שיחות ומאמרים

פינחס הוא אליהו

"לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם:" (כ"ה, י"ב)

"פינחס הוא אליהו. אמר לו הקב"ה: אתה נתת שלום בין ישראל וביני בעוה"ז, אף לעתיד לבוא אתה הוא שעתיד ליתן שלום ביני לבין בני, שנאמר: הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' וגו' והשיב לב אבות על בנים" (מלאכי ג', כ"ג) (מדרש ילמדנו)

הקב"ה נתן לפינחס את "בריתי שלום". ברית שלום זו היא ברית ממלאך המוות (ראה זוה"ק ח"ג במדבר פינחס רי"ד ע"א ובספורנו). וכתב ה'אור החיים' הקדוש: "פינחס הוא אליהו אשר הוא עתיד לבשר את בני ישראל בגלות האחרון כי אז יהיה שלום בכל העולם". ומדוע זכה לכך? בזכות "בקנאו את קנאתי".

יש להתבונן על פינחס: "בקנאו את קנאתי בתוכם". מתבקשת ההשוואה לקנאתו של אליהו. בתקופת אחאב שואל הקב"ה את אליהו: "מה לך פה אליהו?" (מלכים א' י"ט, ט). אומר לו אליהו: "קנא קנאתי לה'… כי עזבו בריתך בני ישראל את מזבחותיך הרסו ואת נביאך הרגו בחרב". רבותינו ז"ל דרשו: "אמר לו הקב"ה: בריתי – שמא בריתך?… ואת מה אכפת לך"? הקב"ה כעס על אליהו שאמר "דלטוריה על בני". "אמר לו הקב"ה: חייך שאין עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך" (ילקוט שמעוני מלכים א', י"ט).

[אגב, ידועה הקושיה המפורסמת של גאון עוזנו ותפארתנו בעל ה'בן איש חי': איזה מין עונש הוא זה? והרי בכל ברית מילה השמחה גדולה, "שש אנכי על אמרתך", אם כן – זכות היא לאליהו להשתתף בשמחה זו! ותירץ כמה תירוצים, ושניים מהם: א) אם לא היה נדרש ללכת לבריתות היה יכול להישאר בישיבה של מעלה וללמוד שם תורה. לימוד זה עדיף לו מאשר המתרחש למטה בארץ. ב) אליהו צריך לעבור מברית לברית, והיגיעה הזאת היא העונש.

בדרך צחות אפשר להוסיף, שלפני שגילו את יבשת אמריקה ואוסטרליה היה אליהו הנביא הולך בקלות ממקום למקום, וכשסיים את עבודתו היה חוזר ללמוד בישיבה של מעלה. כיום, שבריתות מתקיימות גם באמריקה ובאוסטרליה, אין לו מנוחה, כי כשבארץ ישראל לילה – שם יום, והוא טרוד במלאכתו במשך כל שעות היממה, ללא זמן פנוי ללמוד].

והוא דבר פלא: פינחס נוטל שכר גדול, ברית שלום, על קנאותו, ואילו אליהו נענש על כך!

אלא כך יש להסביר: כתוב בתהילים (ק"ו, ל'): "ויעמוד פינחס ויפלל ותעצר המגפה". ואמרו חז"ל (סנהדרין מ"ד ע"א): "אמר רבי אלעזר: 'ויתפלל' – לא נאמר, אלא 'ויפלל'. מלמד שעשה פלילות עם קונו. בא וחבטן (את זמרי וכזבי) לפני המקום. אמר לפניו: ריבונו של עולם, על אלו יפלו עשרים וארבעה אלף מישראל?". פינחס עושה פלילות עם קונו ומלמד סנגוריה על עם ישראל. אמנם כאשר ניגש לדבר עם ישראל הוא מוכיח אותם קשות וגוער בהם על מעשיהם; אולם תוכחה זו נעשית "בתוכם", בינו לבינם, ואין הוא מביא אותה לפני הקב"ה. לעומתו, אליהו אף הוא מקנא לה', אך הוא מביא את התוכחה לה': "כי עזבו בריתך", ואינו מוכיח את ישראל "בתוכם". לכן אומר הקב"ה לאליהו: "את מה שאתה רוצה לומר לי – אני כבר יודע, ואינך צריך לומר לפני דלטוריה על בני; אלא עליך להוכיח אותם ולגעור בהם 'בתוכם'". ולכן נענש אליהו כאמור.

עונשו של אליהו הוא, שבכל רגע ורגע עליו ללמד סנגוריה על עם ישראל, כאשר הוא מביא לפני ה' את מספר הבריתות שנעשו בכל יום. כעת מדווח אליהו לפני הקב"ה: "רבונו של עולם, כך וכך בריתות היו בעם ישראל, כך וכך הוצאות היו להם בסעודת מצוה". בזה מתקיים: "ויכפר על בני ישראל" – לא רק בלשון עבר, אלא גם בהווה ובעתיד.

מכאן למדנו, שכל מנהיג צריך לדעת את תפקידו הכפול: כלפי בורא העולם הוא צריך ללמד סנגוריה על בניו, אבל כלפי העם הוא צריך להוכיחם.

לכן – לשון שבועה

"לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם" (כ"ה, י"ב)

"שתהא לו לברית שלום, כאדם המחזיק טובה וחֵנות למי שעושה עמו טובה, אף כאן פירש לו הקב"ה שלומותיו" (רש"י)

כיון שפינחס קינא את קנאתו לשם שמים ודאג להשכין את שלומו של הקב"ה בעולם – בירכו הקב"ה בברית שלום. אומרים חז"ל: אין "לכן" אלא לשון שבועה, כמו שכתוב (שמו"א ג',י"ד): "וְלָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי" (כמובא במ"ר פרשת עקב, ועיין עוד: שמו"ר ו', תנחומא שופטים ס"ב, אליהו רבה י"ח, ילקוט שמעוני וילך רמז תתק"מ, ילקוט שמעוני תהלים רמז תרנ"א ועוד). נשבע הקב"ה לפינחס ונתן לו ברית שלום וכהונה.

ויש להבין: מדוע היה צריך להישבע על כך? מסביר בעל ה'אור החיים' הקדוש זיע"א: "ולזה יש לומר כי הוצרך לשבועה לחזק ברית השלום, הגם שלא יהיו בניו ראויים לדבר זה יקיים ה' את השבועה". ועוד כתב טעם נוסף לשבועה: "כדי שלא יהיו שום מעוררים".

נראה לבאר את דבריו, על פי מה שנפסק בהלכות קנין, אם מוכר אדם לחבירו חפץ שקיים ועומד, הקנין תופס ואין אפשרות לחזור ממנו, כגון שמוכר לו פירות תלושים, או שמוכר לו עץ, או פירות הקיימים על העץ. אבל אם מוכר לו פירות העתידים לצמוח על העץ – מותר לקונה לחזור בו, כיון שמכר לו דבר שלא בא לעולם, והקנין אינו תופס. אבל אם נשבע אדם לחבירו שהוא מוכר לו את הפירות העתידים לצמוח על העץ – אינו יכול לחזור בו, כיון שנשבע.

כן פסק הרמב"ם (עיין לרמב"ם פ"ו מהלכות ערכין וחרמין הלכות ל"א- ל"ג, ולראב"ד שם. ועיין לחם משנה שם באורך, ורדב"ז וכסף משנה שם), שאע"פ שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, מכל מקום אם אומר זאת בלשון נדר – יכול להקדיש. הוא הביא ראיה לדבריו מיעקב אבינו שאמר לקב"ה (בראשית כ"ח, כ"ב): "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך"; ולכאורה הבטיח דבר שלא בא לעולם! אלא כיון שאמר זאת בלשון נדר – יצר התחייבות שלא ניתנת להפרה.

