שיחות ומאמרים
ראה אנכי נותן לפניכם
"רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה" (י"א, כ"ו)
כבר עמדו המפרשים על השאלה: מדוע פתחה התורה בלשון יחיד – "ראה", והמשיכה בלשון רבים – "לפניכם"?
לעיתים עושה אדם מצוה אחת או עבירה אחת, ובהן הוא מסוגל להכריע את כל העולם כולו לטוב או למוטב. וכך הם דברי הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ג הל' ד'): "לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב. חָטָא חֵטְא אחד – הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה; עשה מצוה אחת – הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה, שנאמר (משלי י', כ"ה): 'וצדיק יסוד עולם', זה שצדק הכריע את כל העולם לזכות והצילו".
על האדם לראות את עצמו כאילו הוא יחיד בעולם, כך שהעולם מתקיים עליו בלבד. אל יפטור את עצמו בטענה שישנם אחרים שלומדים תורה ומקיימים מצוות. מתוך חשיבה כזאת עלולים כל אנשי העולם להתבטל מלימוד התורה ומקיום המצוות.
לכך פתחה התורה בלשון יחיד – "ראה", והמשיכה בלשון רבים – "לפניכם", ללמדנו שהיחיד מסוגל להכריע את גורל העולם כולו.
מספרים על אבן עזרא, שפעם אחת אמר לו הקיסר: הראה לי שעם ישראל מקיימים את גזירות חז"ל גם לאחר מות מתקני הגזירות. אבן עזרא הביא לו כדוגמה את הקידוש על היין. מצוה זו הינה מדרבנן בלבד (ראה פסחים ק"ו ע"א), שכן מדין תורה מספיק לקדש את השבת בדברים בלבד. ולמרות שהקידוש אינו אלא מדרבנן, אין בית בישראל שלא מקדשים בו על היין בליל השבת ולא מבדילים בו על היין במוצאי השבת.
אמר לו הקיסר: וכי בזה אתם מתפארים? גם עמי יכול לעשות זאת! הנה יש בעירי שלושה רחובות ראשיים, שבהם עוברים כל תושבי המדינה מדי יום. אניח חבית גדולה בכל רחוב ורחוב, ואדרוש מכל מי שעובר שם לשפוך כוס יין לתוך החבית. וכך עשה.
הלך אבן עזרא ופגש אדם אחד, אמר לו: על פי גזירת הקיסר, כל מי שעובר כאן צריך לשפוך יין לתוך החבית, אך אם אתה לבדך תשפוך מים לתוך החבית במקום יין, לא תצא נפסד, וגם איש לא ירגיש בזה לעולם. שמע אותו אדם ואמר בליבו: אכן אשים מים ולא ייוודע כי באו אל קרבנה.
הלך אותו האיש, וסיפר זאת לחבירו, וחבירו לחבירו, עד שעשו כך כל אנשי המדינה, כיון שכל אחד חשב שהוא היחיד ששופך מים במקום יין.
למחרת הלך הקיסר יחד עם אבן עזרא ופתח את החבית. לתדהמתו מצא בה רק מים. וכן היה גם בחבית השנייה והשלישית.
אמר לו האבן עזרא: ראה שאין כחכמתם של חכמינו ז"ל!
אם כל אדם סומך על חבירו, נמצא כל העולם כולו מתבטל מתפקידו. לכן אמרה התורה: "ראה" – חֲשוב שאתה היחיד שמקיים את העולם, ואל תסמוך על אחרים.
איסור אכילת דם
"רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם… רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר. לֹא תֹּאכְלֶנּוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם" (י"ב, ט"ז; כ"ג-כ"ד)
אחד מאיסורי המאכל החמורים הוא אכילת הדם, ועונשו כרת, ככתוב (ויקרא ז', כ"ז): "כָּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל כָּל דָּם וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ".
ויש להבין: מדוע הפליגה התורה באיסור אכילת דם, וכפלה ושילשה את האזהרה עליו? הלוא גם בלא כך אין נפשו של אדם מן היישוב מתאווה לאכול דם!
רש"י הרגיש בשאלה זו וכתב: "רבי שמעון בן עזאי אומר: לא בא הכתוב אלא להזהירך וללמדך עד כמה אתה צריך להתחזק במצוות, אם הדם, שהוא קל להשמר ממנו, שאין אדם מתאוה לו, הוצרך לחזקך באזהרתו, קל וחומר לשאר מצוות. 'ולא תאכל הנפש עם הבשר' – אזהרה לאבר מן החי. 'לא תאכלנו' – אזהרה לדם התמצית. 'לא תאכלנו' – אזהרה לדם האיברים. 'למען ייטב לך' וגו' – צא ולמד מתן שכרן של מצוות, אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו, הפורש ממנו זוכה לו ולבניו אחריו, קל וחומר לגזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להם".
מדברי רש"י אנו למדים עד כמה גדולה ונשגבה הפרישות מן התאוות, וכמה עצום ורב הוא השכר המובטח למי שמורגל בכך. ומכאן ילמד האדם קל וחומר: אדם שמקפיד על איסור אכילת הדם, שהוא איסור קל, שממילא נפשו של אדם קצה בו, אך הוא עושה כן כדי לעשות רצון קונו שציווה לפרוש מתאוות, והרי הוא מקבל שכר, מי שפורש מדברים שבאמת קשה לפרוש מהם, כגון: עריות, גזל ודומיהם, שנפשו של אדם מתאוה להם – על אחת כמה וכמה ששכרו כפול ומכופל.
בענין זה נביא את דברי הגמרא בחולין (דף ק"ט ע"ב) שמספרת על ילתא אשתו של רב נחמן (בתו של ראש הגולה, והיא היתה פקחית מאד וצדקת מופלגת), שאמרה לו: כל מה שאסרה תורה התירה לנו כמותו, והיא הצליחה להכיר ולטעום את טעמם של האיסורים בדברים המותרים, אך עדיין לא הצליחה לטעום את טעמו של איסור בשר וחלב. וז"ל הגמרא: "אמרה ליה ילתא לרב נחמן: מכדי כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה, אסר לן דמא – שרא לן כבדא (התורה אסרה דם והתירה כבד), נדה – דם טוהר, חֵלֶב בהמה – חֵלֶב חיה, חזיר – מוחא דשיבוטא (מוח של דג ששמו שיבוטא וטעמו כטעם חזיר), גירותא (עוף טמא)- לישנא דכוורא, אשת איש – גרושה בחיי בעלה, אשת אח – יבמה, כותית – יפת תאר (כלומר, על כל איסורים הללו ידעה ילתא את ההיתר שהתירה התורה כנגדם, אבל בשר וחלב לא ידעת היכן התירה התורה כנגד איסורו, ואמרה לו:) בעינן למיכל בשרא בחלבא (כלומר, היא ביקשה לאכול בשר וחלב באופן המותר)!. אמר להו רב נחמן לטבחי: זויקו לה כחלי" (רב נחמן, כששמע את בקשת אשתו הצדקנית, ביקש מהטבחים לצלות לה כחל [דדי הפרה] כדי שתרגיש טעם בשר וחלב). עד כאן תוכן דברי הגמרא.
וצריך לשאול על סיפור זה: מה באה הגמרא ללמדנו בזה? מדוע התחשב רב נחמן ברצונותיה של אשתו? וכי יעלה על הדעת שרק כדי להשביע את תאוותיה ביקשה כן?!
נראה לבאר זאת על פי דברי חז"ל (ספרא, מובא ברש"י ויקרא כ', כ"ו), שלא יאמר אדם: "אי אפשי באכילת חזיר והוא מאוס בעיניי", אלא יאמר: "אפשי ואפשי, והתורה אסרה". אמרה ילתא, אשתו של רב נחמן: כיצד אוכל לקיים את דברי חז"ל ולומר: "אפשי ואפשי" על אכילת בשר וחלב? והרי אינני מכירה את טעמו! לכן רצתה לטעום טעם של בשר בחלב, כדי שתקיים את מצות התורה בבירור.
אדם צריך לקיים כל מצווה, ולהימנע מכל עבירה, אך ורק בגלל שכך ציוה הקב"ה, ולא בגלל שיש מצוות שהוא מבין אותם בשכלו, או שיש עבירות שנפשו קצה בהם – ובזה הוא מקבל עליו עול מלכות שמים. והביאו משם הרמב"ם שזה נאמר על מצוות שהם "חוק" בלא טעם, אבל על מצוות כעין גניבה, אסור לאדם לומר: "אפשי" כי זה גובל בתכונה נפשית פסולה.
דבר זה רוצה הגמרא להשמיענו באריכות, ללמדנו שיש לקיים את מצוות התורה כפי שציוותה אותן התורה, ללא בקשת שום טעמים והסברים למצוות. מִסיבה זו האריכה התורה באיסור דם, להדגיש לנו שאסור לנו לאכול את הדם לא משום שהוא מאוס בעינינו, אלא משום שהתורה ציוותה על כך.
טעם נוסף לכך שהתורה מפליגה באיסור אכילת דם, ביארו המפרשים, משום שהמצרים היו נוהגים לשחוט את הפרה ולבלוע את דמהּ לאחר השחיטה, והיו עושים זאת בשביל, כביכול, בריאות כמו שישנם עד היום שכן נוהגים מהגויים, ולכן כפלה התורה את איסור אכילת דם.
לעשות רצון קוני
"לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ … כִּי אִם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ" (דברים י"ב, י"ז-י"ח)
"רבי יהושע בן קרחה אומר: יכול אתה, אבל אינך רשאי" (רש"י)
בפשוטו של מקרא, פסוקים אלו עוסקים בציווי לישראל על איסור אכילת מעשר שני מחוץ לירושלים, ועל חיוב הבאת נדר ונדבה שנדר להביאם בית ה', ולהמנע מאכילת מה שאין לו חלק בו, וכן אזהרה לכהנים שלא לאכול בכורות אלא בירושלים, וכהן האוכלם מחוץ לירושלים הריהו לוקה.
אך יש כאן רמז גדול שאפשר ללמוד מוסר נפלא בענייני הבחירה.
הדרך הנכונה שהאדם צריך להתייחס לאיסורי התורה היא, שאם הקב"ה אסר עלי לעשות כך וכך, אם כן לא רק שאיני רשאי לעשות כן, אלא גם איני יכול לעשות כן. על האדם ללמד את עצמו בינה והשכל לעשות רצון בוראו, ולומר לעצמו: כביכול אין לי בחירה בעניין זה. כאשר האדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים, הרי הוא צריך להביא את עצמו למצב שאף ש"אפשי ואפשי" לאכול דבר אחר, אבל הקב"ה אסר עלי, ולכך איני יכול לאכול את דבר האיסור.
חז"ל (פרקי דר"א פרק ל"ו) מביאים דוגמה מדוד המלך, אשר נאמר עליו ביחס ליבוסים: "לא יכלו בני יהודה להורישם" – אין הכוונה שלא היו בני יהודה יכולים, "אלא אינם רשאים", לפי שכרת להם אברהם אבינו ברית. אולם דוד אמר: כיון שהיבוסים עצמם לא קיימו את חלקם בברית והפרו את השבועה, הרי שהשבועה והברית בטלים! לכן יכול דוד ללכת ולכבוש את ירושלים.
ואפילו אומות העולם יודעים שאם יש מניעה לעשות דבר מה מחמת שבועה, הרי בעצם אינך יכול, ובטענה זו ביקשו להמלט מהמלחמה כאמור.
ובדבריו של רבי יהושע שאמר: "לא תוכל" – אינך רשאי, אין כפירה וביטול הבחירה החופשית חלילה. אלא אמנם יש לאדם אפשרות לעשות טוב או רע, אבל דרכם של רשעים היא להיות מסורים ושבויים ביד לבם לעשות הרע בעיני ה' ולהכעיסו.
הנה לנו לבן הארמי, אשר הקדוש ברוך הוא נגלה אליו ומזהירו על יעקב אבינו: "השמר לך מלדבר עם יעקב מטוב ועד רע" (בראשית ל"א, כ"ד), והוא קם בבוקר ואומר ליעקב: "יש לאל ידי לעשות עמכם רע" (שם ל"א, כ"ט). האמנם בידך לעשות רע? הרי הקב"ה הזהירך על כך ואמר לך לא לעשות רע ליעקב, ואם לבן אומר אני יכול ומסוגל לעשות רע, אבל אני מעצמי סתם מונע זאת – הרי זו כפירה גדולה בקדוש ברוך הוא.
לא כן ישראל זרע קדושים, אשר התורה אומרת להם: "לא תוכל – אינך רשאי", כלומר כיון שהקב"ה גזר ואסר עליך אז אינך מסוגל לעבור על ציוויו.
ואם ככה עושה האדם – אזי רצון ה' הופך להיות טבעי לו. ויתקיים בו: "ושמחת לפני ה' אלוקיך" (י"ב, י"ט) – עצם קיום מצוות בוראו ורצונו, זו היא השמחה היותר גדולה לפני ה'.
