שיחות ומאמרים
כי תצא למלחמת היצר
"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ" (כ"א, י')
דקדקו המפרשים בלשון הפסוק: "כי תצא למלחמה". מדוע לא נאמר: "כי תצא להילחם" (עיין ב'פני דוד' להחיד"א ו'כלי יקר' במקום)?
עוד שואלים המפרשים ('כלי יקר', 'פני דוד'): מדוע פתח בפסוק בלשון רבים: "אויביך" (ולא אוֹיִבְךָ בלשון יחיד), וסיים בלשון יחיד: "ונתנו", "ושבית שביו"?
הסבירו לנו חז"ל (ילקוט שמעוני כי-תצא רמז תתקכ"ד, ועוד), שבפרשייה זו "לא דיברה תורה אלא כנגד היצר הרע". התורה רומזת כאן למלחמה שנלחם האדם ביצרו. דרכו של היצר הרע היא לבוא אל האדם בדמות 'אויבים' רבים, בצורות שונות הוא מפתה את האדם להימנע מקיום מצוות. פעם הוא נדמה לו כאוהב וכידיד, ופעם כמלאך רע היורד ומשטין, עולה ומקטרג. פעם מכניס היצר בליבו של האדם גאווה כדי למנוע ממנו לקבל תורה מאדם מסוים, ופעם מכניס בליבו את מידת הענווה, כדי למנוע ממנו לקיים מצוות, בתואנה שאין הוא ראוי לכך. פעמים הוא בא בגלוי, ופעמים – בסתר. הרי שיש כאן יצר אחד – אבל 'אויבים' רבים.
הצלחה במלחמה
ראוי לכל אדם לדעת את הדרך שבה יילחם ביצרו, עד שיקויים בו: "ונתנו ה' אלקיך בידך ושבית שביו".
צריך האדם לדעת, שמלחמה זו היא ככל המלחמות. בל יחשוב, שהוא בעצמו יכול להצליח לבדו במלחמה, אלא צריך הוא את סיועו של הקב"ה, "והבא ליטהר – מסייעין אותו" (עיין שבת ק"ד ע"א). באופן טבעי לא יכול האדם להילחם נגד היצר הרע, אשר הוא "מלך זקן וכסיל" (עיין קהלת ד', י"ג ובמ"ר שם), עתיר ניסיון – הלא הוא נמצא אצל האדם כבר ביציאתו לאוויר העולם…
שמא יתייאש האדם ויאמר: כיצד אוכל לו, ליצר הרע? על כך עונה לו התורה: "כי תצא למלחמה" – עליך רק לצאת למלחמה, להתחיל את המאבק, וכבר: "ונתנו ה' אלוקך בידך" – תהיה לך סייעתא דשמיא. לכן אומרת התורה: "כי תצא למלחמה" – עליך מוטל רק לצאת למלחמה, לקבל את ההחלטה הנכונה; אם עשית כך, למרות שעדיין לא נלחמת בפועל (ולכן לא כתוב: "כי תצא להילחם"), כבר תזכה לעזרת ה', "ונתנו ה' אלקיך בידך".
הצלחה באי תגובה וגירוי
אמנם, אסור לאדם להתגרות בשטן. כך מובא לגבי נענועי הלולב, שיש להיזהר שלא לומר "דין גירא בעיני שיטנא" (סוכה ל"ח ע"א), כדי שהיצר הרע לא יתגרה בו. כך נרמז בדברי התורה: "ונשמרת מכל דבר רע" (כ"ג, י') – אל תגיד עליו דברים רעים, שמא יבוא בכל חילו להלחם בך, אלא התפלל לקב"ה שיסייע לך.
כמו כן, יכול לומר: "יגער ה' בך השטן וגו'". כך למדנו מפלימו בגמרא (קידושין פ"א ע"ב), ששאל את היצר הרע: מה אומר בכדי לדחותך מעלי שלא תחטיאני? אמר לו היצר הרע: אמור "יגער ה' בך השטן" (זכריה ג', ב').
גאון עוזנו ותפארתנו, בעל ה'בן איש חי', ביאר את הפסוק (תהלים קי"ט, צ"ז): "מאויבי תחכמני" – יראה האדם כמה מאמצים משקיע בו היצר הרע כדי להסיתו ולהדיחו! והוא מתמיד בדבר, ועושה מעל ומעבר למה שצֻווה כדי להכשיל את האדם. מתוך התבוננות זו יתחכם ללמוד כיצד אפשר להתגבר עליו.
זהו שרמזה התורה: "ושבית שביו" – בשני אופנים: האחד, אם כבר נלכדת ברשתו של היצר, אשר שבה אותך והכשילך, הלחם נגדו! חֲזור בתשובה להשיב את השביה! והאופן השני, לְמד ממנו את דרכי המלחמה, ובדרך שהיצר נלחם בך אף אתה הילחם בו, בדרכיו ובשיטותיו ובהתמדתו.
המחשבה שבמלחמה
ה'אור-החיים' הקדוש שואל על פרשת אשת יפת תואר (ד"ה וראית בשביה): "למה יצו ה' כדברים האלה לטמא אדם עצמו בבת אל נכר, ובפרט בעת מעשה הנס במקום שצריך להוסיף טהרה ודביקות בה' יתיר לעשות מעשה כיעור השנאוי אצלו יתברך, וזה יפעיל הרחקת דביקותנו בו יתברך… אבל מעשה זה יתעבנו עושנו". כלומר, כיצד ייתכן שהתורה תתיר את האפשרות לקחת אשת יפת תואר, אשת בת נכר? ולא עוד, אלא שהיא מתירה זאת דווקא בזמן מלחמה! והלא כבר הורה הרמב"ם בהלכות מלכים (פרק ז' הלכה ט"ו): "ומאחר שייכנס בקשרי המלחמה יישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע שעל ייחוד ה' הוא עושה את המלחמה, וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד, ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מליבו ויפנה מכל דבר למלחמה". אם הנלחם מצֻווה להסיח דעתו מאשתו ומבניו, כיצד יתן דעתו על אישה נוכריה יפת תואר?!