לפיכך אמר הקב"ה: שמא יהיו מעוררים על כהונת העולם שקיבל פינחס, כיון שזרעו עדיין לא היה בעולם. אם כך אפשר יהיה לטעון שהקנין לא חל לגמרי, והקב"ה יכול לחזור בו מהקנין. כדי לוודא שלא תהיה שום אפשרות לבטל את מתנתו של פינחס, נשבע ה' על אותו "קנין שלא בא לעולם", ומעתה לא תהיה אפשרות לבטל קנין זה (ועיין רש"י בראשית ל"א, י"ג).

כהונת עולם

"וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (כ"ה, י"ג)

"אר"א א"ר חנינא: לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי, דכתיב: והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם" (זבחים ק"א:)

מבואר בדברי חז"ל, שמראש לא אמור היה פינחס להיות כהן. רק לאחר שקינא לשם ה' ניתנה לו הכהונה (עיין באו"ח הקדוש שחקר בשאלה אם ניתנה לו הכהונה מכאן ולהבא או למפרע). כבר עמדו המפרשים על השאלה: מדוע לא נתכהן פינחס קודם לכן עם בית אביו? וביארו, שפינחס עדיין היה ילד קטן בזמן שנמשחו אהרון ובניו, והקטנים לא נמשחו.

הרא"ם הסביר, שהיה גלוי וידוע לפני הקב"ה שעתיד פינחס לזכות בכהונה בקנאתו את קנאת ה', ולא מצד היותו מזרע אהרון, לכן לא נתכהן קודם.

לפי הזוהר הקדוש (במדבר, דף רי"ד ע"א) משמע, שכיון שהרג את זמרי, ניתנה לו כהונת עולם להודיע שכהונתו לא נפסלה.

סיבה נוספת נוכל ללמוד מדברי הזהר הקדוש (במדבר, דף רי"ז ע"א), שכותב שנפשם של נדב ואביהוא נתעברה בפינחס. וכן אנו אומרים בפיוט המפורסם לרבינו הרי"ח הטוב: "לבש קנאה בתוך עמו, והיה ה' עמו, זכה ולקח לעצמו נפש נדב ואביהוא". המשמעות היא, שהאש של קנאת פינחס באה לכפר על האש הזרה שהקריבו בני אהרן; ורק לאחר שכיפר על עוון זה היה ראוי פינחס לכהונה ממש. קנאתו היתה לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה, ללא שום מחשבות זרות – בשונה מנדב ואביהוא – וכדברי רש"י: "'אשר קינא לאלקיו' – בשביל אלוקיו".

לפי מה שביארנו, שפינחס לא נתכהן אלא רק לאחר שקינא לה', יש להקשות על דברי חז"ל, שלימדונו כי שנים עשר ניסים נעשו לו לפינחס: "'ויבא אחר איש ישראל…' וקינא לשמו של הקב"ה, ונעשו לו שנים עשר ניסים" (פירוט הניסים הובא בתרגום יונתן), כלשון הפייטן: "ניסים עשר ושניים בדבריהם שנויים". בכלל הניסים היו שני ניסים: "התשיעי – לא הטיפו דם כדי שפינחס לא יטמא, והעשירי – שמר הקב"ה רוחם שלא ימותו" (גם כדי שפינחס לא יטמא). אלא שעתה נשאלת השאלה: כיון שפינחס לא היה עדיין כהן, לשם מה נדרשו הניסים האלה? והלא ידוע שאין הקב"ה עושה נס שלא לצורך!

יש לבאר בפשט הדברים, שאף שפינחס לא היה עדיין כהן, מכל מקום נדרשו הניסים כדי למנוע לזות שפתיים ממנו. היה חשש שיערערו על כהונתו בטענה שנטמא למת בשעת המעשה, ולא יזכרו שקיבל את הכהונה רק לאחר המעשה. לכך נעשו לו הניסים.

עוד יש לבאר, על פי דברי חז"ל על הפסוק: "לכן אמור הנני נותן לו בריתי שלום" – "מלמד שעמדו ממנו בבנין ראשון י"ח כהנים גדולים" (ספרי סוף פרשת בלק). אפשר לומר שאמנם פינחס עצמו היה כבר כהן עוד קודם להריגת זמרי; אך כוונת חז"ל ש"לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי" – היינו, שלא זכה שתצא ממנו הכהונה הגדולה עד שהרג את זמרי.

ויכפר על בני ישראל – לדורות

"וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵא-לֹקָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (כ"ה, י"ג)

הקנאה שקינא פינחס לשם שמים ומסר את נפשו עליה זיכתה אותו לברית כהונת עולם. מלבד זאת גם זכה שקנאתו כיפרה על כלל ישראל. ויש לשאול: מדוע אומרת התורה "ויכפר" בלשון עתיד? מן הראוי היה לומר בלשון עבר: "וכיפר על בני ישראל"!

פינחס הוא אליהו. וכשם שפינחס כיפר על בני ישראל במדבר, כך אליהו הנביא מכפר על בני ישראל לדורות בכל יום ויום, על ידי שמעלה לשמים את מעשיהם ואת זכויותיהם של ישראל. כדברי חז"ל (מדרש שוחר טוב פרק ס"ג): "אמר רבי פינחס בשם רשב"י: פינחס הוא אליהו זכור לטובה ולברכה, שאילולא הוא, לא היה לנו חיים באדום הרשעה. הוא מה שאמרו רבותינו: משעה שחרב בית המקדש הוא מקריב שני תמידין בכל יום וכותב זכויותיהן מעשה כל יום ויום".

אליהו הוא מלאך הברית, והוא נמצא בבריתות שבכל העולם כולו בכל שעה ושעה. כאשר מגיע אליהו הנביא למקום שבו עושים את הברית, הוא פוגש שם גם אנשים מלאי עבירות, ואין הוא יכול לעבור ביניהם. אומר לו הקב"ה: אם הם יהרהרו תשובה בזכותך – אמחל להם על כל עוונותיהם. זהו שנאמר: "ויכפר" – בלשון עתיד, שעתיד פינחס, הוא אליהו, לכפר על בני ישראל שבכל אתר ואתר בכל הדורות כולם.

כיון שבשעת ברית מילה מתכפרים כל העוונות בזכותו של אליהו הנביא, צריך לנצל הזדמנות זו ולהרהר מיד בתשובה שלימה. אל יאמר אדם: הרי כל הזמן ניתן לעשות תשובה, ואין צורך באליהו או בברית מילה. צריך הוא לדעת שיש דרגות בתשובה: יש תשובה שמתקבלת מיד כמו בזמן ברית מילה, ויש תשובה שמכפרת רק עם יסורים וכו' (עיין מסכת יומא דף פ"ו ע"א). על כן חובה עליו לנצל את שעת הברית ולחזור בתשובה שלימה לפני הבורא.

"מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם"

"בְּנֵי רְאוּבֵן חֲנוֹךְ מִשְׁפַּחַת הַחֲנֹכִי לְפַלּוּא מִשְׁפַּחַת הַפַּלֻּאִי. לְחֶצְרֹן מִשְׁפַּחַת הַחֶצְרוֹנִי לְכַרְמִי מִשְׁפַּחַת הַכַּרְמִי" (כ"ו, ה'-ו')

בפרשת פינחס נצטוו משה ואלעזר לשאת את ראש כל עדת בני ישראל, והתורה מנתה אותם למשפחותם: משפחת החנוכי, משפחת הפלואי, החצרוני וכו'.

על סגנון לשוני זה כתב רש"י: "לפי שהיו האומות מבזין אותם ואומרים: מה אלו מתיחסין על שבטיהם, סבורין הם שלא שלטו המצריים באמותיהם? אם בגופם היו מושלים, קל וחומר בנשותיהם! – לפיכך הטיל הקב"ה שמו עליהם: ה"א מצד זה ויו"ד מצד זה, לומר: מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם".

