שיחות ומאמרים
וירא בלק בן צפור
"וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי" (כ"ב, ב')
חז"ל מלמדים שבלק, לפני שנעשה מלך מואב, היה אחד הנסיכים של מדין (עיין רש"י כ"ב, ד'). בהיותו במדין הוא הכיר את עוצמת עם ישראל. זאת כאשר ביקש סיחון לכבוש את העיר חשבון, שהיתה בעבר בידי מואב. סיחון שכר את בלעם לקלל את מואב, ובאמצעות הקללה הצליח סיחון לכבוש עיר זו ולהפוך אותה לעיר בירתו. אלא שלאחר מכן הצליחו בני ישראל לכבוש מידיו את העיר חשבון, ללא בלעם וללא קללות. וברש"י (כ"א, כ"ג) ביאר את גודל הנס שהתרחש לישראל בכיבוש העיר החזקה מידי סיחון החזק.
על כך נאמר: "וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי" – ראה את אשר עשה ישראל לסיחון ולעוג. ראיה זו לא היתה ראיה חיצונית, אלא התבוננות פנימית – שכלית: הוא ראה שלעם ישראל יש כח אלקי, כח מיוחד, ובאמצעותו הוא מנצח גם גדולים וחזקים. כאמור, ראיה זו היתה עוד בהיותו נסיך במדין, ולכן בפסוק זה לא נכתב: "וירא בלק מלך מואב" (דהיינו: אחר שנעשה מלך מואב), אלא "בלק בן צפור" בלבד.
אולם עתה יש לשאול: מדוע חשש בלק? הלא ידע שלישראל אסור לצור ולהילחם עם מואב, שנאמר (דברים ב', ט'): "אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה"!
אפשר לומר, שהחשש היה מכך ש"עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו" – כדברי רש"י (דברים ב', ט'), שהיו ישראל "מיראים אותם", עיי"ש.
הרמב"ן (שם) מסביר, שאמנם אין לישראל רשות לכבוש את מואב אבל חששו בני מואב ש"אפילו שלא ילכדו את ארצנו, ילחכו ברובם את כל סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה וילכדו להם את כל סביבותינו, כאשר עשו לשני מלכי האמורי, ויתנו אותנו למס עובד".
הסבר נוסף יש לגאון עוזנו ותפארתנו החיד"א ע"ה בספרו 'יוסף תהילות' (פרק קל"ו), שהסביר את הפסוקים (תהלים קל"ה, י"ב): "ונתן ארצם נחלה… נחלה לישראל עמו" כך: ירושת ארץ סיחון לא היתה ישירה, אלא סיבב הקב"ה את ירושת הארץ, נתן את ארצם של עמון ומואב לסיחון – "ונתן ארצם נחלה" – ואחר כך נתן את ארצם "נחלה לישראל עמו". אם כן אפשר לבאר, שמואב פחדו שארצם תלקח מהם באופן דומה: יסובב ה' שעם כל שהוא יכבוש את ארצם, וממנו יקחו ישראל את הארץ.
ועל כך יש לומר במליצה: הפסוקים מתארים את כיבוש ארץ מואב ע"י סיחון (במד' כ"א, כ"ה- כ"ז): "כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי היא, והוא נלחם במלך מואב הראשון, ויקח את כל ארצו מידו עד ארנון"; ועל כך מביאה התורה: "על כן יאמרו המושלים בואו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון"; ודרשו חז"ל: "'יאמרו המושלים' – אלה המושלים ביצרם". מי הם אותם מושלים? מפרט רש"י: "המושלים הם בלעם ובעור". אם כן, אפשר לתאר כך את אמירתם: בלעם ובעור אומרים לסיחון: למה לא משלת ביצרך? למה נדחפת לכבוש את ערי מואב? הרי אלמלא כבשת את הערים הללו, לא היו רשאים ישראל לכבוש אותם!
הסבר נוסף: בני מואב אמנם ידעו כי משה ובני ישראל לא יעברו על דבר ה' האוסר לכבוש את מואב; אבל חששו שה'ערב רב' ילחמו בהם, למרות שהתורה אסרה זאת. לכן כתוב: "ויגר מואב מפני 'העם'" – אלו ה'ערב רב'; ורק באופן כללי נאמר: "ויקץ מואב מפני 'בני ישראל'" – דהיינו: מכל ישראל.
יודע דעת עליון
"וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה (כ"ב, ו')
הגמרא במסכת ברכות (ה' ע"א) קבעה: "אמר רבא ואיתימא רב חסדא: אם רואה אדם שייסורין באין עליו יפשפש במעשיו, שנאמר (איכה ג', מ'): 'נחפשה דרכינו ונחקורה ונשוב עד ה"". מי שבאין עליו יסורין צריך לפשפש במעשיו ולמשמש במעשיו, ולא לתלות את הצרות והיסורין בדרך העולם.
וזה לשון הרמב"ם (תענית פ"א הלכה א'- ד') "מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור, שנאמר (במדבר י') על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות, כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו: ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב (ירמיהו ה') עונותיכם הטו וגו', וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם: אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה (ויקרא כ"ו) והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי, כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי: ומדברי סופרים להתענות על כל צרה שתבוא על הצבור עד שירוחמו מן השמים, ובימי התעניות האלו זועקין בתפלות ומתחננים ומריעין בחצוצרות בלבד, ואם היו במקדש מריעין בחצוצרות ובשופר, השופר מקצר והחצוצרות מאריכות, שמצות היום בחצוצרות, ואין תוקעין בחצוצרות ושופר כאחד אלא במקדש שנאמר (תהלים צ"ח) בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה':".
והנה, אצל בלעם הרשע אנו מוצאים את ההפך. על אף העיכובים, על אף כל הרמזים שנשלחים לו כדי שיבין שאינו נוהג כראוי, מכל מקום הוא מתעקש לקיים את שליחותו של בלק.
בלק שולח אליו שליחים לקלל את בני ישראל. הוא עונה לשליחים שהוא צריך את הסכמת ה' ללכת עמם, והשי"ת אומר לו נחרצות: "לא תלך עמהם"; ובכל זאת בלעם מתעקש לקללם, וכדברי רש"י (כ"ב, י"ב): "אמר לו: אם כן אקללם במקומי". עונה לו ה': "לא תָאוֹר את העם" – בכל מקום שהוא.
בלעם יודע היטב שה' לא רוצה שילך אל בלק, אבל כאשר מגיעים השליחים השניים של בלק, הוא מבקש מהם לישב עמו הלילה כדי שיודיעם דבר, כאילו אינו יודע שה' אינו מעוניין שילך עמהם. כאשר ה' מסכים, בסופו של דבר, שילך אל בלק – מיד (כ"ב, כ"ב): "ויקם בלעם בבקר ויחבוש את אתונו", בזריזות ומגודל שנאתו חבש את האתון בעצמו (רש"י). בדרך – "ויחר אף ה' אלקים כי הולך הוא". ושואלים הפרשנים: מדוע כעס ה'? והלא הוא הרשה לבלעם ללכת! עונה ה'אור החיים' הקדוש: "טעם שחרה אף ה' בו – על שלא אמר בבוקר לשרי בלק שה' נתן לו רשות ללכת, אלא השכים בבוקר ויחבוש… שזה יגיד שהליכתו מרצונו, ולא הוצרך לרשיון עליון". בלעם הראה במעשיו שהוא בעל הבית ואדון לעצמו, ולכאורה אין הוא זקוק לאישורו של ה'.
ובדרכו, מלאך ה' ניצב לשטן לו, והאתון מבינה את כוונתו. שלוש פעמים האתון מתעכבת, מתוך ניסיון לפקוח את עיניו של בלעם. בפעם הראשונה האתון נוטה מן הדרך – ורומזת לו שהוא עצמו נטה מן הדרך. בפעם השניה היא לוחצת את רגלו של בלעם אל הקיר – כביכול אומרת לו: ישראל קדושים, הם עושים גדרות לאיסורי התורה, משמרת למשמרתי, גזירה לגזרתי. הם גודרים עצמם בגדרים כדי שלא יעברו עבירה; ואילו אתה לא נזהר בכך, וממהר לעבור על רצון ה'! ועוד רמזה לו בלחיצת רגלו: אתה רוצה לפגוע בישראל העולים לרגל; ואילו אתה היית מוכן ללכת ברגליך כדי לקלל את ישראל, מתוך שנאתך אותם. בפעם השלישית רבצה האתון – ומתוך כך היה צריך בלעם להבין, שהקב"ה אומר לו לעצור ולא להמשיך בדרכו הרעה, שיעצור ויעשה חשבון הנפש. אך חרף כל הרמזים הללו, אין בלעם מבין ואינו חוזר בו.
ועל תגובת בלעם בן בעור אמר שלמה המלך ע"ה (משלי י"ט, ג'): "אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל ה' יִזְעַף לִבּוֹ". במסכת תענית (דף ט' ע"א) פירש רש"י: "כשאדם חוטא מסלף דרכו שבאין עליו פגעים, 'ועל ה' יזעף ליבו' – שכועס ואומר: מפני מה אירע לי פגע זה". במקום שהיסורין יגרמו לו לעשות חשבון נפש, הוא כועס על ה' שהביא לו יסורין אלו.
אשריהם ישראל ההולכים בדרך התורה והמצווה ועושים חשבונו של עולם.
אוי לנו מיום הדין
"וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל בִּלְעָם הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה וַיֹּאמֶר לֹא" (כ"ב, ל')
חז"ל (סנהדרין ק"ה ע"ב, עבודה זרה ד' ע"ב) מבארים את המילים: "ההסכן הסכנתי" – שהן מלשון "סוכנת". אמרה לו אתונו: מדוע אתה כזה שפל ונבזה? מדוע אתה מבקש 'להתחתן' עם בהמות, כמו שלקחת אותי לך לסוכנת? כששמע בלעם את התוכחה, לא היה לו מה לענות על צדקת דבריה, ואמר לה: "לא".
