שיחות ומאמרים
חתן היוצא לקבל פני כלה
"ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ" (ל"ג, ב')
ביאר רש"י (בשם הספרי): "פתח תחילה בשבחו של מקום, ואחר כך פתח בצרכיהם של ישראל. ובשבח שפתח בו יש בו הזכרת זכות לישראל. וכל זה דרך ריצוי הוא, כלומר: כדאי הם אלו שתחול עליהם ברכה".
שבחו של מקום הוא שיצא הקב"ה לקראת ישראל "כחתן היוצא להקביל פני כלה" במתן תורה. זכותם של ישראל היא שאמרו (שמות כ"ד, ז'): "נעשה ונשמע" וקיבלו את התורה; ולא זו בלבד אלא: "'ישא מדברותיך' – מקבלים גזרותיך ודתותיך בשמחה" (רש"י שם ג' בשם תנחומא ה').
יש לשאול: מהו הקשר שבין שבחו של מקום ושבחן של ישראל ובין הופעתו של ה' משעיר ומהר פארן?
נבין זאת לאור ביאור רש"י, המביא את דברי הגמרא (ע"ז ב' ע"ב): "'וזרח משעיר למו' – שפתח לבני עשיו שיקבלו את התורה, ולא רצו". כך היה גם עם בני ישמעאל. במדרש (ספרי שמ"ג) הוסיפו שהקב"ה פנה גם לבני עמון ולבני מואב, ולא רצו.
ולכאורה הדבר תמוה ביותר: נתאר לעצמנו חתן העומד ביום חתונתו ומספר לארוסתו, שקודם שהוא פגש אותה הוא הכיר מספר בחורות והציע להן נישואין… אוי לה לאותה בושה! ולא עוד, אלא הוא עומד ומספר שאותן בחורות הן שלא רצו אותו, ודווקא הוא כן רצה להינשא להן… כך עומד הקב"ה ומספר לישראל, שדווקא ניסה להציע את התורה לבני עמים אחרים, אבל הם דחו אותו, כל אומה ונימוקיה עימה. ועכשיו, כביכול בלית ברירה, מציע הקב"ה את התורה לישראל…
אולם האמת היא שהמשל איננו מדויק כלל וכלל. בשביל להבין זאת, צריך להתבונן בסיבה שבגללה דחו העמים האחרים את התורה, ובטעם שרק ישראל קיבלוה ללא עוררין.
כשהציע הקב"ה לאומות את התורה שאלו: "מה כתוב בה?". כשגילו שיש בה איסורים רבים, "לא תגנוב", "לא תרצח" – נמנעו מלקבלה. האומות כל כך רגילות במעשי גניבה ורצח, שהן חשבו לעצמן שאי אפשר לחיות עם התורה האלוקית: אי אפשר לסחור בלי אונאה, למכור בלי לגנוב וכדו'. אבל כאשר בא הקב"ה לישראל – קיבלו את התורה באמירת "נעשה ונשמע", ללא שאלת שאלות.
כאשר בא הקב"ה לתת את התורה לישראל, רצה לפאר ולגדל את מעלת עמו. לכן הוא מספר על כך שהאומות סירבו לקבל את התורה, ודווקא ישראל קיבלוה. בכך הוא מראה לכל את מעלתם של ישראל. אפילו כלפי המלאכים שבשמים נתבררה מעלתם הגבוהה של ישראל. שהרי מלאכי השרת טענו (תהלים ח', ב'): "תנה הודך על השמים" – זו התורה, שקדמה תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם (עיין שבת פ"ח ע"א); אבל הקב"ה השיב להם, שהתורה אינה מתאימה להם, אלא רק לישראל.
זהו שבחן וכבודן של ישראל. טבע האדם שהוא הולך אחר הרוב. מסיבה זו כתב הרמב"ם (בפרק ו' מהלכות דעות הל' א'), שצריך האדם להתרחק מחברת אנשים רעים. וכך היא לשונו:
"דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחביריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו. לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד, כדי שילמוד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך, כדי שלא ילמוד ממעשיהם. הוא ששלמה אומר (משלי י"ג, כ'): 'הולך את חכמים יחכם, ורועה כסילים ירוע'; ואומר (תהלים א', א'): 'אשרי האיש' וגו'. וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה, ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובה. ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה כמו זמנינו, או שאינו יכול ללכת למדינה שמנהגותיה טובים מפני הגייסות או מפני החולי, ישב לבדו יחידי, כעניין שנאמר (איכה ג', כ"ח): 'ישב בדד וידום'. ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב במדינה אלא אם כן נתערב עמהן ונוהג במנהגם הרע, יצא למערות ולחוחים ולמדברות, ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים, כעניין שנאמר (ירמיה ט', א'): 'מי יתנני במדבר מלון אורחים' ".