גם ה'אור החיים' הקדוש מבאר את הפסוקים כרומזים למלחמת היצר. לפי פירושו, הפסוק: "וראית בשביה אשת יפת תואר" מתייחס לנפש האדם. וכך היא לשונו: "ואומרו 'וראית בשביה אשת יפת תואר' – אמר 'אשת' סמוך (בסמיכות, ולא: 'אשה') פירוש – נשמת אדם, כי אין הס"מ שולט בנפש עד שתרד מטה ותיכנס באדם ממנו הוא לוקחה בשבי. והנפש תיקרא – 'אישה', וקרא לזו – 'יפת תואר', כי הנפש יפה עד מאוד, אלא שמתנוולת במעשיה הרעים. וכשינוצח היצר אז ישכיל האדם בנפשו מה יפה ומה נעימה היא".
וכבר הסביר בעל 'אור החיים' הקדוש על הפסוק (י"ט, י"א): "וכי יהיה איש שנא לרעהו וארב לו וקם עליו והכהו נפש ומת ונס אל אחת הערים האל", שהוא כנגד היצר הרע, וכלשונו: "'כי יהי איש שנא' – כי אין שונא לאדם כיצרו הרע והוא מקור השנאה. 'לרעהו – כי הוא מראה רֵעוּת לכל, כי לטובתם מיעצם. והוא שונא לו ומבקש רעתו בדרך אהבה ורעות. 'וארב' – שאורב לו להחטיאו, כי יש לך לדעת שעבירה ראשונה שעושה האדם אינו עושה אלא כשגגה, ובזה מוצא היצר הרע שער ליכנס לנפש וכו' גם מסביר לו פנים על מעשה הרע ויאמר לרע טוב, ואין לך אורב גדול מזה ובזה מתגבר עליו".
היצר הרע עושה את עצמו כאוהב, כידיד, כחבר וקם על האדם ומכהו נפש. ואומרים חז"ל על היצר הרע, שהוא "יורד ומשטין, עולה ומקטרג" (עיין תוס' שבת פ"ט ע"א ד"ה תורה). בתחילה היצר הרע ממציא דברי היתר לאדם, ואחר כך הוא עולה ומקטרג על מעשיו הרעים של האדם. שואל האדם את השטן: איך אתה מקטרג עלי והלא אתה גרמת לי לחטוא?! אומר לו השטן: אני הייתי מלאך העושה את מלאכתי נאמנה, את שלי עשיתי בערמה, ולא היה לך להקשיב לדברי, שהרי 'דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין' (קדושין מ"ב ע"ב)?!
בין מלחמת היצר לשאר מלחמות
ישנו הבדל גדול בין המלחמות הממשיות, שנלחמים בני אדם אלו באלו, לבין מלחמת היצר. המלחמות שבארץ, ואפילו מלחמות עולמיות גדולות, מגיעות בזמן מסוים לסיומן, וניתן להצביע בסופן על מנצח ועל מנוצח. מה שאין כן מלחמת היצר. זו היא מלחמה תמידית, החל בבריאת העולם ועד סוף כל הדורות, ולעולם לא תסתיים מלחמה זו.
משום כך נמשל היצר הרע לזבוב, כפי שדורשים חז"ל בברכות (ס"א ע"א): "אמר רב: יצר הרע דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב, שנאמר (קהלת י', א'): 'זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח'". ליצר הרע יש רצון להכשיל את האדם בכל עת, ואף כשהאדם הודפו מעליו ונלחם בו ללא הרף, הוא חוזר אליו שוב ושוב, כמו זבוב שדרכו להטריד את האדם המנסה לסלקו.
שמא יאמר האדם: כיצד, אפוא, אתגבר על היצר הרע? והרי הקב"ה בעצמו הורה לו להכשיל את האדם! על כך משיבה התורה וכותבת: "ונתנו ה' אלקיך בידיך ושבית שביו" – אם ירצה האדם לגבור על היצר הרע, יוכל לו. וכמו שכתוב (בראשית ד', ז'): "הלא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו"; וכתב רש"י שם: "יצר הרע תמיד שוקק ומתאווה להכשילך, ואתה תמשול בו – אם תרצה תתגבר עליו".
גבורת האדם
לאדם יש הכוח להתגבר על היצר. הדבר בידי האדם. חכמי המוסר סיפרו על פי המשנה באבות (ד', א') "איזהו גיבור? הכובש את יצרו, שנאמר: 'טוב ארך אפים מגיבור ומושל ברוחו מלוכד עיר'". מעשה בגיבור אחד שכבש כמה וכמה מדינות והוא וחייליו, וחזר עטור הוד וניצחון לעירו. ערכו לו קבלת פנים. פנה אליו אחד מהחכמים ובירך אותו: כמו שניצחת במלחמה הקטנה, כך תזכה לנצח במלחמה הגדולה. התפלא אותו גיבור: וכי יש מלחמה גדולה מזו שאני ניצחתי בה?! ענה לו החכם: כן! המלחמה המתמדת נגד היצר.
כיצד יתגבר האדם על יצרו? אומרת הגמרא בקידושין (ל' ע"ב): "כך הקב"ה אמר להם לישראל: בנַי, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו, שנאמר (בראשית ד', ז'): 'הלא אם תטיב שאת'. ואם אין אתם עוסקין בתורה אתם נמסרים בידו, שנאמר (בראשית שם): 'לפתח חטאת רובץ'; ולא עוד אלא שכל משאו ומתנו בך, שנאמר (בראשית שם): 'ואליך תשוקתו'. ואם אתה רוצה אתה מושל בו, שנאמר (בראשית שם): 'ואתה תמשל בו'". ועוד כתוב שם: "תנא דבי ר' ישמעאל: בנִי, אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש. אם אבן הוא – נימוח, ואם ברזל הוא – מתפוצץ, שנאמר (ירמיה כ"ג, כ"ט): 'הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע', אם אבן הוא נימוח, שנאמר (ישעיה נ"ה, א'): 'הוי כל צמא לכו למים', ואומר: 'אבנים שחקו מים'".
