שיחות ומאמרים
חכמות נשים בנתה ביתה
"וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן" (ט"ז, א')
שלמה המלך ע"ה אומר במשלי (י"ד, א'): "חכמות נשים בנתה ביתה ואולת בידה תהרסנה". אומרים חז"ל (סנהדרין ק"י ע"א): "'חכמות נשים בנתה ביתה' – זו אשתו של און בן פלת, 'ואולת בידה תהרסנה' – זו אשתו של קרח".
שמעתי מפיו של חכם מנשה שלו ע"ה, ששמע מפיו של ה'בן איש חי' זיע"א, שתיאר את הדברים כך: בתחילה היתה אשתו של קורח עשירה מאוד, שהרי מובא בחז"ל (סנהדרין ק"י ע"א) שהיה לבעלה אוצרות של שלוש מאות חמורים מלאים כסף וזהב. היתה אשתו מתקשטת בצמידים מזהב מכף ידה ועד כתפה לאורך כל הזרוע, והיתה מתפארת בפני כל נשות ישראל על יופיָם של התכשיטים ועל עושרה. כשהיתה פוגשת את ציפורה אשת משה, היתה לועגת לה ואומרת: ראי לאן בעלי הגיע, לאיזו רמת חיים הביאני, ואילו את – אין לך אפילו טבעת קלה. אמרה לה ציפורה, שהיא זכתה בעושר הגדול ביותר בעולם, היא התורה של משה רבינו שנקראת על שמו, והתעלמה מן הדברים.
וכשביקש הקב"ה לכתוב את התורה על לוחות האבנים, הביא למשה רבינו אבן סנפירינון, שהיא האבן היקרה ביותר בעולם. אמר לו הקב"ה (שמות ל"ד, ג'): "פסל לך" – הכן מן האבן את הלוחות, ואת הפסולת תשמור לך. לקח משה את הפסולת, ולא ידע עד כמה היא יקרה (ראה נדרים ל"ח ע"א). הביא אותה לציפורה ואמר לה: לכי ועשי לך טבעת אצל אהליאב. כשראה אהליאב את האבן – נדהם. אמר לציפורה שזהו היהלום היקר ביותר בעולם, ונתפרסם הדבר. כשענדה ציפורה את הטבעת, עזבו כל הנשים את אשתו של קורח, ורצו לראות במו עיניהן את האבן המיוחדת בטבעתה של ציפורה. נעלבה אשתו של קורח וחמתה בערה בה עד להשחית. מיד רצה לבעלה והתחילה לצעוק עליו: ראה מה הבאת לי וכו'. מחמת אותה קנאה הסיתה אותו ויצא למחלוקת.
על כך דרשו חז"ל: "'ואולת בידה תהרסנה' – זו אשתו של קורח", כיון שלא היתה שְׂמֵחה בחלקה נקראה "אולת" וסופה שהרסה את ביתה.
לעומתה, אשתו של און בן פלת, שהיה מראשי הסנהדרין, מנעה ממנו להיגרר אחרי מחלוקתו של קורח, בכך שישבה על פתח אוהלה וסירקה את שער ראשה. כשראוה אנשי קורח ברחו משם, כי רצו להראות את צדקותם בפרהסיא. אשתו של און בן פלת טענה לבעלה: מה לך ולמחלוקת זו? הלא בכל מקרה יהיה קורח מעליך, ומה לך ולזה?
אמר לה און, שיש בינו לבין קורח הסכם חילופין בתפקיד המנהיג, ולכשיקבל און את התפקיד הרם בתורו, תהיה היא אשת הנשיא. כששמעה כך אמרה לו: אם כן עליך לעשות משתה. השקתה אותו יין, עד שהשתכר ונרדם.
בענין זה שאל בעל ה'בן איש חי': מדוע הבריחה אשתו של און בן פלת את ראשי בעלי המחלוקת על ידי שסירקה שערה בפתח ביתה? והלא יכולה היתה למנוע מהם להיכנס לבית על ידי נעילת הדלת וכדומה!
אפשר לבאר, שכאשר גילתה את שערות ראשה, רצתה לומר: כמו שלכל שׂערה ושׂערה יש נקב שממנו היא יונקת, כך לכל אדם יש תפקיד שהקב"ה נתן לו, ועליו לעשות אותו כמו שהקב"ה רוצה, ולא כפי שהוא רוצה. יש המסבירים שאשתו של און גילתה את שערותיה, על פי חז"ל שאומרים (ב"ב ט"ז ע"א) שכאשר קיבל איוב יסורים אמר: רבש"ע, אולי התחלף לך 'איוב' ב'אויב'? אמר לו הקב"ה: כיצד יתחלפו לי אותיות, והרי אפילו בגשם שוטף לא מתערבבות הטיפות זו עם זו, וכן שערות הראש של האדם אינן מתערבבות זו עם זו. כך אמרה להם אשתו של און: אל לכם לערב מי שראוי לכהונה עם מי שלא ראוי לכך.
עוד יש לבאר את מעשיה של אשת און, על פי המסופר בגמרא (ראה יומא דף מ"ז ע"א) על קמחית ששבעת בניה שימשו בכהונה גדולה, והעידה על עצמה שזכתה לכך משום שמעולם לא ראו קורות ביתה את שערות ראשה. אמרה אשתו של און לבעלה: קמחית זכתה למשפחה של כהנים גדולים בגלל שקורות ביתה לא ראו את שערות ראשה, והנה אני מגלה את שערות ראשי לעין כל, ובעקבות מעשה זה לעולם לא תזכה אתה לכהונה.
ציצית בבגדו ומזוזה בפתחו
"וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי…" (ט"ז, א')
"ויקח קרח, מה כתיב למעלה מן הענין? (ט"ו, ל"ח) 'ועשו להם ציצית'. קפץ קרח ואמר למשה: טלית שכולה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית? אמר לו, חייבת בציצית. אמר לו קרח: טלית שכולה תכלת אין פוטרת עצמה, ארבע חוטין פוטרות אותה?! בית מלא ספרים מהו שיהא פטור מן המזוזה? אמר לו: חייב במזוזה. אמר לו: כל התורה כולה רע"ה פרשיות אינה פוטרת את הבית, פרשה אחת שבמזוזה פוטרת את הבית?!" (במדבר רבה פרשה י"ח, ג')
ביחס לשאלת קורח את משה ותשובת משה רבינו יש להבין: הרי משה רבינו ידע את רוח השואלים אותו ומגמתם. הוא ידע שהם מזלזלים בתורה ובהלכה. מדוע בכלל ענה להם?
אלא לימדנו משה רבינו הלכה גדולה לאורייתא. כאשר שואלים את האדם שאלה בדבר הלכה, עליו לענות את ההלכה כפי שהיא, אף על פי שכוונת השואלים ללעוג. עם כל זה יש לענות להם כהלכה, שכן ההלכה אינה משתנה לפי מגמת השואלים.
עוד יש לברר: מה ראו קורח ועדתו להתלוצץ דווקא על שתי מצוות אלו של מזוזה וציצית?
בעל ה'צידה לדרך' (לרבי יששכר בר איילינבורג, בעל שו"ת באר שבע, לפרשת קרח ד"ה רש"י אמרו לו טלית וכו') מבאר, שקורח ועדתו לגלגו על כל מצוות התורה, אך בחרו דווקא בשני המצוות הללו כדי לרמוז על טענתם. הם טענו שעם ישראל כולו קדוש, ובזה הוא דומה לבית שמלא ספרים או לבגד שכולו תכלת, שאינם צריכים מזוזה או חוט תכלת. במילים אחרות: אין צורך במשה ואהרן – אין צורך במזוזה הרומזת למשה, איש התורה, ואין צורך בחוט תכלת, הרומז לאהרן הכהן הגדול הלבוש בגד תכלת.
יש לבאר באופן נוסף, מתוך הכרת מעלתן של מצוות אלו. הנה הציצית משמרת את האדם, מצילה אותו מעבירה ומזרזת אותו לקיים את מצוות ה', כמו שכתוב (ט"ו, ט"ל): "וראיתם… וזכרתם… ועשיתם" (וראה ב'אור החיים' הקדוש סוף פרשת שלח), עליה אומר הכתוב (תהלים ל"ד, ח'): "חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם". בגמרא במסכת מנחות (דף מ"ד ע"ב) מובא מעשה, הממחיש כיצד הגנה מצות ציצית על אדם שביקש לעבור עבירה.
מצות המזוזה אף היא משמרת את האדם ומצילה אותו מן החטא. הגמרא (שם ל"ג ע"ב) דורשת את הפסוק (שם קכ"א, ה'): "ה' שומרך ה' צלך על יד ימינך" על מצות מזוזה. וכתב הרמב"ם (פ"ו מהלכות מזוזה הל' י"ג): "חייב אדם להיזהר במזוזה, מפני שהיא חובת הכל תמיד… אמרו חכמים הראשונים: כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו מוחזק הוא שלא יחטא, שהרי יש לו מזכירין רבים, והן הם המלאכים שמצילין אותו מלחטוא, שנאמר (שם ל"ד, ח'): 'חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם'".
משום כך שואל קורח דווקא על מצוות אלו. קורח אינו מעוניין בשמירה זו. אין הוא רוצה את שמירת מלאך ה' החונה לשמרו ולהצילו מהחטא ומהעבירה. הוא גם אינו רוצה לשים את המזוזה בפתחו על מנת שתזכיר לו את אהבת ה' ותימנע ממנו לחטוא.
לכן אומר משה רבינו (ט"ז, י"א): "הנועדים על ה'". כוונתם של קורח ועדתו היתה לעקור את התורה ולומר שהיא אינה מן השמים. אמנם מי שלא לובש ציצית עובר על עשה, ומי שאינו שׂם מזוזה בפתחו עובר על עשה; אבל מי שלועג על מזוזה וציצית – עונשו חמור מאוד, כי הוא מזלזל וכופר בכל התורה כולה.