ויש לברר: מדוע רק בפרשת פינחס מעידה התורה על כך שהמצריים לא שלטו בהם? יחוס זה היה צריך להיכתב בתורה כבר בפרשיות של יציאת מצרים או סמוך להן, ולא רק עתה בסוף חומש הפקודים! מה גם שכבר בתחילת החומש מצינו יחוס לשבטי ישראל (א', י"ח): "ויתילדו על משפחתם", וביאר רש"י: "הביאו ספרי יחוסיהם ועדי חזקת לידתם כל אחד ואחד להתייחס על השבט". הרי שנזכר יחוסם של ישראל, אך שם לא ראתה התורה לנכון להעיד על כשרות היחוס!

כך יש לבאר את הענין: אומות העולם בכלל, ופרעה ועמו בפרט, אמרו: "אם בגופם היו מושלים, קל וחומר בנשותיהם". תפיסה זו של אומות העולם טוענת, שעבד המשועבד לאדונו, הרי הוא משועבד בגופו ובנשמתו. הם לא הבינו שבני ישראל היו עבדים לפרעה בגופם אך לא בנשמתם; ובוודאי שלא שלטו המצרים בנשותיהם.

חז"ל אמרו: על שני דברים אנדרלמוסיה באה לעולם, על זנות ועל עבודה זרה (רש"י בראשית ו', י"ג). פינחס ראה שיש זנות ויש עבודה זרה בבעל פעור, ועלול להגיע מצב קשה וסבוך של אנדרלמוסיה. דווקא במציאות שנוצרה אז התעוררה תלונתם של אומות העולם בשיא תוקפה: הנה ישראל אינם נוהגים בקדושה, והדבר נובע – כך טענו – מהפגם ביחוסם ואולי במצרים גם היה כך.

משום כך רואה התורה צורך להעיד על יחוסיהם של ישראל דווקא כאן, כאשר טענת האומות מתעוררת לנוכח התנהגותם הקלוקלת של ישראל.

מעלת נשות ישראל ושכרן

"בְּנֵי רְאוּבֵן חֲנוֹךְ מִשְׁפַּחַת הַחֲנֹכִי לְפַלּוּא מִשְׁפַּחַת הַפַּלֻּאִי. לְחֶצְרֹן מִשְׁפַּחַת הַחֶצְרוֹנִי לְכַרְמִי מִשְׁפַּחַת הַכַּרְמִי" (כ"ו, ה'-ו')

"משפחת החנכי – לפי שהיו האומות מבזין ואומרים: מה אלו מתייחסין על שבטיהם, סבורים הם שלא שלטו המצריים באמותיהם? אם בגופם היו מושלים קל וחומר בנשותיהם! לפיכך הטיל הקב"ה שמו עליהם: ה"א מצד זה ויו"ד מצד זה, לומר: מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם. וזה הוא שמפורש על ידי דוד: 'שבטי י-ה עדות לישראל' – השם הזה מעיד עליהם לשבטיהם" (רש"י)

ה'אור החיים' הקדוש ופרשנים נוספים מקשים: מדוע שם ה' בשמותיהם נכתב באות ה"א תחילה ולבסוף יו"ד? והלא היה צריך להקדים את ה-יו"ד ל-ה"א!

ההסבר נעוץ בצדקתן של הנשים. הזוהר הקדוש (ח"ב שמות ג' ע"ב) כתב על שבחן של נשות ישראל: "זכאין אינון ישראל, דאף על גב דהוו בגלותא דמצרים אסתמרו מכל הני תלתא: מנידה ומבת אל נכר ומקטיל זרעא, ואשתדלו בפרהסייא בפריה ורביה… דתני רבי חייא: מאי דכתיב: 'ויעש את הכיור נחושת ואת כנו נחושת במראות הצובאות' – מפני מה זכו נשין להאי? בגין דאסתמרו גרמייהו בגלותא דמצרים".

וכבר אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סוטה י"א ע"ב): "בזכות נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים". גדולה צדקות הנשים, שהיו מצויינות במסירות הנפש שלהן. דווקא על הגברים הביאו חז"ל (ילקוט שמעוני שמות, רמז רל"ד) את טענת המלאכים: "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה". הנשים נשמרו ביותר שלא יטמאו לבני אל נכר, ובזכותן נגאלו ישראל ממצרים.

לכן, אף על פי שמבחינת סדר האותיות היה צריך להטיל את האות יו"ד בתחילת השם ואת האות ה"א בסופו, פתח דווקא באות ה"א, כי אמרו חז"ל (סוטה י"ז ע"א): "איש ואשה, זכו – שכינה ביניהן", הרי אות יו"ד באיש ואות ה"א באשה. וכן נאמר בזוהר הקדוש (עיין ח"ב ספרא דצניעותא שמות תרומה קע"ח ע"ב): "יו"ד – דכר, ה"א – נוקבא". הקדים הקב"ה דווקא את ה"א, הרומזת לאשה, משום מעלת הנשים הצדקניות שהיו באותו הדור, ולבסוף כתב אות יו"ד כנגד הזכרים.

ומענין לענין, יש להבין מאמר זה של הגמרא (סוטה י"ז ע"א): "איש ואשה, זכו –שכינה ביניהן". מדוע רק שם י-ה ביניהם, ולא שם ה' המלא, שם הוי"ה?

ביאור הדברים על פי הזוהר הקדוש, שכתב: יו"ד – כנגד הבעל, ה"א – כנגד האשה, ו"ו – כנגד הבן, ו-ה"א – כנגד הבת. בתחילה שם י-ה בין האיש והאשה, ולבסוף יזכו לפריה ורביה, להשלמת שם ה' באותיות ו' כנגד הבן ו-ה' כנגד הבת.

ענוים ירשו ארץ

"וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף" (כ"ז, א')

"למשפחת מנשה בן יוסף – למה נאמר, והלא כבר נאמר בן מנשה! אלא לומר לך: יוסף חבב את הארץ, שנא': 'והעליתם את עצמותי מזה' וגו' ובנותיו חבבו את הארץ שנא' 'תנה לנו אחוזה'" (רש"י)

מדברי רש"י אנו למדים, שתכונה זו של אהבת ארץ ישראל של יוסף הצדיק השפיעה על בניו וצאצאיו במשך דורות רבים. בעוד שאחרים, המרגלים, הוציאו דיבת הארץ רעה, הן, בנות צלפחד, חיבבו את הארץ ובקשו נחלה בה. וכבר כתב רש"י על הפסוק (כ"ו, ס"ד): "ובאלה לא היה איש" – "אבל על הנשים לא נגזרה גזירת המרגלים, לפי שהן מחבבות את הארץ. לכך נסמכה פרשת בנות צלפחד לכאן".

והרי זכות כפולה לבנות צלפחד: האחת – הן לא חטאו בחטא המרגלים וחיבבו את הארץ, כמו יתר הנשים בעם ישראל. ועוד – הן היו מבנותיו של יוסף, וזכות אהבת ארץ ישראל של זקנן עמדה להן להגביר אהבה וחיבה.

שבחים הרבה נאמרו על בנות צלפחד. הן היו צדקניות, בנות צדיקים; הן היו חכמניות, ובאו לפני משה ואלעזר לשאלה בהלכה (התנאים נחלקו (ראה ב"ב קי"ט ע"ב) בשאלה אם עמדו לפני אלעזר ואחר כך לפני משה, או שבאו לבית המדרש לפני כולם); חז"ל מוסיפים (שם) שהן היו דרשניות, שידעו לדרוש את ההלכה בעצמן, וידעו ששאלתן ההלכתית מתעוררת רק משום שלאביהן, לצלפחד, לא היו בנים, ואילו היו לו בנים – לא היו שואלות.

זכו בנות צלפחד ונאמרה פרשה זו על ידן. לפי פירושו הראשון של רש"י, הסיבה היא שנתעלמה ההלכה ממשה רבינו בשביל שאמר: "הדבר אשר יקשה מכן תקריבון אלי". לפי פירושו השני לא היה, חלילה, פגם במשה רבינו, ואדרבה "ראויה היתה פרשה זו להיכתב על ידי משה", אך כאן היתה סיבה מיוחדת: "זכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן".

