שיחות ומאמרים

"חייך, שלך גדולה משלהם"

"בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" (ח', ב')

"למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים? לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה: חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות" (רש"י בשם תנחומא ה')

דברי רש"י צריכים ביאור. הלא אהרן היה בעל דרגת אהבת ישראל עליונה. ידועים דברי חז"ל (אבות א', י"ב) על אהרן: "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". כיצד יתכן, אפוא, שאהרן הכהן, אוהב ישראל הגדול, חלשה דעתו משום שלא השתתף בחנוכה?

זאת ועוד: המפרשים שואלים: מדוע פייס הקב"ה את אהרן דווקא בהטבת הנרות ובהדלקתן? הרי יכול היה לפייסו בכך שהוא זוכה להקריב קרבנות בוקר וערב, ולהקטיר קטורת בוקר וערב. ועוד, הרי הוא נכנס לפנַי ולפנים ביום הכיפורים ומברך את עם ישראל בכל יום ויום!

ביאור העניין. בודאי אהרן הכהן מלא באהבת ישראל, ואינו חשוד בצרות עין ובקנאה. והרי התורה (שמות ד', י"ד) העידה עליו: "וראך ושמח בלבו", כלומר: הוא היה שמח כאשר היה טוב לאחרים, בבחינת (תהלים ד', ח'): "נתתה שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו". מן הסתם שמח גם הוא בשמחת הנשיאים. אלא שעומק העניין נעוץ בהבנת מעלתה של חנוכת המזבח.

חינוך הבית הוא יסוד הבית, ורק אם נחנך הבית בקדושה ובטהרה מובטח שגם המשך בנייתו של הבית תהיה בקדושה ובטהרה. את מעלת ה'חינוך' אנו רואים בדברי הגאון המקובל רבי יצחק אלפייא זצ"ל, הידוע כמייסד המנהג של תענית הדיבור בימי השובבי"ם. בהקדמה לספרו 'קונטרס היחיאלי' הרחיב בחשיבותה של חנוכת הבית, שעיקר שבתו בביתו תתחיל בלימוד תורה, וכתב שם שצריך לעשות סעודה בכל 'חינוך', כגון: חינוך הבית או חנוכת בית הכנסת וכדומה (מכאן עלינו ללמוד כמה אדם צריך לשמוח ולהתקדש בכל התחלה של מצוה שהוא מקיים, ובפרט בחינוך הבנים לתורה ויראת שמים).

אם כן, חנוכת המשכן צריכה להיעשות מתוך קדושה יתירה. זכותם של הנשיאים לחנוך את הבית מגלה על מעלתם הגבוהה. ומכאן נובעת חלישות דעתו של אהרן: כיון שראה שלא הוא נבחר לחנוך את הבית, הבין שכנראה אין מעלתו גבוהה דיה – ועל כך הצטער אהרן.

על חששו של אהרן אמר לו הקב"ה: "אתה מדליק ומיטיב את הנרות". הדלקת הנרות בכל יום מביאה שפע של חכמה וקדושה לעם ישראל, הארה יום יומית. וכך למדנו: "הרוצה להחכים – ידרים" (ב"ב כ"ה ע"ב), שכן המנורה היתה בדרום. משום כך יש בהטבת הנרות נחמה לאהרן, כיון שהיא מגלה את דרגתו האמיתית, שאין היא פחותה מזו של הנשיאים. גם אהרן מסוגל להוריד שפע חכמה לעם ישראל, ואל לו לחשוש שמא אין הוא ראוי לכך. כעת מובן מדוע חלשה דעתו של אהרן מהקרבת הנשיאים, ומדוע היתה נחמתו דווקא בהדלקת נרות המנורה.

סיבה נוספת ישנה לכך שנחה דעתו של אהרן דווקא בהדלקת נרות המנורה, ולא בשאר המלאכות המיוחדות שהופקדו בידיו. הנה בהקרבת הנשיאים נאמר (במדבר ז', ג'): "עגלה על שני הנשיאים" – כל שני נשיאים הביאו עגלה אחת. ויש לשאול: מדוע לא יכול היה כל נשיא להביא עגלה בפני עצמו? ביאר הספורנו, שהדבר בא להעיד על אחדותם של הנשיאים, וכלשונו: "לאות אחווה ביניהם אשר בה יהיו ראויים שתשרה שכינה ביניהם, כאמרו (דברים ל"ג, ה'): 'ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל'".

הקרבת הנשיאים נעשתה מתוך אחדות, ומשום כך ביקש אהרן להתפייס דווקא במלאכה המעידה על אחדות. הקב"ה ניחם את אהרן הכהן בהדלקת המנורה, המסמלת את אחדות ישראל, שהרי המנורה היתה עשויה מקשה אחת, "וזה מעשה המנורה מקשה זהב" – הירכיים ובית הקיבול לאור, הפרחים והגביעים – כל המנורה כולה עשויה כיחידה אחת. וכך אף ישראל צריכים להיות מאוחדים ביניהם, מגדול ועד קטן.

לכן חוזרת התורה בפרשתנו לתאר את המנורה, אף שעסקה בכך כבר בפרשת תרומה. זאת כדי להדגיש שאהרן הכהן, בהדלקתו את המנורה אשר עניינה הוא אחדות ואהבת ישראל, מאחד ומלכד את עם ישראל ומכניס ביניהם אהבה, ואחוה, שלום ורעות.

כיון שהדלקת המנורה ע"י אהרן הכהן איחדה את עם ישראל, זכה ונאמר עליו: "חייך, שלך גדולה משלהם".

"להגיד שבחו שלא שינה"

"דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" (ח', ב')

"ששה שעל ששת הקנים, שלשת המזרחיים פונים למול האמצעי בפתילות שבהן, וכן שלשת המערביים ראשי הפתילות למול האמצעי. ולמה? כדי שלא יאמרו: לאורה הוא צריך" (רש"י בשם הספרי ח', א')

פרט חשוב מלמד ה' את משה בקשר להדלקת נרות המנורה, והוא: החיוב להטות את הפתילות אלו מול אלו, כך שיפנו כולן אל הנר האמצעי. משה מורה לאהרן להדליק את המנורה, ועל כך אומרת התורה: "ויעש כן אהרן". כתב על כך רש"י (בשם הספרי): "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה".

דברים אלו של רש"י מעוררים שלוש שאלות: א. לא מצאנו שמשה לימד את אהרן את פרטי ההדלקה ואת החיוב להטות את הפתילות! ב. אם כבר נאמר: "ויעש כן אהרן", מדוע חזרה על כך התורה במילים: "כאשר צוה ה' את משה" (ח', ג')? ג. מצות מלאכת המנורה נאמרה בפרשת תצוה, ומדוע יש צורך לחזור עליה כאן (ח', ד'): "וזה מעשה המנורה מקשה היא" (תוך כדי פרשיה שעוסקת במצות הדלקת המנורה)?

הגמרא (ברכות נ"ה ע"א) אומרת: "בשעה שאמר לו הקב"ה למשה: לך אמור לו לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים, הלך משה והפך, ואמר לו: עשה ארון וכלים ומשכן. אמר לו: משה רבינו! מנהגו של עולם אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר עשה לי ארון וכלים ומשכן?! כלים שאני עושה להיכן אכניסם? שמא כך אמר לך הקב"ה: 'עשה משכן ארון וכלים?' אמר לו: שמא בצל אל היית וידעת?" (הובאו הדברים ברש"י שמות ל"ח, כ"ב).

וכבר הקשו המפרשים: מדוע באמת הפך משה את סדר הדברים, ובכך נתן לבצלאל מקום לטעות ולעשות הפוך ממה שנצטווה? אלא ידע משה רבינו שישנם אנשים שיבואו להיטפל ולומר על בצלאל שאין הוא ראוי למלאכת הקודש; מה גם שהוא נער בן שתים עשרה בלבד (סנהדרין ס"ט ע"ב), ובנוסף לכך הוא גם קרוב משפחתו של משה עצמו (בנה של מרים, סוטה י"א ע"ב). לכך רצה משה רבינו להראות שחכמת בצלאל אינה אנושית אלא אלקית, מאת ה', וכפי שכתוב בדניאל (ב', כ"א): "יהב חכמתא לחכימין ומנדעא לְיֹֽדְעֵי בינה". כיון שרצה לפרסם את חכמת בצלאל שינה את סדר ציוויו של הקב"ה, מתוך ידיעה שבצלאל יֵדע להפוך את הדברים ולומר את הסדר הנכון. ע"י כך נודעה לכל מעלתו של בצלאל, שהוא בבחינת: "יושב בסתר עליון" (תהלים צ"א, א') – "בצילו של הקב"ה" (ברכות נ"ה ע"א). הרי הוא יודע לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ, ולפיכך ראוי הוא לבנות את המשכן.

