שיחות ומאמרים
מעשיהם הטובים של הצדיקים
"וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר" (ג', כ"ג)
"'ואתחנן' – אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חינם. אף על פי שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חינם, לפי שאמר לו: 'וחנותי את אשר אחון', אמר לו בלשון 'ואתחנן'. דבר אחר: זה אחד מעשרה לשונות שנקראת תפילה, כדאיתא בספרי" (רש"י)
מרש"י משמע שהצדיקים יכולים לבקש בקשות תמורת שכר מעשיהם הטובים, אך אף על פי כן אינם מבקשים אלא מתנת חינם. והקשה על כך ה'כלי יקר': "מהיכא תיסק אדעתין שיתלו במעשיהם הטובים שכבר עשו? הלא לעולם אין לאדם שום חוב על הקב"ה, כי כל המצוות שהאדם עושה אין בהם די השיב!" [ואכן במדרש תנחומא כתוב שאין הקב"ה חייב מאומה לבריותיו, גם לא לצדיקים].
כדי להבין זאת נצטרך לעיין בשאלה אחרת: משה רבינו נתבע במעשה מסה ומריבה, בכך שהיכה על הסלע ולא דיבר אליו. אמנם משה חזר בתשובה על כך וביקש פעמים רבות מחילה. מדוע, אפוא, לא קיבל הקב"ה את תשובתו?
יש שביארו, שהקב"ה רצה להשאיר את משה במדבר כדי שבזמן הגאולה יקומו עימו מתי המדבר. יש שביארו, שהקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה (בראשית רבה כ', כ"ה). ויש שביארו, שהחטא במסה ומריבה היה כה חמור, משום שהיה כרוך בו גם חילול השם, ומשום כך לא ראה הקב"ה לנכון למחול למשה על חטא זה. ומדוע היה חילול השם בחטא זה? אילו היה משה מדבר אל הסלע, היו ישראל רואים כי הסלע נשמע לקב"ה בדיבור בלבד, ולומדים מכך קל-וחומר לעצמם, שעליהם להישמע לציווי ה'. עתה, שהסלע הוציא את מימיו רק בעקבות ההכאה, עלולים היו ישראל לחשוב שרק כאשר מקבלים מכה או עונש יש להישמע לה', ויש בכך חילול השם.
אמנם ברור היה שמשה לא היכה בסלע מתוך מרידה בה', כוונתו היתה לשם שמים. יכול היה משה לטעון, כי מתוך כל מעשיו הטובים שעשה עד היום, שכולם נעשו לשם שמים, אפשר להסיק גם לגבי מקרה זה כי לא מתוך מעל ומרידה בה', חלילה, פעל, אלא מתוך טעות. כך היה יכול לרכך את חומרת מעשיו, ולהינצל מן העונש.
ולמרות זאת העדיף משה שלא לטעון כך, אלא ביקש להיכנס לארץ כמתנת חינם. מעתה מובנת כוונתו של רש"י. אכן, משה לא ביקש שכר על מעשיו הטובים; אך יכול היה לטעון שאפשר ללמוד מתוך מעשיו הטובים את כוונתו גם במעשה החטא, ובזכות זה להקל על עונשו. ועם זאת לא ביקש אלא מתנת חינם.
למדנו את גדולתו המיוחדת של איש האלקים, אשר היה עבד נאמן ועניו גדול יותר מכל האדם אשר על פני האדמה. הרי היתה למשה ציפייה גדולה מאוד להיכנס לארץ ישראל, כדי שיוכל לקיים את המצוות התלויות בארץ וכן את שאר מצוות התורה אשר ערכן רב דווקא בארץ ישראל. ואף שהיו לו סיבות טובות מאוד לטעון לזכותו, לא ביקש אלא מתנת חינם. ללמדנו, שאין הקב"ה חייב מאומה לבריותיו, וכל מה שאנו מבקשים ממנו יתעלה ויתברך שמו עלינו לראות כמתנת חינם. אם כך נעשה, יקיים הוא בנו (שמות ל"ג, י"ט): "וחנותי את אשר אחון וריחמתי את אשר ארחם".
עבד נאמן קראת לו
"אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן" (ג', כ"ה)
בכמה מקומות מצאנו שמשה רבינו התעטר בתואר המיוחד: 'עבד'. כך אנו אומרים בתפילת שבת: "כי עבד נאמן קראת לו", וכן אומר הפסוק (יהושע א', ב'): "משה עבדי מת", וכן הוא אומר (מלאכי ג', כ"ב): "זכרו תורת משה עבדי".
מהי ההדגשה המיוחדת בכינוי "עבד נאמן"? ומדוע נקרא בשם זה? לכאורה המושג 'עבד' מבטא מדרגה נמוכה יותר, כמו שמצאנו במאמר חז"ל (שמות רבה כ"ד, א'): "בזמן שישראל עושין רצונו של מקום הוא מרחם עליהם כאב על בנים, ובזמן שאין עושין רצונו הוא רודה אותן כעבד"!
אולם אם נתבונן בבקשתו של משה להיכנס לארץ, נגלה את תכונתו המיוחדת של משה, שהוא מבטל לגמרי את רצונותיו לתועלת עם ישראל. ביטול הרצון מלמד עד כמה גדולה נאמנותו, ואשר על כן נאה לו התואר 'עבד'.
על הפסוק (ג', כ"ה): "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה" אמרו חז"ל (דברים רבה ז', י'): "אמר לו הקב"ה למשה: אין אתה יודע מה לעשות, אתה רוצה לאחוז את החבל בשני ראשיו. אמר לו: אם 'אעברה נא' אתה מבקש לקיים – בטל 'סלח נא', ואם 'סלח נא' אתה מבקש לקיים – בטל 'אעברה נא' ". כלומר, הקב"ה מעמיד בפני משה רבינו שתי אפשרויות: או לקיים "סלח נא" – והכוונה היא לבקשת הסליחה על חטאיהם של ישראל, או לקיים "אעברה נא" ולהיכנס לארץ ישראל.
משה רבינו בוחר לקיים את "סלח נא" ומוותר על ענייניו האישיים. הוא מעדיף את טובתם של כלל ישראל על פני רצונו הפרטי. גם כאשר אמר לו הקב"ה לאחר חטא העגל (שמות ל"ב, י'): "ואעשה אותך לגוי גדול" ויתר משה על הצעה זו, ודרש את שלומם של ישראל.
יתירה מזאת- הקב"ה אמר למשה (ג', כ"ו): "אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה", והביא רש"י משם חז"ל: "שלא יאמרו: הרב כמה קשה, והתלמיד כמה סרבן" (=מפציר). כלומר, יכול היה משה רבינו להמשיך להתחנן ולהפציר להיכנס לארץ, ואם היה עושה כך היה הקב"ה נשמע לו. אך אין זה מתאים למהותו של עבד נאמן. עבד עושה את רצון אדונו ואינו מפציר יתר על המידה. עבד נאמן נושא את העול עליו, גם אם אין הדבר נושא חן בעיניו (ובזה שונה עבד מבן, כי בן מנסה לעיתים להתחמק ולהשתמט מקיום רצון אביו, בניגוד לעבד נאמן, שאינו בורח ואינו מתחמק מרצון אדונו).
ואכן שכרו של העבד המקבל את גזירת מלכו גדול עד מאוד, וכמו שרואים אנו במאמר חז"ל (סוטה י"ד ע"א): "דרש רבי שמלאי: מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לארץ-ישראל? וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך? אלא כך אמר משה, הרבה מצוות נצטוו ישראל ואינן מתקיימין אלא בארץ ישראל, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו על ידי". אמר לו הקב"ה למשה: "רב לך", שכר גדול הוא תקבל כאילו קיימת בעצמך את המצוות, והשכר הוא רב טוב הצפון בעולם הבא לצדיקים, וכלשון ה'שפתי חכמים': "יותר ממה שתכנס לארץ".
העדפתו של משה רבינו את תועלתם של ישראל על פני טובתו האישית, רואים אנו מכיוון נוסף. אחד הטעמים שמשה רבינו לא נכנס לארץ הוא משום שכל מעשיו של משה קיימים לעולמי עד, וכן הוא אומר (שמות כ"ו, ט"ו): "עצי שיטים עומדים" – עומדים לנצח. כמו כן כל כלי המשכן שהכין משה קיימים שלמים, וגנוזים עד ביאת המשיח. אם היה נכנס משה לארץ, היה בונה בזריזות את בית המקדש, ובית זה היה קיים לעד. אולם אליה וקוץ בה: אם כך היה, הרי שכאשר יחטאו ישראל וירצה הקב"ה להענישם, לא יוכל לכלות את חמתו על העצים ועל האבנים, והיה פוגע בעם ישראל עצמו. משום כך מונע ה' ממשה להיכנס לארץ, כדי שבעתיד, כשיצטרך להעניש את ישראל על חטאיהם, יוכל לפגוע בבית המקדש ולהציל מכלייה את העם עצמו.
כך מסביר ה' למשה: לטובתם של ישראל, אל תפציר בי להיכנס לארץ, מתוך חשיבה לעתיד. משה רבינו, רעיא מהימנא, הקפיד על שלומם ועל טובתם של ישראל, ולכך נקרא: "עבד נאמן".
יש שהסבירו לפי הטעם האחרון שהובא, שמסיבה זו נקראת פרשת ואתחנן תמיד בשבת 'נחמו' שלאחר תשעה באב, כדי להזכירנו כי בזכותו של משה רבינו ומתוך ותרנותו על טובתו האישית, הסתפק ה' בהחרבת בית המקדש, אך לא פגע בישראל, והם קיימים לעולם.