מתוכחה זו ומתגובתו של בלעם אנו למדים עד כמה צריך להיזהר ולהישמר מהיום שבו יצטרך האדם לתת דין וחשבון לפני הקב"ה. וכך מובא במדרש (בראשית רבה פרשה צ"ג, ט' ד"ה ויתן את קולו), וז"ל: "אבא כהן ברדלא אמר: אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה. בלעם חכם של העובדי כוכבים לא יכול לעמוד בתוכחתה של אתונו, הדא הוא דכתיב (כ"ב, ל' ע"ב): 'ההסכן הסכנתי לעשות לך כה? ויאמר – לא'… לכשיבוא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא, שנאמר (תהילים נ', כ"א): 'אוכיחך ואערכה לעיניך' – על אחת כמה וכמה".
בתקופות קודמות היה קשה להמחיש דבר זה, כיצד יראו לו לאדם כל מעשה שעשה, וישמיעו לו כל דיבור שיצא מפיו. כיום כל אמצעי הטכנולוגיה מוכיחים וממחישים כיצד ניתן לתעד כל מילה שמוציא האדם מפיו וכל מעשה שהוא עושה.
על זה כתוב (תהלים נ', כ"א): "אוכיחך ואערכה לעיניך" – כלומר: כאשר האדם יגיע לשמים, יראו לו כעין וידאו כל מה שעשה, ויאמרו לו: 'אכלת בלי ברכה! שיקרת! גנבת!' ואם ינסה להכחיש זאת, יאמרו לו: נשמתך חותמת בסוף כל יום על מעשיה – ו"ביד כל אדם יחתום" (איוב ל"ז, ז'). ינסה האדם להתחמק ויטען שזייפו את חתימתו; על כך ישיבו לו: יש לנו צילומי וידאו, הנה, הסתכל וראה! "אוכיחך ואערכה 'לעיניך'".
מכאן נלמדת חובה על כל אדם להתבונן בדברים הללו ולשים על לבו תמיד שכל מעשה אשר הוא עושה, אפילו בחדרי חדרים, יבוא לפני ה' למשפט. יראו לו את הדברים לנגד עיניו, כמו שמצלמים צילום ברור ומלא, ולא תהיה שום אפשרות להתגונן או להכחיש.
חיי ישרים
"מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ" (כ"ג, י')
"תמות נפשי מות ישרים – שבהם" (רש"י)
במדרש (עיין מדרש אליהו רבה פרשה י"ט, וילקוט שמעוני במדבר בלק רמז תשס"ח) כתוב, שבאומרו "תמות נפשי מות ישרים" התכוון בלעם למשה רבנו.
אולם, ה'אור החיים' הקדוש מסביר באופן שונה: ישנם אנשים שרוצים לחזור בתשובה, אבל יודעים שלא יוכלו להחזיק מעמד בתשובתם, ולכן הם נסוגים ממחשבתם. הם מבקשים לחיות את כל חייהם ברשעות לפי תאוות ליבם, אך רוצים שברגע האחרון יוכלו לעשות תשובה – ואז למות. כך חשב גם בלעם, וכלשונו של ה'אור החיים': "עוד ירצה, שבהגיעו ליום המיתה יטיב דרכיו ממעשיו הרעים ותועבותיו, כי רשע שבאומות היה… אלא שנתאווה שבשעת מיתה ישוב ויהיה ישר כישרים שבאומות, ולפי שעמד על מזגו והנה הוא רע בתכלית הרע ונמנע ממנו עשות יושר, לזה שאל דבר שיכול להיות בשעת דכדוכה של מוות יהיה ישר. וכיוצא ראיתי רשעים שאמרו לי בפירוש, כי אם היו יודעים שיחזרו בתשובה ותיכף ימותו היו עושים; אלא שיודעים שאינם יכולים לעמוד בתשובה זמן ארוך, כי דבר מלך עליהם, מלך זקן וכסיל (הכוונה ליצר הרע) רחמנא ליצלן. ולא שאל הרשע (בלעם) שימות כמיתת הצדיקים שבישראל, כי הוא מן הנמנע שיגיע להשגה זו".
ואכן זו כוונת הפסוק (יחזקאל י"ח, כ"ג): "החפץ אחפוץ מות רשע נאום ה' אלקים? הלא בשובו מדרכיו וחיה". אין ה' חפץ ב"מות רשע" – דהיינו: שהרשע יחזור בתשובה וימות מיד, אלא רצונו של הקב"ה לראותו "בשובו מדרכיו" – שיעזוב את דרכיו המקולקלות וילך ויחיה בדרך ה'.
אמנם נכון הוא שהקב"ה מקבל את תשובת השבים עד דכדוכה של נפש – אפילו אם עשה אותה בשעותיו האחרונות; אבל אדם שחושב לעשות עבירות כל חייו ובסופם לעשות תשובה – הרי הוא טועה בהבנתו.
ומעניין הוא שה'אור החיים' הקדוש תיאר את בלעם בשיא הרשעות, ולא מצא שום דרך ללמד עליו זכות שיוכל למות כצדיקים שבישראל (כפי שכתב בסוף דבריו, שהצדיקים שבישראל חיים כל חייהם בתשובה, ואינם מחכים לרגע האחרון). זאת בשונה מדעת רש"י הנ"ל, שביאר שרצונו למות כמשה רבינו – כלומר, כצדיקים שבעם ישראל.
ואכן, מבואר מדברי הגמרא שלבלעם לא היה שום זמן לשוב בתשובה. ומיד לאחר שניסה לקלל את עם ישראל הומת בידי פנחס. הגמרא אומרת (סנהדרין דף ק"ו ע"ב): שאל אותו מין את ר' חנינא: מי שמיע לך בלעם בר כמה הווה? אמר ליה: מיכתב לא כתיב, אלא מדכתיב (תהלים נ"ה, כ"ד): 'אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם' – בר תלתין ותלת שנין או בר תלתין וארבע. אמר ליה: שפיר קאמרת, לדידי חזי לי פנקסיה דבלעם, והוה כתיב ביה: בר תלתין ותלת שנין בלעם חגירא (פִּסֵּחַ) כד קטיל יתיה פנחס ליסטאה. עיי"ש. הרי שהקב"ה נפרע ממנו מיד, ולא ניתנה לו שהות לשוב בתשובה על מזימתו ומחשבתו הרעה שחשב לקלל את ישראל.
לחטוף את המצוות
"הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא" (כ"ג, כ"ד)
"כשהן עומדין משנתם שחרית הן מתגברים כלביא וכארי 'לחטוף' את המצוות, ללבוש ציצית, לקרוא את שמע ולהניח תפילין" (רש"י בשם תנחומא י"ד)
יש לבאר את דברי רש"י עפ"י דברי חז"ל, שאמרו (ברכות י"ד ע"ב): "כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו" – שכן הוא קורא את החובה להניח תפילין, והוא בעצמו אינו עושה כן. ובתוס' (שם ד"ה ומנח) הסבירו: "פירוש, באדון שציווה, שהוא קורא 'והיו לטוטפות' ו'לאות על ידך', ואין". ובדרך זה ביאר רבינו יונה (על הרי"ף ברכות פרק ב' ד"ה כל הקורא): "שאומר 'וקשרתם', ואינו מקיים זאת".
אבל באמירת "שמע ישראל" שאומרים בפרשת הקרבנות אין חובה מעיקר הדין להניח תפילין, משום שאין זה אלא פסוק אחד, ואין הוא נחשב מעיד עדות שקר אם קראו בלא תפילין. אמנם רבינו האר"י הקדוש כתב (עיין כה"ח סי' כ"ה ס"ק כ"ז, ובא"ח וירא אות ב'): שצריך להשתדל להניח תפילין קודם אמירת הקרבנות.
על פי הלכה זו ניתן לבאר את דברי בלעם. בלעם משבח את ישראל: כשהם עומדים משנתם הם מתגברים כלביא וכארי לחטוף את המצוות, מתעטפים בטלית, קוראים את 'שמע' של קרבנות, ואחר כך מניחין תפילין ומתפללים – כך הוא סדר המצוות שנקט רש"י. בלעם משבח את ישראל שהם "מתגברים כלביא" – והוא רמז לשולחן ערוך (אור"ח א', א'), אשר פותח את הלכותיו במשפט: "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר".
אך עתה יש לשאול: מדוע אין בלעם משבח את ישראל לפי שיטת האר"י, שלדבריו יש להניח תפילין לפני אמירת 'שמע' של הקרבנות (אם כך היה מבין רש"י, היה מביא סדר אחר למצוות של ישראל: "ללבוש ציצית, להניח תפילין ולקרוא את שמע")?
צריך לומר, שאכן ישראל מחבבים את המצוות ומניחים תפילין לפני "קריאת שמע" של הקרבנות; אלא שהציצית – חוטיה גלויים על כנפי בגדיהם, והתפילין מכוסות, כמו שנאמר (שמות י"ג, ט'): "והיה לך לאות" – לך לאות ולא לאחרים לאות (מנחות ל"ז, ע"ב). רק בשעה שקוראים את קריאת שמע (שלפני תפילת עמידה) הרי הם מנשקים את התפילין של יד באמירת "והיה לך לאות" ואת התפילין של ראש באמירת "ולטוטפות", ואז נגלים התפילין. לכן כתב רש"י את הסדר הזה: טלית, 'שמע' ותפילין – לפי שעל פי הסדר הזה הם נגלים.
עיקר השבח של ישראל בזה שהם "חוטפים" את המצוות מתייחס לאופן עשיית המצוות ע"י ישראל. ישראל עושים את המצוות בשמחה ובזריזות, וכדברי בעל 'מסילת ישרים' (פרק ז'), שהזריזות מבטאת את השמחה במצוה. זהו שבחם של ישראל, ש"הם מתגברים… לחטוף מצוות" – דהיינו: מתגברים נגד היצר הרע, נגד העייפות הטבעית, וקמים לעבודת הבורא. הם מסדרים את תפילתם כפי שכתוב בשולחן ערוך (אור"ח סימן נ"ח סעי' א'): "ומצוה מן המובחר לקרותה כוותיקין" – פירוש: תלמידים; ורש"י פירש: "אנשים ענווים מחבבים המצוות". תפילה כוותיקין, שנובעת מתוך זריזות ושמחת מצוה, מעידה על חביבותן של המצוות בעיני ישראל.