שבח נוסף שנאמר על בנות צלפחד, שעליהן הכתוב אומר: "כן בנות צלפחד דוברות", ופירש רש"י: "אשרי אדם שהקב"ה מודה לדבריו". וז"ל התרגום יונתן בן עוזיאל: "יאות בנת צלפחד ממללן כתיבא הוות דא קדמי אלהין זכאין לאיתאמרא על ידיהן מתן תתן להון ירתו ואחסנא בגו אחי אבוהן ותעבר ית אחסנת אבוהן להון" (ביאור: נכון בנות צלפחד דוברות, כתובה היתה זאת לפני, אלא זכו להאמר על ידן, נתון תתן להם ירושה ונחלה בתוך אחי אביהן ותעביר את נחלת אביהם להן).

אך מעבר לכל השבחים הללו של בנות צלפחד, ישנו שבח אחד מופלא ביותר. אומר רש"י: "'כן בנות צלפחד דוברות' – כתרגומו, "יאות", כך כתובה פרשה זו לפני במרום. מגיד שראתה עינן מה שלא ראתה עינו של משה". הן ראו ברוח קודשן שהלכה זו כתובה בשמים לפני הקב"ה, ראו מה שלא ראתה עינו של משה רבינו! לפיכך נצרך משה רבינו לשאול את הקב"ה.

אך עם זאת היו הן ענוותניות. הן לא באו אל משה רבינו לומר לו: "כך כתובה הלכה בשמים". הן ידעו שאין ההלכה בשמים (עיין בבא מציעא נ"ט ע"ב), ולכן הלכו לשאול את משה רבינו. הן הבינו שהתורה ניתנה לחכמי ישראל שהם יפסקו.

מכאן יש ללמוד שאפשר להגיע למדרגה גבוהה של רוח הקודש, לראות מה שלא ראתה עינו של משה רבינו – והכל בזכות הענווה ובזכות אהבת ארץ ישראל שמביאה אותם ליראת שמים.

חיבתם של ישראל

"וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְנִסְכּוֹ" (כ"ח, ט')

בפרשת קרבנות המוספים אנו מוצאים דבר מיוחד, המגלה את חיבתן של ישראל.

בראש חודש, שהוא יום חול, מקריבים לקרבן מוסף "שבעה כבשים". כך הוא גם בפסח ובחול המועד. בשבועות מקריבים שבעה כבשים כמוספי היום, ומלבדם – עוד שבעה כבשים על הלחם (ראה רש"י ויקרא כ"ג, י"ט). גם בראש השנה מביאים שבעה כבשים, וכן הדבר ביום הכיפורים. בסוכות מקריבים ארבעה עשר כבשים. לעומת מקראי הקודש, מוספי השבת הם רק שניים: "שני כבשים בני שנה תמימים". זאת על אף שהשבת חמורה מכולם וקדושתה חשובה מאוד. מדוע נתמעטו קרבנותיה?

ואכן, השבת עצמה שאלה את הקב"ה מפני מה היא, שחשובה היא, "תחילה למקראי קודש, זכר למעשי בראשית", קרבים בה רק שני מוספים? על כך ענה לה הקב"ה, ש"כל עיסקא דשבת כפול". בשבת הכל כפול: לחם משנה, מזמור שיר (שני שירים), מות יומת, אזהרתה כפולה: זכור ושמור, "וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד" (מצות עונג ומצות כיבוד).

במדרש שוחר טוב, המובא בדעת זקנים מבעלי התוס', הביא משל, למה הדבר דומה? למלך שאמר לשריו: הכינו סעודה לבני! הכינו סעודה לבניו, ובה שתי מנות אוכל. ביום אחר ציווה המלך לשריו שיכינו סעודה לכבודו. חשבו לשכור אולם גדול ומפואר ולהכין מטעמים משובחים לכבוד המלך, עם הרבה מנות, כנהוג בסעודות מפוארות. אמר להם המלך: איני זקוק לכך, אלא באותו מקום שבו ערכתם את הסעודה לבני, שם תכינו את הסעודה לכבודי, ואת אותן המנות שהכנתם לבני – תכינו גם לי. כן אמר הקב"ה: ישראל חביבין וחשובים מאוד לפני. נתתי להם בשבת לחם משנה לכבוד השבת – וכך הם יכינו לפני "שני כבשים" בלבד.

על כך אמרו חז"ל (ראה שבת קי"ט ע"ב) כל השומר שבת כהלכתה נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. מי ששומר שבת בכפליים – נעשה שותף להקב"ה שציווה על השבת בכפליים ובירך אותה בכפליים. ומשום שמעשי השבת כפולים, אמרו חז"ל (שבת קי"ח ע"ב): "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים" – שבת כפולה בשביל הגאולה.

פרפראות

פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (כ"ה, י'–י"א)

שואלים חז"ל (סנהדרין פ"ב ע"ב) מדוע ייחס הכתוב את פינחס: "בן אלעזר בן אהרן הכהן"? הרי כבר בסוף פרשת בלק מובא יחוסו, ואם כן די היה לקוראו בשמו: פינחס! על כך עונה רש"י: "לפי שהיו השבטים מבזים אותו: 'הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת אלילים והרג נשיא שבט מישראל?' – לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן".

יש לבאר עוד בדבריו, שמטרת היחוס היתה להשוותו לזקנו, אהרן הכהן. כשם שכל מעשיו של אהרן הכהן היו להרבות שלום (אבות א', י"ב)– כך גם הפעולה של פינחס נועדה להרבות שלום בעם ישראל.

מקדשי השם ברבים

"בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם" (כ"ה, י"א)

וקשה, למה הדגישה התורה "בתוכם"?. וכבר עמדנו לעיל באורך על ביאור המילה "בתוכם".

אולם, יש להוסיף עוד: כאשר רצה הקב"ה להפוך את סדום, עמד אברהם אבינו בתפילה וניסה בכל כוחו להציל את סדום. אמר: אולי ימצאון חמישים צדיקים או ארבעים –עד שהגיע לעשרה. אמר לו הקב"ה (בראשית י"ח, כ"ו): "אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם". מבאר האבן עזרא (שם ד"ה 'וטעם'), שצריך היה למצוא צדיק "בתוך" העיר, דהיינו: שהוא פועל בגלוי, ולא צדיק שנמצא שמתחבא ומתבייש לגלות את עצמו, "וטעם 'בתוך העיר' – שהם יראים את ה' בפרהסיא". מכאן יש ללמוד שכל היכא שכתוב "בתוך" – הכוונה לפרהסיא.

כך יש לבאר גם אצלנו. הכתוב כאן: "בקנאו את קנאתי 'בתוכם'" – הכוונה שקידש שם שמים בפרהסיא גדולה.

ואכן, ה'אור החיים' הקדוש מבאר שמסירותו הגדולה של פינחס היתה בכך שעשה את מעשיו ברבים, ולא ניסה לעשותו בצינעא ובשקט. בכך מסר את נפשו למות על כך.

גיור כהלכה

"פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר  הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם" (כ"ה, י"א – י"ב)

הגמרא (עיין סנהדרין פ"ב ע"א) מספרת שזמרי בן סלוא תפש את כזבי בבלוריתה והביאה אצל משה. אמר לו: בן עמרם! זו אסורה או מותרת? ואם תאמר אסורה – בת יתרו מי התירה לך?! זמרי משווה את הגיור של ציפורה והנישואין שלה עם משה לתאוות שלו. בכך הוא מערער על הגיור כהלכה. הוא רוצה גיור לפי התאוות שלו. נגד זה נלחם פינחס; הוא נלחם על טהרת עם ישראל.

ואכן, הקצף הגדול שיצא על עם ישראל היה בגלל ההתבוללות הנוראה שנוצרה מההתערבות של בני ישראל עם בנות מדין.

