שיחות ומאמרים

מעלות התשובה

"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל" (כ"ט, ט')

פרשת ניצבים סמוכה לתשעים ושמונה הקללות שבפרשת כי תבוא. רש"י (כ"ט, י"ב) מביא מדרש אגדה (מדרש תנחומא, נצבים א') לבאר את הסמיכות הזו:

"ומדרש אגדה, למה נסמכה פרשת אתם ניצבים לקללות? לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים, חוץ מ-מ"ט שבתורת כוהנים, הוריקו פניהם ואמרו: מי יוכל לעמוד באלו? התחיל משה לפייסם: 'אתם ניצבים היום' – הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כליה, והרי אתם קיימין לפניו".

וצריך להבין את דברי רש"י. הרי הקללות מתייחסות למצב של (כ"ח, ט"ו): "אם לא תשמע בקול ה' אלוקיך". מטרתן של הקללות היא להחזיר את עם ישראל אל דרך התורה, המצוה והיראה, על מנת שיכירו ש"אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו" (ישעיה א', י"ט). לפיכך אם הוריקו פניהם של ישראל למשמע הקללות, למה היה צריך לפייסם? אדרבה, זו היתה מטרת הקללות!

יתר על כך. משה מפייס את ישראל ואומר: הרבה הכעסתם ולא עשה אתכם כליה. פיוס כזה עלול להביא לכך שבני האדם יתירו לעצמם להמשיך ולהכעיס, שכן ממילא אין ה' עושה איתם כליה והקללות אינן חלות! משל למה הדבר דומה? לבן שהרגיז את אביו. התרה בו האב ואמר לו, שאם יכעיס אותו פעם נוספת – יענישהו. הלכה האם לילד ואמרה לו: אל תדאג, הוא אמר לך כך כבר מספר פעמים ולא העניש… הבן יוכל להמשיך בדרכו הרעה, ומדוע שישמע בקול אביו?

יש לבאר זאת כך. יש העובדים את ה' מיראה, ויש העובדים מאהבה. יש החוזרים בתשובה מיראה, ויש החוזרים בתשובה מאהבה. כאשר שמעו ישראל את הקללות חששו ואמרו למשה: אנחנו כבר חזרנו בתשובה, והתשובה היתה מאהבה; ואם בכל זאת נאמרו לנו הקללות, משמע שתשובתנו לא התקבלה. לכן הוריקו פניהם. אמר להם משה: לא כן. הרי אתם ניצבים וקיימים, ותשובתכם נתקבלה; והראיה – לא עשה ה' בכם כליה; אך עליכם לזכור שאת ה' יש לעבוד גם מיראה וגם מאהבה, ואי אפשר להגיע לדרגת האהבה בלי דרגת היראה. על כן עליכם לעבור בברית ה' הן באהבה והן ביראה (ובדרך רמז: "לעברך בברית" – מאהבה, "ובאלתו" – מיראה). זהו שאמרו חז"ל (סוטה כ"ב ע"ב): "פרוש מאהבה, פרוש מיראה".

עולה מכאן שמשה לימד את ישראל את דרכי התשובה.

עוד אמר להם משה (כ"ט, כ"ח): "הנסתרות לה' א-להינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת". ללמדם שיש חילוק נוסף בתשובה, בין מצוות שבין אדם למקום ובין מצוות שבין אדם לחבירו. אם עבר אדם על מצוות שבין אדם למקום – יודה, יתוודה ויתחרט, והתשובה תתקבל מיד. אך על עבירות שבין אדם לחבירו לא תועיל לו תשובתו עד שיירצה את חבירו. זהו: "הנסתרות" – הדברים שנעשים בין אדם למקום – "לה' אלוקינו" – התשובה נעשית בין האדם לבין אלוקו; אבל "והנגלות" – דברים שנעשים בגלוי, בין אדם לחבירו – "לנו ולבנינו", דהיינו: על האדם לבקש מחבירו מחילה.

חז"ל דרשו (ר"ה י"ז ע"ב): כתוב אחד אומר (י', י"ז): "אשר לא ישא פנים", וכתוב שני אומר (במדבר ו', כ"ו): "ישא ה' פניו אליך!". וביארו שם, "ישא ה' פניו" – בעבירות שבין אדם למקום, "אשר לא ישא פנים" – בין אדם לחבירו. אם עבר על מצוות שבין אדם לחבירו, לא ישא ה' פניו אליו עד שיבקש מחילה מחבירו. רק לאחר מכן יוכל לבקש מחילה מהקב"ה על מעשיו אלו.

בשם הגאון רבי יעקב אביחצירא זיע"א מבארים את הפסוק הנ"ל, עפ"י דברי חז"ל בגמרא ביומא (פ"ו ע"ב). הגמרא הקשתה משני פסוקים: כתוב אחד (תהלים ל"ב, א') אומר: "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה" – משמע שיש להסתיר את הפשעים; אך פסוק שני אומר (משלי כ"ח, י"ב): "מכסה פשעיו לא יצליח". הרי סתירה! בגמרא נאמרו שני תירוצים: א. כיסוי הפשעים הוא בעבירות שבין אדם לחבירו, גילוי הפשעים – בעבירות שבין אדם למקום. ב. חטא מפורסם אפשר לגלות, אבל חטא שאינו מפורסם אין לגלותו.

(הרמב"ם פסק (הל' תשובה פ"ב ה"ה) כתירוץ הראשון, שעל מצוות שבין אדם לחבירו נאמר: "מכסה פשעיו לא יצליח", אבל לגבי מצוות שבין אדם למקום – "עזות היא לו אם גילם", אלא מתוודה סתם, וכלשונו: "ושבח גדול לשב שיתודה ברבים ויודיע פשעיו להם ומגלה עבירות שבינו לבין חבירו לאחרים, ואומר להם: אמנם חטאתי לפלוני ועשיתי לו כך וכך, והריני היום שב ומתנחם. וכל המתגאה ואינו מודיע אלא מכסה פשעיו אין תשובתו גמורה, שנאמר: 'מכסה פשעיו לא יצליח', במה דברים אמורים בעבירות שבין אדם לחבירו אבל בעבירות שבין אדם למקום אינו צריך לפרסם עצמו, ועזות פנים היא לו אם גילם, אלא שב לפני האל ברוך הוא ופורט חטאיו לפניו ומתודה עליהם לפני רבים סתם. וטובה היא לו שלא נתגלה עונו, שנאמר: 'אשרי נשוי פשע כסוי חטאה'. הראב"ד (בהשגות שם) הוסיף, שבעבירות מפורסמות שבין אדם למקום, מכיון שהתפרסם חטאו צריך לפרסם את התשובה. ועיין בכס"מ שביאר שגם זאת אין לפרסם, משום חילול השם).

לפי דברי חז"ל אלו, אפשר להסביר: "הנסתרות לה' אלוקינו" – הכוונה היא לעבירות שבין אדם למקום, שאותן לא יפרסם, אלא יישארו בגדר "נסתרות"; אך על "הנגלות" – אלו עבירות שבין אדם לחבירו, צריך לפרסם תשובתו.

לסיכום: כאשר שמעו ישראל תשעים ושמונה קללות, הוריקו פניהם שמא תשובתם לא נתקבלה. פייסם משה רבינו, ואמר להם: תשובתכם אכן נתקבלה, אך עדיין צריכים אתם לדעת שיש הבדל בין תשובה מאהבה לתשובה מיראה, וכמו כן יש הבדל בין עבירות שבין אדם למקום לעבירות שבין אדם לחבירו. מכאן שאף שחזרתם בתשובה מתוך אהבה, עליכם להוסיף ולקנות אף את מדרגת התשובה מיראה. ואף שבין אדם למקום נתקבלה תשובתכם, עדיין עליכם להקפיד גם על בין אדם לחבירו. כך תוסיפו ותתעלו ממדרגה למדרגה.

