שיחות ומאמרים

חזק ואמץ במלחמה ובתורה

"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ" (ל"א, ז')

לשון זו של "חזק ואמץ" נכפלה ליהושע כאן ולהלן: "ויצו את יהושוע בן נון ויאמר: חזק ואמץ". מה פשרה של כפילות זו?

כשניגש יעקב אבינו לברך את בני יוסף, מנשה ואפרים, שיכל את ידיו והניח את יד ימינו על ראשו של הבן הצעיר, אפרים, ואת יד שמאלו על ראשו של מנשה הבכור. יוסף ניסה לתקן את הטעות, אך יעקב הסביר לו (בראשית מ"ח, י"ט): "ידעתי, בני, ידעתי. גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל; ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו וזרעו יהיה מלא הגוים". ביאר זאת רש"י: ידעתי שמנשה הוא הבכור, ואף עתיד לצאת ממנו גדעון שהקב"ה עושה נס על ידו; אבל אחיו הקטן, אפרים, מבורך יותר, "שעתיד יהושע לצאת ממנו שינחיל את הארץ וילמד תורה לישראל". ואמנם גם גדעון נלחם את מלחמות ישראל וסייע בהנחלת הארץ לישראל. אולם עדיפותו של יהושע היתה שלא רק שהנחיל את הארץ, אלא גם לימד תורה לישראל.

רואים אנו שאף שיש חשיבות גדולה לנצח במלחמה ולהנחיל את הארץ, כפי שעשה גדעון, מכל מקום חשיבות רבה יותר יש בלימוד התורה לישראל, כמו שעשה יהושע.

ואכן, הצלחתו של יהושע נמדדה בכך שהצליח לחזק את ישראל ברוחניותם, ולא רק בהצלחותיו הקרביות בשדה המלחמה. בתחילת ספר יהושע כתוב פעמיים: "חזק ואמץ". בתחילה כתוב (יהושע א', ו'-ז'): "חזק ואמץ כי אתה תנחיל את העם הזה את הארץ אשר נשבעתי לאבותם לתת להם"; ובפעם השנייה כתוב: "רק חזק ואמץ מאד לשמר לעשות ככל התורה אשר צוך משה עבדי, אל תסור ממנו ימין ושמאל למען תשכיל בכל אשר תלך". הרי אלו שני כוחותיו של יהושע: "חזק ואמץ" במלחמת כיבוש הארץ ו"חזק ואמץ" בשמירת התורה ובלימודה לישראל. וכן אצלנו בפרשה נכפלה ברכה זו מפי משה, לרמז על שתי התכונות הללו.

ואכן, מלחמתו הראשונה של יהושע לא נעשתה בכוח בכלל. שכן כאשר הגיעו ישראל ליריחו, שהיתה מוקפת בשבע חומות, חשש יהושע שמא שוב ייפול לב העם ויאבדו את בטחונם בקב"ה. לכן ציוה על העם לעשות הקפות סביב החומה ולומר את תפילת 'עלינו לשבח' שהוא בעצמו תיקן, וכך ניצח את העיר (וראה עוד במחזור 'אהלי יעקב' ר"ה עמוד 266 מקורות שיהושע חיבר את תפילת 'עלינו לשבח', והטעם ל-ז' הקפות כנגד ז' חומות של יריחו שנפלו). רצה יהושע ללמד את העם בכך, שנצחונם של ישראל הוא ברוח, ולא בכוח, ולפני שיוצאים למלחמה יש להתחזק בתורה ובתפילה.

תכונה זו של יהושע רמוזה בשמו. יהושע קיבל את האות יו"ד משרה אימנו (שנקראה "שרי"), לומר לו שתמיד יהיה שם שמים שגור בפיו.

הברכה מאיתו

"וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים" (ל"א, כ')

אדם שעובד לפרנסתו ורואה רווחים בעמלו, נוטה לייחס את הישגיו הפרטיים למהלכים שהוא עשה. הוא תולה את הצלחתו ואת עושרו בכוחו ובחכמתו, בבחינת: "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", וכמו שנאמר אצלנו: "וישמן ישורון ויבעט".

