שיחות ומאמרים

מצות ה' ברה מאירת עיניים

"זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל" (י"ט, ב')

"לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר: מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה?! לפיכך כתב בה חוקה, גזירה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה" (רש"י בשם מדרש תנחומא ז')

ה'אור החיים' הקדוש הקשה: מדוע "כינה למצוה זו שם כללות התורה" – כלומר: מדוע מוגדרת מצוה זו כמצוה הכוללת את כל התורה: "זאת חוקת התורה"? היה צריך להיות כתוב בצורה פרטנית יותר: "זאת חוקת הטומאה" או "חוקת הטהרה"!

ואכן הדבר אינו ברור. האמנם הגויים והשטן מונין את ישראל רק במצוה שהיא "חוקה"? וכי הם לא מלגלגים גם על מצוות אחרות שהן שכליות? והשטן – האם אינו מנסה להפריע ולבטל את האדם גם מקיום מצוות הגיוניות?

באמת, הם מבקשים לבטל מישראל את כל התורה כולה, על מצוותיה השכליות והשמעיות (לא-שכליות, שניתנו לנו מפי השמועה, ואינן מובנות בשכל הפשוט); אבל כנגד המצוות השמעיות הם יוצאים יותר, ומנסים להוכיח באמצעותן שלא רק הן, אלא כל התורה אינה הגיונית, ומשום כך אין לקיימה. כך היא דרכו של היצר, לשאול על המצוות: "ומה טעם יש בה?" במצוה כגון זו שלנו, פרה אדומה, הדבר בולט יותר, שכן ניתן לשאול על מצוה זו שאלות רבות: מדוע פרה אדומה דווקא ולא שחורה? היאך יתכן שדבר שמטהר טמאים הוא גם מטמא טהורים? וכיוצא בזה.

על כן אומרת התורה: "זאת חֻקַת התורה" – כשם שהשטן אינו מבחין בין מצוה למצוה, וכשם שהוא טוען שמצות פרה אדומה, המוגדרת כ"חוקה" ואין בה טעם, יצאה מן הכלל ללמד על כלל המצוות, שגם בהן אין טעם – כך אף עלינו לפעול, אך בדיוק בכיוון ההפוך: ישראל קדושים צריכים לקיים את התורה כולה כ"חוקה", בלי להבדיל בין מצוה למצוה. כל המצוות – כולל המצוות השכליות – הינן בגדר חוק, "גזירה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה". גם מצוה שיש לה טעם יש לקיים כחוק בלי טעם. רק אחרי קיום מוחלט של המצוה אפשר לנסות ולהבין את טעמה. "נעשה ונשמע" – ראשית יש לקיים את המצוות, "נעשה", ורק אחר כך: "נשמע", נבין את טעמיה.

על הפסוק (שמות ט"ו, כ"ה): "שׁם שׂם לו חוק ומשפט ושׁם נסהו", כתב רש"י (עפ"י הגמרא בסנהדרין נ"ו ע"ב): "במרה ניתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם, שבת ופרה אדומה ודינין". פרה אדומה כבר ניתנה לישראל במרה. המפרשים הסבירו, שכאשר הגיעו ישראל למרה היו המים מרים, ומשה עמד בתפילה, "ויורהו ה' עץ". חז"ל מזהים את העץ הזה (פסחים ט"ל ע"א), שהיה זה "הרדופני". עץ זה הוא עץ מר. אמרו ישראל למשה רבינו: המים מרים הם, ואתה מבקש להמתיקם בעץ מר?! ואכן, 'שׁם שׂם לו חוק ומשפט" – כבר שם ראו כל ישראל שהמים הומתקו בניגוד לשכל. כך הוא מנהג ישראל: לפעול על פי התורה והמצוה, גם אם בשכל הדברים נראים שאינם הגיוניים.

כאשר יצאו ישראל ממצרים הם היו בבחינת תינוקות: "כאשר ישא האֹמֵן את היֹּנֵק" (במדבר י"א, י"ב). הקב"ה רצה לחנכם כבר משחר ילדותם שגם במצוות לא-הגיוניות יש דברים עמוקים. כראיה הביא להם את המים המרים, שהומתקו בעץ מר, שלא כדרך הטבע. שם הקב"ה לימד את עם ישראל מהו "חוק": חוק מקיימים גם כאשר לא מבינים, גם כאשר לא יודעים "מה טעם יש בה". אבל באמת, בסוף – "טועמיה חיים זכו" (תפילת מוסף שבת 'תכנת שבת').

חכם מנשה שלו זצ"ל וגם הרה"ג שלום שבדרון זצ"ל, הביאו על כך משל נפלא (כל אחד במקומו, זה בבגדד וזה בירושלים). משל לאדם שהלך בדרך, ובעודו צועד דָּרַךְ על מסמר. המסמר נכנס לתוך סוליית הנעל ודקר את רגלו. כאבה רגלו של האיש, ופנה לרופא. הלה גילה מיד שיש זיהום ברגלו, ורשם לו מרשם לתרופות. הלך אותו אדם לבית המרקחת, ושם ראה את הרוקח שהוא מערבב אבקות שונות, לכל אבקה צבע שונה, והתכונן לצרפם לרפואה שכתב הרופא במרשם. אמר החולה לרוקח: מה אתה מכין לי? אמר לו הרוקח: אלו התרופות שאתה צריך לשתות. אמר לו החולה: תסביר לי ממה עשויות כל האבקות הללו וכיצד הם פועלות. אמר לו הרוקח, לשם כך עליך ללכת לאוניברסיטה וללמוד כמה שנים. אמר לו החולה: אם לא תסביר לי, אלך מכאן ולא אקח ממך שום תרופה! אמר לו הרוקח: אתה יכול ללכת… הגיע החולה לביתו ללא נטילת תרופות, וכמובן שהזיהום התפשט בכל גופו, עד שנעשה חולה מסוכן.

הנמשל מובן: המצוות הן "וְשִׁקוּי לעצמותיך" (משלי ג', ח'), וכל מצוה מתקנת ומרפאת איבר אחר. אם יתחכם אדם ויאמר שאינו מקיים מצוות שאין הוא מבין אותן, הרי הוא שוטה גמור, שכן הוא יסבול ממה שמונע רפואה לאבריו ולכל גופו. על כן יש לקיים את מצוות התורה, בבחינת "נעשה", ואחר כך – "נשמע".

גם בשעה שאדם מקיים מצוה שכלית, הגיונית, הוא צריך לקיימה משום שה' יתעלה ויתברך ציוונו לקיימה. למשל, לגבי מצות צדקה נאמר (דברים ט"ו, י'): "נתון תתן לו, ואל ירע לבבך בתתו לו" – כשאתה נותן צדקה אל תתננה כי רע לך וכואב לך לראות יהודי עני, אלא "נתון תתן" – לשם שמים.

כבר אמרו חז"ל (ספרא קדושים י'): "שלא יאמר אדם: 'אי אפשי ללבוש שעטנז, לאכול בשר חזיר', אבל 'אפשי, מה אעשה אבי שבשמים גזר עלי'"! וכן אמרה המשנה: "האומר: 'על קן צפור יגיעו רחמיך ועל טוב יזכר שמך', 'מודים מודים' – משתקין אותו" (ברכות ל"ג ע"ב). הרמב"ם בביאורו למשנה (שם) כתב: "משתקין אותו – מפני שהוא תולה טעם זאת המצוה בחמלת הקב"ה, ואין הדבר כן".