תשובה מצלת מן העונש

"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם" (כ"ט, ט')

"למה נסמכה פרשת אתם נצבים לקללות? לפי שכששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים (בפרשת כי תבוא), חוץ ממ"ט שבתורת כהנים, הוריקו פניהם ואמרו: מי יכול לעמוד באלו? התחיל משה לפייסם, 'אתם נצבים' וכו' – הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כליה, והרי אתם קיימים לפניו" (רש"י שם י"ב)

משה רבנו מפייס את עם ישראל באומרו: "הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כליה, והרי אתם קיימים לפניו". הדבר תמוה מאוד, כיצד אומר כן מרע"ה לישראל, הרי על ידי דברים אלו ירפו ידיהם בראותם שלא נעשה עמם דבר. משל למה הדבר דומה? לאבא שראה את בנו אוכל בלי נטילת ידים ובלי ברכת המזון, ואמר האב לבנו: אני ממהר לתפילה, אבל כשאחזור אעניש אותך. הילד ששמע זאת החל לבכות. אמרה לו אמו: אל תבכה, הרי יודע אתה שכמה פעמים אביך אמר לך כך, ולבסוף לא עשה דבר. הנה כל בר דעת מבין שאמא זו מקלקלת את החינוך של בעלה! (על בן סורר ומורה כתוב: "איננו שומע בקולנו". אומרים חז"ל שאין מציאות כזו של בן סורר ומורה כי צריך שהאב והאם יהיו באותו קול. אבל הפסוק מורה גם שלא יאמר האב דבר אחד והאמא דבר אחר, אלא שניהם יהיו בדעה אחת).

אלא הביאור הוא כך, כששמעו עם ישראל את הקללות והתוכחות, הוריקו פניהם והתחילו להרהר בתשובה ונשבר לבם בקרבם. אמר להם משה: אם כך, אין לכם ממה לחשוש – "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם", ובודאי שתשובתכם הועילה לכם ונצלתם מן העונש, כי אין דבר העומד בפני התשובה.

ידוע שרבנו בחיי בעל 'חובת הלבבות' היה חסידא קדישא. יום אחד הוא הלך בדרך וראה רשע אחד ואמר לו: שלום. אמר לו אותו רשע: הרי כתוב (ישעיה מ', כ"ב): "אין שלום אמר ה' לרשעים".

אמר לו רבנו בחיי: בוא ונעשה הסכם. הלכו שניהם לבית הכנסת, ופתח רבנו בחיי את ההיכל ופתח את ספר התורה, ואמר לאותו רשע: אתה תעמוד כאן ותאמר: 'חטאתי, עוויתי, פשעתי' בלב ונפש ותחזור בתשובה שלימה וכל עוונתיך יהפכו למצוות, ואתה תהיה יותר צדיק ממני כי "מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין" (ברכות ל"ד ע"ב). שמע זאת אותו רשע וחזר בתשובה שלימה.

כך גם כאן – עם ישראל הוריקו פניהם וחזרו בתשובה, ואמר להם משה שע"י תשובתם ה' מוחל וסולח להם.

כיצד ניצבים?

"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ" (כ"ט, ט'-י')

נעמוד על פירושה של המילה "ניצבים". מהי משמעותה של ההתייצבות הזו? נראה שישנם מספר סוגים של התייצבויות.

הזוהר הקדוש (שמות ח"ב ל"ב ע"ב) מתייחס למילה "ניצבים" בהקשר של הפסוק האמור באיוב (א', ו'): "ויהי היום ויבואו בני האלוהים להתייצב על ה' ויבוא גם השטן". מהו "להתייצב על ה' "? חז"ל מסבירים לנו: "ויהי היום" – זה ראש השנה. ביום זה עומד ה' לדון את בני העולם, ולכן המלאכים באים ומתייצבים לפניו. אלו כדי ללמד סנגוריה על האדם, ואלו כדי להביא קטגוריה. כלומר השטן אינו יכול לשמוע סנגוריא לכן גם הוא בא להתייצב ולקטרג, כיון שה' עומד ביום זה לדון את בני העולם, ולכך אנו מתאמצים ומשתדלים מאוד, בעיקר בימים האלה שהם ימי רצון ורחמים להגיע ליום זה זכאים, ותגבר יד המלאכים המסנגרים על השטן המקטרג.

לעומת התייצבות זו למשפט יש התייצבות אחרת. זו התייצבותם של דתן ואבירם במחלוקתם על משה רבינו ועל ה', כפי שנאמר: "יצאו ניצבים". הסביר רש"י: "בקומה זקופה לחרף ולגדף, כמו: 'ויתייצב ארבעים יום' של גוליָת". זאת התייצבות מתוך חוצפה, המזכירה את התייצבותו של גוליָת הרשע, שכפר בה' ולעג לעם ישראל. הוא היה משכים ומעריב בהתייצבותו כדי לבטל את ישראל ממצות קריאת שמע, שכן ידע שבזכות קריאת שמע מנצחים ישראל במלחמותיהם (ראה רש"י דברים כ', ב'). התייצבות כזאת איננה טבעית ליהודי, היא הפוכה מההתייצבות במעמד הר סיני (ראה בעל הטורים אצלנו), שבה קיבלו כל ישראל עול מלכות שמים. גם דוד המלך לועג לגוליָת הערל, המחרף ומגדף שם שמים וחושב לנצח את ישראל בחרב, בחנית ובכידון.

ע"כ לפני שאנו מתייצבים לדין בראש השנה להתכונן ליום הדין, אם יש בידי האדם מצוות ומעשים טובים, ויש בו לימוד תורה וקיום מצוותיה, הוא יכול להביא את ביכורי עבודת השם שלו, ולומר בשמחה לקב"ה: "עשיתי ככל אשר ציויתני", ובאותה השעה יברחו ממנו המקטרגים והוא יעמוד במלוא שיעור הקומה היהודי, בקומה זקופה ניצב בקדושה (ראה 'אור החיים' הקדוש). ואולם, חלילה וחס, אם אין בו מעשים טובים, לא תורה ולא מצוות, "ויהי היום" – וי לאותו היום, אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה שהוא ניצב בעזות דגולית כיון שמחרף שם השם בזה שלא עסק בתורה ולא קיים מצוות. ועל כן בכל השנה ובפרט בימים אלו אנו צריכים לאסוף תורה, לאסוף מצוות, להיות ששים – באהבה, וחרדים – ביראה על המצוות, עין במר בוכה – על העבר, ולב שמח – על החזרה בתשובה. ועל כן אנו אומרים: "תקעו בחודש שופר". המקטרגים יכולים להזכיר עוונות, אבל אם אנו משתפרים מתקיים בנו: "בכסה ליום חגנו", הקב"ה מעלים עוונותינו. ואף על פי שהשטן ניצב לקטרג – זהו חוק לישראל משפט לאלוקי יעקב. נתכונן להתייצב בקדושה ביום הדין, ונהיה בטוחים שהשי"ת יכתבנו לחיים טובים ולשלום.

הרי לפנינו שלושה סוגי התייצבויות: ישנה התייצבות לפני ה', במובן של עמידה מול ה' ביום המשפט. ישנה התייצבות הפוכה, של לגלוג וכפירה. וישנה התייצבות יהודית, של קבלת עול מלכות שמים.

שני דרכי תשובה

"וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲֹשֶר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, וָהֲֹשֵבוֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲֹשֶר הִדִּיחֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ שָׁמָּה. וְֹשַבְתָ עַד ה' אֱלֹקֶיךָ וְֹשָמַעְתָּ בְּקֹלוֹ" (ל', א'-ב')

"וְנָתַן ה' אֱלֹקֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שׂוֹנְאֶיךָ אֲֹשֶר רְדָפוּךָ. וְאַתָּה תָֹשוּב וְֹשָמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲֹשֶר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם" (שם, ז'-ח')

לימדה אותנו התורה שני דרכי תשובה שונות, ויש לברר: מהי הדרך העדיפה והטובה ביותר?

הנה אומרת התורה על התשובה שהיא בבחינת: "בפיך ובלבבך לעשותו". עלול האדם לחשוב שהתשובה היא קלה ביותר; אך עליו לדעת שאמנם התשובה קלה מחד, אך קשה מאידך. אם אדם שב בתשובה בגלל שהוא אוהב את ה' באמת ובתמים, ורוצה לקיים את מצוותיו ולעשות נחת רוח אמיתית לפניו – הרי זו התשובה המקובלת והרצויה. אך אם הוא שב בתשובה בגלל פחד ויראה מהעונש או מחמת שהוא רוצה לזכות בברכה ובשפע – אין זו תשובה שלימה.