אולם זו כפירה! עליו לדעת ולא לשכוח שכל הברכה באה מאיתו יתברך בלבד, כי אם אתה בהרגשה אישית, "ואכל ושבע ודשן", תזהר מלפנות לאלוהים אחרים. תפיסה זו באה לידי ביטוי בשעה שבא עני ומבקש ממנו הלוואה. אם הוא חושב שהכל משלו ושוכח את אלוקיו – קשה לו לתת מכספו לעני. הוא גם רואה בכך חוסר צדק: מדוע שייתן את הכסף שלו, שעליו עמל וטרח, לאדם שלא השקיע מאומה? אבל אם מאמין הוא שהכל מידו יתברך, "ומידך נתנו לך", אין הוא מתלבט כלל. ברגע שמגיע עני לפתח ביתו הוא מבין שעני זה הוא שליח ההשגחה לקחת ממנו את הכסף שהופקד אצלו מידי ה'. נמצא שהכסף ניתן לו רק כדי שישמש כמתווך בין בורא העולם, נותן הכסף, לעני שזקוק לו.

העובר על כך ואינו מלווה לעני עובר בשתיים: ראשית, הוא שוכח ומתכחש לעובדה שכל מה שיש לו ניתן לו מאת בורא העולם. ועוד, שהתקיים בו מה שכתוב בתורה (ט"ו, י'): "וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ". הרי רע לבבו בעני, ובכך הוא מונה מעצמו את ברכתו של ה' בכל מעשי ידיו.

כך יש לבאר את תפילת 'הושַע' (ראה בסידור 'קול אליהו' עמוד ר"ה): "צרכי עמך ישראל מרובים ודעתם קצרה. יהי רצון מלפניך, ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, שתתן לכל אחד ואחד כדי פרנסתו, ולכל גוויה וגוויה די מחסורה, והטוב בעיניך עשה, ברוך אתה ה', שומע תפילה" (רמב"ם תפילה פ"ד הל' י"ט). ויש לבאר, מהו: "והטוב בעיניך עשה"?

פירוש אחד הוא, שיש דברים שנראים בעינינו כטובים, אבל למעשה בעיני ה' אינם טובים. לכן אנו מבקשים, ריבונו של עולם, אנו אין לנו אלא מה שטוב בעיניך, דעתנו בטלה בפני דעתך וגזירותיך, וכלשון ה'כסף משנה' שם משם רבינו מנוח: "והטוב בעיניך עשה פי' ה"ר מנוח: לא תתן לנו הטוב בעינינו שאולי לא יהיה תכליתו טוב אלא הטוב בעיניך שהוא הטוב הגמור".

פירוש נוסף הוא, יש מי שמבקש להיות עשיר, אולם אצלו העושר עלול לגרום ל"וישמן ישורון ויבעט". לפיכך אנחנו אומרים להקב"ה: ריבונו של עולם, אתה בוחן כליות ולב, ואתה יודע מה עתיד המתפלל לעשות עם העושר. אם העושר עלול להביא אותו לפריקת עול, "פן אשבע וכיחשתי ורם לבבי ושכחתי את ה' " – אל תיתן לו את העושר הזה, אלא רק כדי פרנסתו ומחסורו; אך אם יעשה עם העושר חסדים טובים, תן לו ותדריך אותו שיעשה עם זה רק את רצונך.

חז"ל אומרים: כל מקום שכתוב "אכ"ין ו"רק"ין – בא למעט. שלמה המלך ע"ה אומר במשלי (ל', ח'): "ראש ועושר אל תתן לי". אינני רוצה ראש ועושר, כי מכיר אני בכך שחטאו של הגנב העני חמור פחות מזה של הגנב העשיר. אם אהיה עני – הרי שאני עלול לגנוב כדי לאכול. ואם אהיה עשיר – "פן אשבע וכחשתי" או "וישמן ישורון ויבעט". בדרך רמז אמרו: "אך את הזהב" – ייזהר שלא יתגאה בזהב שיש לו, כי כל מקום שכתוב "אך" הוא למעט…

קירוב רחוקים

"כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת מֶרְיְךָ וְאֶת עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם ה' וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי" (ל"א, כ"ז)

משה רבינו מוכיח את ישראל בטיעון של קל-וחומר (והוא אחד מעשרה לימודי קל-וחומר שכתובים בתורה): אם בחיי ממרים הייתם – על אחת כמה וכמה אחרי מותי.

על קל-וחומר זה של משה רבינו הקשה גאון עוזנו מרן החיד"א בספרו 'פתח עיניים', וכן הקשה גאון עוזנו ותפארתנו, רבינו יוסף חיים זיע"א, בספרו 'בן יהוידע': הגמרא (סנהדרין דף ל"ז ע"א. וב"מ דף פ"ה ע"א) מספרת כי בשכונתו של רבי זירא היו גרים בריונים. רבי זירא היה מקרב אותם שיחזרו בתשובה, וחכמים הקפידו עליו. כשנפטר רבי זירא אמרו הבריונים: עד עכשיו 'חריכא קטין שקיה' (כינוי לרבי זירא) היה מתפלל ומבקש עלינו רחמים, עכשיו מי יבקש עלינו רחמים? הרהרו בליבם ועשו תשובה.