בלק חושש שישראל יקבלו שכר על המצוות שהם מקיימים כבר בעולם הזה. אמנם ידוע ששכר המצוות הוא באמת בעולם הבא; אבל כאשר מקיימים את המצוות בשמחה נוטלים שכר גם בעולם הזה. לכן כשהוא שומע שמנהגם של ישראל להתעטף בציצית בשמחה, להניח תפילין – לא כ"מצוות אנשים מלומדה" (ישעיה כ"ט, י"ג), אלא מתוך שמחה של מצוה – להזדרז ולהתפלל קודם הנץ החמה להודות ולשבח לה', לקבל אלוקותו יתברך שבידו הכח והממשלה, ולשעבד את כל התאוות וההנאות רק אל התורה – הרי הוא חושש מאוד וכועס.
לכך התרגז בלק ואמר לבלעם בפעם זו (כ"ג, כ"ה): "גם קֹב לא תִקבנו גם ברך לא תברכנו". בברכתך זו אתה נותן כח ותעצומות לעם ישראל שישלטו בגויים: "ודם חללים ישתה" (שם, כ"ד). ואף בלעם הרשע, שנתכוון לקלל, לא ציפה לראות את ישראל עושים את המצוות בשמחה. אך קללתו הרעה הפכה לברכה, ונודע שבחם של ישראל שהם רודפים אחר המצוות ומקיימים אותן בשמחה, ככתוב (תהילים ב', י"א): "עבדו את ה' בשמחה וגילו ברעדה".
זריזות במצוות
"הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא" (כ"ג, כ"ד)
"כשהן עומדים משנתם שחרית, הן מתגברין כלביא וכארי לחטוף את המצוות, ללבוש טלית, לקרוא את שמע ולהניח תפילין" (רש"י בשם תנחומא י"ד)
בלעם מבין את החשיבות שיש בזה שעם ישראל משכים לקרוא את שמע, משום שבקריאת שמע רמוזים כל תרי"ג המצוות. ואכן, רבינו סעדיה גאון אומר, שכל תרי"ג המצוות כלולות בעשרת הדיברות. מוסיף רש"י (שמות כ"ד, י"ב, בשם המדרש רבה י"ג, ט"ז): "כל שש מאות ושלוש עשרה מצוות – בכלל עשרת הדברות הן. ורבינו סעדיה גאון פירש באזהרות שיסד לכל דיבור ודיבור מצוות התלויות בו" (ועיין ברכות דף י"ב ע"ב בתוס' ד"ה בקשו). [ועיין בסידורינו 'קול אליהו' (עמ' 130) שכתבנו שלפני קריאת שמע יש לכוון את עשרת הדברות הרמוזות בקריאת שמע].
לפי זה יש לבאר את דברי הגמרא במנחות, האומרת (בדף צ"ט ע"ב): אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי: אפילו לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית – קיים (יהושע א', ח'): 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה'". במקום אחר אומר רשב"י: אם אדם עובד לפרנסתו ועושה עבודתו קבע – הוא לא ימצא זמן ללימוד תורה, כי אם יחרוש בשעת חרישה ויזרע בשעת זריעה ויקצור בשעת קצירה, תורה מה תהא עליה?! לכן צריך ללמוד תורה ולעזוב את כל חיי השעה. דאגת עול הפרנסה תיעשה על ידי אחרים (עיין ברכות ל"ה ע"ב).
לכאורה יש סתירה בין שני מימרות אלו של רשב"י: מחד – יש ללמוד תורה "יומם ולילה", אך מאידך – מספיק שיקרא אדם קריאת שמע פעמיים ביום, והוא יוצא בכך ידי חובת "והגית בו יומם ולילה!"
לאור דברינו לעיל, נראה לומר שאין כאן סתירה. אם יקרא אדם קריאת שמע בכוונה, יראה שרמוזים בה כל עשרת הדברות; ובעשרת הדברות רמוזים כל תרי"ג מצוות; נמצא שאדם יכול ללמוד ולקיים את כל התורה כולה בקריאה של פרשת שמע בכוונה.
זאת ועוד, יתכן שבתחילה אדם יקרא רק את קריאת שמע ויצא בזה ידי חובת "יומם ולילה"; אך זו מעלה טובה, כי אחר כך ימשיך לאט לאט להוסיף בתורה, ויזכה לבסוף שכל היום ילמד תורה.
אגב, מצאנו גם אצל גלית הפלשתי שחשש מזכותם של ישראל בשל מצות קריאת שמע. הוא היה משכים ומעריב מול מחנה ישראל, ככתוב (שמואל א י"ז, ט"ז): "ויגש הפלשתי השכם והערב"; ואומרים חז"ל (סוטה מ"ב ע"ב): "אמר רבי יוחנן: שהיה משכים עם הנץ החמה ומעריב עם השקיעה, כדי לבטל את עם ישראל מקריאת שמע שחרית וערבית".
מה טובו – הברכה הנצחית
"מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (כ"ד, ה')
פירושים רבים נאמרו על פסוק זה. למעשה, זהו הפסוק הראשון בברכה האחרונה של בלעם, שבעקבותיה נאמר (כ"ד, י'-י"א): "ויחר אף בלק אל בלעם וַיִסְפֹּק את כפיו, ויאמר בלק אל בלעם: לָקֹב אויבי קראתיך והנה ברכת ברך זה שלש פעמים, ועתה ברח לך אל מקומך". כלומר: בעקבות ברכה זו גירש בלק את בלעם. יש להתבונן היטב בדברי בלעם כדי להבין מהו הדבר שהכעיס כל כך את בלק.
הגמרא (סנהדרין ק"ה ע"ב) מבארת את הברכה שבפסוק "מה טֹבו אהליך יעקב", ואומרת שפסוק זה הוא היחידי שנשאר כברכה ממש. וזו לשון הגמרא: "אמר רבי יוחנן: מברכתו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו. ביקש לומר שלא יהא להם בתי כנסיות ובתי מדרשות – (ואמר שלא ברצונו:) 'מה טֹבו אהליך יעקב'… אמר רבי אבא בר כהנא: כולם חזרו לקללה, חוץ מבתי כנסיות ומבתי מדרשות, שנאמר (דברים כ"ג, ו'): 'ויהפוך ה' א-לקיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' א-לקיך' – קללה ולא קללות".
בלעם הרשע רצה לקלל את עם ישראל שלא יהיו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות. כאשר שמע בלק את הברכה שנהפכה ל'מה טֹבו אוהליך יעקב', הוא כועס מאד על בלעם, ואומר לו שזו הברכה הקשה מכולם. ולכן בלק מגרש אותו משום שאם יש יהודים שקובעים עיתים לתורה, שמתפללים בבתי כנסיות – אין תקומה לאויבי ישראל.
כאשר עם ישראל מקושר אל חכמי ישראל, אל התורה הקדושה, אל התפילה – אזי "הקול קול יעקב", ואין הידים ידי עשו. חז"ל הוסיפו פירוש נוסף שם בגמרא: "'משכנֹתיך ישראל' – לא תהא מלכותן נמשכת". הברכות הללו מחוברות זו עם זו, כי כאשר יש בתי כנסיות ובתי מדרשות – מלכות ישראל נמשכת; יתר על כן: "אימתן של ישראל מוטלת על האומות", כפי שממשיכה שם הגמרא.
רש"י פירש את הפסוק (ע"פ הגמ' ב"ב ס' ע"א): "'מה טבו אהליך' – על שראה פתחיהם שאינן מכֻוונין זה מול זה". עיקר הברכה, לפי פירוש רש"י, הוא באחדות ישראל ובשלום שיש בין איש לרעהו בעם. בזוהר הקדוש (עיין זוהר ח"ג במדבר פרשת בלק קפ"ב ע"ב) מובא שבלק היה קוסם ומכשף גדול יותר מבלעם. זאת אומרת, שהוא הבין היטב את עומק הברכה שיש באחדות ישראל, כאשר אין עינו של איש צרה בחבירו ואין פתחיהם מכֻוונים זה כנגד זה.
עוד פירוש הביא רש"י: "'מה טֹבו אהליך' – מה טֹבו אהל שילה ובית עולמים בישובן, שמקריבין בהן קרבנות לכפר עליהם. 'משכנֹתיך' – אף כשהן חרבין, לפי שהן משכון עליהן, וחורבנן כפרה על הנפשות".
'אור החיים' הקדוש מייחס את הפסוק הזה ללומדי התורה שבעם. הוא מחלק את ישראל לשני סוגים של אנשים: יש אנשים הקובעים עיתים לתורה, ויש אנשים העוסקים בלימוד התורה יומם ולילה. על הראשונים נאמר: "אֹהליך יעקב", ועל האחרונים – "משכנֹתיך ישראל".
בלק שומע את הפסוק "מה טֹבו אֹהליך יעקב", עם כל פירושי הגמרא והמפרשים. הוא שומע על בתי הכנסיות ובתי המדרשות של ישראל; הוא שומע על מעלת אחדותם של ישראל; הוא שומע על בתי המקדש המכפרים לישראל; והוא שומע על לומדי התורה שנמצאים בישראל – וכל אלו (ופירושים נוספים) מרפים את ידו. אז הוא מבין שאין תקווה ואין תקומה לא לבלק ולא לבלעם ולא לכל אויבי ישראל.
ברכה זו נשארה לנו לעולם. עלינו לדעת כי ההתמדה שלנו, התפילה ולימוד התורה בבתי הכנסיות ובבתי המדרשות, 'מקדשי המעט' שלנו (עיין מגילה כ"ט, ע"א), היא התשובה הניצחת לבלק, לבלעם ולכל שונאי ישראל המבקשים לבלענו.
והנה ברכת ברך זה שלש פעמים
"לָקֹב אֹיְבַי קְרָאתִיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. וְעַתָּה בְּרַח לְךָ אֶל מְקוֹמֶךָ…" (כ"ד, י'-י"א)
בפעם השלישית שמברך בלעם את ישראל, כועס עליו בלק ואומר לו: "ועתה ברח לך אל מקומך". שואלים המפרשים: מדוע לא שלח בלק את בלעם כבר בפעם הראשונה שבירך את עם ישראל, ולכל המאוחר בפעם השניה? לשם מה המתין עד לפעם השלישית?