בימינו, אנו רואים כמה צעירים מעם ישראל שמקטנותם הורגלו ללמוד בבתי הספר של הגויים ובקרבת נוער מעורב של גויים וגויות, מה שגורם לניתוקם מהשורש המיוחד של עם ישראל, שהתייחד מכל האומות בצניעותו ובקדושתו.

זכורני, שבאחת מנסיעותי הייתי בקנדה, וביקשו שאדבר בפני סטודנטיות. עלה בדעתי לדבר על הלכות בסיסיות, אך ראיתי שדווקא התעניינותם התמקדה בענין ההתבוללות. ואכן דיברתי בכל התוקף, ונתתי להם חיזוקים בנושא חשוב וכואב זה. הבהרתי להם שאבי יוזמת ההתבוללות הוא זמרי בן סלוא, שרצה ללעוג על תורת משה ולהוכיחו על כך שכביכול גם אשתו של משה היתה גויה. זמרי לא קיבל את החילוקים הברורים בין גיור כדת וכדין לבין גיור שאין בו ולוּ ריח של אמיתות התורה, כמו הקונסרבטיבים והרפורמים שבימינו.

אריכות ימי פינחס

"לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם" (כ"ה, י"ב)

ידוע מדרש חז"ל שפינחס הוא אליהו (עיין ברש"י ב"מ קי"ד ע"ב, וכן במדרש רבה פרק כ"א אות ג', ועוד מקומות). מכאן יוצא שפינחס חי זמן רב: מימי משה ועד ימי אחאב. הרבה דברים הוא ראה בעיניו. הוא ראה את התמעטות הדורות. הוא ראה את תקופת הזוהר של משה ואהרון, ראה ניסים ונפלאות, ראה דור דעה שבמדבר, שאכלו את המן – לחם אבירים, ולמדו תורה מפי משה ואהרון; עוד הוא ראה דור דור ודורשיו, חכמיו, שופטיו ומנהיגיו; ראה את המלכים שמלכו בכל דור, וכל דור הולך ופוחת עד לדורו של אחאב, שבכל תלם ותלם היה צלם (עיין סנהדרין קי"ג ע"א).

ההפטרה שאנו קוראים כאשר פרשת פינחס לא חלה בשלושת השבועות היא ממלכים א' (פרק י"ח), המביאה את דברי אליהו: "ויאמר רק עתה ה' קח נפשי כי לא טוב אנוכי מאבותי". בקשה זו מובנת לאור כל מה שחווה פינחס-אליהו בשנות חייו הארוכות.

צרור את המדינים

"צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם" (כ"ה, י"ז)

מצוה מיוחדת נצטוינו: להכות במדינים. יש לבאר ציווי זה במשל: אב שהיה בנו מתהולל ושותה לשוכרה משקאות חריפים, ואיש לא יכול היה להניאו ולרפאותו מאותה מחלה. יום אחד החליט האב להביאו לרב, שאולי יצליח לרפאו. ישב הרב וחינך את הבן בסבלנות ובדרך המיוחדת לחינוך התורה, עד שנגמל אותו הבן לגמרי ממנהגו המגונה. שילם האב לרב ביד רחבה, ושמח שמחה גדולה, ועשה סעודה גדולה לחבריו ורעיו. בסעודה הניח על השולחן כמה בקבוקי עראק וקוניאק לכבודם של האורחים הרבים. והנה, בראות הבן את אותם הבקבוקים, תפסם בכעס רב וניפץ אותם על הארץ. קרא האב לרב, וסיפר לו על התנהגותו המוזרה של בנו. שמח הרב מאוד, ואמר לו: מעתה תצטרך לשלם לי כפליים, כי עבודתי נשאה פרי בכפליים. אני חשבתי שהבן ימנע משתיה מופרזת, אבל עתה אני רואה שנפשו של הבן בוחלת כל כך בטיפה המרה עד שהוא מכה בבקבוק ומנפצו.

הנמשל: לא די בהתרחקות מדרכם הקלוקלת והמושחתת של המדינים, אלא יש להכותם עד חרמה. לכך כתבה התורה: "צרור את המדינים והכיתם אותם".

מלחמה בטוחה

"צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם" (כ"ה, י"ז)

כתב רש"י: "'צרור' – כמו 'זכור' ו'שמור', לשון הווה, עליכם לאייב אותם". יש להבין: מה רצה רש"י ללמדנו באמירה זו: "עליכם לאייב אותם", מדוע לא די במלחמה נגדם?

רש"י מלמדנו הלכות צבא ומלחמה. כשישראל יצאו להילחם במדיין יכלו להתעורר ספקות: שמא אין מדיין אשמים, ואולי מואב הם האשמים. או אז ייתכן שהלוחמים יצאו להילחם בלא להיות בטוחים בצדקת מלחמתם. לכן כתב רש"י: "עליכם לאייב אותם" – ללמד את החיילים מה עשו מדיין בנכליהם אשר ניכלו לכם, כדי שידעו החיילים היוצאים להילחם לשם מה הם נלחמים ומדוע.

חינוך בני ישראל

"רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל בְּנֵי רְאוּבֵן חֲנוֹךְ מִשְׁפַּחַת הַחֲנֹכִי לְפַלּוּא מִשְׁפַּחַת הַפַּלֻּאִי לְחֶצְרֹן מִשְׁפַּחַת הַחֶצְרוֹנִי" (כ"ו, ה'-ו')

בפסוק זה רומזת לנו התורה כיצד יש לחנך את בני ישראל. ראשית – "ראובן בכור ישראל": יש לחנך את הבכור לקדושה. ראו שכל בן יהיה ראוי להיות בכור ישראל. אם הבן הראשון יתחנך בקדושה אזי הוא ישפיע גם על הבנים הבאים אחריו.

"בני ראובן חנוך": הבנים, בני ראובן, הם "חנוך" – מחונכים; וחינוכם הוא "פלואי" – חינוך נפלא, המרגיל אותם לקבוע את מקום ישיבתם בחצרות בית ה', שתולים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.

וחינוך זה אינו נוהג רק בבית. יש אדם שמחנך את בניו ובנותיו שיתנהגו יפה בבית; אולם כשהם יוצאים לרחוב, כשאין עליהם את עולו של אביהם – התנהגותם שלילית ביותר. ברור הדבר שחינוך ילדים מושלם הוא דווקא כאשר הבן נוהג בחוץ כפי שהוא נוהג בבית. כך רמוז בסופו של הפסוק: "חצרוני" – גם בחצר, מחוץ לבית, הבן מפגין את החינוך המופלא שקיבל.

דרך תשובת בני קורח

"וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ" (כ"ו, י"א)

בפרשת קורח (ט"ז, ל"ב) כתוב: "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקֹרח". אם כך, כיצד נאמר בפרשתנו כי בני קֹרח לא מתו? תירץ רש"י (ועיין בשפתי חכמים) בשם חז"ל: "הם היו בעצה תחילה, ובשעת המחלוקת הרהרו תשובה בלבם. לפיכך נתבצר להם מקום גבוה בגיהנום וישבו שם". מלשון רש"י בגמרא (סנהדרין דף ק"י) משמע שבשעת המחלוקת הלכו בני קורח עם אביהם, ורק בשעת העונש הרהרו תשובה בלבם. למדנו מכאן את גודלו של הרהור התשובה וחשיבותו.

אולם בתרגום יונתן בן עוזיאל משמע שבשעת המחלוקת הם לא היו בעצה אחת עם אביהם, אלא הלכו עם משה רבינו. רק כלפי חוץ תמכו באביהם. וז"ל: "ובנוי דקרח לא הוו בעיטתא דאבוהון ואזלו בתר אולפנא דמשה נביא לא מיתו במותנא ולא לקו ביקידתא ולא טמעו בבליעת ארעא". (ביאור: ובניו של קרח לא היו בעצתו של אביהם והלכו אחרי תלמודו של משה הנביא ולא מתו במגפה ולא לקו בשרפה ולא טבעו בבליעת הארץ).