כך אנו רואים בדברי חז"ל, המספרים את המעשה (מדרש הגדול קרח, ט"ז י"ט, מדרש שוחר טוב תהלים מזמור א' ד"ה ד"א אשרי האיש וכו', ילקוט שמעוני במדבר (קרח) רמז תש"ן ועוד) שהיה מספר קורח על אותה אלמנה. בדבריו ביקש קורח ללגלג על מצוות מתנות כהונה בפרט ועל כל מצוות התורה בכלל. הרי שלא רק על שתי מצוות אלו לגלג, אלא על כל המצוות כולן, ושתי המצוות האלו היו רק השורש לשאר כל המצוות. לכן אומר הכתוב: (י"ז, ג'): "את מחתות האנשים האלה בנפשותם" – וכלשון רש"י: "שנעשו פושעים בנפשותם, שנחלקו על הקב"ה".
עלינו ליזהר במצות ציצית במשך כל היום (ולדעת האר"י ז"ל – גם בלילה ובשינה), כדי שתשמרנו ותצילנו. כמו כן נזכור את יחודו של הקב"ה ע"י קביעת המזוזה, וה' ישמור צאתנו ובואנו מעתה ועד עולם.
"יהי לבי תמים בחוקיך"
"וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי…" (ט"ז, א')
"ויקח קרח, מה כתיב למעלה מן הענין? (ט"ו, ל"ח) 'ועשו להם ציצית'. קפץ קרח ואמר למשה: טלית שכולה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית? אמר לו, חייבת בציצית. אמר לו קרח: טלית שכולה תכלת אין פוטרת עצמה, ארבע חוטין פוטרות אותה?! בית מלא ספרים מהו שיהא פטור מן המזוזה? אמר לו: חייב במזוזה. אמר לו: כל התורה כולה רע"ה פרשיות אינה פוטרת את הבית, פרשה אחת שבמזוזה פוטרת את הבית?!" (במדבר רבה פרשה י"ח, ג')
פרשת קרח סמוכה היא לפרשת חוקת. כשנעיין בדברי חז"ל הללו, נבין את הקשר ההדוק שבין שתי הפרשות.
ראשיתה של פרשת חוקת היא בפסוק: (י"ט, ב'): "זאת חוקת התורה". כתב על כך רש"י: "גזירה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה". אדם שאינו מקבל את דברי התורה כחוקה, אלא הוא מתחיל להרהר עליהם, חושב, מעיין וחוקר אותם – זהו החטא היותר גדול. בזה חטא קורח, כפי שנרמז גם בשמו: 'קרח' – אותיות 'חקר', מלשון חקירה.
לכן אמרה עליו התורה (י"ז, ג'): "את מחתות האנשים האלה בנפשותם", ופירש רש"י: "שנעשו פושעים בנפשותם שנחלקו על הקב"ה". כאשר קורח שואל את משה רבינו בלגלוג על מצוות ציצית ומזוזה – משה אינו משיב לו כאוולתו, אלא עונה לו את ההלכה כהלכתה; כרוצה לומר לקורח: אתה מבקש לחקור ולהתווכח, אך "אין לך רשות להרהר אחריה" – קבל את דברי התורה כפי שהם.
ולכן נסמכה פרשת "זאת חוקת התורה" לסיפור עניינו של קורח.
וכבר הזהירה התורה (י"ז, ה') את עם ישראל לדורות עולם: "ולא יהיה כקורח וכעדתו". פשט הדברים הוא להיזהר של להיכנס למחלוקת; אבל יש כאן גם הוראה לדורות, שאסור להתחכם ולחקור את מצוות הבורא, אלא יש לקיימן בתמימות, בבחינת (תהלים ק"ט, פ'): "יהי לבי תמים בחוקיך". וזהו שהמשיך דוד המלך ואמר (שם שם): "למען לא אבוש" – שלא אבוא לידי בושה, כשם שבאו לכך קורח ועדתו. (וכל מה שצריך האדם לחקור בהבנת המצוות, עיין ברמב"ם הל' תמורה פ"ד הי"ג ובהל' מעילה סוף פרק ח', ותן לחכם ויוסיף לקח).
בלועי קורח אומרים בכל ראש חודש: "משה ותורתו אמת והן בדאים" (סנהדרין ק"י ע"א). הם עומדים בתשובה שלימה ומכריזים לפני כל העולם כי החקירות הן שווא נתעה, ואת המצוות יש לקיים בתמימות כאברהם אבינו שעליו נאמר (בראשית י"ז, א'): "התהלך לפני והיה תמים".
גנותה של המחלוקת
"וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן. וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם. וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'" (ט"ז, א'-ג')
"ויקח קרח – לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה, וזהו שתרגם אונקלוס 'ואתפלג', נחלק משאר העדה להחזיק במחלוקת, וכן מה יקחך לבך, לוקח אותך להפליגך משאר בני אדם. דבר אחר ויקח קרח משך ראשי סנהדראות שבהם בדברים, כמו שנאמר (ויקרא ח', ב'. במדבר כ', כ"ה): 'קח את אהרן', (הושע י"ד, ג') 'קחו עמכם דברים' (רש"י בשם מדרש תנחומא א')
פרשתנו עוסקת במחלוקת קורח ועדתו על משה ואהרן. וכבר הפליגו בעלי המוסר בגנות המחלוקת וההתרחקות שיש להתרחק ממנה כמו מן האש.
דבר זה נלמד מיעקב אבינו ע"ה, שהתפלל לה' שלא יזכר שמו בשושלת היוחסין של קורח, וכמו שמבאר רש"י על הפסוק: "בן יצהר בן קהת בן לוי", וזו לשונו: "ולא הזכיר 'בן יעקב', שביקש רחמים על עצמו שלא יזכר שמו על מחלוקתם, שנאמר (בראשית מ"ט, ו'): 'ובקהלם אל תחד כבודי'".
המחלוקת מזיקה לא רק לבעל המחלוקת, אלא גם לשכניו. זהו שכתב רש"י: "ודתן ואבירם – בשביל שהיה שבט ראובן שרוי בחנייתם תימנה, שכן לקהת ובניו החונים תימנה, נשתתפו עם קרח במחלוקתו, אוי לרשע אוי לשכנו".
עוד כתב רש"י על הפסוק "ויקח קרח": "פרשה זו יפה נדרשת במדרש רבי תנחומא"; וכוונתו לדברים שמביא המדרש אודות התוצאות ההרסניות של הקנאה והתחרות לבעלי המחלוקת בפרט ולעם ישראל בכלל. וזו לשון המדרש (תנחומא קרח סי' ג'): "בא וראה כמה קשה המחלוקת, שכל העוזר במחלוקת הקב"ה מאבד את זכרו, שנאמר: 'ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמשים ומאתים איש'. אמר ר' ברכיה: כמה קשה המחלוקת, שבית דין של מעלה אינן קונסין אלא מבן עשרים שנה, ובית דין של מטה – מבן שלוש עשרה שנה, ומחלוקתו של קורח – תינוקות בני יומן נשרפו ונבלעו בשאול תחתית, דכתיב: 'ונשיהם ובניהם וטפם', וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה". עיי"ש באריכות (ועיין עוד במדבר רבה פרשה י"ח).
ואמנם מובא בחז"ל, שבני קורח לא מתו; אבל יש גם 'בני בנים' לקורח – אלו בעלי המחלוקת, שעדיין לא נכחדו מן העולם, ומהם צריכים להתרחק מאוד. ואכן המפרשים אומרים, כי השפעתה של מחלוקת זו קיימת עד היום. לכן בשבוע שבו קוראים את פרשת קורח יש להיזהר מכל מחלוקת שהיא, לפי שיש בשבוע זה 'סגולה' להיסחף למחלוקת.
מחלוקת שאינה לשם שמים – קרח וכל עדתו
"וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם…" (ט"ז, ג')
"כל מחלוקת שהיא לשם שמים – סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים – אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי; ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח וכל עדתו" (אבות ה', י"ז)
המפרשים כבר עמדו על ההבדל שבין שתי הדוגמאות שמביאה המשנה לשני סוגי המחלוקות: לגבי מחלוקת לשם שמים מביאה המשנה את מחלוקת הלל ושמאי כדוגמה; ואילו לגבי מחלוקת שאינה לשם שמים – הדוגמה היא 'מחלוקת קורח וכל עדתו'. ומעתה יש לשאול: למה לגבי המחלוקת שאינה לשם שמים לא הזכיר התנא את הצד השני של המחלוקת? הרי היה צריך לומר: "זו מחלוקת קורח ומשה", כשם שלגבי הסוג השני של המחלוקת הזכירה המשנה את שני הצדדים: "זו מחלוקת הלל ושמאי"!
ישנם מספר תירוצים לשאלה זו:
בעל ה'תוספות יום טוב' ביאר, שבמחלוקת הלל ושמאי היו שני הצדדים שווים בכוונתם – לשם שמים; אך במחלוקת משה וקורח שני הצדדים היו שונים במגמותיהם: משה ואהרן – כוונתם לשם שמים היתה, ולא היתה אצלם שום בחינה שלא לשם שמים, בניגוד לקורח, שכל כוונתו היתה לשם עצמו. בגלל השוני שבין שני הצדדים לא הזכיר התנא את משה ביחד עם קורח.
