שיחות ומאמרים
ראו ולא לקחו מוסר
"שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן" (י"ג, ב')
"למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים? לפי שלקתה על עסקי דבה שדברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר" (רש"י)
ה'שפתי חכמים' (שם אות א') העיר, שבדרך כלל אין רש"י כותב טעם לסמיכות הפרשיות אלא אם כן יש דקדוק בכתוב. הדקדוק שדקדק רש"י אצלנו הוא, שבסוף פרשת בהעלותך כתוב (י"ב, ט"ז): "ואחר נסעו העם מחצרות ויחנו במדבר פארן". מפסוק זה אנו למדים היכן חונה עם ישראל, ואם כן מתעוררת השאלה: מדוע בפרשתנו נכתב (י"ג, ג'): "וישלח אותם משה ממדבר פארן"? הרי ברור שמשה שלחם משם! לכך דקדק רש"י מכפילות זו שיש ללמוד מסמיכות הכתובים, ולמדנו שהמרגלים לא למדו מוסר ממרים.
המרגלים צריכים היו ללמוד מוסר ממעשה מרים. אולם יש להבין: לכאורה המרגלים יכולים היו לטעון שלא היה להם ללמוד ממרים, כיון שמרים דיברה נגד משה רבינו, ולכן נענשה, אך הם לא דיברו אלא רק נגד עפר, אבנים ואדמה בלבד, ומדוע נקראים הם רשעים?
על כך יש לומר: הלא משה רבינו, שנגדו דיברה מרים, החשיב עצמו כעפר מן האדמה, באומרו: "ונחנו מה" – הרי שאין לדבר אף נגד "עפר". ומאידך, המרגלים דיברו נגד עֲפָרָהּ של ארץ ישראל, הקדושה מכל הארצות, וקדושה זו הרי היא כקדושת האיש החי – וכשם שאסור לדבר לשון הרע על אדם מישראל, כך אסור לדבר לשון הרע על ארץ ישראל.
ויש לבאר עוד, שאכן המרגלים לא דיברו לשון הרע רק נגד ארץ ישראל, אלא אמרו (שם, ל"א): "כי חזק הוא ממנו", וכתב רש"י בשם חז"ל (סוטה ל"ה ע"א): "כביכול כלפי מעלה אמרו" – כביכול הקב"ה לא יכול להורישם את הארץ. הרי שדיברו נגד ה'. ואכן, יהושע וכלב מזהירים אותם (י"ד, ט'): "אך בה' אל תמרודו" – ראו לאן הגעתם: מרדתם בקב"ה! הרי שדיברו המרגלים לשון הרע לא רק על ארץ ישראל, ולא רק על משה רבינו אלא גם על הקב"ה.
זהו שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים י"ב, ה'): "אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו" – כלומר: בתחילה מדברים לשון הרע על משה רבינו, על ארץ ישראל, ולבסוף אומרים: "מי אדון לנו" – מדברים כנגד הקב"ה.
עלינו לקחת מוסר גדול ממעשה המרגלים, שאסור לדבר לשון הרע על ארץ ישראל, ואפילו אם נראה שיש דברים שאינם טובים, גם אסור לדבר על הארץ. דבר זה עולה גם מהגמרא במסכת כתובות (קי"ב ע"ב), המספרת שרבי אמי ורבי אסי היו עוברים בלימודם בקיץ ממקום שמש למקום צל ובחורף ממקום צל למקום שמש, "כדי שלא יוכלו להתרעם על ישיבת ארץ ישראל". כל זאת מתוך אהבת ארץ ישראל.
וכבר נאמר (שם ק"ב, ט"ו): "כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ".
כח התורה וקדושת האבות
"וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי ה' כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה" (י"ג, ג')
"כלם אנשים – כל 'אנשים' במקרא לשון חשיבות, ואותה שעה כשרים היו" (רש"י)
בדברי רש"י מבואר, שהמרגלים היו ראשי ישראל, חשובים וכשרים. אך עם זאת היו חסרים עין הצופה למרחקים ועמקות מחשבה, ולא נתנו עיניהם וליבם להבין את עומק כוונתה של שליחותם. מה גם שהיו להם חשבונות אישיים, שכן במדבר היו הם חשובים, אבל חששו כי בארץ יאבדו את ערכם וחשיבותם (עיין זוהר במדבר דף קנ"ו ע"ב).
מי שאינו רואה למרחוק ואינו חושב בעמקות, ומי שנגוע בעניינים האישיים –האמת הפשוטה והצרופה נעדרת ממנו, אף על פי שחכם חשוב וכשר הוא. ואכן, בכל מהלך הריגול רואין אנו כי תופעות שהיו לטובת עם ישראל המרגלים ראו אותם בעינים שליליות.
הנה משה רבנו מבקש שיבדקו (י"ג, י"ט): "הבמחנים אם במבצרים", וכוונתו שאם הם נמצאים במבצרים אזי סימן הוא שהם חלשים. אך המרגלים, בראותם את הערים הבצורות, אינם מבינים כך אלא להיפך חוששים ומפחדים.
משה רבנו שואל (י"ג, כ'): "היש בה עץ", האם יש בה אדם גדול (איוב) שיגן עליהם וינצלו בזכותו, והם רואים עצים גדולים ואומרים (י"ג, כ"ז): "וזה פריה".
בראותם שאיוב מת באותו היום שבאו לארץ, ומכל הארצות נקבצו באו אנשים שונים במלבושים ובשפות שונות לחלוק לו כבוד ולהשתתף בהלווייתו, הם אינם מבינים שה' יתברך עשה זאת למען עם ישראל שאיוב ימות באותו היום ולא תעמוד זכותו ליושבי הארץ, וכל הארץ תהא עסוקה באבל ולא ירגישו כלל שיש כאן מרגלים. והם מתלוננים ומוציאים דבת הארץ, פריה גדול כי באמת גודל התאנה או הרמון ארבעים סאה (רש"י י"ג, כ"ג).
הם באים להחליש את העם ולהרפות ידיהם לבל יעלו לארץ ומסבירים בטוב טעם, בצורה הגיונית, שהעמלק יושב בארץ הנגב, והחתי והיבוסי והאמורי בהר, והכנעני על הים ועל יד הירדן ולכן לא נוכל לעלות.
ואכן היה עליהם לדעת את דברי הרמב"ם שכתב בהלכות מלכים (פ"ז הט"ו): "ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה".
אך מנגד, יהושע הלך לשליחות זו מכוחה של תורה, ולכך התנגד לדברי המרגלים. וכלב שראה כי יהושע בא מכוחה של תורה, ומכוחו של משה רבינו, בא עד חברון כדי לקבל כח מכוחם של אבות העולם להנצל מעצת המרגלים.
אכן, לוּ היו שאר המרגלים הולכים גם הם להתפלל בחברון, בקברי האבות, היו מבינים מהו כח האבות. אברהם אבינו היה משפיע עליהם כי לו ולזרעו נִתְּנָה הארץ והלך בה לארכה ולרחבה כדי שתהא נוחה להכבש לבניו. ויצחק שהיה עולה תמימה ולא יצא מהארץ הזאת לעולם היה משפיע עליהם מקדושת הארץ. ויעקב אבינו שהקב"ה קיפל את כל הארץ תחתיו היה מלמדם אהבת הארץ.