דבר נוסף יש ללמוד מכך שהתורה אומרת: "לא תוכל". יש מצבים שבהם ניתן להפר פרטים שונים מתוך שבועה. נזכיר כאן את הגזירות שהיו ברוסיה. כניסתם של יהודים לערים היתה מוגבלת, וגם מי שהשיג אישור להיכנס לעיר יכול היה לעשות זאת למספר שעות בלבד. אולם לא זו אף זו: כשיהודי נקלע לעיר באישור, היה עוצר אותו שוטר ושואל אותו: כיצד אתה הולך בעיר? היהודי היה מראה לו את האישור, אך אז היה השוטר אומר לו: כתוב באישור שמותר לך 'לשבת' בעיר כך וכך שעות, ולא 'ללכת' בעיר! לא ניתן היה להתווכח עם השוטר, אלא אם כן היה מעביר פתק ליהודי עם מילה אחת: 'שוחד!' לאחר קבלת השלמונים היה עוזב את היהודי לנפשו. הרי שבדרך כלל, אם נתקל אדם במגבלה או באיסור, ניתן לו להפר אותם על ידי מתן שוחד וכדומה. אבל נגד התורה אין שום התחכמויות. אם התורה אסרה, אין שום אפשרות להפר את האיסור, ואין שום אפשרות למצוא 'היתרים'.
הטוב בעיני שמים
"שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ עַד עוֹלָם כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ" (י"ב, כ"ח)
"'הטוב' – בעיני השמים. 'והישר' – בעיני אדם" (רש"י)
צריך עיון: מדוע פירש רש"י אצלנו "הטוב והישר" – בעיני השמים ובעיני אדם, ואילו לעיל (ו', ח"י) הסביר מילים דומות בעניין פשרה בדין, כלשונו: "'הישר והטוב' – זו פשרה ולפנים משורת הדין"?
ביאור הדברים הוא, שהפסוק "ועשית הישר והטוב" מתייחס לדברים שנכתבו למעלה ממנו: חיוב שמירת המצוות, העדות והחוקים. בחיוב זה כלולים גם המשפטים והדינים, ומשום כך מתייחס רש"י בדבריו לסדרי הדין, וכותב ש"הישר והטוב" במשפט הוא פשרה ולפנים משורת הדין. לעומת זאת, אצלנו "הטוב והישר" מתייחס ל"כל הדברים האלה" – ללא חלוקה ופירוט. על כן בחר רש"י להסביר כאן את המילים "הטוב והישר" באופן כללי יותר, כמתייחסות להתנהגות הראויה כלפי שמים וכלפי האדם.
יש לדקדק עוד בדברי רש"י. את המילה "הישר" פירש רש"י: "בעיני אדם"; אולם בהמשך הפסוק נאמר במפורש: "בעיני ה' אלוקיך", ולכאורה לא בעיני אדם!
אך הפשט הוא, שגם כאשר רוצה אדם להיות נקי בעיני הבריות צריך הוא להיות ישר וטוב בעיני ה'. אין האדם יכול לקבוע בשכלו מהו הטוב והישר, לא לשמים ולא לאדם. הכול צריך שיהיה על פי רצון ה'.
בבחינת מה שאמרו על נח (בראשית ו', ט'): "אלה תולדות נח, נח איש" – פעמיים מוזכר שמו, ללמד שהיה נוח לשמים ונוח לבריות. אך נח ידע, שבמצבים שבהם ישנה סתירה בין מה שנוח לבריות ובין מה שנוח לשמים, עליו לקיים (שם ו', ח'): "ונח מצא חן בעיני ה' ", ולא בעיני הבריות.
בעניין החיוב לעשות הטוב והישר, מעניין להביא מעשה מהגמרא אשר רבינו 'אור החיים' הקדוש ורבינו ה'בן איש חי' ביארוהו כל אחד באופן אחר.
הגמרא (חגיגה ט"ו ע"ב) מספרת שרבי מאיר למד תורה מאלישע גם כאשר נעשה אחֵר. שואלת על כך הגמרא: איך למד רבי מאיר תורה מפיו, והלא כתוב: "כי שפתי כהן ישמרו דעת… כי מלאך ה' צבאות הוא" (מלאכי ב', ז') – אם הרב דומה למלאך ה' יש ללמוד תורה מפיו, ואם לאו – אסור! מתרצת הגמרא על פי פסוק ממשלי, שאותו דרש רבי מאיר ומצא בו היתר ללמוד תורה מאחֵר. אחר כך מסופר בגמרא שרבה בר שילא מצא את אליהו הנביא, ושאלו: מה הקב"ה עושה עכשיו? השיבו אליהו: מלמד תורה משם כל החכמים, זולת משמו של רבי מאיר. הסיבה היא שרבי מאיר למד תורה מאחר. אמר לו רבה לאליהו: והלא רבי מאיר רימון מצא, תוכו אכל וקליפתו זרק ('אור החיים' הקדוש מביא גירסה אחרת בשם המדרש: "אגוז מצא")?. אמר לו אליהו: מעכשיו מלמד הקב"ה תורה גם משם רבי מאיר, ואומר: "מאיר בני אומר".
הקשו 'אור החיים' הקדוש וה'בן איש חי': מעיקרא מאי קסבר הקב"ה, ולבסוף מאי קסבר? אם מתחילה לא אמר תורה משם רבי מאיר, למה חזר ולימד בסוף?
הסביר 'אור החיים' הקדוש, שהקב"ה ידע כי רבי מאיר מצא אגוז, ואכל את תוכו וזרק את קליפתו; אבל רצונו של הקב"ה היה שגם בני האדם יכירו בכך. לכך המתין עד שגם רבה יאמר זאת, ומעתה יודעים הבריות שרבי מאיר ידע להישמר בלומדו תורה מפי אחר. כך היה רבי מאיר טוב וישר לא רק בעיני ה', אלא גם בעיני הבריות, ורק אז אמר הקב"ה תורה משמו.
גאון עוזנו ותפארתנו, רבינו יוסף חיים (בספרו 'בן יהוידע'), כתב באופן שונה במקצת: אמנם הסכים הקב"ה לדעתו של רבי מאיר, אך כיון שהתורה – "לא בשמים היא", היה צורך שיפסקו כך גם בארץ. כיון שרבה בר שילא פסק הלכה כך בארץ, אזי אמר אליהו הנביא שעתה גם בשמים הקב"ה אומר תורה משם רבי מאיר.
ולפ"ז מובן מאמר חז"ל (קהלת רבה) על הכתוב (קהלת י"ב, י"ג): "סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא". שאומרים שבפטירתו של אדם אומר הקב"ה למלאכים: צאו וראו מה הבריות אומרות עליו. וכבר הקשו: וכי הקב"ה אינו יודע חלילה וחס? אלא אף שבשמים יודעים מי האיש, מה טיבו ומה שיחו, מ"מ צריך שבארץ ג"כ יפסקו ויאמרו מיהו פלוני אלמוני.
אך מ"מ צריך האדם לידע שע"מ שיוכל לקיים: "ועשית הישר והטוב" עליו ללמוד תורה ולקיים את מצוותיה, כי לא עם הארץ חסיד (אבות ב', ו'), ואם אין האדם לומד תורה לא יוכל לדעת אם מעשיו רצויים בעיני ה'.
כללו של דבר, אדם לא יכול להוסיף דברים בגדר הטוב והישר מלבד מצוות ה' דאורייתא ודרבנן אם אין להם יסוד בדברי תורה, יסוד מתוך שלמד תורה. וכאשר אדם לומד תורה ומתוך דברי תורה הוא מתעלה להנהגת חסידות, הנהגת טוב וישר בעיני השמים ובעיני אדם – אשריו וטוב חלקו.
דרישה וחקירה בעיר הנידחת
"כִּי תִשְׁמַע בְּאַחַת עָרֶיךָ … יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת יֹשְׁבֵי עִירָם … וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב" (י"ג, י"ג-ט"ו)
"'ודרשת וחקרת ושאלת היטב' – מכאן למדו שבע חקירות מרבוי המקרא (עיין גמ' סנהדרין מ' ע"א)" (רש"י)
בטרם יענישו ישראל את אנשי עיר הנידחת יש מצוה מיוחדת של דרישה וחקירה. אמנם מצות דרישה וחקירה אינה שייכת רק לעיר הנידחת, ובכל דיני נפשות או חיובי מלקויות יש לדרוש ולחקור. אם כן, יש להבין: מדוע בחרה התורה לכתוב מצוה זו דווקא במקרה החריג והנדיר של עיר הנידחת, ולא כתבה הלכה זו במקרים מצויים יותר?
פשט הדברים הוא, שהתורה רוצה ללמדנו, שלא יאמר האדם, שדווקא במקרים רגילים יש לחקור ולדרוש, כדי לברר שאכן נעשתה העבירה, אבל במקרה של עיר הנידחת, כאשר עיר שלימה של פורקי עול עושים מעשיהם בריש גלי ובחוצפה ועובדים עבודה זרה בפרהסיא, אולי יש מקום שלא להצריך חקירה ודרישה. על כן כתבה התורה במפורש את מצות הדרישה והחקירה בדין עיר הנידחת, כדי להצריך דרישה וחקירה, ועל אחת כמה וכמה שבכל מקרה ומקרה יש לדרוש ולחקור היטב לפני שמכריעים את גזר הדין.
יש לבאר עוד, לפי שיטת רבי אליעזר (סנהדרין ע"א) ריבוי החקירות והדרישות מלמדנו שלא תיתכן מציאות כזאת שתהיה עיר הנידחת בארץ ישראל. וכדברי הגמרא: "עיר הנידחת – לא היתה ולא עתידה להיות, ולמה נכתבה? דרוש וקבל שכר". במצות החקירה והדרישה מלמדת אותנו התורה את ההכרח ללמד סנגוריה על עם ישראל, ולהראות שלא יתכן שתהיה עיר שלימה של מרידה וכפירה בהקב"ה.
יש ללמוד מדברי רבי אליעזר דבר נוסף. שכן טעמו לכך ש"עיר הנידחת – לא היתה ולא עתידה להיות" הוא משום שכל עיר שיש בה אפילו מזוזה אחת אינה נעשית עיר הנידחת, שהרי כתוב (י"ג, י"ז): "ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחבה ושרפת באש", וכיון שיש בה מזוזה אי אפשר לעשות כן, שהרי נאמר (י"ב, ד'): "לא תעשון כן לה' אלהיכם". לכן אין מציאות כזאת של עיר הנידחת.
מכאן אנו שומעים על ערכו של כל יהודי. אפילו אדם שכופר ומורד בהקב"ה, כמו בעיר הנידחת שכולם הינם בני בליעל, מכל מקום אם הוא קובע בביתו מזוזה או שהוא מחזיק בביתו חומש אחד (וכלשון רש"י: "ואפילו מזוזה אחת – וכל שכן אחד מן החומשין או ספר מכל הנביאים שאזכרת השם כתובה שם), יכול הוא להציל את העיר כולה.
זאת משום שאפילו אדם כופר בן בליעל, יש בו ניצוץ קדושה אחד בליבו.
בדרך רמז אפשר לבאר כך את דברי רבי אליעזר: "דרוש וקבל שכר" – כלומר, דרוש מהו ערכו של כל יהודי, שאפילו ניצוץ אחד של קדושה יכול להציל עיר שלמה, ומתוך כך יתגברו בתוכינו ניצוצות רשפי קודש, ונזכה לקבל שכר ולעבוד עבודה תמה בקדושה וטהרה.
למען תלמד ליראה
"עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה. וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ כָּל הַיָּמִים" (י"ד, כ"ב-כ"ג)
המדובר הוא במעשר שני, ועליו אומרת התורה: "למען תלמד ליראה את ה' אלקיך". צריך להביןף מהו עניינו של מעשר שני המלמד יראת ה'?
האלשיך הקדוש ענה על שאלה זו, תוך שהוא מביא את דברי הגמרא (קידושין נ"ד ע"ב) שמעשר שני הינו ממון גבוה, ולכך אין הבעלים יכולים לקדש אישה במעשר שני. המעשר השני אינו נחשב ממונו של האדם, אלא הוא חייב להעלות אותו או את דמיו לירושלים ולאכלם שם. לפי זה ביאר: "נמצא בזה החי יתן את ליבו כי עבד מלכו של עולם הוא, ומשלו הוא אוכל, ובזה לא ימוש מליראה את ה' תמיד. וזהו: 'למען תלמד ליראה את ה' אלוקיך' ".
אך בספרי (הובא בתוס' ב"ב כ"א ע"א ד"ה כי מציון) מבואר ביאור אחר, שלא חובת ההבאה לירושלים מלמדת את יראת ה', אלא עצם ההימצאות בירושלים היא המלמדת ליראה את ה'. וכלשון הספרי המובא בתוס': "גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד, שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו, והיה רואה כולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה, היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה".
עולה אדם לירושלים. הוא רואה את הניסים בירושלים ובבית המקדש, רואה כהנים עובדים במרץ ובחשק, רואה יהודים העושים מצוות בהתלהבות – והוא נפעל ומתפעל מכך.
כבר כתב הרמב"ם (הל' דעות פ"ו הל' א') שתכונת האדם להידמות לסובבים אותו. הנמצא בירושלים מרגיש את אווירת הקדושה, וכלשון הספרי: "מכוון גם הוא" – גם הוא מתעורר לעבוד את ה' בקדושה ובשמחה.
לפי פירוש זה צריך לומר, שיראת השמים הנגרמת לו מהימצאותו בירושלים צריכה להשפיע עליו גם בשאר ימות השנה, ולא רק בהימים שבהם הוא נמצא בירושלים.
בדורנו, שאין לנו את קדושת ירושלים הנראית עין בעין בבית מקדשנו, יש לקיים את מאמר הכתוב (מלאכי ב', ז'): "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו". כלומר: כל תלמיד חכם הוא בבחינת כהן, ועל כן יש להידבק בתלמידי חכמים ולראות את ההתלהבות שלהם בקיום תורה ומצוות. כך ילמד האדם ליראה את ה' כל הימים.