יש מפרשים, שמחלוקת קרח ועדתו – פירושו של דבר: המחלוקת שבין קורח ובין עדתו. וההסבר הוא לפי הכלל הנקוט בידינו בדיני נפשות: כשעוסקים הדיינים בדינים אלה, הרי הם מונים את מספר הדיינים המחייבים והמזכים. מתחילים מהקטן, והולכים ומבררים מהי דעת רוב הדיינים. אם כל הדיינים פה אחד מחליטים לחייב – פוטרים את הנאשם, זאת משום שלא מתקיים במקרה כזה "והצילו העדה" (ל"ה, כ"ד) – כלומר: כדי לחייב צריך שבתוך קבוצת הדיינים יהיה לפחות אחד שיְלמד זכות על הנאשם, ואם אין אפילו אחד כזה – אי אפשר לחייב (ראה סנהדרין י"ז ע"א). והנה בסיפור שלנו, יצאו קורח וכל עדתו כנגד משה, והחלו לדון אותו לפי הבנתם. התחילו למנות את המחייבים, והתחילו מן הקטנים. מאתיים וחמישים האיש שהלכו ביחד עם קורח דנו את משה לכף חובה. נשאר קורח אחרון בספירה. ידע קורח שאם גם הוא יחייב – לא יוכלו לדון את משה לחיוב, ולכן בחר הוא לזכותו, כדי שיגמר הדין לחובתו של משה. לפיכך מצאנו מחלוקת בין "קורח וכל עדתו", ובמדויק אמרה המשנה שיש כאן שני צדדיים: קורח מול עדתו – כפי שאמר התנא לגבי "מחלוקת הלל ושמאי".
ביאור נוסף הוא, שבתחילה אכן הציגו קורח ועדתו מריבה מבויימת, כאילו היתה ביניהם מחלוקת. דתן ואבירם התלוננו לפני קרח: מפני מה איננו עובדים במשכן? הרי אנו משבט ראובן, השבט הבכור! ענה להם קורח, שהבכורים איבדו את זכות העבודה במשכן בחטא העגל. ואז התחילה מריבה ביניהם. ממריבה זו באו למשה, שכביכול יפשר בניהם, ומתוך כך עוררו עליו את המחלוקת.
חכם מנשה שלו ע"ה ביאר בשם בעל ה'בן איש חי' זיע"א, שקורח היה בעל מחלוקת כל כך גדול, שחלק אפילו על בני עדתו שעמדו לצידו. שכן קורח הבטיח לשלם לאותם אלו שלבשו את טליתות התכלת ועמדו לפני משה. לאחר שסיימו את תפקידם זה, באו לתבוע את כספם מקורח, אך הוא דחה אותם ולא רצה לשלם להם. אמר להם: אם אתם רוצים שאשלם לכם, לכו ותבעו אותי בבית דין! ואכן, בתחילה חשבו האנשים לתבוע אותו בבית הדין של משה רבינו בעצמו, אבל מיד ויתרו על רעיון זה, שהרי משה רבינו נוגע בדבר. מתוך כך התעוררה מחלוקת בין קורח ובין עדתו.
עוד ביארו שהמחלוקת של קורח היתה בינו לבין עצמו. שכן לאדם יש רמ"ח איברים, כנגד רמ"ח מצוות עשה (עיין מכות כ"ג ע"ב), וכאשר האדם מזלזל במצוות הרי שהוא פוגם גם באבריו, ונמצא שהוא מסוכסך עם עצמו. כך גם איבריו של קורח התפלגו ביניהם, כל איבר ברשעות לעצמו, וזהו שאומר התרגום: "ואתפלג קרח".
הצדיקים – מידתם בקודש היא: "כל עצמותי תאמרנה" (תהילים ל"ה, י'), בשלימות של כל איבריו וגידיו לעשות רצון קונם.
ענוותנותו ותורתו של משה רבנו
וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'" (ט"ז, ג')
קורח ועדתו הנועדים על משה ואהרון ומעוררים מחלוקת, טוענים על משה ואהרון כי הם מתנשאים על עם ישראל, וכלשונם: "ומדוע תתנשאו על קהל ה'".
הסביר האבן עזרא (ט"ז, י"ג): "'כי תשתרר עלינו' – העליתנו ממצרים כדי שתשתרר עלינו; 'גם השתרר' – גם שררות רבות אתה ואחיך".
לכאורה אין שום היגיון בטענה זו. ברי לעם ישראל כי מלכתחילה סירב משה לקבל עליו את השררה, וביקש (שמות ד', י"ג) "שלח נא ביד תשלח". ועוד מעידה עליו התורה (י"ב, ג'): "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה", ורשעים הללו לא מצאו במה להאשימו אלא בבקשת שררה?! הדבר הרחוק ביותר שאפשר היה לומר על משה העניו!
קשה מאוד להבין כיצד חשב קורח – שהיה פיקח גדול – לשכנע את העם בטענת השררה, שכל בר בי רב ידע שהיא ההיפך הגמור!
יש לבאר את הענין כך: הגמרא בברכות (דף ח' ע"א) אומרת: "לעולם ידור אדם במקום רבו, שכל זמן ששמעי בן גרא קיים לא נשא שלמה את בת פרעה". והטעם כדברי רש"י: "אם כפוף הוא לרבו לקבל תוכחתו – ידור אצלו". אינו דומה תלמיד שלמד תורה, הלכה ומוסר אצל רבו, לתלמיד שלמד וגם גר בשכנותו של רבו. הראשון למד ולא ראה הנהגה מעשית, אך השני למד וראה הלכה למעשה את מה שלמד.
עם ישראל הושפעו מאוד ממשה ואהרון – לא השפעה מכח הניסים והנפלאות שנעשו על ידם בלבד – בבחינת (שמות י"ד, ל"א) "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" – אלא השפעה מעצם התנהגותם. העם שראה את משה והנה אור השכינה קורן על פניו, הושפע השפעה עצומה ונשגבה ללמוד ממנו יראת ה' טהורה.
ומה עשו אנשי הרשע בפקחותם כדי שלא ילמדו ולא יושפעו ממשה רבנו, החלו להסביר לעם, שאמנם משה רבנו עניו גדול הוא, אך ענוותנותו – ענווה פסולה היא, זו ענווה לשם גאווה, בשביל להשתרר על עם ישראל. והרי אין השכינה שורה על בעל הגאווה: "אין אני (הקב"ה) והוא יכולין לדור בעולם" (סוטה ה' ע"א), וזהו סימן והוכחה כי לא ה' שלח את משה להנהיג את העם.
לכך נאמר מיד: "וישמע משה ויפול על פניו", וכדברי רש"י: "מפני המחלוקת". משה, איש הענווה הטהורה, נופל על פניו ומצטער צער רב – לא על אשר ביזוהו וציערוהו, אלא מפני המחלוקת שתגרום לביטול התורה. משה חשש שמא ערמה זו תסייע חלילה לקורח ולעדתו להרחיק את העם מלימוד התורה, ומתוך דאגתו לכלל ישראל שלא פעלו עוול טען משה לפני ה' (ט"ז, כ"ב): "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?!", הרי "לפניך גלויות כל המחשבות, ויודע אתה מי החוטא" (רש"י)! אמר לו הקב"ה: "יפה אמרת. אני יודע ומודיע מי חטא ומי לא חטא". וכך מתוך הסנגוריה הנפלאה של משה על עמו נושעו ישראל.
כך היא דרכו של היצר הרע. כשהוא מבקש להסית את האדם מאמונתו הוא 'ממציא' פגמים ברבו, כדי להניא אותו מללמוד תורה ממנו; ומתוך כך הוא בא בסופו של דבר לחלוק על השכינה, "שנעשו פושעים בנפשותם, שנחלקו על הקב"ה".
על כן הרוצה להידבק בשכינה הקדושה ידבק ברבו, יאמין בתלמידי החכמים ויזכה לֵאוֹר בְּאוֹר השכינה.
מחלוקת לשם שמים
"וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם…" (ט"ז, ג')
"כל מחלוקת שהיא לשם שמים – סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים – אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי; ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח וכל עדתו" (אבות ה', כ')
בשני מקומות דרשה הגמרא את הפסוק (כ"א, י"ד): "על כן יאמר בספר מלחמות ה' את והב בסופה ואת הנחלים ארנון" (הובאו בדברי 'אור החיים' הקדוש, עיי"ש): בגמרא בקידושין (ל' ע"ב) נאמר: "אמר רבי חייא בר אבא: אפילו האב ובנו הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר: 'את והב בסופה' – אל תקרי 'בסוּפה' אלא 'בסוֹפה'". ואילו הגמרא בברכות (נ"ד ע"א) דורשת את הפסוק על אודות שני מצורעים: "תנא, 'את והב בסופה' – שני מצורעים היו דהוו מהלכין בסוף מחנה ישראל", שהלכו וסיפרו לעם ישראל את גודל הניסים שנעשו לעם בנחלי ארנון, עיי"ש.
שתי הדרשות הללו מבטאות את שני הסוגים של המחלוקת, כפי שפורטו במשנה. אב ובנו, רב ותלמידו שמתנצחים בהלכה – הם חולקים לשם שמים; אבל המצורעים שסיפרו לשון הרע ונצטרעו ויצאו מחוץ למחנה – מחלוקתם עם הבריות היא מחלוקת שלא לשם שמים.
יש כאן רמז גדול לאדם, שעליו ללכת בדרכם של הלל ושמאי, שהיו נוצחים זה את זה בהלכה ועם זאת אוהבים זה את זה, ולא ללכת בדרכו של קורח ועדתו, דרך בעלי המחלוקת והמריבה, אשר סופם להיות מצורעים ומורחקים מן המחנה, והגרועים שבהם – בלועי אדמה.
מצות ביקור חולים
"אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא ה' שְׁלָחָנִי" (ט"ז, כ"ט)
חז"ל במסכת נדרים (ל"ט ע"ב) אומרים שמשה רבינו ביקש מהקב"ה, שקורח ועדתו לא יהיו כשאר חולים השוכבים על מיטתם, אשר אחרים באים לבקרם, אלא ימותו מבלי שיקיימו בהם מצות ביקור חולים.
