שיחות ומאמרים
אדם דש בעקביו
"וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ" (ז', י"ב)
"והיה עקב תשמעון – אף המצוות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון" (רש"י)
אדם נוטה לזלזל בעבירות הקלות ולא להקפיד עליהן. אולם אין הוא יודע שזו היא דרכו של היצר הרע: בתחילה היצר מפתה את האדם לעבור על דברים 'קלים'. היצר אומר לו: "מה אכפת לך? הלא לא יאונה לך כל רע ממעשים קלים אלו…". אך מאחר שהאדם כבר נפל ברשתו של היצר, הוא מסור בידיו לפתות אותו לעבור עבירות נוספות. זהו שאומרים חז"ל (אבות פ"ד משנה ב'): "עבירה גוררת עבירה".
העבירות שאדם דש בעקביו אלו הן העבירות שבדרך כלל אין הוא שם ליבו אליהן, כגון: בשבת ישנו איסור להזיז חפצים ללא צורך. לפעמים מונחים לפני האדם חפצים שונים על גבי השולחן, ובלי משים הוא מזיז אותם ממקום למקום. חוסר תשומת הלב הזאת עלולה להוביל אותו לעבור על איסורים אחרים (עיין ל'בן איש חי' מקץ אות א').
עוד נראה לבאר, שהעבירות שאדם דש בעקביו – הכוונה לעקב ממש. הכיצד? איסור כותב בשבת מדאורייתא הוא כשכותב שתי אותיות ומתכוון לכתיבה. לפעמים אדם כותב מבלי משים, למשל, כשהוא הולך על גבי החול ומשאיר אחריו סימן של סוליית הנעליים שלו. אמנם אין בזה שום איסור, ואפילו לא מדרבנן; אבל אולי יהיה נוח לאדם בכתיבה זו – כגון: אם הוא יראה אותה לחבירו – יהיה בזה איסור מדרבנן. הרי לנו איסור קל שאדם עובר ב"עקביו".
על כך היה אומר דוד המלך ע"ה: "למה אירא בימי רע, עוון עקבי יסובני" (תהלים מ"ט, ו'). דוד המלך אינו מפחד שמא חילל שבת או שמא אכל טריפה, חלילה; בוודאי לא עבר על איסורים כאלו. ממה מפחד דוד? מהעוונות שלא שם לב אליהם, "עוון עקבי יסובני".
לא יהיה בך עקר
"וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ. וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ " (ז', י"ב- י"ג)
בכלל הברכות שמבטיח ה' לישראל אם ישמעון את משפטיו, נאמר: "ברך פרי בטנך" – יתברכו בבנים ובבנות. גם הבהמות יפרו וירבו, ככתוב: "שגר אלפיך ועשתרות צאנך". לאור ברכה זו לא מובנת הכפילות המובאת בהמשך הפסוקים: "ברוך תהיה מכל העמים, לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך". לכאורה אם כבר בירך ה' את פרי בטנך ואת שגר אלפיך ועשתרות צאנך, פשוט שלא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך!
יש לבאר זאת עפ"י המדרש (בראשית רבה ס', י"ג): "מפני מה לא נפקדה רבקה עד שלא נתפלל עליה יצחק? שלא יהא עכו"ם אומרים: תפילתנו עשתה פירות". דהיינו, רבקה נתעקרה כדי שלא יאמרו בני משפחתה של רבקה שברכתם (בראשית כ"ד, ס'): "אחותנו את היי לאלפי רבבה" עשתה פירות. משום כך אומרת התורה: "ברוך תהיה מכל העמים" – העמים כולם יברכו אתכם; אך עם זאת, לא תפגע בכם ברכתם, ו"לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך".
עוד יש לבאר בדרך אחרת: הנה אף על פי שהברכות הכתובות בתורה הינן גשמיות, מצינו שיש בהן גם צד של ברכה רוחנית. במדרש דברים רבה (ג', ו') מסופר שחכמי ישראל למדו דברי תורה מעמי ארצות. וזה לשון המדרש: "מעשה ברבי יונתן שהיה מהלך אצל ניפולין של כותים (שם בהר גריזים), והיה רוכב על החמור והבהם (מוביל הבהמה) עמו. נתלוה להם כותי אחד. הגיעו אצל הר גריזים, אמר אותו כותי לרבי יונתן: רבי, מהו דין דהדין טורא קדיש? א"ל רבי יונתן: למה הוא קדיש? אמר לו אותו הכותי: שלא לקה במי המבול. אמר ליה: מנין לך? א"ל: לא כך כתיב (יחזקאל כ"ב, כ"ד): 'בן אדם אמר לה את ארץ לא מטוהרה היא לא גושמה ביום זעם'?! אמר לו רבי יונתן: אם כן היה לו להקב"ה לומר לנח לעלות (לשם) [להר] ולא לעשות תיבה! אמר לו: לא עשה אלא לנסותו. שתק רבי יונתן. אמר לו הבהם: תן לי רשות לומר לו דבר אחד. אמר לו: אמור! אמר לו אותו הבהם: אין ההר הזה תחת השמים אמר לו אותו הכותי: אלא חוץ לשמים?! א"ל: אין, כתיב (בראשית ז', כ', י"ט): 'חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים ויכסו כל ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים'! מיד ירד רבי יונתן מן החמור והרכיבו ארבעה מילין, וקרא עליו הפסוק הזה (ישעיה נ"ד, י"ז): 'וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי', הוי 'לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך'. מהו 'ובבהמתך'? ובבהמין שלך". כלומר, אחד מאותם עמי ארצות היה בעל בהמות, אשר אמר לרבי יונתן דברי תורה נפלאים. וירד רבי יונתן מהחמור, והרכיב את אותו בעל בהמות על כתפיו. אמר: "'לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך' – מהו 'ובבהמתך'? בבהמין שלך!" – היינו שאפילו נהגי בהמות יאמרו דברי תורה.
מקרה דומה קרה גם לרבי הושעיה, כמובא במדרש (בר"ר וישלח פ' ע"ח ד"ה ויאמר יעקב): "חד עמא דארעא אמר ליה לרבי הושעיה: אם אמרת לך חדא מילתא טבא את אמרת בצבורא מן שמי (עם הארץ אחד אמר לרבי הושעיא רבה: אם אני אומר לך דבר תורה, האם תאמר אותו בציבור, כלומר בדרשה שלך בבית המדרש, בשמי)? אמר ליה: מה היא (שאל אותו רבי הושעיא: מהו דבר התורה שאתה רוצה לומר לי)? אמר לו [אותו עם הארץ: כתוב בפרשת וישלח (בראשית ל"ב, ט"ו-ט"ז) שיעקב אבינו שלח לעשו "עזים מאתיים ותישים עשרים רחלים מאתיים ואילים עשרים. גמלים מניקות ובניהם" וכו'.
נשאלת השאלה: מדוע ראתה התורה לנכון לפרט את כל אותן המתנות? אמר אותו עם הארץ לרבי הושעיה]: כל אותן הדורונות שנתן יעקב לעשו עתידין אומות העולם להחזירן למלך המשיח. מאי טעמא? (מאיזה פסוק למדנו דבר זה?) "מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו" – "יביאו" אין כתיב כאן, אלא "ישיבו". אמר ליה (רבי הושעיה): חייך, מילא טבא אמרת, ומן שמך אנא אומר לה!
[על דברי המדרש הללו נשאלת השאלה: כיצד ישיבו אומות העולם את המתנות שנתן יעקב לעשיו? והתשובה היא, שלעתיד לבוא, עתידים אומות העולם לשלם לעם ישראל את כל חובותיהם על כל מה שגזלו אותם במשך כל ההיסטוריה, וכמו שמצינו במעשה בר' חנינא בן דוסא (תענית כ"ה ע"א): פעם אחת באו אנשים ואמרו לרבי חנינא בן דוסא שהעיזים שלו אוכלות פירות וירקות גזל. אמר להם רבי חנינא: לא יתכן הדבר, ואם כדבריכם – יאכלו דובים את העיזים, ואם כדבריי שאינן אוכלות בגזל – כל עז תביא דב בקרניה, וכן היה, כל עז הביאה דב בקרניה.