דביקות בהשם – עד היכן?
"וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (ד', ד')
דבקות אמיתית בקב"ה פוגשים אנו במעשה שמספרת הגמרא (ברכות ל"ב ע"ב): מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך. בא שר אחד ונתן לו שלום, ולא החזיר לו שלום. המתין לו עד שסיים תפילתו. לאחר שסיים תפילתו אמר לו: "ריקא! והלא כתוב בתורתכם (ד', ט'): 'רק הישמר לך ושמור נפשך', וכתיב (ד', ט"ו): 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'. כשנתתי לך שלום, למה לא החזרת לי שלום? אם הייתי חותך את ראשך בסייף, מי היה תובע את דמך מידי?" אמר לו: "המתן עד שאפייסך בדברים". אמר לו: "אילו היית עומד לפני מלך בשר ודם, ובא חברך ונתן לך שלום, היית מחזיר לו?" אמר ליה: "לאו". – "ואם היית מחזיר לו, מה היו עושים לך?" אמר לו: "היו חותכים את ראשי בסייף". אמר לו: "והלא הדברים קל וחומר! ומה אתה שהיית עומד לפני מלך בשר ודם, שהיום כאן ומחר בקבר, כך – אני שהייתי עומד לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, שהוא חי וקיים לעד ולעולמי עולמים על אחת כמה וכמה!" מיד נתפייס אותו השר, ונפטר אותו חסיד לביתו לשלום.
מקובלנו, שחסיד זה היה ר' יהודה ברבי אלעאי. ובאמת צריך להבין: מדוע ר' יהודה ברבי אלעאי סיכן את עצמו, ולא הפסיק בתפילתו? הרי על דין המשנה (ברכות ל' ע"ב): "אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו" נאמר בגמרא (שם ל"ב ע"ב): "אמר רב יוסף: לא שנו אלא למלכי ישראל, אבל למלכי עכו"ם – פוסק". והסביר רש"י: "'פוסק' – שלא יהרגנו". מכאן שמותר היה לו להפסיק בתפילתו כדי שלא לסכן את עצמו!
הנה כל אדם מישראל העומד להתפלל צריך לעשות זאת בכוונה גדולה. וכך הם דברי הרמב"ם בהלכות תפילה (פ"ד הט"ו): "כוונת הלב כיצד? כל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה"; והוסיף השולחן ערוך (סימן צ"ח סע' א'-ד'): "המתפלל צריך שיכוון בליבו פירוש המילות שמוציא בשפתיו, ויחשוב כאילו שכינה כנגדו. ויסיר כל מחשבות הטורדות אותו, עד שתישאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפילתו. ויחשוב כי אילו היה מדבר לפני מלך בשר ודם היה מסדר דבריו ומכוון בהם יפה לבל ייכשל, קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, שהוא חוקר כל המחשבות. וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה שהיו מתבודדים ומכוונין בתפילתם".
אומר גאון עוזנו ותפארתנו בעל ה'בן איש חי' בספרו 'בן יהוידע', שהחסיד שהה שעה אחת קודם התפילה, ועיין והתעמק בגדולת הקב"ה, ומתוך כך הגיע בתפילתו לדבקות ולהתעלות, עד אשר לא שמע כלל ועיקר את דברי השר שנתן לו שלום. ועוד, אותו חסיד דבק בכל מאודו וכוונתו בהשי"ת, ודרכם של החסידים להישמר מאוד מכל חטא ועוון ואפילו חטא קל, וכדברי ה'אור החיים' הקדוש (במדבר כו, כג) "ואמרו ז"ל כי חסידים הראשונים היו שומרים חמישים שערי היתר לבל יכשלו בשער האיסור", וברוב דבקותו נזהר שלא להסיר את מחשבתו ואת כוונתו בתפילה, כדי שתהיה כמו קרבן, בכוונה זכה וטהורה.
רבי יהודה ברבי אלעאי שומע את דברי השר לאחר התפילה, וחושב לעצמו: אם אומר לשר שלא שמעתי אותו מחמת כוונתי בתפילה ודבקותי בקב"ה – הוא לא יאמין לי, שהרי השר הגוי אינו מסוגל לקלוט מהי דבקות, כפי שתוארה בשולחן ערוך (סי' צ"ח סע' א') על החסידים הראשונים: "עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהגברות כח השכלי". על כן אומר לו: "המתן עד שאפייסך בדברים", וכיון שהשר לא הרגו בשעת התפילה הבין רבי יהודה שהשר אינו מהיר חימה, ולכך השיב לו: "המתן").
אכן, זו היא דבקות בקב"ה, כזו אשר מרוממת את האדם עד אשר אינו שומע ואינו רואה את הסובב. וכך היא לשון השו"ע: "שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהגברות כח השכל".
דביקות עם חיים
"וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (ד', ד')
שאלו חז"ל (כתובות קי"א ע"ב): "וכי אפשר לאדם לידבק בשכינה? והלא כבר נאמר: 'כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא'! אלא כל המשׂיא בתו לתלמיד חכם וכל העושה פרקמטיא לתלמיד חכם ומהנה לתלמיד חכם, מעלה עליו הכתוב כאילו נדבק בשכינה".
יש להקדים את סיפורה של האישה הצרפתית, שהיתה מארחת את אליהו. יום אחד חלה בנה ומת. אמרה לאליהו (מלכים א' י"ז, י"ח): "מה לי ולך איש האלוקים? באת אלי להזכיר את עווני ולהמית את בני?" הסבירו רבותינו ז"ל (תוס' קידושין ע' ע"ב סוף ד"ה קשים גרים) את טענת האישה, שאמנם האישה כשלעצמה היתה צדקת, אך כשהגיע אליהו אליה הוא גרם שהיא תושווה אליו, וביחס אליו אין היא נחשבת צדקת. כך גרם אליהו שייזכרו עוונותיה.
לכאורה צריך להבין, הרי אין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו (ע"ז ג' ע"א), ואין להמעיט בצדקותו של אדם, שנחשב צדיק כשלעצמו, רק בגלל שאיתו נמצא צדיק אחר גדול ממנו! אלא האישה חששה, שכאשר משווים אותה לאליהו, עשויים לבוא אליה בטענה, מדוע היא לא הגיעה למדרגתו. ומכיון שהיא אשמה במקצת במצבה הנוכחי, יש בזה הזכרת עוונות.
על פי זה נבאר את דברי הגמרא על הפסוק: "ואתם הדבקים" וגו'. כאשר מציעה הגמרא לאדם להידבק בשכינה ע"י שהוא נדבק בתלמידי חכמים, יכול אדם לחשוש ולומר: מדוע שאדבק בהם, והלא דבקות זו עלולה לעורר את עווני? הקירבה לתלמידי החכמים עלולה לפגוע ולהזיק לאדם, כפי שפגעה באותה אישה!
על כך אומרת התורה: "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם" – כלומר, אתם הדבקים בתלמידי החכמים, ובכך נדבקים בשכינה – "חיים כולכם היום" – אל לכם לחשוש, כי מובטח לכם שכולכם תחיו!
עוד יש לבאר פירוש נוסף. הנה אמרו רבותינו ז"ל שאין אדם מישראל שיכול לקיים בעצמו את כל תרי"ג המצוות. שכן חלק מן המצוות שייכות רק לכהנים, חלקן מתייחסות רק למלכים ולשופטים וכו'. אלא כיצד יקיים אדם את כל המצוות? כאשר כלל ישראל מאוחדים ביחד, מצטרפות המצוות שהם מקיימים זו לזו, וכך יוצא שכולם מקיימים את כל תרי"ג המצוות (מסיבה זו תיקן רבינו האר"י ז"ל (שער הכוונות עניין ברכות השחר) לומר קודם התפילה: "הריני מקבל עלי מצות 'ואהבת לרעך כמוך'" – כדי שעל ידי אהבת ישראל יתאחדו כלל המצוות והתפילות).
וכך יש לדקדק בלשון התורה: "חיים כולכם היום" – היינו, כאשר 'כולכם' מאוחדים כאיש אחד, באהבה ובאחדות, הרי שמצוותיכם מצטרפות לכלל תרי"ג המצוות, ובזה אתם זוכים להידבק בשכינה הקדושה.
משפטים בל ידעום
"רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה' אֱלֹקָי … וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה … וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם" (ד, ה'-ח')
אמרו חז"ל (יומא ס"ז ע"ב), ש'חוק' הוא מצוה שאין אנו יודעים את טעמה, כמו פרה אדומה, שעטנז וכו'. לעומת זאת, 'משפט' הוא מצוה מובנת.
אם כן, יש כאן פלא: מדוע יאמרו עלינו אומות העולם, כאשר יראו שאנו שומרים 'חוקים' ו'משפטים', שאנו "עם חכם ונבון" (עיין רש"י)? הרי ב'חוקים' אין כל טעם! יתירה מזאת: בפרשת פרה אדומה כתב רש"י, שהשטן ואומות העולם לועגים על עם ישראל ושואלים אותם: מה המצווה הזאת לכם? ומה טעם יש בה? משום כך כתבה התורה על מצוה זו 'חוקה' – גזירה היא מלפניי, ואין לך רשות להרהר אחריה (רש"י במדבר י"ט, כ'. ראה יומא סז ע"ב).