לעומת הטבע הרגיל של האדם, עם ישראל לא הלכו כדעת רוב העולם, שמאנו לקבל את התורה, אלא קבלוה ובשמחה.
זהו שפתח משה את ברכתו בלימוד זכות ושבח על עם ישראל, על שקיבלו את התורה ללא עוררין. כך אמר משה לקב"ה (רש"י דברים ג"ל, ג' עפ"י תנחומא ה'): ריבונו של עולם, בניך קיבלו את התורה ומקיימים את גזירותיך ודתותיך בשמחה, ולפיכך ראויים הם לברכה! והברכה היא ברכת ה', ברכת התורה, כי הקב"ה הוא מקור הברכות.
שותפות של תורה כהלכה
"שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ" (ל"ג, י"ח)
"'שמח זבולון בצאתך' – זבולון ויששכר עשו שותפות, זבולון לחוף ימים ישכון ויוצא לפרקמטיא בספינות ומשתכר, ונותן לתוך פיו של יששכר, והם יושבים ועוסקים בתורה. לפיכך הקדים זבולון ליששכר, שתורתו של יששכר ע"י זבולון היתה" (רש"י)
דברי רש"י נפסקו גם להלכה. כך כתב מרן בשו"ע (יו"ד סי' רמ"ו ס"א): "מי שאי אפשר לו ללמוד, מפני שאינו יודע כלל ללמוד או מפני הטרדות שיש לו, יספיק לאחרים הלומדים. הגה: ותיחשב לו כאילו לומד בעצמו. ויכול אדם להתנות עם חבירו שהוא יעסוק בתורה והוא ימציא לו פרנסה ויחלוק עמו השכר, אבל אם כבר עסק בתורה אינו יכול למכור לו חלקו בשביל ממון שיתנו לו".
אמת נכון הדבר, שישנם אנשים שקשה להם לבוא לבית המדרש, וכשהם לומדים בביתם, הם נרדמים על הספר. מכל מקום אין להם פטור מלימוד תורה, אלא אדרבה יקחו להם חברותא מתאימה ויקבעו עיתים ללימוד התורה, באופן שיהיה להם לימוד טוב ומועיל.
רק במקרה החריג ביותר, הוסיף הרמ"א את האפשרות לעשות עסק כמו יששכר וזבולון. באופן זה ייזקף לזכותו לימוד התורה של אלו שהוא תומך בהם.
אבל לא יחשוב האדם שהוא קונה את הלימוד בכסף. דבר זה לא היה כלול בהסכם יששכר וזבולון. בוודאי שגם זבולון למד תורה לפחות שמונה שעות, כמו שפסק הרמב"ם, אלא שהוא תמך ביששכר על שאר שעות היום שלא יכול היה ללמוד בהן כמו יששכר אחיו, בשל טרדותיו בפרנסה. הרי שאין התשלום פוטר את זבולון מללמוד תורה בעצמו.
במילים אחרות: עיקר המטרה בנתינת הכסף לתלמיד החכם הוא לדאוג לו שיוכל ללמוד תורה בנחת, ובזכות זה תיזקף המצוה לזכותו. אבל אם הוא נותן כסף על מנת לקנות את התורה של החבר, כמו מסחר – לא יועיל לו מאומה.
מסופר על מו"ר ראש הישיבה, רב רבנן, הרה"ג רבי עזרא עטייא זצ"ל שנכנס לירקן לקנות עגבניות. ראה אותו הירקן, ומיד אמר לו שבשבילו הוא מוריד את מחיר העגבניות. אמר לו החכם: וכי נראה לך שבאתי למכור את התורה שלי?! בסך הכל באתי לקנות עגבניות!
מנהג טוב היה בארם צובא, שכל עשיר היה מחזיק רב בביתו ונותן לו משכורת. זאת עשו עשירי הקהילה, כדי שבניהם ילמדו מהליכותיו של הרב, מדרכי לימודו, מהאופן שהוא מתפלל וכו'.
ה'מדרש שמואל' מבאר את דברי המשנה: "והעמידו תלמידים הרבה". המשנה נקטה לשון: "והעמידו", ולא כתבה: "ולַמְּדוּ" תלמידים הרבה. מכאן שהפנייה היא דווקא לעשירים, שלא זכו לשבת באוהלה של תורה, שעליהם "להעמיד" תלמידים על ידי שיסייעו להם ויהיו "תמכין דאורייתא". בשותפות זו ייזקף לזכותם לימודם של התלמידים שהם מסייעים להם.
ועוד הוא כותב שם: "שמח זבולון בצאתך" – אפילו בצאת זבולון לעסקיו, כאשר הים והרוחות מאיימים עליו, ואין הוא יודע כיצד יינצל, זכות תורתו של יששכר אחיו היתה מגינה עליו.