ואומרים חז"ל: מהיכן היו לרבי חנינא עזים, הרי הוא היה עני, והיה אוכל רק קב חרובים מערב שבת לערב שבת?! אלא אומרים חז"ל, שפעם אשתו של רחב"ד מצאה תרנגולות בפתח ביתם קשורות עם חוט אדום, והכריז עליהן, אך אין דורש. והוא גידלן בביתו, והתרנגולות דגרו על ביצים ויצאו עוד אפרוחים, ומשרבו ביותר, מכרם וקנה עזים. וכל מה שקנה שייך לבעל האבידה (למרות שמהדין לא היה צריך לעשות כן אלא למוכרם ולשמור את הכסף לבעל התרנגולים). יום אחד שמע רבי חנינא אדם אחד ליד ביתו האומר לחבירו: לפני כמה שנים שכחתי כאן תרנגולות. אמר לו רבי חנינא: כיצד הן נראו? וכו' וענה לו הלה שהיו קשורות כך וכך. אמר לו רבי חנינא: בוא ואתן לך אותם, הנה כל העזים האלו שלך.
ואכן לעתיד לבוא יהיה החוב כל כך גדול, שלא יספיקו כל מדינות אמריקה ואוסטרליה ויפן וכדו' לכסות את כל החוב, כולל החוב מה שנתן ושלח יעקב אבינו לעשיו אחיו מחשש שיזיק לו].
(ועוד הערה: מסיפור זה ומהקודם לו למדנו, שאין ריקנים ועקרים בישראל מדברי תורה. לכל יהודי יש חלק בתורה. ויהי רצון שיתקיים בכולנו: "ותן חלקנו – חלקו של כל אחד ואחד – בתורתך").
על זאת הדרך יש לבאר את המשך הכתוב: "והסיר ה' ממך כל חולי וכל מדווי מצרים הרעים". "כל חולי" – הם החולאים הגשמיים; "וכל מדווי מצרים הרעים" – אלו מחלות הנפש וקלקולי המידות שהיו במצרים. על כולם נאמר: "והסיר ה' ממך".
לדעת את המכה
"וְהֵסִיר ה' מִמְּךָ כָּל חֹלִי וְכָל מַדְוֵי מִצְרַיִם הָרָעִים אֲשֶׁר יָדַעְתָּ לֹא יְשִׂימָם בָּךְ וּנְתָנָם בְּכָל שֹׂנְאֶיךָ" (ז', ט"ו)
בהגדה של פסח מובאת מחלוקת התנאים, בדבר מניין המכות שלקו המצריים. דעת רבי יוסי הגלילי שבמצרים לקו עשר מכות ועל הים לקו חמישים מכות; דעת רבי אליעזר שבמצרים לקו ארבעים מכות ועל הים לקו מאתים מכות וכו'.
הקשה על כך בעל ה'זבחי צדק': וכי מה אכפת לנו ממניין המכות שלקו המצרים?! תשובתו: כתוב (שמות ט"ו, כ"ו): "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך". לפיכך ספרו התנאים והגדילו את מניין המכות שלקו המצרים, כדי לכלול בהן את כל סוגי המכות. כך תתרחב הברכה של "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך".
עוד הקשה בעל ה'זבחי צדק' על הפסוק: "וכל מדווי מצרים הרעים אשר ידעת" – וכי מנין ידעו בני ישראל את מדווי המצריים? על כך ענה: ידוע שאין השבע מכיר בצערו של הרעב, ואין העשיר מכיר בצערו של העני. אם היו מכות מצרים באות רק על המצרים, לא היו מכירים ישראל בגודל המכה. לדוגמה, אם רק המצרים היו מקבלים את מכת הדם, היו בני ישראל חושבים לעצמם, שאין המכה גדולה כל כך, כיון שהמצרים יכולים לקנות בכסף מים ולשתות. כעין זה שמענו מחכם מנשה שלו, שאמר משמו של ה'בן איש חי', שכאשר הגיעה מכת שחין חשבו ישראל לעצמם: וכי מה כה נורא במכה זו? הרי אפשר להניח סם מרפא ולהתרפא…
לכך – ביאר ה'זבחי צדק' – כאשר היכה הקב"ה את המצרים, נתן מכה זו גם בקרב עם ישראל לרגעים ספורים, כדי שיטעמו מטעמה של אותה מכה ויכירו בגודלה. מתוך כך יֵדעו להעריך את עוצם חסדיו של הקב"ה, שהצילם מאותם חוליים.
זהו שנאמר: "מדווי מצרים אשר ידעת" – שכן גם ישראל טעמו מטעם המכה וידעו אותה.
על כך מביא בעל ה'בן איש חי' זיע"א משל, למלך אשר שלח את בנו למלמד מומחה להכשירו כיורש העצר. המלמד לימד את הבן את כל החכמות שבעולם. ואכן לאחר שסיים בן המלך את חוק לימודיו, הביאו המלמד לפני אביו המלך, ובחן המלך את בנו ומצאו בקי בכל חכמה. ביקש המלך לשלם למורה את שכרו, אך אז אמר לו המורה: במקום שכר, תן לי את בנך למספר ימים נוספים כדי שאשלים את לימודו. הסכים המלך לדבריו, ומסר את בנו למלמד למספר ימים נוספים. לקח המורה את בן המלך והיכה אותו, ואסרו במאסר עם כל תנאי המאסר הידועים והקשים באכילה ושתיה ולינה. לאחר מספר ימים שלחוֹ חזרה לארמון מוכה ופצוע. תמה המלך על מעשיו של המורה, וחמתו בערה בו. אמר המורה למלך: אם לא הייתי עושה את מה שעשיתי לא הייתי משלים את תפקידי נאמנה! המלך לא הבין את כוונתו, ולכן הוסיף המלמד וביאר את דבריו: הנה בנך עתיד להיות מלך. כאשר יבואו אליו אנשים למשפט, עלול הוא להענישם בחומרה שאינה מתאימה לחומרת מעשיהם, כיון שמעולם לא חש על בשרו את העונש ואת חומרתו שהוא יגזור על בני אדם מתוקף סמכותו. לכן הכיתי את הבן ואסרתי אותו, כדי שידע את העונש ויכיר את חומרתו.
סימן ליראה – ברכה
"וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (ח', י')
מו"ר דודי הרה"ג יהודה צדקה זצ"ל, ראש ישיבת 'פורת יוסף', היה אומר, שישנה דרך לבדוק את מידת יראת השמים של האדם: ע"י התבוננות בצורה שבה הוא מברך את ברכותיו. אדם שאומר את הברכה מילה במילה ומכוון בה, סימן מובהק הוא שיש בו יראת שמים, והראיה – שגם כאשר הוא אוכל, עדיין הברכה אצלו היא העיקר.
כדברים הללו מבואר ברמב"ם שכתב (פ"א מהל' ברכות הל' א'-ד'): "מדברי סופרים לברך על כל מאכל תחלה ואח"כ יהנה ממנו… וכשם שמברכין על ההנייה, כך מברכין על כל מצוה ומצוה ואחר כך יעשה אותה. וברכות רבות תיקנו חכמים דרך שבח והודיה ודרך בקשה… כדי לזכור את הבורא תמיד וליראה ממנו". הרי לנו ראיה ברורה לדברי ראש הישיבה זצ"ל, שיראת שמים נמדדת לפי ברכותיו של האדם. כי כל מטרת חז"ל שקבעו ותקנו לאדם לברך מאה ברכות בכל יום, זה בכדי שהאדם בכל רגע ביום יזכור את הבורא וירא ממנו.