באופן דומה נהג משה רבינו עם אהרן. כאשר מסר משה רבינו את מצות ההדלקה לאהרן הכהן לא לימד אותו את פרטי ההדלקה ואת חובת הטיית הפתילות, אלא ציווהו באופן כללי: "בהעלותך את המנורה". אהרן קיים את המצוה על כל פרטיה מדעתו, ובכך גילה לעין כל את מעלתו, וידעו הכל שראוי הוא למצוה זו.

וזהו: "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה". אהרן עשה בדיוק "כאשר צוה ה' את משה", ומעצמו הבין שיש להטות את הפתילות אלו מול אלו, למרות שלא קיבל ממשה את ההוראות המדויקות. ובכך מתיישבות שתי השאלות הראשונות ששאלנו.

אך יש להבין: בשלמא בצלאל יכול היה לשער שסדר בניית המשכן הינו הפוך ממה שאמר לו משה רבינו, שכן היה בכך טעם והגיון. אבל מניין לאהרן לדעת שה' ציוה להטות את הפתילות, אם לא קיבל על כך ציווי מפורש?

צריך להסביר זאת על פי הסבר המפרשים, שהנרות שבימין המנורה הם כנגד העוסקים בתורה, והנרות שבשמאל המנורה הינם כנגד העוסקים ב"חיי שעה". כאשר התבונן אהרן בציווי מעשה המנורה ראה שיש בה דבר מיוחד: כולה "מקשה היא" – קנותיה, גביעיה ופרחיה כולם ממנה היו. נתן אהרן דעתו להבין שהמנורה המשפיעה שפע קדושה וטהרה על ישראל מאחדת אותם ומחברתם כמקשה אחת. אלו ואלו – בעלי התורה ובעלי האומנות – מימין ומשמאל, כולם יונקים קדושה וטהרה מאור המנורה הטהורה. מכך הבין שיש להטות את הנרות אלו כלפי אלו.

זהו שחזרה התורה על מבנה המנורה: "וזה מעשה המנורה מקשה זהב עד ירכה עד פרחה מקשה היא" (אף שכבר פירטה זאת בפרשת תצוה, כפי ששאלנו בשאלה השלישית). שבחו של אהרן הכהן הוא שהתבונן בציווי מעשה המנורה, וממנו למד להטות את הפתילות אל מול פני המנורה. זכה אהרן לכוון לאמיתתה של תורה – כאשר ציווה ה' את משה.

ביארנו, אפוא, את דברי רש"י: "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה" – שידע לקיים מעצמו את פרטי ההדלקה, ומדעתו הבין שיש להטות את הפתילות אלו מול אלו.

ביאור נוסף לשבחו של אהרן הביאו בעלי המוסר. אינו דומה התלהבותו של אדם המקיים מצוה בפעם הראשונה להתלהבות בעת עשיית מצוה תמידית. לדוגמא, כשאדם מקיים מצוות סוכה או מצוות לולב – ביום הראשון התלהבותו גדולה מאוד; אבל במשך ימי החג פוחתת התלהבותו, עד אשר ביום האחרון, ביום הושענא רבה, כבר פוסקת התלהבות הקדושה כמעט לגמרי. באופן דומה, נער בר מצוה שמניח תפילין בפעם הראשונה – חשקו והתלהבותו גדולים עד מאוד; אבל אט אט, כשמתבגר, חשקו פוחת.

כנגד זאת, מעידה התורה על האופן שבו קיים אהרן הכהן את מצות הדלקת הנרות, שבכל פעם היתה לו התלהבות דקדושה כמו בפעם הראשונה. וזהו : "להגיד שבחו שלא שינה" – דהיינו, שחשקו והתלהבותו לא דעכו, אלא כל יום ויום קיים את המצוה כמו בפעם הראשונה.

עוד ביאור לדברי רש"י על שבחו של אהרן ביאר בעל 'אור החיים' הקדוש (שם, ח', ג'), וזו לשונו: "גם רמז באומרו 'כאשר צוה' וגו', להודיע שבחו של אהרן, כי מה שעשה אהרן לא עשאו לצד המעלה והכבוד אשר האמיר אותו ה', אלא לצד עשות מצוות ה', על דרך אומרו (תהלים מ', ט'): 'לעשות רצונך אלהי חפצתי'". כלומר: אהרן הכהן לא התגאה במה שעשה, אלא כוונתו היתה לשם שמים בלבד. מצוי הוא שכאשר אדם עושה דבר חשוב, הוא מתמלא בהרגשה טובה ובשביעות רצון; אבל אהרן הכהן עשה את הכל אך ורק בגלל ציווי הבורא, וזהו שכתוב: "ויעש כן אהרן" – שלא שינה והוסיף כוונה אישית בקיום המצוה, אלא עשה הכל כדי לקיים מצוות הבורא.

אהרן לא שינה ממה שנצטווה, ועל כך שיבחו הכתוב. מדברים אלו ניתן ללמוד מסר חשוב גם לימינו. הרפורמים והקונסרבטיבים למיניהם טוענים, שעם התפתחות המדע והשינוי בתנאי החיים, יש לשנות את התורה לפי רוח הזמן. בא אהרן ומלמד שהתורה, שקדמה לבריאת העולם, היא נצחית. התורה מתאימה לכל דור ודור, עם כל השכלולים וההמצאות, שהרי הקב"ה תכנן הכל קודם הבריאה. עלינו להתאים את עצמנו לתורה, ולא ח"ו את התורה אלינו. בכל דור ודור קם מישהו שהוא "חכם בעיניו", ומתוך שלא הבין את התורה הוא מבקש לשנותה. ואם ישנה – לא ישאר מהתורה כלום ח"ו. בא אהרן הכהן ומלמדנו כלל גדול: אל לנו לשנות מאומה מן התורה!

כי נר מצוה ותורה אור

"דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" (ח', ב')

"למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים? לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים, חלשה אז דעתו כשלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו. אמר לו הקב"ה: חייך, שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות" (רש"י בשם תנחומא ה')

בשונה מהטעם שמביא רש"י, מביא המדרש (במדבר רבה פרשה ט"ו, ו') טעם אחר לחולשת דעתו של אהרן, וזו לשון המדרש: "היה אומר: אוי לי, שמא בשבילי אין הקב"ה מקבל שבטו של לוי. אמר לו הקב"ה: הקרבנות – כל זמן שבית המקדש קיים הם נוהגים, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו, וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלין לעולם".

ה'זית רענן' על ילקוט שמעוני (רמז תשי"ט אות ב') כתב פירוש נפלא: "משמע, אע"פ שאין המקדש קיים יאירו על המנורה, והיינו נרות שבת".

יש שביארו שדעתו של אהרון חלשה מחמת קרבנות החנוכה אשר היו חשובים לו, ולכן ביאר הרמב"ן את הענין על פי מגילת סתרים שניחמו הקב"ה בחנוכת המקדש על ידי בניו החשמונאים.

רש"י לא הביא את דברי מגילת סתרים זה, ושמא לא ראה אותו, אך יש להבין מדוע לא הביא את דברי המדרש רבה שבודאי ראה?

אלא, יש לבאר ע"פ דברי הגמרא במסכת שבת (דף כ"ג ע"ב) שמספרת: "רב הונא הוה רגיל דהוה חליף ותני אפתחא דרבי אבין נגרא (רב הונא היה רגיל לעבור ליד פתחו של רבי אבין הנגר). חזא דהוה רגיל בשרגי טובא (ראה רב הונא שרבי אבין רגיל בהדלקת נרות רבים) אמר (רב הונא): תרי גברי רברבי נפקי מהכא (שני אנשים גדולים ייצאו מכאן). נפקי מינייהו (יצאו מהם) רב אידי בר אבין ורב חייא בר אבין. רב חסדא הוה רגיל דהוה חליף ותני אפיתחא דבי נשא דרב שיזבי (רב חסדא היה רגיל לעבור על פתח ביתו של אביו של רב שיזבי). חזא דהוה רגיל בשרגי טובא (ראה רב חסדא שהוא רגיל להדליק נרות רבים). אמר: גברא רבא נפק מהכא (אדם גדול יצא מבית זה). נפק מינייהו רב שיזבי (ואכן יצא מבית זה רב שיזבי)".

