיני וקבלת התורה. באירוע זה מתארים חז"ל שישראל ישנו לפני קבלת התורה, ומשה רבינו היה צריך להעירם כדי לקבל את התורה. יש כאן תוכחה לישראל, על שלא הזדרזו ולא השכימו לקבל את התורה, חמדה גנוזה של הקב"ה תתקע"ד דורות לפני בריאת העולם (ראה זבחים קט"ז ע"א). וכך כותב ה'מגן אברהם' סי' תצ"ד בהקדמה, וזו לשונו: "איתא בזוהר שחסידים הראשונים היו נעורים כל הלילה (בליל שבועות) ועוסקים בתורה… ואפשר לתת טעם על פי הפשט, לפי שישראל היו ישנים כל הלילה, והוצרך הקב"ה להעיר אותם, כדאיתא במדרש. לכן אנו צריכים לתקן זה.
עוד הזכיר להם משה: "כאן הוקרנו" – רמז לעמלק, שקירר את התלהבותם של עם ישראל בקיום המצוות. זהו שהתורה אומרת (דברים כ"ה, י"ז): "אשר קרך בדרך" – מלשון קירור.
וכן: "כאן חששת את ראשך" – הזכיר להם שבדרכם לארץ ישראל ביקשו לחזור למצרים, כלשון הכתוב (י"ד, ד'): "נִתְּנָה 'ראש' ונשובה מצרימה".
שמעו ישראל את תוכחתו של משה, והתחרטו על כל מעשיהם הרעים.
מצות ישוב ארץ ישראל
"וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם" (ל"ג, נ"ד)
בפסוקים אלו אנו לומדים על חשיבות ירושת הארץ וישובה.
על הפסוק (ל"ג, נ"א-נ"ב): "כי אתם עֹבְרִים את הירדן… והורשתם" כותב רש"י: "והלא כמה פעמים הוזהרו על כך! אלא כך אמר להם משה: כשאתם עוברים בירדן ביבשה – על מנת כן תעברו; ואם לאו – מים באין ושוטפין אתכם. וכן מצינו שאמר להם יהושע בעודם בירדן". ועוד כותב רש"י (שם פסוק נ"ג): "'והורשתם את הארץ' – והורשתם אותה מיושביה, ואז: 'וישבתם בה', תוכלו להתקיים בה; ואם לאו – לא תוכלו להתקיים בה". נמצינו למדים שיש סייעתא דשמיא מיוחדת למי שמקיים את מצות ישוב הארץ במלוא עוצמתה.
בענין זה ראוי להביא את דברי הרמב"ן שכתב: "על דעתי זו מצות עשה היא, יצווה אותם שישבו בארץ וירשו אותה כי הוא נתנה להם, ולא ימאסו בנחלת ה'. ואילו יעלה על דעתם ללכת ולכבוש ארץ שנער או ארץ אשור וזולתן ולהתיישב שם, יעברו על מצות ה'. ומה שהפליגו רבותינו (כתובות ק"י ע"ב) במצות הישיבה בארץ ישראל ושאסור לצאת ממנה, וידונו כמורדת האשה שאינה רוצה לעלות עם בעלה לארץ ישראל, וכן האיש – בכאן נצטווינו במצוה הזו, כי הכתוב הזה היא מצות עשה. ויחזיר המצוה הזו במקומות רבים: "באו ורשו את הארץ" (דברים א', ח').
כלומר, כל מי שחושב להתיישב במדינות אחרות עובר על מצות ה' שציווה לבוא ולהתיישב דווקא בארץ ישראל. ועיין באבן עזרא (בראשית ל"ג, י"ט), וזו לשונו: "הזכיר זה הכתוב להודיע כי מעלה גדולה יש לארץ ישראל, ומי שיש לו בה חלק חשוב הוא כחלק עולם הבא".