הגמרא בסוטה (כ"א ע"א) אומרת: "מאיף 'בוז יבוזו לו'? אמר עולא: לא כשמעון אחי עזריה ולא כר' יוחנן דבי נשיאה, אלא כהלל ושבנא. דכי אתא רב דימי אמר: הלל ושבנא אחי הוו. הלל עסק בתורה, שבנא עבד עיסקא. לסוף אמר לו: תא נערוב וליפלוג. יצתה בת קול ואמרה: 'אם יתן איש את כל הון ביתו' וגו'". כשהלך הלל ללמוד תורה, יצא אחיו לפרקמטיה והתעשר, בעוד שהלל נשאר עני מרוד. אבל כשנעשה גדול בתורה בא אחיו שבנא והציע לו ממון רב, ובלבד שיעשה עימו 'עסקת יששכר וזבולון'. אמר לו הלל: "אם יתן איש את כל ביתו באהבה בוז יבוזו לו" – ולא קיבל מהם.
'הסכם יששכר וזבולון' מתקיים דווקא כשהוסכם עליו מראש, דהיינו, שמתחילה העוסק במסחר קיבל על עצמו לתמוך בלומד התורה. אבל לאחר שכבר למד הלומד, אם רוצה הסוחר לקבל חלק בתורתו – הרי זה כמו מכר, ועל כך נאמר: "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו".
פירות ארץ ישראל
"וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה'" (ל"ד, ה')
בגמרא מובאת מחלוקת, אם את הפסוקים "וימת שם משה" וכו', כתב משה רבינו בעצמו או שיהושע כתב אותם. וכך היא לשון הגמרא: " 'וימת שם משה עבד ה' ' – אפשר משה מת וכתב: 'וימת שם משה'? אלא עד כאן כתב משה, מכאן ואילך כתב יהושע, דברי ר"י, ואמרי לה ר' נחמיה. אמר לו ר"ש: אפשר ספר תורה חסר אות אחת? וכתיב (דברים ל"א, כ"ו) 'לקֹח את ספר התורה הזה'! אלא עד כאן הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב, מכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע" (עיין ב"ב ט"ו ע"א, מנחות ל' ע"א).
הגאון מווילנא מבאר, כי משה רבינו כתב פסוק זה "בדמע" – היינו בדמעות ממש, משום שהיה לו רצון עז לעלות לארץ ישראל. כבר תיארו זאת חז"ל (סוטה י"ד ע"א): "דרש רבי שמלאי: מפני מה נתאווה משה רבינו ליכנס לארץ ישראל? וכי לאכול מפריה הוא צריך, או לשבוע מטובה הוא צריך? אלא כך אמר משה:, הרבה מצוות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל". בהמשך מתואר, שהקב"ה אמר לו: מעלה אני עליך כאילו קיימת את כל המצוות.
הב"ח ('בית חדש') כתב בהקשר של ברכת 'מעין שלוש', שבאמירת: "לאכול מפריה ולשבוע מטובה" צריך לכוון על כך שבפירותיה של ארץ ישראל ישנה מעלה מיוחדת, משום שמקיימים בהם מצוות רבות של תרומות ומעשרות ועוד. וכך הביא הב"ח (טור או"ח סי' ר"ח): "ויש אומריםף ונאכל מפריה ונשבע מטובה ואין לאמרו וכו'. תימה הלא קדושת הארץ הנשפעת בה מקדושת הארץ העליונה היא נשפעת גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ, כי על כן הזהיר ואמר בסוף פרשת מסעי (במדבר ל"ה, ל"ד): 'ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל'. ואמר אם תטמאו את הארץ נמשכת הטומאה גם בפירותיה היונקים ממנה וכבר נסתלקה השכינה מקרב הארץ אשר אני שוכן בתוכה ממש בגוף הארץ נסתלקה מפני הטומאה שטימאתם אותה, ונמשך מזה כי גם כן אנכי מסלק שכינתי מתוך בני ישראל כי עד עתה היכל ה' המה היו בני ישראל, לפי שהשכינה היתה שורה בקרבם ממש ועתה באכלם פירות היונקים מטומאת הארץ נסתלקה השכינה, כי כשהטומאה נכנסת עם אכילת פירות בתוך בני ישראל יוצאת כנגדה הקדושה מקרב ישראל. ועל כן ניחא שאנו מכניסין בברכה זו 'ונאכל מפריה ונשבע מטובה' כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה ונשבע מטובתה".