אם יתלה אדם מצוה מסוימת בטעם הגיוני, כאשר יבוא לקיים מצוה שאין בה טעם הוא עלול לטעות בטעמה ולבטל אותה, כגון: במצות שחיטה הוא עלול להגיד שהיא מצוה אכזרית ואין לקיימה חלילה.

במצות פרה אדומה יש דברים רבים שאינם מובנים. למעשה, גם שורשה של המצוה אינו מובן: הרי הפרה היא כפרה על החטא שחטאו ישראל בבנהּ, הוא העגל. גם חטא זה היה חטא 'לא הגיוני': כל כך הרבה ניסים נעשו לישראל, וכבר ראו והאמינו בה' ובמשה עבדו; ורק בגלל שבושש לבוא במספר שעות חטאו בחטא כל כך חמור!

לעתיד לבוא נזכה להבין את שורשי המצוות וטעמיהן, וכפי שחתם הרמב"ם את ה'יד החזקה' (הל' מלכים פרק י"ב הל' ה'): "ולפיכך יהיו חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים, וישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם, שנאמר (ישעיה י"א, ט'): 'כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים'".

לשם יחוד קודשא בריך הוא

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר" (י"ט, א'-ב')

המילה "לאמור" נכפלה בפסוק זה, העוסק בציווי על פרה אדומה.

נבאר זאת על פי דברי האלשיך הקדוש, שהביא את מאמר חז"ל (במדבר רבה י"ט, א') על חוקת התורה: "אמר הקב"ה: חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזרתי". והקשה: מדוע כפלו חז"ל ואמרו: "חוקה חקקתי – גזירה גזרתי"?

אלא, ישנם שני סוגי מצוות: מצוות שהן חוק בלתי מובן ומצוות שטעמן מובן. ועל שני הסוגים אומר הקב"ה שהמצוות הן חוקים וגזירות, ואין לקיימן מחמת הטעם שיש בהן, אלא אך ורק בגלל שהן ציווי ה' לעשותן – בין המצוות שאינן מובנות ובין המצוות המובנות.

הקב"ה ציווה אותנו וגזר עלינו (ויקרא כ', כ"ו): "ואבדִּל אתכם מן העמים להיות לי", ואמרו על כך חז"ל (ספרא קדושים י'): אל יאמר אדם: 'נפשי קצה בבשר חזיר', 'אי אפשי ללבוש כלאים'; אלא יאמר: 'אפשי ואפשי, אך מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי'". הסבירו המפרשים, שבמצוות כמו חזיר וכלאיים, שאין להם טעם שכלי – אין לומר: 'אי אפשי', אבל במצוות שכליות כמו גזל וכיו"ב אדם צריך להרגיש שאכן נפשו קצה בדבר הפשוט והברור לכולם.

השטן ואומות העולם יודעים היטב שיש בתורה הרבה חוקים, מצוות וגזירות, הם לא מנגחים את ישראל במצות 'לא תגנוב' הפשוטה לכולם, הם גם לא נלחמים בהם על מצות 'כלאיים' שאינה מובנת בשכל אנושי, על מה הם מתווכחים? על חֻקַת התורה, וכדברי רש"י: "שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר: מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה".

ואכן זו מצוה שאפשר להקשות עליה, היתכן שדבר המטהר אחד, יטמא את השני?! ואנו יודעים את האמת, שאין כוונת האומות ללגלג רק על פרה אדומה, הם באמת מלגלגים גם על 'לא תגנוב' וגם על 'לא תרצח' אבל כאן הם מצאו סיבה ועילה לנגח את ישראל.

נמצינו למדים, שהקב"ה ציוונו בכפליים: "חוקה חקקתי – גזירה גזרתי", וכוונתו לשני סוגי המצוות. כך אפשר גם לבאר את הפסוק שלנו: הקב"ה מורה למשה "לאמור" – להסביר לעם שמצוות התורה הינן חוקים. ומילה זו מופיעה פעמיים: "לאמור" אחד – כנגד המצוות המובנות, שאותן אדם מקיים בגלל שהוא מבין אותן ומזדהה עימן. אבל ה"לאמור" השני בא להורות, שגם המצוות השכליות, המובנות בטעמן, יש לקיים בגלל שזהו ציווי ה', ולא בשל ההיגיון שעומד מאחוריהן. נמצא שכל מצוות התורה הינן חוקים.

מוסר מכלי חרס

עניינה של הפרה האדומה הוא פלא, כולו דבר לא מובן – חוקה! היא מטמאת את הטהור ומטהרת את הטמא. טומאת מת, שממנה מטהרת הפרה האדומה, היא גם דבר מופלא. אחד הדברים המיוחדים שבדיני טומאת מת נוגע לכלי חרס. כלי חרס שנמצא בתוך אוהל שיש בו מת, אפילו אם הכלי נוגע במת עצמו – אין הכלי נטמא. אך אם היה בתוכו אוכל – האוכל נטמא, לא בגלל שהכלי נגע במת אלא משום שהאוויר הטמא שבאוהל נכנס לתוך כלי החרס ומטמא את מה שבתוכו. לעומת זאת, כלי מתכת נטמא באוהל המת אפילו אינו נוגע במת עצמו.

וצריך להתבונן ברעיון שבדבר. הנה כלי חרס – אין לו מעלה של כלי, אין לו חשיבות מצד עצמו. חשיבותו היא בהיותו בית קיבול. אבל כלי מתכת הוא כלי חשוב בפני עצמו, ועל כן הוא מקבל טומאה.

בזה יש מוסר גדול לאדם. כאשר אדם מעריך ומחשיב את עצמו, הרי הוא מקבל טומאה; ואילו כאשר האדם מחשיב עצמו לחרס ונוהג במידת הענווה, אזי אין הוא מקבל טומאה. ויתכן מצב נוסף, שגם הוא נלמד מדין כלי חרס: אם כלפי חוץ אדם מציג את עצמו כצנוע, כאחד שאינו מעריך את עצמו, אבל בפנימיותו, כלפי עצמו, הוא מחשיב את עצמו ומעריך את תוכו – גם במקרה זה הוא מקבל טומאה (כטומאת האוכלין שבתוך כלי החרס).

עוד דין מדיני כלי החרס: למדנו שאוכלין שנמצאים בתוך כלי חרס נטמאים. אבל אם היה על כלי החרס צמיד פתיל, כלומר: אם היה פיו של הכלי סתום – גם אם יגע הכלי במת עצמו אין האוכלין שבתוכו נטמאים. זהו שאמרה התורה (י"ט, ט"ו): "כל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו – טמא הוא", ופירש רש"י: "בכלי חרס הכתוב מדבר".

נלמד מכאן: אם אדם מתייחס לעצמו כאל כלי חרס, הרי הוא סותם את פיו ונמנע מלדבר דברים בטלים או דברי איסור. אך אם אין מחסום לפיו, ואין צמיד פתיל עליו, הרי הוא מטמא את עצמו.

את הפסוק (שמות כ"ח, ל"ב): "והיה פי ראשו בתוכו שפה יהיה לפיו סביב מעשה אורג כפי תחרא יהיה לו לא יקרע" דרשו חכמי הרמז: האדם צריך לשים שפה לפיו, כדי שלא יקרע, דהיינו: שלא יוציא מפיו דברים בטלים, לשון הרע ורכילות.