צריך לבאר זאת כך. האמת היא, שהגויים לועגים על כל מצוות ה', ורצונם האמיתי הוא למנוע מעם ישראל לקיים את המצוות. והראיה: אילו היו מקבלים את המצוות המובנות, את ה'משפטים', היו גם הם בעצמם מקיימים אותם! אבל משהו אחר גורם להם להעריך את ישראל ולכנותם: "עם חכם ונבון". ומהו? כאשר הם רואים שעם ישראל, שהוא עם חכם ונבון, עומדים ומקיימים חוקים שאינם מובנים בשכל הישר; והם מבינים שישראל עושים כן אך ורק מפני שהקב"ה ציווה להם, ומפני שהם מקבלים את מלכותו של הקב"'ה ללא הרהורים; והם רואים את ישראל מקיימים את המצוות כולן בשמחה ובטוב לבב – דבר זה גורם להם להעריך את ישראל. אזי הם משבחים את ישראל.
אכן, צריך לדעת שגם את ה'משפטים', המצוות המובנות, אנו מקיימים מפני שה' ציווה אותנו, ולא בגלל הטעם השכלי שיש בהן. את המצוות שבין אדם לחבירו אנו עושים בגלל ציווי ה', להבדיל מאומות העולם שלהם יש "משפטים בל ידעום" – דהיינו, משפטים המשתנים בכל עת, פעם רצונם כך, ופעם רצונם אחר, והמשפטים משתנים באופן תדיר. אבל משפטי התורה שציוה הקב"ה למשה מתקיימים על ידינו לעד, כי הם "משפטי ה' ", ועל כן הם "צדקו יחדיו".
מי שחושב שדווקא על ידי שנתדמה לגויים ונעשה כמעשיהם, נזכה לכבוד ולהערכה מאיתם – טועה טעות מרה. משום שגם אם נעשה כמעשיהם, הם יזלזלו בנו. אולם גם הגויים יודעים שדרכם-שלהם אינה דרך ישרה, ומשפטיהם משפטי אנוש המשתנים מעת לעת, ורק תורת ה' היא תמימה להולכים בה. אם אנו נקיים את החוקים, המשפטים והמצוות – אדרבה, הם יעריכו אותנו ויאמרו שאין עם חכם ונבון מאיתנו.
שכר כיבוד אב ואם
"כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹקֶיךָ לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (ה', ט"ז)
"'כאשר צוך' – אף על כבוד אב ואם נצטוו במרה' שנאמר (שמות ט"ו, כ"ה): 'שם שם לו חוק ומשפט'" (רש"י)
מקריאת הפסוקים משתמע כאילו קיום המצוה של כיבוד אב ואם וקבלת השכר עליה הם רק "על האדמה אשר ה' אלקיך נתן לך". ויש לשאול: וכי רק בארץ ישראל יש חיוב לכבד את אביו ואת אמו, ולא בחוץ לארץ? ועוד יש לשאול: מהו שכתוב: "כאשר צוך ה' אלקיך" – היכן נצטווינו לפני כן במצוה זו?
רש"י (ה', ט"ז) עונה על השאלה השנייה: "אף על כבוד אב ואם נצטוו במרה, שנאמר (שמות ט"ו, כ"ה): 'שם שם לו חוק ומשפט'". הרי שאת מצות כיבוד אב ואם למדנו עוד לפני מתן תורה, ללמדך את חשיבותה ומעלתה של מצוה זו.
אך יש לבאר בדרך נוספת. יכול אדם לחשוב שאין במצוה זו כל חידוש, משום שמצוה זו הגיונית ושכלית, ומובן מאליו שחובה לטפל באב ובאם שהביאוהו לעולם וטרחו בגידולו. בוודאי שכך צריך לנהוג גם ללא ציווי מיוחד. לכך אומרת התורה: "כאשר צוך ה' אלקיך" – אמנם המצוה היא שכלית, אבל הוסיפה התורה כאן תוספת מיוחדת, ללמד שעל האדם לקיים מצוה זו מפני שכך ציווה הקב"ה, ועל האדם לעשות את רצון הבורא כדי לזכות את המקיים אותה בשכר מיוחד. וכך הם דברי חז"ל (אבות סוף פ"ג): "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות" (ומעין זאת אמר רבי אלעזר בן עזריה (ספרא, קדושים ט', י'): "מנין שלא יאמר אדם: אי איפשי ללבוש שעטנז, אי אפשי לאכול בשר חזיר, אי איפשי לבוא על הערוה, אבל איפשי מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך! ת"ל: 'ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי'. נמצא פורש מן העבירה ומקבל עליו מלכות שמים").
עוד יש לבאר את הבטחת הכתוב: "למען יאריכן ימיך ולמען ייטב לך". יש המפרשים ('אבן עזרא' ו'בעל הטורים') שאריכות הימים הכתובה כאן שמורה ליום שכולו טוב, אך בעולם הזה אין שכר מיוחד על קיום מצוה זו. לעומת זאת, דעת הרמב"ן וה'ספורנו' אינה כן, אלא לדעתם שכר כיבוד אב ואם הוא גם בעולם הזה ממש. בפרשת יתרו ביאר הרמב"ן ביתר הרחבה את שכרה של מצוה זו, וכך אמר שם: "עניין הכתוב 'למען יאריכון ימיך על האדמה', יבטיח כי במצוה הזאת יהיו כל ימותינו ארוכים, כי ימלא ה' ימינו בעולם הזה, ויהיו ארוכים בעולם הבא שכלו ארוך, ותהיה ישיבתנו לעד על האדמה הטובה שייתן לנו" – הרי שיש במצוה זו שתי הבטחות: אחת לעולם הזה, והשנייה לעולם הבא.
מיהו, דעתנו בזה היא שיש שלוש הטבות במצוה זו: בעולם הזה, בעולם הבא, והשלישית והיא העיקר –ההבטחה שנמשיך לשבת על אדמתנו וייטב לנו בארץ ישראל. בזה יושפע שפע רב לכל העולם.
הלוא ישמע והלוא יביט
"וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי" (ה', כ"ה)
על פסוק זה כותב הזוהר (אדרא זוטא, דברים, האזינו דף רצ"ד ע"ב): "אלא ודאי כל מה דחשיב בר נש וכל מה דיסתכל בלבוי לא עביד מלה עד דאפיק ליה בשפוותיה והוא לא אתכוון ביה, וההיא מילה דאפיק מתבקעא באוירא ואזלא וסלקא וטסא בעלמא ואתעביד מניה קלא. וההוא קלא נטלין ליה מארי דגדפין, וסלקין ליה למלכא, ועייל באודנוי. הדא הוא דכתיב: 'וישמע ה' את קול דבריכם'.
עד ימינו היו דברי הזוהר הללו כחידה שאין לה פתרון, איך יתכן שאדם מדבר כאן מלה אחת והיא טסה בעולם ומגיעה למקומות אחרים ומרוחקים? והיה הדבר לפלא. בימינו המציאו את התקשורת, ורואים כיצד אדם מדבר לתוך אפרכסת המחוברת בסך הכל לחוט, או אפילו כבר בלי חוט כלל, ושומעים את מה שהוא אומר בקצה השני של העולם! שידורים לווייָנִיִּים, למשל, הם דוגמה נוספת לנס כזה.
מצד שני, אפשר ללמוד מכך שלא להתפעל מהמצאות ומחידושים, ולחשוב שחידושים כאלו לא היו ולא נבראו. לא כן הוא, הכל נכתב ונחתם מקדמת דנא.
באותו עניין כתוב (תהלים צ"ד, י"ט-כ'): "הנטע אזן הלא ישמע, אם יצר עין הלא יביט, היסר גוים הלא יוכיח, המלמד אדם דעת". פעם דרשתי את הפסוק ומצאתי בו רמז מוסרי: אפשר ללמוד מהתקשורת הטלפונית של ימינו עד כמה צריך להיזהר שלא לעשות עבירות, כי הקב"ה נמצא, רואה ומאזין לכל מעשה שלנו. מקובל, שכאשר אדם עונה לצלצול הטלפון, הוא מרים את השפופרת ואומר: "הלו" – זו מילה בינלאומית, שמזכירה מייד לכל יהודי את הפסוק הנ"ל: "הנוטע אוזן" – אדם שמדבר בטלפון ומשתמש באוזנו כדי לשמוע – " 'הלו' ישמע" – שומע את האדם שמעבר לקו אומר: "הלו". זאת למרות שאין הוא רואה אותו, ואותו אדם אינו נמצא בקרבתו. הרי לנו מצב, שגם אם האדם אינו קרוב אליי ואיני מבחין בו, הרי הוא שומע את כל מה שאני אומר. ומכאן נלמד לקב"ה, ששומע ומאזין לכל דברינו בכל מקום שאנו נמצאים, גם אם אין אנו מרגישים בו…
בהמשך הומצאו גם מכשירי טלפון שיש בהם מצלמות. מעתה אפשר לא רק לשמוע את הצד השני, אלא גם לראותו. לכך רומז המשך הפסוק: "אם יוצר עין 'הלו' יביט" – מי שמתבונן במכשיר יכול לראות בעיניו את הצד השני שקורא לו: "הלו". מכאן רמז כלפי מעלה, ששם נמצאת עין שרואה ואוזן ששומעת את כל המעשים.