מסופר על יהודי אחד, שהיה רגיל לומר כל לילה תיקון חצות, ובבוקר היה קם בזריזות להתפלל עם הנץ החמה. פעם אחת השתתף בחתונה ונשאר שם כל זמן שרקדו ושרו, עד שנעשה מאוחר. בהגיע זמן חצות רצה לקום וללכת. והנה בא היצר הרע ואמר לו: הכיצד תלך עכשיו, בשעה שיש שמחת חתן וכלה? והרי מצוה רבה לשמחם! ומה עוד שאם תקום ותלך, אחרים ילמדו ממך וגם הם יקומו וילכו! אמר – והצליח. למחרת בבוקר, כשביקש האיש לקום מוקדם משנתו, הגיע שוב היצר ואמר לו: היאך תקום משנתך, והרי הקור גדול, וגשם ושלג יורדים בחוץ?… ראה זאת האיש, והשיב ליצר הרע באותה המטבע: ואיך אתה הצלחת לבוא לכאן בגשם ובשלג ולפתות אותי?! הרי אתה זקן ממני, וכידוע שמך (עיין קהלת ד', י"ג): 'מלך זקן וכסיל'!
אם יתמיד האדם במלחמתו, מובטח לו שיתקיים בו: "ונתנו ה' אלקיך בידך ושבית שביו".
היצר לעתיד לבוא
לעתיד לבוא, בביאת המשיח, ייענש היצר הרע בשחיטה, כפי שמתארת הגמרא (סוכה נ"ב ע"א): "דרש רבי יהודה: לעתיד לבוא מביאו הקב"ה ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. צדיקים נדמה להם כהר גבוה, ורשעים נדמה להם כחוט השערה. הללו בוכין והללו בוכין. צדיקים בוכין ואומרים: היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה? ורשעים בוכין ואומרים: היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה?".
לכאורה צריך להבין: האם יש שני סוגי יצר רע? מהו פירושם של דברי הגמרא, שיש יצר הרע הנדמה כחוט ויש יצר הרע הנדמה כהר גבוה? את ההסבר מביאה הגמרא שם בהמשך: "אמר רבי אסי: יצר הרע – בתחילה דומה לחוט של בוכיא (קורי עכביש), ולבסוף דומה כעבותות העגלה, שנאמר (ישעיה ה', י"ח): 'הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה'". כלומר, בתחילה בא היצר הרע אל האדם בדמות של חוט דק, כמו קורי עכביש, ומפתהו לחטוא חטא קל שבקלים. אם נכנע לו האדם, הרי הוא נופל ברשתו של היצר, ומעתה יכול היצר לגבור עליו בכל חטא ועוון. אולם אם האדם מתגבר עליו, צריך היצר הרע לנסות להחטיאו ביתר חיזוק, ואז הוא יבוא אל האדם כעין חוט עבה. אם גם זה לא יעזור, יתחזק עוד יותר מכך ולא יעזוב את האדם, עד שיהיה כהר גבוה ממש.
הרי שמדובר באותו יצר, אלא שדרכי פעולותיו משתנות על פי דרכיו של האדם. ומי שיגיב ראשון – הוא המנצח.
ושבית שביו
"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ" (כ"א, י')
"'כי תצא למלחמה' – במלחמת הרשות הכתוב מדבר, שבמלחמת ארץ ישראל אין לומר 'ושבית שביו', שהרי כבר נאמר (דברים כ', ט"ז): 'לא תחיה כל נשמה'". "'ושבית שביו' – לרבות כנענים שבתוכה ואף על פי שהם משבעה אומות" (רש"י)
המפרשים עמדו על השאלה, מדוע כתבה התורה: "ושבית שביו", היה מן הראוי לכתוב "ושבית" ודיו?
התורה כותבת על שבעה עממים (כ', ט"ז): "רק מערי העמים האלה אשר ה' אלקיך נותן לך נחלה לא תחיה כל נשמה", לכך כתוב "שביו" – שאם ימצא כנעני אחד וירצה לקחתו לעבד שישמשנו, מותר, כי המלחמה היא לא בארץ ישראל.
כלומר, כל היכן שהגויים נמצאים בארצות הגולה אתה יכול לקחת מהם בשבי, אבל בארץ ישראל כבר כתוב: "לא תחיה כל נשמה". ובארץ ישראל כל מלחמה היא מלחמת מצוה. ועוד יש לדעת: התורה היא נצחית, ואם התורה כותבת על עניין של מלחמה, הוי אומר, שצריכים להיות מוכנים למלחמה תמיד, כמו שהתורה היא תמידית.
על הפסוק: "ושבית שביו", היה דורש גאון עוזנו ותפארתנו, מרן רבנו יוסף חיים, בעל ה'בן איש חי' זיע"א, בא היצר הרע לפני הקב"ה ומבקש ממנו שיתן לו איזה צדיק כדי להכשילו. הקדוש ברוך הוא שולחו לאחד הצדיקים ונותן לו רשות להכשיל אותו. אותו צדיק רגיל לעלות על יצועו ולקרוא קריאת שמע, וגם ללמוד תורה עד שנרדם. והנה, הסיתו היצר הרע לקום וללכת לתיאטרון. קם הצדיק והלך לתיאטרון, וראה את השחקנים רוקדים ושרים ואינם מתעייפים כלל. נוקפות להן השעות ומגיעה שעת חצות והם עוד רוקדים עד כלות הכוחות. חזר אותו צדיק לביתו, נפל על הקרקע, קרע את בגדיו ובכה בכי מר. אשתו ששמעה את בכיותיו נבהלה עד מאד ושאלה אותו לפשר הדבר. אמר לה בעלה: "הכיצד לא אבוש במעשיי, הרי ראיתי אנשים פשוטי עם ששקועים בהבליהם עד השעות המאוחרות של הלילה, ואני עולה על מיטתי מוקדם?! מעתה, אני מקבל על עצמי להוסיף עוד שעות של לימוד בלילה, כך שאלמד תורה עוד יותר מאוחר, ובכך אסיר קטרוג מעם ישראל". זה נקרא: "ושבית שביו".
ומכל מקום, גם כאשר האדם גובר על יצרו ומנצחו, כי אז היצר הרע מכניס בלבו מחשבת גאוה ואומר לו: אשריך שנצחת את היצר הרע, למרות שאתה בשר ודם והוא מלאך. הוא – הזקן – בן יותר מחמשת אלפים ושבע מאות ושבעים שנה, ואתה – למרבה – בן מאה ועשרים שנה. וכך, על ידי הגאווה הוא מבקש לבטל את שכרך על המצוה שעשית.