לאור סיפור זה, יש להקשות על הקל-וחומר של משה רבינו: אדרבה, לאחר מותו ייטיבו ישראל את דרכיהם, כי ידעו שאין להם על מי להישען, וכבר אין מי שיבקש עליהם רחמים כמשה רבינו!

אלא ההבדל בין שני המקרים הוא, שבמקרה של רבי זירא, כאשר נפטר הרהורי הפושעים תשובה בליבם, פעלה קרבתו של רבי זירא אליהם, משום שכאשר הוא נפטר ידעו הפושעים שאין מי שיתפלל עליהם. הלא שאר החכמים פרשו מרבי זירא, ואם כן לא נותר לפושעים על מי להישען אלא על הקב"ה. אבל דורו של משה רבינו ידע כי "זרח השמש ובא השמש" (קהלת א', ה'), יהושע תלמידו ומשרתו ינהיג את ישראל. ידע משה שיהושע הוא מנהיג נאמן, וימשיך גם הוא, כרבו, להליץ טוב בעד ישראל. אם כן, יימנעו ישראל לעשות תשובה, כי ידעו שיש מי שמגן עליהם. על כך אמר משה ולמד בדרך של קל-וחומר, שאחרי מותו ישחיתו ישראל יותר.

וישנו הבדל נוסף. שכניו של רבי זירא היו, אמנם, פריצים ובורים המתעלמים מן התורה. אך כאשר אירע להם דבר כואב או מעציב היו צועקים גם הם, ככל בית ישראל, "שמע ישראל"! על אנשים כאלו משפיעה מאוד פטירת רבי זירא. אך דור המדבר – עליהם נאמר: "ממרים הייתם עם ה' ". למרות שידעו את ה', ואף ראו את יד ה', את ניסיו ואת נפלאותיו, עם זאת לא השכילו לילך בדרכי ה' ובתורתו. הרי שהם בגדר 'פריצים', אך לא 'בורים'.

בהקשר להבדל בין פריצים לבורים, זכורני כי פעם הייתי בחו"ל ונסענו באחת הערים, והגיע זמן מנחה וביקשנו מהנהג שיביא אותנו לבית הכנסת. אותו נהג היה כושי ותרגמו לו שאנחנו צריכים להגיע ל"סינגוג" (בית כנסת באנגלית). הנהג שלא ידע להבדיל בין קודש לחול ובין טמא לטהור, הביא אותנו לבית כנסת של רפורמים. כשרציתי להכנס לשם ראיתי מבחוץ שההיכל לא היה במזרח, אין קדושה ואפילו ריח של קדושה אין בו, וע"כ אמרתי לנוסעים שנתפלל בחוץ. אך היו חסרים לנו שני אנשים להשלמת המנין. והנה, יוצא אלינו הרב הרפורמי והשמש שלו, וביקשו להצטרף למנין. אמרתי לקהל שעדין אין אנו יכולים להתפלל כיון שאנחנו רק תשעה וחסר לנו אחד. הרב הרפורמי פנה אלי, ואמר: "סליחה אדוני, אם אתה חושב שהרפורמים יהודים, יש לך מנין. ואם הרפורמים אינם יהודים ואינם מצטרפים למנין אז חסר לך שניים!"

אמרתי לו: "הרפורמים לא מצטרפים למנין, אבל השמש שלך מצטרף למנין, כי אתה ממרה את פי ה' באופן אידיאולוגי, אבל השמש רק ממלא את תפקידו בכזה מקום עבור המשכורת שהוא מקבל מדי חודש, אבל אתה גרוע ממנו ואותך אי אפשר לצרף למנין".

ואכן פעמים אדם עושה עבירה בלי הבנה, וגם כשחוזר בתשובה הוא חוזר בלי הבנה, ובשמים מקבלים את תשובתו. אבל אם עושה את העוון ברשעות וחוזר בתמימות, אלו דברים בטלים ומבוטלים.

ואף על פי שישראל הם ממרים, אומר להם משה רבינו (ל"א, י"ט): "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת". במילים אחרות, אף שמשה עתיד למות, הרי שהתורה שהוא נותן לישראל תהיה קיימת לעד. היא תעיד בישראל ותדריך אותם לילך בדרך היראה.

[אגב, במעשה זה של רבי זירא יש לברר: מדוע, באמת, הקפידו החכמים? הרי לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, ורבי זירא הרי רצה להחזירם למוטב!