על דרך הפשט הביאור הוא, שבלק קיוה מפעם לפעם שבלעם יצליח לקלל; ורק כשראה שיש חזקה של שלוש פעמים שבלעם מברך את עם ישראל במקום לברך – כעס.
יש אומרים, ששני דברים הכעיסו את בלק. האחד – בלק אמר (כ"ב, ה'): "הנה עם יצא ממצרים", היינו העם החליט לצאת מעצמו; אבל בלעם אמר (כ"ג, כ"ב): "אל מוציאם ממצרים", וכן "אל מוציאו ממצרים" (כ"ד, ח'). כלומר, לא היתה זו יציאה של מרד וכח, אלא יד אלוקים הדריכה את ישראל על כל צעד ושעל. כלשון האבן עזרא (כ"ג, כ"ב): "'אל מוציאם ממצרים' – וזה השם שהיה עמו הוא תקיף והראה אותות במצרים" (ועיין בדברי ה'אור החיים' הקדוש כ"ג, כ"ב, וכן על פסוק ח' מפרק כ"ד 'אל מוציאו'). רש"י (כ"ד, ח') ביאר: "מי גורם להם הגדולה הזאת? אל המוציאם ממצרים בתוקף ורום שלו, יאכל את הגויים שהם צריו" (ועיין לשפתי חכמים שם).
בלק אומר לבלעם: אתה גרמת שהם יקבלו עכשיו ברכה מיוחדת, והיא שעם ישראל יאכל את צריו ואת עצמותיהם ישבר – דבר זה הכעיס את בלק.
הדבר השני שהכעיס את בלק הוא, שאמר בלעם (כ"ד, ט'): "אורריך ארור". הרי בלק רוצה לקלל את ישראל, ואם כן יוצא שברכת בלעם לישראל היא, למעשה, קללה עקיפה לבלק. כששמע זאת בלק אמר לו (כ"ד, י"א): "ברח לך" – אין לי בך שום צורך; לא רק שהינך מברך את ישראל ואינך מקללם, אלא שאתה מקלל אותי.
זאת ועוד, בלעם אומר: "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו" (כ"ד, ט'). מבאר רש"י: "כתרגומו, יתיישבו בארצם בכח ובגבורה". התרגום אומר, שכאשר עם ישראל יתיישבו בארץ ישראל, הם יהיו כמו אריה וכמו לביאה, שאין שום מלכות שיכולה לזעזע אותם ממקומם. כששמע בלק ברכה זו, הקשורה בישוב ארץ ישראל, ושאין שום מלכות שיכולה לגבור על ישראל – כעס והקפיד.
יש המבארים את העיכוב בגערתו של בלק על בלעם עד הפעם השלישית. זאת על פי דברי הגמרא במסכת מועד קטן (ט' ע"ב), המספרת שרשב"י אמר לבנו, ר' אליעזר, שילך ויקבל ברכה מר' יונתן בן עסמיי ורבי יהודה בן גרים. הבן אכן עשה כך, והם אמרו לו: "יהי רצון דתזרע ולא תחצד (תזרע ולא תקצור)… ליחרוב ביתך וליתוב אושפיזך…". חזר ר' אליעזר לאביו ואמר לו: לא די שלא בירכו אותי, אלא אף צערו אותי. אמר לו אביו: מה אמרו לך? פירט לו ר' אליעזר כל מה שאמרו לו. פתר לו אביו את כל דבריהם כברכה ולא כקללה: "תזרע ולא תחצד" – תוליד בנים ולא ימותו… "ליחרוב ביתך וליתוב אושפיזך" – דהאי עלמא אושפיזך וההיא עלמא ביתא וכו'. שמע זאת ר' אליעזר והתנחם.
שואל הרב בעל ה'בן איש חי' זיע"א (בן יהוידע שם): מדוע ציערו אותו כל כך? ועונה: אותה שעה היתה שעת דין בשמים על ר' אליעזר, ועל כן הם 'קיללו אותו', כביכול, כדי שיצטער וישבור את מידת הדין. רק אחרי שהצטער יכול היה אביו, רשב"י, לפתור את דבריהם לטובה.
לפי זה יש לבאר כאן, באופן הפוך. בלק אומר לבלעם: הבנתי שאתה צריך לברך על פי ה', אבל חשבתי שתאמר בצורה נסתרת, שניתן לפרשה גם בדרך של קללה (כדוגמת ה'קללה' שקיבל ר' אליעזר, שניתן היה לפרשה גם כברכה). לכן לא הגבתי לברכות הראשונות שלך, כי חשבתי שניתן לפרשן גם כקללה. רק לבסוף בירכת בצורה מפורשת: "מברכיך ברוך ואורריך ארור" (כ"ד, ט'), ועל כך – "ברח לך אל מקומך" (ועיין לחיד"א ב'פני דוד' אות י"א).
פרפראות
זכות לדורות אצל הגויים
"וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי" (כ"ב, ב')
חז"ל אומרים שרות המואביה יצאה מבלק ומעגלון, כלשון הגמרא (הוריות י' ע"ב): "אמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, שבשכר מ"ב קרבנות שהקריב בלק הרשע זכה ויצתה ממנו רות. דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: רות – בת בנו של עגלון, בן בנו של בלק מלך מואב".
רש"י (שופטים ג', כ') כתב, שבזכות קימתו של עגלון לכבוד השכינה זכה שתצא ממנו רות, וכלשונו: "'ויקם מעל הכסא' – לכך זכה ויצאה ממנו רות".
כמו כן מוזכר, שלעוג היתה זכות בכך שסייע לאברהם אבינו בשעת המלחמה, בכך שדיווח לו על שביית לוט.
בלק, עגלון ועוג לא היו אוהבי ישראל ולא נתכוונו לטובתם, ואף על פי כן כיון שכיבדו את השכינה, זכו ונשתמרה להם זכותם, ומבלק ועגלון יצאה רות.
עלינו ללמוד מכך שמי שמכבד את השכינה, זוכה לבנים תלמידי חכמים. זהו שאמר הכתוב (ויקרא י"ט, ל"ב): "מפני שיבה תקום" – לכבוד השכינה, התורה ולומדיה, ואז – "והדרת פני זקן" – תזכה ויצאו ממך זקנים שקנו חכמה.
והלא הדברים קל וחומר: ומה בלק שנתכוון לקלל את ישראל כך – על אחת כמה וכמה שיזכה איש ישראל לראות תורה וגדולה מיוצאי חלציו בשכר שהוא מכבד ומהדר את השכינה הקדושה.
בלעם "הרשע"
"וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי" (כ"ב, ב')
יש להבין: כיון שבלק הוא ששכר את בלעם, מפני מה אומרים בלעם הרשע, ולא בלק הרשע?
יש ליישב, שבלק פעל מתוך מניעים אמיתיים: מתוך דאגה כנה לעמו, ולכן אין הוא נחשב רשע. אבל בלעם שנא את עם ישראל בעומק ליבו, ושאיפתו היתה: "ואגרשנו מן הארץ" (כ"ב, ו').
ועוד, בלק עשה זאת להגנת עמו, ובלעם – לשם בצע כסף. שילוב שתי הסיבות מבהיר מדוע אנו מכנים את בלעם בתואר: "הרשע".
צרות עין
"וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר" (כ"ב, י"ג)
פעמיים התורה מדגישה את קימת בלעם בבוקר: בתחילה כאשר שלח את שרי בלק: "ויקם בלעם בבוקר", ושוב (להלן כ"ב, כ"א): "ויקם בלעם בבוקר ויחבוש את אַתֹנוֹ".
שאל רבינו ה'אור החיים' הקדוש: מה ענין הקימה בבוקר דווקא? והסביר, שבלעם היה רע עין והשכים קום קודם עמוד השחר לשלח את השרים, "קודם הגעת זמן האוכל". והטעם: "כי זה הרשע הוא מקור צרות העין, וקם בבוקר לשלחם ואמר להם שילכו לארצם, כי חש שיתעכבו בעיר וסעודתם עליו". בלעם רצה לחסוך את ארוחת הבוקר משליחי בלק…
ואכן בלעם הרשע היה צר עין והשתוקק לכסף ולזהב לרוב. כמו שכתוב (כ"ב, י"ח): "אם יתן לי בלק מְלֹא ביתו כסף וזהב"; וביאר רש"י: "למדנו שנפשו רחבה ומחמד ממון אחרים".
שאלו חז"ל באבות (ה', כ"ב): "מה בין תלמידיו של בלעם הרשע לתלמידיו של אברהם אבינו?" היסוד המבדיל בין קודש לחול, בין הטהור לטמא, הוא שבלעם היה מקור צרות העין, להבדיל מאברהם אבינו שהיה גומל חסדים טובים כקונו.
רסן וחכה בפי בלעם
"וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל עַבְדֵי בָלָק אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה' אֱ-לֹקָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה" (כ"ב, י"ח)
חז"ל (ראה סנהדרין ק"ה ע"ב ורש"י כ"ג, ט"ז) מביאים, שהקב"ה שם בפיו של בלעם רסן וחכה. הסביר בעל ה'בן איש חי' ('אדרת אליהו' ד"ה מה אקב, ועיין ל'קול אליהו' להגר"א אות צ"ו), שלרסן ולחכה תפקידים שונים. את הרסן מניחים בפיו של הסוס, והוא נועד לעצור את הסוס בשעת דהירתו. את החכה מחברים לאפו של הגמל. כשרוצים שהוא יקום וילך, מושכים בחכה שבאפו.
והנה ידוע ששם הוי"ה הוא שם של רחמים, וכן שם א-ל הוא שם של רחמים, כמו שכתוב (תהלים נ"ב, ג'): "חסד א-ל כל היום". ואילו שם י-ה או א-לקים הוא שם של דין.
ידע הקב"ה שבלעם ירצה להשתמש בשמות של דין כדי לקלל את עם ישראל, והיה צריך לשנות אותם לשמות של רחמים. לכן כשרצה בלעם להשתמש בשם 'א-לקים', שהיא מידת דין, ולקלל בו את ישראל – היה צריך 'לרסן' את עצמו ולעצור כאן, ולא להוסיף הלאה "א-לקים".