לפי זה אפשר באמת להסביר, שאכן משה רבינו רצה לאכול מפריה ולשבוע מטובה, כדי שיוכל לומר בברכה האחרונה: "על מחיתה ועל כלכלתה", וכן "על פירותיה" ו"על פרי גפנה". אמנם ידע משה, שהקב"ה יתן לו שכר על הרצון כאילו הוא קיים את המצוות בפועל; אבל עדיין אינו דומה שכר הבא על המצוות שנתקיימו בפועל, לשכר שבא על מצוות שכאילו קיימן.
מעלתם של פירות ארץ ישראל לעומת פירות חו"ל כל כך גדולה וחשובה, עד שיש לכך השלכה הלכה למעשה. אומרים משם הב"ח, שאם יש לפניו פרי של ארץ ישראל ופרי של חו"ל, יקדים לברך על של ארץ ישראל תחילה משום חשיבות הפרי, שנעשו בו מצוות התלויות בארץ.
פרפראות
בהתאסף ישורון
"וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" (ל"ג, ה')
ביום הכיפורים אנו אומרים: "כי אתה סולחן לבני ישראל ומוחלן לשבטי ישורון". מדוע מדגישים את הכינוי "שבטי ישורון" דווקא (ועיין ל'אבודרהם' וה'משך חכמה' שעמדו על כך)?
רש"י בפירושו השני (בשם הספרי) לפסוק כתב: "בהתאספם יחד באגודה אחת ושלום ביניהם – הוא מלכם, ולא כשיש מחלוקת ביניהם". אימתי ניכרת מלכותו של הקב"ה? כאשר ראשי ישראל ביחד. ואין לך יחד יותר גדול מאשר ביום הכיפורים, שבו מתירין להתפלל העבריינין. אנשים רבים אשר כף רגלם אינה דורכת בבית הכנסת כל השנה, באים ביום זה ומתפללים. לכן: "מוחלן לשבטי ישורון" – כיון שאז "ויהי בישורון מלך".
הדר יוסף
"בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ" (ל"ג, י"ז)
מהי החשיבות ומהו ההדר של יוסף?
כאשר באו האחים בפעם השנייה לפני יוסף, האשים אותם בגניבת הגביע, ואמר להם: על פי חוקי מצרים העונש על מעשה חמור זה הוא או מוות או עבדות. אולם אני אקח רק את הגנב לעבד. אמרו לו השבטים: אנו פוסקים על פי דין תורה, ולא על פי דיני מצרים! בתורה כתוב (שמות כ"ב, ב'): "אם אין לו ונמכר בגניבתו", אך אם יש לו, משלם את הגניבה ודיו.
יוסף הצדיק לא היה יכול להוציא מפיו את המילים שהוא אינו פוסק על פי חוקי התורה. וכי יעלה על הדעת שהוא יאמר נגד התורה?! לכן כתוב (בראשית מ"ה, א'): "ולא יכל יוסף להתאפק לכל הניצבים עליו" – והתגלה לאחיו.
זהו הדרו של יוסף, שלא יכול היה להוציא מפיו דבר נגד התורה, והוא שבר את שתיקתו.
מקור הברכה והשפע
"וּלְנַפְתָּלִי אָמַר נַפְתָּלִי שְׂבַע רָצוֹן וּמָלֵא בִּרְכַּת ה' יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁה" (ל"ג, כ"ג)
חז"ל (אבות ד', א') לימדונו: "איזהו עשיר? השמח בחלקו". כאשר מאמין אדם שהכול מאיתו יתברך שמו ויתעלה, הקב"ה מוסיף ונותן לו שפע של ברכה.
וזהו ביאור הפסוק: נפתלי היה שבע רצון, ותמיד אמר שהוא "מלא ברכת ה' ". לכן זכה שהקב"ה הוסיף לו יותר – "ים ודרום ירשה".
וכך דרשו חז"ל מהפסוק הזה, ש"זוכה ונוחל שני עולמים" (ברכות נ"א ע"א).
עשיר בעולם הזה ובבא
"וּלְאָשֵׁר אָמַר בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר" (ל"ג, כ"ד)
רגילים לקרוא לילדים את שלושת הפסוקים הללו, והטעם – מפני שהם פסוקים קצרים.
יש מבארים ע"פ הנאמר בלידת אשר (בראשית ל', י"ג): "כי אשרוני בנות", ובא משה רבינו להוסיף ולתקן: "ברוך מבנים אשר", וזו ברכת הבנים.
טעם נוסף – כתב רש"י (בשם מדרש רבה ע"א, י'): "'יהי רצוי אחיו' – שהיו בנותיו נשואות לכהנים גדולים ומלכים הנמשחים בשמן זית".
ובכך אנו מברכים את הילדים ברוך מבנים – אשר.
מיהו זה המבורך? אשר! זה המאושר ושמח בחלקו והוא זוכה שבנותיו נשואות לכהנים גדולים.