צריך לומר, שחכמים הקפידו על עצם ישיבתו של רבי זירא בשכנותם של אותם בריונים. כבר כתב הרמב"ם בהלכות דעות (פ"ו ה"א): "לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך כדי שלא ילמוד ממעשיהם". חכמים חשבו שאין זה מתאים לצדיק בעל ניסים, שנכנס לכבשן האש ויצא (ב"מ פ"ה ע"א), שיגור בסביבה כזאת. ועוד חשבו, שיש לקרב רחוקים כאלו שהם אנשים מן השורה, אך לא בריונים ופריצים.

ואף על פי שחלקו החכמים על רבי זירא, עם כל זה רק "קפדי רבנן" – ולא יותר מכך. ומכל מקום, דווקא לאחר פטירתו עשו השכנים הבריונים הפריצים תשובה, ונימוקם איתם].

פרפראות

שכר חינוך הקטנים

"הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף" (ל"א, י"ב)

רש"י הביא את דרשת חז"ל בחגיגה (ג' ע"א) על הפסוק הזה: "'האנשים' – ללמוד, 'והנשים' – לשמוע, 'והטף' – למה באו? לתת שכר למביאיהם", דהיינו, ליתן שכר לאב או לאם שהביאו אותם.

והנה המשנה באבות (ב', ח') לימדה אותנו על רבי יהושע בן חנינא שהיתה אמו נוטלת את עריסתו ומוליכה אותו לבתי מדרשות כדי שישמע דברי תורה. ואף שהתינוק הקטן לא הבין את דברי התורה, נאמר עליוף "אשרי יולדתו" (ירושלמי חגיגה). בזכות שהביאה אותו בקטנותו, נעשה חכם גדול – וזהו שכרה. אמרו חכמי המוסר: קטן השומע דברי תורה בקטנותו, הדברים חודרים אל ליבו ומשפיעים עליו כאשר הוא גדל.

לאור כל זאת יש לשאול: מדוע מתפלאת הגמרא: "והטף למה באו"? הרי הם באו כדי להתקדש בתורה מקטנותם, כדי שיועיל להם הדבר לכשיגדלו?

צריך לבאר את כוונת חז"ל בשאלתם, והיא: מדוע יש חיוב להביאם להקהל? הרי אמו של רבי יהושע בן חנינא היתה יחידה בהנהגתה, ומנהג חסידות בידה, ואין ללמוד ממנה לכלל הילדים. אם כן, שאלה הגמרא: מדוע יש חובה להביא גם את הילדים? ועל כך תירצה הגמרא: לבד מהתועלת של הקטן עצמו, החיוב להביאם נועד להרבות את שכר מביאיהם.

קרירות וחמימות

"וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת" (ל"א, י"ז)

בגמרא בחגיגה (ה' ע"א) מסופר: "רבי יוחנן כי מטי להאי קרא: 'והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות', אמר: רעות שנעשות צרות זו לזו, כגון זיבורא ועקרבא".

הסביר רש"י: אדם שנעקץ מעקרב – החום בריא לו, והקור מזיק לו. ההפך הוא בעקיצת דבורה, שהקור טוב לו, והחום מזיק לו. מעתה, אומר רבי יוחנן: מה יעשה אדם שנעקץ על ידי דבורה ועקרב יחדיו ובאותו מקום? במקרה זה גם החום וגם הקור קשים לו. הרי שהעקרב והדבורה נעשו צרות אחת לשנייה.

בדרך רמז ביארו בעלי המוסר, שלפעמים היצר הרע מסית את האדם לקיים את המצוות בקרירות ובלא חשק; ואילו כאשר האדם בא לעשות עבירה מתסיס אותו היצר הרע ומפתה אותו לעשות את העבירה בהתלהבות ובלהט. הרי שיצר זה פועל כעקרב וכדבורה כאחת, שהקור קשה לו וגם החום קשה לו. אדם זה – קשה תקנתו.

ובכל זאת יש לו תקנה, על ידי לימוד התורה. התורה נמשלה לאש ונמשלה למים. הרי שסגולתו של לימוד התורה הוא להגביר את החום בעבודת ה' כמידת האש, ומאידך לקרר את משיכתו הרעה לעבירות כמידת המים.

וידבר משה את דברי השירה

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת עַד תֻּמָּם" (ל"א, ל')

"'את השירה הזאת' – (ל"ב, א') 'האזינו השמים' עד (ל"ב, מ"ג) וכפר אדמתו עמו'" (רש"י ל"א, י"ט)

"מצות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו שנאמר: 'ועתה כתבו לכם את השירה', כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות" (רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ז' הלכה א')

מהם "דברי השירה"? לרש"י (ל"א, י"ט), הכוונה לשירת האזינו, ואילו להרמב"ם הכוונה לתורה כולה שנקראת שירה.