התוס' (שם, ד"ה ה"ג חזא דהוה) עמדו על כך שבסיפור של רב הונא נתברכו בשני ילדים, ואילו בסיפור של רב חסדא נתברכו רק בבן אחד תלמיד חכם. וביארו, שהבית שראה רב הונא היו גם הבעל וגם האשה רגילים בהדלקת הנרות – הוא מטיב והיא מדליקה, ולכך זכו לשני ת"ח. אך בבית שראה רב חסדא רק האשה התעסקה בהדלקת הנרות ולכך זכו רק באדם גדול אחד שיצא מהם.

הרי שההתעסקות בנר שבת והזהירות בו מזכה בבנים תלמידי חכמים וכמבואר שם בגמרא: "אמר רב הונא: הרגיל בנר שבת, הווין ליה בנים תלמידי חכמים". וביאר רש"י: דכתיב (משלי ו', כ"ג) 'כי נר מצוה ותורה אור' על ידי נר מצוה דשבת וחנוכה בא אור תורה".

על פי זה יש לבאר את ביאורו של רש"י: "שאתה מדליק ומטיב את הנרות", משום שכידוע מדתו של אהרון הכהן היא (אבות א', י"ב): "אוהב שלום ורודף שלום", ולכך ניחמו הקב"ה בכך שע"י הדלקת והטבת המנורה במקדש הוא משפיע קדושה וחכמה לכלל ישראל. ומכח הדלקה זו, גם בכל בית ובית ידליקו את נר המצוה שהרי "הנרות לעולם", ולדברי הגמרא (שם) נר של שבת הוא גם משום "שלום בית".

אם כן זוכה אהרן הכהן שמחמת הדלקת המנורה האיש והאשה מתעסקים בהדלקת נרות שבת, ועל ידי הדלקה זו זוכים הם לבנים תלמידי חכמים מאירים בתורה ובמצוותיה.

יוצא, שהדלקת המנורה והטבתה אינה רק לזמן בית המקדש ולזמן המשכן, אלא נוהגת בכל הדורות על ידי הדלקת נרות שבת [ואף על פי שמצוה זו מדברי סופרים היא מ"מ כבר נהגו בה לפני כן, וכפי המובא (בר"ר פרשה ס' סעי' ט"ז) בשרה ורבקה אימותינו שהיה נר דולק מערב שבת], בשונה מהמובא ברמב"ן בשם המגילת סתרים שהכוונה לנרות חנוכה שלא נהגו אלא מזמן החשמונאים אך לא לפני כן בזמן גלות בבל.

ובזה נחה דעתו של אהרן הכהן, שמכח מצות הדלקת המנורה ידליקו במשך הדורות נרות שבת ובזכות הזהירות בהדלקתן יזכו לבנים מאירים – 'כי נר מצוה ותורה אור'.

שלך גדולה משלהם – נרות חנוכה

"בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" (ח', ב')

"למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים? לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו. אמר לו הקב"ה: חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות" (רש"י)

לאחר שחלשה דעתו של אהרן הכהן מכך שלא השתתף בחנוכת המזבח, מנחמו הקב"ה: "שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומיטיב את הנרות". הרי למדנו על מעלתה הגדולה של המנורה.

מעלה זו מתבררת מהמעשה שמביאים חז"ל על יוסף משיתא (בראשית רבה ס"ה, כ"ב ד"ה ולא הכירו) על הפסוק: "וירח את ריח בגדיו ויברכהו" – "כגון יוסף משיתא… בשעה שביקשו שונאים (טיטוס) להיכנס להר הבית, אמרו: יכנס מהם ובהם תחילה (טיטוס פחד להיכנס ראשון לבית המקדש, ורצה לשלוח יהודי שיכנס לשם תחילה). אמרין ליה (ליוסף משיתא, שהיה חייל בשורותיו): עול, ומה דאת מפיק דידך (היכנס אתה ראשון, וכל מה שתרצה ותוציא איתך משם יהיה שלך). נכנס, והוציא מנורה של זהב. אמרו לו: אין דרכו של הדיוט להשתמש בזו, אלא עוּל זמן תנינות ומה דאת מפיק דידך (היכנס פעם נוספת ומה שתוציא יהיה שלך). ולא קיבל עליו. אמר רבי פינחס: נתנו לו מכס ג' שנים (נתנו לו לבחור איזו עיר שירצה, ולקבל את כל המכס שגובים ממנה במשך שלוש שנים), ולא קיבל עליו. אמר: לא דיי שהכעסתי לאלקי פעם אחת, אלא שאכעיסנו פעם שניה?! מה עשו לו? נתנו אותו בחמור של חרשים והיו מנסרים בו. היה מצווח ואומר: ווי, אוי אוי, שהכעסתי לבוראי" (גם בשעת העינויים הקשים, התעלם מכאביו הגופניים לחלוטין, והיה מיצר רק על מה שהכעיס את הקב"ה).

ויש לשאול: כיצד חל בו המהפך הגדול? בפעם הראשונה נכנס לבית המקדש ללא היסוס, ופתאום, בפעם השניה סירב עד כדי מסירות נפש!

ההסבר נובע ממעלתה של המנורה. מעלה זו כל כך גדולה ועצומה, שברגע שנגע בה יוסף משיתא כבר החכים ממנה, ופעמו בו רגשי קדושה גדולה והתחילה נשמתו להתעורר ולהתנער מכל הטומאה שהיה דבוק בה, עד שחזר בתשובה שלמה.

ענין נוסף במעלתה של המנורה אנו למדים מדברי חז"ל (עיין ב"ב כ"ה ע"ב): "הרוצה שיחכים ידרים, ושיעשיר יצפין". ברכת החכמה באה מן הדרום, משום שהמנורה היתה ממוקמת בצד זה. על כך אמר הקב"ה לאהרן: "חייך, שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומיטיב את הנרות" (עיין רש"י ח', א'). דרך המנורה יורדים חכמת התורה, יראת שמים, קדושה וטהרה לעם ישראל, ולכן "שלך גדולה משלהם".

מכאן למדו חז"ל גם הלכה למעשה בענייני התפילה. אדם הרוצה להתפלל על פרנסתו יעמוד כשפניו למזרח (מכוונות לכיוון ירושלים), אבל יטֵה מעט לצד צפון. אם רוצה להתפלל על חכמה, יפנה לכיוון מזרח ויטה מעט לצד דרום (עיין שו"ע סי' צ"ד ס"ב ולחונים עליו).

ולא רק בענייני התפילה. לפי דברי הזוהר בתיקונים (כמובא בכה"ח סי' רס"ב ס"ק א'), גם השולחן בבית יהיה בצפון והמנורה בדרום, כמו בבית המקדש זהו שכתוב בפזמון "אזמר בשבחין", שחיברו רבינו האר"י הקדוש: "אסדר לדרומה" וכו'. (ועיין תורה לשמה (סימן פ'), שכתב שמי שאין לו אפשרות לסדר את השולחן בבית בצד צפון והמנורה בדרום לא יאמר בפיוט "אסדר" אלא "אסדרו", והכוונה שכלל ישראל כך מסדרים את שולחנם).

מעלתה של המנורה היא בהורדת שפע של חכמה לישראל. וכשם שאהרן הכהן השפיע את הארת התורה לישראל באור המנורה, כך הדלקת נרות השבת מסוגלת להשפיע הארת תורה לבני הבית. על כן תתפלל האישה בעת הדלקת נרות שבת שילדיה ובעלה יהיו בני תורה (ועיין בכף החיים בנוסח שכתב שם ס"ק ל"ד, ובמשנה ברורה סי' רס"ג ס"ק ב').