ומכאן הוראה גדולה כמה צריך האדם להיות עשיר באמת ולשמוח בחלקו, ואזי יש לו אושר ועושר בזה ובבא כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם.
תפילת ימי הזקנה
"בַּרְזֶל וּנְחֹשֶׁת מִנְעָלֶךָ וּכְיָמֶיךָ דָּבְאֶך" (ל"ג, כ"ה)
"'וכימיך דבאך' – וכימים שהם טובים לך, שהן ימי תחלתך ימי נעוריך, כן יהיו ימי זקנתך, שהם דואבים, זבים ומתמוטטים" (רש"י)
יש אנשים שמגיעים לגיל הזקנה, ושכלם פועל יפה ומחשבתם בריאה, אבל גופם כבר נחלש וחסר כוח. ויש זקנים שגופם שלם ובריא, אבל שכלם מטושטש ואינו חד כבתחילה.
על כך אמר דוד המלך עליו השלום (תהלים ע"א, ט'): "אל תשליכני לעת זקנה" – שהגוף יהיה בריא, אבל גם: "ככלות כוחי אל תעזבני" – שהשכל יהיה במיטבו ובריאותו.
בברכה זו נתברך אשר: "וכימיך דבאך" – פירש רש"י: כימי התחלתך כן יהיו ימי זקנותך.
מגן עזרך – אלו הילדים
"אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה' מָגֵן עֶזְרֶךָ" (ל"ג, כ"ט)
יש הנוהגים לקרוא לילדים את פסוקי "מעונה", "וישכון ישראל", "אשריך ישראל". הסיבה לכך נלמדת ממה שאמר דוד המלך (תהלים ח', ג'): "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז להשבית אויב ומתנקם" – ישראל נוצחים במלחמותיהם בזכות הבל פיהם הטהור של תינוקות של בית רבן.
וזהו שכתוב: ה' "מגן עזרך" והוא "חרב גאוותך", ומתוך כך: "ויכחשו אויביך" – בזכות ילדי ישראל.
סעודת ה'חברא קדישא'
"וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה'" (ל"ד, ה')
נוהגים אנשי 'חברא קדישא' לעשות יום טוב וסעודה ביום ז' אדר. זאת משום שביום זה נפטר משה רבינו, והקב"ה בכבודו ובעצמו התעסק בקבורתו. לכן ביום זה 'שבתו' אנשי 'חברא קדישא' ממלאכתם, כיון שמישהו אחר התעסק בקבורת משה… (עיין רש"י דברים פרק ל"ד פסוק ו', וסוטה דף י"ג ע"ב וי"ד ע"א).
וצריך להבין: הלא מלאכתם של אנשים אלו מלֻווה תדיר בצער וביגון באבלם של משפחות הנפטרים, ומה מצאו מקום לעשות שמחה ויום טוב?
אלא שונה פטירתו של משה רבינו, רבן של ישראל, מפטירתם של המתים שעסוקים בהם ה'חברא קדישא' בכל יום. על משה רבינו נאמר (משלי י', ח'): "חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֹת", וביאר רש"י: "'חכם לב יקח מצות' – משה רבינו, שכל ישראל היו עוסקין בביזת מצרים, והוא היה עוסק במצוות, שנאמר: 'ויקח משה את עצמות יוסף'".
ואמנם, לקיחת השלל מביזת מצרים גם היא היתה מצוה, שהרי נצטוו לצאת ברכוש גדול; אבל משה רבינו לא התפעל מכך, וטען שרק למי שהיה משועבד ישנו חלק בביזת מצרים, ואילו לו עצמו אין זכות בביזה זו, כיון שהוא לא השתעבד.
על כן הלך משה והתעסק בנשיאת עצמות יוסף. בכך הרוויח שתי מצוות: האחת, שבז להבלי העולם הזה; והשנייה, שהתעסק בעצמות יוסף.
זהו המסר שמדגישים אנשי 'חברא קדישא' בסעודה שהם עורכים ב-ז' באדר, יום פטירת משה: מי שהוא חכם לב הרי הוא מעדיף מצוות על הבלי העולם הזה.
לימוד התורה כעבודת הלב
"לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל" (ל"ד, י"ב)
מיד עם סיום קריאת 'וזאת הברכה' אנו מתחילים את קריאת 'בראשית ברא', לנעוץ את סוף התורה בתחילתה, ולחבר את ה-ל' של סוף התורה עם ה-ב' של תחילתה, לעשות 'לב' אחד.
מדוע נבחר דווקא הלב מכל האיברים לחבר את התורה?