אשר יחסר לו
"כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ… כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ" (ט"ו, ז'–ח')
ממה שכותבת התורה: "אשר יחסר לו" אנו למדים, שמצוה עלינו לתת ולפרנס את העני לפי הרגלו ולפי עניינו, אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. אמרו עליו על הלל הזקן שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ (הלל) לפניו שלושה מילין (עיין כתובות ס"ז ע"ב).
בעניין זה מביאה הגמרא בכתובות (דף ס"ז) מעשה: "ההוא דאתא לקמיה דרבי נחמיה (עני אחד בא לפני רבי נחמיה וביקש ממנו אוכל להחיות את נפשו). אמר ליה: במה אתה סועד (שאל אותו רבי נחמיה: מה אתה רגיל לאכול)?, אמר ליה: בבשר שמן ויין ישן. (שאל אותו רבי נחמיה:) רצונך שתגלגל עמי בעדשים (שהוא מאכל פחות)?, גלגל עמו בעדשים ומת (כיון שלא היה רגיל בהם). אמר (רבי נחמיה): אוי לו לזה שהרגו נחמיה" (אוי לאותו עני שלא היה מסוגל לאכול אלא מאכלים מיוחדים, ובגלל זה מת).
שואלת הגמרא: אדרבה, אוי לו לנחמיה שהרגו לזה, מיבעי ליה (רבי נחמיה הוא זה שצריך לצעוק על עצמו "אוי", כיון שהוא הרג את אותו עני בזה שלא נתן לו את מבוקשו)! עונה הגמרא: "אלא איהו הוא דלא איבעי ליה לפנוקי נפשיה כולי האי" (כיון שאותו עני פינק את עצמו, הוא הוא שגרם לעצמו והביא על עצמו את המוות).
ועוד מעשה:
"ההוא דאתא לקמיה דרבא (מעשה בעני שבא לפני רבא). אמר לו: במה אתה סועד? אמר לו: בתרנגולת פטומה ויין ישן. אמר ליה: ולא חיישת לדוחקא דציבורא (וכי אינך חושש לדוחק הציבור? הרי יש עוד עניים הזקוקים לפרנסה, ואתה מכביד על הקהל ומפסיד את העניים)? אמר ליה: אטו מדידהו קאכילנא? מדרחמנא קאכילנא (איני לוקח מהציבור כלום, אלא הכל מאיתו יתברך, והוא דואג לכל אחד לפי מה שהוא מסוגל ורגיל)! אדהכי אתאי אחתיה דרבא דלא חזיא ליה תליסרי שני, ואתיא ליה תרנגולת פטומה ויין ישן (תוך כדי הדברים, הגיעה אחותו של רבא לבקרו אחרי שלוש עשרה שנים שלא ראתה אותו, והביאה עמה תרנגולת פטומה ויין ישן. רבא ראה בזה אות מן השמים, שבאמת עליו לתת לאותו עני כפי הרגלו). אמר: מאי דקמא. אמר ליה: נעניתי לך, קום אכול" (אמר רבא, הרי זה דבר מופלא ביותר שגלגלו מן השמים שבדיוק עתה יגיע אליי מה שביקש זה, סימן ואות הוא שמן השמים זימנו לו את מבוקשו. עמד רבא והזמין את העני לאכול את המאכלים שביקש).
עתה יש לשאול: מה ההבדל בין שני העניים? מדוע העני שבא לבית רבי נחמיה מת ולא נעשה עמו שום נס, ואילו לעני השני שבא לרבא נעשה נס?
אלא, העני הראשון היה מפונק כיון שהוא פינק את עצמו. משמע, שלא מילדותו היה רגיל לכך, אלא בזמן מן הזמנים הרגיל את עצמו לאכול מעדנים. אבל העני שבא אל רבא היה מפונק מלידה. כנראה שגדל אצל עשירים, וחונך אצל הוריו לפינוקים כאלו. מכאן שאין זו אשמתו, ולכן התחשבו בו בשמים וזימנו לו את מבוקשו בדרך פלאית.
ואכן, ישנם עשירים שמרגילים את עצמם שלא לנהוג במנהגי מפונקים, כדי שאם חלילה ירדו מנכסיהם, לא יקשה להם להתמודד עם המצב.
במדרש שמואל (על פרקי אבות פ"א משנה ה') מובא מעשה בגבאֵי צדקה שיצאו לאסוף כספים אצל עשירי הארץ. ביקשו להגיע לעשיר מפורסם, אך הוא לא היה בביתו. כששאלו היכן ניתן למוצאו, אמרו להם שהוא נמצא בשוק. הלכו לשוק, וראו שהוא אינו קונה מהפירות והירקות היקרים ביותר, אלא דווקא מהזולים. התפלאו על כך מאוד, ואמרו בליבם שהוא בוודאי קמצן גדול. משראה אותם העשיר והבין שהם מתפלאים על מעשיו, ביקשם להתלוות אליו לביתו. כשבאו אל ביתו מצאו אותו מדבר על לב בניו שלא יתרגלו לאכול דברים משובחים ביותר, אלא עליהם להתרגל למאכלים פשוטים. אז פנה אל גבאי הצדקה ואמר להם: כתוב במשנה (אבות א', ה'): "ויהיו עניים בני ביתך", כלומר שבני הבית צריכים להתרגל לחיות שלא בעושר, כך שגם אם חס ושלום נגזר עליהם שיהיו עניים, יוכלו להתקיים בכל עת ובכל מקום.
בגמרא בכתובות מסופר על רב נחמן שאמר לאשתו ילתא: כשעני ידפוק על דלת ביתנו, תני לו מהמאכלים המוכנים לאכילה, ואל תתני לו להמתין. הסביר רב נחמן את דבריו, שאם חס ושלום יקרה לבנותיו שהגלגל יתהפך עליהן, ירצה בוודאי שגם עימן ינהגו באותה הדרך שהוא נוהג עתה בעניים, מידה כנגד מידה. אמרה לו: וכי אתה מקלל את בנותיי?! אמר לה: אין אני מתכוון אלא להרגיל את הבנות בהרגלים טובים; ובכל מקרה גלגל חוזר הוא בעולם, ואם כך ינהג עם בנותיו, יהיה זה להן לתועלת מרובה.
כפה פרשה לֶעָנִי
"כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ… כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ" (ט"ו, ז'–ח')
שלמה המלך ע"ה אומר במשלי (ל"א, כ'): "כַּפָּהּ פָּרְשָׂה לֶעָנִי וְיָדֶיהָ שִׁלְּחָה לָאֶבְיוֹן". הפשט הוא שהאישה הצדקת, ברצותה להעניק מאכל לעני, היא נותנת לו את פרוסת הלחם ומגישה לו שיאכל. אך בפסוק זה מרומזות גם הכוונות אותן יש לכוון במעשה נתינת הצדקה.
מובא בדברי האר"י הקדוש, שכאשר נותנים צדקה לעני יש לכוון את שֵם הוי"ה ברוך הוא. כיצד? המטבע שמושיט לעני רומז לאות יו"ד של שם הוי"ה ברוך הוא; כף היד של נותן הצדקה רומזת לאות ה"א (ה' אצבעות); זרועו המושטת לעני רומזת לאות וא"ו; וידו של העני – היא האות ה"א השנייה. מטעם זה כותב שלמה המלך: "כפה פרשה לעני", "כפה" – זו כף היד והמטבע שבתוכה, כנגד אותיות יו"ד וה"א; "פרשה" – כנגד האות וא"ו המרומזת בהושטת הזרוע לעני כדי לתת לו את הנדבה; "לעני" – היא ידו של העני המקבלת את הצדקה, ורומזת לאות ה"א.
שלמה המלך משבח את מעשה האישה הצדקנית בכך שהיא מזדרזת לשלוח את ידה לעני לפני שהוא יושיט את ידו, כדי שיצא שם הוי"ה כדבעי. אילו יקדים העני ויושיט את ידו לבקש אוכל מבעל הבית קודם שבעל הבית יושיט לו מעצמו, יצא שם הוי"ה כשאותיותיו הפוכות.
לאור זאת תבואר המשנה הראשונה במסכת שבת. מתוארים בה אופני הוצאה מרשות לרשות, והדוגמה שהמשנה נוקטת בה היא של עני העומד ליד חלון ביתו של בעל הבית ומבקש ארוחה לכבוד שבת. המשנה כותבת שאם פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית את סלו (כדי שישים בתוך הסל את הארוחה), או שנטל מתוך ידו של בעל הבית (את המזון) והוציא – חייב העני. ויש לשאול: מדוע מחייבים את העני המסכן שבסך הכל מבקש אוכל לכבוד שבת?
אלא ניתן לבאר ע"ד הרמז והסוד, כיון שהקדים העני והושיט את ידו כדי לבקש אוכל מבעל הבית, נמצא שהיפך את שם הוי"ה, ולכן הוא מתחייב.
ילמד כל אדם שרואה עני המתכונן לבקש צדקה, שלא ימתין עד שיבקש העני, אלא יזדרז להושיט ראשון את ידו עם הפרוטה לעני.
דין פרוטה כדין מאה
"כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ" (ט"ו, ח')
מצות צדקה מתחילה מנתינה של פרוטה אחת. חז"ל נתנו חשיבות מיוחדת לפרוטה אחת, ואמרו (סנהדרין ח' ע"א): "דין פרוטה כדין מאה". אל לו לאדם לזלזל בפרוטה, שכן פעמים שפרוטה אחת יכולה להציל חייו של אדם, או אף להמיתו.
הנה אם יש לאדם חולה בתוך ביתו ל"ע, והוא חייב לרכוש תרופה להצלת חייו בבית מרקחת הרחוק מביתו. הולך אותו אדם ועולה לאוטובוס, אך לפתע הוא מגלה שחסרה לו פרוטה אחת בלבד מהמחיר המלא של הנסיעה. הנהג קיבל הוראות מחמירות שלא להעלות אדם אלא אם כן יש לו את מלוא מחיר הכרטיס. לא יעזרו כל תחנוניו של הנוסע, ובלית ברירה יהיה עליו לרדת מהאוטובוס. ילך אותו אדם ברגל אל בית המרקחת, ועד שיגיע לשם יגלה לצערו שבית המרקחת כבר נסגר. אותו אדם מסכן חוזר לביתו רגלית, ומצבו של החולה מתדרדר לנגד עיניו, עד שנופח את נשמתו. נמצא שגם אגורה אחת בלבד יכולה להציל חיים.
זהו שאמרו חז"ל (תנחומא משפטים ו'): "דין פרוטה כדין מאה".
ועוד, לפעמים מקבל אדם שכר עצום על מצות צדקה שהוא עושה, למרות שאינו יודע על כך כלל. למשל: אדם הולך ברחוב, ומכיסו הקרוע נופלות מטבעות. עני אחד מוצא את המטבעות ורץ לחנות כדי לקנות בהם לחם לבני ביתו להחיות את נפשם. בני הבית שמחים מאוד, נוטלים את ידיהם, מברכים על הנטילה, מתיישבים ומברכים על הלחם, אומרים דברי תורה בסעודה, נוטלים ידיהם למים אחרונים, ומברכים ברכת המזון בכוונה גדולה ובשמחה. לכשיגיע אותו אדם לשמים, אחרי אריכות ימים ושנים, יראו לו בשמחה איזה שכר עצום מגיע לו עבור אותו המעשה, שכן כל המצוות שנעשו בביתו של העני נזקפות לזכותו. יתפלא אותו אדם ויאמר שאיננו זוכר שעשה אי פעם דבר שכזה… יאמרו לו: אותן המטבעות שנפלו מכיסך עשו זאת! והכל נזקף לזכותך…
הרי, שמצות הצדקה עצומה היא למאוד, ויכולה להיעשות אפילו בלי ידיעה. על אחת כמה וכמה גדולה היא, כאשר אדם מקיים את המצוה בכוונה גמורה.
לעומת זה פעמים אדם רוצה ליתן צדקה אך לא נותן מחמת אונס וזה נחשב לו כצדקה, וכמאמר חז"ל (קדושין מ' ע"א): מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, היינו אם חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשה אותה, ויודע תעלומות מעיד שנאנס ולא עשאה – נחשב לו כאילו קיים את המצוה. אבל אם רק חושב ליתן צדקה ולמעשה אינו נותן, ולא בגלל אונס, הרי שאין לזה חשיבות כלל.
בעל הבא"ח היה אומר: מעשה באדם אחד שתמיד היה לו בכיסו לירה מזהב, וכשהיו עוברים העניים לקבל כסף היה מנהגו להוציא את הלירה מכיסו ולומר לעני: יש לך עודף? יום אחד אמר אחד העניים לחבריו: עד מתי עשיר זה יצחק עלינו? ומה עשה? הוא הלך לבית הכנסת שבו התפלל אותו עשיר, וכשהגיע העשיר לפסוק: "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון", בא העני ואמר לו: "תתן לי כסף", אמר לו העשיר: "אין לי", א"ל העני: אם תגיד אין לי גם בשמים יאמרו שאין להם להביא לך. אמר לו העשיר: "יש לי רק לירה מזהב", אמר לו העני: "תביא אותה ואני אתן לך אחר כך עודף".