עוד היה אומר ומדגיש מו"ר דודי, ראש הישיבה, כי על האדם להרגיל את עצמו לברך כהלכה, כלומר, כאשר הוא מברך לא יזרוק במהירות את הברכה מפיו, אלא יברך בשתי הפסקות של נשימה: "ברוך אתה השם" – ויפסיק כדי נשימה, ואחר כך ימשיך: "אלוקינו מלך העולם"- ויפסיק כדי נשימה, ואחר כך יסיים את הברכה. ובכך הברכה תהא מושלמת ותביא אותו לידי יראת שמים. ומעשה היה ודרשתי ברבים על הערך החשוב שניתנה לאדם לברך בכל יום מאה ברכות, ונמצא בשנה שהיא בת 350 יום שיש לו לאדם 35,000 ברכות, ולכשנכפיל זאת למאה או מאה ועשרים שנה כגיל האדם נמצא שיש לו לאדם ארבע מליון ברכות, כלומר קרונות קרונות של רכבת העמוסה בברכות. ולאחר מאה ועשרים, כשיבוא האדם לתת דין וחשבון, ימצא שהרבה מן הברכות והרבה מן הקרונות נפגמו, זאת משום שחלק מן הברכות אינן מושלמות וחלקן קטועות וכיוצא בזה.
לכך, על האדם להיזהר בכך מראש שיהו ברכותיו שלימות. עוד לא סיימתי את הדרשה, והנה אחד מהזקנים שנכח במקום ושמע טוב את הדברים פנה בקול גדול: כבוד הרב, אני היום בן שמונים, ומה אעשה ועד היום לא הקפדתי בברכות? השבתי לו: אם מהיום תקבל על עצמך לברך כהלכה, כמו שאמרנו, הרי שאתה תתקן גם את כל הברכות שבעבר.
על האדם לדעת, שאף שהרמב"ם (דעות א', ד') כתב שלא ינהג האדם בדרך קיצונית, לא שפל ולא בעל גאווה, אלא בדרך האמצע, לא פזרן ולא קמצן וכו' – ביראת שמים אין הדבר כן, אלא על האדם להתחזק ביראת שמים כמה שיותר, וככל שירבה בעשיית המצוות וביראת שמים הרי הוא עולה ומתעלה.
אם לא יגביר האדם את יראת השמים שלו, הרי הוא נותן פתח ליצר הרע לבוא ולפתות אותו, לנסות להפחית מעט מעט מיראת השמים שבו, עד שבסופו של דבר יצליח להסיר אותו לגמרי מהדרך הנכונה.
אבל אדם שיש בו יראת שמים, הרי הוא נותן קדימה לקב"ה לפני כל דבר, ובכך הוא ממליך אותו. אדם כזה יקפיד לברך את ה' על כל מעשה ומעשה, ומתוך ברכותיו תהיה ניכרת יראת השמים שלו.
הסכנה שבעושר
"וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ" (ח', י'-י"א)
במספר מקומות מזכירה התורה את החשש שרכושו של האדם יעבירו על דעת קונו. אצלנו: "ואכלת ושבעת… הישמר לך פן תשכח את ה' אלוקיך"; כך גם בהמשך הפרשה, בפרשיית "והיה אם שמוע" (י"א, ט"ו): "ואכלת ושבעת… הישמרו לכם פן יפתה לבבכם". גם בפרשת ואתחנן מובא (ד', י"ב): "הישמר לך פן תשכח את ה'… פן תאכל ושבעת… וכסף וזהב ירבה לך… ורם לבבך ושכחת את ה'… ואמרת כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה".
מהי הדרך להתגבר על חששות אלו? "ואכלת ושבעת וברכת" – ברכת המזון. על ידי ברכה זו האדם מודה שלא כוחו ועוצם ידו עשו לו את החיל, אלא הקב"ה, הזן ומפרנס את הכל.
'אור החיים' הקדוש כותב על הפסוק (ח', י"ח): "וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל" – "פירוש, שצריך לתת ליבו על טובתו, כי מה' היתה לו, ודבר זה יעירהו תמיד להכיר בוראו והשגחתו עליו. ותחילת תחבולות יצר האדם הוא להשכיחו דבר זה, ודרך זה ייכנס לאבדו".
הרי לנו תרופה בדוקה ומנוסה מאת התורה: כשאדם מצליח, עליו לתלות מיד את ההצלחה בה'. באמצעות זה יזכור תמיד את הבורא, יֵדע שה' משגיח עליו, ושהוא הנותן טובה וברכה וכוח לעשות חיל. יחשוב האדם שכל מה שיש לו איננו בזכותו או בזכות מעשיו, אלא "למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבותיך" (שם י"ח) – זו התרופה.
זהו מה שאומרים חז"ל (חגיגה ט' ע"ב ותוס' שם): "נאה העניות לישראל". ההסבר הוא, שכמו שלעני אין לו משלו כלום, כך אדם מישראל צריך לחשוב שלו עצמו אין עצה ואין תבונה, אין לו חכמה להביא בעצמו למצב ש"כספך וזהבך ירביון", אלא הכל מאיתו יתברך. אם אדם חושב כך, הרי שהוא 'עני', וזה נאה לישראל.
מי שמסתכל כך על המציאות, הקב"ה נותן לו שפע של ברכה.
יראת ה' היא אוצרו
"וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ" (י', י"ב-י"ג)
הגמרא במסכת ברכות (ל"ג ע"ב) שואלת על דרישת הפסוק: "מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלקיך" – "אטו יראה מילתא זוטרא היא?" ותירצה שאכן, כלפי משה, זהו דבר קטן.
נשאלת השאלה: מדוע שאלה הגמרא רק לגבי היראה? הרי בפסוק מובאים גם: הליכה בדרכי ה', אהבת ה' בלב ובנפש, שמירת התורה והמצוות – ברור שאלו אינם דברים קטנים כלל וכלל, וגם עליהם שייך לשאול: "אטו כל המידות הללו מילתא זוטרא היא?"
שאלה זו כבר נשאלה על ידי דוד המלך ע"ה. על הפסוק: "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי", מובא במדרש (מדרש תהילים כ"ז, ה'): "אמר הקב"ה לדוד: בתחילה אמרת: 'אחת שאלתי … שבתי בבית ה' ', וחזרת ואמרת: 'לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו'? אמר לפניו: ריבונו של עולם, לא יהא העבד שווה לרבו? בתחילה לא באת אלי אלא באחת, שנאמר: 'ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלוקיך', ואחר כך פתחת עלינו במצוות הרבה, שנאמר: 'ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו'".
גם אחרי דבריו של דוד המלך, עדיין נשארת השאלה, הן על דברי הפסוק והן על דוד המלך: כיצד מבקשים בקשה אחת ושואלים הרבה? אצל דוד המלך קשים הדברים אף יותר, שהרי הוא נקב במספר – "אחת שאלתי" בלבד, ומוסיף ואומר שרק "אותה אבקש"; אך לאחר מכן ה"אחת" הזו מתרבה לדברים הרבה: "לחזות בנועם ה', ולבקר בהיכלו, יצפנני בסוכה" וכו'.
אלא, כוונת התורה בדרישת היראה היא לומר שהכל כלול ביראת השמים. ה' דורש רק יראת שמים – ובזה כבר כלולות כל שאר המידות הנדרשות. "מה ה' אלוקיך שואל מעמך – כי אם ליראה". היראה מביאה את האדם לרכוש מדרגות נוספות של עבודת ה' מתוך אהבה ושמחה. מכאן שהיא המפתח לעבודת ה'. וכך מסכם ה'מסילת ישרים' (פרק כ"ד) את דבריו על מידת היראה, בפסוק: "יראת ה' היא אוצרו' " – דהיינו, על ידי יראה אפשר להגיע לאוצרות גדולים, לאהבה את ה' ולעבדו בכל לב ובכל נפש.
לאור זאת אפשר לבאר את הנאמר לאברהם אבינו בניסיון העשירי (בראשית כ"ב, י"ב): "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה". ויש להבין: וכי עד עכשיו, במשך כל התקופה של תשעת הניסיונות הראשונים, האם לא היה אברהם ירא אלוקים?!