בתפילת שחרית משמע כדברי הרמב"ם, שהכוונה היא לתורה כולה. הלא אנו אומרים בתפילה: "לפיכך אנחנו חייבים להודות לך ולשבחך ולפארך ולרוממך ולתן שיר שבח והודאה לשמך הגדול וחייבים אנחנו לומר לפניך שירה בכל יום תמיד".

לכאורה, אין אנו אומרים "לפניך שירה בכל יום תמיד" (שהיא שירת האזינו)! אלא הכוונה היא ללימוד התורה, הנקראת שירה. אנו חייבים לקבוע עיתים לתורה.

כיון שהתורה נקראת 'שירה' נהגו שהרב מלמד גמרא או משניות עם טעמים ועם מנגינות, כדי שייכנסו הדברים לליבו של הילד כבר מקטנותו, וכדרך שאמרו (מגילה ל"ב ע"א): "ואמר רבי שפטיה אמר רבי יוחנן: כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה – עליו הכתוב אומר (יחזקאל כ', כ"ה)ף 'וגם אני נתתי להם חקים לא טובים [ומשפטים לא יחיו בהם'"].

תשובת יחיד ורבים

"שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹקֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ. קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה'" (מתוך הפטרת פרשת שובה – הושע י"ד, ב'-ג')

מדוע מתחיל הנביא בלשון יחיד: "שובה", "כשלת", ובפסוק השני עובר ללשון רבים: "קחו", "שובו", "אמרו"?

הבדל זה נעוץ בהבדל אחר: בפסוק הראשון, המדבר בלשון יחיד, נאמר: "עד ה' אלוקיך"; ואילו בפסוק השני, המדבר בלשון רבים, נאמר: "אל ה' אלוקיך".

חז"ל דרשו שתשובה 'עד ה' ' הינה שיבה קלה. אפשר לפרש לפי המלבי"ם (הושע שם), שיחיד מתחיל בתשובה 'עד ה' ', שהיא תשובה מיראה, ובזכותה נהפכים לו הזדונות לכשלון: "כי כשלת". ומאחר שהתשובה שנקט בה היא קלה, היא מגיעה רק "עד" ה' אלוקיך. אם אחר כך יתחבר אל האחרים – "קחו עמכם" – אפשר יהיה לו להגיע לתשובה מאהבה, היא כבר שיבה "אל" ה'. בתשובה זו כל העוונות הופכים לזכויות ולמצוות: "וקח טוב" – הופכים לטוב, כשעושים תשובה מאהבה.

מעשה רב

חשיבות לימוד ושינון ההלכות

"וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (ל"א, "יט)

היה רגיל מרן הרב זצ"ל לספר: היה יהודי שתמיד היה משתדל להגיע ראשון לשיעור. הייתי מכבד אותו ומושיב אותו לידי. יום אחד, בא אליי אדם וסיפר לי כי הוא ראה את אותו אחד שאני מכבדו, שנסע בחג השבועות ברכבו לכותל וחזר. אמרתי לו שלא יוציא שם רע על אותו יהודי סתם כך, וקודם צריך לברר את העניין על בוריו. ביום שבת שלאחר מכן, שוב הגיע אותו יהודי, וכמובן שהושבתי אותו לידי. אחרי השיעור, פתחתי עימו בשיחה על חומרת הדלקת אש בשבת וביום טוב, והבאתי לו דוגמא מוחשית על נסיעה ביום טוב. והנה, ענה לי אותו אדם: כבוד הרב, קרוב לשנה אני יושב אצלך בשיעורים ואף פעם לא אמרת שאסור לנסוע ברכב ביו"ט! אמרתי לעצמי: רבונו של עולם, מה יעשו לי בשמים! לא אמרתי את ההלכה הזו?! בינתיים התעשתתי ועניתי לו: הרי הדבר פשוט שאסור! וכבר אמרו רבותינו, שכל אדם ילמד בעצמו את ההלכות היטב עד שכבר לא יצטרך לשאול רב.

לעיתים, הרב חוזר על ההלכות פעמיים ושלוש, ואומר בעל ספר 'מסילת ישרים' שיחזור עוד ועוד כדי שיכנסו הדברים בלב התלמידים.