המיוחד בלב הוא, שזהו האיבר היחיד שאינו נח לעולם. כל איבריו של האדם מפסיקים ממלאכתם כשהאדם ישן, אבל הלב פועם יומם וליל, באין הפוגה ומנוחה.
אנו מצֻוים להגות בתורה יומם ולילה, כי היא חיינו ואורך ימינו. כך אומר הקב"ה (ירמיה ל"ג, כ"ה): "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" – קיומו של העולם וחיותו הם מהתורה הקדושה. וכפי שהלב פועל יומם ולילה, כך צריך להגות ולשמוח בתורה הקדושה יומם ולילה, כדי לקיים באופן תמידי את העולם.
מעשה רב
זכות שמירת ברית מילה
"כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ" (ל"ג, ט')
"מילה היתה במצרים, שנאמר: 'וכל ערל לא יאכל בו', מל אותם משה רבנו, שכולם ביטלו ברית מילה במצרים חוץ משבט לוי. ועל זה נאמר: 'ובריתך ינצורו'" (רמב"ם אסורי ביאה י"ג, ב')
סיפר מרן הרב זצ"ל: בהיותי מכהן כדיין בבית הדין הרבני בירושלים, נולד לי בן במזל טוב. לכיבודים הנהוגים ב"ברית" שעמדה להיערך ביום שבת קודש, הזמנתי את חמי הרב הגאון רבי ניסים דוד עזרן ראש ישיבת 'בית שמואל', את הראשון לציון הרב הגאון רבי יצחק ניסים, ואת הרב הגאון רבי יעקב מוצפי, ראב"ד העדה החרדית הספרדית. משקיבלתי את הסכמתם, סרתי לר' אריה לוין כדי לבקשו שיאות אף הוא לכבדני בהשתתפותו, והוספתי ואמרתי לו: אשמח לכבדו ב'כסא של אליהו הנביא'.
השיב לי ר' אריה: הייתי שמח ליטול חלק בשמחת-מצוה זו, ברם נבצר ממני הדבר באשר נוהג אנוכי לגשת בשבת בבוקר לבית הסוהר כדי לקדש על היין לאסירים, משם אני שם פעמיי לבית החולים למצורעים כדי לעודדם ולדבר על ליבם. ומאחר שהברית תערך בשבת בשעות הבוקר, הרי שלא אוכל להשתתף.
השבתי לו: ביקור אסירים וביקור חולים עדיף על הברית שאמור להיערך בבית החולים 'ביקור חולים', ונפרדנו לשלום.
והנה, בשבת קודש בסמוך לשעה אחת עשרה לפני הצהריים, לאחר הברית, בא ר' אריה לברכני בברכת "מזל טוב". הוא שאלני: מה שמו של החתן הנימול בישראל? השבתי: על שם סב רעייתי הרבנית: הרה"ג יוסף שלוש זצ"ל. אמר ר' אריה: מצטער אנוכי צער רב שלא זכיתי להיות נוכח בבריתו של ילד הקרוי על שמו של גדול בישראל.
ביקשתיו, שלפחות יתכבד ב"קידוש" ובטעימה מהכיבוד שהכינותי. הוא השיבני: אם אקדש כאן ואתכבד, הרי שאחזור לביתי כשאני שבע, ואו-אז ייפגעו בני המשפחה הממתינים לי לסעודת שבת.
מכאן היה אומר ומדגיש מרן זצ"ל בפני שומעי לקחו: כל מי שמשתתף בקידושים של 'קידושא רבה', עליו להישמר לא לאכול יותר מפרוסת קוגל אחת, וזאת משום שלושה טעמים:
א. משום שלום בית – שלא יהא שבע יתר על המידה ויפגע באשתו שטרחה.
ב. משום סעודה שאינה מספקת, שמא יחסרו למארח מנות לשאר האורחים.
ג. משום ספק ברכה אחרונה, שתלוי הדבר בכמות ובשיעור שאכל.
אריכות ימים בזכות כבודה של שבת
"ומשה בן מאה ועשרים שנה במתו לא כהתה עינו ולא לס לחה" (ל"ד, ז')
מרן זצ"ל היה רגיל לספר, על יהודי ירא שמים בשם יחיא ימני ז"ל, שהיה גר בעיר העתיקה. הוא קיבל על עצמו משימה לכבודה של שבת קודש, שבכל ערב שבת הוא היה יוצא ומזרז את בעלי החנויות לסיים את מלאכתם בזמן. לשם כך, הוא השתמש בחצוצרה קטנה שהיתה לו, ובה היה תוקע כדי להזכיר שהשבת קריבה.