מעלת ראיית הבהמה יותר מהאדם
"וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ" (כ"ב, כ"ב)
ה'אור החיים' הקדוש מבאר מדוע הוצרך הפסוק להודיענו ששני נעריו של בלעם הלכו עמו. וביאר עפ"י דברי הגמרא בברכות (מ"ג ע"ב), האומרת שכאשר הולכים שנים הם רואים את המזיקים שבדרך, אבל כאשר הולכים שלושה אין רואים את המזיקים. הואיל ובלעם היה עם שני נעריו, בסך הכל: שלושה, הם לא ראו את המלאך.
מכל מקום, דברי הגמרא אמורים על בני אדם המבקשים לראות את המלאך, אבל לגבי בהמה – הבהמה יכולה לראות אף אם יש עמה ג' אנשים, שהרי נאמר (כ"ב, כ"ג): "ותרא האתון".
שבועת לבן
"וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ ה' בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה" (כ"ב, כ"ד)
"סתם גדר של אבנים הוא" (רש"י)
לכאורה מה הנפקא מינה אם הגדר היתה עשויה מאבנים או מדבר אחר? אלא אומרים חז"ל (עיין בתרגום יוב"ע), שהכוונה כאן לגדר שהקים יעקב אבינו בברית שכרת עם לבן. וז"ל התרגום יונתן בן עוזיאל: וקם מלאכא דיי בדוחקא דמיצע ביני כרמיא אתר דאקים יעקב ולבן אוגר וקמא מצטרא מיכא ושכותא מציטרא מיכא וקיימו דלא למעיבר דין תחום דין לבישא". (פירוש: ויעמוד מלאך ה' בדוחק, שביל צר, שבאמצע בין הכרמים מקום שהקים יעקב ולבן גל ומצבה מצד מכאן ומצבה מצד מכאן והשביעו שלא לעבור זה הגבול זה להרע).
ביקש בלעם לעבור את אותה הגדר – ונפגע. זאת משום ששבועה היתה בין לבן, אבי אביו, לבין יעקב שלא יעברו זה אל זה לרעה. ולציון אותה השבועה הקים יעקב גל אבנים, ככתוב (בראשית ל"א, מ"ו): "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ גָל".
כחו המדומה של בלעם
"וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ" (כ"ב, כ"ט)
הסביר רש"י: "'לו יש חרב בידי' – גנות גדולה היה לו דבר זה בעיני השרים: זה הולך להרוג אומה שלימה בפיו, ולאתון זו צריך לכלי זיין?!"
אמרו על בלעם ש"אין כחו אלא בפיו". עכשיו, אחרי שהתגלתה גנותו הגדולה של בלעם, התפרש משפט זה באופן מיוחד: "אין כחו" – אין לבלעם כל כח, "אלא בפיו" – אלא בפיו הוא טוען שיש לו כח, אבל דברי פיו חסרי כל שחר…
מעלת ברכת בלעם בלשון הקודש
"וַיֹּאמֶר שׁוּב אֶל-בָּלָק וְכֹה תְדַבֵּר" (כ"ג, ה')
הזוהר הקדוש (ראה במדבר ר"י ע"ב, וראה ילקוט מעם לועז) עמד על משמעות הביטוי 'כה' שחוזר על עצמו מספר פעמים. גם להלן (כ"ג, ט"ז) אומר ה' לבלעם: "וכה תדבר", ובעוד מקומות. ביאר הזוהר, שבלעם הרשע רצה לעקור את "כה תברכו" של ברכת כהנים ע"י קללותיו.
והנה הגמרא במסכת סוטה (ל"ח ע"א) כתבה: "'כה תברכו' – בלשון הקודש". לפי זה מתבאר, שהקב"ה אמר לבלעם: "שוב אל בלק ו'כה' תדבר" – תדבר עימו בלשון הקודש, ורק אחר כך תתרגם דברי הברכות למואבית ולמדיינית.
שמע בלק שבלעם בירכם בלשון הקודש ושוב תרגם ללשונם, ואמר לו (כ"ד, י'): "לקֹב אויבי לקחתיך והנה ברכת ברך". בקשתיך לקללם, ולא זו בלבד שלא קיללת אותם, אלא גם בירכת אותם בלשון הקודש; ופעמיים בירכת אותם: הן בלשון הקודש והן בפעם השניה, כאשר תרגמת לנו את הברכה לשפתנו. בזה הזקת לנו פעמיים: הן בשל כפל הברכות וחוזקן, והן בגלל שישראל הבינו את ברכותיך.
"הן עם לבדד ישכן"
"כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (כ"ג, ט')
אומרים חז"ל (תנחומא, בלק י"ב) שבלעם התכוון בדבריו לראשי האומה, לאברהם ליצחק וליעקב, וכן לאמותינו, שרה רבקה רחל ולאה. כוונתו היתה רעה, לומר שאין בני ישראל הולכים בדרכי האבות והאמהות.
אף תשובתנו למזימתו היא – מה שכתוב לאחר מכן: "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב" (כ"ג, ט'). כלומר, עם ישראל אינם מתחשבים בגויים כלל, אנו שייכים למקורותינו, קשורים אנו רק לאבותינו הקדושים.
הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה
"הִנֵּה בָרֵךְ לָקָחְתִּי וּבֵרֵךְ וְלֹא אֲשִׁיבֶנָּה" (כ"ג, כ')
מובא בחז"ל (עיין רשב"ם בראשית ל"ב, כ"ט. ועיין סוטה י' ע"א, ועיין סנהדרין ק"ה ע"א) שכאשר לחצה האתון את רגליו של בלעם אל הגדר, הוא נהיה חיגר. ואח"כ הוא שמע בקול ה' בעל כרחו ובירך את עם ישראל אך עדיין נשאר חיגר.
והנה פשט דברי בלעם: "הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה" (כ"ג, כ'), הוא: שכיון שהקב"ה אמר לי לברך, אני חייב לברך. אבל בדרך צחות ביארו בשם מרן הבא"ח את דברי בלעם: "הנה ברך לקחתי" – אני מברך את עם ישראל, וע"כ: "וברך ולא אשיבנה"?! בתמיהה – כלומר למה נשארתי חיגר ולמה לא מחזירים לי את הברך.
האמת הוא יסוד התשובה
"וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל" (כ"ג, כ"א)
התרגום אונקלוס ביאר פסוק זה בזה הלשון: "לא עבדי לאות שקר".
יש עוד לבאר על פי מעשה (הובא במהרש"א סנהדרין דף צ"ב ע"א בשם ספר העיקרים מאמר ג' פרק ל') באדם אחד רשע מלא עבירות, שניגש אל הרב וביקש ממנו הדרכה לתשובה. אבל אמר לרב, שקשה לו לחזור בתשובה שלימה, וביקש ממנו דרך קלה. אמר לו הרב: יש לי עבורך דרך קלה: קבל על עצמך שלא לשקר! שמח האיש, שיוכל להמשיך לחלל שבתות, לאכול טרפות, לגנוב – ורק יקפיד שלא לשקר.
יום אחד הלך לגנוב. פגש אותו חבר, ושאל אותו: לאן אתה הולך? התבייש לומר את האמת שהוא הולך לגנוב. אמר לו: אני הולך לבית הכנסת, וכדי שדבריו לא יהיו לשווא – באמת הלך לבית הכנסת. שם ספג תורה ויראת שמים.
פעם אחרת הלך לקנות בשר טרף. פגש אותו חבר, ושאל: לאן אתה הולך? אמר: לקנות בשר מקצב ירא שמים – ובלית ברירה הלך לשם, כדי שלא לשקר. וכך חזר בתשובה שלימה.
לפי זה יש לבאר בענייננו. בלעם ראה שעם ישראל עושים תשובה והיא מתקבלת, ולא הבין איך הצליחו כולם לחזור בתשובה; אך שם לב שהם זהירים לומר אמת, כדברי האונקלוס: "לא עבדי לאות שקר".
כאשר אין שקר אין גם עבודה זרה וכך הדגיש יונתן בן עוזיאל בתרגום שם: אמר בלעם רשיעא לית אנא מסתכל פלחי טעוותא בדבית יעקב ולא מתקיימין עבדי ליעות שקר בדבית ישראל מימרא דיי אלההון בסעדהון ויבבות מלכא משיחא מייבבא ביניהון". (פירוש: אמר בלעם הרשע אין אני רואה עובדי אלילים בבית יעקב ולא מתקיימים מעשי עמל שקר בשל בית ישראל מאמרו של ה' אלקיו בעזרתם ותרועות מלך משיח מריעים ביניהם).
יאמר ליעקב ולישראל
"כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל" (כ"ג, כ"ג)
ידוע שבשעה שמברכים צריך להזכיר את שמו של המתברך. חשב בלעם שגם בקללה צריך להזכיר את שם המקולל. רצה להזכיר בתחילה את שמו של יעקב אבינו – ואמר: "כי לא נחש ביעקב". הבין שקללתו אינה מועילה, וניסה להזכירו בשמו שהוחלף, ישראל – ואמר: "ולא קסם בישראל", שוב לא הועילה קללתו.
חשב בלעם: שמא לא שונה שמו של יעקב לישראל, אלא רק נתווסף לו שם נוסף, ושמו הוא מעתה: 'יעקב ישראל'. ניסה לקלל בשני השמות כאחת – ואמר: "כעת יאמר ליעקב ולישראל", ללא הצלחה לקלל.
ניסה בניסיון אחרון למצוא שם ליעקב שיוכל לקלל בו. והנה כתוב: "וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל" (בראשית ל"ה, ז'). מתחילה התלבט בפירוש פסוק זה: מי קרא למי "אל"? האם יעקב קרא כך למזבח שבנה, או שמא הקב"ה קרא כך ליעקב? כאשר לא הועילו קללותיו של בלעם, הבין שכנראה הפירוש השני הוא הנכון, ומעתה שמו של יעקב הוא 'אל'. ניסה לקלל גם בשם זה – אך אמר: "מה פעל אל". גם בשם זה לא הצליח לקלל (ועיין ל'קול אליהו' להגר"א, בפרשת בלק אות צ"ז).