מעין זה מסופר על רב אחד, שבכל שבת היה מצטט פסוק מהפרשה ואחרי כן היה ממשיך את דרשתו. אמר לו אחד המתפללים: כבוד הרב, בכל שנה אתה דורש אותו דבר, אולי תעשה קצת שינויים! ענה לו הרב: אתה זוכר במה פתחתי לדרוש בשבת שעברה? ענה לו: כן, התחלת בפסוק פלוני. שאל אותו הרב: ומה המשכתי הלאה? ולא ידע אותו אדם. מכאן אנו רואים, שאדם צריך לחזור על לימודו מאה ואחד פעמים כמנין מיכא"ל.

הלכה בפרשה

הבאת ילדים לבית הכנסת

"הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (ל"א, י"ב)

"האנשים ללמוד והנשים לשמוע, והטף למה בא? לתת שכר למביאיהם" (רש"י)

שאלה: האם ראוי להביא ילדים קטנים לבית הכנסת אף שלפעמים מפריעים למתפללים אחרים?

תשובה: הגמ' במסכת מגילה אומרת (ט' ע"א): "מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים (שבעים ואחד סנהדרין ואחד נשיא על גביהם. ולא כמו שאומרים האומות וחלק מבני ישראל תרגום "השבעים"), והכניסן בשבעים ושנים בתים, ולא גילה להם על מה כינסן. ונכנס אצל כל אחד ואחד, ואמר להם: כתבו לי תורת משה רבכם. נתן הקדוש ברוך הוא בלב כל אחד ואחד עצה, והסכימו כולן לדעת אחת, וכתבו לו: 'א-לקים ברא בראשית (שאילו היו כותבים: "בראשית ברא אלקים", היו מפרשים שיש אלוה שקוראים לו בראשית וכי הוא ברא אלהים, לכן שינו)… וישלח את זאטוטי (במקום נערי) בני ישראל", וביאר רש"י שם, וז"ל: "'זאטוטי' – לשון חשיבות, אבל נערי לשון קטנות, ויאמר: גרועים שלכם שלחתם לקבל פני שכינה", לכן שינו.

ויש לשאול: אם באמת יש מקום לטעות, מדוע התורה לא כתבה מראש כמו שהם שינו? אלא שהתורה רצתה שכל העולם ישמעו את העניין שמביא רש"י, שהתורה נקראת ראשית, שנאמר: "ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז", שהיתה קיימת תתקע"ד דורות לפני שנברא העולם בכלל, ורק למענה נברא העולם, וכן עם ישראל נקראים "ראשית תבואתו", וסיבת בריאת העולם היתה רק למען ישראל שילמדו את התורה הקדושה, וזהו עיקר העיקרים ש-"כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים", והקב"ה חיבר את תורת ישראל לארץ ישראל ולעם ישראל.

אולם מדוע התורה מלכתחילה כתבה: "וישלח את נערי בני ישראל", בזמן שיש מקום לטעון שגרועים שבהם שלחו, כמו שביאר רש"י הנ"ל, ולא כתבה 'זאטוטי', שהוא לשון כבוד לכתחילה? אלא יש לבאר שהתורה מלמדת אותנו שהנערים הוא השבח של עם ישראל ולא נחשבים לגרועים שבכם, ולכן כאשר תרגמו את התורה לחכמי יוון היה צריך לשנות כי אצלם מקובל שהנערים הם גרועים, אבל אצל עם ישראל הילדים הם החשובים שבהם, וכך אומר משה לפרעה: "בנערינו ובזקנינו" -הנערים לפני הזקנים. ובאמת, יש האומרים שלא להביא ילדים קטנים לבית הכנסת משום שהם ממילא לא יודעים להתפלל, אבל טעות בידם ואדרבה צריך להביאם כדי שיתרגלו להתפלל, כמו שאומרים חז"ל: "טף למה באים? לתת שכר למביאיהם". ואפילו אם לפעמים הילדים עושים מעט רעש אין להמנע משום כך מלהביאם לבית הכנסת, משום שהם חלק בלתי נפרד מהתפילה. וברור שאין הכוונה לקטני קטנים שמפריעים לאב ולציבור (ועיין לחגיגה דף ג' ע"א, וז"ל: "מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר (בן) חסמא שהלכו להקביל פני רבי יהושע בפקיעין, אמר להם: מה חידוש היה בבית המדרש היום? אמרו לו: תלמידיך אנו, ומימיך אנו שותין. אמר להם: אף על פי כן, אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש, שבת של מי היתה? – שבת של רבי אלעזר בן עזריה היתה. – ובמה היתה הגדה היום? אמרו לו: בפרשת הקהל. – ומה דרש בה? 'הקהל את העם האנשים והנשים והטף'. אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן". ובתוספות שם כתבו: "'כדי ליתן שכר למביאיהן' – ועל זה סמכו להביא קטנים בבית הכנסת". ובמסכת סופרים פרק י"ח הלכה ח' נאמר בזה הלשון: "ביום שהושיבו את ר' אלעזר בן עזריה בישיבה, פתח ואמר: 'אתם נצבים היום כולכם', 'טפכם נשיכם', אנשים באים לשמוע, נשים כדי לקבל שכר פסיעות, טף למה בא? כדי ליתן שכר למביאיהן. מיכן נהגו בנות ישראל קטנות לבוא לבתי כניסיות, כדי ליתן שכר למביאיהן, והן לקבל שכר". ועיין לרמב"ן על התורה פרשת וילך פרק ל"א פסוק י"ב שיש להביא קטנים לביהכ"נ לחנכם, וכן כתוב בשו"ע (סי' תרפ"ט סע' ו'): "מנהג טוב להביא קטנים וקטנות לשמוע מקרא מגילה". וכתב שם המג"א (ס"ק י"א) שלא יביאו קטני קטנים).