ויש לשאול: משה רבינו, רועם של ישראל, אוהב ישראל – מה הביאו לכלל כעס כזה על קורח ועדתו? ואמנם אומרים חז"ל (מדרש תנחומא ה', וברש"י ט"ז, ז') שקורח שפיקח היה, מראשי הסנהדרין – עינו הטעתו. כלומר: הוא טעה, וטעותו הביאה אותו לכלל חטא. אם כך, חוזרת השאלה: מדוע מתייחס משה לטעות זו כאל דבר חמור ביותר, ואף מבקש על כך עונש חריג? לכל היותר יש לקורח עוון; מדוע ההתייחסות אליו היא כמו כופר בעיקר?
ואולם עינו של קורח הטעתו לא רק לגבי בקשת הכהונה. במשך כל הלילה הקהיל קורח את העדה, התלוצץ על משה רבינו, לעג על חכמי התורה. והחמור מכל, שקורח, שהיה פיקח ומראשי הסנהדרין, ידע שמשה רבינו צודק, ובכל זאת שם נפשו בכפו ויצא לחלוק על משה. כך נשמע מתוך דברי משה לקורח: "לא עלינו תלונותיכם" – מחלוקתך איננה נגד אהרן הכהן; רצונך לפרוק מעליך עול מלכות שמים, עול תורה ומצוות, ואתה מנצל את אהרן כדי לחלוק על השכינה.
אם כן, ברור מדוע ראה משה בחטאו של קורח עוון גדול וחריג. אלא שעתה יש לשאול על הכיוון ההפוך: קורח, שפיקח היה, מה ראה לטעות?
התשובה היא: קורח היה בעל רוח הקודש, וראה שיצאו ממנו צאצאים שיעמדו וישוררו בבית המקדש. מכאן הסיק קורח שלפחות אחד מעדתו ינצל, והיה בטוח שיהיה זה הוא אשר יִנָּצֵל. הוא ראה את שמואל הנביא ששקול כמשה ואהרון ואמר: "בשבילו (בזכותו) אני נמלט". הוא ראה כ"ד משמרות שעתידות לעמוד מבני-בניו, וכולן מתנבאות ברוח הקודש.
משום כך התפלל משה רבינו על קורח שלא יהיה חולה, כדי שלא יבקרוהו אנשים. אילו יבואו אנשים לבקרו, הרי שבזכותו יהיו כאלה שיקיימו מצוות ביקור חולים, וזכות זו תיזקף לזכותו. לכן ביקש משה שימות קורח מהר. ולא זו בלבד, אלא אם ימות מהר לא יספיק לעשות תשובה.
ואכן, ש"מי שחטא והחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה" (אבות ה', כ"א) – וזהו עונשו של פיקח מהסנהדרין שהיה נגד תורה ומצוות, נגד ה' ומשיחו.
עדיפה מיתה לרשעים מכל חולאים שבעולם
"אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא ה' שְׁלָחָנִי" (ט"ז, כ"ט)
הגמרא במסכת נדרים (דף ל"ט ע"ב) אומרת: "אמר ריש לקיש: רמז לביקור חולים מן התורה מנין? שנאמר: 'אם כמות כל האדם ימותון אלה ופקודת כל אדם' – מאי משמע? אמר רבא: 'אם כמות כל האדם ימותון אלה' – שהן חולים ומוטלים בעריסתן ובני אדם מבקרים אותן, מה הבריות אומרים? – 'לא ה' שלחני' לזה".
כבר הזכרנו לעיל את השאלה: מדוע ביקש משה רבינו שקורח ועדתו ימותו, ולא די היה לו שיחלו בגופם – כיון שחשש לזכות ביקור החולים שתיזקף לזכותם, אם יחלו ויבואו אחרים לבקרם.
עוד יש לומר, שמשה חשש מדבר נוסף: אילו יחלה קורח, עלול הוא עוד לחזור בתשובה, וה' יקבל את תשובתו; אך תשובתו של קורח לא תהיה תשובה שלימה, והוא ינצל אותה כדי להתריס ולערער אחרי משה: הנה ה' קיבל את תשובתו, ומשמע מכאן שצדק במחלוקתו על משה רבינו. לכן ביקש משה שקורח ימות באופן מיידי, כדי שלא ישאר אדם מנוגע בתוך קהל ישראל.
משל למה הדבר דומה? אדם שיש לו ארגז שלם של תפוחי עץ, ואחד מהם נרקב. אם חושב בעל התפוחים שאינו צריך להוציא משם את התפוח, שכן הוא בטל ואינו מזיק לאחרים – הרי הוא טועה, כי בסופו של דבר כל התפוחים ירקבו בגלל אותו תפוח בודד. כך גם משה רבינו היה צריך לעקור את מחשבת קורח והשקפתו מתוך העם, משום שדעתו היתה דעת כפירה ופריקת עול מלכות שמים. על כן ביקש שימות מיד, ללא שהות ואפשרות לחזור בתשובה.
(אגב, אם העלינו את ענין ביקור החולים, חשוב לדעת כי עיקר המצוה בביקור החולה אינו רק ביקור ידידותי, אלא תפילה ובקשת רחמים על החולה. לכן כשנפטר המבקר מלפני החולה, לא יאמר לו: "תהיה בריא" ודיו, אלא יש להתפלל עליו, ויאמר לו: "יהי רצון שהקב"ה ישלח לך רפואה שלמה". עיין שו"ע יו"ד סי' של"ה ובב"י שם).
ותעצר המגפה – והמגפה נעצרה
"וַיִּלֹּנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמָּחֳרָת עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן לֵאמֹר אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ה' וכו', הֵרֹמּוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע וכו', וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת הַמַּחְתָּה וכו' כִּי יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי ה' הֵחֵל הַנָּגֶף, וַיִּקַּח אַהֲרֹן וכו' וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם, וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה וְכוּ' וַיָּשָׁב אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהַמַּגֵּפָה נֶעֱצָרָה" (י"ז, ו'-ט"ו)
עם ישראל 'נדבקו' ממחלוקת קורח, עד כדי כך שמיד אחרי שנבלעו קורח ועדתו באדמה, ומאתיים וחמישים האיש שאתו נשרפו באש שיצאה מאת ה' – יצא עם ישראל שוב במחלוקת, או אז פרצה מגיפה בעם.
והנה לאחר שמנתה התורה את מנין המתים, שוב היא כותבת: "וַיָּשָׁב אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהַמַּגֵּפָה נֶעֱצָרָה". וקשה: הלא כבר קודם לכן כתוב: "ותעצר המגפה"!
יש לבאר זאת על פי דברי חז"ל, שכאשר עלה משה רבינו למרום לקבל את תורה, רצו המלאכים לבלוע אותו בהבל שבפיהם. אמרו: מה לילוד אישה בינינו? משה רבינו התווכח איתם וניצח אותם, עד שאהבו אותו והחליטו שכל אחד מהמלאכים יגלה לו סוד אחד. מלאך המוות, הוא השטן, הוא היצר הרע, לא רצה לגלות את סודותיו, ורק גילה לו ענין אחד. אמר לו, שאין הוא מפחד משום דבר אלא מהקטורת (שבת פ"ח ע"ב – פ"ט ע"א).
כשיצא הקצף על ישראל, השתמש משה רבינו ב'סודו' של מלאך המוות, ושלח את אהרן עם הקטורת כדי לעצור את המגיפה. כשבא אהרן הכהן עם הקטורת, פגש את מלאך המוות עושה את שליחות, והתחיל דורש ממנו להפסיק את המגיפה. אולם מלאך המוות סירב, בטענה שהוא עושה את שליחותו של הקב"ה. אהרן ניסה לעכבו, אך ללא הועיל. אז 'תפס' אותו אהרן, ודרש ממנו לבוא לבירור לפני משה באוהל מועד. עקב כך חלה הפוגה קלה במגיפה, וזהו שכתוב בתחילה: "ותעצר המגפה". כאשר באו שניהם, אהרן ומלאך המוות, לפני משה רבינו, אמר להם: בואו ונשאל את פי ה'. ענה הקב"ה ואמר למלאך המוות: הנח להם לישראל, כיון שאני מקיים את כל מה שאומר משה, והתרציתי לו בדבר הזה. אז נעצרה המגיפה כליל, וזהו שכתוב בפעם השניה: "והמגפה נעצרה" – כשמלאך המוות הסתלק לו לגמרי.
כשראו כל ישראל את הכבוד הגדול שמכבד הקב"ה את משה רבינו, שבו להאמין בו כבתחילה, ושקטה מהם כל מחלוקת, שנאה או הסתה נגדו.
הוכחת המטות בדבר סמכותו של אהרן
"וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים. וַיֹּצֵא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמַּטֹּת מִלִּפְנֵי ה' אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְאוּ וַיִּקְחוּ אִישׁ מַטֵּהוּ" (י"ז, כ"ג–כ"ד)
אחרי שערערו ישראל על סמכותו של אהרן, ציווה הקב"ה לעשות אות ומופת ע"י המטות. המופת היה בפריחת המטה, שהיו עליו גם פרחים, גם ציצים וגם שקדים. בדרך כלל, ענף פורח בשלושה שלבים: בתחילה פורח בו הפרח; לאחר מכן הופך הפרח לציץ; ולבסוף הופך הציץ לפרי השקד; ואילו כאן באו שלושת השלבים כאחת. מה מסמלת פריחה זו?
ענין אחד נלמד מכאן, והוא ששושלת אהרן נבחרה מעתה ועד עולם. כפי שכל שלבי הגידול באו כאחת בענף של אהרן – כך כל דורות הכהונה נובעים מראש הענף, מאהרן הכהן, לעולם.
עוד נרמזת כאן הדרכה למנהיג ציבור. ישנם מנהיגים שדואגים רק לחלק אחד מהאוכלוסיה: רק לתלמידי החכמים, או רק לתלמידיהם; והנה על מטה אהרן, מטה ההנהגה, נמצאים כל סוגי הגידולים: פרח, ציץ ושקד – ללמדך שעל המנהיג לדאוג לכלל העם, מקטנם ('פרח') ועד גדולם ('שקד').