הסוד שבמילת "הן"
"הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא" (כ"ג, כ"ד)
חשיבותם של ישראל היא כאשר הם אינם מתחשבים בבלעם, אינם מתחשבים בגויים, וגם אינם מתערבבים בהם.
ידוע מה שאמרו חז"ל (עיין שמות רבה ט"ו, ז') על האותיות "הן", שאין להם אותיות המשלימות אותן לעשר או למאה, בניגוד לשאר האותיות. כלומר: א' ו-ט' = 10, ב' ו-ח' =10 וכו'; ואילו לאות ה' אין חיבור. כך הוא גם ביחס באותיות הגדולות יותר, כגון: צ' ו-י' = 100, פ' ו-כ' =100. אבל גם כאן לאות נ' אין חבר.
על כך יש לומר: "הן" – כאשר איננו מתחשבים בגויים, כאשר אנו שומרים על ערכנו וייחודנו ואין אנו מתחברים לאחרים, אזי אנו מתעלים להיות: "כלביא יקום וכארי יתנשא".
כח הקטרוג של בלעם
"וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי ה' לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים וַיָּשֶׁת אֶל הַמִּדְבָּר פָּנָיו" (כ"ד, א')
רש"י ביאר: "'וישת אל המדבר פניו' – כתרגומו". תרגום אונקלוס פירש: "ושוי לקביל עגלא דעבדו ישראל במדברא אפוהי". וכן פירש בתרגום יונתן: "ושוי למדברא אנפוי למדכר עליהון עובדא דעיגלא דעבדו תמן" (=וישת אל המדבר פניו להזכיר עליהם מעשה העגל אשר עשו שם).
ידע בלעם שאף שהיו לעם ישראל עוונות נוספים, מכל מקום חטא העגל היה הקשה שבכולם, משום כפיות הטובה שהיתה בחטא זה. הבין בלעם, שאם הוא רוצה לאחוז בדבר מסוים שיקטרג על עם ישראל, הרי זה העגל. בחסדי ה' הוא בעצמו נתנבא על תיקון החטא, וזאת על ידי (כ"ד, ה'): "מה טֹבו אֹהליך יעקב". כלומר, כאשר יש בישראל תורה ותפילה – הרי זו הכפרה הגדולה אף לחטאים הגדולים ביותר.
אין פתחיהן מכוונים
"מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (כ"ד, ה')
"על שראה פתחיהם שאינן מכוונין זה מול זה" (רש"י)
בלעם התפעל מכך שפתח אהלו של זה אינו מכֻון נגד פתח אוהלו של שכנו, אלא כל פתח מכוון לצד אחר.
אמנם יש בזה מעלה, בכך שהפתחים לא היו מכוונים לענין שהאחד לא קינא במה שיש לחבירו. באופן זה של בניית האוהלים לא ראו איש את חפציו וכליו של שכנו.
אך מאידך, יש בצורת חיים כזו גם חסרון. כל אחד חי את חייו לעצמו, ואין האחד רואה בצרתו של חבירו.
עודנו זוכרים את התקופה שבה מספר משפחות גרו בבית אחד, כל משפחה בחדר אחר. והנוחיות והמטבח היו משותפים, בחצר הבית. אם היתה האשה חולה, מיד השכנות היו מרגישות שהיא לא יצאה באותו היום, ובאות לסייע לה בשמירה על הילדים ובהכנת האוכל. כיום יש לכל אחד דלת החוצצת לחלוטין בין האחד לשני. יכולה אשה להיות ח"ו חולה בבית, או שהילד חולה – ושכנותיה עוברות ליד ביתה מבלי להרגיש בצרתה כלל.
קובעי עתים לתורה
"מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (כ"ד, ה')
"מה טובו אהליך וגו'. פירוש לפי שיש בישראל כת שקובעים עתים לתורה, וכת שעוסקים בה יתד התקועה. כנגד בעלי עתים אמר: מה טובו אהליך יעקב כאהל זה שאינו קבוע, וכנגד כת התקועה אמר: משכנותיך ישראל (אור החיים הקדוש)
יש בעלי בתים הקובעים עיתים ללמוד תורה, ויש בני תורה הממיתים עצמם עליה כיתד התקועה. התורה שייכת לכולם, שכן הקב"ה נתן דיבור מיוחד לכל אחד ואחד.
כתוב (דברים ל"ג, ד'): "תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב" – אין לשום אדם זכות לומר שהתורה שלי ולא שלו, ואי אפשר לומר שבגלל שלמדתי תורה חייבים לפסוק כמוני, וכמו כן אסור לבעל הבית להתפאר על זה שתומך בבני תורה, ואסור לבן תורה להתפאר כלפי בעל הבית לומר לו: אני לומד תורה ואתה לא. וכן אין לבן תורה לומר שהוא יותר חשוב כי הוא לומד בישיבה יותר טובה מחברו. בלעם רצה לתפוס את ישראל בנקודת התורפה הזאת ולקעקע את המיוחדות הזאת של ישראל, שיש להם גם אוהלים – שהם בעלי הבתים הקובעים עתים לתורה, וגם "משכנֹתיך" – בני התורה שהם כיתד התקועה. אבל אנחנו אומרים שיהיו לנו קובעי עתים וגם לומדי תורה. וזהו שהפכה הקללה לברכה.
"והנה מנעך ה' מכבוד"
"וְעַתָּה בְּרַח לְךָ אֶל מְקוֹמֶךָ אָמַרְתִּי כַּבֵּד אֲכַבֶּדְךָ וְהִנֵּה מְנָעֲךָ ה' מִכָּבוֹד" (כ"ד, י"א)
חכם מנשה שלו ע"ה היה אומר משם מרן ה'בן איש חי' זיע"א, בדרך בדיחותא: פעם אחת עלה עם הארץ לתורה בפרשת בלק, וביקש מהחזן שיסיים את הקריאה של העליה בדבר מכובד. ציטט החזן את הפסוק: "כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ, מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר". גער בו אותו בוּר ואמר לו: מדוע אתה מסיים ב"ארור"? ביקשתי שתסיים בדבר טוב! בלית ברירה המשיך החזן וקרא את שני הפסוקים הבאים, וסיים: "וְעַתָּה בְּרַח לְךָ אֶל מְקוֹמֶךָ אָמַרְתִּי כַּבֵּד אֲכַבֶּדְךָ וְהִנֵּה מְנָעֲךָ ה' מִכָּבוֹד". כשאמר את המלה "כבוד" האריך בה מאוד – ואותו עם הארץ היה מרוצה…
דרך בריחת הכבוד
"וְעַתָּה בְּרַח לְךָ אֶל מְקוֹמֶךָ" (כ"ד, י"א)
רבנו ה'אור החיים' הקדוש הסביר שבדברים אלה הורה בלק לבלעם שיעשה ארבעה דברים:
א. "ועתה" – שלא יתעכב אלא ילך מיד; ב. "ברח" – שילך במרוצה כבורח; ג. "לך" – שלא ילך עימו אחר ללוותו, אלא הוא לבדו; ד. "אל מקומך" – שלא ילך לעיר אחרת במדין או במואב, אלא ילך ישירות לביתו.
יש לבאר עוד, עפ"י מאמר חז"ל (ירושלמי עבודה זרה פ"ג ה"א): "כל הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו, וכל הבורח מן הכבוד הכבוד רודף אחריו". אמר לו בלק לבלעם: "ועתה" – כיון שרדפת אחר הכבוד, "ברח לך" – הכבוד ברח ממך.
בעיתה או אחישנה
"אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב" (כ"ד, י"ז)
מבאר בעל 'אור החיים' הקדוש (שם ד"ה אראנו): "כל הנבואה במלך המשיח נאמרה". כך מתבאר גם בדברי הגמרא בסנהדרין (צ"ח ע"א): "אמר רבי אלכסנדרי, רבי יהושע בן לוי רמי: כתיב (ישעיה ס', כ"ב) 'בעתה', וכתיב (שם) 'אחישנה'? זכו – 'אחישנה', לא זכו – 'בעתה'". אומר ה'אור החיים' הקדוש: "וכנגד ב' קיצים אלו דיבר הכתוב, כנגד 'אם זכו' אמר 'אראנו' וכו", וכנגד קץ 'בעתה' אמר 'אשורנו' וכו'". עיי"ש.
יש שהגאולה באה בזכותם של גדולי ישראל ועל ידי תפילתם. במצב כזה נצרכים ישראל לזכותם של הצדיקים, שכן להם מצד עצמם אין מספיק זכויות. זהו "בעתה". אך אם יש לעם ישראל זכויות רבות שיכולות להביא את הגאולה – זהו "אחישנה".
אך לכאורה קשה: אם הקב"ה קובע את זמן הגאולה, כיצד אפשר להחיש אותה ולשנות את הזמן שנקבע?
אלא כבר מצינו שהקב"ה הבטיח לאברהם בברית בין הבתרים שעם ישראל יהיו במצרים ארבע מאות שנה, ואף על פי כן יצאו אחרי מאתים ועשר שנים, וזאת משום שהקב"ה קיצר את תקופת הגלות והשעבוד. בודאי שגם בגאולה העתידית יכול הקב"ה לקצר את החשבון ולהחיש לנו את הגאולה קודם זמנה.
ראשית גוים עמלק-ואחריתו עדי אבד
"רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד" (כ"ד, כ')
עמלק – ראשית התיבות של יחוסו של משה רבנו: ע'מרם, מ'שה, ל'וי, ק'הת. חשב בלעם ש'עמלק' יוכל להילחם בשושלת נכבדה זו שנרמזת ב'ראשית', היינו בראשי התיבות שלהם, ועל כך אמר בלעם: "ראשית גוים עמלק".
ענו לו: "ואחריתו עדי אובד" – כלומר, לא ה'ראשית' תקבע, אלא ה'אחרית' תקבע. סופי התיבות של אבות האומה היא שתקבע, ואכן סופי התיבות של אותם השמות הוא: עמר'ם, לו'י, קה'ת, מש'ה – היינו מיתה. וזהו "ואחריתו עדי אובד".