גבולות הארץ – מצוות התלויות בארץ
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם בָּאִים אֶל הָאָרֶץ כְּנָעַן זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּפֹּל לָכֶם בְּנַחֲלָה אֶרֶץ כְּנַעַן לִגְבֻלֹתֶיהָ. וְהָיָה לָכֶם פְּאַת נֶגֶב" וכו' (ל"ד, א'-ג')
"זאת הארץ אשר תפול לכם וגו' – לפי שהרבה מצות נוהגות בארץ ואין נוהגות בחוצה לארץ, הוצרך לכתוב מצרני גבולי רוחותיה סביב, לומר לך: מן הגבולים הללו ולפנים המצות נוהגות" (רש"י)
התורה מציינת כאן את קווי הגבול התוחמים את שטחה של ארץ ישראל.
אבל יש לדקדק מדברי רש"י, שהתורה לא התכוונה לשרטט את גבולות הארץ כדי לדעת את שטחהּ, אלא רק כדי לדעת את קדושתה: באלו חלקים ממנה מתחייבים גידוליה בתרומות ומעשרות. דברי רש"י מלמדים אותנו שגם אם ירצו עם ישראל להרחיב את גבולות הארץ בכדי לתפוס שלטון במקומות רחוקים יותר, השטחים שיכבשו לא יקבלו את הקדושה המחייבת תרומות ומעשרות, וימשיך לחול עליהם דין של פירות חו"ל (וראה במאמר הבא לגבי גבולות הארץ מבחינה הלכתית).
אמנם לעתיד לבוא כתוב (ספרי דברים א', מדרש שיר השירים רבה ז', י') שירושלים תתרחב עד דמשק. לשם כך צריך מלך ואורים ותומים, על מנת להחיל על אותה ההרחבה את קדושת הארץ לענין מצוות התלויות בה.
וכאן המקום לשאול, לשם מה יהיה צורך שירושלים תתרחב עד דמשק? והרי גם אם ירושלים תשאר בגודלה כפי שהיא, כבר העידו חז"ל (אבות ה', ז') שמעולם לא אמר אדם צר לי המקום שאלין בירושלים!
מבארים המפרשים, שלמעשה המציאות בירושלים היתה שהיה צר שם; אלא שמרוב אהבת העיר ירושלים איש לא התלונן על כך.
עוד אפשר לומר שבגלל שלעתיד לבוא כל המתים עתידים לחיות, הרי עתידים להיות מיליארדי אנשים בירושלים. מבחינה טכנית צריך מקום גדול כדי לאכלסם, ולכן יהיה צורך להרחיב את גבולותיה של ירושלים. ביחוד כאשר המדובר הוא בערב פסח, בעת שחיטת קרבן פסח. הרי כל ישראל צריכים לבוא לירושלים באותה השעה! לכן עתידה ירושלים להתרחב עד דמשק (וראה במסכת פסחים דף ס"ד ע"ב, שם משמע שהיו בירושלים כשנים עשר מיליון יהודים לפחות).
גבולות הארץ
"צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם בָּאִים אֶל הָאָרֶץ כְּנָעַן זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּפֹּל לָכֶם בְּנַחֲלָה אֶרֶץ כְּנַעַן לִגְבֻלֹתֶיהָ" (ל"ד, ב')
ידוע, שבלשון התורה לשון "צו" היינו: "מיד ולדורות" (תורת כהנים, ויקרא ו', א'). יש להבין: מהי משמעות מילה זו כשהיא נאמרת לגבי גבולות הארץ?
לכאורה נראה שהגבולות שציינה התורה הם ככל גבולות העמים; אך אין הדבר כן (כפי שהסברנו במאמר הקודם). הגבולות המתוארים כאן עוסקים בקדושת הארץ, וקדושתה של הארץ אינה תלויה בגבולות המדיניים. זאת ועוד: לאותה דעה (מגילה י' ע"א) שבקדושה ראשונה נתקדשה הארץ לשעתה ולעתיד לבוא, הרי שגבולות הארץ אינם גבולות 'אזרחיים', אלא הם גבולות 'הלכתיים'. וכך הם דברי רש"י (שם): "לפי שהרבה מצוות נוהגות בארץ ואין נוהגות בחוצה לארץ, הוצרך לכתוב מצרני גבולי רוחותיה סביב, לומר לך: מן הגבולין הללו ולפנים המצוות נוהגות".