מכאן נלמד מוסר השכל, "היוסר גוים הלוא יוכיח". לעתיד יַראו לאדם את כל מעשיו, והוא יתבייש בהם; אך לא זו בלבד, אלא גם ישמיעו לו את כל דיבוריו ויַראו לו את עצמו מדבר אותם, כמו שאדם נשמע ונראה בטלפונים החדשים…
על אותה הדרך אפשר לפרש מה שכתוב בתהלים (נ', כ"א): "אוכיחך ואערכה לעיניך". התוכחה שתהיה לאדם לעתיד לבוא תהיה "לעיניך", כך שלא יוכל להכחיש אותה, ובעל כורחו יודה על מה שיתבעו אותו.
אדם עושה פעולה בעולם הזה, ומלמעלה מצלמים אותו. בלילה עולה נשמתו, ומראים לה את המעשה שהוא עשה. הנשמה חותמת על מסמך שבו מפורט המעשה אשר עשה. לדוגמה, אדם הולך לשוק 'מחנה יהודה' ומבקש מהמוכר לשקול לו תפוחי אדמה. כשהלה מסתובב הוא מכניס כמה תפוחי אדמה לסלו. בשעת מסירת הדין והחשבון על מעשיו, יראו לו את המעשה ההוא, ואת חתימת ידו שחתם כבר באותו לילה על כך. הוא יחוייב לא רק על אותו תפוח אדמה בודד שגנב, אלא על כל הפירות ופירי-הפירות שהיו יכולים לצאת מאותו תפוח אדמה.
מכאן ילמד האדם מוסר, עד כמה מעשיו גלויים וידועים לפניו יתברך, ויעשה לעצמו חשבון איזו בושה ואיזו כלימה תכסינה אותו ליום פקודה.
"היוצר יחד ליבם, המבין אל כל מעשיהם". הקב"ה אינו צריך לבדוק כל אחד ואחד היכן הוא עומד, אלא בסקירה אחת הוא רואה את כל המעשים של כל האנשים שבכל העולם כולו. לנו אין שום השגה והבנה בדבר הזה, כיצד הוא יודע ורואה בבת אחת את כל מעשה האדם ותחבולותיו ויצרי מעללי איש (ומה שאנו אומרים בראש השנה, שכל בני העולם עוברים לפניו יתברך כבני מרון, אחד אחד – זה רק כדי לשׂבּר את אוזנינו ולתת לנו הרגשה שאנו נשפטים באופן אישי. אבל האמת האלוקית היא שכל העולם כולו נסקר בבת אחת).
לימוד המצוות התלויות בארץ
"וְאֹתִי צִוָּה ה' בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים לַעֲשֹׂתְכֶם אֹתָם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ" (ו', י"ד).
מלשון הכתוב: "לעשתכם אתם בארץ" משמע שעכשיו עומד משה ללמד אותם את המצוות התלויות בארץ. ויש לשאול: הלא בין כה וכה יודע משה שלא יזכה להיכנס עם ישראל לארץ, כך שאת המצוות התלויות בארץ לא יקיימו ישראל בימיו. מדוע, אפוא, אין הוא מותיר ליהושע להורות את המצוות הללו, שכן הוא זה שיכניס אותם לארץ והוא שיאפשר את קיומן של המצוות הללו בפועל!
התשובה עולה מתוך הפסוקים הקודמים לפסוק זה. לפני כן עסקה התורה בעשרת הדיברות. על עשרה דיבורים אלו נאמר (תהלים ס"ב, י"ב): "אחת דיבר אלוקים שתיים זו שמעתי", והסבירו חז"ל שהכוונה היא לכך שרק את שתי הדיברות הראשונות שמענו מפי ה' ("דיבר אלוקים"), ואת יתר שמונה הדיברות שמענו מפי משה. כך דורש רב המנונא (מכות כ"ג ע"ב) את הפסוק: "תורה ציוה לנו משה" – משה לימד אותנו מנין מצוות כגימטריה של תורה", דהיינו תרי"א מצוות; זאת משום שאת שתי הדיברות הראשונות שמענו מפי הגבורה עצמה, ואותם משה לא לימד.
זהו שאמר משה רבינו (ה, ה): "אנכי עומד בין ה' וביניכם", ופירש 'אור החיים' הקדוש: כאשר שמעתם את שני הדיברות הראשונים מפי ה', פנים בפנים, פחדתם מפני האש הגדולה ואמרתם למשה: "קרב אתה ושמע". ומאז אין אתם מקבלים את התורה והמצוות ישירות מאת ה', אלא "אנכי עומד בין ה' וביניכם".
הבדל זה, שבין שתי הדיברות הראשונות לשמונה הבאים, בא לידי ביטוי בכך שהשתים הראשונות: "אנכי" ו"לא יהיה לך" מנוסחים בלשון נוכח, כי ה' הוא שאמרם. אך שאר הדיברות נאמרו בלשון נסתר: "אשר ישא את שמו", "כאשר ציווך" (עמדו על כך 'מנורת המאור' סי' קמ"ה ו'אור החיים' הקדוש ד', ל"ו).
בשעה ששמעו ישראל את שתי הדיברות הראשונות מפי ה' – הזדעזעו ופרחה נשמתם, מה שאין כן בשומעם את שמונה הדיברות האחרות מפי משה. שמיעת הדיברות הראשונות מאת ה' היא שגרמה לאמונת ישראל הקבועה במשה רבינו עבד ה', כלשונו הברורה של הרמב"ם (פ"ח מהל' יסודי התורה ה"א), וז"ל: "משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי, שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף, אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם, לא להביא ראיה על הנבואה, היה צריך להשקיע את המצריים קרע את הים והצלילן בתוכו, צרכנו למזון הוריד לנו את המן, צמאו בקע להן את האבן, כפרו בו עדת קרח בלעה אותן הארץ, וכן שאר כל האותות. ובמה האמינו בו? במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך, וכן הוא אומר פנים בפנים דבר ה' עמכם, ונאמר לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת. ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי? שנאמר (שמות י"ט, ט'): 'הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם', מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה", עכ"ל.
ואכן, גם משה רבינו ידע שיש הבדל גדול בין שמיעה מפי הגבורה לשמיעה מפי משה, ולכן העיר לעם ישראל, כדברי רש"י (ה', כ"ד): "וכי לא היה יפה לכם ללמוד מפי הגבורה ולא ללמוד ממני?"
לאור כל זאת יובן, מדוע ראה משה צורך לצוות בעצמו את ישראל במצוות התלויות בארץ. משה דן קל־וחומר בעצמו: אם את כל המצוות שקבלתי דאגתי ומסרתי ולימדתי את ישראל אני בעצמי, משום שחששו לקבלן מפי הגבורה, ועם זאת היתה ירידה בהשפעתם ולא קיבלו ממני באותה איכות כפי שהיו מקבלים לוּ היו שומעים מפי הגבורה ממש; אם כך, אם אשאיר ליהושע בן נון ללמד את ישראל את המצוות התלויות בארץ, ולא אלמדן בעצמי, בוודאי זה יהא כלי שלישי ותהיה ירידה בהשפעתן ויקשה עליהם לקבלן.
לכן עומד משה ומצווה את כל ישראל על המצוות התלויות בארץ (ראה ב'ספורנו' ו', א'), כדי להשפיע עליהם את קדושת המצוות ולחקוק אותן בליבותיהם.
עוד אפשר לבאר את הטעם לכך שמשה רבינו עצמו לימד את המצוות התלויות בארץ ולא יהושע, על פי דברי הגמרא בעירובין (נ"ד ע"ב). הגמרא שאלה: מדוע היה צורך למשה רבינו עצמו ללמד את בני ישראל את מצוות התורה, ולא לימדום הזקנים? ותירצה: "כיון דמשה מפי הגבורה גמר, מסתייעא מלתיה". פירש רש"י (ד"ה ומה): "ומסתייעא מילתא להתקיים בליבו להבין מהר". למשה היתה זכות מיוחדת, משום ששמע את המצוות מפי הגבורה, ולכן "מסתייעא מלתיה". רצה משה שגם המצוות התלויות בארץ תילמדנה באותה סייעתא כמו שאר המצוות.
ועוד אפשר לבאר שמשה רבינו רצה ללמד את בני ישראל מצוות אלו בבחינת (הושע י"ד, ג'): "ונשלמה פרים שפתינו", ועי"ז יחשב כאילו קיים את המצוות וביחוד שמכח השמיעה של כל ישראל את המצוות מפי משה, קבלו אח"כ את כל המצוות וקיימום ביראה ובטהרה.
משמרת להלכה
"שָׁמוֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת מִצְוֹת ה' אֱלֹקֵיכֶם וְעֵדֹתָיו וְחֻקָּיו אֲשֶׁר צִוָּךְ. וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה' לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ" (ו', י"ז-י"ח)
"והכוונה בזה, כי מתחילה אמר שתשמור מצוותיו ועדותיו אשר ציווך; ועתה יאמר גם באשר לא ציווך תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו, כי הוא אוהב הטוב והישר" (רמב"ן)
משה רבינו מזהיר אותנו לשמור את המצוות, העדות והחוקים; וכמו כן מזהירנו להוסיף ולעשות משמרת למשמרת, אלו הסייגים והגדרים הנלמדים מהפסוק: "ועשית הישר והטוב".
עוד מבואר בדברי הרמב"ן, שגם אם נזהר האדם בכל סוגי המצוות, העדות והחוקים, ואף אם מוסיף הוא גדרים כדי להרחיק את עצמו מן העבירה, עם כל זה עדיין אין הוא זוכה לשכר הגדול הצפון לצדיקים, עד אשר יקפיד לעשות את "הישר והטוב" – דהיינו, לנהוג לפנים משורת הדין. רק כאשר יעשה את הישר והטוב, ייאמר עליו: "למען ייטב לך" וגו'.