וזהו שהסביר רבינו ה'בן איש חי' זיע"א, במשנה (אבות ג', א'): "דע מאין באת ולאן אתה הולך", וכך בארו את התפילה (בערבית): "והסר השטן מלפנינו ומאחרינו" שלא יסיתנו לפני עשיית המצוה ולא יסיתנו לאחריה.
זהו שאמר הכתוב (כ"ג, י'): "ונשמרת מכל דבר רע" – הזהר מהיצר הרע, שלא יסיתך לעבור על המצוה, ולא יסיתך לאחר עשיית המצוה להתגאות בה חלילה.
דרכי המלחמה ביצר
"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה" (כ"א, י')
ידועים דברי בעל ה'אור החיים' הקדוש (הובאו לעיל) שכתב, שכל הכתוב כאן רומז למלחמת היצר. התורה מדגישה, שצריך להקדים ולהלחם ביצר הרע, ולא ימתין שהאויב יגיע ויתקיף מבפנים ואז יהדפו. וכשם שבשעה שאויב בא אל עיר להלחם עליה, לא מחכים שיגיע לתוך העיר ובתיה כדי לצאת ולהדוף אותו, אלא מקדימים להלחם עמו מחוץ לעיר שלא יוכל להתקרב לעיר, כך גם במלחמת היצר, ימנע אותו לגמרי מלהגיע אליו להכשילו, ולא ימתין שהוא יבוא להכשיל ואז ילחם בו, כי אין אדם יודע את כוחו באותה שעה אם יהיה מסוגל להתגבר עליו – וזהו שהתורה אומרת: "כי תצא" אתה אל האויב, וכמו שאומרים חז"ל (סנהדרין ע"ב ע"א): "אם בא להורגך השכם להורגו", ואז – "ונתנו" וכו'.
דרכי מלחמה בעיר מבוצרת
ומבאר בעל 'אור החיים' הקדוש: יש והאויבים רואים שהעיר מבוצרת ומוקפת חיילים ושוטרים, ואז הם שבים על עקבותיהם. אבל, אם מניחים לאויב להגיע עד העיר, הוא יתחזק ויגבר עליך, וז"ל: "ואומרו: 'על אויביך' בא להעיר, כי לא מלחמה זו כגיבור הלוחם ללכוד עיר, וכשיקוץ במלחמה יפנה וילך לעצמו, אלא כאדם הלוחם עם אויבו. שאם ישראל יתרשל, יקום עליו והכהו. כמו כן, אם יתרשל האדם מללחום עם האויב, יקוץ עליו ויאבדהו מן העולם. ומבטיחו הכתוב, שהגם שתקיף הוא היצר מכח האנושי, אף על פי כן יתנהו ה' בידו", עכ"ל. מכאן אנו לומדים, שהאדם צריך לבצר את עצמו היטב, כך, שבהגיע היצר להלחם עמו, יקוץ במלחמה וישוב על עקבותיו. ולא יחכה אדם שיבוא עליו היצר ואז יקום להודפו, כי אז היצר יגבר עליו (ואסור לאדם אפילו לחשוב על נסיגה מהמלחמה עם האוייב, ועצם המחשבה גרועה).
הכרת האויב המסוכן
עוד יש לדעת, שהאויב המסוכן ביותר הוא, אויב שעושה עצמו כאוהב, ומראה לאדם חיבה ורחמים, ואז הוא מפילו ומזיקו. לדוגמא: בימי הרחמים והסליחות, קמים בשעה מוקדמת לסליחות, ובא היצר הרע ואומר לאדם: "מה לך לקום כל כך מוקדם לסליחות, תמתין עוד חצי שעה או עוד שעה ותשלים את שנתך" – הוא לוחם באדם בצורה של אהבה ורחמים. וזה האויב המסוכן ביותר, כי כל היכא שהאויב ידוע ובא לאדם בצורה של שונא, יודעים מי הוא האויב ונלחמים בו בהתאם. וזהו שכתוב (תהלים קי"ח, ז'): "ה' לי בעוזרַי ואני אראה בשונאַי", רק הקב"ה יכול להציל את האדם מכזה אויב, שלא נראה כשונא אלא כאוהב, ומביע רצון כנה לעזור לו, בזמן שכל כוונתו להכשילו, כי האדם יראה לעיניים, וה' יראה ללבב.
כך מצינו אצל דוד המלך שאמר בתהלים (קי"ט, נ"ט): "חישבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך". כשהיה דוד המלך רוצה ללכת לבית המדרש ללמוד תורה היה היצר הרע מסית אותו, ואומר לו: "וכי מתאים למלך לשבת עם פשוטי העם ולהתיש את כוחו בלימוד התורה, הרי מלך אתה, ולך נאה לשבת כדרך המלכים בארמון". וידוע, ש"כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו" (סוכה נ"ד ע"א). מה היה עושה דוד המלך? הוא היה אומר בקול שהוא הולך לענייני המלוכה ולכל מיני דרכי תענוגות, ואז היה היצר מסיר את ה"כבדות" ממנו, ומיד דוד המלך ע"ה היה רץ לבית המדרש ומשאיר את היצר מבולבל ונבוך, וזהו: "חשבתי דרכי", כלומר, ללכת לענייני העולם הזה, ואז היצר הרע עוזב אותי, מיד: "ואשיבה רגלי אל עדותיך".
ובאותה דרך אנו צריכים לנקוט, וכשמרגישים שהיצר מסית אותנו לא לרוץ לבית המדרש ולא להזדרז ללמוד תורה, יאמר לו שהוא הולך למסיבות שונות, ואז היצר יזרז אותו ביותר לאותה "עבירה", ומיד יחזור לאחוריו וירוץ לבית המדרש, וכך יבלבל את היצר הרע וילמד תורה ללא מניעה בחשק ובהתלהבות.
הצלחה נגד האויב
הגמרא אומרת (קידושין ל' ע"ב): "אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש". ויש להבין: אם היצר הרע בגדר של "מנוול", מדוע מושכים כזה "מנוול" לבית המדרש? אלא הכוונה היא, שהוא "מושך" אותו עד לפתח בית המדרש אבל לא מניח לו להכנס, כי היצר הרע כששומע קול של לימוד תורה לא מסוגל לסבול זאת ולא נכנס.