משום כך: "צו" – לדורות, כדי שידעו לדורות עולם את גבולותיה ההלכתיים של הארץ לענין המצוות התלויות בה.
אחת ההשלכות לכך שהגבולות המתוארים כאן הם גבולות הלכתיים ולא מדיניים ניתן ללמוד מכך שנהר הירדן הוא אחד מגבולות הארץ. נהר זה שונה משאר הנהרות שבעולם. שהנהרות נעים במסלול קבוע; אבל נהר הירדן מתפתל ומשנה מסלולו בכמה מקומות מפעם לפעם. כיון שכן, נמצא שהגבול אינו ישר אלא מפותל ביותר. בשיטה מקובצת (ב"מ על דף כ"ב ע"א) כתוב, שיש בזה נפקא מינה למעשה אם חיובי התרומות והמעשרות נקבע לפי הקו הישר, וכל המקומות שנספחים לפיתוליו של הירדן פטורים מתרומות ומעשרות, או שגם פיתוליו קובעים לחיוב תרומות ומעשרות.
אילו היו הגבולות המתוארים בתורה גבולות 'אזרחיים', כי אז לא היתה התורה עוסקת כלל בנושא זה ולא היתה מפרטת בצורה רחבה את גבולי הארץ. התורה אינה עוסקת בעניינים של חול הנוהגים בכל אומה ולשון. כל דבריה קדושים הם.
(במאמר מוסגר נוסיף, שמכאן למדנו שצריך תמיד לדייק בדברי התורה ולדרוש בהם על מנת שנדע למצוא בדברי התורה כולם הדרכות והנחיות לעניינים רוחניים והלכתיים. ואין בתורה חלילה ענייני 'חולין').
קדושה זו של הארץ קיימת גם בימינו, גם לפי הדעה שסוברת שלא חלה היום הקדושה מדאורייתא אלא רק מדרבנן. הדעות השונות באות לידי ביטוי במחלוקת הפוסקים אם תרומות ומעשרות בזמן הזה הם מדאורייתא או מדרבנן (שו"ע יו"ד של"א, א').
לכן גם בזמן הזה, שלמעשה אין עדיין מצב של 'כל יושביה עליה' (המחייב לדעת הכל בתרומות ובמעשרות מן התורה), אף על פי כן אנו מקיימים את המצוות התלויות בארץ, בבחינת "הציבי לך ציונים" (ירמיה ל"א, כ'). כשיבוא המשיח לא יהיה קשה לנו להתחיל ולקיים מצוות חדשות שלא הורגלנו בהן, אלא אנו מקיימים אותם גם בימינו, ולעתיד לבוא רק נעבור מקיום מצוות דרבנן לקיום מצוות מדאורייתא.
יש להוסיף עוד בענין גבולות הארץ, על פי דברי הרמב"ן, שלאחר שכובשים את כל ארץ ישראל, כל מה שיכבשו יותר – דין קדושת ארץ ישראל יש לו. מסיבה זו באה התורה להשמיענו את גבולות הארץ שאנו נדרשים לכבוש תחילה; כל תחום אחר שמחוץ לגבולות אלו תחול עליו קדושת הארץ רק לאחר כיבוש כל ארץ ישראל שבתוך הגבולות.
וכך אמרו חז"ל (גיטין ח' ע"א) על דוד המלך ע"ה, שכבש את סוריא לפני שכבש את ירושלים, ולכן נקרא כיבושו 'כיבוש יחיד', למרות שהיה מלך, ולא חלו על סוריא דין של מצוות התלויות בארץ.
אבל ישנה משמעות נוספת לגבולות הארץ, שנאמר בהם: "צו – מיד ולדורות". הנה עיני אומות העולם נשואות לארץ ישראל, ושבעים האומות חושבות להלחם בנו ולגרשנו מן הארץ. הם רוצים להשתלט על הארץ, אם לא בשלטון ישיר אזי בשלטון עקיף. יש מהם שרוצים לחייב את עם ישראל לילך בדרכם ובשיטתם כנגד כולם.