אם כן לפי התרגום יונתן, מדוע נדרשו לחזור בתשובה? כיון שלא עמדו בתוקף ובגלוי עם משה רבנו.

פרסום תוצאות הגורל

"עַל פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ" (כ"ו, נ"ו)

כיצד נעשה הגורל? כתב רש"י: יהושע הכין י"ב פתקים עם שמות השבטים ו-י"ב פתקים עם גבולות הנחלה. כל נשיא הכניס את ידו לקלפי והוציא שני פתקים, ובהם שם שבטו ומקום נחלתו; והגורל בעצמו היה צווח ואומר: "אני הגורל עליתי לגבול פלוני לשבט פלוני". נס בתוך נס: גם קיבל הנשיא את שמו ושם נחלתו במדויק, וגם הגורל עצמו היה מכריז את התוצאות. זהו שנאמר: "על 'פי' הגורל".

ולשם מה צריך היה הגורל לצווח?

אף על פי שהתרחש כאן נס כפול, עדיין יכול היה מישהו לטעון שזה במקרה… לכן צווח הגורל, ורבים שמעו את קולו, להראות שחלוקת הארץ נעשית ברוח הקודש, על פי ה', ואיש אינו יכול להתאונן עוד על נחלתו.

כבוד האחיות

"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה" (כ"ז, א')

רש"י עמד על כך שבהמשך מופיעים שמות בנות צלפחד בסדר שונה, והדבר מלמד "שכולן שקולות זו בזו". בסוף פרשת מסעי לימד אותנו רש"י, שהן "נישאו כסדר תולדותן".

מבנות צלפחד אנו למדים לא רק את אהבת ארץ ישראל, אלא גם את אהבת האחיות ששררה בין בנות צלפחד. אחות אחת מכבדת את אחותה. הקטנה לא נישאה לפני הגדולה, והגדולה לא נפגעה כשהזכירו את אחותה הקטנה לפניה. הרי זה מפני שהן שקולות – מעשיהן נעשים בשיקול הדעת. וזהו שבחן של בנות צלפחד.

מקור החכמה בארץ ישראל

"לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן" (כ"ז, ד')

כתב רש"י: "מגיד שחכמניות היו". החכמה שייכת במיוחד למי שמתאווה לישיבת ארץ ישראל. כמבואר בגמרא (כתובות ע"ה ע"א), שרבי יהושע בן לוי דרש במעלות הנולד בארץ ישראל והמצפה לראותה, ומסיימת הגמרא: "וחד מינן כי סליק להתם עדיף כתרי מנייהו" – כלומר, מי שעולה לארץ ישראל – חכמתו גדלה ומתרבה בו. וזהו שנאמר (עיין ב"ב קנ"ח ע"ב) כי אוירה של ארץ ישראל מחכים.

ומכאן מובן מדוע בנות צלפחד, שחיבבו את הארץ ורצו לרשת אותה, היו חכמניות דווקא.

בחירת מנהיג – על פי זכויותיו

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר.יִפְקֹד ה' אֱלֹקֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה.אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם" (כ"ז, ט"ו–י"ז)

"אשר יצא לפניהם – לא כדרך מלכי האומות שיושבים בבתיהם ומשלחין את חיילותיהם למלחמה אלא כמו שעשיתי אני שנלחמתי בסיחון ועוג, שנאמר (במדבר כ"א, ל"ד): אל תירא אֹתו. וכדרך שעשה יהושע שנאמר (יהושע ה', י"ג): וילך יהושע אליו ויאמר לו הלנו אתה וגו'. וכן בדוד הוא אומר (שמואל א' י"ח, ט"ז): כי הוא יוצא וָבָא לפניהם. יוצא בראש ונכנס בראש: ואשר יוציאם – בזכיותיו: ואשר יביאם – בזכיותיו" (רש"י)

מדברי רש"י למדים אנו, שכאשר רוצים לבחור מנהיג, צריך לבחור מנהיג ירא שמים ובעל תורה, כדי שיוציא ויביא את העם בזכויותיו.

התורה מחייבת את המלך בישראל לכתוב ספר תורה לעצמו, לשאת אותו בחיקו ולקרוא בו כל ימי חייו. בכך אומרת התורה למלך: כל פעולה שתרצה לפעול – עליך לבדוק מהי דעת התורה לגביה. אם אתה רוצה להטיל מיסים על עם ישראל – תסתכל ותראה מה כתוב בתורה. אם אתה רוצה לצאת למלחמה – תתייעץ עם הסנהדרין ובאורים ותומים (עיין לרמב"ם הלכות מלכים פ"ג א', פ"ד א', עיי"ש).

הכושר למנהיגות

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו" (כ"ז, י"ח)

משה רבנו מבקש מנהיג לעם ישראל, וכדברי רש"י: "'א-לקי הרוחות' – למה נאמר? אמר לפניו: ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד, ואינן דומין זה לזה. מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו". ה' נותן לו "איש אשר רוח בו – כאשר שאלת, שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד".

מענין לשים לב להבדל שבין הלשונות בשאלת משה רבינו ובתשובת ה'. לשון משה רבינו בבקשתו: "מנהיג שיהא סובל כל אחד לפי דעתו", ובתשובת הקב"ה כתב רש"י: "שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד".

אפשר להסביר את דברי רש"י, שהכוונה היא אחת, ורק רש"י הוא שנקט בשני סגנונות שונים.

אך אפשר לבאר באופן אחר: מצד אחד, צריך המנהיג לדעת לפעמים לסבול כל אחד ואחד לפי דעתו, בסבלנות ובמתינות, וזהו: "שיהא סובל כל אחד לפי דעתו". אך פעמים אנשים יוצאים נגד ההלכה. או אז צריך המנהיג להתנגד בשיא התוקף, וזהו: "להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד".

וסמכת את ידך עליו

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו וכו' וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ וַיִּקַּח אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה. וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו" (כ"ז, י"ח, כ"ב-כ"ג)

הגמרא (ב"ב ע"ה ע"א) אומרת על הפסוק (במדבר כ"ז, כ'): "'ונתתה מהודך עליו' – ולא כל הודך. זקנים שבאותו הדור אמרו: פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה, אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה".

יש לבאר מאמר זה. כאשר ראו הזקנים את משה כחמה ואת יהושע כלבנה, ואף שהיו באותו דור היה הבדל עצום ביניהם, היו מתביישים ואומרים: אם בין משה רבינו ליהושע ממשיך דרכו יש כזה הבדל – אנו, שלא נבחרנו למלא את מקומו של משה, ודאי רחוקים מרחק עצום ממעלת משה רבינו!

עוד ניתן לבאר, שכידוע יהושע היה מנקה ומסדר את בית המדרש.היו כולם אומרים לו שאין זה מכבוד תלמיד חכם לעשות כן, ואעפ"י כן המשיך במנהגו. לבסוף, כשראו שיהושע הוא הממשיך של משה רבינו, אמרו הזקנים: אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה, מדוע אנו לא סידרנו וניקינו את בית המדרש? אילו היינו עושים כן היינו זוכים כעת לטובה מרובה.

ואכן, מצינו בגדולי ישראל שהיו מקפידים לנקות את בית הכנסת. כך מסופר (ראה משנת חכמים מעלה ה' אות רי"ט) על רבינו יצחק, אביו של רש"י, שהיה בכל ערב שבת מנקה את ארון הקודש עם זקנו.