לוּ היו מקבלים השראה רוחנית, היו חושבים ומדברים אחרת. נכון, "עז העם", ה"ערים בצורות", "עמלק יושב בארץ הנגב", אך עם כל זה נצליח וגבר ישראל כשם שמשה רבינו עמד והתפלל במלחמת עמלק ועם ישראל ניצח.
ואכן כלב שנטל ברכה ועצה מחברון, ידע והבין זאת ולכן אמר (י"ג, ל'): "עלֹה נעלה". ואילו המרגלים שפחד ומורך בלבבם חשבו שלא תהיה להם סיעתא דשמיא (ראה רש"י שם, ל"ב) ואת הטובה הפכו לרעה: "ארץ אוכלת יושביה" (וראה ב'אור החיים' הקדוש) וגרמו לעם לחוסר אמונה וביטחון בהשם.
קנין חזקה על ארץ ישראל
"וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים" (י"ג, כ')
יש לשאול על לשון הפסוק: "והתחזקתם" – מה צורך יש בהתחזקות כדי לקחת מפרי הארץ?
פשט הדברים הוא, כיון שהימים היו ימי ביכורי ענבים, הרי שבשעה שינסו המרגלים לקחת מהפירות הטובים והיפים למאכל, יבואו בני אדם לגעור בהם. על כן נאמר להם: "והתחזקתם".
אך תרגום יונתן תרגם: "ותעבדון חזקתא". וכן פירש הספורנו: "'והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ' – להחזיק בה, ואל תִּירָאוּ שיתנו עיניהם בכם למרגלים". עולה מכאן, שמשה רבינו שלח את המרגלים לתור את ארץ כנען, ללכת לאָרְכָּהּ ולרָחְבָּהּ, כדי שיעשו קנין חזקה בהליכתם בה.
ואכן, לדעת רבי אליעזר (ראה ב"ב ק' ע"א) יש בהליכה משום מעשה קנין, שנאמר (בראשית י"ג, י"ז) לאברהם אבינו: "קום והתהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה".
אמנם לדעת חכמים שם "אין הילוך מועיל כלום עד שיחזיק", וכלשון רשב"ם: "עד שיחזיק – להשוות קרקע לחרישה, או נעל וגדר ופרץ כל שהוא", כלומר: הליכה לבד אינה מספיקה בשביל לקנות, ויש להוסיף מעשה המראה בעלות על הקרקע. משום כך ביקש משה רבינו מהמרגלים שיתנהגו כאדוני הארץ, יתחזקו ויקחו מפרי הארץ. או אז נעשה כאן קנין גמור.
אם כן, המרגלים נשלחו לעשות חזקה על ארץ ישראל. אבל הם לא עשו כן, אלא: "וַיַּרְאוּם את פרי הארץ" (שם, כ"ו) – הם קטפו את הפירות אך ורק בשביל לטעון (שם כ"ז): "וזה פריה" – לשם קנטור והוצאת דיבה, וכדברי חז"ל שאמרו (ראה רש"י בסוטה ל"ד ע"א): פירותיה משונים ויושביה משונים.
עונשם של המרגלים ושל כל העדה שהקשיבו להם היה (י"ד, כ"ג): "אם יראו את הארץ אשר נשבעתי לאבותם וכל מְנַאֲצַי לא יראוה". היה בכך מידה כנגד מידה: כשם שסירבו המרגלים להחזיק בארץ, לקחת את פירותיה לשם קנין ולעשות חזקה בארץ – כך נענשו שלא ינחלו את הארץ ולא יהפכו לבעליה.
נותר להבין: מדוע יהושע וכלב סירבו לקחת מהפירות? מדוע לא עשו הם קנין חזקה בארץ? צריך לומר, שכלב ויהושע טענו שאין צורך במעשה של קנין בשביל לעשות חזקה, והילוך אכן מספיק לשם כך. זאת משום שהליכה לבדה שאינה מועילה היא דווקא הליכה שאדם הולך מיוזמתו; אבל כאשר הבעלים של הקרקע, המוכר, הוא אומר לקונה ללכת ולזכות בקרקעו – בזה לכל הדעות הילוך עושה חזקה, גם ללא פעולה נוספת. מעתה, כיון שהקב"ה בכבודו ובעצמו אמר (י"ג, ב'): "שלח לך אנשים ויתורו" – והלא הוא אדוני הארץ, לכן די בהילוך, ואין צורך עוד בחזקה של לקיחת פירות.
על פי הפשט יש להוסיף, שהסיבה שיהושע וכלב סירבו ליטול מפירות הארץ היא שהם הבינו את כוונת המרגלים, שלקחו פירות רק כדי להבאיש את ריחה של הארץ. לכן נמנעו יהושע וכלב להשתתף עימם, ולא לקחו חלק בלקיחת הפירות.
בקראנו פרשה זו עלינו ללמוד ולהבין, שאנו צריכים להתחזק ביותר בהחזקת ארצנו הקדושה, שלא ניתנה לנו בכוחנו ובזכותנו, כי אם מיד ה', אשר הוא מורישנו את נחלת אבותינו.
זהירות בשבת, ומתינות בדיני נפשות
"וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל הָעֵדָה. וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מוֹת יוּמַת הָאִישׁ רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל הָעֵדָה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" (ט"ו, ל"ב-ל"ו)
"המוצאים אותו מקושש – שהתרו בו ולא הניח מלקושש אף משמצאוהו והתרו בו (סנהדרין מ"א ע"א). כי לא פורש מה יעשה לו – לא היו יודעים באיזו מיתה ימות, אבל יודעים היו שהמחלל שבת במיתה" (רש"י בשם הספרי ט"ו, נ"ז)
מסיפור המקושש עצים ביום השבת אנו לומדים על מעלתה העצומה של השבת, ועל הדרך שבה צריכים דייני ישראל לנקוט בענייני נפשות.