הגמרא בחגיגה (ה' ע"א) אומרת, שכשרבי יוחנן היה מגיע לפסוק (ל"א, י"ז): "ומצאוהו רעות רבות וצרות", היה בוכה, כי אם האדון ממציא לעבדו רעות וצרות, האם יש לו תקנה?! אמר רב: רעות שנעשות צרות זו לזו, כגון זיבורא ועקרבא.
ומבאר רש"י: שאם עקצו עקרב ישפוך על העקיצה מים חמים, ואם עקצתו דבורה ישפוך על העקיצה מים קרים, ואם עושה להיפך יש סכנה בדבר. ואם שניהם עקצוהו ביחד – נעשות צרות זו לזו ואין לו תקנה לא במים קרים שקשים לעקרב, ולא במים חמים שקשים לדבורה (ועיין בתוס' שם).
ויש להבין: וכי הגמרא היא ספר רפואות? אלא, הרמז כאן הוא ליצר הרע, שלפעמים מקרר את האדם על ידי שמקרר את קלילות רגליו, ולפעמים שופך רותחים, ולפעמים מבלבל את האדם בשניהם, וצריך לדעת מהם התחבולות שיש לנקוט כדי להתגבר על דרכי מלחמתו של היצר. בקיום המצוות יש להיות זריז ביותר כמו שכתוב (בראשית י"ט, כ"ז): "וישכם אברהם בבוקר", וזהו מה שאמרו חז"ל (עיין מכילתא פרשת בא, ט'): "מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה", וכמו שבאפיית המצות יש להזדרז וההשתהות גורמת להחמצה ולפסילת המצה, כך גם עבודת האדם צריכה להיות בזריזות וימנע מכל מעצור שלא "יחמיץ" את המצוה (עיין רש"י שמות י"ב, י"ז).
מסופר על רב אחד בבגדד, ששימש כראש השוחטים. פעם אחת, בדק את סכין השחיטה כמנהגו, ואמר לשוחט שהיא כשרה. והנה, השוחט בדק שוב את הסכין לפני השחיטה, ומצא שיש בה פגימה שיש בה בכדי לפסול את הסכין. שאל השוחט את הרב לדעתו, והלה אמר לו שאכן ישנה פגימה בסכין. מיד ביקש הרב להודיע לכולם להתאסף בבית הכנסת, כיון שיש לו דבר מה חשוב לומר לכולם. תוך שעה קלה, התאסף כל הקהל בבית הכנסת. עלה הרב על הבמה ואמר: "רבותי, אני לא ראוי לבדוק סכין" – וירד מהתיבה. הלכו אחריו אוהביו ואמרו לו: "כבוד הרב, מדוע עשית כך? אם החלטת שאינך מעוניין לבדוק את הסכין, יכולת לעשות זאת בצנעה, לבקש חופשה… מדוע ביזית את עצמך בפני כל הקהל והודית בטעותך ברבים?" אמר להם הרב: "אם הייתי מחליט ביני לבין עצמי שיותר לא אבדוק את הסכין, בלי להודיע זאת לכולם, היה היצר הרע בא אלי ואומר לי: 'הרי אתה אומן גדול! וכי מי יוכל לבוא אחריך שיהיה בקי כמוך?!' – ואז יעלה בי החשש שמא אחזור בי מהחלטתי. לכן אמרתי את דבריי קבל עם ועדה, כדי שלא אוכל לחזור בי".
על כך נאמר (משלי כ"ד, ו'): "בתחבולות תעשה לך מלחמה".
ירח ימים – חודש אלול
"וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים" (כ"א, י"ג)
"ועל דא: 'כי תצא למלחמה על אויביך', דא איהו יצר הרע, דאנן צריכין למיפק לקבליה במילין דאורייתא ולקטרגא ליה. וכדין יתמסר בידא דבר נש, כמה דאתמר: 'ונתנו ה' אלקיך בידך ושבית שביו'" (זוהר חדש, כי-תצא, צ"ו ע"א)
הזוהר הקדוש (זוהר חדש ח"א כי תצא, צ"ו ע"ב) מוצא בפסוק זה רמז להנהגה בימי חודש אלול, וכתב על הפסוק: "'ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים – דא היא ירחא דאלול, דביה סליק משה לטורא, למבעי רחמין קמי קב"ה, בגין דישתביק לישראל על חובא דעגלא". כלומר, בחודש זה צריך האדם להוריד מעליו את מלבושיו החיצוניים, וזהו: "שמלת שביה" – שהם הקנאה הגאוה והתאוה. ולבכות על עוונותיו – "ובכתה". ואזי בהתעוררות רשפי קדושה וטהרה, בלב נשבר ונדכה יזכה האדם לבוא אחר חודש זה ולעמוד לפני השכינה בשמחה כשמחת חתן וכלה שנמחלים להם עוונותיהם.
וכמבואר שם בזוהר הקדוש, ש'אחר תבוא אליה', הכוונה לאחר יום הכפורים, יום מחילת עוונותיהם של ישראל.
בחודש אלול צריך לבכות על עניינים רוחניים וגשמיים, על מעשים שבין אדם לחבירו ומעשים שבין אדם למקום. אל לו להמתין עד ראש השנה או עד יום הכיפורים כדי לבקש סליחה מחבירו, אלא יקדים לבקש מחילה כבר לפני כן, בימי חודש אלול.
חודש זה הוא מסוגל ועת רצון לפני בורא עולם, שיתקבל לפניו בתשובה שלמה. וזה על ידי שירבה בתפילות, בתהלים ובמצוות. ואם תעשה כן אז יתקיים בך המשך הפסוק: 'ואחר כן תבוא אליה ובעלתה'. שתהיה על ידי זה בעל תשובה, וזו מעלה חשובה מאוד.
והנה, השו"ע (אור"ח סי' תקפ"א, ס"א) כותב, שנוהגים לקום באשמורת מראש חודש אלול ואילך, ואומר בעל ה'כף החיים' (שם, ס"ק ט"ו) שראש חודש לאו דוקא, אלא קמים מב' אלול. והרי כתוב מראש חודש אלול! אלא, זה בא לומר לך, שהראש חודש אלול הוא ראש חודש מיוחד. יש בו שופר, יש בו סליחות, ומן הראוי להתחיל כבר מראש חודש, אלא, שאין אומרים תחנון ווידוי וי"ג מידות בר"ח, אז מתחילים מב' אלול. אבל דברים שכן אפשר לעשות אותם כבר מר"ח, כגון: תהלים, מוסר, מצוות בהתלהבות וכד', תתחיל כבר מראש חודש, ואל תחכה לב' אלול.