ואכן ישנן הנהגות טובות רבות, כמו הקדמת בר מצרא, שאנו מחוייבים בהן מצד: "ועשית הישר והטוב". כן יש הנהגות שהן בגדר עצה טובה, לעשות לפנים משורת הדין, כגון: מקרים מסויימים בהם נדרש אדם לשלם כסף לאדם אחר, למרות שעל פי דין אינו חייב לשלם לו. מקרים אלו נלמדים מהפסוק (משלי ב', כ'): "למען תלך בדרך טובים". בעלי המוסר המשילו את האדם המקיים את חיובי התורה בלבד ללא הליכה לפנים משורת הדין, כאדם האוכל מזון ללא תבלין, כשהוא תפל וללא טעם. והדרך טובה הרצויה לקיים את רצון ה' היא לשאול את עצמו לפני כל מעשה שהוא עושה: האם יהיה לקב"ה נחת במעשה זה? ואם יש צורך יש לנהוג לפנים משורת הדין, ורק כאשר אדם אוחז בשני הראשים – מקיים את אשר צווה בתורה מצוות דאורייתא ודרבנן ומקיים את "דרך טובים", היינו לילך לפנים משורת הדין, אזי זוכה לכל המעלות הטובות האמורות בתורה.
וכבר נאמר על אברהם אבינו (בראשית י"ח, י"ט): "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, למען הביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו". גם אברהם אבינו לא זכה שה' יביא עליו את כל הברכות אלא רק אחר שהוסיף – מלבד קיום המצוות – גם את ההליכה ב"דרך ה' ". דרך זו – משמעותה: "למען תלך בדרך טובים". בזכות זאת קיבל אברהם את שכרו, וכך מקיים האדם את רצון ה'.
עוד זאת עלינו לדעת כי לפעמים מתעורר קטרוג על עם ישראל, על כך שהקב"ה נושא אליהם פנים. אז עונה הקב"ה למקטרגים: עם ישראל מדקדקים בחומרות, כלשון הגמרא (ברכות כ' ע"ב): "והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה" (וראה דברי מרדכי, ירח האיתנים עמ' ר"ל), ללמדך שאדם צריך לבנות את בניין הקדושה שלו על יסודות המצוות, החוקים והגזירות, ועליהם להוסיף את דרך הישר. "למען תחיה וירשת את הארץ" – היא ארץ ישראל, היא הארץ העליונה.
גאולת ישראל
"נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹקֵיכֶם" (ישעיה מ', א' – מתוך ההפטרה)
הפטרה זו מתחילה את סדרת שבע הפטרות הנחמה. בשבע הפטרות אלו אנו מוצאים כעין דו-שיח בין הקב"ה לבין עם ישראל.
הנביא ישעיה אומר לישראל: "נחמו נחמו עמי". אך ישראל מסרבים לקבל את התנחומים. הם טוענים, שכמו ש"אנוש כחציר ימיו" (תהלים ק"ג, ט"ו), כך הגאולה איננה גאולה מוחלטת, והם ממאנים להתנחם. זו ההפטרה הבאה, המתחילה בטענה: "ותאמר ציון עזבני ה', וה' שכחני" (ישעיה מ"ט, י"ד), וכיון ששכחני ולא בא לגאלני, לכן: "עניה סוערה לא נוחמה" (שם נ"ד, י"א).
עד שבא הקב"ה בכבודו ובעצמו ואומר לה: "אנכי אנכי הוא מנחמכם" (שם נ"א, י"ב) – הגאולה השלישית לא תהיה בידי בשר ודם, אלא ה' יתברך עצמו ינחם את ישראל, וישראל נושע בה' תשועת עולמים. אומר הקב"ה לכנסת ישראל: "רני עקרה לא ילדה, פצחי רינה וצהלי" (שם נ"ד, א'), כי בא זמן גאולתכם. ועוד הוא אומר לה: "קומי אורי כי בא אורך, וכבוד ה' עליך זרח" (שם ס', א').
או אז יגל יעקב ישמח ישראל (תהלים קמ"ט, ב'): "שוש אשיש בה' תגל נפשי באלוקי", כי ה' אלוקי בא בכבודו ובעצמו לגאול אותי.
מסופר במדרש, שכאשר אמר ישעיה לישראל: "נחמו נחמו עמי", אמרו לו: באיזו נחמה אתה מנחמנו? אמר להם: לא משלי, אלא: "יאמר אלוקיכם". ה' הוא מנחמכם, ואני רק שלוחו של מקום.
מדרש זה יובן לאור מה שקרה לישראל בחטא העגל. כאשר עשו ישראל את העגל קרא הקב"ה למשה רבינו (שמות ל"ב, ז'), ואמר לו: "לך רד, כי שחת עמך". אמר לו משה להקב"ה: ריבונו של עולם, האם "עמי" הם ולא "עמך"? הלא הם "עמך ונחלתך"! ואכן כתוב (שם ל"ב, י"ד): "וינחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו" – עמו של ה', ולא של משה.
והנה עתה, כאשר בא ישעיהו ואמר לישראל: "נחמו נחמו עמי", נבהלו ישראל ואמרו לו: "עמך", ישעיה, ולא עמו של הקב"ה?! הרגיע אותם ישעיה ואמר להם: חלילה, לא אני אומר לכם זאת, אלא דבר ה' בפי ומילתו על לשוני – "נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם".
ויש להוסיף: אמרו חז"ל (ילקוט שמעוני, ישעיה רמז תמ"ה): ישראל חטאו בכפליים – "חטא חטאה ירושלם" (איכה א', ח'), לקו בכפליים – "כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה" (ישעיה מ', ב'), ומתנחמים בכפליים – "נחמו נחמו עמי" (ישעיה שם, א').
הנחמה הכפולה של "נחמו נחמו" היא בשני אופני הגאולה, שהרי גאולת ישראל היא "בעיתה אחישנה", זכו – "אחישנה", לא זכו – "בעיתה" (ראה סנהדרין דף צ"ח ע"א, ירושלמי תענית א', א', זוהר א', קי"ז). שתי אפשרויות אלו נרמזות בדברי הנביא. "נחמו נחמו עמי", "כי מלאה צבאה כי נרצה עוונה" – זו גאולת "בעיתה", שתבוא לכשיגיע זמנם של ישראל להיגאל. אבל אם יהיו ישראל בבחינת "פנו דרך וישרו בערבה מסילה", כלומר: ניישר את מעשינו, אזי "כל גיא יינשא", והגאולה תהיה גאולת "אחישנה".
כבר אמר 'אור החיים' הקדוש, שגאולת "בעיתה" היא כאשר ישראל חוטאים, וגאולת "אחישנה" כאשר הם חוזרים בתשובה; אבל יש גם דרך גאולה שלישית. אם חלילה לא יהיו ישראל ראויים לגאולת "אחישנה", ישנה אפשרות שהקב"ה יעשה עמנו נס ופלא כימי צאתנו ממצרים. וכשם ששם חישב הקב"ה את הקץ (ק"ץ – בגימטריה 190), ובמקום ארבע מאות שנה של שעבוד שהיו מתוכננים מלכתחילה, שועבדו ישראל רק רד"ו שנה (210 שנה, 190 שנים פחות מ-400), כך גם בימינו יחיש הקב"ה את גאולת "בעיתה" קודם הזמן, ו"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" (מיכה ז', ט"ו).
פרפראות
קדושת הארץ כולה
"עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה" (ג', כ"ז)
כתב רש"י: "'וראה בעיניך' – ביקשת ממני 'ואראה את הארץ הטובה', אני מראה לך את כולה, שנאמר (ל"ד, א'): 'ויראהו ה' את כל הארץ'".
משה רבינו ביקש לראות רק חלק מהארץ, כפי שדרשו חז"ל (מכילתא דרשב"י י"ז, י"ד. והביאה רש"י לעיל ג', כ"ה): "ההר הטוב" – זו ירושלים, "הלבנון" – זה בית המקדש. על כך ענה לו הקב"ה: אמנם קדושת ירושלים וקדושת המקדש הן הקדושות העליונות ביותר, אך גם שאר הארץ היא קדושה.
לכן הראה לו הקב"ה את כל הארץ, וכלשון רש"י: "אני מראה לך את כולה".
עבודה זרה בשינוי
"לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם… כִּי כָל הָאִישׁ אֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרֵי בַעַל פְּעוֹר הִשְׁמִידוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ" (ד', ב'-ג')
יש לבאר את סמיכות העניינים של איסור "לא תוסיפו" לפרשיית בעל פעור.
חז"ל בספרי (בלק פסקא קל"א) מספרים: מעשה ביהודי שהשכיר חמורו לאשה גויה. נכנסה האישה לבית פעור אחרי שאכלה תרדין ושכר, והתריזה בפני בעל פעור. נכנס היהודי אחריה. התפלאה האישה: הלא אתה יהודי! מה אתה עושה בעבודה הזרה של פעור? אמר לה: מה אכפת לך? חשב היהודי, הרי בסך הכל אני מלכלך את העבודה הזרה. וכך עשה, וקינח את עצמו בחוטמו של פעור. חשב היהודי שעשה לעבודה הזרה ביזיון גדול. אמרו לו הכמרים: עוד לא היה אדם שעבד את פעור בצורה מושלמת כל כך כפי שאתה עשית!