על כך אומר הקב"ה: "צו – ולדורות". כשם שבכניסה הראשונה של ישראל לארץ "נבהלו אלופי אדום נמוגו כל יושבי כנען" (שמות ט"ו, ט"ו), וכשם שבביאה ראשונה של "תביאמו ותטעמו" הפיל הקב"ה שריהם של שבעה אומות, כך לדורות יפיל ה' את שריהם של האומות המבקשים לירש את נחלתו, ויראה לעיני כל ישראל אשר ידעו כולם כי: "אין בהם עוד כח" (ראה רש"י בפרשתנו ל"ד, ב').
עלינו להתיישב בארץ הקדושה ללא פחד ומורא, בבחינת (שמות י"ד, י"ד): "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון". נזכור שמה שנדרש מאיתנו הוא אהבת ארץ ישראל, אהבת עם ישראל וקיום המצוות התלויות בארץ ושאינן תלויות בארץ.
פרפראות
קבורת בכורי מצרים ואלוהיהם
"וּמִצְרַיִם מְקַבְּרִים אֵת אֲשֶׁר הִכָּה ה' בָּהֶם כָּל בְּכוֹר וּבֵאלֹהֵיהֶם עָשָׂה ה' שְׁפָטִים" (ל"ג, ד')
פשט הדברים הוא, שבשעה שהמצרים רצו לצאת ולהילחם בעם ישראל, הקב"ה הכה בהם כל בכור, ולא היה בית אשר לא היה שם מת. כולם היו טרודים אפוא באבלם ובבכיים, כך שעם ישראל יצאו ללא מפריע וללא כל פגע.
אבל עדיין יש להבין את ההקשר להמשך הפסוק: "ובאלהיהם עשה ה' שפטים". ביאור הענין עפ"י דברי רש"י על הפסוק (שמות י"ב, י"ב): "ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים" שפירש: "של עץ נרקבת ושל מתכת נמסת ונתכת לארץ" – כלומר, כל אלילי מצרים נרקבו ונמסו.
מעתה יובן הקשר בין השפטים באלילי מצרים ובין קבורת מתיהם. המצרים ביקשו לקבור את האלילים הנמסים, ומכיון שלא רצו המצרים 'לבזות' את אלוהיהם לקחו אותם איתם וניצלו את קבורת בכוריהם כדי לקבור גם את אלוהיהם. וזהו: "ומצרים מקברים את אשר הכה ה' בהם כל בכור, ובאלוהיהם עשה ה' שפטים".
העמלקי והכנעני
"וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד וְהוּא יֹשֵׁב בַּנֶּגֶב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (ל"ג, מ')
מה הקשר בין העם העמלקי ובין ארץ כנען? מבאר תרגום יונתן בן עוזיאל: "ושמע עמלק חייבא ואתחבר בכנענאי" – כלומר, עמלק התחבר לעם הכנעני.
ב'פירוש יונתן' מקשה: הרי בפרשת חוקת (כ"א, א') כתוב: "וישמע הכנעני", ושם נאמר (ראה ברש"י שם) שהכנעני הוא העמלקי, אלא שהם שינו את לשונם לשפת הכנעני. אם כן, מדוע כאן ביאר התרגום שהעמלקי נלווה לכנעני, ולא הסביר שהכנעני הוא הוא העמלקי?
יש לבאר, שבתחילה הם החליפו את לשונם; ובשלב שני, כיון שכבר דמו העמלקים לכנענים בשפתם, חברו אליהם והיו כאיש אחד.
הראה הקב"ה למשה את כל הארץ
"זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּפֹּל לָכֶם בְּנַחֲלָה אֶרֶץ כְּנַעַן לִגְבֻלֹתֶיהָ" (ל"ד, ב')
בכל מקום שנאמר "זאת" או "זה" – הראהו הקב"ה למשה באצבע. כך מצינו במעשה המנורה, שנאמר (במדבר ח', ד'): "וזה מעשה המנורה", וכן לענין מולד הלבנה אמר לו הקב"ה (שמות י"ב, ב'): "החדש הזה לכם ראש חודשים".