בעל ה'עקידה' ('עקדת יצחק', עקב, שער שנים ותשעים) ביאר שהיראה המדוברת כאן איננה יראת העונש (שבוודאי היתה אצל אברהם עוד מלפני כן), אלא על יראת הרוממות. יראת הרוממות היא מדרגה גבוהה יותר מאשר עבודת ה' באהבה.
לפי דרכנו אפשר לבאר את הפסוק: "עתה ידעתי כי ירא אלוקים עתה" – היינו שעתה ידעתי כיצד הגיע אברהם אבינו לדרגה כה גבוהה, שבזכותה עמד בניסיון העקידה. התשובה לכך היא, שיש באברהם אבינו יראת ה', והיא שהביאה אותו למדרגות גבוהות ונוספות של אהבת ה' ויראת הרוממות.
הגמרא תירצה את שאלתה: "וכי מילתא זוטרתא היא?" שכלפי משה אכן "מילתא זוטרתי היא". ביארו המפרשים שמשה רבינו, העניו מכל האדם אשר על פני האדמה, אמר לעם ישראל: אם אני ה'פשוט' הצלחתי לעבוד את ה' מיראה, קל וחומר אתם, החשובים בעיניי יותר ממני, שתוכלו לעבוד את ה' מיראה.
יש שביארו בדרך דרש: "גבי משה רבינו מילתא זוטרתא הוא" – מי שדבק במשה רבינו וכאילו נסמך "על גבו", בוודאי יגיע לידי יראת שמים. למדנו שמי שדבק בתלמידי חכמים מסוגל לזכות למדרגות גבוהות של יראת שמים, מפני שהוא לומד ממידותיו של התלמיד החכם ומהנהגותיו.
מכל מקום, שמענו מדברי משה רבינו, שאל לו לאדם לומר: אין לי הכוח להגיע ליראת ה'. אם ה' שואל מעמך את היראה – אזי סימן הוא שהקב"ה, בורא האדם, נטע בתוכו את היכולת להתגבר ולהגיע לדרגת היראה.
ישים האדם לנגד עיניו את יראת הרוממות של אברהם אבינו ואת יראת ה' של משה רבינו רעיא מהימנא. יאמר לעצמו: מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי (תנא דבי אליהו פרק כ"ה), ויֵדע שיש בכוחו להגיע לדרגה נשגבה זו של יראת שמים.
על זאת הדרך יש לבאר את בקשת דוד המלך מהקב"ה, שתמהנו עליה לעיל: כיצד הוא מבקש "אחת" ודורש הרבה? התשובה היא, שאכן דוד המלך מבקש רק אחת; אך מהקב"ה הוא למד שיש מצוה אחת שבאמצעותה אפשר להגיע לכל שאר המדרגות. דוד מבקש לשבת בבית ה', וזו בלבד; אך הוא יודע שמכוח ישיבה זו הוא יגיע לכל המעלות הרמות והעליונות, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו.
דוד מבקש שביתו הפרטי, שבו יגור, יהיה בית ה'. בית שבו ילמד בו תורה, בית שבו יקום בחצות לילה כדי להודות לקב"ה. כך ייהפך ביתו של דוד להיכלו של ה', למשכן ה'. כך צריך כל אדם ואדם לבקש מבורא העולם: רק אחת! – והיא: שיזכה ללמוד תורה, להיות בן תורה אמיתי, שיהיה ביתו בית ה', ומתוך כך ימשיך לעלות ולזכות בכל המדרגות.
לשמוע בישן ובחדש
"וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם" (י"א, י"ג)
"'אם שמוע תשמעו' – אם שמוע בישן תשמע בחדש". 'מצוה אתכם היום' – שיהיו עליכם חדשים כאילו שמעתם בו ביום" (רש"י)
אל יאמר האדם: למדתי מסכת פלונית פעם אחת, שוב איני צריך ללמוד אותה. אלא עליו לחזור ולשנות, וכך גם יגלה בחזרתו דברים חדשים, שכן: "הפוך בה והפוך בה – דכולא בה" (אבות ו', כ"ה). "אם שמוע בישן" – אם תחזור על מה שלמדת בישן – "תשמע בחדש" – תשמע חידושים נוספים שלא ראית בלימודך הקודם.
יתירה מזאת: אדם שחוזר על תלמודו מבין שבכל יום הוא יכול למצוא בה חידושים, בכל יום "יהיו עליכם חדשים", והרי הוא מראה בכך את אהבתו לקב"ה.
הוסיפה התורה ואמרה: "אשר אנכי מצוה אתכם היום", ללמדנו שחוקי התורה הקדושה אינם כחוקי בשר ודם, אשר חוקיהם חוקים זמניים. התורה היא אלוקית, וכפי שהקב"ה נצחי, כך תורתו נצחית.
עצתו של היצר הרע היא לומר לאדם שהתורה ישנה היא, שהיא התאימה רק לזמן נתינתה, לפני שלושת אלפים שנה, אבל היום התורה כבר איננה מתאימה לעידן החדש. אך צריך לדעת כי הקב"ה צופה מראש ויודע מה ילד יום ומה יתחדש בעולם בכל דור ודור. הוא יודע מראש את כל השכלולים וההמצאות של בני האדם. כשהקב"ה ברא את העולם, הוא הסתכל בתורה וברא על פיה, וזה לשון הזוהר הקדוש (שמות קס"א ע"א): "אתה הראת לדעת הכא רזא דרזין לאינון ידעי מדין, זכאין אינון כל אינון דמשתדלי באורייתא, ובגין דכד ברא קודשא בריך הוא עלמא אסתכל בה באורייתא וברא עלמא, ובאורייתא אתברי עלמא". ומאז משגיחות עיניו על המתרחש בארץ באופן תמידי.
זו כוונת רש"י באומרו: "שיהיו עליכם חדשים, כאילו שמעתם בו ביום". על האדם להרגיש בכל יום ויום שהיום הוא קיבל את התורה. ממילא כאשר כתוב בתורה: "לא תבערו אש" – אין הכוונה רק לסוג ההבערה שהיתה נכונה בימי קדם ע"י אבנים, אלא הכוונה היא גם בהדלקת חשמל וכו'. כך לגבי כל מצוות התורה ואיסוריה, שהם מתאימים לכל החידושים וההמצאות המצויים בימינו.
ואכן כך פסק השו"ע (או"ח סי' ס"א סעי' ב'), וז"ל: "'אשר אנכי מצוך היום' – היינו לומר, בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, ולא כמי שכבר שמע אותו הרבה פעמים שאינו חביב אצלו", עכ"ל. וע"כ על האדם להרגיש בכל יום ויום שהיום הוא קיבל את התורה.
וכשם שחיובי התורה מתאימים לכל דור ודור כך הברכות שמברכת התורה את האדם, השומר על מצוותיה, מתאימות לכל דור ודור, וכמו שכתוב בענינינו: "ונתתי מטר ארצכם בעתו". היינו שגם הברכות כמו התורה מתאימות ל'בעתו', כל דור והעת שלו.
ואכלת ושבעת
"וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ" (י"א, ט"ו)
"'ואכלת ושבעת' – הרי זו ברכה אחרת, שתהא ברכה מצויה בפת בתוך המעיים, ואכלת ושבעת" (רש"י)
בעל 'שפתי חכמים' ביאר שרש"י הוצרך לפרש כך, מתוך שהוקשה לו על הקשר שבין תחילת הפסוק: "ונתתי עשב בשדך לבהמתך" לבין סופו: "ואכלת ושבעת". וכלשונו: "וכי בשביל שיהיה מאכל לבהמתו הוא שבע?!" לכן כתב רש"י ש"ואכלת ושבעת" היא ברכה אחרת.