לכן אם אדם רוצה לתת צדקה ואין לו – אינו חייב לתת. אבל אם יש לו והוא אינו רוצה לתת, ואומר: דַי לי במה שאני חושב לתת – זה לא נחשב לצדקה כלל. ועל כן ידע האדם שמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, וה' יודע תעלומות אם התכוון באמת או לאו. דוגמא לכך: אדם אחד הלך לבית הכנסת ובדרך נקרע לו הסנדל, וכיון שהתבייש ללכת כך לבית הכנסת, שב אל ביתו והתפלל ביחיד. והוא אמר: רבש"ע, אתה יודע שהתכוונתי ללכת ולהתפלל בבית הכנסת אך הסנדל נקרע לי וכו' ואתה יודע את כוונתי האמיתית, ואז זה נחשב כאילו עשאה.
קבלת עול בנתינת צדקה
"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא" (ט"ו, ט')
בכל מקום שנאמר "בליעל" – הכוונה היא: בלי עול, דהיינו: כופר בה' ומאמין בעבודה זרה.
מעתה יש לשאול: האם אדם שחושש להלוות לעני לפני שנת השמיטה, שמא לא יפרע הלה את ההלוואה, נכון לכנותו "בליעל" ולומר לו שהוא כופר בה'?!
אלא, ידועים דברי 'אור החיים' הקדוש על הפסוק (שמות כ"ב, כ"ד): "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך": אם יש לך כסף – הלווהו לעני, כי לכך הופקד בידך הכסף. בלשונו של 'אור החיים': "וזה הוא אומרו: 'אם כסף תלוה את עמי' – פירוש, אם ראית שהיה לך כסף יותר על מה שאתה צריך לעצמך, שאתה 'מלוה לעמי', תדע לך שאין זה חלק המגיעך, אלא חלק אחרים שהוא 'העני עמך'. ובזה רמז כי צריך לפתוח לו משלו".
כעין זה הובא בגמרא (ב"ב י' ע"א): "זו שאלה שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: אם אלקיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם? אמר לו: כדי שניצול אנו בהם מדינה של גיהנם". הרי שהעניים מזכים את העשירים, ובזכות הצדקה ניצולים מדינה של גיהנם.
זאת צריך העשיר לזכור בכל רגע ורגע: "את העני – עמך"! הכסף ניתן לך משמים כדי שתיתן אותו לאחרים. אם אינך עושה זאת ואינך מלווה לעניים, נמצא שאתה כופר בה' ובהשגחתו, כי אינך מאמין שהכסף ניתן לך כפיקדון וכמשמרת עבור אחרים. גם אינך מאמין לדבר ה' שהבטיח: "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך בכל מעשך ובכל משלח ידך".
ועוד אמר ה' (מלאכי ג', י'): "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי, ובחנוני נא בזאת, אמר ה' צבאות, אם לא אפתח לכם את ארבות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די". ואמרו חז"ל (תענית ט' ע"א), שרשאי האדם לנסות את הקב"ה בנתינת מעשרותיו. ואף אמרו: "עשר – בשביל שתתעשר".
העשיר עושה ככל יכולתו כדי להגדיל את ממונו ואת נכסיו. לפעמים הוא מסכן את כספו בשביל ספק-זכייה. והנה כאן מבארת לנו התורה במפורש ובוודאות מה על האדם לעשות כדי שירבה את הונו. אם לא בוחר האדם באפשרות זו, אלא מעדיף להגדיל את רווחיו בדרכים אחרות, עדות היא כי אינו מאמין בדבר ה'.
משום כך כינתה אותו התורה "בליעל" – בלי עול. וכן מבואר ברמב"ם (מתנות עניים פ"י ה"ג): "כל המעלים עיניו מן הצדקה – הרי זה נקרא 'בליעל', כמו שנקרא עובד עבודה זרה 'בליעל', ובעבודה זרה הוא אומר (י"ג, י"ד): 'יצאו אנשים בני בליעל'… ונקרא רשע, שנאמר (משלי י"ב, י'): 'ורחמי רשעים אכזרי', ונקרא חוטא, שנאמר (ט"ו, ט'): 'וקרא עליך אל ה', והיה בך חטא'".
מאידך, אומרת הגמרא (כתובות פ"ו ע"א): "פריעת בעל חוב – מצוה". הסביר רש"י: "מצוה עליו לפרוע חובו ולאמת דבריו, דכתיב: 'הין צדק – שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק'". וצריך להבין: מדוע פריעת חוב נחשבת מצוה? הלא חייב הלווה לעשות כן!
אלא הכסף ניתן לאדם כדי לקיים בו מצוות מתוך ביטחון בה'. כאשר לווה אדם כסף לשם עשיית מצוות ומחזיר אותו – הרי שמטרתו בהלוואה היא קיום מצוות, ונמצא שעצם ההלוואה היא מצוה.
אמור מעתה, הנותן צדקה לעני בעין יפה ונדיבה, ומפייסו ואומר לו: "לא משלי נתתי לך, אלא זהו חלקך השמור לך מאיתו יתברך ויתעלה" – הרי הוא מקיים מצוה בהידור. מעיד הוא בכך על אמונתו ובטחונו בה'.
שכר קיום מצוה בשמחה
"שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה' אֱלֹקֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ" (ט"ז, ט"ו)
כתב הרב בעל ה'בן איש חי' זיע"א בהקדמתו לפרשת ראה: "שבעת ימים תחג לה' אלהיך במקום אשר יבחר ה' כי יברכך ה' אלהיך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך והיית אך שמח, הנה אנחנו רואין נחית קרא להזהיר אותנו במועדים במצות השמחה בפרטות, מפני שיש בני אדם אשר ימי המועדים יהיו להם לעצבון הן מחמת ביטולם ממלאכתם ועסקיהם שבעת ימים שלמים רצופים, והן מחמת ריבוי ההוצאה שיהיה להם עתה יותר משאר הימים, ולכך הוצרך הכתוב להיות מצווה על השמחה בימים אלו בפרטות, ואמר אע"ג דודאי שבעת ימים תחג לה' אלהיך במקום אשר יבחר ה' שתקיים מצות החג כהלכתו, הן בביטול עסק ומלאכה, הן בהוצאה של אכילה ושתיה ומלבוש יען כי יברכך ה' אלהיך בכל תבואתך ובכל מעשי ידיך ולכן בע"כ תשמור את החג ותקיים אותו כהלכתו, הנה אנכי מצוך שתהי' אך שמח שלא ימשוך היצר את לבבך לעצבון בראותך בטל מעסק תבואתך ומעשה ידיך, ולא עוד אלא שאתה מרבה בהוצאות, כי באמת יברכך ה' בכל זה ואין אתה מפסיד כלום לא מחמת הבטלה ולא מחמת רבוי ההוצאות. והנה מן המצוה הזאת שהוצרך הכתוב לצוות אותנו בשמחה בפרטות, מזה נדע כמה חביבה השמחה לפני הקב"ה וכמה חייב האדם להזהר בה, ואל יאמר האדם: מאחר שקיימתי מצות ה' כתקונה מה מגיע למצוה יתרון מן השמחה וגרעון מן המעצבה. הנה דע שבאמת השמחה היא מצוה בפ"ע, ובהעדר השמחה יש חסרון למצוה, וכ"ש שיגיע לה נזק גדול מן העצבון, דלכך נחית קרא כאן לצוות בפרטות על השמחה לעשות אותה מצוה בפ"ע כדי שיהיה האדם מקבל עליה שכר שלם בפ"ע, ועל כן תקנו אנשי כנה"ג ברכות פרטיות על השמחה וכאשר נבאר בעזה"י", עכ"ל.
וידוע מה שכתבו הרב חיד"א וכן הרב בעל הבא"ח זיע"א על הפסוק בתהלים (ס"ח, ד'): "וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלוקים וישישו בשמחה" – כשבאים לבית דין של מעלה, "לפני אלוקים", ודנים את האדם על עונש ושכר, הצדיקים ישמחו ויעלוזו בקבלת השכר על קיום המצוה, "וישישו בשמחה" – כשממשיכים לתת להם שכר יותר גדול על שקיימו את המצוה בשמחה.
ועל כן יראה כל אדם לקיים את כל המצוות בשמחה ובטוב לב, והשכר גדול.
ולכן כתב הרב בעל הבא"ח זיע"א (הובא לעיל): "ועל כן תקנו אנשי כנסת הגדולה ברכות פרטיות על השמחה (שהחיינו, הטוב והמטיב) וכאשר נבאר בעזה"י", כגון: על מלבושים חדשים.
פרפראות
הקללה תיהפך לברכה
"רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה" (י"א, כ"ו)
פרשת ראה נקראת בדרך כלל באלול. בכך היא רומזת לאדם: ראה! – בלשון יחיד, אתה יכול בעצמך להכריע את הכף לטובה, לך ולכל העולם.
וכדברי הגמרא (קידושין מ' ע"ב): "ת"ר, לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי… עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות; עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה".
משה מלמד אותנו שעתיד היצר הרע לבוא אל האדם ולומר לו: מה לך ולתשובה? הלא כל השנה עווית ומרית, ועכשיו אתה מבקש תשובה?! אומר ה' לאדם: אל תקשיב למסית! "כי לא אחפוץ במות המת" (יחזקאל ל"ג, י"א), אלא אדרבא – "השיבו וחיו". אם תשמעו אל מצוותי ותקבלו עליכם את עולה של התשובה, כי אז אברך אתכם. והקללה – הם עוונותיכם – תתהפך לברכה, בבחינת (יומא פ"ו ע"ב): "זדונות נעשות לו כזכויות". ואפילו במצוה אחת יותר אתה יכול להכריע את העולם לכף זכות, ואם במצוה אחת כך, במצות התשובה לא כל שכן שמעלתה גדולה מאוד מאוד.
'אנכי' בבחינת ברכה וקללה
"רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה" (י"א, כ"ו)
ה'אנכי' של האדם, האנוכיות של האדם, יכול להיות ברכה וקללה. אם האדם אינו מתחשב בזולת, אינו גומל חסדים ואינו מלמד תורה – הרי זו קללה. ולעומת זאת גם אם האדם נותן לאחרים הכל, אך לנפשו ולנשמתו לא יסגל תורה ומצוות – גם זו קללה היא. על האדם להיות בבחינת )אבות א', י"ד): "אם אין אני לי מי לי", וכדברי הלל הזקן שהיה עניו גדול: "וכשאני לעצמי מה אני".
על האדם לחשוב שהעולם מתקיים רק עליו, ולכן הוא מוכרח לקיים תורה ומצוות. ויהיה אז בבחינת (דבה"י ב' י"ז, ו'): "ויגבה ליבו בדרכי ה' " – זהו 'אנכי' של ברכה.
ההבדל בין הברכה לקללה
"אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם. וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹקֵיכֶם…" (י"א, כ"ז)
ישנו הבדל לשוני בין הברכה לקללה. בעניין הברכה כתוב: "את הברכה אשר תשמעו" – משמע ששמיעת הברכה הינה דבר הבא מאליו, ללא תנאי. ואילו בקללה כתוב: "אם לא תשמעו", כלומר: הקללה תבוא רק אם לא תשמעו בפועל.
נראה לבאר זאת על פי דברי חז"ל (קידושין ל"ט ע"ב), שמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, אבל מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה, אלא אם כן עשה את המעשה.
זהו שכתוב: "את הברכה – אשר תשמעו". כיון ששמעו ועלתה בהם מחשבה טובה, ממילא באה הברכה, משום שיש שכר אפילו על השמיעה לבד. אך על מעשה עבירה אין הקב"ה מעניש אלא אם עשה מעשה בפועל, וזהו שכתוב: "והקללה אם לא תשמעו" – על מחשבה רעה בלבד אין עונש.
מצוה אתכם היום
"אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם" (י"א, כ"ז)
לימדונו חז"ל, שעל האדם להתאמץ ולהגיע למדרגה שהוא מקיים את התורה כאילו ניתנה היום. למדו זאת מהפסוק (כ"ז, ט'): "היום הזה נהיית לעם" – "בכל יום יהיו בעיניך כאילו היום באת עמו בברית" (רש"י שם עפ"י ברכות ס"ג ע"ב).
וכך גם כתוב בפרשה: "אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם" – ללמדנו שצריכים לקיים את המצוות כאילו נצטוונו עליהן בכל יום מחדש.
ניתן להמחיש את הדברים, להבדיל אלף אלפי הבדלות, באדם הנכנס לחנות ומבקש לקנות עיתון כדי להתעדכן בחדשות היומיות, ואומר לו בעל החנות שנגמרו לו העיתונים של היום, אך נשארו לו עיתונים של יום האתמול והשלשום, הרי יהיה ללעג וקלס בעיני הקונה, שהרי אין לו תועלת בידיעת החדשות של אתמול, וכל מטרתו לדעת את החדשות של היום! כך – להבדיל אלף אלפי הבדלות – צריך כל אדם להרגיש שהציווי לשמור את התורה ואת מצוותיה ניתן "היום" ממש, ולא ניתן אתמול או שלשום, וע"י הרגשת ההתחדשות זוכים לזירוז בקיום המצוות ביתר שמחה וביתר עוז.
מקדש אבותיכם
"וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא" (י"ב, ג')
"'לא תעשון כן'- אזהרה למוחק את השם ולנותץ אבן מן המזבח או מן העזרה. אמר רבן גמליאל: וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין את המזבחות? אלא, שלא תעשו כמעשיהם ויגרמו עוונותיכם למקדש אבותיכם שיחרב" (רש"י עפ"י ספרי)
רבן גמליאל מלמדנו מוסר גדול. אדם עובר עבירה ואינו מודע למשמעותה ולתוצאותיה, או שהוא מדחיק את החשבון הנוקב מליבו. עליו לדעת שכאשר הוא מחלל את השבת אזי הוא מחלל את שם ה'. אין זה רק דומה למוחק את השם או לנותץ אבן מן המזבח – אלא זה ממש אותו הדבר. והרי אין שום יהודי בעולם שיעלה על דעתו למחוק שם שמים או לשרוף את בית המקדש, אפילו אם הוא רחוק מאוד מדרך התורה והמצווה!