בפסוק הראשון המצוטט לעיל מובאת התשובה מיראה. "והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה". אדם חוזר בתשובה בגלל שהגיע למצב קשה, והוא מתעורר מכך ומגיע למצב של "והשבות אל לבבך"; או שהוא מעוניין לזכות בברכה ובהצלחה בחיים, ומתוך כך הוא חוזר בתשובה.

בפסוק השני מתארת התורה את מי ששב בתשובה שלמה, תשובה שאינה תלויה בדבר, היא התשובה מאהבה. "ואתה תשוב ושמעת בקול ה' " – לא מתוך פחד מעונש או מתוך רצון לברכה, אלא מעצם האמת. זו הדרך הטובה ביותר (ועיין 'אור החיים' הקדוש מה שהאריך בזה).

אמנם, בעל 'העקידה' כותב שיש אדם העושה מעשים טובים מיראת הרוממות, וזהו שנאמר באברהם אבינו בניסיון העשירי: "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה". האמנם רק עתה ידע שאברהם אבינו ירא השם, וכי בניסיונותיו הראשונים לא נתגלתה יראת השמים שלו? ורש"י ראה, שעתה נודעה גדולתו שהוא ירא ה', אך בעל 'העקידה' מבאר שזוהי יראת הרוממות עתה הגיע אברהם אבינו, בניסיון העקידה ליראה הגדולה ביותר.

מהי יראת הרוממות? כאשר אדם עושה מצוות, לומד תורה ונזהר שלא להכשל בעבירות, לא בגלל יראת העונש, אלא בגלל הכרה אמונית גדולה שאינו רוצה לגרום שום צער לשכינה. אהבת השם הבוערת בקרבו היא המביאה אותו לקיים את כל מצוות ה' יתברך. ועל כן: "ואתה תשוב ושמעת בקול ה'" – עלה מדרגה אחר מדרגה של חזרה בתשובה, עד "כי תשוב אל ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך". וכאשר תקל על עצמך להתעלות מתשובה מיראה לתשובה מאהבה, ומתשובה מאהבה לתשובה מיראת הרוממות, מפני פחד ה' ומהדר גאונו, אזי תגיע למדרגת אבותינו הקדושים שעבדו את השי"ת מיראת הרוממות – "לאהבה את ה' אלקיך לשמוע בקולו ולדבקה בו".

למעשה מתואר בפסוקים אלו תהליך של תשובה. תחילתו בתשובה מיראה, וסופו בתשובה מיראת הרוממות. בהתחלה חוזר האדם בתשובה בגלל יראת העונש, הפחד מהקללה, או מאהבת הברכה. אך מתוך ש"השבות אל לבבך" לעשות את רצון ה' – גם אם הכוונה לא היתה לשמה ממש – הרי "ושבת עד ה' אלוקיך", בפועל האדם הפסיק לחטוא, נמנע מלמרוד בקב"ה, מסיר אוזנו מלשמוע ליצרו, ומתחיל לשמוע בקול ה' ולקיים את כל מצוותיו. הגם שתשובה זו היא במדרגה הפחותה, הקב"ה מקבלה באהבה, שכן ממנה מטפס האדם למדרגה הגבוהה יותר, היא התשובה מאהבה, "ואתה תשוב ושמעת בקול ה' ".

פרשה זו, הנקראת לעולם לפני ראש השנה, אומרת לאדם: אל תמתין לעשות תשובה שיצטרכו למול את לבבך, אל תמתין ליסורים שהם יביאו אותך לתשובה, אלא תעשה השתדלות גדולה להגיע ליום ראש השנה זך ונקי, שלא יהיו לך מקטרגים, לא למעלה ולא למטה. וידועים דברי הירושלמי (הובאו בטור סי' תקפ"א) "שישראל לובשין לבנים ביום ראש השנה ואוכלים ושותים ושמחים, יודעים שהקב"ה עושה להם ניסים". אם אדם לא עשה תשובה, מה יועילו לו בגדים לבנים בראש השנה?

אלא אם חזרת בתשובה מיראת העונש או מאהבת השכר – ואת זה רק הקב"ה יודע ואין המקטרגים יודעים, אזי תלבש לבנים והקב"ה יעזור לך להתעלות מיראה תתאה ליראה עילאה, יראת הרוממות.

ואדם המקבל עליו לחזור בתשובה אפילו "אם יהיה נדחך בקצה השמים – משם יקבצך ה' ומשם יקחך". ה' יעזור לך לחזור בתשובה ולהתמיד בתשובתך על ידי ש"ומל ה' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך". וגם יסייעו לך שאתה תשוב ובניך ישובו – ולא בכדי רמז בזה רבנו האר"י ז"ל את חודש "אלול" – "את לבבך ואת לבב זרעך". ועדיין אתה אוהב את ה' "למען חייך", אתה מקיים את המצוות כי אתה יודע שבזכותן תאריך ימים.

נושא עוון ועובר על פשע

"ושַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" (ל, ב')

הגמרא במסכת ראש השנה (י"ז ע"א) מלמדת אותנו דרך מועילה לתשובה: "אמר רבא: כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו". הסביר רש"י: "'המעביר על מידותיו' – שאינו מדקדק למדוד מידה למצערים אותו ומניח מידותיו והולך לו… 'מעבירין על כל פשעיו' – אין מידת הדין מדקדקת אחריהן אלא מנחתן והולכת".

על כך מספרת הגמרא שרב הונא בנו של רבי יהושע חלה. נכנס רב פפא לבקרו. ראה שמצבו של רב הונא קשה מאוד, ובמקום להתפלל לרפואתו ולברכו בברכת רפואה שלמה, אמר רב פפא לבני המשפחה להכין לרב הונא צידה לדרך (פירש רש"י שהכוונה לתכריכין). אבל רב הונא, שאמנם הגיע לשערי מוות, זכה ונעשה לו נס ונתרפא מאותה מחלה. התבייש רב פפא לשוב ולבקרו. לימים נפגשו. שאל רב פפא את רב הונא: כיצד התרפאת? ענה לו רב הונא, שאמנם קנסו עליו מיתה, אך הקב"ה אמר: כיון שרב הונא מעביר על מידותיו, לכן נעביר גם אנחנו על מידותינו, וניתן לו חיים.

שואלים המפרשים על סיפור זה: הלא הלכה פסוקה היא שאסור למי שנכנס לבקר אדם גוסס לדבר דברים הקשורים במיתה בנוכחותו של הגוסס, כדי שלא לגרום צער לגוסס וכדי שלא להעציב את בני המשפחה. כיצד, אפוא, הורה רב פפא לבני משפחתו של רב הונא להכין תכריכים? ומדוע לא התפלל על רב הונא שיחלים ממחלתו?

(גאון עוזנו החיד"א ע"ה כתב על מעשה זה, שיש אנשים שמכינים תכריכים עוד בחייהם, ועושים את אותו היום יום טוב. לפי מנהג זה לא קשה על רב פפא, שהרי הכנת תכריכים היא מנהג החיים, ולא הזכיר בדבריו עניינים הקשורים למיתה).

נראה שהתנהגותו של רב פפא היא היא שסייעה לרב הונא להחלים ממחלתו. למה הכוונה? כשנפגשו, הסביר רב הונא לרב פפא, שאמנם נקנסה עליו מיתה, אך כשבא רב פפא לבקרו, ובמקום להתפלל עליו עוד הורה להכין לו תכריכים, עשוי היה רב הונא ששמע את דבריו לכעוס עליו; אך הוא התגבר והעביר על מידותיו. אמר הקב"ה: ראו כמה אדם זה מעביר על מידותיו! אפילו בשעה זו, שהוא שומע שאומרים להכין לו תכריכים, אינו מודד מידה למצערים אותו ואינו כועס עליהם! הניחוהו ויחיה. קרע הקב"ה את גזר דינו של רב הונא וגזר עליו חיים.