הדלקת המנורה – על ידי אהרן

"דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ…" (ח', ב')

בפסוק נזכר אהרן בלבד, ולא נאמר: "דבר אל אהרן ואל בניו". המפרשים דנים בשאלה: האם גם בני אהרן נצטוו להדליק ולהיטיב את הנרות, או שמא מצוה זו נעשית על ידי אהרן בלבד. לדעת הרמב"ן (שם ג'), גם בניו נצטוו להדליק ולהיטיב את המנורה, והטעם שהוזכר רק שמו של אהרן הוא שהיתה לו בזה מעלה מיוחדת, וכך הם דברי הרמב"ן: "וטעם 'ויעש כן אהרן' – לומר שהוא היה המדליק אותן כל ימיו, ואע"פ שהמצוה כשרה בבניו, כמו שנאמר (שמות כ"ז, כ"א): 'יערוך אותו אהרן ובניו', אבל היה הוא מזדרז במצוה הגדולה הזאת הרומזת לדבר עליון וסוד נשגב… ומפני זה אמר גם עתה: 'דבר אל אהרן בהעלותך' – ולא אמר: 'דבר אל אהרן ואל בניו בהעלותכם'". כיון שאהרן הכהן קיים מצוה זו בהתלהבות מיוחדת ולא רצה לוותר עליה כל חייו, למרות שגם בניו יכלו לקיימה, על כן נקראה המצוה על שמו בלבד.

לאור זאת, דנים הפוסקים במקרה שאדם בא עם טליתו לבית הכנסת, והנה הוא רואה שלאביו או רבו אין טלית. האם מוטלת עליו החובה לכבדם ולתת להם את טליתו, או שמפני שהמצוה מוטלת עליו אין הוא מחויב לוותר על הטלית לטובתם? ואכן יש שאמרו, שיקיים את המצוה בעצמו ואחר כך יתן לאחרים את טליתו. מצוה שאדם חייב בה – לא יעבירנה לאחרים, אלא יזדרז בה ביותר לקיימה בשמחה ובהתלהבות, ואחרי כן ידאג לאחרים. כך נהג גם אהרן הכהן, כשלא רצה לתת לבניו את המצוה, אלא קיימה בעצמו. על כן נקראה המצוה על שמו.

מעלת הכשר המצוה

"בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" (ח', ב')

"…אמר לו הקב"ה: חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומיטיב את הנרות" (רש"י)

נחלקו הראשונים: האם הדלקת המנורה צריכה להיות דווקא על ידי כהנים, או שהיא יכולה להיעשות גם ע"י ישראל? לדעת רוב הפוסקים, הדלקת המנורה צריכה להיות ע"י כהנים, ואפילו ע"י כהן הדיוט, אך לא ע"י ישראל. אבל לדעת הרמב"ם (הל' ביאת מקדש פ"ט הל' ז') הדלקת המנורה כשרה בזר, באופן שהכהן מוציא את המנורה לעזרה (שכן לישראל אסור להיכנס לתוך הבית עצמו), שם מדליק הישראל את המנורה, ואחרי כן מכניס הכהן אותה בחזרה אל תוך הבית.

על דעת הרמב"ם קשה: אם גם ישראל רשאי להדליק את המנורה, מדוע מנחמת הדלקת הנרות את אהרן הכהן: "שלך גדולה משלהם"? והרי כל זר יכול להדליק את המנורה!

תשובה לכך נמצא בדברי רש"י, שכתב: "שאתה מדליק ו'מיטיב' את הנרות". ודייק: מעלת הכהנים במנורה היתה לא בהדלקה בלבד, אלא גם בהכנת המנורה ובהטבתה: בניקוי הנרות והכנתם להדלקה. זאת לא נתן אהרן לזרים לעשות, אלא גם כאשר היה ישראל מבקש להדליק את המנורה, היה אהרן מיטיב אותה ומוציא אותה מוכנה להדלקה. על זה אמר לו הקב"ה: "שלך גדולה משלהם".

נמצינו למדים, שלא רק קיום המצוה עצמה הינו דבר חשוב, אלא גם ההכנה למצוה. ההתעסקות במכשירי המצוה גם היא בעלת מעלה ועצמה. על כן לא יאמר אדם שאת ההכנה יעשו אחרים והוא יקיים את המצוה מן המוכן, אלא ירוץ גם להכנת המצוות.

צעקו – וה' שומע

"וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא. וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ט', ו' – ז')

אותם אנשים טמאים השתוקקו לקיים את מצוות קרבן הפסח, ועמדו וביקשו בכל כחם. אמר להם משה (ט', ח'): "עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם". וכתב רש"י (בפסוק ז'): "אמר להם: 'עמדו ואשמעה' – כתלמיד המובטח לשמוע מפי רבו. אשרי ילוד אשה שכך מובטח, שכל זמן שהיה רוצה היה מדבר עם השכינה".

יש להבין: מניין היה למשה רבינו הביטחון שמיד ישמע מה יצווה ה'? אמנם העיד ה' עליו: "בכל ביתי נאמן הוא" (להלן י"ב, ז'), וכלשון הראב"ע: "כבן בית שיכנס בלא רשות", אך עדיין צריך להבין כיצד היה בטוח שיקבל תשובה מאת ה' מיד?

התשובה היא, שמשה ראה את האנשים הטמאים מוסרים את נפשם על המצוה. ולמרות שעל פי הדין היו אנוסים ופטורים, בכל זאת הם התעקשו ושאלו: "למה נגרע?". ראה זאת משה ואמר: אם עד כדי כך הם משתוקקים לקיים את המצוה – ראויים הם שמיד יתגלה אלי ה' להשיבם דבר.

מכאן למדו בעלי המוסר: יש אנשים שרואים עצמם בלתי ראויים ופחותים מאחרים בעבודת ה' שלהם. הם מבחינים שאין הם מצליחים בלימודם ובקיום המצוות, וכתוצאה מכך הם נכנסים למצב של יאוש וחוסר אכפתיות. אך טעות לחשוב כן, ואין זו אלא עצת היצר שרוצה למונעם להתעלות במעלות התורה והיראה. אדרבה, תמיד יאמר האדם: גם אני רוצה לקיים מצוות באותה ההתלהבות ובאותה השמחה כמו אלמוני – וכך יעלה מעלה מעלה.

זאת למדנו מאותם טמאי נפש שצעקו: "למה נגרע" – מדוע אנחנו פחות משאר האנשים? ונענו מיד. כך כל מי שצועק באמת, מעומק נשמתו, שהוא רוצה להתעלות ולהצליח כמו גדולי ישראל – ייענה ויזכה לסייעתא דשמיא מיוחדת להצליח בעלייתו.

על פי ה' יסעו ועל פי ה' יחנו

"וּלְפִי הֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. עַל פִּי ה' יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי ה' יַחֲנוּ כָּל יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ" (ט', י"ז-י"ח)

תפקיד עמוד הענן ועמוד האש היה לקבוע לישראל את סדר מסעם, מתי יחנו ומתי יסעו.

יש כאן מוסר גדול: כל הנהגותיו של האדם צריכות להיות על פי ה' – על פי מה שכתוב בתורה, ולא ע"פ ההגיון – שלו. אם לא ינהג כך עלול הוא לבוא לידי מכשולים ושגיאות.

דבר נוסף יש ללמוד מהפסוק, והוא שעל האדם לדקדק בקיום ההלכה לא רק ב'חנייתו' בביתו, אלא גם כאשר הוא נמצא ב'מסע' מחוץ לביתו, במקומות שבהם הוא עלול לחשוב להקפיד פחות בדקדוק ההלכה.

זכורני, שפעם אחת בהיותי בחוף הים עם ילדיי הקטנים, ראיתי אדם בעל חזות דתית, עם ציצית וכובע גדול, זקן ופיאות, שהוציא אוכל והתחיל לאכול עם בניו ללא שנטל ידיו. חששתי שמא ילדי הקטנים ילמדו ממנו, ולכך שאלתיו: "מה עם נטילת ידיים?" ענה לי: "אבל כאן זה שפת הים!" אמרתי לו: "וכי בשפת הים אין אלוקים?" הוא שמע את דברי, ומיד ביקש מבנו הקטן שייקח כלי ויביא מים מהים כדי ליטול בהם את ידיהם. אמרתי לו שאין זה מועיל, כיון שמֵי הים מלוחים ונפסלו מאכילת כלב; אך יש לו אפשרות לטבול את ידיו ביָם, וזה מועיל מדין טבילה.