"תורת ה' תמימה משיבת נפש"

כשם שפרה אדומה מטהרת טמאים ומטמאת טהורים – כך גם התורה כולה. אם אדם טמא לומד תורה, המאור שבתורה מחזירו למוטב; הרי לנו "מטהר את הטמאים". אך חלילה, אדם טהור שלמד תורה שלא לשמה, אלא על מנת לקנטר – הוא לומד וטומאתו בו; "מטמאת את הטהורים".

שהרי אמרו חז"ל (ברכות י"ז ע"א): "מרגלא בפומיה דרבא, תכלית חכמה – תשובה ומעשים טובים, שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באביו ובאמו וברבו ובמי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמנין, שנאמר (תהלים קי"א, י'): 'ראשית חכמה יראת ה', שכל טוב לכל עושיהם' – 'לעושים' לא נאמר אלא 'לעושיהם', לעושים לשמה, ולא לעושים שלא לשמה. וכל העושה שלא לשמה, נוח לו שלא נברא" (ובמדרש תנחומא עקב ו', כי תבא ד' הלשון הוא: "נוח לו שתתהפך שלייתו על פניו").

התוס' (שם ד"ה העושה) שואלים: הרי במסכת פסחים (נ' ע"ב) כתוב: "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה"! ומסבירים, שאם לומד כדי שיכבדו אותו – הוא לומד תורה אמיתית, אלא שיש לו נגיעה, והיא תיעלם ע"י המאור שבתורה שיחזירו למוטב. אבל אם הוא לומד תורה כדי לקנטר, כדי לומר את ההיפך מחבירו – הרי שהתורה שהוא לומד איננה תורה, ועל כך הוא יענש.

זו בחינת "מטמא את הטהור". למדנו שעיקר לימוד התורה כדי לעשות נחת רוח לקב"ה, "'ריח ניחוח' – נחת רוח לי שנעשה רצוני" (ספרי במדבר קי"ח ד"ה אשה).

פרשת חֻקַת ומעשה קרח

מה הקשר שבין סוף פרשת קורח לתחילת פרשת חֻקַת?

התשובה היא: הנושא של "חוקת התורה" הוא ההיפך הגמור מדעת קורח ועדתו. קורח יצא בדרך פילוסופית נגד משה ואהרן, חיפש טעמים מיוחדים למצוות התורה, ובהתאם לכך רצה להמציא הלכות. אך האמת היא הפוכה לחלוטין. עלינו לקבל את דיני התורה כחוקה ממש, בתמימות, כי כך ציוונו ה' יתברך שמו ויתעלה, ללא שום ניסיון לתת טעמים.

אמנם הבנת המצוות וטעמיהן דבר גדול הוא, אלא שאין ההבנה מהווה תנאי לקיומן. בין אם הובנו המצוות לאשורן ובין אם לא, יש להמשיך בקיומן כפי שנצטווינו מהבורא יתברך. המבקש לחקור לפני שיעשה את מה שנצטווה, הרי הוא כקורח, שסופו שאבד ונעקר מן העולם.

צריך האדם להתנהג באופן של "נעשה ונשמע": קודם עליו לעשות את המצוה, גם בלי שום הבנה, ואחר כך "ונשמע" – ינסה להבין את המצוה כמה שיוכל.

"אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני"

שלמה המלך ע"ה (קהלת ז', כ"ג) אומר: "כל זה נסיתי בחכמה, אמרתי אחכמה – והיא רחוקה ממני". אומרים חז"ל במדרש (במדבר רבה י"ט, ג'): "אמר שלמה: על כל אלה עמדתי (על כל המצוות ועל כל החוקים), ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי, 'אמרתי אחכמה – והיא רחוקה ממני'" (וכן הובא במסכת ראש השנה דף כ"א ע"ב).

אף ששלמה לא זכה להבין את טעם מצות פרה אדומה, משה רבינו הגיע להבנת טעם המצוה. וכך מאמר חז"ל במדרש (במ"ר י"ט, ו'): "אמר הקב"ה למשה: 'ויקחו אליך' – לך אני מגלה טעמיה של פרה אדומה, אבל לאחרים היא חוקה".

החיד"א (בספרו חדרי בטן) מבאר בשם חכמי אשכנז, מדוע דווקא שלמה המלך ניסה להבין את טעמה של מצוה זו. שלמה המלך מצא רמז לחכמתו של משה רבינו בפסוק (י"ט, י"ז): "ולקחו לטמא מ'עפר ש'רפת ה'חטאת" – ראשי תיבות 'משה'. אמר שלמה המלך: הרי בפסוק זה רמוז גם שמי בראשי התיבות: "ל'טמא מ'עפר ש'רפת ה'חטאת" – אותיות 'שלמה'. אמר לו הקב"ה: הרי "כתוב יושר דברי אמת" (קהלת י"ב, י') – השם 'משה' רמוז בראשי התיבות ב'יושר', בצורה ישרה, ואילו השם 'שלמה' רמוז שלא כסדרו.

ואכן מצאנו אחר ששלמה ביקש להיות כמשה רבינו. על הפסוק (קהלת י"ב, י'): "בִּקֵּשׁ קֹהלת למצוא דברי חפץ וְכָתוּב יֹשֶׁר דברי אמת", מובא במדרש (ילקוט שמעוני קהלת רמז תתקפ"ט): "ביקש קהלת להיות כמשה רבינו שכתוב בו (תהילים ח', ו'): 'ותחסרהו מעט מאלהים'. רב ושמואל, חד אמר: חמישים שערי בינה נבראו בעולם, וכולם ניתנו למשה בהר סיני חסר אחד, שנאמר: 'ותחסרהו מעט מאלהים'. יצאה בת קול ואמרה לו (שם ח', י'): 'וכתוב יֹשר דברי אמת', (דברים ל"ד, י') 'ולא קם נביא עוד בישראל כמשה'. וחד אמר: בנביאים לא קם – אבל במלכים קם; אלא מה אני מקיים 'בקש קהלת למצוא דברי חפץ'? ביקש קהלת לדון דינים שבלב בלא עדים ובלא התראה, יצאת בת קול ואמרה לו: 'וכתוב יֹּשר' – 'על פי שנים עדים או שלשה עדים' (שם י"ז, ו')" (ועיין בראש השנה דף כ"א ע"ב).

דרכי הפצת התורה ולומדיה

"בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים" (כ"א, י"ח)

יש אנשים שהולכים לבאר מים חיים כדי לשתות מים זכים. אך יש כאלו שאין להם כח לעשות כן, והם ממתינים עד שיבואו אחרים, ימשכו להם מים מהבאר ויביאו את המים לבתיהם.

מנהיגי ישראל נמשלו לאותם המביאים מים מהבאר אל העם. וכך הם דברי ה'אור החיים' הקדוש על הפסוקים (כ"ד, ה'-ו'): "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל. כנחלים נטיו, כגנות עלי נהר, כאהלים נטע ה', כארזים עלי מים". כנגד ד' כתות מדבר הכתוב, והן: "נחלים נטיו" – אלו השוטפים כנחל ממקום למקום, כמו שעשה שמואל הנביא, שעבר מעיר לעיר ומכפר לכפר, על מנת ללמד תורה ולהפיץ את מעייני החכמה, הדעת והתבונה. יש שהם בבחינת "כגנות עלי נהר", הנוטעים גנות ופרדסים על נהר התורה, וכל מי שחפץ ללמוד תורה ולרוות צמאונו, לדעת את המעשה אשר יעשון, בא אליהם. יש שהם "כאהלים נטע ה'". הם יושבים על מקומם ונותנים ריח טוב כמור ואהלות, אך אין בהם כח ללמד לאחרים. הכת הרביעית הם אותם "ארזים עלי מים", שהם תומכים בבני תורה וקשורים עמם. ועל כולם ביחד נאמר: "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל". במצב זה כל עם ישראל מקושר ומאוחד, מלוכד ומחובר סביב התורה, ומי התורה הולכים ומשקים את כולם.