נדון על שם סופו
"וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה … וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת" (כ"א, כ'-כ"א)
"בן סורר ומורה נהרג על שם סופו, הגיעה התורה לסוף דעתו, סוף שמכלה ממון אביו ומבקש לימודו ואינו מוצא, ועומד בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות. אמרה תורה: ימות זכאי ואל ימות חייב" (רש"י עפ"י סנהדרין ע"ב)
'שפתי חכמים' ביאר בדברי רש"י: "מלסטם את הבריות" – והורגן (וכתב עוד שם שמדובר שחייב סקילה משום שעשה זאת בשבת).
ידועה שאלת המפרשים (עיין לרא"ם פרשת וירא): הנה בן סורר ומורה נהרג על שם סופו, אך לגבי ישמעאל נאמר: "כי שמע אלקים אל הנער באשר הוא שם" (בראשית כ"א, י"ז), וביאר שם רש"י שמלאכי השרת היו מקטרגים ואומרים: ריבונו של עולם, מי שעתיד זרעו להמית בניך בצמא אתה מעלה לו באר?! אמר להם הקב"ה: עכשיו מה הוא, צדיק או רשע? אמרו לו: צדיק. אמר להם: לפי מעשיו של עכשיו אני דנו. וזהו "באשר הוא שם" (מדרש רבה בראשית נ"ג, י"ט). הרי, שאדם נמדד לפי מצבו בהווה, ולא לפי עתידו!
התשובה הפשוטה היא, שישמעאל בעצמו לא עשה דבר רע בסופו, אלא בניו עשו זאת, ולכן הוא עצמו לא נידון "על שם סופו"; ואילו בן סורר ומורה עלול להגיע לכלל רציחה בסופו, ולכן ימות זכאי.
אך יש שהסבירו עניין זה באופן אחר. אכן באותו זמן היה ישמעאל צדיק, ולא היתה בידו כל עבירה, ואילו בן סורר ומורה נידון על שם סופו משום שכבר עכשיו, בתחילתו, הוא עושה דברים שלא כשורה: גונב בשר ויין. אצלו ההווה מלמד על העתיד, ואפשר לדון אותו על שם סופו.
אכן קשה על פירוש זה: הרי נאמר בישמעאל שהיה "מצחק", ואמרו חז"ל (תוספתא סוטה פ"ו ה"ג) שזו לשון של עבודה זרה, של גילוי עריות ושל שפיכות דמים. אלו הן העבירות החמורות ביותר, והיאך אפשר לומר שהיה צדיק באותה שעה?
תירץ זאת הרא"ם (הובא ב'שפתי חכמים' בראשית ועיין גם בפרשתינו), שביחס לאותו עוון שבגללו קטרגו עליו בשמים – דהיינו: אי-נתינת המים לישראל בעתיד, כדי שיסבלו ישראל בצמא – נכון לומר על ישמעאל שכרגע, בהווה, הוא נקי מעוון זה, ולכן נחשב צדיק באותו זמן; מה שאין כן ביחס לבן סורר ומורה, שכבר עכשיו עושה דברים שיביאו אותו לידי מיתה בסופו.
עוד יש להוסיף ולבאר: על בן סורר ומורה נאמר: "איננו שומע". הסביר בעל 'אור החיים' הקדוש (עפ"י הזוהר ח"ב פ"ה ע"א), "איננו שומע בקול אביו" – זה הקב"ה, "ובקול אמו" – זו כנסת ישראל. אחר כך אומרים הוריו: "איננו שומע בקולנו זולל וסובא", וכאן הכוונה כבר להוריו של הילד. כלומר, בתחילה הבן סורר בקב"ה, והוריו אינם מגיבים; ומתוך כך מגיע הילד למצב של "ולא ישמע אליהם", והוא מתמרד גם נגד הוריו. מלמדת אותו התורה מסר חשוב ביותר: טעות גדולה טועים ההורים שחושבים שאף שהבן מזלזל בקב"ה ובכנסת ישראל, כל עוד כלפיהם מתנהג הבן כיאות אין עימו בעיה. זו טעות, משום שכאשר הבן כופר בהקב"ה, ב"אנכי ה' אלקיך", אזי ודאי שיגיע גם למצב של כפירה ב"כבד את אביך ואת אמך".
הורים אלו אינם מבינים את שורש הבעיה, ולכן גם כאשר הם באים לפני הזקנים, טענתם העיקרית כלפי הבן היא: "איננו שומע בקולנו". אך בית הדין פוסקים את דינו ומכריזים זאת ברבים, כדי שכל עם ישראל ישמע, שפלוני נסקל על שהיה בן סורר ומורה (רש"י) – כלומר, לא על שום שלא שמע בקול אביו ואמו בלבד, אלא על שום שלא שמע להקב"ה.
לאור זאת אפשר להבין כיצד נידון בן סורר ומורה על שם סופו: מעשיו שעשה בתחילה, שזלזל בהוריו וכפר בטובתם, נובע משורש רקוב של כפירה בה' ובטובתו; וגם אם ההורים עצמם אינם רואים זאת כעת, בית הדין רואים את סופו, כשתתגלה כפירתו בה'. לכן כדאי שימות זכאי, כל עוד לא ביטא את כפירתו בה' בגלוי, ואל ימות חייב.
השוואה זו של בן סורר ומורה לישמעאל חשובה ביותר. ביום הדין, בראש השנה, אנו קוראים את הפרשה של "באשר הוא שם" (בראשית כ"א, י"ז). לכאורה יש בכך כדי להרגיענו, כיון שאף שהרבינו לחטוא, הרי שעתה, בימי הרחמים והסליחות, השתדלנו ביותר לדקדק במצוות, השכמנו לאמירת סליחות, תקענו בשופר בראש השנה, קראנו תהלים כמניין כפ"ר, ואף עשינו תשליך. בוודאי שהקב"ה ידוננו לחיים טובים, כפי מצבנו עכשיו – "באשר הוא שם". אך עם כל זה עלינו לזכור שיחד עם "באשר הוא שם" יש גם "נהרג על שם סופו". מכאן, שאם עושה האדם תשובה גמורה, ומקבל בפיו ובליבו לעשות את רצון קונו, אזי הקב"ה ידון אותו באמת "באשר הוא שם"; אבל אם חלילה תשובתו היא מן השפה ולחוץ, לא תעזור צדקותו של עכשיו, ביום ראש השנה, אלא ידונו אותו על שם סופו.