בישיבה מסוימת רצה ראש הישיבה לפתוח כיתות לימוד לכל הגילאים, החל בגיל גן ועד לגיל מבוגר יותר, אך ההורים התנגדו ולא רצו לשלוח את ילדיהם ללמוד במקום שמצויים בו גם ילדים קטנים וגם בחורים בוגרים ביחד. כשהשתתפתי באחד הכנסים של אותה הישיבה, אמרתי להורים שהמקום הזה הוא בדוגמת מטהו של אהרן, שיש בו גם פרח גם ציץ וגם שקדים כאחד. אם כך עשה הקב"ה לאחר מחלוקתו של קרח – הרי שרצה ללמדנו שאופן זה הוא הדרך הטובה והיעילה ביותר, שיש בה מניעת מחלוקת ולא ליבויָה. על כן טוב יעשו אם ישלחו לשם את ילדיהם.
פרפראות
מי שכופר בדברי צדיקים – סופו לכפור בעיקר
"וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי…" (ט"ז, א')
כל מהותו של קורח – לגלוג וליצנות. דרך המלגלגים, שבתחילה הם מלגלגים על משיחי ה', עד שהם מגיעים לכפירה בעיקר. כך גם קורח התחיל בלגלוג על משה, ובסופו של דבר הגיע לידי כפירה בבורא העולם. כך טען כלפיו משה רבינו ע"ה (ט"ז, י"א): "לכן אתה וכל עדתך הנועדים על ה'", וכך ביאר גם רש"י (במדבר י"ז, ג'): '"החטאים האלה בנפשותם' – שנעשו פושעים בנפשותם, שנחלקו על הקב"ה".
דבר דומה אירע גם למרגלים: בתחילה דיברו רק נגד משה ואהרן, ולבסוף אמרו (י"ג, ל"א): "כי חזק הוא ממנו" – וכתב רש"י: "כביכול כלפי מעלה אמרו".
חכמות נשים בנתה ביתה
"וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן" (ט"ז, א')
"חכמות נשים בנתה ביתה, ואוולת בידיה תהרסנו" (משלי י"ד, א'). חז"ל דרשו: "'חכמת נשים בנתה ביתה' – זו אשתו של און בן פלת, 'ואוולת בידיה תהרסנה' – זו אשתו של קרח". אשתו של און בן פלת מוגדרת כאן כאישה החכמה שבנשים, ואילו אשת קרח היא אישה אווילית, טיפשה. על סמך מה קבע זאת שלמה המלך?
הנה אשתו של קורח חיה בבית 'עשיר כקורח'. היא ובעלה זכו לכבוד ולמעלות רבות. ובכל זאת לא היתה לה נחת רוח במה שיש לה, ותמיד ביקשה עוד, גם אם זה יהיה על חשבון אחרים. אשה כזאת גורמת לכך שמשפחתה לא תהנה גם ממה שיש להם.
ואילו אשתו של און אמרה לו: "אשריך שנבחרת להיות נשיא שבט ראובן! הרי לא יעלה בדעתך להחליף את משה רבינו, שקרע לנו את הים והוריד את המן!" היא היתה שמחה במה שהיה לה. ובחכמתה הנפלאה גרמה לכך שהיא ומשפחתה יהנו מהטוב שניתן להם.
מחלוקת קרח עוררה קטגוריא על ישראל
"וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'. וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו" (ט"ז, ג'-ד')
"רב לכם – הרבה יותר מדאי לקחתם לעצמכם גדולה. כולם קדושים – כולם שמעו דברים בסיני מפי הגבורה. ומדוע תתנשאו – אם לקחת אתה מלכות לא היה לך לברר לאחיך כהונה, לא אתם לבדכם שמעתם בסיני אנכי ה' אלקיך, כל העדה שמעו" (רש"י בשם מדרש תנחומא ד')
מבאר גאון עוזנו ותפארתנו, בעל ה'בן איש חי' זיע"א, שכאשר באו קורח ועדתו למחלוקת, הם עוררו קטגוריה גדולה על ישראל. זאת משום שכאשר חטאו ישראל בעגל אמר הקב"ה למשה (שמות ל"ב, ז'): "לך רד כי שחת עמך". מיד עמד משה וסינגר על ישראל. ואמר לקב"ה: מדוע אתה כועס על ישראל שהם עובדים עבודה זרה? והרי כשאמרת (שמות כ', ב'): "אנוכי ה' אלקיך" – רק לי אמרת זאת, בלשון יחיד! ענה לו הקב"ה (במדבר י"ד, ב'): "סלחתי כדברך". אבל בשעה שבא קורח ואמר למשה: "כולם קדושים, כולם שמעו בסיני מפי הגבורה" (כדברי רש"י הללו), דהיינו: כולם שמעו את דבר ה' שאמר: "אנוכי ה' אלקיך" – מיד התעוררה מחדש הקטגוריה על עם ישראל, והתחדשה התביעה עליהם מדוע עבדו עבודה זרה.
לפי זה, מבוארים דברי רש"י שכתב: "'ויפול על פניו' – מפני המחלוקת, שכבר זה בידם סרחון רביעי, חטאו בעגל – 'ויחל משה' (שמות ל"ב, י"א), במתאוננים – 'ויתפלל משה' (במדבר י"א, ב'), במרגלים – 'ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים' (שם י"ד, י"ג), במחלוקתו של קורח – נתרשלו ידיו. משל לבן מלך שסרח על אביו, ופייס עליו אוהבו פעם ושתיים ושלוש. כשסרח רביעית – נתרשלו ידי האוהב ההוא. אמר: עד מתי אטריח על המלך, שמא לא יקבל עוד ממני", עכ"ל.
מכאן אנו שוב למדים על חומרת המחלוקת, ועד כמה היא עלולה לגרום נזק שיכול להיות בלתי הפיך על ידי התעוררותו של קטרוג יָשָׁן.
שטות של קנאה
"וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן" (ט"ז, ג')
חז"ל שאלו: "וקורח, שפיקח היה, מה ראה לשטות זו?" (ראה רש"י).
מובא בחז"ל (עיין פסחים קי"ט ע"א), שקורח היה בעל ממון רב. אך חז"ל אומרים (אבות ד', א'): "איזהו עשיר? – השמח בחלקו". אשת קרח, אף שהיה לה עושר גדול וכבוד גדול, מכל מקום רצתה תמיד יותר; ומי שרוצה יותר – תמיד הוא מקנא באחרים, ולעולם אינו שמח בחלקו. זהו אחד הגורמים לשטותו של קורח.
ואכן, המקנא נקרא 'אויל', והגמרא (סנהדרין ק"י ע"א) מכנה את אשת קורח: 'אולת', ומייחס לה את דברי הפסוק (משלי י"ד, א'): "ואולת בידה תהרסנה".
החמור כסימן לענווה
"הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר" (ט"ז, י"ג)
בדרך כלל בעל גאווה הוא גם בעל תאווה, המבקש לשלוט בכל ולקחת מכל אשר לזולתו. והנה, קרח ועדתו מאשימים את משה בשררה, זהו משה העניו הממאן לקבל שררה על עם ישראל, ואומר (שמות ד', י"ג) "שלח נא ביד תשלח", אומר משה (שם ט"ז, ט"ו): "לא חמור אחד מהם נשאתי", לא הזקתי לאיש באופן אישי ולא השתררתי על בני ישראל. ומשה רבנו מדגיש "לא חמור", היינו שבענוותנותו לא לקח אפילו משלו אלא חמור בלבד. והחמור הוא סימן למשא שעליו בבחינת "יששכר חמור גרם" (בראשית מ"ט, י"ד).
כפרת התמיד על עבירות שבין אדם לחבירו
"אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם" (ט"ז, ט"ו)
רש"י, בפירושו השני בשם המדרש (תנחומא ז'), מבאר את בקשת משה: "אל תפן אל מנחתם" – "יודע אני שיש להם חלק בתמידי צבור; אף חלקם לא יקובל לפניך לרצון, תניחנו האש ולא תאכלנו".
יש להוסיף על כך, שהרי אמרו חז"ל (במדבר רבה כ"א, כ"א) שלא לן אדם בירושלים ועבירה בידו, כי תמיד השחר היה מכפר על עבירות הלילה, ותמיד של הערב כיפר על עבירות היום. אולם דבר זה נאמר רק לגבי עבירות שבין אדם למקום, ולא ביחס לעבירות שבין אדם לחבירו.
קורח ועדתו נתנו מחצית השקל על מנת להשתתף בקרבנות הציבור, והיו בטוחים שיועיל להם דבר זה לכפרה. ולא ידעו כי אין בזה כפרה על עבירות שבין אדם לחבירו.
הוסיף משה וביקש מאת הקב"ה, שלא זו בלבד שלא יתכפר להם על חטאם שבין אדם לחבירו, אלא גם חטאם שבין אדם למקום לא יתכפר להם בקרבנות הציבור, והמה ימקו בעוונם.
תועלת בהרהור תשובה
"וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח" (ט"ז, ל"ב)
אמנם קורח וכל אשר לו נבלעו באדמה, אך מכל מקום בני קורח – שגם הם נבלעו באדמה – לא מתו, וכמו שכתוב בפסוק (כ"ו, י"א): "וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ". את הטעם להצלתם ביאר שם רש"י (על פי הגמרא במסכת סנהדרין דף ק"י ע"א) וז"ל: "הם היו בעצה תחילה, ובשעת המחלוקת הרהרו תשובה בליבם", עכ"ל.
והנה, הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"א הל' א') כתב: "כשיעשה תשובה וישוב מחטאו, חייב להתוודות לפני הא-ל ברוך הוא, שנאמר (במדבר ה', ז'): 'והתודו את חטאתם אשר עשו' – זה וידוי דברים".
ומעתה יש לשאול: כיצד הועיל הרהור התשובה של בני קורח, והרי לא פרשו בפיהם וידוי דברים?