ראוי להביא בהקשר זה את דברי תרגום יונתן בן עוזיאל, שהאיר פרשה זו באור מיוחד. וכך כתב: "והוו בני ישראל שריין במדברא, גזירת שבתא אשתמודע להו, ברם קנסא דשבתא לא אשתמודע להון (כשהיו ישראל במדבר, מצות שבת נודעה להם, אך עונשה של שבת לא נודע להם). קם גברא מדבית יוסף (קם איש מבית יוסף), אמר במימריה: 'איזיל ואתלוש קיסין ביומא דשבתא (אמר במחשבתו: אלך ואתלוש עצים ביום השבת – אין מדובר באדם שאסף קש או שברי עצים, כפשט הפסוק) ויחמון יתי סהדיא ויתנון למשה (ויראו אותי העדים ויספרו למשה), ומשה יתבע אולפן מן קדם ה' וידון יתי (ומשה ישאל תורה מלפני ה' וידון אותי), ובכן אשתמודע קנסא לכל בית ישראל (וע"י כך ייוודע העונש לכל בית ישראל). ואשכחו סהדיא ית גברא כד תליש ועקר קיסין ביומא דשבתא, וקריבו יתיה בתר דאתרו ביה ותלש סהדיא דאשכחו יתיה תליש קיסין לות משה ולות אהרן ולות כל כנישתא (וימצאו העדים את האיש כאשר תלש ועקר עצים ביום השבת, ויקריבו אותו אחר שהתרו בו ותלש). דין הוא חד מן ארבעה דינין די עלו קדם משה נביא דיני ממונא ומנהון דיני נפשתא (זה אחד מארבעת המשפטים אשר באו לפני משה הנביא, מהם דיני ממון ומהם דיני נפשות). בדיני ממונא הוה משה זריז, ובדיני נפשתא הוה משה מתון, ובאלין אמר משה 'לא שמעית', מן בגלל למלפא רישי סנהדרי דעתידין למיקום דיהוון זריזין בדיני ממונא ומתונין בדיני נפשתא (בדיני ממון היה משה זריז, ובדיני נפשות היה משה מתון, ובאלה ובאלה אמר משה 'לא שמעתי', כדי ללמד לראשי הסנהדרין אשר עתידים לקום שיהיו זריזים בדיני ממון ומתונים בדיני נפשות), ולא יבהתון למשיילא דינא דמתקשי להון, ארום משה דהוה רבהון דישראל צריך דיימר 'לא שמעית' (ולא יתביישו לשאול משפט שיקשה להם כי משה רבם של ישראל צריך שיאמר 'לא שמעתי'). בגין כן אצנעוהי בבית אסירי, ארום עד כדון לא אתפרש הדין דינא יתעביד ביה" (על כן הכניסו אותו בבית האסורים, כי עד עתה לא נתפרש איזה משפט יעשו בו).
הרי שהמקושש לשם שמים התכוון, כדי ללמד את ישראל את חומרת חילול השבת. גם התוס' (ב"ב קי"ט ע"ב ד"ה פסקי) הביאו בשם המדרש שסובר שהמקושש לשם שמים נתכוון, להראות כמה חמורה שמירת השבת.
הסבר זה יכול לבאר את ההבדל שבין דינו של המקושש, שנסקל באבנים: "וירגמו אותו באבנים וימת" – אבנים בלשון רבים; ובין דינו של המקלל, שלגביו כתוב: "וירגמו אותו אָבֶן" – בלשון יחיד. הסיבה היא שלגבי המקושש לא היתה תמימות דעים בעם ישראל על עונשו: היו שחשבו שמגיע לו עונש, אך היו שאמרו שלא מגיע לו עונש, כי לשם שמים התכוון. לכן נאמר "אבנים" – משום שכוונת הזורקים היתה שונה ברגימתם. מה שאין כן לגבי המקלל, שעונשו התקבל על דעת הכל, וכל הזורקים את האבנים נתכוונו לשם אותה המטרה. על כן נכתב "אבן" – בלשון יחיד.
הזהיר במצות ציצית
"וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם" (ט"ו, ל"ח)
מצות הציצית ניתנה כדי שנכיר בכך שאנו עבדי הקב"ה. מן הראוי להביא את דברי חז"ל על מצוה זו, כדי שנבין את מהותה.
הגמרא במסכת מנחות (דף מ"ג ע"ב) אומרת: "תניא, היה רבי מאיר אומר: גדול עונשו של לבן יותר מעונשו של תכלת. משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שאמר לשני עבדיו, לאחד אמר: הבא לי חותם של טיט, ולאחד אמר: הבא לי חותם של זהב. ופשעו שניהם ולא הביאו. איזה מהן עונשו מרובה? הוי אומר, זה שאמר לו: הבא לי חותם של טיט, ולא הביא".
וביארו התוספות (שם ד"ה חותם), מדוע נמשלו הציציות לחותם של טיט: "מה שמדמה חותם של טיט לציצית שכן עושין לעבדים, והציצית מעיד על ישראל שהם עבדי הקב"ה".
ידועים דברי האבן עזרא (במדבר ט"ו, ל"ט), שעיקר חיוב ההתעטפות בציצית הוא לאו דוקא בזמן התפילה, וכדבריו: "והנה מצוה על כל מי שיש לו בגד בארבע כנפים שיתכסה בו ביום תמיד ולא יסירנו מעליו, למען יזכרו. והמתפללים בטלית בשעת התפילה יעשו זה בעבור שיקראו בקריאת שמע: 'והיה לכם לציצית ועשו להם ציצית'. רק לפי דעתי יותר הוא חייב להתעטף בציצית בשאר השעות משעת התפילה, למען יזכור ולא ישגה ולא יעשה עבירה בכל שעה, כי בשעת התפילה לא יעשה עבירה".
אמנם מצות הציצית גם מגינה על האדם, בבחינת "מלאך ה' חונה סביב ליראיו ויחלצם" (תהילים ל"ד, ח'); אבל יותר מזה משמעותה היא להזכיר לאדם שהוא ירא את ה', שהוא עבד לקב"ה, ובהקשר זה משמשת הציצית כחותם העבדים המסמן את עבדותם.
כאשר האדם מכיר בכך שהוא עבד ה', הרי הוא מקיים את כל המצוות כולן. בין אם הוא עושה אותן מאהבה, כעבד נאמן, ובין אם עושה אותן מיראה, כעבד פחות טוב.
לא לחינם ספרו חז"ל שם בגמרא במנחות (מ"ד ע"א): "מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצות ציצית", ובא לעבור עבירה – "באו ד' ציציותיו וטפחו לו על פניו", וחדל מן העבירה.
באותו סיפור טפחו הציציות על פניו – כפשוטו; אך יש כאן גם רמז: הציציות טופחים על פניו של האדם ואומרים לו: הרי אתה עבד ה'! הציצית מסמלת שאתה עבדו, ואיך תבוא לכלל עבירה?!
ואנו מוסיפים על כך וכורכים את הציציות ט"ל פעמים, כמספר 'הוי"ה אחד', או כ"ו פעמים, כמספר 'הוי"ה' (ראה שו"ע או"ח סי' י"א סעי' י"ד, ובנושאי כלים שם. וראה עוד להלן בהלכה בפרשה). בכך אנו חורטים על 'חותם העבדות' את שמו של האדון, הקב"ה. כל זאת מתוך מטרה, שכבר בראיית הציציות – מבלי להתעמק בכוונתן – נראה את שם ה', ומתוך כך נתרחק ממינות, מכפירה ומכל דבר מחשבה אשר איננה טהורה.
ומכיון שערך מצוה זו גדול הוא עד מאוד, לכן פסק השולחן ערוך (או"ח סי' כ"ד סעי' ו'): "גדול עונש המבטל מצוות ציצית, ועליו נאמר (איוב ל"ח, י"ג): 'לאחוז בכנפות הארץ' וגו'. הזהיר במצוות ציצית זוכה ורואה פני שכינה".
פרפראות
כל הגדול מחבירו
וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי ה' כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה" (י"ג, ג')
"כל 'אנשים' שבמקרא לשון חשיבות, ואותה שעה כשרים היו" (רש"י)
יש להבין: כיון שהמרגלים כשרים היו, כיצד חטאו?