לכן הסמיכה התורה את איסור "לא תוסיפו" לעניין בעל פעור. ללמדך, שהתורה אסרה לעבוד עבודה זרה, ואל לו לאדם להתחכם יותר מהתורה. לא יוסיף על דברי התורה, שמא יצא מכך מכשול, כמו אותו אדם, שרצה לבזות את העבודה הזרה ונמצא עובד אותה בצורה הטובה ביותר.
עלינו לקיים את ציוויי התורה, ללא כל תוספת משלנו.
חיי העולם הזה לנצח
"וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (ד', ד')
יש להסביר את הפסוק על פי מאמר חז"ל (עיין ברכות י"ח ע"א): צדיקים במיתתן קרויים חיים, רשעים בחייהם קרויים מתים.
זו כוונת הפסוק: אם "אתם דבקים בה' אלוקיכם" – וכדברי תרגום יונתן: "דבקים ביראתו" – אזי "חיים כולכם היום", כלומר: חיים ביומו של הקב"ה לנצח.
התפעלות מכלל המצוות
"וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (ד', ו')
אימתי הגויים מתפעלים מעם ישראל? מתי ניכרות חכמתם ובינתם של ישראל לעיני העמים? כאשר: "ושמרתם ועשיתם… את 'כל' החוקים האלה", כלל המצוות כולן, ללא הבדל ושיור של אף מצוה.
אבל אם מזלזלים ישראל בחלק מהמצוות ואינם מקיימים את כולן, גם הגויים מלגלגים על עם ישראל ואינם מתפעלים מהם. וכבר ראינו בדורות האחרונים כי תנועת הרפורמים הראשונים בגרמניה שזלזלו בחלק ממצוות וברצונם היה להידמות לגויים. ואכן רבתה שם מגיפת ההתבוללות וכידוע משם נפתחה הרעה רחמנא ליצלן.
ניסים לבנים
"רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ… וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ" (ד', ט')
בפסוק זה מוזהר דור המדבר שלא לשכוח את כל הניסים שעשה להם הקב"ה, "אשר ראו עיניך". עליהם לספר את הניסים לבניהם. על ידי הסיפור המפורט יבוא הילד לכלל הכרה ואמונה שלימה במעמד הר סיני.
במילים אחרות: אזהרת התורה, שלא לשכוח את הדברים אשר ראו עיניך – עיקרה למען הדורות הבאים, כדי שאפשר יהיה ללמדם "לבניך ולבני בניך".
אל לאדם להסתפק בכך שהוא עצמו 'יהודי טוב'. עליו לחנך גם את בניו בדרך התורה והמצוות, ולהזכירם את הניסים אשר עשה עימנו ה'. כך יגדלו בניו לתורה ולתעודה,ב"יראת ה' טהורה עומדת לעד" (תהלים י"ט, י').
שליחות בקניית קרקע
"וְאֹתִי צִוָּה ה' בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים לַעֲשֹׂתְכֶם אֹתָם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ" (ד', י"ד)
כלל ידוע בהלכה הוא (ברכות ל"ד ע"ב): שלוחו של אדם כמותו. מרן ה'בן איש חי' זיע"א (תורה לשמה סי' שפ"ז) חקר במקרה של אדם שביקש מחבירו לקנות לו קרקע בארץ ישראל, כדי שיוכל לקיים בה את מצוות תרומות ומעשרות. השאלה היא: האם גם כאן אפשר למנות שליח שיעשה את המצוה בעבור המשלח?
משה רבינו עצמו סבר ששליחות כזו מועילה. לכן אמר לבני ישראל: כיון שאיני נכנס לארץ ישראל, הריני מלמד אתכם את המצוות הנוהגות בארץ, ולכשתקיימו אותן אתם תהיו שלוחיי למצוות אלו, והיה זה חלקי עימכם.
תכלית הצרות
"בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ" (ד', ל')
בזוהר הקדוש (זוהר חדש פ' נח), מובא שרבינו הקדוש היה מצטער על הפסוק: "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה". היה אומר: הרי באו כל הצרות הללו, ומדוע לא באה הגאולה?
שאל את אליהו הנביא. השיב לו אליהו, שגם המלאך מיכאל מעורר כך, ומוסיף: הרי כתוב: "כי א-ל רחום…", ולמה הקב"ה לא מרחם? על כך עונה לו הקב"ה, שאמנם כתוב: "כי אל רחום ה'", אך לפני כן נאמר: "בצר לך…ושבת…ושמעת" – היינו, שאחרי הצרות צריכים לשוב בתשובה שלימה, ולשמוע בקול ה', ורק אז מתקיים: "כי אל רחום ה'".
על כך יש לשאול: וכי רבינו הקדוש לא ידע זאת? אלא יש לבאר, שרבינו הקדוש טען שכיון שסבלנו צרות וייסורים, הקב"ה צריך להיות הפותח הראשון והוא ישיב את לבבנו אליו. בבחינת (איכה ד', כ"ג): "השיבנו ה' אליך ונשובה", ואז: "חדש ימינו כקדם" (איכה שם, ל"א).
עלינו לדעת, שכאשר אנו חוזרים בתשובה, העוונות נהפכים למצוות חדשות, ומגיעה לנו הגאולה. ועשינו תשובה, אנו מצפים לה' "כי א-ל רחום ה' אלוקיך".
עצת היצר בתשובה מעולה
"בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ" (ד', ל')
עיקר מצות התשובה היא כאשר האדם נמצא עדיין בכוחו, כדברי הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ב ה"א). אולם גם כאשר האדם עושה תשובה בזקנותו, כשכוחו אינו עימו, או מפני צרה שהתרגשה עליו, חלילה – גם זו תשובה מקובלת ורצויה.
היצר הרע אומר לאדם, שאם הוא חוזר בתשובה בזקנותו, או רק משום שהתרגשה עליו צרה, לא תועיל לו התשובה. כך מנסה היצר להרחיק את האדם מלשוב אל בוראו.
על כך אומרת התורה: אמנם הטוב ביותר הוא לעשות תשובה בתחילה; אך גם אם האדם לא שב מעצמו, אלא רק בשל הצרות, "בצר לך", או שהחליט לחזור בתשובה כשכבר כוחו אינו עימו, "באחרית הימים" – עדיין "ושבת עד ה' אלקיך", תשובתו מקובלת לפני המקום.
מקצת מצוה
"אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה שָׁלֹשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן" (ד', מ"א)
כתב רש"י (ע"פ הגמ' מכות י' ע"א): "נתן לב להיות חרד לדבר שיבדילם. ואף על פי שאינן קולטות עד שייבדלו אותן בארץ כנען, אמר משה: מצוה שאפשר לקיימה – אקיימנה".
ישנה מחלוקת בין הפוסקים (עיין 'כף החיים' תע"ה ס"ק ט"ף, ועיין עוד 'שערי תשובה' תפ"ב ס"ק א') בדין מי שאכל חצי כזית מצה בלבד בליל פסח. האם קיים מצוה באכילת חצי השיעור, או שמכיון שאין לו שיעור כזית מלא, אין הוא מקיים שום מצוה.
מפסוקנו יש כעין הוכחה, שאף שהשיעור אינו בשלמותו, יש באכילתו מצוה. שכן משה רבינו הבדיל שלוש ערים, עשה רק 'חצי שיעור'; והראיה שלא קיים שיעור שלם: עדיין שלוש הערים הללו אינן קולטות עד שיובדלו עוד שלוש ערים נוספות. ובכל זאת נחשבת הבדלתו של משה כמצוה.
כן משמע מדברי ה'ספורנו', שכתב: "להראות מה נכבד עניין שמירת המצוה, שהקפיד לקיים קצת מצוות עשה".
ערי מקלט לעתיד לבוא
"אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה שָׁלֹשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן" (ד', מ"א)
על הפסוק (י"ט, ח'): "ואם ירחיב ה' אלקיך את גבולך ויספת לך עוד שלוש ערים", ביאר רש"י שגם לעתיד לבוא יהיו ערי מקלט. ויש להבין: הרי לעתיד לבוא הובטח לנו ש"וגר זאב עם כבש" (ישעיה י"א, ו'), ואם כן לשם מה יצטרכו ערי מקלט?
אכן, ידועה דעת הרמב"ם שגם לעתיד לבוא "עולם כמנהגו נוהג", ועדיין יהיו הריגות וייאלצו להשתמש בערי המקלט.
עוד אפשר לבאר, שלעתיד לבוא, כאשר תהיה תחיית המתים, יקומו גם כל אלה שרצחו בשגגה מאז חורבן הבית ולא גלו לערי מקלט. אותם האנשים יצטרכו לנוס אל ערי המקלט.
שובו לכם לאוהליכם
"לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם" (ה', כ"ו)
כשנתן הקב"ה את התורה לעם ישראל בהר סיני, פרחה נשמתם. כשחזרה אליהם נשמתם, אמר להם משה: "שובו לכם לאהליכם" – דהיינו, שכל אחד ישוב לאשתו (ראה ביצה ה' ע"ב).
החיד"א (ברכ"י אהע"ז סי' י"ז אות א') דן במעמדו של אדם שקם לתחייה, אם צריך הוא לקדש את אשתו מחדש. הוא הביא את הגמרא במגילה (ז' ע"ב), האומרת : "רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי, איבסום. קם רבה שחטיה לרבי זירא. למחר בעי רחמי ואחייה". והאריך החיד"א לדון בשאלה ששאל: האם רבה היה צריך לקדש שוב את אשתו שוב (אמנם ראה במהרש"א שביאר שלא שחטו ממש, אלא שנתן לו לשתות הרבה יין עד שנטה למות)?