כשרצה משה רבינו ע"ה להיכנס לארץ, אמר לו הקב"ה שאמנם הוא לא יכנס לארץ, אך הוא יוכל לראות את כל הארץ. נתן הקב"ה למשה כוח לראות בעיניו עד קצה הארץ, וכל מה שהוא ראה – נקנה לעם ישראל.
ויש לשאול: מה התועלת בכך שמשה הסתכל על הארץ? הרי הבטה בלבד אינה קונה (עיין תוס' על ב"מ דף ב' ע"א ד"ה דבראיה)!
אלא הענין הוא כך: אדם שראה חפץ של הפקר ברחוב – עצם ההבטה אינה קונה; אבל אם אין מדובר בהפקר, אלא בחפץ שיש לו בעלים, והבעלים מעוניין להקנות אותו לאדם אחר, במקרה כזה ההבטה של הקונה מועילה, ואם יבא אדם אחֵר ויבקש לקחת את החפץ – לא יזכה בו.
כן הדבר כאן. הקב"ה, שהוא ה'בעלים' של הארץ, אמר למשה רבינו שיסתכל ויזכה בארץ, ובאופן זה ההבטה קונה.
מעלת גבול דרום
"וְהָיָה לָכֶם פְּאַת נֶגֶב מִמִּדְבַּר צִן עַל יְדֵי אֱדוֹם וְהָיָה לָכֶם גְּבוּל נֶגֶב מִקְצֵה יָם הַמֶּלַח קֵדְמָה" (ל"ד, ג')
"והיה לכם פאת נגב – רוח דרומית אשר מן המזרח למערב" (רש"י)
התורה מתחילה לבאר דווקא את הגבול הדרומי: "והיה לכם פאת נגב". ניתן למצוא בכך רמז לחשיבות הרוחנית של צד דרום, וכמאמר חז"ל (ב"ב כ"ה ע"ב, זוהר ח"א בראשית כ"ו ע"ב ועוד): "הרוצה להחכים – ידרים", ואין חכמה אלא תורה. המנורה נקבעה בצד דרום, והיא מורידה שפע של קדושה וטהרה, שפע של חכמה אמיתית, דרך התורה לעם ישראל.
שליחות בישוב ארץ ישראל
"אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִנְחֲלוּ לָכֶם אֶת הָאָרֶץ… וְנָשִׂיא אֶחָד נָשִׂיא אֶחָד מִמַּטֶּה תִּקְחוּ לִנְחֹל אֶת הָאָרֶץ" (ל"ד, י"ז-י"ח)
הגמרא במסכת קידושין (מ"ב ע"א) למדה מפסוק זה את הדין ש"שלוחו של אדם כמותו". רש"י אצלנו הסביר: "'אשר ינחלו לכם' – בשבילכם, כל נשיא ונשיא אפוטרופוס לשבטו ומחלק נחלת השבט למשפחות ולגברים… ומה שהם עושים יהיה עשוי כאילו עשאום שלוחים".
האחרונים דנו לגבי אדם שמינה שליח לקנות עבורו דירה בארץ ישראל, כאשר הוא עצמו מתגורר בחוצה לארץ. האם יוצא בזה ידי חובת מצות ישוב הארץ?
לכאורה אפשר היה לחלק ולומר, שאם השליחות היא רק עבור קניית הדירה בארץ, הרי שלמרות שיש בזה משום גאולת קרקע, למעשה אין בזה משום 'ישוב הארץ'; והיה ניתן לומר אם ישלח אדם לגור בארץ עבורו, אז יצא ידי חובת מצוות ישיבת הארץ (ראה רמב"ן בראשית ל"ט, י"ג).
אך, מדברי רש"י שכתב: "ומחלק נחלת השבט למשפחות ולגברים, משמע שהתורה אינה סוברת כך. אמנם הנשיאים ביררו לכל אחד ואחד את נחלתו; אך חובת המגורים בארץ חלה על כל אחד ואחד. מכאן שאי אפשר לצאת ידי חובת המצוה לגור בארץ על ידי שליחות.