פרפראות

חיצוניות ופנימיות

"וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל" (י"ט, ב')

הפרה האדומה צריכה להיות תמימה, אשר אין בה מום, אשר לא עלה עליה עול. בתרגום יונתן בן עוזיאל מובא, שהכהן לוקח את הפרה ובודק אותה "בתמני סרי טריפן" – דהיינו, בשמונה עשרה סוגי טרפות. נשאלת השאלה: כיצד ניתן לבדוק את הפרה מחשש טריפה קודם שנשחטה (ועיין תרגום יונתן בן עוזיאל על פסוק ג', ועיין חולין דף י"א ע"א וע"ב)? צריך לומר שהכהן יודע היה לבחון את הצד הפנימי של הפרה, בלא להיות מושפע מהצד החיצוני שלה.

הרי לנו מוסר השכל: את החיצוניות קל לבדוק, וזה מה שאנשים תמיד בודקים, אבל האדם הרוצה להיות "תמים" צריך לבדוק עצמו גם בפנימיותו.

לימוד קשה כסימן לאהבת התורה

"זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל" (י"ט, י"ד)

דרשו חז"ל (ברכות ס"ג ע"ב): "מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה? שנאמר: 'זאת התורה – אדם כי ימות באוהל'. דבר אחר: 'הסכת ושמע ישראל' – הס ואחר כך כתת". הסביר רש"י: "עשו עצמכם כתותים להצטער על דברי תורה". כלומר אדם צריך למסור את עצמו על דברי תורה ואם הוא עושה כך אז התורה מתקיימת בו.

כאשר אדם לומד סוגיה קשה והעניין סבוך ולא ברור – אם מתאמץ ומשתדל הוא לברר את הסוגיה כהוגן, סימן הוא שדברי תורה יקרים בעיניו, ואם כך התורה בוודאי תתקיים בו.

מיתת צדיקים מכפרת

"וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם" (כ', א')

אמרו חז"ל (מועד קטן כ"ח ע"א), והובאו דבריהם ברש"י: "למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה? לומר לך: מה קרבנות מכפרין, אף מיתת צדיקים מכפרת".

עקרון דומה ראינו כבר בתחילת הפרשה: הפרה אדומה לא באה לכפר על עצמה, אלא "תבוא האם ותקנח צואת בנה" – הרי היא כפרה על חטא בנה, העגל. כך מיתת הצדיקים אינה נצרכת לכפרתם-שלהם אלא לכפרת הדור.

מסופר על רבי זירא (סנהדרין ל"ז ע"א) שהיה מקרב את הבריונים. במותו אמרו אותם בריונים: מעתה אין מי שיבקש עלינו רחמים! "הרהרו בעובדייהו ועבדו תשובה". הרי שמיתת צדיקים מכפרת ומעוררת לתשובה.

תלונות לשם תלונות

"וְלָמָּה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אוֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת" (כ', ה')

פלא הוא שבני ישראל מבקשים להם פירות, תאנה, גפן ורימון! הרי אמרו במדרש (עיין תנחומא קדושים ז'), שסביבות בארה של מרים גדלו חיטה ושעורה, גפן תאנה ורימון, ומה להם לבקש ולומר: "לא מקום זרע ותאנה"?

אלא, פירות אכן היו להם, אך הם באו בתלונה – לשם התלונה…

תלונות כנגד מצות ביכורים

"לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת" (כ', ה')

בני ישראל הזכירו בתלונתם שלושה סוגי פירות: תאנה, גפן ורימון. מדוע דווקא אלו מכל המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל?

פירות אלו מזכירים לנו את המרגלים, שהביאו מפירות ארץ ישראל כדי להפחיד את ישראל בהם. גם הם הביאו ענבים, רימונים ותאנים, ואמרו: כשם שפירותיה של הארץ משונים, כך משונים הם גם אנשיה. הרי שבני ישראל בדבריהם ביקשו לעורר ולהזכיר את דברי המרגלים ואת תלונתם על ארץ ישראל.

מנגד, אומרת המשנה במסכת ביכורים (פ"ג משנה א') אודות האופן שבו אדם מביא ביכורים: "יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר רימון שביכר" – וגם כאן הזכירה המשנה דווקא שלושה פירות אלו מכל שבעת המינים. זה כנגד זה: כיון שהמרגלים הביאו פירות אלו כדי לזלזל בארץ, הרי שאנו מביאים ביכורים כדי להודות ולשבח לה', ואומרים: הארץ אשר נתת לנו – זה פריה, לחיוב ולברכה!

זכות ברכת אבות

"וַנִּצְעַק אֶל ה' וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם" (כ', ט"ז)

ישראל מבקשים לעבור בארץ אדום, ומזכירים את "וישמע קולנו", וכדברי רש"י: "'וישמע קלנו' – בברכה שברכנו אבינו (בראשית כ"ז, כ"ג): 'הַקֹּל קול יעקב', שאנו צועקים ונענים".

אך עשו דוחה אותם ואומר להם: "לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך" – "אתם מתגאים בקול שהורישכם אביכם ואמרתם: 'ונצעק אל ה' וישמע קולנו', ואני אצא עליכם במה שהורישני אבי (שם כ"ז, מ'): 'ועל חרבך תחיה'" (רש"י).

לא ידע עשו מה שדרשו חז"ל (בראשית רבה ס"ה, כ'. ילקוט שמעוני, תולדות, רמז קט"ו ועוד), שבזמן ש'הקֹּל קול יעקב' – בתורה ובתפילה, אז אין 'הידים ידי עשו'. נתבטלה ברכתו של עשו ונתקיימה ברכת יעקב.

גאווה מותרת

"וַנִּצְעַק אֶל ה' וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם" (כ', ט"ז)

כתב רש"י: "וישלח מלאך – זה משה". וקשה להבין זאת: הרי משה שלח מלאכים מקדש למלך אדום, והוא הוא המדבר. כיצד אפוא הוא מספר: "וישלח מלאך"? הייתכן שמשה קורא לעצמו 'מלאך'?!

תירץ על כך הגאון בעל 'באר בשדה': משה ראה צורך להסביר למלך אדום שמלאך הוציאם ממצרים, כדי שלא יחשוב שישראל יצאו משם בעצמם, קודם זמנם, ואם כך ניתן יהיה להתנכל להם.

אפשר לומר עוד, שאמנם הגאווה אסורה, ומי לנו עניו יותר ממשה רבינו, אבל בשביל לנצח במלחמה מותר להתגאות. בשעת המלחמה אין זו גאווה להתייצב איתנים כנגד האויב.

כך צריך לנהוג מנהיג ישראל מול העמים. גאווה זו אינה גאוותו הפרטית, אלא גאוות העם.