(אלא שנחלקו הפוסקים (עיין שו"ע אור"ח קנ"ט סעי' כ') בלשון הברכה שעליו לברך. לדעת הספרדים מברך: "על נטילת ידים", כמובא בבא"ח (ש"ר, פר' תזריע-טהרות, הל' י"ב), ולדעת חלק מהאשכנזים (ראה רמ"א שם) מברך "על טבילת ידים").

זהו שכתוב: "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו" – בכל מקום ומקום יש לנהוג "על פי ה'".

עול מלכות שמים

"וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה" (י"א, ד')

טענתם של ישראל היתה (שם ה'): "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם". וביאר רש"י: "ומהו אומר 'חנם'? חינם מן המצוות".

האבן עזרא כתב פירוש אחר: "חינם – בזול". וכן הסביר הרמב"ן, שבמצרים היו דגים לרוב, "אשר אין להם דמים במצרים". חז"ל סיפרו לנו (סוטה י"א ע"ב, שמות רבה פרשה א', י"ב) שנשות ישראל הצדקניות היו הולכות ליְאור ושואבות מים, ובדלי היו מוצאות דגים, שאותם היו מכינות לבעליהם ומקיימים מצות פרו ורבו.

והנה בזוהר הקדוש (ח"ג פרשת בהר דף ק"ח ע"א) כתוב: "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם בלא ברכה, דלא הוה עלינא במצרים עול דלעילא".

דברי הזוהר הקדוש צריכים בירור: אם נבאר כביאורו של רש"י: "חינם מן המצוות" – ניתן יהיה להבין את טענת עם ישראל, המבקשים לחזור למצב של "חינם מהמצוות", ללא עול תורה ומצוות. אבל לפי דברי הזוהר תלונת ישראל היתה על כך שבמצרים אכלו דגה חינם ללא ברכה – ודבר זה אינו מובן: וכי ברכה על האוכל היא עול כל כך כבד, שבגללו העדיפו לחזור למצרים?!

להבנת הדברים יש לבאר את תוכן החיוב בברכה על המאכלים. הנה הגמרא אומרת (ברכות דף ל"ה ע"ב): "אסור לאדם שיהנה מהעולם הזה בלא ברכה, וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל". בהמשך נוסף: "כאילו הוא גוזל להקב"ה ולכנסת ישראל", וכדברי רש"י: "וכנסת ישראל – שכשחטאו הפירות לוקין". אכן, כאשר האדם מברך ברכה, הוא מגיע להכרה אמונית – עיונית שהקב"ה ברא את העולם. הוא מבין שאף שהאדם הוא שזרע וקצר, מכל מקום היבול אינו 'כוחו ועוצם ידו' של עובד האדמה, אלא ה' יתברך נטע באדמה כוח להצמיח ולגדל לדורות עולם. כאשר מבין זאת האדם ומאמין שה' ברא את העולם ומקיימו כל רגע ורגע, הרי הוא יודע שעליו להקשיב לקב"ה ולקיים את כל מצוותיו. נמצא שעל ידי הברכה מקבל האדם עליו עול דלעילא, עול מלכות שמים.

הגמרא בשבת (דף קי"ט ע"א) מספרת על רבי חייא בר אבא שנתארח אצל בעל בית בלודקיא. הביאו לפניהם מיני מאכל ומיני מגדנות. כאשר היו מניחים אותם היו אומרים (תהלים כ"ד, א'): "לה' הארץ ומלואה", וכאשר היו מסלקין אותם היו אומרים (שם, קט"ו, ט"ז): "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" (וראה בתוס' ובמהרש"א שם). הפסוקים שאמרו גילו שהם הקפידו ביותר על הברכה הראשונה שלפני האכילה ועל הברכה האחרונה שלאחריה. ממנהג זה אנו רואים שאין לך ביטוי ליראת שמים ולקבלת עול דלעילא גדול יותר מאשר הברכה על המאכל.

לפי זה, מובנים דברי הזוהר בביאורו לטענת ישראל. במצרים ראה העם שהדגים באים בזול ובחינם מן היאור. לא עלה על דעתם שהקב"ה, אשר ברא את העולם, הוא שהמציא להם את הדגים בזול על ידי הנשים השואבות מן היאור. רק עכשיו, אחרי שיצאו ממצרים ונצטוו לברך על מאכלם, התחילו להכיר בהשגחת השי"ת ולקבל את עולו. הרי שהברכות שנצטוו בהן ישראל הביאו אותם לקבלת עול מלכות שמים. על כך התמרמרו ישראל בזכרם את הדגה שאכלו במצרים חינם – ללא ברכה וללא עול מלכות שמים.

וידועים דברי הרמב"ם (פ"א מהל' ברכות הל' ב'-ג') שמציין שמטרת הברכות הם להביא את האדם לאמונה בבורא יתברך וליראת שמים, וז"ל: "וברכות רבות תקנו חכמים דרך שבח והודיה ודרך בקשה כדי לזכור את הבורא תמיד, אף על פי שלא נהנה ולא עשה מצוה. נמצאו כל הברכות כולן דרך שלושה מינים, ברכות הנייה, ברכות מצוות, וברכות הודאה שהן דרך שבח והודיה ובקשה כדי לזכור את הבורא תמיד וליראה ממנו", עכ"ל.

נמצינו למדים, שהברכה מקרבת את האדם לאמונה בהשי"ת שברא את עולמו ומשגיח עליו בכל עת. ע"י הברכה מתחייבים לשמוע למצוות ה' ולקיימן.

פרפראות

הדלקה ע"ג מעלה

"דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת" (ח', ב')

מהו "בהעלותך"? רש"י כתב שני הסברים. האחד: שתהא השלהבת עולה מאליה. והטעם השני: "מכאן שמעלה היתה לפני המנורה שעליה כהן עומד ומטיב" (וראה בשפתי חכמים (שם אות ג') שחישב את גובהה של המנורה וגובהו של הכהן).

ויש להבין: עשיית המדרגה נדרשה מחמת בעיה טכנית, הנובעת מגובהה של המנורה. מדוע, אפוא, חשוב לתורה להתעכב על פרט זה?

יש לבאר, שהיה מקום לחשוב שמדרגה זו תהווה חציצה בין רצפת המקדש ובין רגלי הכהן. לכן אמרה התורה "בהעלותך" – לומר לך, שמדרגה זו נעשתה לצורך הדלקת המנורה, ואין בה משום חציצה.

התרוממות הגשמיות לרוחניות

"בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" (ח', ב')

המנורה היתה כלי גשמי שנעשה מזהב, וכן השמן והפתילה הינם גשמיים, ומכל מקום הדלקתה גרמה לאור שהינו במהותו דבר רוחני שאין בו ממשות. ולא זו בלבד, אלא ששפע של חכמה ורוחניות ירדו לעולם באמצעות המנורה.

ומכאן – לאדם. אף שגופו גשמי, יכול הוא להתעלות למדרגה רוחנית גבוהה. ניתן למצוא רמז לכך מלשון הפסוק: "בהעלותך את הנרות" – היינו שמהנרות יכול ללמוד האדם להתעלות, ולהפוך את גשמיותו לכלי המשמש לצורך הרוחניות. בכך מקדש האדם גם את גופו לעבודת ה'.

הדלקת המנורה עם כוונות עליונות

"וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן" (ח', ג')

"להגיד שבחו של אהרן שלא שינה" (רש"י)

המפרשים עמדו על השאלה: היעלה על הדעת שאהרן הכהן ישנה?!

יש לבאר: הנה ב"יהי רצון" שלפני תקיעת השופר וכן בהתרת נדרים, אנו אומרים: "על דעת רשב"י הקדוש ועל דעת האר"י הקדוש". פירוש מילים אלו: לנו אין כוח ויכולת לכוון בכל הכוונות הנדרשות, ולכן אנו אומרים שאנו עושים על דעתם של רשב"י והאר"י, שידעו לכוון כנדרש.