בן סורר ומורה "לא היה ולא עתיד להיות" (סנהדרין ע"א ע"א), ונכתב כדי לדרוש ולקבל שכר, דהיינו: ללמוד ממנו מוסר השכל לחייו של כל אחד ואחד, כדי שנדע לכלכל את צעדנו ולקבל שכר טוב על פועלנו, "לטוב לנו כל הימים ולחיותנו כהיום הזה" (ו', כ"ד).
שיהיו אביו ואמו שווים
"וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה… וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת" (כ"א, כ'-כ"א)
"'ויסרו אותו' – ובן סורר ומורה נהרג על שם סופו, הגיעה תורה לסוף דעתו, סוף שמכלה ממון אביו ומבקש לימודו ואינו מוצא ועומד על פרשת דרכים ומלסטם הבריות. אמרה תורה: ימות זכאי ואל ימות חייב" (רש"י)
כתב הרמב"ם בהלכות ממרים (פ"ז ה"י): "היה אביו רוצה ואמו אינה רוצה, אמו רוצה ואביו אינו רוצה – אינו נעשה בן סורר ומורה, שנאמר: 'ותפשו בו אביו ואמו'". מקור הרמב"ם בגמרא בסנהדרין (ע"א ע"א). רבי יהודה אומר, שהאם צריכה להיות זהה לאב בקול במראה ובקומה, ואם אין ההורים זהים בדברים אלו אין הבן נעשה בן סורר ומורה (ואכן, משום כך סוברת הגמרא שבן סורר ומורה לא היה ולא נברא, "ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר").
מהי משמעות הזהות שבין האב והאם? יש כאן הדרכה חינוכית. אין סוקלים את הילד עד שיתפשו בו אביו ואמו יחדיו. כך גם לגבי חינוכו של הילד ואזהרתו: כדי להפריש את הילד מעבירות צריכים שני ההורים להיות שווים במראה בקול ובקומה. האב והאם ביחד, בשיתוף פעולה, צריכים לתפוס את בנם, לחנכו ולהרגילו לעבודת ה'.
דרכי החינוך
בדרך רמז הסבירו את הפסוקים (שמות ט"ו, כ"ג): "ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים כי מרים הם על כן קרא שמה מרה". ההורים רואים שהילד "מר" והם בטוחים שכאשר יגדל יהיה מתוק. בקטנותו רחמו עליו, חשכו ממנו את שבטם, לפעמים ההורים או אחד מהם מתעלמים מקשייו של הילד, עושים עצמם כ'חרש' או כ'סומא' בראותם את הילד נכשל, ופוטרים את עצמם בטענה, ש"עכשיו הילד קטן, כשיגדל הכל יסתדר…". כך הם פועלים מתוך רחמים, וחוסכים מהבן את שבטם. הם אינם מקיימים בו את מאמר שלמה המלך ע"ה (משלי י"ג, י"ד): "חושך שבטו שונא בנו, ואוהבו שחרו מוסר". אמנם לא צריך לתת לילד מכות של ממש; אבל צריך לתת לו מוסר, לייסר אותו בשכל ובדעת.
אומרים בעלי המוסר: אם עץ גדל עקום צריך להעמיד לצידו עץ ישר כדי ליישר אותו. הורים של בן זה לא השכילו לחנכו כראוי, חסו עליו בקטנותו: אמרו, קטן אינו בר עונשין, לא השגיחו עליו ביחד – והילד ניצל את המחלוקת שבין אביו ואמו ובגללם הוא מגיע לעבירות הקשות.
אמנם, אם ההורים לא תפסו את הבן ביחד, לא חינכו אותו כדבעי, אין לילד כל אשמה בתוצאות החינוך הקלוקל שקיבל. ההורים הם אשמים שלא שיתפו פעולה בחינוך הבן (ולפעמים הבן עצמו מנצל את המחלוקות שבין ההורים אודות אופן חינוכו), ולכן אין לבן דין סקילה. אבל אם באמת היו שני ההורים "שווים", שניהם חינכו אותו בדרך הנכונה, ובכל זאת התדרדר הבן למצבו הקשה – אין זו אשמת ההורים, אלא אשמת הבן בלבד. במקרה כזה ידונו אותו על שם סופו.
החינוך הטוב הוא כפי שנאמר על רבי יהושע בן חנניה (אבות ב', ח'): "אשרי יולדתו", שכן כבר בקטנותו הכניסה אמו את העריסה שלו לבית המדרש כדי שאוזניו יקלטו דברי תורה. וזה לשון בעל ה'תפארת ישראל' שם: "'אשרי יולדתו' – שאמו הדריכתו לתורה ולמדות ישרות, וכבר כשהיתה מעוברת ממנו, חזרה בבתי מדרשות ובקשה שיתפללו שיהיה העובר זה ת"ח וצדיק, כך כתב רש"י בספר מדרש שמואל על אבות. ואני מצאתי בירושלמי (יבמות) שאמו הוליכה עריסתו לבית הכנסת בשביל שיתדבקו אזניו בדברי תורה". עכ"ל.
אגב, למדנו מכאן שההורים צריכים להרגיל את הילדים מקטנותם לשמוע שירי קודש. אם יעשו כן, יגדל להם בן יפה תואר ונחמד למראה, וממנו יצאו פירות ופרי-פירות של קדושה. ומוסר גם לכל אדם באופן אישי שאם הוא עובר עבירות ולא מיסר את עצמו, אלא כאותם הורי הילד הסורר ומורה גם הוא מנחם את עצמו בדברי סרק, והיצר אומר לו: שבור כלים, זה לא נורא – סופו של דבר שיגיע לעבודה-זרה, חלילה. אל תתבונן בעכשיו, בחטא הקטן, אלא על שם סופו, ויזכור את דברי חז"ל (ברכות ז' ע"א) שטובה מרדות אחת בלב של אדם יותר ממאה מלקיות. ויהי רצון שנזכה ל"וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך" (ישעיה נ"ד, י"ג).