ביאור הענין: אמנם לפני שבאו לארץ ישראל היו המרגלים כשרים; אך ארץ ישראל היא ארץ קדושה ומעלתה גדולה, ובכל מקום שיש יותר קדושה – יש בו גם יותר סטרא אחרא, וכמאמר חז"ל (סוכה נ"ב ע"א): "כל הגדול מחבירו – יצרו גדול הימנו". על כן כאשר באו המרגלים לארץ – נתגדלו; וכאשר נתגדלו – גדל יצרם ונכשלו.
יהושע וכלב ניצלו מכך בזכות התפילות. יהושע – בזכות תפילת משה, וכלב – בזכות תפילתו על קברי האבות בחברון.
מעלת שינוי השם
"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ" (י"ג, ט"ז)
ביאר רש"י (על פי הגמרא בסוטה ל"ד ע"ב) את שינוי שמו של הושע ל-יהושע: "התפלל עליו: י-ה יושיעך מעצת מרגלים". ותרגום יונתן כתב: "וּכְדִי חֲמָא משֶׁה עִנְוָותָנוּתֵיהּ קָרָא משֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בַּר נוּן יְהוֹשֻׁע" – ראה משה את ענוותנותו של הושע ומיד התפלל עליו והוסיף י' לשמו.
מהו הקשר שבין ענוותנותו של יהושע, לתפילת משה עליו שיוושע מעצת המרגלים ושינוי שמו?
צריך לומר: משה הכיר בענוותנותו של יהושע. חשש משה שמא יראה יהושע שהרוב מדברים נגד ארץ ישראל ויבטל עצמו כלפיהם, מתוך ענווה. אמר לו משה: "לא תהיה אחרי רבים לרעות!" (שמות כ"ג, ב'). אם עצת המרגלים תהיה לרעה – עמוד נגדם בתקיפות. ולכן הוסיף על שמו את האות י', והרי נפתח שמו בשם 'יו"ד ה"א', שהוא שם של מידת הדין.
שבח ארץ ישראל בפירותיה
"וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ" (י"ג, כ')
יש לדקדק בלשון הפסוק שמשה רבנו ביקש: "ולקחתם 'מ'פרי" – מקצת מן הפירות, כדי להראות את שבחה של הארץ הקדושה. אך הם הביאו פירות רבים – להראות כי משונים הם, לומר: כשם שפריָה משונה כך עמה משונה.
חגבים או נמלים
"וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" (י"ג, ל"ג)
"שמענו אומרים זה לזה: נמלים יש בכרמים כאנשים" (רש"י בשם הגמ' סוטה ל"ה ע"א)
המפרשים עמדו על כך שרש"י שינה מדברי הפסוק, וכתב "נמלים" במקום "חגבים". הסיבה לכך היא, שבתחילה היו נראים המרגלים בעיני תושבי הארץ כחגבים, אך ככל שירדו ממדרגתם נתקטנו בעיניהם יותר ויותר, עד שנראו כנמלים. החיד"א מוסיף, שמעלתם של החגבים גבוהה משל הנמלים, שהרי חלק מהחגבים מותרים באכילה על ידי הדחק, ואילו לנמלים אין כל ערך וחשיבות. הרי שנפילתם של המרגלים השפילה אותם ממדרגת חגבים למדרגת נמלים…
ועוד יש לומר, שידוע שככל שהענק גבוה יותר – כך היצורים הקטנים נראים בעיניו קטנים יותר. בחברון היו הענקים הגדולים: אחימן, ששי ותלמי ואביהם. בעיניהם נראו המרגלים כנמלים. אך בעיני ענקי הארץ האחרים, שהיו נמוכים מענקי חברון, נראו המרגלים כמו חגבים.
קריעת בגדים שאינם מתאחים
"וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם" (י"ד, ו')
יש לבאר את פשר קריעת הבגדים ע"י יהושע וכלב, על פי דברי הגמרא (מו"ק דף כ"ו ע"א): "ואלו קרעין שאין מתאחין… על ברכת השם, ועל ספר תורה שנשרף, ועל ערי יהודה, ועל המקדש ועל ירושלים". וכך נפסק להלכה (שו"ע יו"ד סי' ש"מ סעי' ל"ז- ל"ח).
המרגלים, באומרם (י"ד, ד'): "נתנה ראש", עברו על כל הסיבות לקריעה שאינה מתאחה: הם כפרו בה' ("'ניתנה ראש' – זו עבודה זרה". רש"י) ובמשה עבדו, וגרמו לחורבן בית המקדש, ירושלים וערי יהודה בבכיה של חינם שנקבעה כבכיה לדורות. לכן כדין וכהלכה קרעו יהושע וכלב את בגדיהם.
התכחשות לארץ ישראל – כפירה בעיקר
"אַךְ בַּה' אַל תִּמְרֹדוּ" (י"ד, ט')
יהושע וכלב אומרים: "אך בה' אל תמרודו". מכאן אנו למדים, שכל מי שמדבר נגד ארץ ישראל, נחשב כאילו דיבר נגד הקב"ה, שכן מי שכופר בטובתו ובמתנתו של הקב"ה – הרי הוא ככופר בעיקר (מדרש הגדול שמות, א', ה').
סמל הצל הוא חיות האדם
"סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם" (י"ד, ט')
עוד אמרו יהושע וכלב למרגלים: "סר צלם מעליהם". הביאור בזה: לכל אדם חי יש צל שמלווה אותו (שער הכוונות דף ק"ו ע"ג, רמ"א אור"ח סי' תרס"ד ס"א), ומסמל את חיותו כאדם. לענקי הארץ שפגשו המרגלים לא היה צל, ומכאן שאין להם חיוּת, והכיבוש עתיד להיות קל ומובטח.
מידה כנגד מידה
"אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ" (י"ד, כ"ג)
"מידה כנגד מידה" הינו יסוד גדול בשכר ובעונש. מתבלט יסוד זה בזכות לראות את ארץ ישראל.
דור המדבר, שראו את כבוד ה' אך זלזלו בירושת הארץ – נאמר עליהם (י"ד, כ"ב- כ"ג): "כי כל האנשים הרואים את כבודי… ולא שמעו בקולי, אם 'יראו' את הארץ אשר נשבעתי לאבתם, וכל מנאצי 'לא יראוה'".
לעומתם, משה רבינו, שהיה ירא ה' וראה את כבוד ה' – עליו נאמר: "עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפונה ותימנה ומזרחה 'וראה' בעיניך" (דברים ג', כ"ז).
מעלת כלב בן יפונה
"וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי וַהֲבִיאֹתִיו אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה" (י"ד, כ"ד)
רש"י הסביר, שכלב דיבר אחד בפה ואחד בלב: "'רוח אחרת' – שתי רוחות: אחת בפה ואחת בלב. למרגלים אמר: אני עמכם בעצה, ובלבו היה לומר האמת. ועל ידי כן היה בו כח להשתיקם, כמו שנאמר (י"ג, ל'): 'ויהס כלב' – שהיו סבורים שיאמר כמותם. זהו שנאמר בספר יהושע (י"ד, ז'): 'וָאָשֵׁב אֹתוֹ דָּבָר כַּאֲשֶׁר עִם לְבָבִי'".
ויש לשאול: מדוע רק כלב הערים על המרגלים, ויהושע לא היה עִמּוֹ? נראה לומר, שיהושע לא הרשה לעצמו לחבור לרשעים נגד משה רבנו, ואפילו בערמה.