אלא, נחלקו האמוראים (עיין ברכות כ' ע"ב), האם הרהור כדיבור דמי או לא. ועל דין זה נפסק להלכה, שהרהור לאו כדיבור דמי. ומיהו, כל זה אינו אלא במקרה רגיל, אבל במקום אונס – מועיל ההרהור. ודוגמא לדבר מצאנו בדין קריאת שמע, שבו כתב מרן בשו"ע (או"ח סי' ס"ב סעי' ד'): "אם מחמת חולי או אונס אחר קרא קריאת שמע בליבו – יצא".
גם בני קורח אנוסים היו, שכן האדמה שתחתם נפתחה, ולא היה סיפק בידם להתוודות. על כן הועיל להם הרהור התשובה (וראה עוד באריכות בענין זה מש"כ ב'דברי מרדכי – ירח האיתנים', עמ' קצ"ה).
משה אמת ותורתו אמת
"וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח" (ט"ז, ל"ב)
קורח ועדתו נבלעו באדמה, אך בניו עומדים בתוך האדמה וזועקים משם: "משה אמת ותורתו אמת ואנחנו בדאים". באה חנה והתפללה (שמו"א ב', ו'): "מוריד שאול ויעל" – ביקשה על אלו שירדו חיים שאולה, שיעלו משם בזכות שמואל הנביא.
ולכאורה מה אכפת לחנה מקורח? אלא, כיון שראתה שהוא טוען נגד שמואל הנביא טענה גדולה, כמו שרש"י אומר: "קרח שפקח היה מה ראה לשטות זו? אלא שעינו הטעתו, שעתידים שמואל שהוא מבני בניו להגיד שירה למנצח לבני קרח", (עיין רש"י פרק ט"ז פסוק ז', ועיין דעת זקנים ובעלי התוס' שם על פסוק ז'), ולכן חנה התפללה על בני קרח.
צא וראה מה קרה לקרח
"וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרֲכוּשׁ" (ט"ז, ל"ב)
כידוע, היה שמואל מצאצאיו של קורח. וכשבאה חנה לבקש בן מאת ה', אמרה: "ונתתה לאמתך זרע אנשים" (שמו"א א', י"א). שואלת הגמרא (ברכות ל"א ע"ב): "מאי 'זרע אנשים'? אמר רב: גברא בגוברין, ושמואל אמר: זרע שמושח שני אנשים, ומאן אינון? שאול ודוד… כי אתא רב דימי אמר: לא ארוך ולא גוץ ולא קטן ולא אלם ולא צחור ולא גיחור ולא חכם ולא טפש".
על המילים האחרונות: "ולא חכם" – יש לשאול: ומה אכפת היה לחנה שיהיה לה בן חכם? פירש רש"י שם: "ולא חכם יותר מדי, שלא יהיה תימה בעיני הבריות, ומתוך שנדברים בו שולטת בו עין הרע". ב'עין יעקב' מוסבר: "אולי יאמר שאפשר שלרוב חכמתו יבעט באמונה". אמרה חנה: צא וראה מה קרה לקורח, שפיקח היה! לכן אינני רוצה ילד חכם או פיקח מדי.
עונש הכפירה נברא בבין השמשות
"וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ" (ט"ז, ל"ב)
חז"ל אמרו שפי הארץ נברא בבין השמשות (פסחים נ"ד ע"א, ושם: "פתיחת פי הארץ". אבות ה', ט'). שאלו המפרשים, מדוע היה צריך לברוא את פי הארץ דווקא בבין השמשות?
יש לבאר בזה: האדם הראשון חטא ועבר על ציוויו של מקום. היה זה ביום השישי, לפני סוף בריאת העולם. במעשהו החדיר האדם הראשון את הכפירה לעולם. לכן אמר ה': אם ישנה כבר כפירה, אברא את פי הארץ כמשקל נגד, כדי להודיע את עונשם של החולקים והכופרים בתורת משה, שלא יהיו כקורח ועדתו.
מסיבה זו נברא פי הארץ מיד אחרי חטאו של האדם הראשון, בבין השמשות.
מידה כנגד מידה באיבוד ממונו של קורח
"וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרְכוּשׁ" (ט"ז, ל"ב)
הספורנו הסביר: "'ואת כל הרכוש' – שלא יזכו שיהנו צדיקים בעמלם, כעניין (ספרי דברים פר' רפ"ג): 'נפלה סלע מחיקו ומצאה עני ונתפרנס בה'". הרי לנו שקורח ורכושו אבדו, ולא נעשה בממונו שום דבר מצוה, גם לא אחרי מותו.
מידה כנגד מידה: קורח עשיר גדול היה ונתגאה בעושרו. נסיונו להשתרר על ישראל נבע מעושרו. לכן בעת הדין ומשפט האמת לא זכה אפילו שיעשה חסד וצדקה מממונו, אף לא בדיעבד.
פקפוק באמונת חכמים
"וְכָל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם נָסוּ לְקֹלָם כִּי אָמְרוּ פֶּן תִּבְלָעֵנוּ הָאָרֶץ" (ט"ז, ל"ד)
וכבר הוקשה לרש"י: מדוע נאמר "נסו לקולם" ולא "נסו מקולם"? לכן כתב: "בשביל הקול היוצא על בליעתן" (וראה ברשב"ם).
הכוונה היא למה שמובא בתרגום יונתן, המבאר מה צעקו בלועי קורח: "צווחין ואמרין: 'זכאי הוא ה' וקושטא היך דינוי וקושטא הינון פתגמי משה עבדיה, ואנן רשיעיא דמרדנא ביה'".
ביאור נוסף הוא, שלמעשה בעם ישראל היו עוד אנשים שפקפקו באמונת חכמים, גם לאחר שקיבל קורח את עונשו. כאשר שמעו אותם אנשים את בלועי קרח מצדיקים עליהם את הדין ואומרים: "ה' אמת ומשה אמת" – מיד חזרו בתשובה. וזהו "נסו לקולם" – לקולם של הבלועים, המלמדים אותם לחזור בתשובה.
המחתות כציפוי למזבח
"אֵת מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁתָם וְעָשׂוּ אֹתָם רִקֻּעֵי פַחִים צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ" (י"ז, ג')
כיצד שימשו מחתות החטאים ציפוי למזבח? וכי דבר שנעשה בו איסור או ספק איסור יוקדש לקודש (וראה רש"י, רמב"ן ו'אור החיים')?!
הפשט הוא, שזהו ציווי של הקב"ה אשר קבע שיהיו ל"אות לבני ישראל". על כן התיר להשתמש בהם. אך יש מבארים, לפי דברי רש"י על הפסוק: "את מחתות החטאים האלה בנפשותם" – "שנעשו פושעים בנפשותם, שנחלקו על הקב"ה". כלומר: מתחילה היו צדיקים, ורק בתוך המחלוקת נעשו פושעים. אשר על כן, כיון שבתחילתם צדיקים היו – אפשר היה להשתמש במחתותיהם, ועשאום ריקועי פחים למזבח.
יש אומרים עוד, שבשל שינוי הצורה של המחתות, שלא השתמשו בהן כפי שהיו, ניתן להעלות אותן לקודש (ראה שו"ע או"ח סי' קנ"ג סעי' כ"א, מג"א סי' קמ"ז ס"ק ה' שכתב: "אבל אם שינה צורתן ועשה מהן כלי אחר שרי, דהרי הכיור נעשה ממראות הצובאות", עכ"ל. וראה עוד ב"דברי מרדכי" שמות פרשת ויקהל, עמ' רפ"ב).
פרסום האמת
"וַיֹּצֵא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמַּטֹּת מִלִּפְנֵי ה' אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְאוּ וַיִּקְחוּ אִישׁ מַטֵּהוּ" (י"ז, כ"ד)
מדוע הוצרכו לקחת את מטותיהם? הרי כבר ראו כי פרח מטה אהרן, ומה יש להם עוד לעשות עם המטות הרגילים?
יש לבאר: אדם שבקי בגמרא אחת ומשבחים אותו על בקיאות בשתי גמרות – צריך לומר שאינו בקי אלא בגמרא אחת בלבד. בדומה לכך גם הנשיאים, כאשר ראו את פריחת מטה אהרן – "ויראו"; ומפרש התרגום: "ואשתמודעו", דהיינו: התבוננו וראו שהם טועים. כל אחד ואחד לקח את מטהו, שהיה רשום עליו שמו (ראה ראב"ע) ופרסם בשבטו ובכלל ישראל את האמת, כי מטהו בחתימת כתב ידו לא פרח, ומטה אהרן כן פרח!
מטרת מתנות כהונה
"וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה וּלְבָנֶיךָ לְחָק עוֹלָם" (י"ח, ח')
"לפי שבא קרח וערער כנגד אהרן על הכהונה, בא הכתוב ונתן לו כ"ד מתנות כהונה בברית מלח עולם, ולכך נסמכה פרשה זו לכאן" (רש"י)
בפסוק ישנה כפילות. בתחילתו כתוב: "נתתי לך", ובסופו מופיע שוב: "לך נתתים".
ויש לבאר: הקב"ה אומר לכהנים, מתנות הכהונה שאתם מקבלים מידי בשר ודם – "נתתי לך" – הם למעשה מתנה ממני – "לך נתתים למשחה".
מתנות אלו ניתנות "למשחה" – דהיינו: לגדולה, כפי שפירש רש"י. אל לכם לחשוב שהן נועדו רק בשביל אכילה (הרי כבר המן על כל טעמיו מספק צורך קיומי זה). על ידי מתנות אלו ניכרת קדושת הכהנים, שהיא כמשיחת המלכים (רשב"ם). ועוד, עד עכשיו היתה אכילת הכהנים אכילה רגילה; עכשיו, לאחר פרשת קורח ועדתו, אכילת הכהנים היא "למשחה" – לשם גדולת הכהנים וכעדות על קדושתם.