צריך להעיר, שמידה זו של 'מעביר על מידותיו' אינה עבודה חד-פעמית. זו עבודה תדירית, יומיומית, מדי שעה בשעה. כדי להגיע לתכונה נפלאה זו, לגדלות הנפש של רב הונא, שאף בשעת 'זיבולא בתרייתא' (לפני מיתתו) ידע להעביר על מידותיו, צריך להיות מלא באמונה ובבטחון בהקב"ה. שכן, מדוע האדם מוחל למצערים אותו ואינו מדקדק למדוד מידה כנגד מידה לאלו שפוגעים בו? מפני שהוא יודע שלא המצערים הם אלו שפגעו בו, אלא עוונותיו-שלו גרמו לו להתבזות. אומרים בשמים: כיון שאדם זה התגבר על מידותיו, הרי זה מלמד שהוא בעל אמונה ובטחון בה'. ראוי הוא שיסנגרו עליו, ככתוב: "נושא עוון ועובר על פשע".

אך לא יעלה על דעת אדם ירא שמים לומר: אני אקניט את חברי, כי הוא צריך להעביר על מדותיו, חס ושלום! ועל כך אמר דוד המלך ע"ה על מעלת האיש אשר "ישכון בהר קדשך" – "נבזה בעיניו נמאס" – כאשר מקניטים אותו הריהו מן הנעלבים ואינם עולבים, והוא מעביר על מדותיו, ובודאי לא מבזה את האחרים, "ואת יראי ה' יכבד"!

נשכיל ונדע להעביר על מדותינו והקב"ה יעביר לנו על כל פשעינו. ולכללות ישראל תאמר ברכת השם, כאשר ישראל עושים תשובה מאהבה – הזדונות נעשות להם כזכויות והקללות נהפכות לברכה "כי אהבך ה' א-לקיך".

ארבע פעמים עבירה

"ושַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" (ל, ב')

על דרך מחילת העוונות אמרו חכמים (יומא פ"ו ע"ב): "תניא ר' יוסי בר יהודה אומר: אדם עובר עבירה – פעם ראשונה מוחלין לו, שנייה מוחלין לו, שלישית מוחלין לו, רביעית אין מוחלין לו". הפשט הוא שאם אדם עובר על עבירה מסוימת, בשלוש הפעמים הראשונות מוחלין לו, אך בפעם הרביעית שהוא עושה את העבירה כבר אין מוחלין לו עליה, וכן מכאן ולהבא (וראה בדברי הגאון בעל 'תוספות יום הכיפורים' (שם), שדן בשאלה אם כל זה אמור דווקא כשעבר על עבירה מסוימת כמה פעמים, או גם אם עבר על שלוש עבירות שונות (וראה במהרש"א)).

והנה רבינו חננאל בביאורו לגמרא כתב דבר נפלא: "עבר אדם עבירה פעם ראשונה ושניה ושלישית מוחלין לו – אם ישוב, ורביעית אין מוחלין לו". והדברים מופלאים וקשים! וכי מי שעבר עבירה שלוש פעמים יכול לחזור בתשובה וימחלו לו, ומי שעבר בפעם הרביעית אינו יכול לחזור בתשובה, ותשובתו לא תתקבל?!

צריך להסביר זאת כך: ישנן עבירות קלות המתכפרות לאדם מיד כשהוא עושה תשובה, אך יש עבירות המתכפרות לאדם רק עם תשובה ועם יום הכיפורים. בשלוש הפעמים הראשונות מתכפרות העבירות באמצעות התשובה ויום הכיפורים; אבל מי שעבר עבירה בפעם רביעית – לא יספיקו לו אלה, אלא הוא צריך בנוסף לתשובה וליום הכיפורים גם ייסורין, כדי שתתכפר לו העבירה (עפ"י הרא"ש פ"א ר"ה, ו'בן יהוידע' ביומא פ"ו).

בוא וראה כמה קשה הוא כוח הרגל העבירה! בפעמים הראשונות שהאדם עובר את העבירה עדיין יש לו בושה וייסורי מצפון על מעשיו. אולם בפעמים הבאות העבירה כבר נעשית לו כהיתר. הוא מזלזל בה, ליבו גס בה, ואין הוא מתיירא לעשותה. אדם כזה, שבמשך שלוש הפעמים הראשונות לא התחרט ולא חזר בו, ורק אחרי זמן החליט לחזור בתשובה, צריך ייסורין כדי שיתכפר לו, ואפילו אם המדובר בעבירה קלה.

אולם אל יאמר אדם שעבר עבירה ארבע פעמים שאין הוא יכול לשוב. חלילה וחס! גם אם הירבה האדם לחטוא ולפשוע, יכול הוא לקבל על עצמו את עול התשובה, יפתח פתח כחודה של מחט – והקב"ה יערה עליו רוח ממרום ויפתח לו כפתחו של אולם. מכאן ואילך ייזהר ביותר שלא לעבור עבירה, וכל שכן שלא לשנות בה ולשלש בה. ימלא את ימיו ושנותיו ברדיפה אחרי התורה ומצוותיה, אשר היא לעד קיימת.

בפיך ובלבבך לעשותו

"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא… וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא… כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (ל', י"א-י"ד)

"והנכון, כי על כל התורה יאמר (לעיל ח', א'): 'כל המצוה אשר אנכי מצוך היום', אבל 'המצוה הזאת' על התשובה הנזכרת, כי 'והשבות אל לבבך' (בפסוק א') 'ושבת עד ה' אלקיך' (בפסוק ב') מצוה שיצוה אותנו לעשות כן" (רמב"ן)

על איזו מצוה מדובר כאן? הרמב"ן (שם) מוכיח שאין מדובר כאן על כלל מצוותיה של התורה: "כי על כל התורה יאמר (לעיל ח', א'): 'כל המצוה אשר אנכי מצוך היום' ". כאן, שהתורה מתייחסת למצוה מסויימת, הכוונה היא למצות התשובה, וכפי שהרמב"ן ממשיך: "אבל 'המצוה הזאת' – על התשובה הנזכרת, כי 'והשבות אל לבבך' (בפסוק א'), 'ושבת עד ה' אלקיך' (בפסוק ב') – מצוה שיצווה אותנו לעשות כן… כי אין הדבר נפלא ורחוק ממך, אבל קרוב אליך מאד לעשותו בכל עת ובכל מקום. וזה טעם 'בפיך ובלבבך לעשותו' – שיתוודו את עוונם ואת עוון אבותם בפיהם, וישובו בליבם אל ה', ויקבלו עליהם היום התורה לעשותה לדורות". מבאר הרמב"ן, שמצות התשובה פשוטה ביותר, וניתן לעשותה "בפיך" – היינו הווידוי, "ובלבבך" – היא התשובה שבלב.

גם הרמב"ם, בתחילת הלכות תשובה, כותב שהתשובה נעשית בפה ובלב. בפה – שיאמר האדם: "חטאתי, עוויתי, פשעתי"; "ובלב" – אפילו הרהור תשובה כבר נחשב לתשובה. כך מצאנו לגבי בני קורח, שלא מתו כמות אביהם בזכות הרהור התשובה שהיה להם.

היצר הרע מרחיק את האדם ואומר לו שקשה מאוד לעשות תשובה. אך התורה אומרת לנו שהיא קלה, ואיננה בשמים, ובלבד שהאדם שב באמת ובתמים. אדם שאומר: "אשמנו, בגדנו" מתוך כוונה רצינית, "בפיך ובלבבך", ולא מן השפה ולחוץ (בבחינת: "בפיו ובשפתיו כיבדוני, וליבו רחק ממני"), תשובתו בוודאי מקובלת ורצויה.

ובאמת עצם התשובה הינו פלא גדול. התשובה איננה דבר המובן מאליו. משל למה הדבר דומה? אדם לקח כוס זכוכית וזרקה לרצפה והיא נשברה לרסיסים. בוודאי שלא יועיל אם יאמר עכשיו: "חטאתי, עוויתי, פשעתי"! הכוס לא תשוב להיות כבתחילה. אבל בתשובה אין הדבר כן. גם אדם שחטא והרס עולמות, אם יחזור בתשובה, תשובתו תתקבל. על זה נאמר: "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ".