ראיה מוטעית של אדום

"וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ" (כ', י"ח)

מובא ברש"י שאדום אמרו לעם ישראל: "אתם מתגאים בקול שהורישכם אביכם ואמרת: 'ונצעק אל ה' וישמע קולנו', ואני אצא עליכם במה שהורישני אבי (בראשית ז"ך, מ'): 'ועל חרבך תחיה'. ולא עוד אלא שגם יוצא לקראתם 'ביד חזקה' – בהבטחת זְקֵנוֹ (שם כ"ז, כ"ג): 'והידים ידי עשו'".

ויש לשאול: הרי אדום יודע שזקנו אמר, שכל זמן ש"הקול קול יעקב" אז אין "הידים ידי עשו", וכיצד חשב לבטל זאת?

אלא טען אדום, שכיון שעם ישראל צועק – כמו שנאמר (שם, ט"ז): "ונצעק אל ה'" – אות היא שיש בידם עבירות, ומכאן שאין להם הזכות של "הקול קול יעקב". אם כך יכול עשו לצאת לקראתם ב"הידים ידי עשו".

אך אדום טעו בשתיים: האחת – עם ישראל נסוגו מפני שה' אמר להם לא לגעת באדום, ולא מפאת חולשה. והשנית – הם צעקו אל ה' מתוך שלא סמכו רק על קול התורה אלא צירפו לה גם את זכות התפילה. ואכן: "וישמע ה' את קולנו" (קולות רבים) – את קול התורה ואת קול התפילה. וממילא "הקול קול יעקב", וממילא אין "הידים ידי עשו".

בגדי כהונה מחוץ למקדש

"וְהַפְשֵׁט אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וְהִלְבַּשְׁתָּם אֶת אֶלְעָזָר" (כ', כ"ו)

ביאר רש"י: "'את בגדיו' – את בגדי הכהונה". ויש לשאול: הרי מבואר בגמרא במסכת יומא (ס"ט ע"א), שאסור לכהן גדול וכן לכהן הדיוט לצאת מן המקדש עם בגדי כהונה!

(עיי"ש בגמרא ששאלה, כיצד שמעון הצדיק לבש בגדי כהונה כשהלך להקביל את פני אלכסנדר מוקדון מחוץ לירושלים? ותירצה הגמרא, שהוא לא לבש בגדי כהונה ממש אלא בגדים בדוגמת בגדי הכהונה. תירוץ נוסף, שם היה זה משום פיקוח נפש, ו"עת לעשות לה' הפרו תורתך").

אפשר לומר שהיתה זו הוראת שעה. ועוד אפשר לומר, שעליית אהרן להר ההר נחשבת בעצמה 'שעת עבודה', משום שהקב"ה היה שם.

"כאשר ציוה ה'"

"וְהַפְשֵׁט אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וְהִלְבַּשְׁתָּם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְאַהֲרֹן יֵאָסֵף וּמֵת שָׁם. וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'" (כ', כ"ו-כ"ז)

המפרשים כבר שאלו: מהו "ויעש משה כאשר צוה ה'"? רש"י ביאר, שאף שקשה לאדם לעמוד ולראות במיתת אחיו, ובפרט משה רבינו שהעריך מאד את אהרן הכהן – אעפ"כ עשה זאת משה בשמחה, כי כך ציווה אותו אלוקים.

יש לבאר בדרך אחרת, עפ"י חז"ל שאמרו שהיה כאן נס בתוך נס: משה הפשיט את בגדי הכהונה הגדולה מאהרון והלביש את אלעזר. והנה תחילה הוא הפשיט ממנו את הבגד העליון והלביש את אלעזר, ואחר כך הפשיט את הבגד הפנימי והלביש את אלעזר. והנס היה, שהבגדים הפנימיים שנלבשו אחרונים התחלפו עם הבגדים החיצוניים שהולבשו ראשונים.

לאור זה יש לבאר את הפסוק: "ויעש משה כאשר ציוה ה'" – למרות שלא היה ברור למשה כיצד ייתכן דבר זה, להלביש את הבגדים הפנימיים תחילה ועליהם את הבגדים החיצוניים, מספר הכתוב את שבחו שלא שינה ועשה כפי שהורהו ה' – ואכן התרחש נס.

ועיין ברמב"ן שם, שעל כל בגד שהופשט מאהרן, נלבש תחתיו בגד של שכינה לאהרן הכהן.

מיתת אהרון בשלווה

"וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן" (כ', כ"ט)

רש"י הסביר כיצד ראו כל העדה כי גווע אהרן. כשראו ישראל את משה ואלעזר יורדים מההר, שאלו אותם: היכן אהרן? אמרו להם: מת. אמרו ישראל: אפשר מי שעמד כנגד המלאך ועצר את המגיפה ישלוט בו מלאך המוות? "מיד ביקש משה רחמים והראוהו מלאכי השרת להם מוטל במיטה – ראו והאמינו".

חז"ל אומרים (עבודה זרה כ' ע"ב), שבבוא מלאך המוות לאדם פניו מוריקות. אולם כאשר ראו ישראל את אהרן במיטתו, ופניו שלמות, שלוות ומאירות, הבינו שאכן מלאך המוות לא נגע בו, אלא הגיעה שעתו ונמלאו ימיו.

עתה מובן מדוע התאווה משה רבינו שתהא מיתתו כמיתת אהרון – מיתה שאין מלאך המוות נוגע בה.

מה שמע עמלק?

"וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי" (כ"א, א')

"וישמע הכנעני. שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד כו' כדאיתא בראש השנה (ג' ע"א) ועמלק מעולם רצועת מרדות לישראל מזומן בכל עת לפורענות" (רש"י)

כשמת אהרן בכו כל ישראל, ואילו כשמת משה לא כתוב שבכו אותו כל ישראל. הסיבה היא שמשה שימש כדיין לישראל. כאשר באו לפניו שני אנשים ניצים, היה משה מזכה את הזכאי ומחייב את החייב. ובכל דין ודין היה צד אחד שמח ומרוצה, וצד שני כועס ומאוכזב. לכן אותם שכעסו על משה – לא בכו עליו כשנפטר.

אבל אהרן הכהן היה "אוהב שלום ורודף שלום" (אבות פ"א מי"ב). הוא היה משכין שלום בין הניצים. משום כך כשנפטר בכו עליו כל ישראל.

כאשר שמע עמלק שאהרן נסתלק מן העולם, הבין שמעתה אין שלום בעם ישראל ומתחיל הפירוד ביניהם. ואם כך – הרי הוכשרה הדרך למלחמה.

עלינו ללמוד מכאן עד כמה חשובה האחדות, וכמה יש לברוח מכל מחלוקת. כך נוכל להיות מובטחים שעמלק לא יוכל להילחם בנו, והאמת והשלום אהבו.

מלחמת עמלק ובגדי המלכות

"יושב הנגב – זה עמלק, שנאמר (במדבר י"ג, כ"ט): עמלק יושב בארץ הנגב ושנה את לשונו לדבר בלשון כנען, כדי שיהיו ישראל מתפללים להקב"ה לתת כנענים בידם, והם אינן כנענים. ראו ישראל לבושיהם כלבושי עמלקים ולשונם לשון כנען אמרו: נתפלל סתם, שנאמר: אם נתון תתן את העם הזה בידי" (רש"י)

עמלק רואה את ישראל מתפללים לה', והוא מפחד מתפילה זו. לכן הוא מבקש לבלבל את ישראל. הוא משנה את לשונו, אבל את מלבושו הוא לא מסוגל להחליף. לכאורה הרבה יותר קל להחליף את הבגדים מאשר את הלשון! כנראה שהלבוש הוא ביטוי עמוק של האישיות, אפילו יותר מהשפה.