ועוד, צריך הכהן להבין, שאף על פי שהוא מקבל את התרומות מאחרים – אין הוא תלוי בהם ואין הוא מקבל מהם את המתנה. אכילתו היא "לגדולה", מתוך הכרת חשיבותו, שכן "אני נתתי לך" – הקב"ה בכבודו ובעצמו.
איכות הפרשת תרומות ומעשרות בזמן הזה
"כֹּל חֵלֶב יִצְהָר וְכָל חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן רֵאשִׁיתָם אֲשֶׁר יִתְּנוּ לַה' לְךָ נְתַתִּים" (י"ח, י"ב)
הפרשת תרומות ומעשרות צריכה להיות מהמובחר ומהטוב. זאת נלמד מהכתוב: "כל חלב". אבל בזמן הזה, שאין נותנים לכהן את התרומות, אפשר להפריש גם פרי פחות טוב.
דבר זה רמוז בכתוב (ח"י, י"ג-י"ד): כאשר "כל טהור בביתך יאכל אותו" – אזי: "כל חלב יצהר"; אבל אם אין טהור בביתך שאוכל אותו – אין נותנים חלב דווקא (וראה בשו"ע יו"ד סי' של"א, סעיף נ"ב).
מכל מקום, במעשר שני ובמעשר עני נותנים מן המובחר (וראה עוד בזה להלן בהלכות).
מעשה רב
"וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן" (ט"ז, א')
רבי יעקב מאיר שכטר עליו השלום, שהיה מלמד דקדוק בישיבת 'פורת יוסף', היה רגיל להגיד שבני אשכנז נהגו לומר על כל דבר שנופל על הרצפה- 'זה הלך לקורח', כיון שמקום מושבו של קורח נקבע במעמקי האדמה.
הוא היה מוסיף ומספר, שהיה רב אחד שהיה בקיא גדול בפרשת קורח ומחלוקתו, התגלגלות המחלוקת והלקחים ממנה. ולא רק בפרשת קורח היה דורש בעניין אלא גם בשאר ימות השנה. ואיך היה אותו רב מגיע לדבר בעניין קורח בשאר השנה? הוא היה לוקח מטפחת, וכשעלה לדרוש היה מפילה מידו על הרצפה. אז היו כל הקהל אומרים: 'זה הלך לקורח', ומיד היה הדרשן אומר: "כיון שהזכירו את קורח, נזכיר בעניינו כמה דברים", וכך הפך אותו רב את מחלוקת קורח והמוסר שניתן ללמוד ממנה, לעניינא דיומא בכל השנה כולה.
לזה התכוון רש"י כשכתב: "יפה פרשה זו נדרשת", כלומר – שלא יהיה אדם כקורח ועדתו, וחובה עלינו להתרחק מכל מחלוקת. ועל זה אומרים ש'בני קורח לא מתו, אבל יש בני בנים לקורח'.
כלומר, אלו בעלי המחלוקת שעדיין לא נכחדו מן העולם וצריך להתרחק מהם מאוד. על בני קורח עצמם, לא במליצה, אומרים חז"ל שהם חזרו בתשובה, ועל כן היה להם מקום לעמוד עליו בעת שפתחה האדמה את פיה, ולא מתו.
"וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב" (ט"ז, י"ב)
מנלן דמשדרינן שלוחא דבי דינא ומזמנינן לדינא? דכתיב [כלומר, מניין ששולחין את שליח בית הדין ומזמינים את בעלי הדין לדין? שכתוב]: וישלח משה לקרא לדתן ואבירם בני אליאב" (מועד קטן ט"ז.)
סיפר מרן שליט"א: כשהייתי דיין בבאר שבע, בית הדין זימן אדם אחד לדין ואותו אדם לא הופיע. שלחנו לו הזמנה שניה, ושוב אותו אדם לא הופיע, וכך היה גם בפעם השלישית. לבסוף שלחנו את המשטרה שתביא את האדם אל הדין. הגיע אותו אדם לדין ואמר לי – למה שלחת משטרה, הרי כלל לא קיבלתי הזמנה להופיע לדין? אמרתי לו – והרי כתוב שקיבלת את ההזמנה. אמר אותו אדם – אני גר בנתיבות ועובד בדימונה. אמרתי לו – "כתוב על נבל הכרמלי: 'איש במעון ומעשהו בכרמל'. אני שלחתי לך הזמנה לכתובת העבודה, כיון שלשם ודאי תגיע, מה שאין כן אם אשלח לבית שלך שתוכל לטעון שלא שלחתי".
בהלכה (שו"ע חו"מ סי' ה' סעי' ב') מובא, שאין מזמינים אדם לבית הדין בערב שבת או בערב חג, כיון שזהו זמן שאנשים טרודים במלאכתם וישכחו שהזמינו אותם לדין. בעבר היה השמש הולך ונוקש בדלת וכך מזמין את האדם לבית הדין. כיום שולחים הזמנה בכתב, בדואר רשום, ומחתימים את האדם שאכן קיבל את המכתב. ולמעלה מזה, שולחים פעמיים כדי למנוע כל ספק. אם יבוא הנתבע ויטען לא קיבלתי הזמנה – הרי יש הוכחה בדואר. אם יגיד שהדוור שקרן ואינו יכול לחייבו ממון, או שהדוור גוי וכל שכן שאי אפשר לחייבו, הרי אומרים לו – אם שולחים לך כסף בדואר אתה לוקח וחותם, ואין לך טענות, נכון? אז גם כאן יהיה כך. זה נחשב כמו קבלת הקהל: כל הקהל קבלו עליהם שמאמינים לרשות הדואר. ועוד, יש כאן דין של 'אין אומן מרע אומנותיה'. כלומר, אין האומן – רשות הדואר – פועל בכוונה לעשות את מלאכתו בצורה לא טובה, כיון שזה יוציא עליו שם לא טוב.
הלכה בפרשה
"וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי…" (ט"ז, א')
שאלה: האם ניתן לקשור ציצית בלילה, והאם ישנה חובת ציצית בשמיכות?
תשובה: על הפסוק (ט"ז, א'): "ויקח קרח" מובא בתרגום יונתן בן עוזיאל (שם) שלקח קרח ציצית שכולה תכלת, הלביש את המאתיים וחמישים איש, ושאל את משה בלעג, טלית שכולה תכלת חייבת בציצית? והחל ללגלג על הנהגת משה ותורתו שאינה מן השמים. וכן שאל על בית מלא ספרים אם חייב במזוזה. ואכן אמרו חז"ל (עיין במדבר רבה י"ח, ג') למה נסמכה פרשת "קרח" לפרשת "שלח לך" משום שבסוף פרשת שלח מדובר על מצות ציצית.
אף על פי שכתוב (במדבר ט"ז, ה') "בֹּקר ויודע ה' את אשר לו"- משמע שלבשו בלילה, אך אין ללמוד מכאן שמצוותה בלילה, שהרי כוונתם היה ללעוג.
מן הפסוק (במדבר ט"ו, ל"ט) "וראיתם אותו" למדו חז"ל (עיין שבת כ"ז ע"ב) שלילה הוא לא זמן ציצית, פרט לכסות לילה (שאינה חייבת בציצית).
שאלו הפוסקים: האם מותר לאדם לעשות ציצית בלילה שהרי איננו זמן החיוב של הלבישה שהרי ימצא שביום תהיה הציצית בבחינת "תעשה ולא מן העשוי". והשיבו: מותר לעשות בלילה ציצית, מאחר ששינוי הזמן בא מאליו, אין "תעשה ולא מן העשוי" ומותר לעשות ציצית בלילה (עיין כף החיים סי' ח"י סעי' ב').
הפוסקים דנו בענין שמיכות שיש להן ארבע כנפות, אם בכלל חייבים בציצית, כיון שזה לא דרך לבוש וכן שעיקרם הוא בשביל כסות לילה.
למעשה: מי שיש לו שמיכה מצמר רחלים ממש צריך לעגל אחת מפינות השמיכה (כדי לא להתחייב בציצית). וזה נוהג רק בביתו וברכושו, אך אם התארח או שהיה בצבא וכדו' אין לחוש לענין זה כלל (עיין שו"ע או"ח סי' ח"י ובמשנה ברורה שם ס"ק ח'; בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת לך לך סעי' י"ז).
"וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן" (ט"ז, א')
"'חכמות נשים בנתה ביתה' – זו אשתו של און בן פלת" (סנהדרין ק"ט ע"ב)
שאלה: מי שהזמין לביתו אורחים, והאשה המתארחת אינה מכסה ראשה או לבושה בבגד שאינו צנוע, האם יכול לקדש בנוכחותה?
תשובה: חיוב האשה לכסות את ראשה הוא מן התורה. על דברי המשנה בכתובות (ע"ב ע"א): "ואיזוהי דת יהודית? יוצאה וראשה פרוע וטווה בשוק" – נאמר בגמרא שכיסוי הראש הוא מדאורייתא: "ראשה פרוע דאורייתא היא, דכתיב (במדבר ה', י"ח): 'ופרע את ראש האשה', ותנא דבי רבי ישמעאל: אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש". ועוד אמרה הגמרא: "וטווה בשוק – אמר רב יהודה אמר שמואל: במראה זרועותיה לבני אדם", ומכאן שאסור לאשה לגלות את זרועותיה.
המזכיר שם שמים כנגד הערווה הרי זה מזכיר שם השם לשווא, ועל כך נענש בעניות. כדברי הגמרא בנדרים (ז' ע"ב): "כל מקום שהזכרת השם מצויה – שם עניות מצויה", וביאר הר"ן שם: "מדהזכרת השם למצוה מביאה ברכה ועושר, הזכרה לשווא גורמת עניות".