ערב שבת אחת חלה יחיא ימני ז"ל ולא היה לו כח לצאת לסיבובו הקבוע, אבל מכיון שהוא היה נאמן למשימתו, ביקש מהרה"ג בן ציון קווינקא ע"ה (עורך ירחון "המאסף") ללכת במקומו ולזרז את בעלי החנויות לסיים בזמן. הסכים חכם בן ציון והלך במקומו. נכנס לבעלי החנויות והזכיר להם שכבר הגיע הזמן לסגור את החנויות שלהם. דבריו לא השפיעו עליהם, ורק משום כבודו אמרו לו בפניו: 'כן כן, תכף אסגור', אבל בצאתו משם המשיכו במלאכתם כרגיל. בדרכו גם נכנס לסַפַּר אחד ואמר לו לסגור את חנותו, אך הלה היה באמצע סידור זקן של לקוח אחד, וגם הוא כקודמיו אמר לו – משום כבודו – ש'תכף הוא מסיים', אך המשיך כאילו לא אמר דבר.
חזר חכם בן ציון קווינקא ליחיא ימני בפחי נפש ואמר לו שדבריו לא נשמעים, ואין בררה אחרת אלא שהוא יקום וילך לזרזם, כדרכו. אמר לו יחיא ימני שקשה עליו הדבר מאוד כי הוא חולה. אמר לו חכם בן ציון קווינקא שהוא מברך אותו שכל חייו יהיה בריא ולא יראה חולי, וגם יאריך ימים בבריאות איתנה – ועתה עליו לקום ממיטתו ולזרז את בעלי החנויות. קם יחיא ממטת חוליו כמוצא שלל רב, התחזק והתעודד בגלל ברכתו של הרב קווינקא, לקח את חצוצרתו ויצא לדרך. כשהגיע לסַּפַּר וראה שהוא עדיין מסדר זקן לאדם אחד, לקח את חצוצרתו ותקע בתוך אזנו של האדם שישב להסתפר עד שהלה קם וברח משם באמצע התספורת.
ובאמת, ברכתו של הרב בן ציון קווינקא התקיימה במלואה, ויחיא ימני האריך ימים, וגם היה בריא וחזק עד יומו האחרון, והכל – בזכות ברכתו של הרב קווינקא.
הלכה בפרשה
זריקת סוכריות בבית הכנסת
בשמחת תורה היה מנהג לזרוק לילדים שקדים אגוזים או חיטה קלויה וכן סוכריות. ולכאורה כיצד הילדים אוספים אותם בכיסיהם הרי זה דבר שגידולו מן הארץ ויש בזה משום גזירת מעמר.
אמנם התוס' (שבת קמ"ג ע"ב) והביאם הבית יוסף (סי' של"ה) כתב שמותר להניח לתוך חיקו וכסותו וכל האיסור רק לתוך סל קופה צלחת. אך מלשון השו"ע (שם סע' ה') משמע שאין שום היתר רק לאכול מעט מעט ולא להניח לתוך חיקו או בגדיו. וכך הבין ה'ביאור הלכה' (שם ד"ה אחד) בדעת הגאון.
וממילא עפ"ז אין לילדים לשים את הסוכריות או הטופי שאוספין ממה שזורקים אחת הנה ואחת הנה לתוך כיסם או לתוך קופסא או ניילון. וכך דעת כה"ח (שם ס"ק כ"ח) שלדעת השו"ע אין לשים בתוך חיקו או לתוך בגדיו אלא שהביא (בס"ק ל"א) שבמקום שמחה של מצוה אפשר להקל לילדים לאסוף אף לסלים וקופות.
ואפשר בצירוף סברת ה"נזירות שמשון" (הובא בכה"ח שם ס"ק כ"ח) שס"ל שמכיון שזה רק דרבנן מותר לאסוף לתוך הכיס כדעת התוס'.
ובפרט שכיום לא זורקים פירות אלא סוכריות שמותר לילדים לאוספם ולהניחם בכיסם.
ועכ"ז מיעצים לקטנים לאסוף ולהניח לתוך כיסם ואם אין להם מקום – יעבירו מכיסם לכיס ניילון.
היתר ריקוד ומחול בשמחת תורה
שאלה: האם מותר לרקוד ולמחוא כף בשמחת תורה והאם מותר לעשות כן בשבת?
תשובה: כתב מרן בשולחנו הטהור (של"ט סע' ג') בהלכות שבת: "אין מטפחין להכות כף אל כף ולא מספקין להכות כף על ירך ולא מרקדין – גזירה שמא יתקן כלי שיר".
וכתב על כך הרמ"א: "והא דמספקין ומרקדין האידנא ולא מחינן בהו משום דמוטב שיהיו שוגגין וכו' ויש אומרים דבזמן הזה הכל שרי דאין אנו בקיאין בעשיית כלי שיר וליכא למיגזר שמא יתקן כלי שיר מילתא שלא שכיח הוא ואפשר שעל זה נהגו להקל בכל".