אהרן הכהן הדליק את המנורה כמו שציווה ה' את משה, דהיינו שידע לכוון את הכוונה העליונה שבהדלקת המנורה, ולא שינה מאומה ממה שציווה ה' את משה. ועל זה היה שבחו.

ויעש כן אהרן – שנעשה הנס על ידו

"וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" (ח', ג')

רש"י כתב (שם ב'): "'יאירו שבעת הנרות' – שישה שעל ששת הקנים, שלושה המזרחיים פונים למול האמצעי, הפתילות שבהן, וכן שלושה המערביים ראשי הפתילות למול האמצעי".

כבר ביארנו לעיל את הסיבה שמשה לא פירט באזני אהרן את החובה להטות את הפתילות אלו מול אלו, וציפה שאהרן יבין זאת מדעתו.

נוסיף על כך שעצם הטיית הפתילות בצורה כזאת היא דבר לא טבעי, שכן דרכה של השלהבת לעלות תמיד כלפי מעלה. אם כן הטיית הפתילות נעשתה בנס.

רצה משה רבינו ע"ה לבחון את אהרן, האם הוא מתאים וראוי שייעשה נס זה על ידו. ואכן, כאשר ניגש אהרן מיד להדליק את המנורה, ראה משה שנטו השלהבות כלפי הנר האמצעי. אז הבין משה שאהרן אחיו מתאים וראוי להדליק ולהיטיב את הנרות.

וזהו שכתוב: "ויעש כן אהרן… כאשר ציוה ה' את משה" – אף על פי שמשה לא אמר לאהרן את סדר ההדלקה, עשה זאת אהרן מעצמו, והתרחש הנס על ידו.

מי בנה את המנורה?

"וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה…כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה" (ח', ד')

"וזה מעשה המנורה – שהראהו הקב"ה באצבע, לפי שנתקשה בה. לכך נאמר: וזה. כן עשה את המנורה – מי שעשאה. ומ"א על ידי הקב"ה נעשית מאליה" (רש"י)

בפירושו השני של רש"י מבואר שהמנורה נעשתה על ידי הקב"ה ולא על ידי אדם. בפשטות, הטעם שלא הצליח אדם לעשותה הוא מפני שיש קושי גדול בעשיית מנורה המורכבת מירך, פרחים, גביעים ועוד, באופן שהכל מקשה אחת.

לעומת זאת, בתרגום יונתן בן עוזיאל כתוב: "ודין עובד מנרתא מינא קשיא דדהב עד בסיס דידה ועד שושנייהא, 'עובד אומן' בקורנסא היא מתעבדא". מדבריו משמע שהמנורה נעשתה על ידי אדם שהיה אומן והיה מכה בפטיש ובקורנס עד שנעשתה יפה.

יש דורשים את שלושת הדברים שנתקשה משה רבינו והקב"ה הראה לו אותם, על אותיות שמו של מש"ה: מ' – מ'נורה, ש' – ש'קל, ה' – ה'חודש הזה לכם (עיין פנינים משלחן הגר"א).

מעלת סמיכת הלווים

"וְהִבְדַּלְתָּ אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם" (ח', י"ד)

הקב"ה אומר למשה: "והקרבת את הלוים לפני ה' וסמכו בני ישראל את ידיהם על הלוים". מכך שבני ישראל סומכים את ידיהם על ראש הלויים, יכול החושב לחשוב שהלויים טפלים לישראל ופחות חשובים מהם. לכן אומר הקב"ה: "והיו לי הלוים" – וכדברי האבן עזרא: "זו מעלה גדולה".

סמיכת ישראל את ידיהם על ראש הלויים באה לציין שהלויים הם שלוחים של ישראל. וכדברי רש"י (ח', ט'): "לפי שהלויים נתונים קרבן כפרה תחתיהם". ודווקא עובדה זו מגלה את מעלתם הגדולה.

על פי ה' ביד משה

"עַל-פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' שָׁמָרוּ עַל פִּי ה' בְּיַד מֹשֶׁה" (ט', כ"ג)

כשהיו ישראל נוסעים ממקום למקום, היה משה רבינו אומר את הפסוק: "קומה ה' ויפוצו אויבך וינסו משנאיך מפניך". כאשר נח הארון אמר משה: "שובה ה' רבבות אלפי ישראל" (במדבר י', ל"ה-ל"ו). מלשון זו משתמע שה' הוא הנוסע. אולם מהפסוק המובא לעיל משתמע שהנסיעה היתה גם על פי החלטת משה: "על פי ה' – 'ביד' משה".

כלומר, משה רבנו היה עושה תנועה בידו – ועמודי הענן והאש היו נשמעים לו והיו מתחילים בנסיעה.

הדגלים שמחוברים לתורה

"וַיִּסַּע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי יְהוּדָה בָּרִאשֹׁנָה לְצִבְאֹתָם" (י', י"ד)

דגל מחנה יהודה היה הראשון בארבעת הדגלים. הטעם לכך משום שמשבט יהודה יצאה המלכות, וקדימתו נכללת בדברי הכתוב (דברים י"ז, ט"ו וראה בכתובות י"ז ע"א ועוד): "שום תשים עליך מלך – שתהיה אימתו עליך". ליד שבט יהודה חנה שבט יששכר, משום שיששכר הינו בן תורה, וכמו שכתוב (דברי הימים א' י"ב, ל"ג): "ומבני יששכר יודעי בינה לעיתים", ולכן הוא נסמך למלכות. לידו נסמך מטה זבולון, שכן בזכות החזקתו של זבולון זוכה יששכר ללמוד תורה, ועל כן הוא מצטרף אליו ואל זכות תורתו. זהו שנאמר (משלי ג', י"ח): "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר". נמצא שהדגל הראשון, דגל יהודה, מחובר באופן מיוחד לתורה.

טעם הפצת האויבים בנסיעתם ולא בחנייתם

"וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ" (י', ל"ה)

"משנאיך – אלו שונאי ישראל, שכל השונא את ישראל – שונא את מי שאמר והיה העולם" (רש"י)

ויש לשאול: למה דווקא בנסיעה התפלל משה שיפוצו האויבים, ואילו במנוחה לא התפלל על כך?

פשט הדברים, משום שבחניה היתה השכינה שורה על כל המחנה ולא היה צורך לתפילה זו. לעומת זאת, בנסיעה הקדים הענן את ישראל מהלך שלושה ימים – כדברי רש"י – ואם כן חסרה לישראל הגנת הענן, ומשום כך היה צורך בתפילה זו.

עוד יש לבאר, ששונה השמירה הנדרשת לאדם כאשר הוא נמצא במקומו מאשר השמירה הנדרשת בנסיעתו. כאשר יושב האדם במנוחה במקומו, יש לו מגדלי שמירה ושומרים מסביבו. גם אם יבוא אויב הוא יֵדע להישמר ממנו. מה שאין כן בנסיעתו, אפשר שחלילה שיתקל בבורות, שיחין, מארבים ומכשולים שהטמין האויב בלא שיזהו אותו. לכן דווקא בנסיעה התפלל משה רבינו: "ויפוצו אויבך".

התעשרות שבט גד בגלל המן

"וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא" (י"א, ז')

התורה מעידה על שבטי ראובן וגד שהיו עשירים גדולים. היה להם צאן לרוב, ולכך ביקשו ממשה להתיישב בעבר הירדן, וכלשון הפסוק (ל"ב, א'): "וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה".

ויש להבין: בשלמא ראובן היה עשיר מכיון שהיה בכור, ובכור נוטל פי שנים. כמו כן, שבט מנשה גם היו עשירים משום שמנשה היה בנו-בכורו של יוסף, ונטל פי שנים והתעשר. אבל מניין היה לשבט גד עושר וצאן לרוב?

צריך לומר: כיון שהם השתוקקו לאכול מן ולהתקדש בו ולא רצו לשחוט בשר אלא רק לאכול מן – לכן צאנם התרבה מאוד, וכך נשאר להם צאן לרוב. דבר זה נרמז בפסוק: "והמן כזרע 'גד' הוא".

ענוותנותו של יהושע בן נון

"אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם" (י"א, כ"ח)

יש לבאר את כעסו של יהושע, אשר ביקש ממשה רבינו: "אדני משה כלאם". הלא צדקו דברי משה: "ומי יתן עם כל ה' נביאים"!