כך פסק מרן בשולחן ערוך (או"ח סי' ע"ה סעי' א'-ב'): "טפח מגולה באשה, במקום שדרכה לכסותו, אפילו היא אשתו, אסור לקרות קריאת שמע כנגדה. הגה: ויש אומרים דוקא באשתו, אבל באשה אחרת אפילו פחות מטפח הוי ערווה. שער של אישה שדרכה לכסותו, אסור לקרות כנגדו. הגה: אפילו אשתו".
למעשה, ישנן שלוש דרכים לקדש במקום שיש אשה המגלה את שערה או את זרועותיה: האחת – מה שכתב השולחן ערוך (שם סעי' ו'): "היתה ערווה כנגדו, והחזיר פניו ממנה, או שעצם עיניו, או שהוא בלילה, או שהוא סומא, מותר לקרות, דבראיה תלה רחמנא והא לא חזי לה". היינו, שיסובב את פניו כך שלא יהיו כנגד האישה. אולם למעשה קשה לעשות כן, ובוודאי שלא כלפי אורחים שהזמין אליו.
הדרך השניה שנזכרה בשולחן ערוך היא עצימת העיניים. על כך כבר כתב המשנ"ב (שם ס"ק א'): "ולפי מה שביארנו לקמן סעיף ו' בשם האחרונים, דנגד ערווה ממש אסור אפילו בעוצם עיניו עד שיחזיר פניו, הוא הדין בזה; ויש מתירין בזה אם הוא נזהר מלראות כלל, וכשאי אפשר בענין אחר נראה דיש לסמוך על זה.
כלומר, בשעת הדחק אפשר להסתמך על דעה זו, ולקדש כשהוא עוצם את עיניו או כשהוא אוחז סידור בידו כך שיחצוץ בינו לבין האישה, באופן שלא יראה אותה בזמן הברכה.
הדרך השלישית – שיחזיר כל גופו מכנגד האשה, וכדברי המשנ"ב (שם ס"ק ל'): "אם החזיר פניו וגופו מן הערוה מהני לכולי עלמא, אפילו בסמוך לו".
לכן, לכתחילה יש להחזיר פניו וגופו במקום שאפשר, וכשאי אפשר – כגון כשנוסע באוטובוס ויש נוסעות שאינן מכסות ראשן – יעצום את עיניו.
סיכום-ההלכות:
א. אשה נשואה חייבת מדאורייתא לכסות את ראשה.
ב. אסור לאשה לברך שלא בכיסוי ראש ולא תעמוד כנגד מי שמתפלל או שמברך בלא כיסוי ראש.
ג. אסור להזכיר שם שמים או ללמוד תורה כנגד אשה ששערה מגולה או שאינה לבושה בבגדי צניעות.
ד. כאשר רוצה להזכיר שם שמים, יחזיר פניו וגופו מכנגדה ויברך.
ה. אם אינו יכול להחזיר גופו, יברך כנגד סידור או יעצום עיניו.
ו. להרהר בדברי תורה רשאי גם כנגד אשה שאינה מכסה ראשה, (ראה הלכה בפרשה – פרשת בלק).
"וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי משֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם" (ט"ז, ב')
שאלה: אדם שנמצא ברחוב ורואה את רבו נוסע ברכב, או להיפך: רבו מהלך ברחוב והוא נוסע ברכב – האם מחויב לקום מפניו? האם יש לקום בפני רב או זקן שעולה לאוטובוס, אם יש להם מקום ישיבה?
תשובה: בפרשה נאמר: "ויקומו לפני משה", והמפרשים כתבו, שכיון שראו את משה רבינו מרחוק מיד קמו ועמדו, כדי שלא יצטרכו לקום מפניו ולכבדו כשיגיע אליהם. זו מידה מגונה, שהשתמטו מן המצוה הנשגבה.
הגמרא אומרת (קידושין ל"ג ע"א), שחשיבות גדולה יש לעוסקים בעבודתם. אם אדם עובד, ותוך כדי כך מבחין ברב שעובר, מעיקר הדין אינו חייב להפסיק את מלאכתו על מנת לקום בפני רבו. לפיכך אדם שנוהג ברכב – מן הדין אינו צריך לעצור את רכבו לצורך קימה, שהרי עסוק הוא במלאכתו.
יש מי שאומר, שאם הרב ברשות אחת והתלמיד ברשות אחרת – אינו חייב לקום מפניו, ולכאורה זו סיבה נוספת שהנוסע ברכב אינו צריך לקום מפני רבו, שנמצא ברשות אחרת. אך יש שחלקו על כך, והביאו ראיה מהגמרא (קדושין ל"ג ע"א) שסיפרה על אביי, שכאשר היה רואה את רב יוסף רוכב על חמורו מיד נעמד. מסיפור זה משמע שגם בשתי רשויות יש לקום.
למעשה, נהג אוטובוס שמעלה רב באחת התחנות והוא עסוק במלאכתו (נותן עודף וכדו') – אינו חייב לקום. אך אם אינו נוהג ולא עסוק, וכן שאר הנוסעים באוטובוס, חייבים לקום כשנכנס הרב. כך גם לגבי נוסע ברכב פרטי: אם הוא נוהג – אינו צריך לקום, אך תלמיד שרואה את רבו מבעד לשמשת הרכב צריך לקום.
יש להדגיש, שחיוב הקימה לפני זקן או תלמיד חכם אינו רק בשביל לפנות להם מקום באוטובוס, אלא ישנה מצות קימה והידור לכשעצמה, גם אם יש מקום ישיבה פנוי עבורם.
"כֹּל חֵלֶב יִצְהָר וְכָל חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן רֵאשִׁיתָם אֲשֶׁר יִתְּנוּ לַה' לְךָ נְתַתִּים" (י"ח, י"ב)
שאלה: האם צריך להפריש תרומות ומעשרות מהפירות היפים, או שאינו צריך להקפיד על כך?
תשובה: מהפסוק "כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן ראשיתם אשר יתנו לה' לך נתתים" למדו חז"ל (עיין בכורות נ"ג ע"ב) שצריך להפריש תרומה מהפירות המשובחים, דהיינו מן היפה. אף על פי כן, היום אנו לא נוהגים כיום להפריש מן היפה, וסומכים על מה שפסק בשו"ע (יורה דעה של"א סעי' נ"ב): "אין תורמין אלא מן היפה; ונראה לי דהשתא דלאיבוד אזלא מפני הטומאה, אין להקפיד בכך. ומיהו במעשר הניתן ללוי ולעני יש להקפיד".
לכן, היום, תרומה גדולה ותרומת מעשר יכול להפריש מפרי שאינו יפה, אך יזהר שלא יפריש מדבר שרקוב כולו, כיון שזו הפרשה מהמקולקל על היפה – ואינה מועילה. פרי שחלקו רקוב או שאינו יפה מותר להפריש.
כמו כן, מותר להפריש מקליפות מלפפונים ותפוחים, אבל אין להפריש מקליפות אבטיחים או תפוזים, כיון שאינם ראויים למאכל אדם (ועיין כרם ציון הלכות פסוקות פרק כ' אות ט', ובחזון איש יו"ד מעשרות סי' א'). ואף שיש מקילים בזה – דעתנו לאסור, ואין להפריש מהקליפות הללו.
מטבל ודאי צריכים להפריש מעשר ללוי, והפרשה זו צריכה להיות מן היפה. כך גם מעשר עני צריך להיות מן היפה. אלה שאינם נותנים את המעשרות ללוי ולעני, אף שקיימו דין תרומות ומעשרות, מכל מקום נשאר בידם פירות גזולים.
"וְנֶחְשַׁב לָכֶם תְּרוּמַתְכֶם כַּדָּגָן מִן הַגֹּרֶן וְכַמְלֵאָה מִן הַיָּקֶב" (י"ח, כ"ז)
שאלה: אדם ששכח להפריש תרומות ומעשרות בערב שבת, האם מותר לו להפריש בשבת, והאם תועיל לו הפרשה במחשבתו בלבד?
תשובה: אומרים חז"ל (ירושלמי תרומות פ"א ה"ד): אפשר להפריש תרומות ומעשרות במחשבה, וזהו שכתוב: "ונחשב" לכם, אך לכתחילה יש לעשר כדין ולומר את נוסח ההפרשה (עיין בסידור 'קול אליהו', עמודים 908 – 911).
אין להפריש תרומות ומעשרות בשבת וביום טוב (שו"ע סי' של"ט סעי' ד', סי' תקכ"ד סעי' א'). וכן אין להפריש חלה בין בשבת ובין ביום טוב, אלא אם כן המאפה נילוש ביום טוב עצמו. טעם האיסור הוא משום שההפרשה דומה להקדשת הפירות (שאסורה בשבת משום קניין), והרמב"ם (שבת פכ"ג הלכ' ט', י"ד). כתב טעם: "מפני שנראה כמתקן דבר שלא היה מתוקן".
אם שכח לעשר ונזכר בשבת שהאוכל איננו מעושר – אין לו תקנה, ואינו יכול לאכול ולהשאיר מעט כדי לעשר ממנו במוצאי שבת (כיון שמדאורייתא 'אין ברירה', ואעפ"י שתרומות ומעשרות בזמן הזה מדרבנן. ועיין פמ"ג שו"ע רס"א, ומ"ב שם ס"ק ד'). אם עישר בשבת במזיד – אסור לאכול ממנו עד מוצאי שבת. אם עישר בשוגג – מותר מיד (עיין רמב"ם פכ"ג הט"ו. ועיין גיטין נ"ג ע"ב, שר' יהודה אינו קונס שוגג אטו מזיד בדרבנן. וע"ע שם בדף נ"ד ע"א: "התם גברא לתקוני קא מכוון, אנן ליקום ולקנסיה?!". ולכאורה ר' יהודה אינו חולק בזה). יש אומרים, שבמזיד אסור לו לעולם ולאחרים מותר במוצאי שבת, ובשוגג מותר אף לו במוצאי שבת (עיין מג"א של"ט ס"ק ז' וכף החיים שם ס"ק נ"א).