עלינו ללמוד מוסר גדול, שאל לנו לשנות את בגדי המלכות שלנו. אלו הסימנים שלנו, שבזכותם נגאלו ישראל ממצרים (עיין פרקי דרבי אליעזר פרק מ"ח), וכך גם אנחנו נזכה להיגאל גאולת עולמים.

מדוע נענשו בנחשים?

"וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל. וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַה' וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל ה' וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם" (כ"א, ו' – ז')

לאחר שהתלוננו העם על המן וכינו אותו (כ"א, ה'): "לחם הקלוקל", העניש אותם הקב"ה בנחשים. מדוע נענשו בנחשים, ומה הקשר למן?

ביאור הענין: הקב"ה הענישם מידה כנגד מידה. הם התלוננו על המן שהיה בו כל טעם שבעולם – ונענשו בנחשים שאין להם שום טעם במאכלם, ובכל מה שאוכלים הם מרגישים טעם עפר.

את והב בסופה – אב ובן, רב ותלמיד שעוסקין בתורה

"עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת ה' אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן. וְאֶשֶׁד הַנְּחָלִים אֲשֶׁר נָטָה לְשֶׁבֶת עָר וְנִשְׁעַן לִגְבוּל מוֹאָב. וּמִשָּׁם בְּאֵרָה הִוא הַבְּאֵר אֲשֶׁר אָמַר ה' לְמֹשֶׁה אֱסֹף אֶת הָעָם וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם" (כ"א, י"ד-ט"ז)

הגמרא בקידושין (דף ל' ע"ב) מבארת את הפסוק: "את והב בסופה" כך: "אמר רבי חייא בר אבא: אפי' האב ובנו הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, 'שנאמר: את והב בסופה', אל תקרי בסוּפָה אלא בסוֹפָהּ", ע"כ.

אבל יש לדעת, שזה אינו אלא בין אדם לחברו, אבל בין תלמיד לרבו, או בין אב לבנו הדבר שונה, שאף על פי שמותר להתווכח בדברי תורה, אבל לבסוף חייב הבן או התלמיד לקבל את דברי אביו או רבו. ואם כך הם לומדים, הרי שהלימוד עולה לשמי שמים ומגן על הלומדים ועל עם ישראל כולו, וכדברי הפסיקתא (חֻקַּת קכה.): "ומשם מתגדלים ונהיים נחלי התורה ומשם שותים מבארה של תורה ונתנה להם מתנה", אבל אם אינם מתנהגים כן, והתלמיד או הבן עומדים על דעתם ולא מקבלים את דעת הרב או האב, הרי שלימוד כזה אינו מסנגר ולא לזה התכוונה התורה.

ועוד יש לרמוז בדרך לימוד התורה את שני הצדדים המובאים בגמרא (הנ"ל): אם שני תלמידי חכמים לומדים, מתווכחים ומקשים ולבסוף אוהבים זה את זה, מתקיים בהם 'את והב בסופה' – אבל אם נשארים שונאים לאחר הויכוח והלימוד, הרי הם כשני מצורעים שמקומם מחוץ למחנה.

דרך קנין התורה באמת

"וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת" (כ"א, י"ט)

הגמרא בנדרים (נ"ה ע"א) ביארה פסוק זה: "כיון שעושה אדם את עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל, תורה ניתנה לו במתנה". ויש להבין: כיצד התורה ניתנה במתנה? והלא "זאת התורה אדם כי ימות באוהל", וכדברי חז"ל (ברכות מ"ג ע"ב) שאין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. הרי שבשביל לגדול בתורה צריך לעמול, ולא מספיק שיעשה אדם עצמו כמדבר!

אלא שכבר כתב שם רש"י: "כמדבר שהוא מופקר לכל – מלמד תורה בחינם לכל". מי שאינו מבחין בין גדול לקטן אלא מלמד את כולם בחינם, זוכה לגדולה ולקבלת תוספת תורה בחינם.

זאת ועוד, מי שאוחז במידת הענווה, בבחינת "נחליאל", זוכה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. מי שמודה על האמת בענוותנותו זוכה לכוון לאמת התורה.

נחלה לישראל עבדו

"כִּי חֶשְׁבּוֹן עִיר סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי הִוא וְהוּא נִלְחַם בְּמֶלֶךְ מוֹאָב הָרִאשׁוֹן וַיִּקַּח אֶת כָּל אַרְצוֹ מִיָּדוֹ עַד אַרְנֹן" (כ"א, כ"ו)

רש"י שאל: למה ראה הכתוב צורך לספר שסיחון כבש את חשבון מידי מואב? והשיב, כיון שישראל הוזהרו (דברים ב', ט'): "אל תצר את מואב", לא יכולים היו להילחם בו. מה עשה הקב"ה? גלגל שסיחון יירש את חשבון, וישראל נטלוה מסיחון מבלי לצור את מואב.

לאור זה פירש ג"ע החיד"א ע"ה בספרו יוסף תהילות (פרק קל"ו) את הפסוקים בהלל הגדול (תהילים קל"ו, י"ז- כ"א): "למכה מלכים גדולים… ויהרוג מלך האמורי… ולעוג מלך הבשן… ונתן ארצם לנחלה… נחלה לישראל עבדו": "ונתן ארצם" – של עמון ומואב – "נחלה" – לסיחון ולעוג – וע"י זה: "נחלה לישראל עבדו".

מושל אמיתי ביצרו

"עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן… וַנִּירָם אָבַד חֶשְׁבּוֹן עַד דִּיבוֹן וַנַּשִּׁים עַד נֹפַח אֲשֶׁר עַד מֵידְבָא" (כ"א, כ"ז)

הגמרא במסכת בבא בתרא (ע"ח ע"ב) מבארת לנו: "'המושלים' – אלו המושלים ביצרם. 'בואו חשבון' – בואו ונחשב חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה. 'תבנה ותכונן' – אם אתה עושה כן תבנה בעולם הזה ותכונן לעולם הבא". ובתרגום יונתן: "'המושלים' – צדיקיא דשלטין ביצריהון".

מדברי הגמרא הללו אנו למדים כיצד יכול האדם להגיע לדרגה עילאית זו, להיות מושל ביצרו. כאשר אדם עושה חשבון בינו לבין עצמו, חשבונו של עולם, ומדקדק במעשיו, קלה כבחמורה, וגם שואל את עצמו אם פעל לשם עצמו או לשם שמים – בזה הוא זוכה למשול ביצרו.

עוד יש ללמוד מכאן, שלא יאמר אדם: "איני יכול למשול ביצרי והוא חזק ממני". אדרבא, "'המושלים' – אלו המושלים ביצרם", ללמדנו שיש לאל ידו למשול ולשלוט ביצרו הרע. זהו שאנו אומרים ביום הכיפורים: "על חטאים שחטאנו לפניך ביצר הרע"; ולכאורה קשה, הרי כל החטאים הם מהיצר הרע! אלא הכוונה היא לחטא הזה שאנו אומרים שהיצר הרע גדול ואי אפשר להתגבר עליו – על חטא זה צריכים כפרה, שכן לכל אחד יש כח ויכולת למשול בו ולנצחו.

ממה פחד משה רבנו?

"וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתָם הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אַל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת כָּל עַמּוֹ וְאֶת אַרְצוֹ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן" (כ"א, ל"ג ל"ד)

"אל תירא אותו – שהיה משה ירא להלחם, שמא תעמוד לו זכותו של אברהם, שנאמר: ויבא הפליט הוא עוג, שפלט מן הרפאים שהכו כדרלעומר וחביריו בעשתרות קרנים, שנאמר: כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים" (רש"י)

ה'שפתי חכמים' שואל: הרי כוונתו של עוג היתה שלילית, שכן רצה שאברהם יצא למלחמה ויהרג, והוא, עוג, יקח את שרה! והשיב, שעל כל פנים כיון שההצלה היתה על ידו חשש משה שמא תעמוד לו זכות ההצלה.

מכאן עלינו ללמוד מוסר גדול. עברו כחמש מאות שנה מאז מלחמת אברהם, ועדיין משה חושש שהזכות תעמוד לעוג. ומה עוג שנתכון לרעה נשמרת לו הזכות לעשרות דורות – העושה מצוות לשם שמים, על אחת כמה וכמה שתעמוד לו זכותן לדור ודור.

ועוד, ממשה רבינו אנו למדים, שגם אם יעשה אדם מצוה שלא לשם שמים זכותה תגן עליו. על אחת כמה וכמה, טובה כפולה ומכופלת, אם יעשה את המצוות לשם שמים.

מעשה רב

"זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה" (י"ט, ב')

למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה? לומר לך מה קרבנות מכפרין אף מיתת הצדיקים מכפרת" (רש"י)

ראש ישיבת פורת יוסף, הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל, שהוא דודו של מרן זצוק"ל מצד אימו, סיפר למרן זצוק"ל סיפור שהיה נוכח בו: פעם אחת ישב בעל 'כף החיים' רבי יעקב סופר בליל שבת ולמד תורה. והנה, באמצע הלילה הוא רואה את מלאך המוות שבא ליטול את נשמתו. אמר בעל 'כף החיים' למלאך המוות, והרי עדיין לא סיימתי לכתוב את ספרי 'כף החיים'! אמר לו מלאך המוות: ישנה גזירה על הציבור, והקב"ה רוצה ליקח צדיק אחד שיכפר על הדור. אמר לו בעל 'כף החיים': נו, וכי אני צדיק? תלך לרב יחזקאל עזרא, המגיד הירושלמי, שהוא צדיק גמור.

הלך מלאך המוות לחכם יחזקאל עזרא ע"ה, ואמר לו: באתי לקחת את נשמתך, כיון שיש גזירה על הציבור וצדיק מכפר על הציבור, ואתה צדיק – חכם יעקב סופר שלח אותי אליך. אמר חכם עזרא למלאך המוות: לך לחכם יצחק שרים, שהוא צדיק שיכול לכפר על הדור, וקח את נשמתו.

בבוקר נכנסו חכם יעקב סופר והרב עזרא לבית המדרש, והרב צדקה ישב במקומו. פנה חכם יחזקאל עזרא לרב יעקב סופר ושאל אותו: וכי למה שלח לי מר את מלאך המוות? אמר לו – מכיון שאתה צדיק ויש בכחך להציל את הדור מהגזירה, ובאמת מה עשה כבודו כשבא אליך מלאך המוות? אמר לו חכם עזרא לרב סופר – שלחתי אותו לחכם יצחק שרים שהוא צדיק ממני.

את כל השיחה הזאת שמע הרה"ג חכם יהודה צדקה זצוק"ל, וכששמע כך אמר לעצמו נמתין ונראה מה עלה בגורלו של חכם יצחק שרים, וראה זה פלא, באמת באותו בוקר פשטה השמועה על פטירתו הפתאומית של הרה"ג יצחק שרים זצ"ל, שהיה למדן גדול וחסיד.

ממעשה מפעים זה למדנו כמה גדול ועצום כחם של הצדיקים לא רק לעצמם אלא לכל הדור כולו. עוצמתו של הצדיק מתבטאת בכך שאינו נרתע אפילו ממלאך המוות, ועוד, שגזירתו של צדיק נשמעת ואפי' מלאך המוות בעצמו אינו יכול לו.

למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה? לומר לך מה קרבנות מכפרין אף מיתת הצדיקים מכפרת" (רש"י)

כאשר הרב החסיד העניו רבי רפאל לוין עליו השלום נפטר, קם מרן זצוק"ל להספידו וכך אמר במשאו: כתוב, "הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספים מבלי משים כי מפני הרעה נאסף הצדיק".

מה זאת אומרת: "כי מפני הרעה נאסף הצדיק"?

אפשר להגיד: כיון שצריכה לבוא רעה על עם ישראל, והקב"ה אינו רוצה שהצדיק יראה את הרעה, הוא לוקח אותו.

ואפשר להגיד: מכיון שהיתה צריכה לבוא רעה לעולם, לקח הקב"ה את הצדיק על מנת שיכפר על הדור והרעה לא תבוא. ומיתת צדיקים מכפרת רק אם חוזרים בתשובה, כמו שקרבן מכפר כאשר אדם עושה תשובה. מה שאין כן כאשר אדם הקריב קרבן ולא שב בתשובה, שאין זה מועיל, וכך גם אין מיתת צדיקים מועלת אם לא עשו העם תשובה.

הלכה בפרשה

וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם (כ', א')

שאלה: אדם שקיבל על עצמו לקרוא בכל יום כמה פרקי תהלים, האם יכול לאומרם בשעה שמשתטח על קברי צדיקים?

תשובה: בהלכות ראש השנה שבשולחן ערוך (תקפ"א סעי' ד') כתב הרמ"א: "ויש מקומות נוהגין לילך על הקברות ולהרבות שם בתחינות, ונותנים צדקה לעניים". בטעם הדבר כתב כה"ח שם (ס"ק צ"ח), שיש בזה בקשה שהמתים יבקשו עלינו רחמים; או רמז לכך שאנו חשובים כמתים.

לדעת הריטב"א (הובא בכה"ח ס"ק צ"א), אסור בכלל להתפלל על הקברים משום 'לעג לרש', אלא יש לעשות כמו כָּלֵב שהתפלל מחוץ לבית הקברות. דין זה הוא בשיטת התוס' (ב"ק ט"ז ע"ב ד"ה 'שהושיבו ישיבה על קברו'), שהרי בגמרא נאמר על חזקיה: "'וכבוד עשו לו במותו' – מלמד שהושיבו ישיבה על קברו", ולכאורה משמע מכאן שניתן ללמוד תורה או להתפלל בסמוך לקבר, ואין בזה חשש של 'לעג לרש'; אבל התוס' כתבו: "ולא על קברו ממש, אלא ברחוק ארבע אמות דליכא 'לועג לרש'" – והיינו כשיטת הריטב"א.

אולם שיטת הריטב"א והתוס' אינה הכרחית (ראה כה"ח ס"ק צ"א שם בתמיהתו על שיטת הריטב"א), שכן נראה לחלק בין סוגים שונים של לימוד ותפילה:

נפסק בהלכה (שו"ע ע"א סע' ז') לגבי אדם שרוצה לקרוא קריאת שמע או להתפלל תפילה שהוא מחויב בה (שחרית, מנחה וערבית): "אסור לקרות קריאת שמע תוך ד' אמות של מת או בבית קברות, ואם קרא – לא יצא". המשנ"ב (שם ס"ק ט"ו) הוסיף: "והוא הדין לומר קדיש ושאר דברי קדושה, והטעם משום 'לועג לרש'". בעל כה"ח (שם, ס"ק כ"ט) הזהיר, שרבים טועים ומברכים תוך ד' אמות של מת או של קבר, וצריך להודיע להם שהם טועים.