קריאת שמע כנגד הרהורים רעים
"וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי משֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (כ"ה, ו')
על פסוק זה כתב תרגום יונתן: שקראו קריאת שמע. וזה לשונו: והא גבר מבני ישראל אתא ואחד בבלוריתא דמדיניתא וקריב יתה לות אחוהי למחמי משה ולמחמי כל כנשתא דבני ישראל עני וכן אמר למשה מה דא למקרב לגבה ואין אמר אנת דאסירא היא הלא אנת נסיבת ית מדייניתא ברת יתרו וכדי שמע משה רתח ואשתלי ואינון בכיין וקריין שמע וקימין בתרע משכן זמנא: (תרגום: והנה איש מבני ישראל בא ואחז בבלוריתה של מדיינית וקרב אותה אל אחיו למראה משה ולמראה כל העדה של בני ישראל, ענה וכך אמר למשה מה זאת להתקרב אליה, ואם אומר אתה שאסורה היא, הלא אתה לקחת את המדיינית בת יתרו, וכאשר שמע משה רתח ושכח [את ההלכה] והם בוכים וקוראים קריאת שמע ועומדים פתח אהל מועד), עכ"ל. ללמדך, שבמקום שיש הרהורי עריות צריך לקרוא את קריאת שמע, כדי שיתקיים "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם".
מעשה רב
"לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא" (כ"ב, י"ב)
פעם ערך מרן זצוק"ל חופה וקידושין, ובין הנוכחים היה אדמו"ר אחד. בזמנינו יש שנוהגים להשליך פיסות נייר על החתן והכלה, אבל פעם היו נוהגים בחתונות להשליך חיטים על החתן והכלה. ובכן, זרקו באותה החתונה חיטים על החתן והכלה וגם על הרב, וחיטה אחת נכנסה לתוך הקפלים שבכובע שלו ומרן זצוק"ל הוציא אותה מיד. אמר מרן זצוק"ל לאותו אדמו"ר שהיה שם, שיזהר שלא יפלו חיטים לתוך השטריימל שלו, ושבערב פסח יבדוק את השטריימל היטב שמא נותרו בתוכו חיטים, והאדמו"ר לא שעה לדברים. בליל פסח ישב אותו אדמו"ר וקרא את ההגדה והתנענע. עוד הוא אומר: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות" והנה נופלת חיטה אחת על השולחן. אמר האדמו"ר: זוהי הקללה של הרב מרדכי אליהו שקילל אותי. באו חסידי אותו אדמו"ר אל מרן זצוק"ל, ואמרו לו: כך וכך אירע מהקללה שלכם. אמר להם מרן זצוק"ל: אני חסיד של הבבא סאלי זיע"א, והוא שלימד אותי רק לברך ולא לקלל. ועוד אמר לי, שאם אינני אוהב מישהו שלא אקלל אותו אלא אשתוק. וגם את האדמו"ר שלכם לא קיללתי, ואתם לכו ואמרו לאדמו"ר שיניח את השטריימל שלו מיד עם כל החמץ שנמכר לגוי, כיון שעלול להיות לו בכובע עוד חמץ.
מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב" (כ"ג, י')
כשעלה ה'אור החיים' הקדוש לירושלים, עמד וחיפש מקום מתאים שאפשר ללמד בו תורה לעם ישראל. אחר שחיפש מצא מקום שהריח בו שהוא מקום חשוב, והיה זה המקום בו בעל ספר ה"חרדים", ר' אלעזר אזכרי זצ"ל, גר ולימד בו תורה. שכר ה'אור החיים' את המקום מהגוי הרשע שהחזיק בו. אחר שראה הגוי שהמקום נקבע ללימוד תורה ורבים באים ללמוד שם, החליט לבקש תוספת שכר על המקום. בא לפני ה'אור החיים' הקדוש ותבע ממנו תוספת לשכר הדירה. ענה לו ה'אור החיים': הרי דבר ידוע הוא בירושלים שהשכירות היא מראש ולשנה, החל מראש השנה הערבי ועד סוף השנה. אם כן, אמר ה'אור החיים' אל הגוי, כבר שילמתי לך מראש עד לסוף השנה.
אף על פי כן- נשאר הגוי והמשיך לבקש תוספת. אמר לו האוה"ח: לך מכאן, אני והתלמידים צריכים ללמוד תורה! והגוי עדיין סירב לצאת. אמר לו אוה"ח: אם כך, תשאר עומד.
נשאר הגוי תקוע במקום ולא יכל לזוז. צעק הגוי בקול, באו ערבים וניסו להזיז אותו, ואף הם לא הצליחו. הלכו וקראו לשיך הגדול. הגיע השיך וגם הוא לא יכל להזיזו ממקומו. ניגש השיך אל ה'אור החיים' הקדוש וביקש ממנו שישחרר את הגוי. אמר לו האוה"ח: המקום הזה לא שלו אלא של בעל ספר חרדים, ואף על פי כן הסכמתי לשוכרו ולשלם עבורו כסף כי לא רציתי לריב עם הגוי המחזיק בקרקע. ועתה, לא יזוז הגוי ממקומו עד שילכו למשרד רישום הקרקעות, הטאבו, וירשמו את הדירה על שמו של ה'אור החיים'. ואכן, עד היום, ברוך ה', הדירה והמקום בו למד האוה"ח נמצאים בעיר העתיקה ברשות ישראל.
כתוב שבלעם אומר: "כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו". בלעם רואה את ההרים, המסמלים את אבות העולם, ואת הגבעות שהן האמהות, ומכאן הוא מבין עד כמה שורש עם ישראל מיוסד על שורשים איתנים וחזקים. לעם ישראל יש זכות אבות ואמהות שלא תמה. ועוד כתוב: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה", ושרה אמרה לאברהם שאין לישמעאל שום זכות בא"י.
"וַיֹּאמֶר אֶל בָּלָק הִתְיַצֵּב כֹּה עַל עֹלָתֶךָ וְאָנֹכִי אִקָּרֶה כֹּה" (כ"ג, ט"ו)
מרן זצוק"ל הביא סיפור ממרן בעל ה'בן איש חי' (בספרו בניהו מס' פסחים דף ס"ו), וז"ל: "ודע, כי סיפרו לנו אבותינו על רבנו הרש"ש זצוק"ל, כשיצא מארץ תימן, בא דרך בומביי ובצרה לעירנו בגדד יע"א כעובר אורח, כדי לילך לעיר הקודש ירושלים דרך דמשק, וזה היה בזמן הזקן הנכבד ירא אלקים, הרב רבי חיים נ"ע אביו של הרה"ג מור זקני רבנו משה זללה"ה, וכאשר בא רבנו הרש"ש זצוק"ל, מתעלם שלא הודיע עצמו שהוא חכם, אלא בסוג אדם פשוט, גר עובר אורח. ונתעכב פה עד שנזדמן שיירה שהולכת לדמשק. ובזמן ישיבתו פה העירה, היה הולך ביום בישיבה של שיך' יצחק גאון ז"ל, ששם מקור המצבה שלו בתוך העיר. והיו לומדים שם זקנים בספר הזוהר בכל יום, ולוקחים הספקה מן כולל העיר. והלך וישב ללמוד זוה"ק עמהם, עד שנזדמן שיירה ההולכת לדמשק, והלך בה.
ואומרים, שכשהיה לומד זוהר שם, הנה יום אחד היה לומד בזוהר פרשת בלק דף ר"י ע"ב "…ויאמר שוב אל בלק וכ"ה תדבר, כ"ה תדבר ודאי וכו'". והיה רבנו לומד בזוהר בהתלהבות ובקול רם, וכשהיה אומר תיבת "כ"ה" באותם הדברים, היה מוציא תיבת "כ"ה" מפיו בחוזק ותוקף לבו בכח גדול. ויאמרו לו הזקנים היושבים שם, מדוע אתה צועק בתיבת "כ"ה" בתוקף ובקול גדול, וקורא אותה בכח חזק מאוד? ויאמר להם בלשון ערבי של תימן בזה הלשון: "הדא אל "כ"ה" מאכה בק'לבי" [זה ה"כ"ה" שורף את לבי"]. עד כאן שמענו מאבותינו. נמצא צדיק זה, קודם שזרח אור בירושלים תובב"א, בא אל ארצנו, ודרכו רגליו על רחובות עירנו, אך לא נודע כבודו לאנשי עירנו, כדי שיהיו מניחים אותו עטרה בראש, ואשרי עין ראתהו זיע"א", עכ"ל.
הלכה בפרשה
"וַיֹּאמֶר אֱלֹקִִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא" (במדבר כ"ב, י"ב)
"לא תלך עמהם – אמר לו, אם כן אקללם במקומי. אמר לו, לא תאור את העם. אמר לו, אם כן אברכם. אמר לו, אינם צריכים לברכתך כי ברוך הוא. משל אומרים לצרעה (ס"א לדבורה) לא מדובשיך ולא מעוקציך" (רש"י)
שאלה: האם יתכן והדבש יהא דינו חלבי או שבכל מקרה דינו פרווה?
תשובה: לגבי דבש דבורים – לכאורה, איך מותר לאכול דבש דבורים, והרי הדבורים הם שרצים ואמרו חז"ל (בכורות ה' ע"ב) "היוצא מן הטמא – טמא"? אלא טעם ההיתר, משום שהדבורה אינה מייצרת מעצמה את הדבש, ואין הדבש מתמצית גופה, אלא היא רק מלקטת מהאבקנים ומעבירה לכוורת (ועיין לרמב"ם פ"ג מהל' מאכלות אסורות ה"ג).
בעיר קרית מלאכי היה בית חרושת לגלידה. והם היו זורקים את שיירי הגלידה לאשפה. באותו איזור יש הרבה כוורות, והיו הדבורים באות ולוקחות מהגלידה, ולכן צבע הדבש באותן כוורות היה לבן. בא לפני הרב בנימין אביעד ע"ה – הרב האזורי, והראה לי את הדבש הלבן ואמר לי: א"כ יש לכתוב על הדבש שהוא חלבי. אמרתי לו, מאחר וזה לא שכיח, ויש עדות שמכניסים למאכל בשרי דבש ולא ישימו לב, ע"כ יש בשיווקם משום: "לפני עור לא תתן מכשול" ויש להשמיד את כל הדבש הזה, וכן עשו (ועיין עוד במאמר מרדכי שביעית חלק ההלכות פרק י"ד ערך דבש עמו' צ"ח, וחלק התשובות סי' כ"א).
"מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב" (כ"ג, י')
כתוב בתרגום יונתן בן עוזיאל: "והיה כיון דחמא בלעם חייבא דבית ישראל הוון גזרין עורלתהון וטמרין בעפרא דמדברא, אמר מאן ייכול לממני זכוותא חסינייא האילין" (ביאור: כשראה בלעם שמלין ישראל את בניהם ומניחים את הערלה בעפר, אמר: מי יכול למנות את הזכויות הללו, שאפילו בעפר יש לעם ישראל מצוות).
וכתב 'בעל הטורים' בדרך רמז: "עפר" בגימטריא 351 (עם הכולל). המילה "ערלה" = 305; ואת הערלה, אחר שעושים את הברית, מניחים בתוך חול, ו"חול" בגימטריא 46; ביחד = 351.
על פי הדברים הנ"ל נוהגים המוהלים להניח את הערלה בעפר, ולאחר מכן קוברים אותה בעפר, ואומר: "והנחש עפר לחמו". בשבת צריך שיהיה העפר מוכן מבעוד יום, כדי שלא יחשב מוקצה (עיין שו"ע יו"ד סי' רסה סעי' י').
"וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב" (כ"ה, א')
שאלה: האם מותר לשתות יין מחוץ לארץ ויינות שנגע בהם נכרי? ובכלל, איזה מגע נכרי אוסר?
תשובה: בפרשתנו מסופר שבנות מואב החלו להזנות את העם על פי עצתו של בלעם. מבואר במדרש שעבירה גררה עבירה: בתחילה השקו בנות מואב את בחורי ישראל יין, ובדברי נועם משכום ואמרו להם: למה אנחנו אוהבים אתכם ואתם שונאים אותנו? כולנו בני איש אחד, בני תרח אבי אברהם… לאחר ששתו יין נצמדו לבעל פעור, עבדו עבודה זרה, ולבסוף זנו אחר בנות מואב.
מעיקר הדין לא נאסר אלא יין שנתנסך לשם עבודה זרה. אולם כשראו חכמים את מעשי בנות מואב עמדו ואסרו 'סתם יינם'. לכן, אם אינו יהודי ייצר יין או אף אם נגע ביין –אסור להשתמש בו.
לפוסקים כשולחן ערוך, נאסר היין בשתיה ובהנאה, ואילו לפוסקים כרמ"א נאסר רק בשתיה, וכלשון השו"ע (יו"ד קכ"ג סעי' א'): "סתם יינם של עובדי כוכבים אסור בהנאה. וה"ה למגעם, ביין שלנו. הגה: משום גזירת יין שנתנסך לאלילים. ובזמן הזה, שאינו שכיח שהאומות מנסכים לעבודת כוכבים, י"א דמגע עובדי כוכבים ביין שלנו אינו אוסר בהנאה, רק בשתיה". לכן יש להיזהר מאוד שלא להשתמש ביינות הבאים מחוצה לארץ (אלא אם כן יש להם הכשר מרבנות מוסמכת). כמו כן אין להשתמש ביינות המיוצרים בארץ על ידי גויים, ואין להשתמש ביין כשר שגוי נגע בבקבוק בהיותו פתוח.
"וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב" (כ"ה, א')
שאלה: מהם גדרי הצניעות בהם מחויבת האשה? האם אדם ששומע שירת אשה מדירת שכנים יכול ללמוד ולהתפלל?
תשובה: א. הגמרא בברכות (כ"ד ע"א) מונה כמה דברים שהם בגדר ערוה: "טפח באשה ערוה… שוק באשה ערוה… קול באשה ערוה". בשולחן ערוך (או"ח סי' ע"ה סעי' א'- ג') נפסקו פרטי הדברים הללו. וזו לשון מרן (שם סעי' א'): "טפח מגולה באשה במקום שדרכה לכסותו, אפילו היא אשתו, אסור לקרות קריאת שמע כנגדה". הרמ"א (שם) הוסיף שבאשתו – השיעור הוא טפח, אך באשה אחרת אסור גם בפחות מזה. המשנ"ב (שם ס"ק א') הביא את טעם האיסור: "מפני שזה מביא את האדם לידי הרהור כשמסתכל בו בכלל ערוה היא, ואסור לקרות או להזכיר שום דבר שבקדושה נגד זה, כמו נגד ערוה ממש".
איסור אמירת דבר שבקדושה כנגד הערוה או כאשר לבו רואה את ערותו נוהג אפילו באדם עצמו, כמבואר בשו"ע (סי' ע"ד ס"א) וז"ל: "היה ישן ערום בטליתו, צריך לחוץ בטלית על לבו ואז יקרא, משום דלבו רואה את הערוה אסור", וכל שכן בערוות אשה.
גאון עוזנו ה'בן איש חי' (שנה א' בא י"א) כתב שעפ"י הזוהר הקדוש גם כף היד וכף הרגל הן בגדר ערוה; אך למעשה פסק עפ"י רבינו האר"י ז"ל, וכן דייק בדברי הזוהר, שמותר לקרוא כנגד כפות היד והרגל. וכך פסק שם (הלכה ה', ט'): "טפח מגולה באשה במקום שדרכה לכסות – הרי זה ערוה, ואסור לקרות כנגדו קריאת שמע וכל דבר שבקדושה, ואפילו היא אשתו. אבל כנגד הפנים והידיים, שדרכן להיות מגולין – מותר לקרות כנגדן, אפילו באשה אחרת. ויש אומרים דלא אמרו טפח באשה ערוה אלא דווקא באשתו, אבל באשה אחרת אפילו פחות מטפח הוי ערוה בכל מקום שדרכה לכסות, ויש לחוש לדבריהם".
יש להעיר, שהמציאות המקולקלת שלנו, בה נשים הולכות בפריצות רח"ל אינה מתירה את הראיה בטענה שכבר נהגו לילך שלא בצניעות. כך כתב שם ה'בן איש חי': "ונשי הערביים שדרכם לגלות זרועותיהם, אעפ"י שדרכם תמיד בכך – לא יקרא כנגדם". וראה עוד ב'כף החיים' (סי' ע"ה ס"ק ג') שכתב בשם ה'תפארת שמואל' על הרא"ש: "מה שרגילות הנשים לגלות זרועותיהם ורגילין להיות בית הצוואר פתוח עד סמוך לדדיה – זהו מנהג רע, וקורא אני בהם 'חוקים לא טובים', וטפח באשה ערוה".
לכן למעשה, הנשים צריכות לכסות את כל גופן מלבד הפנים, כפות הרגלים והזרוע, טפח לאחר המרפק. יותר מזה אסור להן לגלות (וראה שם בכה"ח אות ב' ומשנ"ב שם ס"ק ב'). ביחס לחצאיות המצויות כיום, שיש בהן שסע – אם בשעת הליכת האשה נראות ברכיה דרך שסע זה – אסור ללבוש חצאית כזו, ומ"מ צריכה ללבוש גרביים ועדיף שלא יהיו שקופות (עיין משנ"ב שם, והחזו"א אורח חיים סי' ט"ז ס"ק ח' החמיר גם בזה).
ב. אדם שנמצא בביתו ושומע שירת אישה, ורוצה לקרוא קריאת שמע, וחושש פן יעבור הזמן: רצוי שילך לחדר אחר שבו אינו שומע את שירת האישה, וכפי שכתב ג"ע ה'בן איש חי' ב'תורה לשמה' (שצ"ד): "בעל נפש יחמיר על עצמו היכא דאפשר להיבדל ובפרט היכא דבלא טרחא, דהיינו שיש לו חדר אחר פנוי באותו בית, שמשם לא ישמע את הקול".
אם אין לו אפשרות כזאת, יכול לקרוא קריאת שמע, וטוב שאחר כך ילך למקום אחר ויקרא שוב קריאת שמע בלא ברכותיה. אם אין לו אפשרות ללמוד תורה במקום אחר "ילמוד ע"י הרהור שמעיין בספר ולא יוציא בשפתיו כלום, דמותר בכהאי גוונא בשעת הדחק" (בא"ח בא ה', י"ב). זאת משום שיש מחלוקת בין הפוסקים אם איסור זה הוא מדאורייתא או מדרבנן (עיין כה"ח ע"ה ס"ק כ"ז), ולכן אפשר להקל בהרהור וכנ"ל.
ההולך ברחוב ורואה נשים שאינן לבושות בצניעות – אינו רשאי ללמוד תורה כנגדן. אם הוא באוטובוס ואין לו ברירה – יעצום עיניו או יטה ראשו לצד אחר וילמד תורה (וראה חזון איש או"ח ט"ז ס"ק י"א).
לסיכום:
א. נשים צריכות להיות צנועות בלבושיהן ובהליכותיהן, וצריכות לכסות כל גופן למעט הפנים, היד, טפח אחר תחילת הזרוע והרגלים עד טפח מכפות רגליה. שאר חלקי הגוף צריכים להיות מכוסים.
ב. ברור הדבר שאסור לאשה לילך בבגדים החושפים את הידיים, הצוואר והרגליים, ואין לילך עם חצאית שסועה שדרכה נראים רגליה תוך כדי הילוכה, ועליה ללבוש גרבים ועדיף כאלה שאינם שקופים.
ג. אסור לאדם לקרוא קריאת שמע וללמוד תורה כנגד ערוה. לכן יש להיזהר שלא לקדש כנגד שער אשה מגולה, או כאשר אשה מזמרת וכיו"ב.
ד. אם שומע שירת אשה (אפילו ברדיו) – ילך לחדר אחר ללמוד בו תורה. אם אין לו ברירה – ילמד כנגדה בלי להוציא את המילים בשפתיו.
ה. הרבנים יעוררו את הכלות לילך בצניעות, בפרט ביום חתונתן. אם מגיע רב לחופה והנשים אינן צנועות שם, יטה את ראשו לצד אחר או יעצום את עיניו.