אלא ביאר רש"י: "לפי שהיו מתנבאים: משה מת, יהושע מכניס את ישראל לארץ". יהושע היה עניו גדול, כמבואר בתרגום פרשת שלח (במדבר י"ג, ט"ז): "אִלֵין שְׁמָהָן גוּבְרַיָא דְשָׁדַר משֶׁה לְאַלְלָא יַת אַרְעָא וּכְדִי חֲמָא משֶׁה עִנְוָותָנוּתֵיהּ קָרָא משֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בַּר נוּן יְהוֹשֻׁעַ". כאשר שמע יהושע את נבואתם חשב לעצמו, שאין הוא ראוי להכניס את בני ישראל לארץ, ואם כך – הרי שנבואתם נבואת שקר. לכן ביקש ממשה רבינו לכלוא אותם.

חומרת לשון הרע וגדלותה של מרים

"וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח" (י"ב, א')

אף שלא דיברה מרים עם איש מלבד אהרן, ולא היה אדם בעולם ששמע מה שאמרה לו, מכל מקום: "וישמע ה'". היה גם מקום למרים לטעון להגנתה, שהיא היתה זו שהצילה את משה כשהיה ביאור, היא גידלה אותו וטיפלה בו, ולפיכך מותר לה לומר עליו כמה מילות תוכחה. למרות זאת דקדק עימה ה' על דיבורה. מכאן אנו רואים את החומרה של המדבר לשון הרע.

אך עדיין יש להבין: מדוע התורה מספרת לנו את מה שקרה למרים? הרי יש בעצם הסיפור משום אמירת לשון הרע על מרים!

אלא צריך לזכור, שכאשר דיברה מרים הנביאה על אחיה היתה בת מאה עשרים ושש, וזאת היתה הפעם היחידה שדיברה לשון הרע. וגם הפעם הזאת היתה כדי להוכיח את משה. אם כן דווקא מסיפור זה למדנו את שבחה של מרים, אשר מעולם לא דיברה לשון הרע ולא אבק לשון הרע, אלא פעם אחת בימיה. אולם מכיון ש"הקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה" (עיין יבמות קכ"א ע"ב ועוד), לכן נענשה.

מזה אנו למדים את עוצמת הזהירות הנדרשת מאיתנו בעניין איסור לשון הרע ורכילות, וחובת ההקפדה מפני כל דיבור של איסור וגנאי.

מעשה רב

"וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם… וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת… וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹקֵיכֶם" (י', י')

סיפר מרן זצוק"ל: בשיעור שהיה מוסר בשכונת הבוכרים, השתתף יהודי זקן כבן שמונים, בעל חנות לכלים. יֵאָמר לשבחו, שהוא לא היה מפסיד שיעור משום סיבה שלא תהיה ובכל תקופה בשנה. אפילו סמוך לפסח ואחר הצהריים, שהיו קונים רבים לכלים חדשים, היה סוגר את חנותו ובא לשמוע את השיעור.

פעם אחת, בערב ראש חודש, לימדתי הלכות הנוגעות למי ששכח להגיד 'יעלה ויבוא': אם זה בבוקר או בערב, אם בברכת המזון, שם יש דינים מיוחדים. ישב שם היהודי הזקן ותהה, איך יתכן בכלל לשכוח להגיד 'יעלה ויבוא', הלא מכריזים על כך לפני התפילה, ופעמים שמתפללים מסוימים מגביהים את קולם בשמונה עשרה לתזכורת וכדו'. אמרתי לו שמדובר על אדם ששוכח להגיד מתוך טרדותיו, והזקן התווכח שעדיין אין זה יתכן.

לאחר השיעור, עמדו והתפללו תפילת ערבית של ראש חודש וברכו איש את רעהו בברכת "חודש טוב". והנה צועק אותו זקן שהוא שכח להגיד 'יעלה ויבוא'! אמרתי לו שאינו צריך לחזור ולהתפלל. התמרמר הזקן ואמר: מיום שעמדתי על דעתי לא שכחתי להגיד 'יעלה ויבוא', והנה אני בן שמונים שנה וזו הפעם הראשונה שאני שוכח…". והוסיף, "כל זה בא לי בגלל שהתווכחתי והטלתי דופי באלו ששוכחים להגיד 'יעלה ויבוא'". עניתי לו, אדרבה, אשריך ששמונים שנה זכית להתפלל מתוך ישוב הדעת ולא שכחת ולו פעם אחת!.

מכאן צריך ללמוד, כמה צריכים להיות זהירים במצוות, לחשוב לפני התפילה לפני מי אנחנו עומדים ומה צריך להוסיף בתפילה.

הלכה בפרשה

אופן הדלקת נרות שבת

"בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת" (ח', ב')

"בהעלתך – על שם שהלהב עולה כתוב בהדלקתן לשון עליה שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה" (רש"י)

שאלה: אשה שמדליקה נרות שבת, האם צריכה להמתין עד שהשלהבת תיתפס בנר?

תשובה: מהפסוק "בהעלותך את הנרות" למדו חז"ל שהשלהבת של הנר צריכה להיות עולה מעצמה, ללא עזרת הכהן המדליק. גם בנרות שבת ובנרות חנוכה צריך להדליק באופן שתהא השלהבת עולה מאליה, ולא על ידי דבר אחר (עיין שבת דף כ' ע"ב ודף כ"א ע"א, וכ"ח ע"א).

בנרות שעוה רגילים הפתילה ארוכה, ובעת ההדלקה השלהבת יורדת מעצמה עד לפראפין של הנר, רק אז הנר דולק מעצמו. על כן האישה צריכה להמשיך ולהדליק את הפתילה עד שתגיעה השלהבת למקום הנר, כדי שתהא השלהבת עולה מאליה. גם ב"נרונים" שמצויים כיום יש פתילה בולטת, וצריך להמתין עד שתגיע השלהבת לפראפין שבנרון (ועיין בא"ח ש"ש נח, הל' ט"ו).

גם בהדלקה בשמן זית אין האש נתפסת בשמן מיד עם ההדלקה, כיון שהאש אוחזת תחילה בשעוה שעל הפתילה ורק לאחר זמן שואבת הפתילה מן השמן. לכן יש להמשיך ולהדליק עם הגפרור עד שהשעוה שעל גבי הפתילה תימס והשמן יִשָּׁאֵב לפתילה. רק אז נדלקת השלהבת מהשמן עצמו.

טוב שהבעל יכין את הנרות וידביק אותם או את פתילות השמן (עיין לבא"ח שם הל' ו'. ועיין כה"ח סי' רס"ג ס"ק כ', כ"א, שלפי שער הכוונות דף ס"א ע"ד על הבעל להכין את הנרות). בהלכה מובא, שצריך להדליק ולכבות את הפתילה מע"ש, כדי שהאש תתפס בה מיד ויהיה קל לאשה להדליקה. מצוה זו מוטלת על הבעל. וכך לשון הרמ"א (שו"ע סי' רס"ד ס"ט): "נהגו להדליק הפתילה ולכבותה כדי שתהיה מחורכת ותאחז בה האור יפה" (אך בנרות שלנו אם ידליק ויכבה יהא קשה להדליק שוב).

מנהג הכרזת כניסת השבת ע"י צפירה

"עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת" (י', ב')

שאלה: האם יש מקור לצפירה המושמעת בערבי שבתות ברחבי הערים?

תשובה: בפרשתנו נאמר, שמשה רבינו נצטווה: "עשה לך שתי חצוצרות כסף… והיו לך למקרא העדה ולמסע את המחנות". אסיפת הסנהדרין והעם וההכרזות נעשו על ידי תקיעה בחצוצרות.

כעין זה מצינו בגמרא במסכת שבת (ל"ה ע"ב): "תנו רבנן, שש תקיעות תוקעין ערב שבת". תקיעה ראשונה תקעו בזמן מנחה קטנה להבטיל העם ממלאכתו, עד התקיעה השישית המזרזת להדלקת הנרות.

מדברי הגמרא (ראה שבת ל"ה ע"ב ובהג' יעב"ץ שם) משמע, שתקיעות אלו נהגו לא רק בארץ ישראל אלא גם בבבל.