ועוד: מידת "אחד בפה ואחד בלב" מהווה בדרך כלל כח שלילי. משום כך יהושע, משרת משה, לא רצה מעולם להשתמש בכח זה. לְכָּלֵב, לעומתו, היו זכויות שהגנו עליו: הוא עצמו היה בעל-אחותו של משה רבנו, וגם היה לו כח מיוחד שקיבל מהאבות בהתפללו על קברם. לכן הוא יכול היה להשתמש בכח זה לצורך חיובי.
לכן, רואה התורה צורך להדגיש דוקא לגבי כלב שרוח אחרת היתה עמו. דוקא בגלל שהשתמש בכח שלילי של "אחד בפה ואחד בלב" חשוב לתורה להדגיש שמטרתו היתה חיובית, "וימלא אחרי".
שנות שכר הגאולה
"בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה" (י"ד, ל"ד)
דוד המלך עליו השלום אמר בתהלים (צ', ט"ו): "שמחנו כימות עיניתנו שנות ראינו רעה". כיון שהלכו המרגלים ארבעים יום, גזר עליהם הקב"ה ארבעים שנה – שנה כנגד כל יום.
ואמרו חז"ל (סוטה י"א ע"א): "לעולם מידה טובה מרובה ממידת פורענות". אם בחשבון של עונש נגזר כנגד כל יום – שנה, הרי שבחשבון של שכר נקבל כנגד כל יום של גלות הרבה שנות גאולה.
יומו של הקב"ה הוא אלף שנה, כדברי הפסוק (שם צ', ד'): "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול". מעתה צא וחשוב: על אלפי שנות סבלנו ויסורינו, מהחורבן עד ביאת הגואל, ישמחנו הקב"ה אלף פעמים.
זהו שאמר דוד: על "ימות עִנִּיתָנוּ" (במספר ימים) קיבלנו "שנות ראינו רעה" (שם צ', ט"ו) – יום לשנה. אבל בגאולתנו – על אחת כמה וכמה.
לא הועילה להם תשובתם
"וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' כִּי חָטָאנוּ" (י"ד, מ')
כשראו עם ישראל את הנזק הגדול והעצום שנגרם בגלל הוצאת הדיבה, התחרטו בכל לבם ובכו כל אותו הלילה. בבוקר קמו וביקשו להחזיר את המצב לקדמותו, כאילו לא קרה דבר. הם רצו לעלות אל ראש ההר בדרך לארץ ישראל. אמר להם משה רבינו (י"ד, מ"א –מ"ב): "למה זה אתם עוברים את פי ה', והיא לא תצלח. אל תעלו כי אין ה' בקרבכם", וללא סיעתא דשמיא לא יעלה בידכם מאומה.
ויש להקשות, הרי אין דבר העומד בפני התשובה (ירושלמי פ"א הל' א'), ומדוע לא עמדה להם תשובתם?
אלא שלא קיימו את תשובתם כדבעי. שלב הכרחי בתשובה הוא הכרת החטא, שיכיר החוטא בכך שעשה דבר שלילי. אולם העם לא השכילו להבין שחטאו. הם אמרו: "אשר אמר ה' כי חטאנו" – ודייק: ה' הוא שאמר שחטאנו, ועל כן אנו חוזרים בתשובה; אך הם עצמם לא הודו בחטאם.
יתירה מזאת: בדבריהם הם הפכו את הסדר. בתחילה הם אמרו: "הננו ועלינו", ואחר כך אמרו: "חטאנו". לא כך היה להם לומר, אלא קודם: "חטאנו", ואם יקבל ה' את תשובתנו – רק אז: "הננו ועלינו".
ללמדנו, שגם תשובה מיראה צריכה להיות תשובה אמיתית. עכשיו, שתשובתם לא היתה שלמה ועוד שֶׁהִפְּכוּ את סדר התשובה, אמר להם משה רבינו: "למה זה אתם עוברים את פי ה'" – בזה אתם מוסיפים חטא על פשע, במקום לחזור בתשובה אמיתית.
מי היה המקושש?
"וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (ט"ו, ל"ב)
כתב בדעת זקנים לבעלי התוספות (וכן מובא בתוס במס' ב"ב קי"ט ע"ב ד"ה פסקי), שהמקושש עשה כן לשם שמים. הוא מסר את נפשו למיתה משום שראה שעם ישראל מזלזלים בשבת וממעטים בחומרתה, ולכך אמר: אחלל שבת ויסקלו אותי – ומזה ישמעו אחרים וייראו.
יש שהקשו: לפי הסבר זה, הרי שמלאכת הקישוש היתה מלאכה שאינה צריכה לגופה, שכן לא עשה אותה לשם המלאכה (דהיינו: כדי לאסוף את העצים לשימושו), אלא כדי ללמד את העם הלכה; ולגבי מלאכה שאינה צריכה לגופה נפסק שאין חייבים עליה. אם כן כיצד הרגו אותו?
ובאמת, לפי דברים אלו אפשר לבאר את הפסוק (ט"ו, ל"ד): "וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ" – שההתלבטות לגבי עונשו של המקושש נבעה מתוך הספק הנ"ל: מצד אחד – זהו חילול שבת, אך מצד שני – זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, משום שלא היה זקוק לעצים, אלא רק רצה להזהיר את עם ישראל.
על כן, חשב משה רבנו שלא הגיע לו עונש, וזהו שנאמר: "כי לא פורש מה יעשה לו".
אולם למעשה נענש המקושש, והסיבה היא שאי אפשר לתלות חטאים בתירוצים מעין אלו. אם כל חוטא יתרץ את עצמו כפי שטען המקושש, ויבקש להפוך בכך את מלאכתו למלאכה שאינה צריכה לגופה כדי להיות פטור מעונש – לא יהיה לדבר סוף.
מעשה רב
"וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם" (ט"ו, ל"ח)
סיפר מרן זצוק"ל: יום אחד התפללתי בבית הכנסת 'טוויג', ועימי התפלל חתן בר מצוה. אביו של חתן בר המצווה היה לבוש בהידור מכף רגל ועד ראש: חליפה יפה, עניבה חדשה ונעליים מצוחצחות. והנה, הוציא אותו אדם טלית משי קרועה ומלוכלכת והתעטף בה. חשבתי לעצמי לנעלים שלו הוא דואג שיהיו מצוחצחות, שיהיו חדשות ויפות. אבל מה עם הטלית? איך לטלית הוא לא דואג?
אחר כך אמרתי לעצמי: למה שאלמד עליו חובה, אלמד עליו זכות. יתכן שאתמול בערב הוא הכין את הטלית החדשה, ובבוקר, מחמת המהירות, התבלבל ולקח את הטלית הישנה. וכשבא לבית הכנסת והרגיש בטעותו, אמר בליבו: 'למרות שכל בגדי חדשים ויפים, אלבש את הטלית הזו'.
עודי מהרהר בליבי על אביו של בר המצווה, שם לב אותו האב שאני מסתכל עליו. ניגש אלי האב ושאל: "מדוע כבוד הרב מסתכל עלי?" אמרתי לו מה שחשבתי עליו בליבי. אמר האב: אכן, כך היה, קניתי טלית חדשה והנחתיה על השולחן, ומרוב המהירות לקחתי את הטלית הישנה. ועל כך אמר התנא במסכת אבות (פרק א' משנה ו'): "והוי דן את כל האדם לכף זכות".