הרב אבן עזרא גם הקשה קושיה זו, והסביר ש"ואכלת ושבעת" מוסב על הפסוק הקודם: "ואספת דגנך ותירושך ויצהרך".
אפשר לבאר בדרך נוספת, על פי הסיפור המובא במדרש רבה (ויקרא כ"ז, א') אודות אלכסנדר מוקדון, שהלך להרי החושך. בהגיעו לבית המלכות ראה שני אנשים שבאו לפני המלך לדון בפניו. האחד סיפר שקנה חרוב ומצא בו אוצר, והוא רוצה להחזיר את האוצר, כיון שאינו שלו וחושש לגזל. המוכר טען, שהוא מכר את החרוב בשלימות עם כל אשר בו, והאוצר שייך לקונה. קרא המלך לראשון, ושאל אותו: האם יש לך בן? אמר לו: כן. שאל את השני: האם יש לך בת? אמר לו: כן. אמר להם המלך: השיאו את ילדיכם, ותנו להם את האוצר. תמה אלכסנדר מוקדון ואמר למלך, שבמדינתו היו הורגים את שני האנשים, והאוצר היה נמסר לבית המלוכה. שאלו המלך: אמור לי, האם השמש זורחת אצלכם? האם הגשמים יורדים במדינתכם? ענה לו אלכסנדר מוקדון בחיוב. אז אמר לו המלך: דע לך שהשמש זורחת והגשמים יורדים אצלכם בזכות הבהמות שלכם, ולא בזכות בני האדם, כפי שנאמר (תהלים ל"ו, ו'): "אדם ובהמה תושיע ה'" – האדם נושע בזכות הבהמה.
על פי זה אפשר לבאר את הקשר שבין תחילת הפסוק: "ונתתי עשב בשדך לבהמתך", לבין סופו: "ואכלת ושבעת". ללמדנו, שלפעמים ה"ואכלת ושבעת" של האדם הוא בזכות – "עשב בשדך לבהמתך"…
עוד אפשר לבאר לפי דברי רש"י על המילים: "'ונתתי עשב בשדך' – שתהיה גוזז תבואתך כל ימות הגשמים ומשליך לפני בהמתך, ואתה מונע ידך ממנה שלושים יום קודם לקציר, ואינה פוחתת מדגנה". כלומר, הברכה תהיה שתוכל לתת לבהמתך לאכול בכל זמן ועת, ומאכלה יהיה מצוי לפניה תמיד, בלי לפגוע ביבול השדה.
מעתה נפרש כך: הלכה היא שאדם צריך להקדים את מאכל הבהמה למאכלו. זאת למדה הגמרא (ברכות מ' ע"א) מהפסוקים שלנו. אך הברכה הנוספת כאן היא: "ונתתי עשב בשדך לבהמתך, ואכלת ושבעת" – כלומר: אתן מזון לפני הבהמה באופן תמידי, כך שתוכל לאכול בכל עת שתרצה. במצב כזה לא תצטרך להקדים את מאכל הבהמה למאכלך, שכן מאכלה יהיה זמין לה גם בלעדיך, וממילא תוכל גם אתה לאכול, "ואכלת ושבעת", ללא תלות במאכל הבהמה.
פרפראות
שמחה וברכה
"וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן… וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ" (ז', י"ב-י"ג)
יש לבאר פסוק זה בדרך דרש.
אין "והיה" אלא לשון שמחה (בראשית רבה מ"ב, ג'). בא הפסוק ללמדנו, שאם תעבוד את ה' בשמחה, תגיע למדרגה ש"תשמעון את כל המשפטים"; וכיון שעבדת את ה' בשמחה, אזי – "ואהבך וברכך", ויתקיימו בך כל ברכות התורה במלואם (וראה מה שכתב על זה 'אור החיים' הקדוש).
צרעה נגד בונקרים
"וְגַם אֶת הַצִּרְעָה יְשַׁלַּח ה' אֱלֹקֶיךָ בָּם עַד אֲבֹד הַנִּשְׁאָרִים וְהַנִּסְתָּרִים מִפָּנֶיךָ" (ז', כ')
אבן עזרא ביאר שהצרעה הינה סוג של מחלת הצרעת. אך רש"י ביאר, עפ"י דברי הגמרא (סוטה ל"ו ע"א), באופן אחר: "'הצרעה' – מין שרץ העוף, שהיתה זורקת בהם מרה ומסרסתן ומסמאה את עיניהם בכל מקום שהיו נסתרים שם".
מנהגם של ראשי האויבים היה להתחבא בביתם או במקלט, כך היו נסתרים וניצלים מפגיעה בהם. על זה אומר הקב"ה, שהוא ישלח בהם את הצרעה, שתזרוק עליהם מרה, בלי שנצטרך כלל לחפשם.
רבים ממתכנני כלי המלחמה עמלים לפתח טילים שחודרים את סוגי הבונקרים למיניהם. בדברי הפסוק מצאנו את הדרך שבה הקב"ה נפרע גם מאלו שנסתרים ומתחבאים כדי להגן על עצמם…
קיום כל המצוות
"כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּן" וגו' (ח', א')
ביאר 'אור החיים' הקדוש: מצוות התורה הינן כנגד רמ"ח איברים ושס"ה גידים שבאדם. כאשר אחד מאיבריו של האדם כואב, אין הוא מתנחם בכך ששאר איבריו וגידיו בריאים, אלא רצונו שכל איבריו וגידיו, ללא יוצא מן הכלל, יהיו בריאים ושלמים. כך על האדם לנהוג גם בהקפדתו על שמירת כל המצוות שבתורה, ללא יוצא מן הכלל. אל יסיתנו יצרו לומר, שדי לו להקפיד ולדקדק בחלק מן המצוות. זהו שאמר הכתוב: "כל" המצוה.
אולם נשאלת השאלה: הרי אין שום אדם מישראל שיכול לקיים את כל תרי"ג המצוות כולן כי יש מצוות ששייכות לכהנים ויש מצוות ששייכות רק כשבית המקדש קיים! על כך כתב 'אור החיים', שזהו המשך הכתוב: "תשמרון לעשות" – לשמור, מלשון (בראשית ל"ז, י"א): "ואביו שמר את הדבר", דהיינו: "היה ממתין ומצפה מתי יהיה" (רש"י שם). אם אדם "שומר" את המצוות, דהיינו מצפה ושואף לקיים את כל מצוות התורה – הקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה, ובכך מקיים אדם כל מצוות התורה.
עוד אפשר לבאר, שכל מצוה ומצוה שמקיים אדם יחיד בישראל מצטרפת לכדי קיום כל התורה כולה ע"י כל בית ישראל. צירופם של כל ישראל, כאיש אחד, נחשב לכל אחד כאילו קיים את כל תרי"ג המצוות.
אפשר לרמוז זאת בפסוק, המתחיל בלשון יחיד: "מצוך", וממשיך בלשון רבים "תשמרון", "ורביתם" – ללמדנו, שע"י קיום המצוות של כל אחד מבני ישראל בפני עצמו, מצטרפות כל המצוות של עם ישראל יחדיו.
אכילה על השובע
"אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם" (ח', ט')
החיד"א מביא על הפסוק (ויקרא כ"ו, ה'): "ואכלתם לחמכם לשובע" את המקרה של רב ושמואל, שישבו בסעודה וגמרו לאכול. הגיע רב שימי בר חייא, והזדרז לאכול כדי שיוכל לזמן עימהם. אמר לו רב: אינך יכול להצטרף עמנו, שכבר סיימנו את סעודתנו. אך שמואל אמר לרב: אם היו מביאים לפנינו כעת אוכל חביב – כמהין ופטריות בשבילי וגוזלות בשבילך – בוודאי היינו ממשיכים בסעודתנו ואוכלים את אותם המאכלים. עובדה זו מראה שלא נגמרה סעודתנו, ולפיכך יכול רב שימי בר חייא להצטרף אלינו לזימון.