אולם, כאשר לומדים משניות לעילוי נשמת הנפטר או אומרים תהלים וכיו"ב – הרי בזה אינו לועג לו לרש, ומותר הדבר. כמו כן מותר להתפלל להשי"ת שבזכות הצדיקים ישמע תפילתנו. והעיר המשנ"ב (סי' תקפ"א ס"ק כ"ז): "אך אל ישים מגמתו נגד המתים, אך יבקש מהשם יתברך שייתן עליו רחמים בזכות הצדיקים שוכני עפר".

גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבא"ח ע"ה, כתב (לשון חכמים ח"ב סי' כ"ב, ח"ג סי' פ"ו) כמה וכמה תפילות לאומרם על קברי צדיקים. וראה בספר 'שפתי צדיקים' להגאון ח"ר סלמאן מוצפי זיע"א.

לפי כל זה, אם התחייב אדם לקרוא בכל יום מספר פרקי תהילים, אין לו לאומרם על הקבר, כיון שאמירתם לא נעשית לשם נחת רוח לנפטר, אלא בשביל חובו. אולם רשאי הוא לומר שפרקים אלו יהיו גם לעילוי נשמת הנפטר, ובכך יוכל לומר את המזמורים גם ליד הקבר.

עם זאת מצינו שעל קברי צדיקים מפורסמים נהגו העם להתפלל גם תפילות של חובה, כמו למשל במערת המכפלה. אלא שההשתטחות על קברי האבות אינה דומה לתפילה ליד שאר קברות, כי בתפילה זו אנו מבקשים מִיְשֵּׁנֵי חברון ועל שאר הקברות אנו מתפללים בשביל שיבקשו עלינו רחמים.

לסיכום – ההלכות:

א. נהגו להשתטח על קברי צדיקים בימי התשובה ובימי פטירת הצדיקים, ויש קברות שמשתטחים על קברם כל השנה.

ב. המתפלל אצל הנפטר לא יבקש ממנו דבר, אלא יכוון שהשי"ת ירחם עליו בזכות הצדיק, או שיבקש מהצדיק שיתפלל עליו. ומותר לקרוא תהילים או משניות לעילוי נשמת הנפטר.

ג. אין מתפללין תפילות חובה, קריאת שמע וכדו' על קברי מתים, אלא יש לאומרם מחוץ לד' אמות של הקבר.

ד. מי שרוצה ללמוד את חוק לימודיו שנתחייב או לקרוא פרקים שרגיל לומר בכל יום על הקבר – רשאי, ובתנאי שיאמר שזה גם לעילוי נשמת המנוח.

וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל (כ"א, ה')

"בלחם הקלוקל – לפי שהמן נבלע באיברים קראוהו קלוקל, אמרו: עתיד המן הזה שיתפח במעינו, כלום יש ילוד אשה שמכניס ואינו מוציא"? (רש"י שם ע"פ יומא ע"ה ע"ב)

על הפסוק (תהילים ע"ח, כ"ה) "לחם אבירים אכל איש" אומרת הגמרא ביומא (ע"ה ע"ב), שלחם אבירים זה הוא לחם שנבלע ב-רמ"ח איברים, דהיינו שהאוכל מתעכל כולו. עוד אמרו חז"ל (ברכות מ"ח ע"ב), שבזמן שירד המן לעם ישראל תיקן להם משה רבינו לברך ברכת הזן.

שאלה: עד כמה זמן מסיום האכילה אפשר לברך ברכת המזון?

תשובה: אדם שאוכל פת צריך לברך ברכת המזון מיד. אם שכח או התעכב ולא בירך מיד, יכול לברך "עד שיתעכל המזון במעיו". ואמר מרן השו"ע (או"ח סי' קפ"ד סעי' ה') ששיעור זמן זה הוא "כל זמן שאינו רעב מכוח אותה אכילה".

ולכאורה קשה: כיצד משה תיקן ברכת הזן על המן? הרי מזון זה היה מתעכל באיברים, ואם כן לא היו יכולים לברך לאחריו (עיין חזו"א סימן כ"ה ס"ק ד', ומשך חכמה עקב עה"פ "ואכלת ושבעת").

אלא, כיון שמכח אותה אכילה הם שבעו יכלו לברך. הגדרת העיכול תלויה בשאלה אם אדם רעב או שבע מכח האכילה שאכל.

הפוסקים קבעו את זמן העיכול, והוא כשעה וחומש, דהיינו שבעים ושתים דקות (עיין שו"ע סימן קפ"ד סעי' ה' והחונים עליו). לכן בחתונות או בסעודות גדולות כשאחרי האכילה שרים, רוקדים, מדברים בדברי תורה וכדו', צריך לדאוג שלא יעבור זמן עיכול בינתיים, ולכן יש לאכול בתוך הזמן הזה, כדי להחשיב את כל האכילות כסעודה אחת ארוכה, ואפשר יהיה לברך בסופה. כמו כן, צריך להזדרז ולברך מיד בסוף הסעודה. ויאכלו ענווים וישבעו.

וַיַּעַשׂ משֶׁה נְחַשׁ נְחשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחשֶׁת וָחָי (כ"א, ט')

שאלה: האם אדם חולה שאינו רוצה ללכת לרופא נוהג כשורה?

תשובה: משה רבנו עשה לישראל (עפ"י ציווי הקב"ה) את נחש הנחושת. הנחש היה קיים עד זמן חזקיה המלך, שבא וכיתת את נחש הנחושת – והודו לו חכמים על כך – כיון שישראל טעו וחשבו שנחש הנחושת מרפא. חז"ל הוסיפו ואמרו, שחזקיה גנז גם ספר רפואות, והודו לו חכמים (פסחים פרק רביעי משנה י'). אומר על כך הרמב"ם (בפיהמ"ש שם), שמגמרא זו היו אנשים שרצו לומר שאין להתרפא ברפואות, וכנגדם הסביר הרמב"ם, שאותו ספר שגנז חזקיה לא היה ספר רפואה של ממש, אלא ספר של חכמת הכוכבים.

אמנם הרמב"ן (בפירושו לתורה, ויקרא כ"ו, י"א) כותב שאין דרך יראי השם ללכת לרופא; אבל מרן בשו"ע (יו"ד של"ו סעי' א') פסק, שבזמן הזה אסור לאדם למנוע עצמו מללכת לרופא וז"ל: "נתנה התורה רשות לרופא לרפאות. ומצוה היא. ובכלל פיקוח נפש הוא. ואם מונע עצמו, הרי זה שופך דמים". והט"ז כתב (שם ס"ק א'): "האידנא חיוב הדבר ומצוה היא, דלפי מעשה האדם חיותו תלוי בכך".

לפני שאדם הולך לרופא או לוקח תרופה יאמר: "יהי רצון מלפניך ה' אלוקי ואלוקי אבותי שיהיה עסק זה לי לרפואה, כי רופא חינם אתה". וטוב שיאמר לכשיתרפא: "ברוך רופא חולים", בלי שם ומלכות (עפ"י שו"ע או"ח ר"ל סעי' ד').