ובהקשר לזה: על הרב יהודה ליב מימון ז"ל מסופר, שבכל פעם שהיה קונה חליפה חדשה היה קונה גם טלית חדשה. אמנם, אנחנו נוהגים שלא להחליף את הטלית שבה רגיל האדם להתפלל בכל יום.
ואכן בהקשר לזה מסופר על בעל ה'טורי זהב' שהיתה טליתו קרועה ובלויה, מלאת לכלוך ולא כבוד ולא הדר. באו אנשים ואמרו לו שיחליף אותה בחדשה, שיהיה 'זה א-לי ואנוהו'. אמר להם בעל הט"ז: לאחר מאה ועשרים שנה, כשאמות, יכסו אותי בטלית זו, והיא שתעיד עלי בשמים על כל התפילות שהתפללתי עימה, ועל כן אינני מחליף את הטלית.
וכל זה טוב ויפה, אבל רק לט"ז. סתם אדם, אם טליתו אינה נקיה, יכבסנה בביתו או ישלח אותה למכבסה, משום 'זה א-לי ואנוהו', וכשם שאומרת הגמרא בשבת (דף קל"ג ע"ב): "'זה א-לי ואנוהו' – התנאה לפניו במצוות. עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה ובקולמוס נאה".
"וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם" (ט"ו, ל"ח)
מסופר על הבן איש חי, עליו השלום, שפעם אחת שלחו מארץ ישראל לבבל טליתות עשויות צמר רחלים. ובבבל היו רוב הטליתות עשויות מצמר גפן, דהיינו – מכותנה. עמד בעל הבא"ח ודרש, שדעת השולחן ערוך היא שטלית העשויה מצמר רחלים היא דאורייתא, ואילו טלית מכותנה היא רק דרבנן. וגם הרמ"א מודה שלכתחילה ילבש טלית מצמר רחלים. אחרי שדרש זאת הוסיף ודרש כמה שעות בעניינים נוספים. שמעו זאת האנשים שהיו בשיעור, שומעי לקחו, ומיד במוצאי שבת רצו לחנות תשמישי הקדושה, שאליה הגיעו הטליתות מארץ ישראל, על מנת לקנות טליתות עשויות צמר רחלים. ראה זאת המוכר ואמר – אם כל כך הרבה רוצים לקנות את הטליתות האלה, אני אכפיל את המחיר. באו לבא"ח ואמרו: המוכר הכפיל את המחיר של הטליתות! הלך הבא"ח למוכר ואמר לו שימכור עד שתות (שישית) יותר מהמחיר המקורי ולא יותר מזה.
הלכה בפרשה
"וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֶשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים" (י"ג, כ')
שאלה: כשמברכים 'שהחיינו' על פרי חדש, האם מברכים תחילה את הברכה על הפרי ואח"כ ברכת 'שהחיינו', או להיפך?
תשובה: כתב הרמב"ם (הל' ברכות פ"י ה"ב): "הרואה פרי המתחדש משנה לשנה בתחילת ראייתו מברך 'שהחיינו'". כיום המנהג הוא שאין מברכין בשעת הראיה, אלא רק בשעת האכילה.
לגבי סדר הברכות ישנם שני מנהגים: יש נוהגים לברך 'שהחיינו' תחילה ואחר כך 'בורא פרי העץ'. טעמם הוא שמכיון שמעיקר הדין נתקנה הברכה על הראִיָּה – הרי רואה האדם את הפרי עוד לפני שאוכל אותו, ואם כן מן הדין להקדים את ברכת הראִיָּה על ברכת האכילה. כך נוהגים הפוסקים כמשנה ברורה (רכ"ה ס"ק י"א). אולם מנהג הספרדים (עיין שו"ת הלכות קטנות ח"א סי' רל"ו, יוסף אומץ לחיד"א סי' נ"ו, שדי חמד אסיפת דינים מערכת ברכות סי' ב' אות ה', כף החיים שם ס"ק כ"ה) הוא לברך על הפרי תחילה, ורק אחר כך 'שהחיינו'. נימוקם: "תדיר ושאינו תדיר – תדיר קודם", וברכת האכילה תדירה יותר מאשר ברכת 'שהחיינו'.
לגבי ברכת 'שהחיינו' בכלל, מתעוררות בימינו בעיות סבוכות, כי יש פירות שנמצאים בבתי קירור וכדו', וקשה להבדיל בין ישן לחדש [כגון המלפפונים, שפעם היו מברכים עליהם "שהחיינו" אך כיום, כיון שישנם כל השנה אין מברכים].
לפיכך תפוחי עץ, הנמצאים כל השנה, אי אפשר להבדיל בהם בין חדש לישן, ולכן אין מברכים עליהם 'שהחיינו'. פעם היו יודעים להבחין בין פרי ישן לחדש על ידי טעימה; אולם כיום אין בקיאים בזה, ולכן אין לברך על פירות מעין אלו ברכת 'שהחיינו'.
אם אכל תאנים לבנות לא יברך שוב על תאנים שחורות וכן בענבים לבנים ושחורים. ירק שישנו כל השנה, כגון מלפפונים בימינו – אין לברך עליו 'שהחיינו'. הספרדים מברכים על ירק חדש מבושל אף באמצע הסעודה, ואצל האשכנזים – יש שנהגו לברך על ירק מבושל, ויש שלא נהגו. ביחס לאבטיח ומלון – לדעת כולם יש לברך 'שהחיינו'.
כמו כן, יש הנוהגים להמתין ולאכול את הפרי החדש בשבת. אך אם הפרי עלול להתקלקל – אין להמתין.
עוד מובא בירושלמי (סוף קדושין פ"ד ע"א (ד"ו) והביאו המשנ"ב (סי' רכ"ה ס"ק י"ט), שאדם שרואה פרי חדש ישתדל לקנותו ולברך עליו 'שהחיינו', כדי להודות לקב"ה על הבריאה.
"וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת" (י"ג, ל"ב)
שאלה: אדם שקרא ידיעה של לשון הרע על פלוני בעיתון, האם מותר לו לספר זאת לאחרים?
תשובה: המדרש (עי' רש"י י"ג, ב') מבאר את סמיכות פרשת מרגלים לפרשת מרים: "לפי שלקתה על עסקי דיבה שדיברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר".
חומרת לשון הרע קיימת, כמובן, אף בנכתב ולא רק בנאמר. כך עולה גם מהגמרא (סנהדרין כ"ו ע"א) שדרשה את הפסוק (תהלים י"א, ב'): "כי הנה הרשעים ידרכון קשת כוננו חצם על יתר" על שבנא, שהיה ממונה על ביתו של חזקיהו המלך. כשבא סנחריב הרשע לצור על ירושלים כתב שבנא פתק לסנחריב ובו הצהרה: "שבנא וסיעתו השלימו, חזקיה וסיעתו לא השלימו", ובכך ביקש להפליל את חזקיה. הסביר רש"י את הפסוק (סנהדרין שם): "'כוננו חיצם' – על שם שעל ידי החץ הוא מבקש להמית את אדוניו בלשון הרע הכתוב שם"; ועל כך נאמר (ירמיהו ט', ז'): "חץ שחוט לשונם מרמה דבר", וכדברי הגמרא בערכין (ט"ו ע"ב): "אין חץ אלא לשון". הרי שגם בכתיבה – כמו בפתק שכתב שבנא לסנחריב – יש איסור של לשון הרע.