חצי שיעור בקיום מצוה
"שֵׁשׁ עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם" (ל"ה, י"ג)
"מגיד, שאף על פי שהבדיל משה בחייו שלש ערים בעבר הירדן, לא היו קולטות עד שנבחרו שלש שנתן יהושע בארץ כנען" (רש"י)
מה הטעם בהבדלת הערים הללו, אם עדיין לא היו קולטות? הסיבה מבוארת בגמרא (מכות י' ע"א): "דרש רבי סימאי:, מאי דכתיב (קהלת ה', ט'): 'אוהב כסף לא ישבע כסף'? זה משה רבינו, שהיה יודע שאין שלוש ערים שבעבר הירדן קולטות עד שלא נבחרו שלוש בארץ כנען, ואמר: מצוה שבאה לידי אקיימנה".
יש לדייק בלשון הגמרא. הגמרא מכנה את מעשהו של משה כ'מצוה': "מצוה שבאה לידי אקיימנה". אבל לכאורה, אם הערים עדיין אינן קולטות, אין בכך כל מצוה! מדוע מכנה הגמרא את מעשהו של משה כ'מצוה'?
הדבר יתבאר לאור מחלוקת הפוסקים, אי אמרינן חצי שיעור גם במצוות, לדוגמא: אדם שיש לו רק חצי כזית של מצה בליל הסדר – האם מקיים באכילתו מצוה או לא (עיין שו"ת תורה לשמה סימן קל"ו)? באיסורים מצאנו שגם חצי שיעור אסור; האם גם במצוה חל כלל זה?
ממעשה זה של משה יש להוכיח שאף על פי שהמצוה אינה גמורה, ונעשתה רק התחלת המצוה, מכל מקום חצי מצוה – למצוה תיחשב. לכך נזדרז משה רבינו לקיים 'מצוה' זו.
מכאן מוסר השכל לרדיפת המצוות ולקיומן כהלכתן. אם עבור התחלת מצוה, עבור חצי מצוה, נזדרז משה ולא התמהמה, על אחת כמה וכמה שיש להשתדל עבור מצוה גמורה.
מעשה רב
"וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ" (ל"ג, נ"ג)
"ומה שהפליגו רבותינו (כתובות ק"י ע"ב) במצות הישיבה בארץ ישראל ושאסור לצאת ממנה, וידונו כמורדת האשה שאינה רוצה לעלות עם בעלה לארץ ישראל, וכן האיש, בכאן נצטווינו במצוה הזו" (רמב"ן)
בתקופת הרמב"ם היו איש ואשה שרצו להתגרש וכל הנסיונות להשכין שלום בית ביניהם עלו בתוהו. ולבעל היתה בעיה קשה לגרש את האשה, כיון שסכום הכתובה היה גבוה מאוד. בא אדם פיקח אל הבעל ויעץ לו עצה: כל משפחתה הקרובה של אשתך נמצאת במצרים, ובודאי שהיא לא תרצה להתנתק מהם, ומה גם שאתם בתהליכי גירושין והיא לא תרצה ללכת איתך. אם כן, החלט שאתה עולה לארץ ישראל, והיא לא תרצה לעלות, אזי יהיה עליה שם של מורדת ותצא ללא כתובה!
שמע הבעל, סבר וקיבל. עשה וכך הוה: האשה סירבה לעלות עימו לא"י, והבעל תבע לתת לה גט ללא כתובה מדין מורדת. באו שניהם לפני הרמב"ם. הבין הרמב"ם שאותו בעל מנסה להערים, נזף בו שאינו באמת רוצה לעלות לארץ ישראל אלא מחפש עילה לגרש את אשתו ללא כתובה ואין לו זכות לעשות כדבר הזה, ודחה את תביעתו.
(לעיון: תשובות הרמב"ם (הוצאת בלאו) סי' שס"ה, רמב"ם פי"ג מהלכות אישות הל' כ"ב- כ"ג).
וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ (ל"ה, ל"א)
הבבא סאלי זיע"א נהג לערוך סעודות שאיש לא הבין את משמעותן. אחת הסעודות היתה כשהוא עבר את גילו של אביו. לסעודה זו שלח לקרוא למרן הרב זצוק"ל. כשקראו לרב הוא סירב לבוא, מפני שבאותה תקופה היה אבל על אמו ולא רצה להסב בסעודה. "מצטער" אמר לשליחים, "אני לא יכול, אני בשנת אבל על אמי. אסור לי להשתתף בשמחה". אמרו לו השליחים: "אם אינך בא מרצונך, ניקח אותך בכוח". ראה הרב שאין ברירה ונסע איתם.
כשהגיע הרב לביתו של הבבא – סאלי, נכנס והביט סביב, כולם שמחים, שותים ערק והוא עצב. "בוא שב לידי", סימן לו הבבא סאלי. נתיישב הרב לימינו. לקח הבבא- סאלי מלפפון, קילפו באולרו האישי ונתנו בידו של הרב. אמר: "בכלים של אחרים אני יודע שאינך אוכל, הנה קילפתי עבורך באולר שלי".
פתאום נכנסו לחדר שלושה שוטרים. "הרב מרדכי אליהו נמצא פה?", שאלו, "מי זה?". נענה להם הבבא- סאלי: "בואו, הנה הוא לפניכם. ספרו לו מדוע אתם פה!".
סיפרו לו. התברר, שבאותו היום ערכו משפט לפושע אחד, סרבן גט, ובית הדין פסק להכניסו לכלא. פושע זה לא קיבל עליו את הדין, אלא הלך ועבר בין בתי הדיינים והיכה אותם מכות נמרצות בזה אחר זה. כשהגיע לבית הרב לא מצאו, כי הבבא סאלי שלח לקרוא לו לסעודה.
הסתכל הבבא סאלי ברב ואמר: "נו, סתם קראתי לך בשנת אבל? האם אמך שבשמים אינה שמחה שאתה פה!?…"
הלכה בפרשה
"אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד משֶׁה וְאַהֲרֹן" (ל"ג, א')
שאלה: אדם אמר בתחילת היום את תפילת הדרך. האם כאשר הוא חוזר לביתו בלילה עליו לומר שנית תפילה זו, כיון שלכאורה מהשקיעה התחיל יום חדש?
תשובה: אין אדם אומר את תפילת הדרך שוב בלילה אם כבר אמרה ביום, למרות שהלילה נחשב ליום חדש (עיין בשו"ע או"ח סי' ק"י סעי' ה' ובכה"ח שם ס"ק מ'-מ"ח). בפרט לסברת הרדב"ז (הובא בברכ"י סי' ק"י ס"ק ט'. וע"ע משנ"ב שם ס"ק כ"ו), שאם הולך בדרך כמה ימים, מברך רק ביום יציאתו, ושוב אינו מברך בשאר הימים.
אפילו אם חשב שלא לנסוע יותר ביום, ולפתע החליט לצאת לנסיעה נוספת בלילה – אינו צריך לברך פעם נוספת, כי הברכה שאמר ביום נמשכת גם על הלילה.
מי שרגיל לומר את תפילת הדרך בברכה, יכול במקרה זה לאומרה בלילה בלא ברכה.
[ולעצם ברכת הדרך, הטוב ביותר שאם מתפלל לפני שיוצא לדרך טוב שיאמר את תפילת הדרך בברכת שומע תפילה שבשמונה עשרה בטרם שהוא יוצא לדרכו. אם לא אמר תפילת הדרך ב"שומע תפילה" אין לומר שם ומלכות בסיום התפילה לחוש לדעת הרמב"ם (הלכות ברכות פ"י הלכה כ"ה, עיין ב"י סי' ק"י) שהשמיט תפילה זו].
"וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם לָרַב תַּרְבּוּ אֶת נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט אֶת נַחֲלָתוֹ אֶל אֲשֶׁר יֵצֵא לוֹ שָׁמָּה הַגּוֹרָל לוֹ יִהְיֶה לְמַטּוֹת אֲבֹתֵיכֶם תִּתְנֶחָלוּ" (ל"ג, נ"ד)
שאלה: האם מותר לבנות בתים בארץ ישראל מראש חודש אב ואילך?