זאת ועוד, בכל יהודי יש נשמה קדושה, נשמה יהודית. כל יהודי הוא משכן לשכינה, כאמור (שמות כ"ה, ח'): "ושכנתי בתוכם" – בתוך כל אחד מעם ישראל (עיין באלשיך שם). כל עבירה על מצוות לא תעשה פוגמת ב-שס"ה גידים, וכל ביטול מצוות עשה פוגם ב-רמ"ח איבריו של האדם. כך במו ידיו יכול האדם, חלילה וחס, לשרוף את המקדש שבתוכו, "אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם" (תהלים ע"ח, ס').
ואכן, מיד לאחר האזהרה של "לא תעשון כן", יש הנחיה של הקב"ה מה כן אנו נדרשים לעשות: "כי אם אל המקום אשר יבחר ה' לשום את שמו שם" – תפקיד היהודי הוא לעלות ולהתעלות, לקדש ולהתקדש, לספוג תורה, אמונה ויראת שמים, עד שיהיה שם שמים שגור על לשונו, "לשום את שמו שם".
גרמא בחורבן בית המקדש
"לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹקֵיכֶם" (י"ב, ד')
"'לא תעשון כן' – אזהרה למוחק את השם ולנותץ אבן מן המזבח או מן העזרה. אמר רבן גמליאל: וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין את המזבחות? אלא, שלא תעשו כמעשיהם ויגרמו עוונותיכם למקדש אבותיכם שיחרב" (רש"י עפ"י ספרי)
יש להבין: הרי כלל ידוע הוא בהלכה, שגרמא בנזיקין פטור (שו"ע חושן משפט שפ"ו ועוד), ואילו כאן אוסרת התורה שלא תעשו כמעשיהם, ו'יגרמו' עוונותיכם למקדש אבותיכם שיחרב?
אכן, אדם שהזיק בגרמא פטור מדיני אדם, אבל חייב בדיני שמים. על כן מזהירה התורה לבל נעשה מעשים שיגרמו לחורבן, כי ענוש נענש עליהם בידי שמים.
עוד יש לבאר: רבי ישמעאל דיבר כנגד היצר הרע. בתחילה בא היצר הרע לאדם ואומר לו: אינני מצפה ממך, חלילה, שתכפור בה' או שתמחק את שם ה'. עשה רק שינוי קטן, מְחק רק את האותיות הסמוכות לשם ה' וכדו'. ומתוך כך גורר היצר הרע את האדם לעבירות חמורות יותר ולמחיקת שם ה' ממש.
כוונת המדרש היא, לפי זה, שאם יתחיל האדם בעבירות קלות עלול הוא להגיע לעבירות חמורות וישירות – שאינן 'גרמא בנזיקין'.
ועל כך מזהירה התורה: אל לך לנתוץ אבן קטנה מהמזבח! אל תפגום אפילו בעבירה קטנה! כדי שלא תגיע חלילה לנתוץ את המזבח, להחריב את המקדש ולכפור בה'.
ריסון הדרגתי
"וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹקֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱ-לֹקֶיךָ" (י"ב, ז')
כאן מתירה התורה את האכילה והשמחה, ואילו בהמשכה של הפרשה מזהירה התורה את ישראל שלא יגררו אחרי תאוות המאכל (איסור דם ואיסור אכילת חיות ובהמות טמאות).
עם ישראל חיו בתנאי מדבר במשך ארבעים שנה. כעת, כשהם עומדים להיכנס אל הארץ הטובה ולכבשה לנחלת עולם, ירדה התורה לסוף דעתו של האדם, וחששה שמא בהיכנסם לארץ ובהגיעם אל המנוחה ואל הנחלה, יגררו אחר תאוותיהם. הם יראו שפע טובה וברכה, שלא הורגלו בו בתקופת המדבר, ועלולים יהיו לחשוב שהכל מותר להם. מכאן הם עשויים להגיע לפריקת עול תורה ומצוות, חלילה.
לכן מלמדת התורה את ישראל לרסן את תאוותיהם. אכן, יודעת התורה, כי אם תדרוש מהם לפרוש מכל תאוותיהם בבת אחת, יכבד עליהם הדבר ולא יעמדו בו. על כן ציוותה התורה לרסן עצמם בדברים בודדים. לכשירגילו את עצמם לריסון זה, כבר יֵקַל עליהם שלא להיסחף אחר שאר תאוותיהם.
וזוהי דרכה של תורה ואף יסוד מוסד בחינוך האדם לבניו ותלמידיו: כי בתחילה יאמר להם מה מותר בצורה חיובית, ולאחר מכן מה אסור את השלילה, כי בכך הדבר יותר מתיישב על דעתם. וכעין זאת מצאנו כי התנהג הקב"ה עם אדם הראשון (בראשית ב', ט"ז-י"ז) בתחילה: "מכל עץ הגן אכל תאכל", ורק לאחר מכן: "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו".
לכן מתירה התורה, בתחילת פרשתנו, את השמחה והאכילה באופן כללי: "וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹקֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם", אך בהמשך מצווה לעשות סייגים וגדרים במאכלים, כדי להרגיל את ישראל לריסון תאוותיהם.
אכילה בשמחה
"וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם" (י"ב, ז')
העולים לירושלים מביאים קורבנות רבים ושונים. איש איש מביא כפי יכולתו, ועליהם שנינו (ברכות ה' ע"ב): "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון את לבו לשמים".
זכה האדם להגיע למקדש ולאכול לפני ה' אלוקיו – מיד הוא מתמלא בשמחה גדולה, "ושמחתם בכל משלח ידכם". על האדם לשמוח מעצם העבודה שהוא יכול לעבוד את ה' ואפילו על ידי אכילה פשוטה. עליו לזכור שיסוד המצווה הוא השמחה: "ואכלתם – ושמחתם". וגם כיום האדם יכול לזכות באכילתו במצוה, והדבר אך ורק תלוי אם כוונתו רק להשביע רעבונו או לצבור כוח, או שמכוין לעשות יותר מצוות וללמוד תורה.
וכך אמר לנו רש"י: "'אשר ברכך ה" – לפי הברכה הבֵא". מצד אחד על האדם להביא לפי מה שנתברך, אך מצד שני, ככל שישמח בברכת ה' כן יתברך חלקו.
הטוב והישר האמיתי
"לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו" (י"ב, ח')
עלינו ללמוד כי "איש הישר בעיניו" איננו דבר טוב, אלא צריך האדם לקיים: "כי תעשה הטוב והישר בעיני ה' אלקיך" (י"ב, כ"ח). וכבר היו ימים בישראל אשר אין מלך, ואיש הישר בעיניו עשה ללכת אחרי עיניו. זהו כשלונו של שמשון, משום שלעשות הטוב והישר בעיניך זו טעות.
צריך האדם לעשות הטוב והישר בעיני ה'. כשאין מלך – מלכו של עולם עליו – בישראל והוא בוחר בעצמו את הטוב והישר – זו רעה גדולה.
אך באמת הטוב והישר – זהו רצון השי"ת, ואיך ידע האדם מהו הטוב והישר בעיני ה'? אמרו חז"ל (אבות ו', ג'): "אין טוב אלא תורה". ע"י שקידה ולימוד תורה ידע האדם איזו דרך לא טובה ואיזוהי הדרך הטובה והישרה.
הנחלה – זו ירושלים
"כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (י"ב, ט')
"'אל המנוחה' – זו שילה, 'ואל הנחלה' – זו ירושלים" (רש"י)
מקור דברי רש"י בגמרא בזבחים (קי"ט ע"א). אבל שם נאמרה גם דעה הפוכה: "רבי שמעון אומר: 'מנוחה' – זו ירושלים, 'נחלה' – זו שילה". ויש לשאול: מדוע בחר רש"י דווקא בשיטה שהנחלה היא ירושלים?
נאמר (תהלים צ"ד, י"ד): "כי לא יטוש ה' עמו, ונחלתו לא יעזוב", ועוד נאמר: "כי בחר ה' בציון, איווה למושב לו, כי יעקב בחר לו י-ה, ישראל לסגולתו". הרי שנחלה היא דבר נצחי, שאינו נעזב. מכאן ש"אל הנחלה" מתייחס דווקא למקום נצחי, שעמידתו לעולם. וכך כתב הרמב"ם (הל' בית הבחירה פ"ו הל' י"ד) אודות ירושלים: "קדושת המקדש וירושלים מפני השכינה, ושכינה אינה בטילה". הואיל ו'נחלה' היא דבר קבוע ונצחי, על כן העדיף רש"י לבאר ש"אל הנחלה" – זו ירושלים, ללמדנו שקדושתה ועמידתה נצחית.
בשעה שכבשו ישראל את הארץ, הקימו את המשכן בשילה. חשבו ישראל שכבר באו אל המנוחה. אמר להם הקב"ה: שילה אינה הנחלה הנצחית. וסימנך: בשילה היה האוהל בנוי מכתלים ללא תקרה. המנוחה האמיתית, הנחלה, תהיה בירושלים.
זהו שכתוב בהמשך (י"ב, י"א): "והיה המקום אשר יבחר ה' ", וביאר רש"י: "בנו לכם בית הבחירה בירושלים".
קדושת שילה טובה היא, אבל הנחלה והמקדש אשר כוננו ידיך – זו ירושלים ולנצח.
מקום השמחה
"וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם" (י"ב, י"ב)
חז"ל מספרים, שריש לקיש היה בעל טבע שמח ביותר, אבל כאשר שמע שאסור לאדם למלא את פיו בשחוק בעולם הזה, ככתוב: "אז ימלא שחוק פינו", מיד הפסיק לשמוח, בניגוד לתכונתו הטבעית.
אכן, כאשר הבית חרב אי אפשר לשמוח שמחה שלימה.
לכן אמרה התורה: "ושמחתם – אימתי? – לפני ה' אלוקיכם". כי אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה. וכן נאמר עוד (ט"ז, י"א): "ושמחת – לפני ה' אלקיך".
שמור ועשה
"שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ… כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ" (י"ב, כ"ח)
יש שאדם עושה מעשה, והוא בטוח שהמעשה שעשה הוא טוב. אבל האמת היא שהמעשה שעשה היה לא טוב, והוא כלל לא ידע. זאת משום ש"לא עם הארץ חסיד" (אבות פ"ב משנה ו'), וחוסר הידיעה עלול להוביל לעשיית מעשים שאינם טובים.
לכן אומרת התורה בתחילה: "שמור ושמעת" – ראשית כל עליך לשמוע, ללמוד, להבין את פרטי המצוות ודרכי עשייתן. רק מתוך כך תזכה לעשות את "הטוב והישר בעיני ה' אלוקיך".
עבודה זרה שאין בה ממש
"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ" (י"ב, ל')
"'פן תנקש'… פן תנקש אחריהם פן תטרף אחריהם להיות כרוך אחר מעשיהם… 'אחרי השמדם מפניך' – אחר שתראה שאשמידם מפניך, יש לך לתת לב מפני מה נשמדו אלו, מפני מעשים מקולקלים שבידיהם, אף אתה לא תעשה כן שלא יבואו אחרים וישמידוך" (רש"י)
התורה מזהירה אותנו שכאשר יכרית ה' את הגויים, ואתם תזכו לרשת את ארצם, כי אז השמרו לכם שלא תעשו כעבודתם הזרה. והדבר תמוה! ישראל באים בשם ה' ונוצחים, ועתה כשראו את עמי הארץ נכנעים ונופלים לפניהם ואין בעבודה זרה שלהם ממש ויכולת, ילכו ויעשו כמעשיהם?! מהי הסברה בכלל שצריך להזהיר על כך? אלא אומר רש"י: "'אחרי השמדם מפניך' – אחרי שתראה שאשמידם מפניך יש לך לתת לב מפני מה נשמדו אלו". ואם היית מעלה בדעתך שהם הגויים לא עבדו את עבודתם כראוי ולכן היא לא הועילה להם, אל תעלה בדעתך כלל שיש בעבודתם ממש לא כדרכה ולא שלא כדרכה, שהרי הם: "גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש" – עבדו עבודה זרה בתכלית ההידור ולא הועילה להם. ומעתה, הזהרו: "מפני מעשים מקולקלים שבידיהם" שלא לעשות כמותם.
שמירת הקדושה
"כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹקֶיךָ" (י"ד, ב')
"'כי עם קדוש אתה'- קדושת עצמך מאבותיך. ועוד: 'ובך בחר ה"" (רש"י)
הדבר מלמדנו, שיש ליהודי שתי מעלות: האחת – הקירבה שהקב"ה קירב את אבותינו, הרי שיש לנו זכות אבות; אך לא די במעלה זו, ונדרשת גם המעלה השניה – הזכות העצמית של: "ובך בחר ה' ". כלומר אם ירצה אדם לוותר על כבודו ולא להתקדש, נאמר לו: הרי יש לך קדושה גם מאבותיך, וע"כ אינך יכול לוותר. ושמא יאמר אדם: אבותי הם קדושים אך אני לא אהיה כמותם, לכן דע: "ובחר בך ה'", גם לך יש קדושה פנימית. יש להבין, שכאשר אין לאדם זכות עצמית, אזי גם זכות אבותיו מתמעטת, משום שאין הוא אוחז במעשי אבותיו.