טעות נפוצה בין הבריות, שדבר אמת מותר לאומרו. ואין הדבר כן, שהרי איסור לשון הרע הוא גם בדברי אמת.
בגמרא (ערכין ט"ז ע"א) נאמר שאם דבר שיש בו לשון הרע התפרסם בפני שלושה אנשים מותר להמשיך ולספרו לאחרים. לרש"י, ההיתר הוא בתנאי שבעל הדבר עצמו סיפר את הדבר בפני שלושה. ואף שיש החולקים על רש"י ואומרים שבכל מקרה שכבר התפרסם הדבר מותר לאומרו, מכל מקום כיון שאיסור זה הוא חמור מאוד – כפי שאומרים חז"ל (שם ט"ו ע"ב): "כל המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר" – יש להיזהר מלספר גם דבר שהתפרסם בעיתונות.
בודאי שעצם כתיבת לשון הרע בעיתון אסורה, וכדמוכח שם בגמרא בסנהדרין.
עוד אומרת הגמרא (ערכין שם) שלשון הרע הורג שלושה: את האומר, את השומע ואת האדם שמדברים אודותיו. חז"ל הסבירו שהשומע מתחייב, כיון שהוא מקבל ומאמין למה שמספרים. מכאן שאם התחילו לדבר בפני אדם לשון הרע, עליו להכחיש את הנאמר, ויאמר לעצמו ששקר הדבר ואין לקבלו בלבו (עיין חפץ חיים, לשון הרע כלל א' סעי' ח').
"הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד" (י"ד, ז')
שאלה: הרמב"ם בהלכות מלכים מונה שלוש סיבות שבגללן מותר ליהודי לעזוב את ארץ ישראל, והם: לצורך פרנסה, לצורך לימוד תורה ועל מנת לשאת אשה. א. האם מותר לטייל בחו"ל כאשר אין בעיות של כשרות וכד' ("טיול דתי")? ב. מה בנוגע להצטרפות למשלחת נוער הנוסעת למחנות ההשמדה בפולין, למטרת לימוד על השואה ולא לשם טיול והנאה?
תשובה: נסיעה לסתם טיול בחו"ל – אסורה. וכן כתב הרמב"ם (הל' מלכים פ"ה ה"ט), שהותרה יציאה לחו"ל רק ללמוד תורה, לישא אשה, להציל מן העכו"ם או אם חזק הרעב בארץ.
אלו שנוסעים לפולין – אם כוונתם לשם טיול גרידא, הדבר אסור, אך אם זוהי נסיעה לשם לימוד ענייני השואה והנחלתה לאחרים, מותר הדבר, אך אין זו מצוה.
"וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת" (ט"ו, ל"ח)
שאלה: בימינו ישנם הטוענים שיש להטיל חוט תכלת בפתיל הציצית כמו שכתוב בפרשת ציצית, וסוברים שהם יודעים מהו התכלת הכתוב בתורה, האם יש לנהוג כמותם?
תשובה: צריך לדעת, שאין לנו את האפשרות לברר מה בדיוק הוא צבע התכלת. כשיבוא משיח צדקנו במהרה בימינו, הוא יראה לנו את הצבע האמיתי של התכלת ואת החלזון המיוחד שהיה יוצא אחת לשבעים שנה בחלקו של זבולון (ראה מגילה ו' ע"א, מנחות מ"ד ע"ב), ואז נוכל לקיים את המצוה כתקנה.
ובכתבי האר"י (פרי עץ חיים שער הציצית, דרוש ד') מובא, שהתכלת תתגלה רק כשהמשיח יבוא בב"א. וז"ל: "כי בזמן שביהמ"ק קיים, היה חוט תכלת עם הלבן, ובזמן הזה לא יש כי אם לבן. והענין הוא וכו', ונבאר עתה הציציות שאנו נוהגים בזמן הזה שהם לבן בלתי תכלת… אלא שאין לנו עתה כח שייעשה הדבר ההוא על ידינו", עכ"ל.
[הערת המערכת: פעם אחת שאלו את מרן הרב שליט"א – מדוע הרב אינו מטִיל פתילי תכלת, כשהתכלת הוא הצבע שנמצא היום לאחר מחקרים רבים, וכי מה יש להפסיד? אמר להם מרן הרב שליט"א – אני נמצא באותה בעיה שהיה רבה בר בר חנה כשהלך למדבר, שלא היה לו פנאי והזדמנות לבדוק את אופן הכנת התכלת מהחל ועד כָּלֶה. מלבד זאת, לכל צבע וצבע ישנם גוונים רבים, וכך גם לתכלת יש גוונים רבים, ועד שיבוא בן ישי אין לנו את היכולת לדעת מהו בדיוק גוונו האמיתי. ועוד הוסיף מרן שליט"א מה שמובא בכתבי האר"י ז"ל, וכן מה שמובא בזוהר כעין זה].
"וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם…לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי" (ט"ו, ל"ט-מ')
שאלה: כמה כריכות יש לכרוך בחוטי הציצית, בטלית קטן ובטלית גדול? והאם חוטים שנכרכו לפי שם הוי"ה ב"ה יש בעיה בהתרתם?
תשובה: בציצית עצמה רמוזים כל תרי"ג מצוות התורה. וכך כתב רש"י (מנחות מ"ג ע"ב, ד"ה שקולה מצוה): "שמנין גימטריא של ציצית שש מאות, ושמונה חוטים וחמישה קשרים – הרי תרי"ג".
סדר קשירת הציצית הוא כך: לאחר שהעביר את ארבעת החוטים בנקב, ויש לו ארבעה חוטים מכל צד, יקשור את שתי הקבוצות של ארבעת החוטים אחת בשנייה שני קשרים ויכרוך שבע כריכות. לאחר מכן יקשור שני קשרים נוספים ויכרוך שמונה כריכות, שני קשרים ו-י"א כריכות, שני קשרים ו-י"ג כריכות, ולבסוף שני קשרים. סך כל הכריכות – ט"ל כריכות, כמנין "הוי'ה אחד" (שו"ע י"א סעי' י"ד. בא"ח לך לך א').
בסדר הכריכות יש הנוהגים שבמקום לכרוך: 13, 11, 8, 7 כורכים: 5, 6, 5, 10, הרומז על שם "הויה" ברוך הוא. מנהגנו לעשות בטלית גדול ט"ל כריכות, ובטלית קטן כ"ו כריכות (עיין כה"ח סי' י"א ס"ק מ"ז). אם שינה במספר הכריכות – בין טלית גדול לטלית קטן – אינו מעכב.
יש שכורכים את הכריכות בחוליות של שלוש שלוש, ואין לחוש לכך (בא"ח ש"ר לך לך א'). אעפ"י שיש בקשירת החוטים רמז לשמות קדושים, אין בעיה להתירם (בא"ח ש"ר לך לך ח'. כה"ח סי' י"א ס"ק מ"ח).
"רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ" (כ', ט"ו)
שאלה: אשה אפתה עוגה בת 1 ק"ג קמח, ושוב אפתה בזו אחר זו שתי עוגות שבכל אחת מהן 1 ק"ג קמח. לבסוף הניחה את שלוש העוגות בארון או במקרר או בתנור. האם העוגות מצטרפות זו לזו ומתחייבות בהפרשת חלה אחר האפייה?
תשובה: לגבי עצם שיעור הקמח ממנו יש להפריש חלה, ישנם שלושה מנהגים עיקריים. יש אומרים, שהמשקל המחייב הוא 1,200 גרם, ויש אומרים (הגר"ח נאה) שהמשקל המחייב הוא 1,666 גרם, ויש אומרים (חזו"א) 2,400 גרם. למעשה, אותם שנהגו להפריש בברכה בשיעור של 1,666 גר', ימשיכו במנהג אמותיהם ויברכו. אולם, מי שמתחילה בהפרשה (כגון שנשאה עתה וכיו"ב), תפריש מ-1,666 גרם בלא הזכרת שם ומלכות ומ-2,400 גרם ומעלה בברכה.
הלכה פסוקה היא בשולחן ערוך (יורה דעה שכ"ה סעי' א'), ששתי עיסות שאין בכל אחת שיעור להפרשת חלה, אך בשתיהן יחד יש שיעור, והן מונחות בסל אחד – הסל מצרפן, והן מתחייבות בהפרשת חלה בברכה. אך כל זה דווקא בשתי עיסות לפני אפייתן; אם נאפו העיסות בזו אחר זו – ישנו ספק: מצד אחד כתוב: "ראשית עריסותיכם", וכיון שבזמן הלישה לא היו מחויבות העיסות בחלה תהיינה פטורות גם אחר האפייה, אך מצד שני, הרי אם שכחה אשה להפריש חלה מהעיסה עליה להפריש אחר האפייה, ואם כן גם אצלנו יש חיוב להפריש.
לכן למעשה: אישה שלָשה כמה עיסות שאין בכל אחת שיעור להפרשת חלה, אך בכולן יחד יש שיעור, והיו העיסות בכלי אחד – יש להפריש חלה בברכה. אם לשה את העיסות בנפרד ולא היו בכלי אחד, ולאחר האפייה הניחה את שלוש העוגות בתוך תנור, ארון וכדו' (ולא רק על שולחן אחד) – תפריש חלה בלא ברכה (עיין כף החיים סי' תנ"ז ס"ק כ"ב-כ"ג).
דבר זה מצוי בפורים שמקבלים עוגות מכל מיני מכרים אשר אפו אותם בפחות מכשיעור, ולא הפרישו חלה, או בנתינת עוגות מכמה שכנים במגש אחד, מצטרפים העוגות לשיעור חלה, ומתחייבים בהפרשת חלה, ואף על פי שמשעת אפיה לא היה חיוב חלה. ומכל מקום, יפריש ללא ברכה, כאמור.
שאלה: מתי צריך לשרוף את החלה, עם הפרשתה או בזמן אחר?
תשובה: לפי הדין, מיד עם הפרשתה צריכה החלה להינתן לכהן. בזמן הזה, שאנו שורפים את החלה ואיננו נותנים לכהן, צריך לשרוף אותה מיד עם הפרשתה.
אולם כבר פסק מרן (יו"ד שכ"ז סעי' ב'): "צריך ליזהר שלא לשרוף החלה עד אחר כל העריכה", והטעם הוא שאם ישרפו קודם גמר העריכה יתכן שהאשה תוסיף אחר כך קמח על העיסה, ונמצא שעל קמח זה שנוסף לעיסה לא הופרשה חלה.
לכאורה חשש זה קיים רק במקרה שהאשה תוסיף קמח בשיעור המחויב בהפרשת חלה, אך אם תוסיף רק מעט קמח – כדרכן של נשים לפזר קמח על השולחן בעת העריכה – אין צורך כלל להפריש חלה על כמות קטנה זו. במקרה כזה תוכל האשה לשרוף את החלה גם קודם גמר עריכת הבצק. אולם מ"שער המצוות" (פרשת שלח) משמע, מדברי האר"י הקדוש (עי' כה"ח או"ח סי' רמ"ב ס"ק כ"ה) שגם על מעט הקמח הנוסף יש להפריש חלה, ולכן "יותר טוב שלא יפריש החלה עד שיערוך הלחם על הלוח, ואחר כך ישרוף החלה" (וע"ש שמדובר בתוספת של קמח מועט).
מסיבה זו גם כתבו הראשונים על פי הירושלמי, שיש ללמד את הנשים לעשות תנאי שהפרשת החלה תהא גם על הקמח הנוסף בשעת העריכה (ועיין בב"י שכ"ז). וכן פסק מרן (שם סעי' א'): "אימתי מפרישין חלה? כשיתן המים ויערב הקמח במים. והוא שלא ישאר שם בעריבה קמח שלא נתערב במים שיעור עומר. ואם אמר: 'הרי זו חלה על העיסה ועל השאור ועל הקמח שנשתייר, ולכשתיעשה כולה עיסה אחת תתקדש זו שבידי לשם חלה' – הרי זה מותר. וכן אם מתנה שתחול החלה אף על הקמח שיתערב אח"כ בשעת עריכה. וטוב ללמד לנשים להתנות כן".
לכן למעשה: כאשר לשים את הבצק יש לגבל את כל העיסה עם כל הקמח, או להתנות על הקמח שיתווסף בהמשך. ובכלל, טוב שכל אשה ואשה תתנה לפחות פעם אחת בשנה בעת הפרשת החלה שהפרשות החלה שתפריש במהלך השנה יחולו גם על הקמח שהיא מפזרת על השולחן, אף שכמות זו היא כמות קטנה; ובזמן שתלוש בצק ותפריש חלה תכוון שההפרשה היא גם על הקמח הנוסף. בגמר העריכה תשרוף את החלה.
כאשר האשה עושה עיסה ואין לה צורך להוסיף קמח, או שסוג בצק זה נאפה מיד לאחר הלישה, היא יכולה לשרוף את החלה מיד לאחר ההפרשה. יש שאינם נוהגים לשרוף את החלה (אף שכך רצוי לנהוג), אלא משליכים אותה לפח. אותם אנשים צריכים להקפיד לעטוף את הבצק המופרש לשם חלה בנייר ובשקית ניילון אטומה, שלא תיראה, ולהניח בפח שלא בדרך בזויה.
סיכום ההלכות:
א. יש להפריש חלה בגמר העריכה ולשרוף אותה.
ב. אם אין צורך להוסיף קמח על הבצק, אפשר להפריש חלה מיד בתום הלישה ולשרוף אותה.
ג. טוב שכל אשה תתנה לפחות פעם בשנה שהפרשת החלה תחול גם על הקמח הנוסף בשעת עריכת הבצק.
ד. נוהגים לשרוף את החלה, ויש שעוטפים אותה היטב בנייר ובשקית ניילון אטומה, ומניחים בפח בדרך כבוד.