תשובה: אומרת המשנה בתענית (כ"ו ע"ב): "משנכנס אב ממעטין בשמחה", ובגמרא (יבמות מ"ג ע"ב) נאמר: "תניא, מראש חודש ועד התענית העם ממעטין מעסקיהן מלישא וליתן ולנטוע ומליארס ומלישא".
בתוספתא שם (מ"ד) הובא שדין זה הוא דווקא "בבניין ונטיעה של שמחה, כגון אבורנקי של מלכים". וכן מבואר במסכת תענית (י"ד ע"ב), שהמיעוט הוא דווקא בבניין של שמחה. וכדברי רש"י שם: "לא בניין הצריך לו, אלא בניין הצריך לשמחה, דבדבר שמחה ממעטין" (ואף ששם מדובר בהלכות תעניות גשמים – דין אחד לתעניות אלו ולאבלות של חודש אב, עפ"י האמור בירושלמי שם ובב"י סי' תקנ"א).
וכך פסק השולחן ערוך (סי' תקנ"א סעי' ב'): "מראש חודש עד התענית ממעטים במשא ומתן ובבנין של שמחה, כגון בית חתנות לבנו או בנין של ציור וכיור".
לכן, מעיקר הדין מותר לבנות בית ולסיידו. האיסור הוא דווקא לבנות בתים מפוארים או לצבוע בצבע מיוחד, או לזרוע ולשתול פרחים בגינה לשם יופי ולתענוג. אולם למעשה יש להבחין: מי שבונה בית כדי לגור בו – מותר, ובפרט בארץ ישראל, שיש מצוה להתיישב בה. אך מי שבונה להרווחה בלבד – דהיינו שיש לו בית מרווח לגור בו, והוא רוצה לבנות תוספת – בזה יש לאסור בנייה מראש חודש ואילך. אמנם לתקן תיקונים מותר גם בבית מהודר.
כן צריכים להיזהר שלא לקנות כלי כסף וזהב או תכשיטים בימים אלו, כיון שזהו בכלל "משא ומתן של שמחה".
אבל לבנות בית כנסת ולסיידו – נחשב הדבר לצורך מצוה, ומותר.
כתב מרן ה'בן איש חי' (שנה ראשונה דברים הלכה ב'): "הבנין – אם אינו דבר הכרחי אין להתחיל מראש חודש… מיהו בבית הכנסת יכולים לבנות אפילו ערב תשעה באב, ואפילו ציור וכיור, דצורך מצוה הוא".
"וְנָסַב לָכֶם הַגְּבוּל מִנֶּגֶב לְמַעֲלֵה עַקְרַבִּים וְעָבַר צִנָה וְהָיוּ תּוֹצְאֹתָיו מִנֶּגֶב לְקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ וְיָצָא חֲצַר אַדָּר וְעָבַר עַצְמֹנָה" (ל"ד, ד')
שאלה: האם אילת שייכת לארץ ישראל או שהיא מחוץ לגבולות הארץ?
תשובה: יש בהלכה שני סוגי כיבוש של ארץ ישראל, הנקראים 'כיבוש ראשון' ו'כיבוש שני'. 'כיבוש ראשון' היה ע"י עולי מצרים, והם כבשו את כל איזור אילת (עי' 'מאמר מרדכי – ושבתה הארץ' פ"ב סעי' ט' הערה 23). אולם 'כיבוש שני' נעשה ע"י עולי בבל, והם לא כבשו אזור זה.
כפי שידוע לנו מחז"ל, שלמה המלך שלט בכל האיזור. כיון שמקומה של אילת לא נכבש ע"י עולי בבל, הרי שכל הפירות והירקות הגדלים שם חייבים בהפרשת תרומות ומעשרות, אך בלי ברכה. אולם לטייל באילת מותר, ואין הדבר נחשב כטיול בחו"ל. וכן אין לנהוג שם יו"ט שני של גלויות, אלא יש לנהוג בה כמו בכל ארץ ישראל (עיין שו"ת הרב הראשי כרך: תשמ"ח-תשמ"ט סימן רי"ז).