וכאשר תתעצם בקדושת אבותיך וקדושתך שניתנה לך מאת ה' יתעלה ויתברך שמו כי אז "לא תתגודדו", לא תעשו אגודות אגודות כי המחלוקת היא שורש העבודה זרה, וע"י הקדושה נשמרת האחדות. והסימן המובהק לכך הוא שהרמב"ם (הלכות ע"ז פרק י"ב הל' י"ב-י"ד, ובספר המצוות מצות ל"ת מ"ה) כתב את איסור "לא תתגודדו" על פירושיו השונים בהלכות עבודה זרה דווקא.
מדרגות באכילה
"וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ" (י"ד, כ"ג)
רמז יש בפסוק, שאף בהנהגות העולם הזה יכול האדם להגיע למדרגה עליונה של "לפני ה'", וזאת על ידי אכילה ושתייה שאינה לשם תענוגי הגוף, שאינה מתוך מטרה למלא את כרסו, אלא כדי להעלות את כל מדרגות הבריאה לדרגת האדם היהודי. זו היא מידת שלמי הדעת בישראל.
אך מי שאוכל בשביל תאוותיו, הרי הוא במדרגת הבהמה, בבחינת: "זאת הבהמה אשר תאכלו".
מעלת הרגשת הצער
"כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ…לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ" (ט"ו, ז')
חז"ל אמרו (ראה ברכות ו' ע"ב, וברש"י סנהדרין ל"ה ע"א), שאחת מהתועלות שיש בצום הוא, שעל ידי כך מרגיש האדם את צער העניים, ומתוך כך לא יאמץ את לבבו מלתת להם צדקה הגונה. והדבר נרמז בכתוב: "כי יהיה 'בך' אביון" – כלומר, כאשר הרגשת צער העניים תהיה בך, אזי "לא תאמץ את לבבך".
חכמי ישראל רבים, כאשר באו להתרים איש עשיר, היו עומדים מחוץ לביתו של העשיר ומבקשים ממנו לצאת אליהם החוצה. זאת כדי שיחוש העשיר את הקור שבחוץ, ועל ידי כך יתחשב בעניים שאין להם לחם לאכול ובגד ללבוש, ויפתח את ידו כהוגן…
נתינת צדקה בלילה
"כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ… כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ" (ט"ו, ז'–ח')
"ואמר רבי יצחק: כל הנותן פרוטה לעני – מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים – מתברך בי"א ברכות" (בבא בתרא ט' ע"ב)
כתוב בכתבי האר"י הקדוש (ראה ברכ"י או"ח ריש סימן רל"ה), שלא טוב לתת צדקה בלילה אלא ביום. אמנם אין הכוונה שאם בא עני בלילה ומבקש לאכול, שלא לתת לו. כוונת האר"י היא, שאם יש לאדם אפשרות לתת צדקה או ביום או בלילה, עדיף שיעשה זאת ביום.
מעשה בעני שהתדפק על דלת ביתו של עשיר אחד, שלא ניחן במידת הפזרנות. ביקש העני מהעשיר דבר מאכל להשביע את נפשו. אמר לו העשיר: כרגע סיימנו לאכול! אמר העני: אם כן, אבקש רק לישון בביתך.
עלה העני על יצועו וניסה להירדם. כעבור זמן מה, אמר העשיר לאשתו: אני חושב שהעני ישן שנת ישרים, בואי ונאכל ארוחת ערב כיד המלך!
והנה רק התחילו לאכול, קם העני ממיטתו וניגש לשולחן. אמר לעשיר: כעת מתורצת לי קושיה שהיתה לי. משה רבינו אומר (דברים ט', ט'): "ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה, לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי". ואני התקשיתי: מדוע לא נאמר גם שלא ישן? אבל התשובה היא, שאם לא אכל ולא שתה, בוודאי שגם לא הצליח להירדם…
שמע העשיר את דברי העני, ומיד הזמינו לסעוד עמהם.
וכשנותן צדקה לעני, יתן בעין יפה. וכבר הבטיחונו חז"ל (ב"ב ט' ע"ב), ואמרו: "כל הנותן פרוטה לעני – מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים – מתברך בי"א ברכות" (עיי"ש).
פתח תפתח – דרגא תביר
"כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ" (ט"ו, ח')
הטעם במילה "פתח" הוא דרגא, והטעם במילה "תפתח" הוא תביר.
הגמרא (ב"ב י' ע"א) מספרת: "רב פפא הוה סליק בדרגא (היה עולה בסולם). אישתמיט כרעיה, בעי למיפל (נשמט שלב אחד משלבי הסולם, וכמעט שנפל). אמר: השתא כן איחייב מאן דסני לן כמחללי שבתות וכעובדי עבודת כוכבים (אם הייתי נופל, היה זה כמו סקילה, שבה מתחייבים מי שמחלל שבת או עובד עבודה זרה) ! אמר ליה חייא בר רב מדפתי לרב פפא: שמא עני בא לידך ולא פרנסתו? דתניא, רבי יהושע בן קרחה אומר: כל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד עבודת כוכבים. כתיב הכא (ט"ו, ט'): "'השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל', וכתיב התם (י"ג, י"ד): 'יצאו אנשים בני בליעל', מה להלן עבודת כוכבים אף כאן עבודת כוכבים".
אומרים משם הרב 'בן איש חי' ומשם הגאון מווילנא (אשר שניהם אמרו את אותו הדבר, אעפ"י שלא ראו האחד את השני) לבאר את הפסוק הזה ואת טעמיו: אם מעלים עין מצרכי העני, אם אינו מקיים "פתוח תפתח", הרי באים הטעמים, דרגא תביר, ומבשרים לו את עונשו: הדרגה (דרגא) שתחתיו עלולה להישבר (תביר=לשבור) (עיין 'קול אליהו' פרשת ראה אות ק"י).
מניעת הלואה – איסור תורה גם בזמן הזה
"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לו" (ט"ו, ט')
יש להבין: מדוע בענין הלואה החמירה התורה בלשונה וכתבה בלשון "השמר" ו"פן", שהם לשונות אזהרה חמורות? ולא זו בלבד אלא נקרא "בליעל" היינו בלי-עול, וכופר חס וחלילה?
אלא אם האדם חושב שהממון שיש לו הוא שלו בלבד, ואינו מאמין שהקב"ה נתן לו ממון זה – זוהי כפירה! כשהתורה אומרת שעליך לתת צדקה לעני, או להלוות כסף לאביון, עליך לעשות כן. יצר הרע יכול לפתות את האדם ולומר לו: "הרי אתה עמלת ויגעת להרוויח ממון, ואם תלוה ותגיע שנת השמיטה הלוואתו תשמט וכיצד תיתן את זיעת אפיך לאחרים?" ועל כן התורה מזהירה ומוסיפה: "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוהיך בכל מעשיך ובכל משלח ידך" (שם פסוק י').
גם בימינו, אף שבזמן הזה מצות שמיטת כספים מדרבנן ולא מהתורה אבל איסור מניעת נתינת צדקה או הלוואה מחשש שהשמיטה תשמיט את החובות – "השמר ופן" – זה שייך גם בזמן הזה.
צדקה חוזרת
"נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ" (ט"ו, י')
דרשו חז"ל בספרי: "'נתון תתן לו' – אפילו מאה פעמים". דקדקו במילה "לו" – בינו ובינך, היינו שעל האדם ליתן צדקה לעני בצנעא בלא לביישו.
עוד יש לרמוז בפסוק, שהאדם מחוייב ליתן צדקה אף אם רבים הם המתדפקים על דלתותיו, ואף ליתן פעמים רבות לאותו אדם משום: "בתתך לו". זאת משום שהכסף שייך "לו" – כלומר, מעיקרא הכסף של העני הוא, ורק היה מופקד אצל העשיר כדי לזכותו במצות הצדקה. לכן "לא ירע לבבך בתתך לו", כי יודע אתה שאת כספו השבת לו.
אם העני מבזה את עצמו לבוא ולבקש שוב ושוב, הרי זו ראיה מפורשת שהוא זקוק לכך נואשות.
ולא ירע לבבך בתתך לו
"נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ" (ט"ו, י')
הפשט הוא שצריך לתת ביד רחבה.
אולם, ניתן לבאר זאת על פי המשנה (ברכות פ"ה מ"ג): "האומר: 'על קן צפור יגיעו רחמיך', 'ועל טוב ייזכר שמך', 'מודים מודים' – משתקין אותו". מסביר הרמב"ם בפירושו למשנה: "עניין מה שאמרו: 'על קן ציפור יגיעו רחמיך', שיאמר: 'כמו שחמלת על קן הציפור ואמרת לא תיקח האם על הבנים, כן רחם עלינו'. וכל מי שאמר כן בתפילתו משתקים אותו, מפני שהוא תולה טעם זאת המצוה בחמלת הקב"ה על העוף; ואין הדבר כן, שאילו היה מדרך רחמנות לא ציווה לשחוט חיה או עוף כלל. אבל היא מצוה מקובלת, אין לה טעם".
וכותב רבנו עובדיה מברטנורא, וז"ל: "'ועל טוב יזכר שמך' – משמע על טובתך נודה לך ועל הרע לא נודה, והרי אנו חייבין לברך על הרעה כשם שמברכין על הטובה. 'מודים מודים' – דמיחזי כמקבל עליו שתי אלוהות. ומפרש בירושלמי: הדא דתימא -בצבור, אבל ביחיד – תחנונים הם", עכ"ל.
לאור הדברים הללו, ניתן להסביר את מה שכתוב בפרשתנו: "ולא ירע לבבך בתתך לו" – כלומר, אל תתן לעני צדקה בגלל שרגש הרחמנות פועם בך וגורם לך להרגיש רחמנות כלפי העני. אם אדם נותן צדקה בגלל שהוא מרחם על העני, הרי שאין הוא נותן אלא לעצמו, כי ליבו מר עליו, ועל ידי נתינת הצדקה הוא מביא מרפא לכאבו. אלא יתן האדם צדקה בשל מצות ה', ובכך יקיים את המצוה בשלימותה.
כי לא יחדל אביון
"כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ" (ט"ו, י"א)
יש לשאול: הרי כשיבוא המשיח לא יהיו אביונים! יש לומר, שאף שלא יהיו עניים מבחינה חומרית, מכל מקום יהיו עניים מבחינה רוחנית, אביונים מתורה…
אמנם כתוב (ישעיה י"א, ט'): "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", אבל זה מתייחס למי שלמד תורה לפני ביאת המשיח. מי שלא למד כלל, יצטרך להתחיל ללמוד מהתחלה…
עתידין כל אילני סרק שבארץ ישראל לתת פירות (כתובות קי"ב ע"ב) – כלומר, לא יהיה יהודי אחד שיהי עַם הארץ, כולם יתנו פירות ופירי פירות של לימוד תורה, ללמוד וללמד לשמור ולעשות.
איש כמתנת ידו
"אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (ט"ז, י"ז)
על האדם לדעת, שבאותו אופן שבו הוא נותן צדקה, כך הקב"ה נותן לו. אם נותן הוא בשמחה – יקבל מאת ה' בשמחה, ואם בעצבות – יקבל בעצבות. אם הוא נותן בצמצום – יקבל בצמצום, ואם ביד רחבה – יקבל ביד רחבה.
וזהו: "איש כמתנת ידו" – כך "ברכת ה' אלוקיך".
גדולה היא הצדקה
"בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי רַחֲקִי מֵעֹשֶׁק כִּי לֹא תִירָאִי וּמִמְּחִתָּה כִּי לֹא תִקְרַב אֵלָיִךְ" (מהפטרה – ישעיה נ"ד, י"ד)
גדולה היא הצדקה, שהיא מהפכת את מידת הדין למידת רחמים.
והנה, לא נחתם גזר דינם של דור המבול אלא בשביל הגזל. שאלו המפרשים: מדוע לא נתנו צדקה כדי לבטל את רוע הגזירה? והסבירו בשתי דרכים: או שהם לא האמינו שהצדקה תכפר על רוע מעלליהם, או משום שהם ידעו שהממון שברשותם איננו שלהם, אלא גזול הוא בידם, והבינו שאם יתנו צדקה, הרי שהיא תיזקף לזכותו של הנגזל. ואנשי דור המבול היו כל כך רשעים, שלא רצו שתיזקף מצות הצדקה לזכותו של אחר, ולכן נמנעו מלתת צדקה…
לעומתם, ישראל קדושים מרבים בצדקה, ונותנים משלהם ולא מן הגזול, ועל כך נאמר: "בצדקה תכונני ורחקי מעושק".
אין מים אלא תורה
"הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם" (מתוך ההפטרה, ישעיה נה, א')
ידועים דברי הגמרא בתענית (ז' ע"א) "אמר רבי חנינא בר אידי: למה נמשלו דברי תורה למים, דכתיב 'הוי כל צמא לכו למים' – לומר לך: מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה". כלומר המים הם סמל למידת הענוה, ורק מי שיש לו ענוה יש לו תורה.
אולם ניתן להסביר בדרך נוספת למה נמשלה תורה למים. כי למי שמבחין באמת יודע כי כל העולם יסודו ממים כדוגמא: הבתים והבנינים ממה הם בנויים? מבטון ויסודות, וממה הבטון עשוי אם לא ממים. הריהוט: כסאות, שלחנות וכו', עשויים מעץ, שהוא יסודו ממים. ייצור החשמל – מטורבינות מים. כך, שיש מים גלויים ויש מים שאינם גלויים. והתורה, כאמור, נמשלה למים – כדי ללמדך כשם שכל העולם הוא בנוי ממים כך התורה ולימודה חשיבותה היא לאין ערוך כמו שאמרו (ירמיה ל"ג, כ"ה ועיין שבת ל"ג ע"א) "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" ואין ברית אלא תורה, זאת אומרת שאין קיום לעולם ללא תורה.