מכאן מסביר החיד"א, שיש אכילה על השובע, כלומר: למרות שאדם שבע כבר מסעודתו, עדיין הוא יכול לאכול דברים חביבים וטעימים. יש לו 'מקום' לכך. במגילה אמרו: "רווחא לבסימא – שכיח", ופירש רש"י: "רווח מצוי לדבר המתוק בתוך המעיים" (מגילה ז' ע"ב). הוא שנאמר: "ואכלתם לחמכם לשובע".
לפי זה אפשר לפרש גם אצלנו: "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם" – תוכלו לאכול את לחמכם גם לא במסכנות, כלומר למרות שאתם כבר שבעים. זהו שבחה של ארץ-ישראל, אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, כמסכן וכעני שאין לו אלא פת לחם; אלא תאכל בה לחם לשובע בהנאה, כי אין טעים וחביב כמו הלחם של ארץ ישראל. ואף הלחם של ארץ ישראל הוא בסימא וטעים וערב לאוכלו כשהוא שבע.
הארץ הטובה
"וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (ח', י')
הקשה הזוהר הקדוש על לשון הפסוק: "וברכת… על הארץ הטובה אשר נתן לך", וכי ברכת המזון היא רק בארץ ישראל הטובה, ולא בכל העולם?
ומתרץ, שכל השפע שבא לעולם – מגיע מכוחה של ארץ ישראל. משום כך בכל מקום בעולם יש לברך את ה' על הארץ הטובה, שממנה תוצאות הברכה לכל העולם כולו.
ה'כלי יקר' כתב, כי שש פעמים הזכיר הכתוב את הביטוי "ארץ", לומר שהיא מקור הברכה.
עוד יש לרמוז, עפ"י מאמר חז"ל (ברכות מ"ח ע"ב) כי משה רבינו תיקן לישראל את ברכת 'הזן', וכשנכנסו ישראל לארץ תיקן להם יהושע את ברכת 'על הארץ ועל המזון'. משה רבינו חמד את הארץ, אך לא זכה בה; עמד יהושע ותיקן את הנוסח: "ארץ 'חמדה' טובה ורחבה" – להזכיר את חמדת משה לטוב הארץ, ולהודות לה' על כך.
זהו שאומר הפסוק: "וברכת… על הארץ הטובה אשר נתן לך" – מתוך חמדת הארץ עומדים ישראל ומשבחים את ה'.
ברכת המזון
"וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (ח', י')
חז"ל (ברכות כ' ע"ב) מספרים לנו על שאלת מלאכי השרת בהקשר לפסוק זה: "אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, כתוב בתורתך (י', י"ז): 'אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד', והלא אתה נושא פנים לישראל, דכתיב (במדבר ו', כ"ו): 'ישא ה' פניו אליך'! אמר להם: וכי לא אשא פנים לישראל, שכתבתי להם בתורה: 'ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך', והם מדקדקים [על] עצמם עד כזית ועד כביצה" (בר"ה י"ז ע"ב הובאה שאלה זו משם בלוריא הגיורת, ששאלה זאת את רבן גמליאל, ושם הובאה תשובת רבי יוסי הכהן). כלומר, כיון שעם ישראל עושים מעל ומעבר למה שנצטוו, לכן גם הקב"ה עושה למענם כמידתם יותר מהמגיע להם, וזו נשיאת פניו.
אך יש לשאול: מדוע באמת דקדקו ישראל על עצמם לברך גם בשיעור כזית או רביעית? הלא הם נותנים בזה פתח למקטרג לומר שהם נושאים שם שמים לבטלה, בברכם גם על פחות מהשיעור המחייב ברכה!
התשובה היא, שמטרת הברכה היא להודות לה'. לפיכך ישראל מחייבים את עצמם לברך גם על פחות מכשיעור, כיון שהם מבקשים להודות לה' על כל הטובות שהוא גומל איתם, בין רבות ובין מועטות.
ביאור נוסף הוא, שגם כאשר האדם אוכל כזית או כרביעית הוא מעט שבע מכך. אמנם התורה מחייבת ברכה רק על שביעה מלאה, אך ישנה גם שביעה קטנה, וגם היא נחשבת שביעה. על כך אומרים ישראל: כיון ששבענו אנו מדקדקים לברך, וברכתנו היא כברכה המחוייבת מדאורייתא! וכבר מצאנו כי המקטרגים סותמים את תלונתם על עם ישראל כאשר עם ישראל מהדר במצוות, וכמו שמצאנו בדברי הגמ' בראש השנה (ט"ז ע"א): "אמר רבי יצחק: למה תוקעין בראש השנה? – למה תוקעין? רחמנא אמר תקעו! – אלא: למה מריעין? – מריעין? – רחמנא אמר: 'זכרון תרועה'! אלא: למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין, ותוקעין ומריעין כשהן עומדין? כדי לערבב השטן. ואמר רבי יצחק: כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה – מריעין לה בסופה. מאי טעמא? – דלא איערבב שטן". ומהו עירבוב השטן? הרבה ביאורים ופירושים נאמרו בראשונים אולם רש"י מפרש (שם ד"ה כדי לערבב): "שלא ישטין, כשישמע ישראל מחבבין את המצוות – מסתתמין דבריו". מדבריו אנו למדים יסוד לכל המצוות – שבכדי לבטל מקטרגים צריך לבחור בדרך ההידור, שזה סמל שאנו מחבבין את המצוות וזוכין להארת פנים מהקב"ה (וראה עוד באורך בעניין זה ב'דברי מרדכי', ירח האיתנים).
ואכלת ושבעת
"וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (ח', י')
רש"י לא ביאר פסוק זה, אך חז"ל (ברכות כ' ע"ב ורמב"ם ברכות א', א' ובכס"מ שם) אומרים שמכאן למדים שרק אם אדם אכל ושבע ממש חייב לברך ברכת המזון מהתורה, אמנם בהמשך בפרשת "והיה אם שמוע" (י"א, ט"ו) הסביר רש"י (י"א, ט"ו), וז"ל: "'ואכלת ושבעת' – הרי זו ברכה אחרת, שתהא ברכה מצויה בפת בתוך המעיים". היינו, שאף אם האדם יאכל מעט, הברכה תחול במעיו, ואין צורך שיאכל הרבה ממש.
לכאורה אפשר ללמוד מכאן דין הלכתי. בדברי רש"י שאמר: "זו ברכה אחרת, שתהא ברכה מצויה בפת בתוך המעיים" משמע שזו לא נקראת שביעה האמורה בפסוק שלנו שממנה למדים שאכל ולא שבע אין חיוב לברך ברה"מ מדאורייתא, וא"כ אדם שאכל ולא שבע בעת האכילה, ורק אחר כך התנפחו המאכלים במעיו- לא נקראת שביעה לענין חיוב ברכת המזון.
שיעור השביעה בלימוד התורה
"וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (ח', י')
ידוע, כי ברכות התורה בבוקר – יש הסוברים שהוא מן התורה, אולם ברכת המזון שאחר האוכל היא מהתורה לכולי עלמא. והשאלה נשאלת: למה ברכת המזון מהתורה זה רק לאחר שאכל ושבע, ואילו ברכות התורה הוא כבר מחויב עוד לפני שלמד?
ונראה להסביר כי התורה תיקנה לברך על המזון דוקא כשהאדם שבע כי אז יכיר ויודה לבורא עולם ולא יסמוך על עצמו, בבחינת כוחי ועוצם ידי עשה לי את המזון. אולם לגבי לימוד תורה, בדרך כלל טבע האדם שהוא כבר חושב מראש שהוא יודע הכל, וממילא אין לו צורך ללמוד, לכן חייבוהו לפני שיתחיל ללמוד שכבר יברך ואז כשיתחיל ללמוד הוא יראה ויווכח שהוא עוד רעב, ונמצא שהוא אינו שבע שיכול לברך אחר הלימוד.