הזוהר הקדוש (משפטים ק"ו ע"ב) כותב בעניין התשובה: "תא חזי, מה כתיב (ישעיה נ"ז, י"ז): 'וילך שובב בדרך ליבו', וכתיב בתריה (שם, י"ח) 'דרכיו ראיתי וארפאהו ואנחהו ואשלם נחומים לו ולאבליו'. 'וילך שובב' – אף על גב דחייבין עבדין כל מה דעבדין בזדון (אעפ"י שהרשעים עושים כל מה שעושים בזדון), דאזלין באורחא דלבייהו (שהולכים בדרכי ליבם הרע), ואחרנין עבדין בהו התראה ולא בעאן לצייתא לון (ובאים אחרים ומתרים בהם, שימנעו ממעשיהם הרעים, והם אינם רוצים לציית להם) – בשעתא דתבין בתיובתא ונטלין ארחא טבא דתיובתא הא אסוותא זמינא לקבליהו" (בשעה שהם חוזרים בתשובה ומקבלים עליהם ללכת בדרך הטובה של התשובה, הרי רפואת נפשם מוכנת מיד לפניהם).

ובהמשך: "קודשא בריך הוא עביד טיבו עם בני נשא (הקב"ה עושה חסד עם בני אדם), דכיון דעאל מי"ג שנין ולהלאה פקיד עמיה תרין מלאכין נטורין דנטרי ליה, חד מימיניה וחד משמאליה (כשנכנס אדם לגיל י"ג שנים הקב"ה מצווה שילוו אותו שני מלאכים השומרים אותו, אחד לימינו ואחד לשמאלו). כד אזיל בר נש באורח מישר, אינון חדאן ביה ואתקיפו עמיה בחדווה, מכרזן קמיה ואמרין: הבו יקר לדיוקנא דמלכא! (כשאדם הולך בדרך הישר, המלאכים שמחים עימו, ומכריזים לפניו ואומרים: תנו כבוד למי שיש לו צלם של המלך ב"ה!), וכד אזיל באורח עקימו, אינון מתאבלן עליה ומתעברן מניה (וכשהולך בדרך עקום, אלו המלאכים מתאבלים עליו ועוברים ומסתלקים ממנו). כיון דאתקיף ביה קודשא בריך הוא ואנהיג ליה באורח מישר (כאשר הקב"ה מנחה אותו בדרך הישר, דהיינו: כאשר הוא חוזר בתשובה), כדין כתיב: 'ואשלם ניחומים לו ולאבליו'. 'ואשלם ניחומים לו' – בקדמיתא, דאיהו אתנחם על מה דעבד בקדמיתא ועל מה דעבד השתא ותב בתיובתא; ובתר כן 'ולאבליו' – אינון מלאכין דהוו מתאבלן עליה כד אתעברו מניה, והשתא דאתהדרו בהדיה" (עליו הכתוב אומר: "ואשלם ניחומים לו ולאבליו". "ואשלם ניחומים לו" – לאדם עצמו, על שהתחרט על מעשיו וחזר בתשובה; ואחר כך "ולאבליו" – הקב"ה משלם ניחומים למלאכים שהיו מתאבלים עליו כאשר נסתלקו ממנו, ועכשיו חוזרים אליו).

זהו הפלא הגדול שבתשובה, שהיא קרוב אל האדם, "בפיך ובלבבך", ושכרה הרבה מאוד.

פרפראות

משפט האדם בעצמו

"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם" (כ"ט, ט')

המשנה במסכת אבות (ג', א') אומרת: "דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". המשנה מדגישה שלוש פעמים את המילה "אתה", כדי להדגיש שאתה הוא שעתיד ליתן דין וחשבון, ולא מישהו אחר. במשפטי העמים יש, בדרך כלל, סנגור, שתפקידו ללמד זכות על הנאשם. אולם בדין התורה על הנאשם עצמו לפרושׂ את טענותיו ולהסביר את מעשיו. הסנגור יכול רק לחזק את דבריו ולהטעימם.

גם כאשר האדם עומד לדין לפני הקב"ה, יש לו אמנם סנגורים ופרקליטים טובים – אלו הם המצוות והמעשים הטובים שעשה, שהם כתריס בפני הפורענות. אך עם כל זה, עליו לדעת שבמשפט בשמים ניצב הוא לבדו, בעצמו: "אתה עתיד ליתן דין וחשבון"!

זהו שאמר משה רבינו לכלל ישראל: "אתם ניצבים היום" – כל איש ישראל, אתם בעצמכם ניצבים כאן, ועליכם להתכונן ליום המשפט, כי הוא "לפני ה' אלוקיכם".

ימי רצון

"'אתם ניצבים' – מלמד שכנסם משה לפני הקב"ה ביום מותו להכניסם בברית" (רש"י)

יש לשאול: מה פירושם של דברי רש"י: "שכנסם לפני הקב"ה"? והלוא מלוא כל הארץ כבודו, ובכל מקום שיעמדו הם עדיין לפני הקב"ה!

אלא, אמר להם משה ע"ה, שאותו המעמד היה מיוחד ביותר לפי שהשכינה היתה עמם.

בדומה לכך, החל בראש השנה ועד מוצאי יום הכיפורים אנו אומרים בתפילה: "המלך הקדוש" ו"המלך המשפט". גם כאן יש לשאול: וכי בשאר ימות השנה הקב"ה אינו המלך הקדוש או המלך המשפט? אלא, שבעשרת ימי תשובה הקב"ה קרוב אלינו מאוד, השכינה נמצאת איתנו, ואנו יכולים להתקרב אליה יותר מאשר בכל שאר ימות השנה.

מחוטב עציך עד שואב מימיך

"מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ" (כ"ט, י')

הפשט הוא, שכולם ניצבים, כל איש ישראל, מחוטב העצים ועד שואב המים (כמו בביטוי: "מדן ועד באר שבע" – שהכוונה היא לכל הארץ, או: "המולך מהודו ועד כוש" – שהכוונה היא לכל העולם).

ויש מבארים: "מחוטב עציך" – הוא רמז ליום ראש השנה שבו חטב אברהם אבינו עצים לעקידת יצחק; "עד שואב מימיך" – רמז לשאיבת המים של ניסוך המים ביום הושענא רבא.

מעתה יתבאר הפסוק: כולם ניצבים היום לפני ה', לא רק בראש השנה, אלא גם הלאה, במשך כל הימים הבאים, ועד לסופו של חג הסוכות. במילים אחרות: התעלותו של האדם איננה רק בחזרתו בתשובה בראש השנה, אלא הוא ממשיך ומתעלה ממדרגה למדרגה בימים הטובים הבאים.

חובת החינוך לדורות הבאים

"וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" (כ"ט, י"ג–י"ד)

משה רבינו אומר לבני ישראל שאינו מפנה את התוכחה אליהם ישירות, שכן הם עמדו לפני הר סיני וזכותם גדולה, אבל עליהם לדאוג להמשך חינוך הילדים והדורות שלא עמדו לפני הר סיני, ולמסור להם את הדברים שהם קיבלו ומה שהם ראו, כך שיתחנכו כאילו שגם הם עמדו לפני הר סיני, כך שהרושם שקבלו ממעמד הר סיני ומהניסים והנפלאות שהיו להם יעבירו זאת לבנים.

והחינוך האמיתי מתחיל באדם עצמו ובדוגמא האישית שהוא משרה על סביבתו.

ואם למשל אבא מוכיח את בנו שלא ידבר בשעת קריאת התורה, אך הוא בעצמו אינו מקפיד בזה, הרי שלתוכחתו אין משמעות בעיני בנו. על כן צריך האדם להראות דוגמא אישית ואחרי כן יוכיח את האחרים, בבחינת (צפניה ב', א'): "התקוששו וקושו".

מעלת האחדות

"וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת" (כ"ט, י"ג)

מפסוק זה אנו גם לומדים את חשיבות האחדות. אומר הקב"ה: "ולא אתכם לבדכם אנכי כרת את הברית" – אם אתם לבדכם, איני כורת עמכם ברית, ורק אם אתם ביחד, מאוחדים – אכרות עמכם ברית.