סמיכה בעין יפה

"וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו" (כ"ז, כ"ג)

חז"ל (ב"ק צ"ה ע"ב) שאלו: היכן רמוזה בתורה האִמרה "חמרא למאריה – טיבותא לשקייה", דהיינו: העולם נוהג לברך את מגיש היין, ולא את מי שהיין שלו (וכלשון רש"י: "היין של המלך – ומברכים את שר המשקים")? והמקור שמביאים לכך חז"ל הוא מפרשתנו, שכן אמר ה' למשה: "וסמכת את ידך עליו", ונאמר על יהושע (דברים ל"ד, ט'): "ויהושע בן-נון מלא רוח חכמה, כי סמך משה את ידיו עליו". הרי שלמרות שהחכמה והרוח ניתנו ליהושע מאת הקב"ה, נזקפת זכות זו למשה שסמך את ידיו על יהושע.

יש לדייק, שהקב"ה אמר למשה (במדבר ז"ך, ח"י): "וסמכת את ידך" – יד אחת; ואילו משה סמך את שתי ידיו (דברים ל"ד, ט'): "כי סמך משה את ידיו עליו". כתב על כך רש"י: "בעין יפה, יותר ממה שנצטווה". מעתה יש לפרש כך: אם היין של המלך, ושר המשקים משקה בעין יפה – אזי טיבותא לשקייה, כמשה רבינו שנתן בעין יפה יותר; אך אם שר המשקים משקה בעין רעה – אינו ראוי לטיבותא, והברכה צריכה להינתן לבעל היין.

הקרבנות בשבת כנגד אהבת ישראל והקב"ה

"וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם" (כ"ח, ט')

קרבן השבת הוא דווקא שני כבשים, ולא שני פרים או שני אילים. זאת משום שעם ישראל נמשלו לשה, שנאמר (ירמיה נ', י"ז): "שה פזורה ישראל". ואמרו חז"ל (ויקרא רבה ד', ו'): "מה השה הזה לוקה על ראשו או באחד מאיבריו וכל איבריו מרגישין, כך הן ישראל: אחד מהן חוטא וכולן מרגישין". ולכן אחדותם של ישראל נרמזת בשה.

ומדוע שני כבשים? הכפילות באה ללמדנו על שתי האהבות: אהבת ישראל ואהבת הקב"ה את ישראל.

כפרה על הלא נודע

"וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לַה' עַל עֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה וְנִסְכּוֹ" (כ"ח, ט"ו)

רש"י מבאר מדוע בקרבן החטאת של ראש חודש נאמר: "לחטאת לה'", ואילו בקרבנות החטאת של שאר החגים כתוב "חטאת" בלבד. וזו לשונו: "ונשתנה שעיר ראש חודש שנאמר בו 'לה", ללמדך שמכפר שאין בו ידיעה לא בהתחלה ולא בסוף, שאין מכיר בחטא אלא הקב"ה בלבד".

כלומר, אל יחשוב האדם שעל דבר נעלם אין צורך בכפרה, מכיון שעשה זאת "בְּתָם לבבי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי" (בראשית כ', ה'). גם על הנעלם – מעשה שעשה ואינו מכיר בו, שאין יודע אותו אלא הקב"ה בלבד – צריך כפרה.

כן מצינו בענין הנדרים. כשהיה רבי עקיבא מגיע לפסוק: "וה' יסלח לה" היה בוכה. אם אשה נדרה נדר ובעלה הפר אותו ביום שומעו, והיא לא ידעה שבעלה הפר ועברה על נדרה – היא צריכה כפרה; קל וחומר זו שנדרה, ובעלה לא הפר לה, והלכה ועברה על נדרה – שצריכה כפרה.

חז"ל אמרו (חגיגה ה' ע"א) שה' יביא את כל מעשה האדם למשפט, אפילו "על כל נעלם" – "זה ההורג כינה בפני חבירו ונמאס בה". מכאן מוסר גדול כמה צריך להיזהר גם על הנעלמים וחייב לחזור עליהם בתשובה.

בריה חדשה בהקרבת קרבן

"וַעֲשִׂיתֶם עֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה'" (כ"ט, ב')

אמרו בילקוט (במדבר כ"ט רמז תרמ"ה): "אמר ר' תחליפא קיסריא: בכל הקרבנות כתיב 'והקרבתם', וכאן כתיב 'ועשיתם'. אמר הקב"ה: מכיון שנכנסתם לפני בדין ביום הזה (בראש השנה) ויצאתם בדימוס, מעלה אני עליכם כאילו היום נעשיתם, כאילו היום בראתי אתכם בריה חדשה" (גם בזוהר הקדוש (פנחס רנ"ח ע"ב) עמד על דקדוק זה).

יש לבאר, שבראש השנה נברא האדם. על כן אומרת לו התורה: אף על פי שנבראת כבר, יש לך היכולת להיות שותף בבריאתך ע"י מעשי התורה והמצוות. אם תהיה כולך קודש לה' במעשיך, כעולה שהיא כליל לה', לשם שמים, תהיה בזה נחת רוח לקב"ה כאילו עשית את עצמך.

זהו שכתב הרמב"ם (פ"ז מהלכות תשובה ה"ד) על החוזר בתשובה, ש"אהוב ונחמד הוא לפני הבורא, כאילו לא חטא מעולם". הרי הוא בעצם בריה חדשה. לכן נאמר דווקא בקרבן של ראש השנה: "ועשיתם".

מעשה רב

"וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף" (כ"ז, א')

"תנא: בנות צלפחד חכמניות הן, דרשניות הן, צדקניות הן" (ב"ב קי"ט ע"ב)

סיפר מרן שליט"א על סבתו מרת שמחה ע"ה אימו של הרב יהודה צדקה זצ"ל אשר היתה ביתה של מרת פרחה ע"ה אחותו של רשכבה"ג רבנו יוסף חיים זצוק"ל.

סבתא שמחה גדלה בביתו של הדוד בעל הבן איש חי וממנו למדה וספגה את כל ידיעותיה.

סבתא שמחה ע"ה נהגה להתפלל בבית הכנסת "בית אהרן". אירע פעם שבראש חודש שכח שליח הציבור לומר בחזרת הש"ץ 'יעלה ויבוא'. איש מקהל המתפללים לא הבחין בזה. בסוף התפילה, בצאתה מביהכ"נ פנתה לאחד מקרובי המשפחה שהתפלל במניין זה והעירה לו על דבר השכחה של שליח הציבור. חלק מהציבור והש"ץ רצה לשוב על עקבותיו לבית הכנסת כדי לשמוע שוב חזרת הש"ץ. גערה בהם סבתא שמחה ואמרה: הלכה היא שאם שליח הציבור שכח להזכיר ראש חודש בשחרית והשלים תפילתו, אין מחזירין אותו, מפני טרחא דציבורא. וכששאלוה מדוע לא העירה להם במקום, א"ל שאין זה צנוע שישמע קולה.

"וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם" (כ"ט, א')

רוב העולם, מלבד מנהג חב"ד, מברכים על הנר של ראש השנה: "להדליק נר של יום טוב". מנהגם של חב"ד לברך על הנר: "של יום הזכרון".

סיפר מרן זצוק"ל: פעם אחת דרשתי בבית הכנסת שצריך לברך בראש השנה 'להדליק נר של יום טוב'. ישב שם זקן אחד שעוד זכה לשמוע דרשה מה'בן איש חי' בעצמו, והתחיל לבכות. שאלתי אותו – 'למה אתה בוכה?' אמר לי הזקן – "הבן איש חי היה הרב שלי ואתה הרב שלי. את הבן איש חי שמעתי אומר שצריך לברך על הנר 'של יום הזכרון', ואילו אתה אומר שיש לברך 'של יום טוב'. מה אעשה עכשיו?'

אמרתי לו: 'אם כך שמעת מפיו, כך גם תעשה. אולי אני טועה'. הלכתי אל חכם ניסים כדורי ע"ה, שעליו אמרו שהיה השני ל'בן איש חי', ושאלתי מה אמר הבא"ח, איך מברכים על הנר של ראש השנה? אמר לי חכם ניסים – 'להדליק נר של יום טוב'. לא הסתפקתי בזה, והלכתי לשאול גם את חכם סלמאן חוג'י עבודי: האם הבן איש חי אמר שיש לברך 'של יום הזכרון'? אמר לי חכם סלמאן: 'כן, כך אמר, אך שמע מה היה המעשה'.