ושבעת – הישמר
"וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם" (ח', י'-י"א)
בעלי המוסר ביארו את טעם סמיכות הפסוקים האלה: כאשר האדם מעשיר הוא עלול לשכוח חלילה את השגחת ה' בעולם ולהגיע למחשבה מוטעית של (ח', י"ז): "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". על כך מזהירה התורה את האדם, שכאשר יגיע למצב של "ושבעת", ייזהר ביותר שלא ייסחף אחרי מחשבות הבל, וישכח שהכל מאיתו יתברך בלבד. יֵדע שה' חנן אותו בעושר כדי להרבות במעשי צדקה וחסד.
זו כוונת חז"ל: "אסור לו לאדם שייהנה מן העולם הזה בלא ברכה, וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה – מעל". מי שנהנה מהעולם הזה בלא לברך את ה' על כך – חושב שהוא בעצמו גידל והצמיח את יבולו, ומחשבה זו עצמה היא מעילתו. לעומתו, מי שמברך מכריז בזה כי "השמים – שמים לה', והארץ- נתן לבני אדם".
ברכת המזון שנאמרת באימה, בשמחה ובטוב לבב היא סגולה נפלאה לפרנסה טובה.
מחשבת גאווה
"וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (ח', י"ז)
בכמה מקומות דיברו חז"ל בגנות מידת הגאווה. אף אמרו (ברכות י"ג ע"ב): "המהלך בקומה זקופה אפילו ארבע אמות – כאילו דוחק רגלי שכינה".
בפסוק זה מדגישה לנו התורה, שהגאווה אינה רק במעשה או בדיבור, אלא אפילו מחשבת גאווה פסולה ואסורה. זהו שכתוב: "ואמרת בלבבך"; וכן הוא אומר בהמשך: "אל תאמר בלבבך" – יש להרחיק את הגאווה אפילו מהרהור הלב.
קושיה של קשיות עורף
"לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ… כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אָתָּה" (ט', ה'-ו')
מפסוק זה למדנו שקשיות עורף אינה עולה בקנה אחד עם צדקות ויושר לבב.
אדם שהוא קשה עורף, ההולך אחר שרירות ליבו ומחשבתו, לא יכול לקבל תוכחה. גם אם מורה צדק יודיע לו את טעויותיו ויוכיח לו בראיות ברורות שמחשבותיו אינן טובות, הוא לא ישמע לו, ויישאר בקשיות ליבו.
קל וחומר ליראת שמים
"וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם-לְיִרְאָה" (י', י"ב)
הגמרא בברכות (ל"ג ע"ב) אומרת שלגבי משה רבינו יראת ה' היא "מילתא זוטרתי". שאלו המפרשים: האמנם יראת שמים היא דבר קטן לגבי משה רבינו?
יש לבאר זאת כך: משה רבינו נתגדל בילדותו בבית פרעה אצל בתיה. הוא לא ישב אצל מלמד ב'תלמוד תורה' (ואף שכתוב ברמב"ם (ראה הל' מלכים פ"א ה"א) שמשה קיבל תורה מעמרם, היו אלו רק ראשי פרקים).
זהו מה שאמר משה לבני ישראל: אני, אף שנתגדלתי בבית פרעה, בכל זאת הגעתי למדרגת יראת שמים גבוהה; על אחת כמה וכמה אתם, שינקתם תורה בילדותכם, שתוכלו להגיע למדרגת יראת שמים גבוהה.
מהות שכר המצוות
"לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ" (י', י"ג)
"'לשמור את מצוות ה" – ואף היא לא לחינם, אלא 'לטוב לך' – שתקבלו שכר" (רש"י)
ויש להבין: וכי עלינו לעבוד את ה' כדי לקבל שכר? והלא כבר נאמר במשנה (אבות א', ג'): "הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס"!
אמנם פשט הדברים הוא, שעם ישראל יעבדו את ה' לשם שמים, שלא על מנת לקבל שכר; ועל כל פנים יקבלו שכר על כך.
אך יש לבאר עוד בדברי רש"י, שאין הכוונה לשכר גשמי, אלא השכר יהיה הזיכוך הרוחני שיבוא לאדם כתוצאה מעשיית המצוה. וכבר אמרו חז"ל (בראשית רבה פ' מ"ד): "לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות".
מתנה מחיים
"לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם" (י"א, כ"א)
"'לתת לכם' – אין כתיב כאן, אלא 'לתת להם', מכאן מצינו למדים תחיית המתים מן התורה" (רש"י ע"פ הגמ' בסנהדרין צ' ע"ב)
בנוהג שבעולם, אדם נותן מתנה לחבירו לפי מידת הידידות והקירבה ביניהם. ככל שידידותו גדולה יותר, כך מתנתו הגונה יותר. לפיכך, אם אדם מעוניין לתת מתנה לחבירו, אך חבירו נפטר – אין הוא חש קירבה גדולה כל כך לבני החבר, ומעתה המתנה שייתן לבנים לא בהכרח שתהיה גדולה כמו המתנה שהיה נותן לאביהם, אילו היה בחיים.
אבל הקב"ה אינו נוהג עמנו כך. אומר הקב"ה לבני ישראל: מאהבתי אתכם אתן לכם את אותה המתנה – היא ארץ ישראל – אשר הבטחתי לאבותיכם, לפי גודל אהבתי אותם, ולא אשנה את המתנה בגלל מעבר הדורות. ולא זו בלבד, אלא "לתת להם" –שגם האבות עצמם יירשוה ויקבלוה במתנה.
שכחת חטא העגל
"וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה' וַה' שְׁכֵחָנִי" (מן ההפטרה – ישעיהו מ"ט, נ"א)
חז"ל עמדו על ההבדל בין "עזבני" ל"שכחני", וכך הם דברי הגמרא (ברכות ל"ב ע"ב): "'ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני'. היינו עזובה היינו שכוחה! אמר ריש לקיש: אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אדם נושא אשה על אשתו הראשונה – זוכר מעשה הראשונה, אתה עזבתני ושכחתני?! אמר הקדוש ברוך הוא: כלום אשכח עולות אילים ופטרי רחלים שהקרבת לפני במדבר? אמרה לפניו: רבונו של עולם, הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך שמא לא תשכח לי מעשה העגל? אמר לה: 'גם אלה תשכחנה'. אמרה לפניו: רבונו של עולם, הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך שמא תשכח לי מעשה סיני? אמר לה: 'ואנכי לא אשכחך'. והיינו דאמר רבי אלעזר אמר רב אושעיא: מאי דכתיב: 'גם אלה תשכחנה'. – זה מעשה העגל (שאמרו 'אלה אלהיך'), 'ואנכי לא אשכחך' – זה מעשה סיני" ('אנכי ה' אלוקיך').
וכוונת חז"ל ללמדנו שאמנם כל הצרות והיסורים שבאות על ישראל עד היום הם בגלל חטא העגל, בבחינת "ביום פקדי ופקדתי: (שמות ל"ב, ל"ד). אך מבטיח ה' לישראל ש"גם אלה תשכחנה" – לרבות כל היסורים שבאים מחמת חטא זה.
גט על תנאי
"כֹּה אָמַר ה' אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּיהָ" (מן ההפטרה – ישעיה נ', א')
משמע מפסוק זה, שהקב"ה לא נתן ספר כריתות לעם ישראל. אבל בירמיה (ג', ח') כתוב: "ואתן את ספר כריתות אליה"!
אבן עזרא ורד"ק מסבירים, שישעיה מדבר על ממלכת יהודה, עליה הקב"ה רק כעס ושילח מהבית, אך לא נתן גט כריתות; ואילו הנביא ירמיה מדבר על ממלכת ישראל, שחטאו חטאים קשים וכבדים, ולהם נתן הקב"ה גט כריתות. הם לא חזרו עד היום, ועתידים לחזור רק בזמן הגאולה.