יש לשאול: לכאורה יכול היה החיד"א להביא ראיה ממתן תורה, שבו כולם מתו והמלאכים החיו אותם, ולא שמענו שהיו צריכים לקדש את נשותיהם מחדש!
צריך לומר, שאין להביא ראיה מזמן מתן תורה, משום שייתכן שכאשר אמר משה לבני ישראל: "שובו לכם לאהליכם" הכוונה היא ע"י קידושין.
עוד אפשר לומר, שכיון שבני ישראל נישאו כבר לפני מתן תורה, אזי ביאתם הוי כמו קידושין.
גדלותו של רבי עקיבא
"אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא" (ו', י"ג)
הגמרא (פסחים כ"ב ע"ב ועוד) מביאה את דברי שמעון העמסוני: "שמעון העמסוני, ואמרי לה נחמיה העמסוני, היה דורש כל 'את'ים שבתורה. כיון שהגיע ל'את ה' אלקיך תירא', פירש. אמרו לו תלמידיו: רבי, כל 'את'ים שדרשת מה תהא עליהן? אמר להם: כשם שקיבלתי שכר על הדרישה, כך אקבל שכר על הפרישה. עד שבא רבי עקיבא ודרש: 'את ה' אלקיך תירא' – לרבות תלמידי חכמים".
רואים מכאן את גדלותו של רבי עקיבא, שדרש פסוק שאחרים פחדו לפרשו.
פעם הייתי אצל האדמו"ר מחב"ד זיע"א. הזכרתי לו את דברי הגמרא הנ"ל, ושאלתי: מדוע באמת לא דרש שמעון העמסוני בעצמו כפי שדרש רבי עקיבא? עניתי, ששמעון העמסוני היה אדם עני, ולכן לא זכה לכבוד גדול, למרות גדלותו בתורה. אמר בליבו: אם אדרוש שהפסוק בא לרבות תלמידי חכמים לכבוד, יאמרו שלא אמרתי כן אלא לעצמי, שאזכה שיכבדו אותי למרות עניותי. לעומתו, רבי עקיבא, שהיה גדול בענקים, שהיו לו כ"ד אלף תלמידים, וגם היה לו עושר גדול ולא חסר לו כבוד כלל ועיקר, הוא יכול היה לדרוש זאת, ללא חשש שיאמרו שלכבודו דרש כך.
ואכן, מרבי עקיבא קיבלו את הדרשה: "את – לרבות תלמידי חכמים" (ועיין עוד בהקדמת הספר מתוך שיחת מרן הרב זצוק"ל).
ההרים והגבעות לעתיד לבוא
"כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה" (ישעיה מ', ד' – מתוך ההפטרה)
שמעתי משם גאון עוזנו ותפארתנו, רבינו יוסף חיים זיע"א, בעל ה'בן איש חי' שביאר, כי בשעה שהקב"ה חילק את המים העליונים והתחתונים, ביקשו המים התחתונים לבקוע את התהום ולעלות למעלה לכיוון השכינה. בכל מקום שניסו המים להתפרץ ולנבוע, הניח עליהם הקב"ה תל של עפר, וכך נוצרו ההרים והגבעות.
לעתיד לבוא, כשהשכינה תשרה בקרבנו, אזי המים התחתונים כבר לא יבקשו לעלות למעלה, וממילא כל הר וגבעה ישפלו. כל זאת משום שהשכינה תהיה שורה בקרבנו, ככתוב: "כי נגלה כבוד ה'".
מעשה רב
חכמתם של יהודים פשוטים
"וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (ד', ו')
חכם מנשה שלו זצ"ל, הביא מעשה משמו של רבנו יוסף חיים, בעל ה'בן איש חי' זיע"א. פעם אחת היה ויכוח בין כמרים ליהודים. יסוד הויכוח היה, שכל צד יכין שאלות שונות לצד שכנגדו, וקבעו ביניהם, שמי שיענה על שאלה: "איני יודע", ייזרק לכבשן האש. בא כומר אחד מומר (שהיה יהודי והמיר את דתו), וביקש להתווכח עם הרב היהודי, אלא שהרב חשש וסירב. בא יהודי אחר – שהיה מוחזק לעם הארץ – ואמר: תנו לי רשות ואלך אני להתווכח עם אותו מומר. אמר להם: אם אנצחו – הנה מה טוב, ואם לאו – יאמרו שניצחו אדם פשוט ועם הארץ (כמו הסיפור המובא עם גביהה בן פסיסא בסנהדרין צ"א ע"א). בלית ברירה, נתנו הרבנים את אישורם. הלך אותו האיש, ופנה ושאל את אחד הכמרים: כתוב (שה"ש ו', י"ב): "לא ידעתי נפשי, שמתני מרכבות עמי נדיב" – תתרגם לי את המילים: "לא ידעתי" לאנגלית. אותו כומר השיב ואמר: "איני יודע". פנה אותו יהודי לנוכחים, ואמר: שמעתם, הנה הוא אמר: "איני יודע"!! כששאלו אח"כ את אותו יהודי: הכיצד עשית זאת? הוא ענה להם: שאלתי את הרבנים את אותה שאלה וגם הם לא ידעו, ואם הם לא ידעו, כ"ש שהכומר לא ידע… כי כולם ענו לי – אחד בערבית, באנגלית ובצרפתית: "לא ידעתי". ובתמימות שלו הוא ניצחם.
קדושת התורה ועשרת הדברות
"יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בְּחֹרֵב… וַתִּקְרְבוּן וַתַּעַמְדוּן תַּחַת הָהָר" (ד', י'-י"א)
סיפר מרן זצ"ל: באחד הפעמים שהתארחתי אצל ראש הממשלה הראשון ד. בן גוריון – דברנו בין היתר על מצות השבת. אמר לי ראש הממשלה: אתם הרבנים הוספתם יותר מדאי על התורה, כי הקב"ה נתן לנו עשרה דברות, ואתם הוספתם עוד הרבה מצוות! שאלתי אותו: האם אתה מאמין ושומר את עשרת הדברות, ושהם מן השמים? אמר לי שכן. שאלתי אותו האם הוא שומר שבת? ואמר לי: זה לא כתוב בעשרת הדברות. מייד חייכתי. היה שם מזכירו, דאז, מר יצחק נבון שיחי', מי שלימים היה הנשיא החמישי של המדינה. כשראה אותי מחייך, הוא שאל אותי: מדוע אתה מחייך? שאלתי אותו: האם יש כאן תנ"ך? הן מר בן גוריון בודאי אוהב תנ"ך! מיד הביאו תנ"ך. פתחתי את עשרת הדברות והראיתי לבן גוריון: הנה בעשרת הדברות יש מצות שבת. אמר לי: טוב, אז לי יש רק תשע דברות. אמרתי לו: יש לנו את עשרת הדברות ואת כל התורה כולה – תורה שבכתב עם תורה שבעל פה, הכל מחייב אותנו, והכל מאת הקב"ה!
לכן, היה מדגיש מרן זצ"ל: כדי להסיר ספקות וכפירה, חס ושלום, שלא יאמרו שעשרת הדברות הם העיקר, לא התקינו לומר זאת בגבולין בכל יום ויום.
'לשם יחוד' בשמירת הבריאות
"וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם" (ד', ט"ו)
פעם אחת מרן בעל ה'בן איש חי' זיע"א לא חש בטוב, והביאו כמה רופאים לבודקו, וביניהם גויים. אמרו לו הרופאים: כבוד החכם, אתה רגיל לשבת על הרצפה ולכתוב על הנייר, זה מה שגורם לך לעייפות יתרה, על כן עליך לצאת מעט לטייל ולנשום אויר צח וטוב. הסכים ה'בן איש חי' לדבר, וקרא לבנו חכם יעקב, וביקש ממנו לקחת עמו ספר ולקרוא לו ממנו בדרך, כדי לקיים: 'ובלכתך בדרך', ושלא יהא ביטול תורה. הרופאים, שהיו שם, לא הסכימו לכך, ואמרו לו: חכם, עליך לפוש ולנוח לגמרי מבלי ספרים. אמר להם ה'בן איש חי': אם כך, אלמד איזה נושא ואתעמק בו בדרך. אך גם לזאת סירבו הרופאים, ואמרו: כבודו חייב לפוש ולא לאמץ את ראשו כלל. אמר להם ה'בן איש חי': אם כך, אלך לטייל כפי שהרופאים ציוו. קם ה'בן איש חי', ותיקן לומר: "לשם יחוד קודשא בריך הוא וכו' הריני יוצא לטייל כדי לקיים את גופי ולהביא לבריאותי, לקיים את מה שכתוב בתורה: 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'" וכו', ואותו הנוסח הודפס בספר 'לשון חכמים'.