חינוך הקטנים לבית הכנסת

שאלה: איך למשוך ילדים לבוא לבית כנסת?

תשובה: משה רבינו קבע לנו יסוד בהלכות תפילה ועבודת ה' – "בנערינו ובזקנינו נלך". וצריך האב להשגיח ולהביא את ילדיו במתק שפתיים לבית הכנסת.

ברור, שילד גדול לא יתרגש מסוכריה, אבל קטנים בודאי יחפצו בזה ויתן להם ממתקים שאינם מזיקים לבריאותם, וכדבריו המאלפים של הרמב"ם (פירוש המשנה סנהדרין פרק י' משנה א'): "נניח, שנער צעיר הוכנס אצל מחנך ללמדו התורה, וזה טובה גדולה לו בגלל מה שיגיע אליו מן השלמות אלא שהוא מחמת גילו הצעיר וחוסר דעתו לא יבין ערך אותו הטוב, ולא מה שיביא לו מן השלמות. והנה ההכרח מביא את המלמד שהוא מושלם ממנו לזרזו על הלמוד בדבר החביב עליו מחמת גילו הצעיר, ויאמר לו: למד ואתן לך אגוזים או תאנים, או אתן לך חתיכת סוכר. ואז ילמד וישתדל לא לעצם הלמוד לפי שאינו יודע לזה ערך, אלא כדי להשיג אותו האוכל, ואכילת אותו המאכל אצלו יותר חשוב מן הלמוד ויותר טוב בלי ספק, ולפיכך חושב הוא את הלמוד עמל ויגיעה שהוא עמל בו כדי שישיג באותו העמל אותה המטרה החביבה עליו והיא אגוז אחד או חתיכת סוכר, וכאשר גדל ונתחזק שכלו ונעשה קל בעיניו אותו הדבר שהיה מחשיבו מקודם, וחזר להעריך דברים אחרים, משדלים אותו באותו הדבר היותר חשוב בעיניו, ויאמר לו מלמדו: למד ואקנה לך נעלים נאים או בגד שתארו כך, וגם אז ישתדל לא לעצם הלמוד אלא לאותו הלבוש כי אותו הבגד אצלו יותר חשוב מן הלמוד והוא תכלית הלמוד. וכאשר תהיה דעתו יותר שלמה וייקל בעיניו דבר זה, משדלים אותו במה שהוא יותר מזה, ויאמר לו מלמדו: למד פרשה זו או פרק זה ואתן לך דינר או שני דינרין, וגם אז ילמד וישתדל כדי לקבל אותן המעות, וקבלת המעות אצלו יותר נכבד מן הלמוד, לפי שתכלית הלמוד אצלו אז הוא קבלת המעות שהובטחו לו. וכאשר יהיה בעל הכרה יותר וייקל בעיניו גם דבר זה וידע שהוא דבר פחות ערך, משדלים אותו במה שהוא יותר חשוב מזה, ואומרים לו: למד כדי שתהיה רב ודיין, יכבדוך בני אדם ויעמדו מפניך ויקיימו דבריך, ויגדל שמך בחייך ואחר מותך, כמו פלוני ופלוני, ואז ילמד וישתדל כדי להשיג אותה המעלה, ותהיה התכלית אצלו שיכבדוהו בני אדם וינשאוהו וישבחוהו", עיי"ש שהאריך מהי המעלה החשובה בעבודת השם.