עוד אפשר לומר כך: אכן נתן הקב"ה גט לעם ישראל. אך היה זה גט על תנאי, וגט שניתן על תנאי אינו גט 'כריתות'. מעתה הכל תלוי במעשיהם של ישראל: אם יחזרו בתשובה – יתבטל התנאי, וממילא הגט יהיה בטל מעיקרו. זהו שאמר ישעיה, שאם ישראל חוזרים בתשובה כאילו לא ניתן להם גט בכלל. אבל אם לא יחזרו בתשובה – הגט יהיה קיים, ועל כך דיבר ירמיה.
למדנו, שהכל תלוי בתשובה ובמעשים טובים.
מעשה רב
ואכלת ושבעת וברכת
"וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (ח', י')
סיפר מרן זצ"ל: מעשה שהיה כשהייתי דיין בבאר שבע. הייתי נוסע במונית, והיה בין הנוסעים הקבועים יהודי אחד פשוט שהיה לו טרקטורים ועסק בעבודות עפר. יום אחד הבחנתי בו שהוא אוכל במהלך הנסיעה. לאחר שסיים פניתי אליו ואמרתי לו: תברך ברכת המזון. הוא ענה לי: איני יודע לברך, מעולם לא למדתי ואין לי סיכוי לדעת. הבנתי ממנו שחסרה לו השכלה בסיסית, והתברר לי שאפילו לכתוב אינו יודע. אמרתי לו: בשבוע הבא אני אלמד אותך כיצד לברך ברכת המזון. לאחר שבוע נפגשנו, דאגתי להביא עמי אוכל לנסיעה, בקשתי ממנו שיאכל אתי, ואחרי שגמרנו לאכול ברכתי ברכת המזון, והוא האזין לברכתי.
אחרי הברכה נכנסתי עמו לשיחה, ושאלתי אותו כיצד נערך סדר העבודה שלו. הוא החל לפרט לי איך הוא מחשב כמה קוב עפר מכניסים, כמה מוציאים וכו'. עניתי לו: אני רואה שאתה יודע לחשב חישובים רבים, מורכבים ומסובכים, ואתה לא נזקק לעיפרון ונייר כי אינך יודע לכתוב, אז למה אתה חושב שאין לך סיכוי לדעת לברך ברכת המזון? אין זאת אלא עצת היצר הרע! תדע לך, שכתוב (ברכות כ' ע"ב): תבא מארה (קללה) לאדם שאינו יודע לברך ואשתו או בניו מוציאים אותו ידי חובה, לכן חובה עליך ללמוד לברך! כיום – המשיך הרב – ישנן הקלטות מסודרות, וכל אחד יכול לשמוע את ברכת המזון מקלטת, ולחזור אחריה מילה במילה. בשבת, אמנם, תהיה לו בעיה, ואז הוא יוכל לבקש מחבר שיברך בקול והוא ויחזור אחריו מילה במילה.
תפלת מנחה במניין על אם הדרך
"וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם" (יא, יג)
"עבודה שהיא בלב וזו היא תפילה שהתפילה קרויה עבודה" (רש"י)
סיפר מרן הרב זצ"ל: פעם אחת נסעתי מבני ברק לירושלים. תחנת מוניות השרות נמצאת בסמוך ל'איצקוביץ', וחשבתי לנצל את הזמן ולהכנס להתפלל מנחה לפני הנסיעה. כשהגעתי לשם שמעתי את הנהג צועק: 'אחרון! אחרון!'. חישבתי את זמן הנסיעה והיה זה בדיוק כדי להספיק את תפילת מנחה בירושלים. נכנסתי למונית ויצאנו לכיוון ירושלים. הנסיעה היתה איטית מהרגיל, והשמש נטתה מערבה במהירות, ועדיין לא התפללתי מנחה! שאלתי את הנהג: כמה זמן תארך הנסיעה? הוא אמר לי: עוד כשלשת רבעי השעה. הבנתי שכבר לא אספיק להתפלל מנחה בירושלים. פניתי לנהג ואמרתי לו, שאני מוכן לשלם לו את הכסף המגיע עבור המתנה, כדי שאוכל להתפלל מנחה. אמר לי הנהג: כבוד הרב, בשמחה הייתי עוצר, אבל זה לא תלוי רק בי, אם שאר הנוסעים מסכימים – אעצור. הנוסעים הסכימו. הנהג עצר בצדי הכביש, ירדתי ועמי עוד ששה נוסעים נוספים. לפתע עצרה עוד מונית, וממנה ירדו עוד מספר נוסעים שבקשו להתפלל, כך שהצטרפו יחד מניין אנשים למנחה. אפילו הנהג שם כיפה על ראשו והצטרף להתפלל אתנו ואמר קדיש. כשהמשכנו בנסיעה פניתי לשלם את דמי ההמתנה. אמר לי הנהג: איני רוצה לקחת ממך כסף, וכשהגענו לירושלים הוא התעקש לקחת אותי עד לביתי. כשירדתי, הוא פנה אליי נרגשות ואמר לי: כבוד הרב, דע לך שהיום היתה ה'אזכרה' של אמא שלי, וזכיתי לומר "קדיש" במניין בזכותך. אשריהם ישראל שמכבדים את התורה ואת המצוות.
קדושתו של האדם ושמירתו
"לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ בִּפְנֵיכֶם פַּחְדְּכֶם וּמוֹרַאֲכֶם יִתֵּן ה' אֱלֹקֵיכֶם" (יא, כה)
"לא יתיצב איש וגו' – אין לי אלא איש, אומה ומשפחה ואשה בכשפיה מנין, תלמוד לומר לא יתיצב מכל מקום" (רש"י)
חכם ששון לוי ע"ה היה אדם גדול. הוא היה גם מקובל, וגם בקי בגמרא ובמדרשים והיה זוכרם על פה. הוא היה חסידא קדישא והיתה בו תמימות מופלאה. מרן הרב זצ"ל היה מספר כמה מעשיות על חכם ששון ע"ה. פעם סיפר לו חכם ששון ע"ה: פעם אחת הייתי בחו"ל, ויום אחד רציתי ללכת למקוה בחצות לילה לפני אמירת תיקון חצות, וידוע שבחו"ל יש שדים. והנה, הוא מגיע למקוה ורואה שד שיושב בתוך מי המקוה. אמרתי לו: אני אגיד 'ויהי נועם' ואבטל אותך כעפרא דארעא. כשסיים חכם ששון לספר מעשה זה למרן הרב הוא אמר לו: השד הזה פחד ממני וברח. "ואני מאמין לדבריו – היה אומר מרן הרב זצ"ל – כי בתמימות שלו הוא היה מסוגל לעשות זאת"…
עוד סיפר מרן הרב זצ"ל: יום אחד ישבתי עם חכם ששון ע"ה. הביאו לי כוס תה, הבחנתי שהשמש לא רחץ את הכוס, ולא רציתי לשתות כי היה עליה לכלוך. אמר לי חכם ששון: מדוע כבודו לא שותה? השבתי לו: כי יש עליה לכלוך. הוא ענה לי בתמימות: "זה בטל בששים".
היתה לו, לחכם ששון, כוס זכוכית, בה היה רגיל לשתות בכל בוקר אחר התפילה שמן, ולאחר כשעה היה שותה באותה הכוס – תה חם. הוא גם היה מקדש ומבדיל בכוס זו. פעמים רבות נפלה הכוס ולא אירע לה דבר. יום אחד הוא הניח את הכוס על השולחן, ועל השולחן היתה קליפת גרעין, הכוס לא היתה יציבה עד שנפלה ונשברה לרסיסים. והנה, בא חכם ששון לישיבה והצטער על הכוס שנשברה. כששמעתי על כך אמרתי לו: אל תצטער, הכוס הזו באה לעולם כדי שיברכו עליה מספר מסוים של ברכות, ואתה כבר ברכת עליה מספיק ברכות, כעת נגמר התיקון שלה והיא נשברה. הוא קיבל את דבריי בפשטות. עליו נכון לומר (משלי י', ט'): "הולך בתום הולך בטח".