מרן (סי' רנ"ו סעי' א') כתב: "כשהיו ישראל בישובן היו תוקעין". בכה"ח שם (ס"ק ה') הסביר, שהיו מקומות שמפני גזירת הגויים לא תקעו. היום, בחסדי ה', ישראל שרויים על אדמתם בישובם, ולכן ראוי שיכריזו על כניסת השבת, וכדברי הרמ"א (שם): "וכן ראוי לנהוג בכל מקום".

מנהג זה חשוב מאוד, ואין לבטלו. בכל מקום ינהיגו צפירה מיוחדת להפסיק את העם ממלאכתם ולזרזם להדלקת הנרות. כשאין אפשרות של צפירה יכריזו ע"י חצוצרה או כלי זמר אחר שיִּשָּׁמַע בכל רחבי העיר.

כריעה בהוצאת ספר תורה

"וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר משֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ" (י', ל"ה)

שאלה: האם ישנה חובה לכרוע כשמוציאים ספר תורה מן ההיכל?

תשובה: אומרת התורה "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה'". מפסוק זה למדו (ראה ספר המחכים סי' ט', וארחות חיים לרא"ה מלוניל סדר תפילת שחרית של שבת, כל בו תפילת יוצר ומוסף. וע"ע משנ"ב סי' קמ"ו ס"ק י"ז בשם שערי אפרים) שכאשר מוציאים ספר תורה מההיכל כדי להוליכו לבימה וכן בהחזרתו להיכל צריך הציבור לעמוד.

בנוסף לכך, כתוב בשולחן ערוך (סי' קל"ד סעי' ב'): "מראה פני כתיבת ס"ת לעם העומדים לימינו ולשמאלו, ומחזירו לפניו ולאחריו, שמצוה על כל אנשים ונשים לראות הכתב ולכרוע ולומר פסוקים 'וזאת התורה', 'תורת ה' תמימה" וגו'. אמנם יש מנהגים חלוקים ביחס לשעת ההגבהה: הנוהגים כמרן (וכן פסק הגאון) מגביהים קודם קריאת התורה, ולאילו הנוהגים כרמ"א מגביהים לאחר הקריאה (ועיין כה"ח קל"ד ס"ק טו"ב, שיש גם אשכנזים שנוהגים כדעת מרן). למעשה כל קהילה תעשה כמנהגה.

לכל המנהגים צריך להקפיד לראות את הכתב ולכרוע, ולכן כל אחד ואחד ישתדל להתקרב ולראות את הכתב של ספר התורה, וכשאומר "וזאת התורה" יכרע. ועיין בשו"ת הר צבי (בהגהותיו על הטור סי' קל"ד) שתמה על מנהג האנשים שאינם נזהרים בזה ואינם כורעים, ואף שהביא סמך למנהגם כתב שאין זה כפסק השולחן ערוך.

יש רבים הנוהגים להשתחוות מול ההיכל כשאומרים ב"בריך שמיה" את המילים "דסגידנא מקמיה", ומנהג טוב הוא (עיין ברכ"י קל"ד סק"ג בשם מהריק"ש).

וזו לשון הרמב"ן בפרשת כי תבא על הפסוק (דברים כ"ז, כ"ו): "ארור אשר לא יקים": "וזה החזן שאינו מקים ספרי התורה להעמידם כתקנם שלא יפלו. ולי נראה על החזן שאינו מקים ספר תורה על הציבור להראות פני כתיבתו לכל, כמו שמפורש במסכת סופרים (י"ד,י"ד) שמגביהים אותו ומראה פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו ומחזירו לפניו ולאחריו, שמצוה לכל האנשים והנשים לראות הכתוב ולכרוע ולומר 'וזאת התורה'. וכך נוהגים".

"הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם" (י"א, ל"ג)

שאלה: מהו משך הזמן הראוי להמתין בין אכילת בשר לאכילת מאכלי חלב?

תשובה: בגמרא (חולין דף ק"ה ע"א): "אכל בשר אסור לאכול גבינה. אמר מר עוקבא: אנא להא מלתא חלא בר חמרא לגבי אבא, דאילו אבא כי הוה אכיל בשרא האידנא, לא הוה אכל גבינה למחר עד השתא. ואילו אנא בהא סעודתא הוא דלא אכילנא, לסעודתא אחריתא אכילנא". דנו הפוסקים האם דבריו של מר עוקבא הם חסידות או הלכה. וכתב הרי"ף (דף ל"ז ע"ב בדפי הרי"ף), שמדברי מר עוקבא משמע שאע"פ שהוא שהה שעור מסעודה לסעודה קרי אנפשיה חלא בר חמרא, דהיינו דבריו הם הלכה ולא חומרא. ועיין בר"ן (שם) שהביא את דעת בעל הלכות (עמ' ע"ו) ור"ת (בתוס' דף ק"ד ע"ב ד"ה עוף וגבינה) והר"ז הלוי (שם, ד"ה והיכא) שדברי מר עוקבא הם מידת חסידות. ואולם פסק הרמב"ם (בפ"ט מהלכות מאכלות אסורות הל' כ"ח), וכן פסק הרא"ש (פ"ח, סי' ה'), שדברי מר עוקבא הם להלכה.

והשאלה היא, מהו הזמן שיש בין סעודה לסעודה. התוס' שם (בד"ה לסעודתא) כתבו שאם סילק השולחן ובירך – הוי מסעודה לסעודה. אולם הרמב"ם שם כתב: "מי שאכל בשר בתחילה בין בשר בהמה בין בשר עוף לא יאכל אחריו חלב עד שיהיה ביניהן כדי שיעור סעודה אחרת והוא כמו שש שעות…". והרא"ש (שם) כתב, שרגיל אדם לסעוד סעודת בקר וסעודה שניה סועד בערב, וכתב ע"ז בדברי חמודות (אות כ"ה) שהוא שש שעות. וכן פסק מרן בשו"ע (יו"ד סי' פ"ט סעי' א'): "אכל בשר אפילו של חיה ועוף לא יאכל גבינה אחריו עד שישהה שש שעות". וכן הרמ"א שבתחילה כתב שיש להקל מסעודה לסעודה ממש, כתב בסוף וז"ל: "ויש מדקדקים להמתין שש שעות אחר אכילת בשר לגבינה וכן נכון לעשות". וכבר כתבו האחרונים (פמ"ג, שפתי דעת אות ה', חכמם אדם כלל מ' סעי' י"ב, ועוד) שהמנהג להמתין שש שעות ואסור לפרוץ גדר. ועיין לברכ"י בשיו"ב (אות י"א).

והרש"ל כתב (מובא בש"ך ס"ק ח'), שכל מי שיש לו ריח תורה ימתין שש שעות. אולם כאמור כתבו האחרונים שנתפשט המנהג בגלילות אשכנז להמתין שש שעות. וכן כתב ערוך השולחן (שם, אות ז') שכן המנהג פשוט בכל תפוצות ישראל להמתין שש שעות וחלילה לשנות.

כתב הפר"ח (שם, אות ו') שבחורף יש להקל בארבע שעות, אולם אין פוסקים כך. עיין לכנה"ג (הג' הטור אות ו') מובא בזבחי צדק (אות ב') ובדרכי תשובה (אות ו'), שכתבו שהשש שעות אינן זמניות אלא רבע יום בין בקיץ ובין בחורף, וכן פסק ערך השולחן (שם, אות א') והחכמת אדם (שם, אות י"ב). ועיין לגאון (שם, ס"ק ב') שהמקור לשש שעות הוא שאכילת ת"ח בבקר הוא בשעה הששית והסעודה השניה בלילה. ועיין לחמודי דניאל (הלכות תערובות ח"ב סי' ט"וּ) שאין להקל, אלא יש להמתין שש שעות שלמות דווקא. ועיין לב"י (או"ח סי' קע"ג) שמדבריו משמע שגם בדעת הרמב"ם שמסעודה לסעודה הכוונה מסעודה של בקר עד גמר סעודת הערב היינו שש שעות, ולא כמו שרצו לדקדק בדברי הרמב"ם שכתב "כמו שש שעות" ולהקל פחות משש שעות – זה אינו. ועיין לבא"ח (ש"ב פרשת שלח-לך אות ח') שגם בחורף יש להמתין שש שעות. לפיכך, יש להמתין ו' שעות בין בקיץ ובין בחורף ובפרט לבני תורה.