לא תגנוב בהידור
"וְלֹא תִּגְנֹב וְלֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא" (ה', ז')
היה רגיל מרן הרב זצ"ל לספר בשם הרה"ג שלמה יוסף זוין ע"ה, מראשי האנצקלופדיה התלמודית ועוד ספרים חשובים: מעשה באדם אחד שהיה לו שטר כסף של מאה לירות, והוא הניחו למשמרת בתוך התנ"ך, בעמוד שבו כתוב הפסוק: "לא תגנב". וזאת למה? כי אמר בליבו: אם מישהו יפתח את התנ"ך ויראה את הפסוק, בודאי לא יגנוב את הכסף. והנה, בא איזה גנב ממולח, פתח את התנ"ך, ומצא את השטר המונח לצד לא "תגנוב". מה עשה? הוא היה גנב מתוחכם, ופרט את אותו השטר לשניים, לקח חמישים לירות לעצמו, ואת החמישים הנותרים הניח בתנ"ך במקום בו כתוב הפסוק: "ואהבת לרעך כמוך"…
התפילין שנמצאו במצדה
"וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם" (ו', ח')
פעם אחת, בשעה שהיה מרן הרב זצ"ל מעביר את שיעורו ב'בן איש חי', היה זה בפרשת וירא באות כ"א, החל להזכיר מדבריו: פעם אחת נפלה הבימה שעל קבר יחזקאל הנביא ע"ה ומצאו שם תפילין ישנים מאד, והיו הפרשיות מסודרות כסדר רש"י. והוסיף לספר את אשר היה עמו אישית: היה ארכיאולוג ידוע בשם יגאל ידין, שגילה ממצאים בחפירותיו במצדה באיזור ים המלח. הוא קרא לי לראות את הגילויים, היות ואני כיהנתי כדיין באותה תקופה בבאר שבע, ולא היתה אז גישה למצדה דרך ים המלח אלא דרך באר שבע. כשהגעתי לשם, הוא הראה לי חפירות שונות, שלטענתו היו המקוואות שהשתמשו בהם בזמנם. מדדתי את המידות של המקוה, ומצאתי שהם תואמים להלכה. הבחנתי בחריץ החקוק באחד מקירות המקוה, ושאלתי אותו אם הוא יודע את פשר הדבר, אך הוא לא ידע. הסברתי לו: זה הסימן לגובה המים שיש בהם ארבעים סאה, והיו צריכים להקפיד שלא יפחתו המים משיעור זה. כששמע את זאת, הוא מאוד שמח על התגלית. אחר כך הוא הביא בפניי זוג תפילין שמצא בחפירות. אמרתי לו: אני רוצה לראות אם זה של רש"י או של ר"ת. אמר לי יגאל ידין: כבוד הרב אינו יודע היסטוריה?! הרי מצדה היתה הרבה לפני רש"י או ר"ת! אמרתי לו: יש תפילין כדעת רש"י, ויש תפילין כדעת ר"ת. פתחתי אותם וגיליתי שהפרשיות כתובות בכתב ברור מאוד, ושום דבר לא היה מחוק, למרות השנים הרבות שהיו קבורים באדמה. בדקתי את סדר הפרשיות, ומצאתי שהסדר היה כמו דעתו של רש"י. והוסיף מרן, שאין זו ראיה, כי זה מה שנמצא…
הלכה בפרשה
הורים בבית אבות
"כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" (ה', ט"ז)
שאלה: האם יכולים הבנים לשלוח הורים שהזדקנו לבתי אבות או שמא יחזיקם בביתו ויטפל בהם בעצמו?
תשובה: פעם היה שונה מהיום, היה תענוג לטפל בהורים זקנים, והיו הילדים רואים ולומדים כיבוד אב ואם מהו מהמסירות של הוריו. אבל היום, לצערנו, זה מכביד על הילדים (וישנם רבים מההורים שמתפללים במיוחד שלא להזדקק לילדיהם), ושולחים הילדים את הוריהם לבתי אבות.
הרמב"ם כותב (פ"ו מהלכות ממרים הלכה י'): "מי שנטרפה דעתו של אביו או של אמו משתדל לנהוג עמהם כפי דעתם עד שירוחם עליהן, ואם אי אפשר לו לעמוד מפני שנשתטו ביותר – יניחם וילך לו, ויצוה אחרים להנהיגם כראוי להם". כלומר שדעת הרמב"ם כמו בגמ' שרב אסי הלך כשראה שאמו נשתתטה. אבל הראב"ד חולק עליו, וז"ל: "א"א אין זו הוראה נכונה אם הוא ילך ויניח לו למי יצוה לשמרו". כלומר שלא יניחם לנפשם אלא יטפל בהם כראוי.
השולחן ערוך פסק כמו הרמב"ם, וז"ל (יורה דעה סימן ר"מ סעיף י'): "מי שנטרפה דעת אביו או אמו, משתדל לנהוג עמהם כפי דעתם עד שירוחם עליהם. ואם אי אפשר לו לעמוד, מפני שנשתגעו ביותר – ילך לו ויניחם, ויצוה לאחרים לנהגם כראוי".
למעשה: רק אם השתטו ביותר ישלחם, אבל ללא כן – צריך לטפל בהם בעצמם.
ה'בן איש חי' (פרשת שופטים שנה שניה אות ט"ו) כותב: "מי שנטרפה דעת אביו או אמו, משתדל לנהוג עמהם כפי דעתם, עד שירוחם עליהם". כלומר, אפילו אם מניח אותם במקום ששומרים עליהם, צריך להיות בכבוד, ולא במקום שלא מטפלים בהם שם כראוי. ויש חיוב ללכת לבקר את הוריו הנמצאים בבתי אבות, ולהביא להם דברים מיוחדים שלא נותנים להם בבתי אבות. וכן גם אם נמצאים בבתי חולים לחולי נפש חייב לבקרם, אלא אם כן הרופאים יאמרו שזה מעורר תגובה קשה, ועכ"ז חייב להתקשר ולברר על מצבם.
ישיבה במקום אביו ואמו
"כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" (ה', ט"ז)
שאלה: האם מותר לבן או לבת לשבת על כסאותיהם של אחד מההורים, ומה הדין אם ההורים אינם נמצאים במקום?
תשובה: נאמר בתורה (שמות כ', י"א; דברים ה', ט"ו): "כבד את אביך ואת אמך" וגם (ויקרא י"ט, ג'): "איש אמו ואביו תיראו", והגמרא הסבירה במסכת קדושין (ל"א ע"ב) מהו מורא ומהו כבוד, ואמרה ש"מורא – לא עומד במקומו ולא יושב במקומו". והסביר שם רש"י: "'לא עומד במקומו' – במקום המיוחד לאביו לעמוד שם בסוד זקנים עם חבריו בעצה".
והוסיף השו"ע (יורה דעה סימן ר"מ סע' ב') שלא יעמוד גם במקום המיוחד לו להתפלל, ולא ישב גם במקום המיוחד לו להסב בביתו.
והסביר הט"ז (שם ס"ק ב') שאיסור זה הוא גם כשאביו אינו נמצא במקום.
ולכן אם האבא רגיל להתפלל בבית הכנסת במקום מיוחד – אסור לבנו לעמוד באותו מקום גם כשאביו לא נמצא בבית הכנסת, וכן אם אביו רגיל לעמוד במקום מסוים ולדבר לפני קהל – אסור לבנו לעמוד שם, אפילו ללא נוכחות אביו.
וכן אם האבא או האמא רגילים לשבת במקום מסוים בבית או בבית הכנסת – אסור לבן או לבת לשבת באותו מקום גם כשלא בנוכחותם. ואיסור זה הוא אפילו אם הכסא הוחלף אבל המקום הוא מקום ידוע.
אב ואם שמחלו על כבודם והרשו לבניהם לשבת באותו מקום – כבודם מחול (ע"ע רמב"ם ממרים פ"ו ה"ב). וגם אם האב מחל, כתב הרדב"ז שם שאפי' שזה מחול והבן לא נענש, אבל אם הוא מקיים את המצוה של כבוד אב ומורא אב יש לו מצוה. כלומר, מחילת האב לא מחייבת את הבן, והבן צריך לשמור על כבוד אביו.
ולמעשה: אפי' שאביו אינו דתי, אינו ירא שמים והבן ירא שמים – גם כן אסור לבן לשבת במקום אביו, ויש חולקים (עיין שו"ע ר"מ סעיף י"ח, וז"ל: "ממזר חייב בכבוד אביו ובמוראו. אפילו היה אביו רשע ובעל עבירות, מכבדו ומתירא ממנו. הגה: וי"א דאינו מחוייב לכבד אביו רשע, אא"כ עשה תשובה (טור ומרדכי פ' כיצד ובהגהות מיימוני פ"ו דהלכות ממרים)").
שיעור הידור תפילין
"וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (ו', ה')
שאלה: האם יש להדר לקנות תפילין או מזוזות יותר מאלה הכשרות "לכל הדעות"?
תשובה: נאמר בתורה: "ואהבת את ה'… ובכל מאודך", וחז"ל (ברכות נ"ד ע"א) למדו שני פירושים. האחד: מחויב האדם להודות לה' על כל מדה ומדה שהוא מודד לו. השני: "בכל מאודך" – בכל ממונך. ואין הכוונה שצריך ליתן את כל ממונו כדי לקיים מצוות עשה, אלא שאם יאמרו לו: עבור על "לא תעשה" או שניקח את כל ממונך אזי מחוייב ליתן את כל ממונו ולא יעבור על "לא תעשה" (שו"ע תרנ"ו סע' א').
בכדי לקיים מצוות עשה, כגון: תפילין, ציצית, מזוזה וכיו"ב, חייב לקנותם אף אם נזקק לצדקה, ובלבד שיהיו תפילין כשרות.
מצוה להדר ולהוסיף עוד שליש ממחירו, וכל המוסיף מעל שליש – יבורך מן השמים (שו"ע שם וגמרא ב"ק ט' ע"א).