וכתוב (שמות י"ז, ח') "וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם", ודרשו חז"ל: שרפו ידיהם מן התורה. וכן רמז שכשעם ישראל מפורדים – בא עמלק. ולכן אחר כך במעמד מתן תורה נאמר (שם י"ט, ב') "ויחן שם ישראל נגד ההר" – כאיש אחד בלב אחד, ובזכות האחדות זכו לקבלת התורה. ודרשו על מה שכתוב: "נגד ההר", ללמדנו שכשעם ישראל מאוחדים יש להם סייעתא דשמיא, והם מסוגלים לעמוד אפילו נגד הר גדול.

המציל את עצמו

"פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱלֹקֵינוּ וכו' פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה. וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ וכו' לֹא יֹאבֶה ה' סְלֹחַ לוֹ" (כ"ט, י"ז–י"ט)

מיהו אותו האדם המתואר בפסוק, שמתיר לעצמו לעבור עבירות? וכי בשופטני עסקינן?!

הסביר הרב אבן עזרא שהוא אדם החושב שכיון שיש הרבה צדיקים אף על פי שהוא עושה עבירות, יינצל בזכותם ועליו נאמר: "לא יאבה ה' סלוח לו".

יש המסבירים כך: חושב אדם: מה אני יכול לעשות, הרי היצר הרע מפתה אותי וליבי נמשך אחריו, ומתברך בלבבו לאמור שה' לא יענישהו, כיון שהוא שבוי בידי היצר הרע. ועל עצם המחשבה הזאת יענש כי היא מחשבת עבודה זרה, כי יכול האדם וצריך להתגבר על יצרו ולא ילך אחרי שרירות לבו.

ביאור נוסף: התוכחה כאן איננה למי שלא מקיים את המצוות, אלא למי שמקיים אותן אך לא אכפת לו מאחרים שיקיימו אותן. הוא אומר: די לי שאני לומד תורה ומתפלל, "שלום יהיה לי", ולא אכפת לו מהרשעים. דבר זה חמור ביותר. אם הוא חושב רק על עצמו, בבחינת: "אני את עצמי הצלתי" – לא יאבה ה' סלוח לו.

וכבר הפליג בזוהר הקדוש במעלת מי ש"מזכה לחייביא", כלומר: מי שמקרב את החייבים, מלמדם את התורה ומקרבם לקיום המצוות (ראה בזוהר פרשת וירא דף ק"ד ע"ב, וכן בתרומה דף קכ"ט ע"א).

החטא גורם לגלות השכינה

"וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ" (ל', ג')

"רבותינו למדו מכאן שהשכינה, כביכול, שרויה עם ישראל בצרת גלותם, וכשנגאלין הכתיב גאולה לעצמו, שהוא ישוב עמהם. ועוד יש לומר, שגדול יום קבוץ גליות ובקושי, כאילו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו" (רש"י)

כאשר מתבוננים בפסוק הזה ובדברי רש"י רואים עד כמה רע ומר הוא החטא, ואלו רעות נמשכות ממנו.

האדם מישראל הוא משכן לשכינה, הקדוש ברוך הוא נמצא עליו ובתוכו. אם הוא נכשל חלילה וחוטא הרי הוא, כביכול, מוריד מעליו את השכינה, משלח את השכינה לגלות. הוא מתרחק מהשי"ת, והשי"ת מתרחק ממנו כי הכל בידי שמים.

וכאשר הוא חוזר בתשובה, השכינה חוזרת אליו, ושב לא נאמר – אלא "והשיב" (עיין ברש"י). ומתוך כך הוא זוכה לשפע ברכות, ושב – וקבצך. ה'אור החיים' הקדוש למדנו שכאשר אדם חוטא הוא מתחבר לסטרא – אחרא, הוא שבוי בטומאה וכל המצות שהוא עושה מתלכלכות ומטונפות, ועל כן הקב"ה קורא לכל אדם לשוב בתשובה ואזי ישיב לו ה' את מצוותיו כשהן נקיות.

הוצאה מהגלות

"וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים" (ל', ג')

שאל רש"י: למה כתוב "ושב", ולא כתוב "והשיב"? הביא לכך רש"י שתי תשובות. בתירוץ השני כתב: "ועוד יש לומר, שגדול יום קיבוץ גלויות ובקושי, כאילו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש, איש איש ממקומו, כעניין שנאמר (ישעיה כ"ז, י"ב): 'ואתם תלקטו לאחד אחד בני ישראל'. ואף בגלויות שאר האומות מצינו כן (ירמיה מ"ח, ז'): 'ושבתי את שבות מצרים' ".

כלומר, כאשר תבוא הגאולה ויהיה קיבוץ גלויות, עדיין יהיו יהודים בגלות אמריקה הדשנה, ויהיו גם יהודים בגלות רוסיה הענייה, ויהיה להם טוב ונוח במקומם. באופן טבעי אדם קשור לאדמתו, למקום הולדתו, בבחינת (סוטה מ"ז ע"א) "חן המקום על יושביו", גם אם באופן יחסי מקום מגוריו אינו משובח כמקום אחר. משום כך לא ימהרו לעלות לארץ ישראל.

יבוא הקב"ה בעצמו, "להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו", כדי להעלות ולקבץ אותם היהודים לארץ.

אליהו והמשיח

"אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ" (ל', ד')

אומר התרגום יונתן: אם נהיה מפוזרים בקצה העולם, הקב"ה יקבץ אותנו על ידי אליהו הנביא, ויקרב אותנו ע"י המלך המשיח.

נשאלת השאלה: למה צריך גם את אליהו הנביא וגם את המלך המשיח?

תפקידו של אליהו הנביא הוא להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם (מלאכי ג, כ"ד), כלומר אליהו הנביא מחזיר את העם בתשובה.

לפי זה מתבאר שישנם שני שלבים: "אם יהיה נדחך" – אם יהיו יהודים רחוקים מאוד מתורה ומצוות, רחוקים מדרך היהדות, יבוא אליהו ויקרב אותם, דהיינו ישיב לב בנים לאביהם שבשמים; ואז יהיו ראויים לראות את פני המשיח, שכן כבר חזרו בתשובה וקיבלו לב חדש, ואח"כ יקבצם ויביאם לארץ ישראל.

ייסורים לרודפים

"וְנָתַן ה' אֱלֹקֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שֹׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ. וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם" (ל', ז'-ח')

אדם שעושה עברות בורא משחית לחבל. המלאכים הרעים שנבראים ממעשיו עולים למעלה ומקטרגים. הם רוצים להביא עליו מכות, קללות, אלות וייסורים. אבל הקב"ה ברוב רחמיו מונע זאת מהם, ואומר להם: חכו, שמא יחזור בתשובה עד ראש השנה או עד יום הכיפורים.

שמא תאמר: והרי מכוח המקטרגים נוצרו כבר גזירות רעות שצריכות לחול, ואם האדם חזר בתשובה – כיצד יחולו אותם הייסורים? על זה אומר הפסוק, שהקב"ה ייתן את אותם הייסורים "על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך".

לשמוע בקול ה'

"וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם" (ל', ח')

אדם אחד שאל את הריב"ש שאלה, והריב"ש השיבו. אך תשובת הריב"ש לא ישרה בעיני השואל, והוא חזר ושאל את הריב"ש על כך. השיב לו הריב"ש בשנית, והקדים לכתוב לו דברי תוכחה. וכך כתב הריב"ש (סימן פ"ח): "הגיעני כתבך, וראיתי כי לא ישרה בעיניך תשובתי, יען כי היא נגדך. ואני ביארתי לך המשנה ההיא אשר שאלת ממני לפרש אותה לך באר היטב, וכן עשיתי והארכתי בה ובכל ענייניה, כלליה ופרטיה, בלשון מבואר. וכל דבריה נכוחים למבין. ואם הם כנגדך – מה אעשה לך? הלמענך תעזב ארץ ויעתק צור תורה ומשפטיה הישרים ממקומם? ואם לא ישרו בעיניך, מי יסדם ראם ויספרם הכינם וגם חקרם ויאמר לאדם? ואשר לא בחרו בם טפש כחלב ליבם. וכבר אמר הנביא: 'כי ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם'".