ומכאן שאדם פיקח הנכנס לחדר, יודע שיש מים שאינם גלויים, ויבין כי גם הכח הנסתר שבתורה הוא הכח שמחזיק את העולם. אולם, אדם טיפש מבין ורואה רק את הגלוי, וכשיכנס לחדר ותאמר לו שיש מים בחדר, יאמר לך: "מה פתאום!" הוא לא מבין שיש כוחות שאינם גלויים. ומשום כך, נמשלה התורה למים, שהיא היסוד שמחזיק את העולם, שנאמר: 'אם לא בריתי' וכו'.
ומשום כך, ניתן להבין למה אמרו חכמים כי המים שהיו במדבר היו בזכות מרים הנביאה – 'בארה של מרים', כי רצו להדגיש לנו כי לנו כי היסוד של הבית היהודי תלוי באשה. ונכון הדבר, שהטפשים שרואים את החיצוניות, חושבים שהבית תלוי באיש מכיון שאותו רואים יותר, מבחוץ, נושא ונותן. אבל כשמביטים פנימה ורואים שהבעל יושב ולומד והולך לשיעורי תורה אזי מבינים שאין זאת אלא בזכות האשה שמאפשרת לו ללכת וללמוד. נמצא, איפוא, שהאשה משולה למים, שהיא הכח המניע הנסתר.
מעשה רב
כיבוד הבנים
"בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקֶיכֶם " (י"ד, א')
כשמרן הרב זצ"ל היה מלמד הלכות כבוד אב ואם, היה רגיל לספר: פעם אחת בא אליי רב חשוב. בעודנו מדברים, נכנס אחד הבנים שלי ואמר לי: 'אתה רוצה לשתות מים'? הרב האורח – שנכח במקום – לא ידע שהוא בני, והחל לגעור עליו: תתבייש לך! כך אתה מדבר לרב אליהו?! אמרתי לו: מה אתה גוער, הרי זה בני, ובן אינו צריך לומר לאביו: 'אדוני אבי' כשמדבר איתו. עוד אמרתי לאותו רב: הרי בברכות אנו אומרים: "ברוך אתה ה'", בלשון נוכח, כי עלינו נאמר: 'בנים אתם לה' אלוקיכם'.
"ובאמת" – היה מסכם הרב למעשה – "יש הבדל אם הבן פונה לאביו בפרהסיא או בצנעא. בפרהסיא – מול אנשים – יאמר הבן: 'כבוד מר אבי', ובצנעא – שלא בפני אנשים, יכול לקרוא לו: 'אבא'".
עוד היה מוסיף מרן הרב זצ"ל ומספר בהקשר לכיבוד הורים: מסופר על אדמו"ר אחד, שהיה נוהג לקום בשעה שמונה או תשע בבוקר ועושה הכנות לתפילה, כך שרק בשעה עשר או אחת עשרה היה מתפלל שחרית. בשעה שתים עשרה הוא היה אוכל ארוחת בוקר – פת שחרית, ולאחר מכן מתחיל בהכנות לתפילת מנחה. יום אחד, אותו אדמו"ר קיבל מכתב מאביו, ובו הוא מתבקש לבוא לבקרו ביום פלוני, אבל בתנאי שיתפלל עימו בנץ החמה. האדמו"ר השיב לאביו בחיוב. הלך האדמו"ר להתפלל עם אביו בנץ החמה בשעה ארבע וחצי בבוקר. אחרי התפילה רואה האדמו"ר שלפניו יש יום ארוך, ואמר: כעת אני מבין מה שכתוב: "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך", כי מקודם היה לי יום קצר. ומכאן, היה מדגיש מרן, אם בכיבוד אב ואם צריך להקפיד לכבד בהידור, על אחת כמה וכמה שבכבוד המקום יש להדר במצוות, כי אנו בנים של המקום – של הקב"ה.
רבי מאיר ותרומות ומעשרות
"עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה" (י"ד, כ"ב)
כאשר מרן הרב זצ"ל היה דורש בהלכות תרומות ומעשרות, היה רגיל לספר: פעם לימדתי הלכות הפרשת תרומות ומעשרות בבית כנסת 'מנחת יהודה'. לצורך הבנה והמחשה הביאו בפניי – תוך כדי השיעור – ארגז של שקדים, כך שיוכלו לראות באופן מעשי כיצד מפרישים. הסברתי את העניין בהרחבה גדולה כיד ה' הטובה עליי. לאחר השיעור, פנה אליי אחד ממשתתפי השיעור, ואמר לי: כבוד הרב, לא הבנתי את השיעור. ישבתי עמו והסברתי לו פעם נוספת, אך גם לאחר מכן הוא אמר: עדיין לא הבנתי את ההסבר של הרב.
והנה, ידוע שלדעת החיד"א והחזו"א, אם אדם אינו יודע ואינו מבין בפרטי תרומות ומעשרות, הוא יכול להפריש כמות מהפירות או מהירקות כדין, ולומר: שכל הפרשות תרומות ומעשרות יחולו כמו שכתוב בנוסח שבלוח תרומות ומעשרות שבביתו, או שיאמר: כמו הנוסח שכתוב בסידור 'קול אליהו' (עמוד תתקי"א [911]), ובדיעבד זה מועיל. ואמנם, לא יעשה כן אלא מי שבאמת לא יודע ולא יכול להפריש ולומר את הנוסח המלא כדין.
החיד"א מביא אסמכתא לכך שהדבר מועיל, מהמעשה עם רבי מאיר בעל הנס (המובא בגמרא ע"ז י"ח ע"א), שתפסו את רבי מאיר בעל הנס אחרי שהבריח את אחות אשתו מבית הסוהר. באותו המעשה, כשבא להוציאה מבית הסוהר אמר לו הסוהר: אם יתפסו אותי ישליכוני אל גוב האריות! אמר לו רבי מאיר: אם יקרה דבר כזה, עליך לומר: "אלקא דמאיר ענני" – ותינצל מכל רע. אמר לו הסוהר: מנין לי שאתה צודק? אמר לו רבי מאיר: תנסה! הנה יש בקרבת מקום כלבים טורפים, הבה נזרוק עליהם אבן. מייד הרים אבן, זרק על הכלבים, והללו קפצו לכיוונו לטורפו. נעמד רבי מאיר ואמר: "אלקא דמאיר ענני" ולא קרה לו מאומה.
לאחר זמן, שמע הקיסר מה שעשה אותו סוהר וכי שחרר את אחות אשתו של רבי מאיר, וציוה לתלותו. אמר הסוהר: "אלקא דמאיר ענני" – ולא הצליחו לתלותו. כששאלוהו לפשר הענין, סיפר להם הסוהר מה שאמר לו רבי מאיר. [ושם מוכרחים לומר, שאותו שר סוהר – שהיה גוי – לא ידע לְכַוֵּן מאומה, ואף על פי כן אמר: "אלקא דמאיר ענני" על דעת רבי מאיר בעל הנס, וזה הועיל לו, וכפי שבאמת לבסוף הוא ניצל].
מכאן למד מרן חיד"א ע"ה, שאדם שאינו יודע לומר את כל הנוסח של הפרשת תרומות ומעשרות, יכול להפריש ולומר: 'הריני מפריש על דעת מה שכתוב בלוח או בסידור'.
על גדולת רבי מאיר בעל הנס, היה מציין מרן: כידוע, הקיסר התרגז על רבי מאיר בעל הנס ורצה לתופסו. הוא ציוה לחרוט את דיוקנו של רבי מאיר בעל הנס על לוח של עץ, ושלח שוטרים לחפש אותו על פי הדיוקן החרוט על הלוח ולהביאו אליו. כשמצאו אותו השוטרים התחילו לרדוף אחריו, ורבי מאיר ברח מהם. הוא נכנס למסעדה של גוי וביקש שיביאו לו תבשיל של חזיר, הוא טבל את אצבעו ברוטב של אותו התבשיל והרים את ידו לפיו ומצץ אצבע אחרת. ראו זאת השוטרים, ואמרו: בודאי שאין זה רבי מאיר אלא אדם אחֵר, ועזבוהו.
שכר פסיעות מצוה
"כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן… נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ" (ט"ו, ז'-י')
היה מספר מרן זצ"ל, את אשר היה רגיל מורו ורבו, ראש הישיבה, הרה"ג רבי עזרא עטייא זצוק"ל לספר: פעם אחת הגיע שד"ר מירושלים לאסוף כספים לצורכי צדקה. אמרו לו אנשי העיר: אין לך מה לצפות מהתושבים פה בעיר, כי רוב תושבי המקום עניים והם עצמם זקוקים לתמיכה. יש אמנם בעיר עשיר אחד, אבל כמידת עושרו כך מידת קמצנותו, ואינו פותח את ידו לצדקה כלל ועיקר. אותו שד"ר לא אמר נואש, והחליט להוציא מאותו עשיר כסף לצדקה ויהי מה. למחרת, בשעה שבע בבוקר, הוא דפק על דלת ביתו של אותו עשיר, ומשיצא אליו בעל הבית, שאך זה עתה קם ממיטתו, ביקש ממנו צדקה. אמר לו בעל הבית: איני נותן כסף לצדקה. הודה לו השד"ר בנימוס והלך. למחרת, הופיע השד"ר שוב לפני השעה שבע בבוקר, ודפק על דלת ביתו של העשיר. משפתח לו העשיר והוא עוד אחוז בקורי שינה, התפלא לראות שוב את אותו אדם, והזכיר לו שכבר אתמול אמר לו כי אינו נותן צדקה. שוב הודה לו השד"ר והלך לו. למחרת בבוקר הקדים עוד יותר וכבר בשעה שש וחצי דפק על דלת ביתו של העשיר. משפתח לו בעל הבית, והוא עוד לבוש בפיג'מה, וראה את אותו "זבוב טורדני", כעס עליו וצעק לכיוונו: אתה חצוף וחסר דרך ארץ!! מי המורה שלימד אותך בדרכים כאלה בכלל?! אמר לו השד"ר, בלי להראות סימני התרגשות מצעקותיו של העשיר: המורה של בעל הבית והמורה שלי הוא אותו המורה.
התפלא בעל הבית, ואמר לו: אני למדתי באוניברסיטה, ואילו אתה למדת בודאי אצל איזה רב ב"כותאב". חזר ואמר לו השד"ר: "מורה אחד היה לשנינו", והלך לו. הסתקרן בעל הבית מאוד מהדברים, ורץ אחרי אותו שד"ר, ואמר לו: בכל זאת תגלה לי מי המורה שאליו אתה מתכוון? אמר השד"ר: קודם תביא לי כסף לצדקה, ואז אני אגלה לך. הלך בעל הבית והשליש את הכסף בידי אדם אחד מעוברי האורח, ואמר לו שלא יתן את הכסף הזה לאיש. בליבו, חשב העשיר הקמצן להתנפל עליו לאחר מכן ולחטוף ממנו את הכסף בחזרה.
אמר לו השד"ר: בכל בוקר כשאני קם לתפילה עם הנץ החמה, ובפרט בתקופת הסליחות, בא אליי המורה שלי ומשכנע אותי שלא לקום לתפילה, כי אני עייף וגם אהיה עייף כל היום, וזה יפריע לי בעבודתי. למעשה, הוא אותו המורה שגם אותך משגע מידי בוקר ומונע ממך לקום ללכת לבית הכנסת ולהתפלל במניין מסודר או לתת צדקה ולעשות חסד. אמר לו בעל הבית: ומי הוא המורה הזה? אמר לו השד"ר: הוא השטן, הוא היצר הרע, הוא "מורה" משותף לשנינו, אלא שאני מתגבר עליו. אבל למדתי ממנו דבר אחד, שכמו שהוא "זבוב טורדני" כך גם אני אהיה "זבוב טורדני", ואבוא אליך מדי בוקר לבקש ממך צדקה.
אמר לו בעל הבית בכעס: בן כמה אתה? אמר לו השד"ר: אני כבן שמונים שנה. אמר לו בעל הבית: וכי אתה באמת חושב כל בוקר לבוא ו"לשגע" אותי? אמר לו השד"ר: בהחלט! אמר לו בעל הבית: אם כך, קח כסף לצדקה ותעזוב אותי לנפשי…
שכר צדקה במחשבה טובה
"כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן… נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ" (ט"ו, ז'-י')
היה מזהיר מו"ר מרן הרב זצ"ל: אם אדם רוצה לתת צדקה ואין לו – אינו חייב לתת. אבל אם יש לו והוא אינו רוצה לתת, ואומר: דַי לי במה שאני חושב לתת – זה לא נחשב לצדקה כלל. ועל כן ידע האדם, שמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, והקב"ה יודע תעלומות אם התכוון באמת או לאו. דוגמא לכך: אדם אחד הלך לבית הכנסת ובדרך נקרע לו הסנדל. כיון שהתבייש ללכת כך לבית הכנסת, שב אל ביתו והתפלל ביחיד. בתפילתו הוא אמר: רבונו של עולם, אתה הרי יודע שהתכוונתי ללכת ולהתפלל בבית הכנסת אך הסנדל נקרע לי, ואתה בודאי רואה ויודע את כוונתי האמיתית.