ומותר לאב להתאחר קצת לתפילה, כדי שיספיק לזרז את בניו ולהביאם לבית הכנסת. ויעשו האב והאם ככל יכולתם והשפעתם להביא את הילדים הקטנים לבית הכנסת, ואף אם יבואו לשם ממתק – מתוך שלא לשמה יבואו לשמה. וכן יביאום לקידוש ולכל דבר מצוה, ויזכו לבנים יראי שמים ותלמידי חכמים.

חיוב כתיבת ס"ת

שאלה: האם יש חיוב לכל אדם לכתוב כיום ס"ת?

תשובה: כתוב בשו"ע (יו"ד סי' ע"ר): שבדור שלנו, אם יש לאדם ספרי קודש בביתו, כגון: חומשים, טור, שו"ע, ספר תנ"ך, זה בחינת: "כתבו לכם את ספר התורה" ובזה הוא מקיים את המצווה.

אבל בעיקרון ישנם הרבה אנשים שכותבים ס"ת לעצמם. ובזה חלוקים הפרישה עם הט"ז, שכתב שם בשו"ע סע' ב': "האידנא מצוה לכתוב חמשה חומשי תורה ומשנה וגמרא ופירושיהן, ואל ימכרם אם לא ללמוד תורה ולישא אשה". מה הכוונה של השו"ע – שהאידנא אין צורך לכתוב ס"ת כי לא לומדים בו, ועדיף לקנות חומשים, משנה וגמרא, רמב"ם ושו"ע וכו' או שיש מצוה גם בזמנינו לכתוב ס"ת ולא נבטל מצוה זו ב"חילוף הדורות". לדעת הט"ז: מצות כתיבת ס"ת נשארה במקומה עם תוספת של דברי תורה בדפוס, ולסברת הפרישה: מאחר וכיום לא מסתפקים בלימוד תורה רק בס"ת, עדיף לקנות ספרי קדש כנ"ל ללמוד בהם (ועיין לבאר היטב סי' ע"ר ס"ק ה', ועיין שם בפתחי תשובה ס"ק ט' שיש ג' סוגי חיוב בזה, עיי"ש באורך).

ברכת שהחיינו על ס"ת חדש

שאלה: האם יש לברך 'שהחיינו' על קניית ספר חדש או בזמן הכנסת ספר תורה חדש להיכל ?

תשובה: יש מי שאומר: מצוות לאו ליהנות ניתנו, ועל כן אין לברך 'שהחיינו' על קניית ספר חדש. אבל למעשה, הקונה ספר חדש, ש"ס וכדו' – יקנה פרי חדש או בגד חדש ויברך עליהם 'שהחיינו' ויפטור את הספרים שקנה. וה"ה באדם שהכניס ס"ת לבית כנסת יעשה כנ"ל, וזאת מכיון שישנם כמה דעות בדבר מתי מברך 'שהחיינו', י"א: כשהסופר מסיים את כתיבת סה"ת, וי"א: כשעורך סעודה, וי"א: כשמכניסו להיכל (ועיין כה"ח סי' רכ"ג ס"ק כ"א).

הרה"ג רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, כשחיבר ספר, עשו לכבודו מסיבה בישיבת 'פורת יוסף'. ואני הגעתי חצי שעה לאחר שהחלה הסעודה, ואמרתי לציבור שהרב בן ציון צריך לברך 'שהחיינו' וברכת 'הטוב והמטיב' שזכה להוציאו את ספרו לאור, כי טוב לו וטוב לאחרים, או שיברך ברכה אחת משתיהן?. ואמנם אם המחבר לקח הלואה להוצאות הדפוס ושמחתו עדיין איננה שלימה, מ"מ טוב שיקח פרי או בגד חדש ויברך עליהם 'שהחיינו' ויכוון לפטור את הספר שכתב, וכן עשו.

הכנסת ס"ת בליל שבועות

שאלה: האם יש ענין מיוחד להכניס ספר תורה ביו"ט של שבועות ?

תשובה: בירושלים העתיקה בין החומות היו נוהגים להכניס ספר תורה בשבת בשמחה ובששון, ויש שנהגו להכניס ס"ת ביו"ט של שבועות, וכדברי בעל 'כף החיים' (בסי' תצ"ד ס"ק י"ט): "כי הנותן ס"ת חדש לביהכ"נ בעצרת כאילו הקריב מנחה חדשה לה' בזמנה". וביטלו מנהג זה בשבת וביו"ט כי הביאו תוף וחליל, וגם כשעברו לירושלים החדשה חששו מדין טלטול בשבת, ולכן ביטלו זאת.