דברי הריב"ש הם מוסר נפלא: את מצוות התורה צריך כל אחד ואחד לקיים כפי שנצטווינו בתורה וכפי שהורו לנו חכמי ישראל ומורי ההלכה לדורותיהם. מי שמחפש תשובת הלכה שתתאים לרצונותיו דווקא – עליו להתוודות בלב נשבר ונדכה: "בגדתי בתורתך". הוא צריך לקבל עליו לעשות את רצונו יתעלה ככתבו וכלשונו, "לשמוע בקול ה' ", כאילו היה זה רצונו של האדם עצמו, "עשה רצונך כרצונו". דברי הריב"ש הן הן ביאורו של הפסוק.

הקב"ה כמו אב לבנו

"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא" (ל', י"א)

שמא יאמר האדם: כיצד אחזור בתשובה, וכל כך התרחק מבורא עולם? על כך התורה אומרת לו: 'לא בשמים היא', ויכול לשוב בתשובה באשר הוא שם, וכל הטענות הללו אינם אלא טענות היצר בלבד. וזהו שאומרים בסליחות: "מחי ומסי ממית ומחי מסיק מן שאול לחיי עלמא" (מכאן שאפילו אם נמצא בשאול ממש, אף על פי כן הקב"ה מוציא אותם משם ומציל אותם לחיים ולשלום). "ברא כד חטי אבוהי לקייה אבוהי דחייס אסי לכאביה" (כלומר שאב חס על בנו ומרפא את המכות שהכה את בנו). "עבדא דמריד ונפיק בקולר למריה תאיב יתבר קולריה". מכאן שיש הבדל בין בן לעבד. בן שחטא כלפי אביו, לכשיבקש סליחה, האב חס עליו וממהר לסלוח לו, אבל עבד שחטא כלפי רבו, רוצה רבו למונעו מלשוב לכסלה, ואין הסליחה מושלמת עד שיחנכנו היטב.

תשובה וארץ ישראל

"וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ… כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם" (ל', י"ח-כ')

הבטחת התורה, שנזכה לשבת בארץ ישראל ללא עוררים, תלויה בקיום המצוות ובתשובה גמורה לאבינו שבשמים.

זהו שאמר רש"י (ל', י"ט): "'ובחרת בחיים' – אני מורה לכם שתבחרו בחלק החיים, כאדם האומר לחבירו: בחר לך חלק יפה בנחלתי. ומעמידו על חלק היפה, ואומר לו: את זה ברור לך".

הקב"ה נתן את המתנה הנפלאה הזאת לעם ישראל, והוא שמנחה אותם כיצד עליהם לנהוג כדי לזכות בה ולהחזיק בה.

בחירת החיים והטוב

"רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב" (ל', ט"ו)

נפסקה ההלכה בשולחן ערוך אבן העזר (סי' ע"ה סע' ב') בעניין מחוייבות הבעל כלפי מגורי אשתו: "כשמוציאה ממדינה למדינה ומכפר לכפר באותה הארץ, אינו יכול להוציאה מנווה יפה לנווה רע".

הקב"ה עשה את האדם ישר, ונתן בו נשמה טהורה זכה וברה. אומר הקב"ה לאדם: נשמה שנתתי בך טהורה היא, שמור עליה! אינך יכול להוציא את הנשמה, אשר היא "שוכבת בחיקך", מנווה יפה – הם בתי הכנסיות ובתי המדרשות, ולהוליכה חלילה לנווה רע. לתקוני שדרתיך ולא לעוותי (=שלחתי אותך לתקן, ולא לעוות).

בטרם ירדה נשמת האדם השביע הקב"ה את האדם, ואמר לו: תהי צדיק ואל תהי רשע! וזהו כל עמלו של האדם, ליפות ולהנאות את נשמתו, בבחינת (שבת קל"ג ע"ב) "'זה אלי ואנווהו' – התנאה לפניו במצוות".

החיים והטוב – זהו הנווה היפה. בְּחר בחיים וברח מהמוות! רדוף אחר התורה והמצוות, והיה כלי מלא ברכה!

מעשה רב

כוס תה עם המלח

"גפרית ומלח" (כ"ט, כ"ב)
הרה"ג רבי אברהם ענתבי זצ"ל נקרא באופן דחוף אצל הוואלי – השליט בארם צובא. הרב הישיש, הלוא הוא בעל ה'יושב אוהלים', לא ידע על מה ולמה הבהילות. רק לאחר מעשה נתגלה הסוד שהיה כמוס עם הוואלי, ומעשה שהיה כך היה. בארם צובא, היה יהודי מומר שהלעיז באזני הוואלי, כי היהודים מזלזלים בגוים, ורק למראית עין הם מכבדים אותם, ואינם זהירים לא בהם ולא בממונם. והוסיף בארס דבריו, שלפי תורת ישראל מותר ליהודי לשקר ואפילו להשבע על שקר כדי לזכות בממון הגוי… מששמע זאת הוואלי עלתה חמתו להשחית, אך ביקש לברר את הענין עד תומו כי הוא היה מעריך את היהודים, והוא החליט לקרוא אליו לארמונו את זקן היהודים כדי להציל מפיו אמיתת הענין.
צעדו הרב הישיש וקהל מלוויו עד הגיעם לארמון, משם נפרד מהם ונכנס לארמון לפגישתו עם הוואלי. ביושבם זה מול זה, ביקש השליט מאשתו להכין שתי כוסות תה, לו ולאורחו. מרוב התרגשות, נתחלף לה הסוכר במלח, וכך הגיעו שתי כוסות תה גדושים במלח על שולחן השליט, אשר נטל אחת משתי הכוסות וכבד בה את חכם היהודים. משבירך הרב ענתבי על הכוס והגישה אל פיו, כמעט נפלה הכוס מידו, ואלמלא שלט בעצמו כמעט שהיה פולט כל מה שבפיו. אט אט חדר טעם המלח הנורא אל פיו, וללא אומר לגם אחת ועוד אחת. נטל השליט את הכוס, ומשטעם טעם המלח נשתנה זיו פניו, ועמד לכלות זעמו באשתו.
"תשתה", אמר לו חכם היהודים, "תשתה ואל תאמר דבר, כלום לא תחוס על כבוד אשתך שטרחה בהכנת התה ואתה תלבין פניה לפני החכם של היהודים?! הן ודאי הוא שרק שגגה היא שיצאה מתחת ידיה". השליט הערבי נרגע, אולם לא יכול היה לעצור בעד התפעלותו: "עד כדי כך אתם נזהרים בכבוד נשותינו, אם כן כל אשר שמעתי עליכם אינו אלא שקר", ופטרו לשלום בכבוד גדול. ,
לקהל מלוויו לא נותר אלא להודות להשי"ת שחלק מחכמתו ליראיו, והאיר לפניו דרכיו.

כי אם מאוס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד

"ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו… ושב ה' אלקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים"

היה רגיל מרן הרב זצ"ל לומר דברי התעוררות לתשעה באב, ובתוך דבריו היה אומר: אנו אומרים בסוף מגילת איכה (ה', כ"א-כ"ב): "השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם. כי אם מאס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד". ושוב אנו חוזרים ואומרים: "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם". ומה הטעם שאנו חוזרים וכופלים פסוק זה? משום שאנו רוצים לסיים בדבר טוב וחיובי.
חכם מנשה שלו ע"ה היה אומר בשם בעל ה'בן איש חי' זיע"א: מעשה באדם אחד שהיה לו מפעל גדול, ובנו היה עובד במפעל ומקבל משכורת כמו כל העובדים. פעם אחת שאל הבן את חברו לעבודה: הרי אני ואתה מקבלים את אותה משכורת עבור עבודתנו, וכיצד כבר קנית דירה ורכב ואתה גם תמיד לבוש בבגדים נאים? אמר לו חברו: אני כותב בסיכום החודשי שייצרתי מאה חבילות כאשר בפועל ייצרתי מאה ועשרים חבילות, מאה אני נותן לבעל הבית ואת העשרים הנותרות אני לוקח לעצמי ומוכר אותם, ומזה אני מתפרנס בכבוד. אמר הבן: אם כן גם אני אעשה זאת, וכן היה. והנה, כשערך אביו את הסיכום השנתי הוא מוצא שיש לו הפסדים עצומים. הוא התחיל לחקור זאת, וגילה את מה שהיה עושה אותו עובד. אמר לו בעל הבית: תגיש מכתב התפטרות ותלך בלי פיצויים, אחרת אני אמסור אותך למשטרה ויהיה מזה פרסום גדול. בלית בררה כך עשה אותו עובד. כשראה האב שגם יד בנו במעל, קם ונתן לו סטירה. אמר לו הבן: הרי אותו עובד לימד אותי ומדוע אותי אתה מכה, ואותו אתה משלח? אמר לו אביו: את אותו עובד אני יכול לזרוק מהעבודה, אבל את הבן שלי לא, וכל מטרתי היא רק כדי לחנך אותך. לכן, אנו מסיימים: "כי אם מאס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד" – כי הרי משמע שאנו הבנים שלך, ואנו מבקשים וחוזרים בשל כך: "השיבנו ה' אליך ונשובה".