הבן איש חי דרש לפני ראש השנה בבית הכנסת ואמר: "בערב יום הזכרון, ערב ראש השנה צריך לברך על הדלקת הנרות". הבינו כל הקהל שצריך לברך 'של יום הזכרון'! הלכה אשה אחת לאשתו של הבא"ח ושאלה אותה מה היא בירכה. אמרה לה אשתו של הבא"ח- בירכתי 'של יום טוב'. אמרה לה האשה – את אינך עושה כמו שבעלך פסק, הוא אמר בבית הכנסת שצריך לברך 'של יום הזכרון'!

הלכה הרבנית לבא"ח ושאלה אותו מה צריך לברך. אמר לה- 'של יום טוב'. אמרה לו אשתו- והרי משִׁמְךָ אמרו לי שצריך לברך 'של יום הזכרון'! הלך הבן איש חי ושאל בין האנשים מה נשותיהם ברכו. אמרו כולם – "של יום הזכרון'.

בשנה הבאה דרש הבן איש חי לפני הקהל בערב ראש השנה ואמר: "אני חוזר בתשובה. שנה שעברה אמרתי משהו ולא הבינו את דְבָרַי, והריני אומר שיש לברך על הנר של ראש השנה: 'להדליק נר של יום טוב'.

אם כן, אמר חכם סלמאן חוג'י לרב, אותו זקן שבכה בפניך היה רק בדרשת השנה הראשונה, ולא שמע את הדרשה בשנה השניה!

כשפגשתי שוב את הזקן, אמר לו: "אשריך! כמה אתם מדקדקים בדרשות ה'בן איש חי', באים לדרשה כדי לשמוע ולדקדק מילה במילה!"

הלכה בפרשה

"וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף" (כ"ז, א')

שאלה: מדוע אין האב מצווה לברך ברכת "ברוך שפטרני" כאשר בת מגיעה למצוות, כמו שנהוג אצל בן?

תשובה: מקור הדין שאב מברך על בנו כאשר הוא מגיע לגיל בר מצוה "ברוך שפטרני מעונשו של זה", הוא במהרי"ל ומובא בשו"ע (סימן רכ"ה סעיף ב' בהגהה), וסיים הרמ"א שם: "וטוב לברך בלא שם ומלכות".

אחד הטעמים שהאב מברך הוא, כי עד לגיל 13 נענש האב על חטא הבן מפני שלא חינכו, ומשהגיע לגיל 13 הבן חייב בכל המצוות. לכאורה מהטעם הנ"ל היה ראוי לברך גם על הבת "ברוך שפטרני מעונשה של זו". אולם מאחר שחינוך הבת הוא חשוב וקשה, ובפרט בתקופתינו שההורים צריכים להשגיח על בתם וביתר שאת כשהיא גדולה עד שתגיע לחופתה, ואנו עדים לחרדת ההורים כאשר הבת מאחרת להגיע לביתה, לכן עדיין לא נפטרו ההורים מהחינוך שלה, לפיכך לא נהגו לברך על הבת "ברוך שפטרני מעונשה של זו", ועיין בכה"ח שם ס"ק ט"ו.

ובהזדמנות זו ראוי להזכיר מה שכתב הבא"ח (פרשת ראה שנה ראשונה אות י"ז), שראוי הוא שתלבש הבת באותו יום בגד חדש, או תאכל פרי חדש, ותברך שהחיינו, ותכוון בזה גם על הגעתה לגיל מצוות.

מהלכות שבת וראש חודש

"וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם תַּקְרִיבוּ עֹלָה לַה' פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם וְאַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם" (כ"ח, י"א)

שאלה: מי שסיים את הסעודה השלישית במוצאי שבת שהוא ראש חודש – האם יזכיר בברכת המזון "רצה"? האם יאמר "יעלה ויבוא"?

תשובה: אדם שאוכל סעודה שלישית שנמשכת למוצאי שבת, צריך בברכת המזון להזכיר שבת ולומר "רצה והחליצנו", וכפי שפסק מרן (סי' קפ"ח סעי' י'): "היה אוכל ויצא שבת מזכיר של שבת בברכת המזון, דאזלינן בתר התחלת סעודה" (אמנם לא יאמר ב"רצה" – "את יום השבת 'הזה'", וכדלקמן).

אך כאשר ראש חודש חל במוצאי שבת ישנה בעיה: הרי כבר יצאה שבת והתחיל ראש החודש. אם כן, לכאורה עליו להזכיר בברכת המזון "יעלה ויבוא". אבל כבר למדנו שצריך להזכיר "רצה", ואם יאמר את שניהם – "רצה" ו"יעלה ויבוא" נראה שיש כאן סתירה: האם שבת עכשיו או כבר מוצאי שבת? הדבר מורכב יותר אם המשיך באכילתו אחרי צאת הכוכבים.

למעשה ישנן כמה שיטות בענין:

לט"ז (סי' קפ"ח ס"ק ז'): מזכיר את שניהם, גם "רצה" וגם "יעלה ויבוא". ואין בזה משום תרתי דסתרי. ראייתו היא מיום טוב שחל במוצאי שבת, שאנחנו עושים קידוש (על היום-טוב) והבדלה (על השבת) ביחד.

לב"ח (סי' קפ"ח): הדבר הקובע הוא זמן התחלת הסעודה, ולכן מזכיר "רצה" בלבד.

למג"א (סי' קפ"ח ס"ק ח"י): אם אכל גם בלילה, אחרי צאת הכוכבים – מזכיר "יעלה ויבוא" בלבד; ואם לא אכל בלילה – מזכיר "רצה" בלבד (וראה שם במג"א שהסביר שלמרן היה ספק, וראה בברכי יוסף שחלק והאריך להראות שלא היה למרן ספק). גם המשנ"ב כתב (שם ס"ק ל"ג), שמי שאכל בלילה יזכיר רק "יעלה ויבוא".

הבא"ח (ש"ר חוקת סעי' כ"ב) כתב, שבדרך כלל הולכים לפי התחלת הסעודה, אך כאשר נזדמן ראש חודש במוצאי שבת מזכיר רק "רצה" (והוסיף שם, שגם במוצאי שבת רגיל שנמשכה סעודתו לאחר צאת השבת, כשאומר "רצה" לא יגיד את "יום השבת הגדול והקדוש 'הזה'", אלא רק: "השבת הגדול והקדוש"). מכיוון שהבא"ח לא פירט ולא חילק בין מצב שאכל במוצאי שבת ובין מצב שלא אכל, משמע שלשיטתו בשני המקרים מזכיר "רצה" בלבד כשיטת הב"ח.

למעשה, כיוון שרצוי לצאת ידי חובת כל הדעות כדאי להזדרז ולסיים את הסעודה השלישית לפני השקיעה, לברך אז ולהזכיר "רצה" בברכת המזון, כדי שלא יכניס האדם את ראשו בין ההרים הגבוהים. אך אם האריך בסעודה – יאמר רק "רצה".

סיכום ההלכות:

א. כאשר ראש חודש חל במוצאי שבת, צריך לסיים את הסעודה השלישית (את האכילה) לפני השקיעה, ובברכת המזון יאמר "רצה".

ב. בכל שבת, מי שהאריך בסעודה שלישית עד מוצאי שבת אומר "רצה" בברכת המזון, אך לא יאמר "השבת הגדול והקדוש 'הזה'" אלא: "השבת הגדול והקדוש".

ג. מי שבכל זאת האריך בסעודתו במוצאי שבת שהוא ליל ראש חודש, אומר בברכת המזון "רצה" בלבד.

ד. לפי המשנ"ב, אם אכל בלילה אומר "יעלה ויבוא", אך לפי הבא"ח – וכן אנו פוסקים – בין אם אכל בלילה ובין אם לא אכל אומר "רצה" בלבד.