והוסיף המשנב"ר (שם ס"ק י'): "ואפילו בטיפוח וריקוד אין כדאי להניח מנהג שלא במקום מצוה אלא משום הנח להם לישראל".
ולמעשה משמע מדברי השולחן ערוך שגם במקום מצוה אין להקל אולם כתב הרב בית יוסף (סי' של"ט) בשם מהר"י קולון: "שביום שמחת תורה מותר לרקד בשעה שאומרים קילוסין דתורה דנהגו בו היתר משום כבוד התורה כיון דלית ביה אלא משום שבות".
והוסיף מרן הב"י שם שמשמע מדבריו שגם בזמן הזה חוץ משמחת תורה אסור והוסיף: "וכן נראה שהוא דעת הפוסקים".
ואף שאסור לרקוד ולטפח בכל השנה כולה כדרכו אבל לרקוד בשינוי ולטפח כלאחר יד – מותר.
וביום שמחת תורה – מותר למרות שבימינו איסור זה יותר חמור מזמן התוס' והרמ"א שבזמנם לא היו בקיאין בעשיית כלי שיר אבל בימינו אפשר לתקן "כלי שיר" בקלות ע"י הדלקת רדיו טייפ ואף על פי כן לצורך מצוה גדולה כמו שמחת תורה – מותר לרקוד ולמחוא כף כדרכו גם בימינו.
א. אסור לרקוד ולמחוא כף בשבתות ובימים טובים.
ב. גם לשיטת הרמ"א שהקל בזה יש מקום להחמיר בימינו מחשש לתיקון כלי שיר – הפעלת רדיו וכיוצא בזה.
ג. מותר לרקוד ולמחוא כף בשבתות ובימים טובים – בשינוי כלאחר יד (שו"ע שם).
ד. ביום שמחת תורה מותר לרקוד ולטפח כדרכו לכבודה של תורה וזו מצוה גדולה מאוד.
הנהגות בשמחת תורה
להזהר לאכול קודם חצות
כשחל שמחת תורה ביום שבת יש להקפיד לאכול את סעודת שבת קודם חצות. ואם רוצים להמשיך בריקודים יעשו הפסקה לאחר תפילת מוסף ילכו לביתם ויאכלו פת ולאחר מכן יחזרו לבית הכנסת להמשיך בריקודים ואין כל תועלת בהבאת עוגות ושאר מיני מזונות לבית הכנסת מכיון שיש לקיים את סעודת שבת בפת.
הבאת משקאות חריפים
יש מקומות שמביאים עוגות לבית הכנסת באמצע ההקפות וכן יין או קוניאק ויש לדעת שאין שום היתר לשתות בבית כנסת דברים חריפים ועוד שעלול לצאת מזה נזק שמא אדם ישתכר ואחר כך יבוא להרים את ספר התורה ועלול להפילו וכבר אירעו מעשים כאלה בעבר.
חשיבות ההקפות
ואומר האר"י הקדוש שעושים הקפות בלילה ובבוקר ובמנחה וגם במוצאי שמחת תורה – הקפות שניות. והוא כשהיה עובר ורואה בית כנסת שעדיין לא סיימו הקפות היה רוקד שם (עיין בכה"ח סי' תרס"ט ס"ק ל').
הנהגות הראויות עם ספר תורה
להסתכל באותיות התורה
יש להסתכל בספר התורה מקרוב כדי שיוכל לראות את אותיות התורה כיון שעל ידיהם נמשך לאדם אור גדול. וטוב שיסתכל במילה שהאות הראשונה שלה כמו האות הראשונה של שמו (בא"ח פרשת תולדות אות ט"ז כפה"ח סי' קל"ג ס"ק י'י"ג).
העולה לתורה
עולה בדרך קצרה ויורד בדרך ארוכה כדי להראות חיבתו לתורה (שו"ע או"ח סי' קמ"א סע' ז') .
נישוק ספר התורה
בליל שמחת תורה נוהגים יוצאי בבל להוציא את כל ספרי התורה מארון הקודש ולהניחם על גבי השולחנות בבית הכנסת ולאחר סיום התפילה יוצאים האנשים מבית הכנסת ואז נכנסות הנשים ומנשקות את ספרי התורה. אשה שאינה טהורה לא תיגע בספר התורה וגם לא תביט מעזרת הנשים באותיות התורה בשעת הגבהת ספר התורה (ועיין לשו"ע או"ח סי' פ"ח ולחונים עליו).
כבוד ספר התורה
כל עוד ספר תורה נמצא בידי אדם – חייבים לעמוד אלא אם כן הוא חולה. וכן כשפותחים את ההיכל לאמירת "בריך שמיה" – חייבים כולם לעמוד.