הלכה בפרשה

דין ערבות בברכות

הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת: (דברים כ"ט, כ"ח).

'הנסתרות לה' אלהינו' – ואם תאמרו: מה בידינו לעשות, אתה מעניש את הרבים על הרהורי היחיד, שנאמר (פסוק י"ז): 'פן יש בכם איש' וגו', ואחר כך (פסוק כ"א) 'וראו את מכות הארץ ההיא', והלא אין אדם יודע טמונותיו של חבירו: אין אני מעניש אתכם על הנסתרות, שהן לה' אלהינו והוא יפרע מאותו יחיד, אבל הנגלות – לנו ולבנינו לבער הרע מקרבנו, ואם לא נעשה דין בהם יענשו את הרבים" (רש"י)

שאלה: האם אדם יכול לברך ברכת הגומל אע"פ שהוא לא חייב בה, כדי להוציא את חבירו עם הארץ שחייב בה?
תשובה: כתבו הפוסקים, שמדין ערבות הוא יכול לברך ולהוציאו יד"ח. וי"א: אם המברך חייב – הוא יכול להוציא את השומע אם הוא עם הארץ, ואם אינו חייב – אינו יכול להוציאו.
ולהלכה: מאחר וזה ברכת השבח ולא הנהנין – יכול להוציא יד"ח.
והנפקא מינא היא, אם בערב שבת רוצה לקדש לאשה שלא יודעת לברך, לא יטעם מהיין, והיא תשתה כשיעור. שאם המקדש ישתה כשיעור, אזי כשיבוא לביתו ייכנס לבעיה כי אינו יכול לקדש שוב, ואם אשתו יודעת לקדש, היא תקדש.
ומשם רעק"א והגר"א אמרו: שהמתפלל בליל שבת ואמר: "מקדש השבת" יצא בזה יד"ח קידוש, ואם הגיע לביתו ואשתו לא התפללה – הכיצד יכול לקדש לה על היין, הרי מי שחייב מדרבנן אינו מוציא את החייב דאורייתא?
ועיין בשו"ע או"ח (סי' קצ"ז סע' ד') שכתב: "חברים שאכלו כאחד, קצתם אכלו כדי שביעה וקצתם לא אכלו אלא כזית, אם כולם יודעים לברך – מצוה שיברך אותו שאכל כדי שביעה ויוציא את האחרים; ואם אין יודעים כולם לברך – מי שאכל כזית יכול להוציא אף אותם שאכלו כדי שביעה".
וי"א: שכשייכנס לביתו בערב שבת יאמר: "שבת שלום ברוך הנותן שבתות למנוחה" וכדו', ובזה יכוון להוציא את אשתו ידי חובה, אם לא התפללה ערבית של שבת. ואומר הבא"ח: אין אדם בעולם שמכוון באמירת "מקדש השבת" בתפילה, לצאת יד"ח קידוש, אלא כל כוונתו לצאת ידי חובת תפילה בלבד. ולכן יכול לקדש לאשתו אע"פ שהתפלל.

תשובת מחטיא את הרבים

"וְשַׁבְתָּ֙ עַד ה' אֱלֹהֶ֔יךָ וְשָׁמַעְתָּ֖ בְּקֹלֽוֹ"

שאלה: האם שערי תשובה נעולים בפני אדם רשע שהרשיע והחטיא את הרבים?

תשובה: הגמ' במסכת חגיגה (ט"ו ע"א) מספרת שאלישע – אחר "קיצץ בנטיעות". ובעוד שתלמידו רבי מאיר דרש לו את דברי ר' עקיבא: "מה כלי זהב וכלי זכוכית אף על פי שנשברו יש להם תקנה אף תלמיד חכם אף על פי שסרח יש לו תקנה. "אמר לו: אף אתה חזור בך! אמר לו: כבר שמעתי מאחורי הפרגוד: 'שובו בנים שובבים' – חוץ מאחר" ולפני כן כתוב שם: "יצתה בת קול ואמרה: שובו בנים שובבים חוץ מאחר".

ומלבד ששמע מבת קול ויותר מפורש ממנה מאחורי הפרגוד עוד שאל לילדים שהם יפסקו לו את פסוקם ומכולם עולה שננעלו בפניו שערי התשובה.

ואכן כבר פסק הרמב"ם (פ"ו מהל' תשובה ה"ג): "ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים עד שיתן הדין לפני דיין האמת שיהא הפרעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה כרצונו ומדעתו שמונעין ממנו התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו כדי שימות ויאבד בחטאו שיעשה".

והנה למרות שרבי מאיר דרש לאחר רבו: "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם" (ראה שם בתוס') הרי יש מציאות שמונעין ממנו התשובה.

אך זאת יש לדעת שמאלישע – אחר נמנעה התשובה לא רק בגלל שנכנס לעומק הפרד"ס וקיצץ בנטיעות ולא בגלל שהגה בתורה הכיר את בוראו וכפר בו אלא מפני שחז"ל מספרים לנו שכאשר היה רואה ילד מילדי ישראל הולך ללמוד תורה היה משכנע אותו שלא ללמוד תורה כלשון המדרש (שיה"ש רבה א' א'): "אלישע בן אבויה קצץ בנטיעות. כיצד קצץ בנטיעות? בשעה שהיה נכנס לבתי כנסיות ומדרשות ורואה תינוקות שמצליחין בתורה היה אומר עליהון מיליא ומסתתמין".

כלומר מי שחשק כ"כ בתורה למד תורה ולבסוף מנע מילדי ישראל מללמוד תורה זה מה שגרם לו להדחות ולהיענש בעונש כה חמור – "חוץ מאחר". וכן מצינו שאמרו חז"ל (אבות ה' ח"י): "וכל המחטיא את הרבים – אין מספיקין בידו לעשות תשובה".

אבל באמת צריך לדעת שגם בפני אחר לא ננעלו שערי תשובה והרמב"ם כתב בלשון של זהורית את דבריו: "מונעין ממנו התשובה" אבל לא נועלים את שערי התשובה חלילה.

אלישע יכל לחזור בתשובה אבל היה צריך מאמצים מיוחדים ועילאיים כדי שתשובתו תתקבל וכך באר ג"ע ותפארתנו הבא"ח בספרו 'בן יהוידע':

"שובו בנים אע"פ שאתם שובבים בתשובה אע"פ שאתם שבים תשובה מיראה ג"כ אקבל אתכם חוץ מאחר שאין אני מקבלו בתשובה כזאת שהיא מיראה… אבל אין הכי נמי אם שב מאהבה – אקבלנו".

היינו צריך תשובה מיוחדת וחזקה ביותר – תשובה מאהבה. ותשובה מאהבה היא התיקון הגדול למניעת לימוד התורה מילדי ישראל וכדברי חז"ל (ר"ה י"ח ע"א): "'אם יתכפר עוון עלי בזבח ובמנחה' בזבח ובמנחה אין מתכפר אבל מתכפר בדברי תורה".

אמור מעתה שערי תשובה לעולם לא ננעלו וגם אם הירבה האדם לחטוא ולפשוע אף אם חלילה החטיא את הרבים עדיין ימין ה' פשוטה לקבלו בתשובה.