בהקשר לכך היה מספר מרן הרב זצ"ל: מרן בעל ה'בן איש חי' היה אומר: מעשה באדם אחד שתמיד היה לו בכיסו לירה מזהב, וכשהיו עוברים העניים לקבל כסף היה מנהגו להוציא את הלירה מכיסו, ולומר לעני: יש לך עודף? העשיר ידע היטב שלעניים אין עודף מכזו מטבע, וכך הוא התחמק מלתת להם צדקה. יום אחד אמר אחד העניים לחבריו: עד מתי עשיר זה יצחק עלינו? צריכים לעשות מעשה! מה עשה? הוא הלך לבית הכנסת שבו התפלל אותו עשיר, וכשהגיע העשיר לפסוק: "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון", בא העני ואמר לו: תן לי כסף. אמר לו העשיר: אין לי. אמר לו העני: אם תגיד "אין לי", גם בשמים יאמרו שאין להם להביא לך. אמר לו העשיר: "יש לי רק לירה מזהב". אמר לו העני: תביא אותה, ואני אתן לך אחר כך עודף…
שיחת חולין של תלמידי חכמים
"נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ" (ט"ו, י')
סיפר מרן הרב זצ"ל: תלמיד חכם גדול ובקי עצום בתורה ובש"ס היה מחכמי בגדד, ושמו רבי חיים. באותה תקופה היה מחסור בספרים, והיו הלומדים באים ומבקשים ממנו שיצטט בפניהם דפים מסויימים מתוך הש"ס, והוא היה מצטט להם מילה במילה כאילו הגמרא מונחת לפניו. מנהגו היה לגבות על כך תשלום לפי "תעריף". למשל, על דף שלם שהוא ציטט היו משלמים לו שתי פרוטות, ועל חצי דף פרוטה אחת וכן על זה הדרך. יום אחד, עשה רבנו בעל ה'בן איש חי' זיע"א סעודת מצוה ורבי חיים השתתף בשמחה. בסעודה הפליג ה'בן איש חי' בדרשתו אודות לימוד התורה, ועד כמה צריכים דברי התורה להיות מחודדים אצל כל אדם בעל פה. באומרו דברים אלו, פנה לרבי חיים וביקש ממנו בהפתעה לפני כולם שיאמר לו האם ידועים לו פסוקים בתורה בהם יש מילים שאותיותיהן כפולות, וישלם לו על זה כמה מַגִ'ידִים (מטבע שהיה בזמנם). אמר לו רבי חיים מייד: בכל אותיות התורה נמצא כדבר הזה, ורק לאות ע' אין אח ורֵע בתורה (ה'בן איש חי' ביקש ממנו שיצטט מהתורה בלבד ולא מהנ"ך, אבל מובא רצף של אותיות ע"ע בתהלים סי', י': 'עלי פלשת התרועעי'), והתחיל לומר: אות א' – 'ומקללך אאר' (בראשית י"ב, ג'). אות ב' – 'בשבתך בביתך' (דברים ה', ז'), ועוד. אות ג' – 'על שגגתו אשר שגג' (ויקרא ה', י"ח), וכן 'ועשית מעקה לגגך' (דברים כ"ב, ח'), ועוד. אות ד' – 'או דֹּדו או בן דֹּדו' (ויקרא כ"ה, מ"ט), וכן 'בדד' או 'אלדד' או 'לבדד ישכון', ועוד. אות ה'- 'ההוא אמר ולא יעשה' (במדבר כ"ג, י"ט), וכן כל 'בלהה' שבתורה; וכן 'כהה הנגע' (ויקרא י"ג, ו', נ"ו), ועוד. אות ו' – 'ווי העמודים' (שמות ל"ח, י"א, י"ז). אות ז' – 'מזזות ביתך' (דברים ו', ט'). אות ח' – 'חח ונזם' (שמות ל"ה, כ"ב). אות ט' – 'לטטפֹת' (דברים ו', ח'). אות י' – 'יין נסיכם' (שם ל"ב, ל"ח). אות כ' – 'וככה תאכלו אותו' (שמות י"ב, י"א). אות ל' – 'ועשית לֻלְאֹת' (שמות כ', ו'-ד'). אות מ' – 'ממושבֹתיכם' (ויקרא כ"ג, י"ז), ועוד. אות נ' – 'ושננתם לבניך' (דברים ו', ז'). אות ס' – 'פתם ואת רעמסס' (שמות א', י"א). אות פ' – 'חפף עליו כל היום' (דברים ל"ג, י"ב). אות צ' – 'וקצץ פתילִם' (שמות ל"ט, ג'), וכן 'צִץ' נכתב בלי י'. אות ק' – 'במחקק במשענתם' (במדבר כ"א, י"ח). אות ר' – 'רר בשרו' (ויקרא ט"ו, ג'). אות ש' – 'לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבתיך' (דברים ל', ט'). כשהגיע לאות ת', אמר רבי חיים ל'בן איש חי': קודם תתן לי את המג'ידים. אמר לו ה'בן איש חי': וכי אינך מאמין לי?! ובכל אופן הוא נתן לו את מה שביקש. אמר רבי חיים את הפסוק: 'נתן תתן', והוסיף ואמר: שצריך לתת לו עוד מטבע, כי כתוב: 'נתון תתן'. נהנה בעל ה'בן איש חי' מחכמתו והוסיף לו עוד מטבע. כך היתה שיחת חולין של תלמידי חכמים.
הלכה בפרשה
בנין וסתירה בבית הכנסת
"אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם… וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם…לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹקיכֶם" (י"ב, ב'–ד')
"'לא תעשון כן' – להקטיר לשמים בכל מקום, כי אם במקום אשר יבחר. דבר אחר: 'ונתצתם את מזבחותם', 'ואבדתם את שמם', 'לא תעשון כן' – אזהרה למוחק את השם ולנותץ אבן מן המזבח או מן העזרה. אמר רבי ישמעאל: וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין את המזבחות? אלא שלא תעשו כמעשיהם, ויגרמו עונותיכם למקדש אבותיכם שיחרב" (רש"י)
הפשט הוא: "לא תעשון כן לה'", היינו לבית ה' – בית המקדש.
אבל רש"י הביא מדברי רבי ישמעאל: "וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין את המזבחות? אלא שלא תעשו כמעשיהם, ויגרמו עונותיכם למקדש אבותיכם שיחרב", עכ"ל.
כל אבן ואבן בבית המקדש היא קדושה, והנותץ אבן מביהמ"ק עובר משום "בל תשחית" ומשום "לא תעשון כן לה' אלוקיכם", וה"ה בבית הכנסת שהוא מקדש מעט. ועל כן, אין לקדוח חורים בקירות בית הכנסת לצורך פרטי, אבל אם קודח חורים לצורך בית הכנסת, כגון חשמלאי שצריך לסתת בקיר לצורך עבודתו – מותר. ואומר הרב בעל הבא"ח (ויקרא אות י"ז): "ואסור לנתוץ מהכותל אפי' אבן אחת, ואפי' לתקוע בו מסמר כדי לתלות בו איזה דבר אסור, ואין רשות ביד הקהל לתת רשות על דבר זה אפילו בממון".
ואני רגיל תמיד לספר: פעם רצו הגבאים בבית הכנסת שלנו לקבוע מדף בקיר של בית הכנסת ליד המקום שבו אני יושב כדי שאוכל להניח עליו את הכובע בימי הקיץ החמים. ואמרתי להם שאסור לעשות זאת, וזה לאו מדאורייתא, שנאמר: "לא תעשון כן לה' אלוקיכם", כיון שעושה חור בקיר ביהכ"נ לשימוש פרטי. אבל אם הגבאים מחליטים להוסיף, למשל, נברשת ואז צריכים לקדוח או לחפור כדי להעביר את חוטי החשמל – מותר.
ואמרו המפרשים: יש אנשים שמטבעם ידיהם ממשמשות בכל דבר, ולעיתים הן שוברות איזו חתיכה קטנה מהכסא בבית הכנסת, ויש בזה משום: "לא תעשון כן לה' אלוקיכם".
מחיקת שם ה' מקלטת שמע
"אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם…וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם…לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹקיכֶם" (י"ב, ב'–ד')
שאלה: האם יש איסור למחוק את שם ה' מקלטת?
תשובה: יש מי שאומר: כיון שעל הסרט לא כתוב דבר, הרי מותר למחוק את שם ה', ויש הטוענים שכיון שיש כאן רמז לשם ה', הרי כמו שאסור למחוק שני יודין המהוים רק רמז לשם ה' הרי גם כאן אסור למחוק.
אני נוהג לפסוק כך: אם אדם מבקש למחוק את כל הפיסקה אשר בה מופיע שם ה', אין לאסור את הדבר, כיון שהדברים נחשבים כדברים שנכתבו על מנת להמחק, אך אם הכוונה למחוק מן הקלטת רק את שם ה' ולהשאיר את השאר, הרי יש לאסור לפחות מהבחינה המוסרית מטעם (עיין מכות כ"ב ע"א): "ואבדתם את שמם מן המקום ההוא – לא תעשון כן לה' אלוקיכם" (וראה 'דברי מרדכי', שמות, מעשה רב, עמ' רמ"ב בענין מנורת חשמל בבית הכנסת).
חובת פיצויים בהלכה
"הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ תִּתֶּן לוֹ" (ט"ו, י"ד)
שאלה: נהוג בימינו, כשאדם מסיים את עבודתו, אם פרש או פוטר, המעביד נותן לו סכום כסף כפיצוי. חלק מכסף זה הינו כספו של השכיר שהופרש ממשכורתו. ויש מקומות בהם כל סכום הפיצויים הנו מחלקו של בעל הבית. האם לפי דין תורה קיימת תקנת הפיצויים?
תשובה: כששכיר נכנס לעבודה חלים עליו כל חוקי העבודה כמנהג המדינה, ואינו צריך לפרט בהסכם העבודה, פרטים הנוהגים בדרך כלל אצל כל העובדים, כי אם פרטים יוצאים מן הכלל, וכל מה שלא פרטו – הרי הוא כמנהג המדינה.
מכיון שיש תקנות במדינה לתת פיצויים הרי זה מנהג מדינה, מנהג הסוחרים ונקרא – "סיטומתא" (בגמרא ב"מ ע"ד ע"א בענין מנהג העיר), ולכן זו תקנה מחייבת, ובפרט אם עשו חוזה הריהו מחוייב ליתן פיצויים כחלק משכר העבודה (וראה עוד מש"כ בארוכה בשו"ת 'מאמר מרדכי' ח"ב חו"מ סי' ט"ו "דינא דמלכותא דינא בחוקי המדינה"). ולפיכך שכיר הבא לעבוד, הרי כאילו אמר לו בעל הבית שבתום עבודתו יקבל פיצויים, אף אם לא נכתב הדבר בפירוש בהסכם העבודה. אופן התשלום, אם רק מחלקו של המעביד או גם מחלק השכיר – תלוי במנהג הנוהג במדינה, או בסכום מיוחד בדבר זה בין העובד והמעביד.
ובספר 'החינוך' (מצוה תפ"ב) כתב על מצות הענקה לעבד עברי, שאמרה התורה (ט"ו, י"ד): "העניק תעניק לו", שמצוה זו נוהגת בזמן הבית כשהיובל נוהג, ואז נוהג דין עבד עברי ומצות הענקה.
אבל הוסיף הרב וכתב: "ומכל מקום אף בזמן הזה 'ישמע חכם ויוסף לקח', שאם שכר אחד מבני ישראל ועבדו זמן מרובה או אפילו מועט שיעניק לו בצאתו מעמו מאשר ברכו השם".
ומשמע שגם במקרים בהם לא מגיע לאדם פיצויים על פי החוק, אף על פי כן יתן לו פיצויים מהטעם שכתב שם בשרשי המצוה: "למען נקנה בנפשינו מדות מעולות יקרות וחמודות", והוא: "שנרחם על מי שעבד אותנו, וניתן לו משלנו בתורת חסד, מלבד מה שהתנינו עמו לתת לו בשכרו".
ולכן גם כשנותנים פיצויים על פי החוק, טוב שאדם יוסיף תוספת על זה כדי שיקנה בנפשו את מדת החסד למי שעבד עמך, כי אם ניתן לו רק לפי החוק הרי זהו: "מה שהתנינו עמו", אך אם מוסיף על כך הרי זו מצות הענקה, וזוכה שיתקיים בו (ט"ו, ח"י): "וּבֵרַכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה".
ועד כדי כך רצתה התורה לזכות את העבד, שהרי אף אם היה חייב כסף לאחרים אינם רשאים לגבות חובם מדמי ההענקה אף אם הגיעו כבר לידי העובד, וכלשון הרמב"ם (הל' עבדים פ"ג הט"ו): "ענק עבד עברי – לעצמו, ואין בעל חוב גובה הימנו. וענק אמה העבריה וכן מציאתה – לאביה. ואם מת אביה קודם שיבוא לידו – הרי הן של עצמה, ואין לאחיה בהם כלום, שאין אדם מוריש זכות שיש לו בבתו לבנו", עכ"ל.
לסיכום:
א. מנהג מוסכם במדינה ליתן פיצויים למי שעבד בשכר, ויש למנהג זה תוקף הלכתי מחייב.
ב. גם בלא המנהג, יש לתת פיצויים מדין: "העניק תעניק לו".
ג. ראוי ליתן פיצויים גם למי שעל-פי חוק לא מגיע לו.
ד. כשנותן פיצויים יוסיף מעט יותר ממה שחייב כדי לגמול חסד.