כבודו של מלך מלכי המלכים
"לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי" (כ"א, כ"ג)
"'כי קללת אלהים תלוי' – זלזולו של מלך הוא, שאדם עשוי בדמות דיוקנו וישראל הם בניו. משל לשני אחים תאומים שהיו דומין זה לזה, אחד נעשה מלך, ואחד נתפס ללסטיות ונתלה, כל הרואה אותו אומר: המלך תלוי. כל קללה שבמקרא לשון הקל וזלזול, כמו (מלכים א' ב', ח'): 'והוא קללני קללה נמרצת'" (רש"י)
על איסור הלנת המת נאמר במשנה (סנהדרין פ"ו מש' ד'-ה'): "מפני מה זה תלוי – מפני שבירך את השם, ונמצא שם שמים מתחלל. אמר רבי מאיר: בשעה שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת: קלני מראשי, קלני מזרועי! (ומפרש הרב עובדיה מברטנורה שם: "'בזמן שאדם מצטער' – שפורענות באה עליו בעוונו. 'מה לשון אומרת' – באיזה לשון שכינה קובלת ומנודדת עליו. 'קלני מראשי' – ראשי כבד עלי וזרועי כבד עלי, כאדם שהוא עייף. 'קלני' – איני קל מראשי"). אם כן המקום מצטער על דמן של רשעים שנשפך – קל וחומר על דמן של צדיקים. ולא זו בלבד אמרו, אלא: כל המלין את מתו עובר בלא תעשה. הלינהו לכבודו, להביא לו ארון ותכריכים – אינו עובר עליו".
והנה, כך מספרת לנו הגמרא על תורתו של רבי מאיר שלמד מאלישע – אחר (חגיגה ט"ו ע"ב): "אשכחיה רבה בר שילא לאליהו, אמר ליה: מאי קא עביד הקדוש ברוך הוא? אמר ליה: קאמר שמעתא מפומייהו דכולהו רבנן, ומפומיה דרבי מאיר לא קאמר. אמר ליה: אמאי? – משום דקא גמר שמעתא מפומיה דאחר. אמר ליה: אמאי? רבי מאיר רמון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק! אמר ליה: השתא קאמר: מאיר בני אומר: בזמן שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת – קלני מראשי, קלני מזרועי'".
וכבר האירו את עינינו במאמר זה ה'אור החיים' הקדוש, וה'בן איש חי' זיע"א בספרו 'בן יהוידע' (חגיגה שם), בשאלם: מה חידש רבה בר שילה לקב"ה שעד שלא אמר על רבי מאיר "רימון מצא – קליפתו זרק, תוכו אכל", לא נאמרו דברים משמו בישיבה של מעלה? כי הקב"ה רוצה שעבדיו יהיו נקיים "בעיני א-לקים ואדם" (משלי ג', ד'), וכאשר ראה שבני האדם מבינים שרבי מאיר הוא בעל אישיות ושיעור קומה מיוחדים המסוגל לברור אוכל מתוך הקליפות אז אמר תורה משמו.
ראה הקב"ה, שבני האדם לא יבואו ללמוד מרבי מאיר, ביודעם שרק יחיד סגולה מסוגל ללמוד כמותו, ולא יבואו אחרים לעשות כמעשיו, והחל באמירת דברי תורה משמו. ומעניין הדבר, שדברי התורה הראשונים שנאמרו משם רבי מאיר הם: "מאיר בני אומר: בזמן שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת – קלני מראשי, קלני מזרועי". והם בעצם דבריו של רבי מאיר בפרשתנו על צער השכינה בצערו של אדם מישראל.
מ"מ למדים אנו, כי כל אדם מישראל צריך ללמוד תורה מחכמי ישראל הדומים ל"מלאך ה' צבאות" (מלאכי ב, ז) ולהקשיב לכל דבריהם, וביחוד מלך ישראל שנצטוה במצוה מיוחדת לו, כאשר קראנו בפרשה הקודמת (דברים י"ז, י"ח-כ'): "והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלוים. והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה' אלוקיו לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החקים האלה לעשותם. לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל". הביטוי "כל דברי התורה" בא לרבות, כפי שמצינו בכתוב: "שמור ושמעת את כל הדברים האלה אשר אנכי מצוך", והסביר רש"י (דברים י"ב, כ"ח): "'את כל הדברים' – שתהא חביבה עליך מצוה קלה כמצוה חמורה".
המלך צריך להקשיב לחכמי ישראל, לשמור את דברי התורה עם כל יינה של תורה, עם ה"משמרת למשמרת" של החכמים. ועל כן, הוא צריך לקרוא בה כל ימי חייו, כי אם לא יקרא – לא ילמד ליראה את ה', ואם לא ילמד – יחשוב שהוא חכם ופיקח יותר מהרבנים והחכמים.
בנוסף לכך: המלך ההולך בדרכי ה' צריך לילך עם התורה לכל מקום ומקום, וכדברי הרמב"ם (הל' מלכים ג', א'): "כותב שני ספרי תורה, אחד מניחו בבית גנזיו שהוא מצווה בו ככל אחד מישראל, והשני לא יזוז מלפניו, אלא בעת שיכנס לבית הכסא, או לבית המרחץ, או למקום שאין ראוי לקריאה, יוצא למלחמה והוא עמו, נכנס והוא עמו, יושב בדין והוא עמו, מיסב והוא כנגדו, שנאמר (י"ז, י"ט): 'והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו'".
על ידי הקריאה יבוא ליראת ה' שתהא לו כאוצר, ועל ידה יזכה לשמירת התורה ומצוותיה. ולא זו בלבד, אלא יזכה למדות טובות, "לבלתי רום לבבו" – שהן הכנה וסיוע ללימוד התורה. כי התורה נקנית על ידי הענווה, והיא נמשלה למים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך. זהירות המלך במצוות תהא כדברי רש"י: "'ולבלתי סור מן המצוה' – אפילו מצוה קלה של נביא".
ומעתה, רש"י כתב על "לא תלין": "זלזולו של מלך הוא, שאדם עשוי בדמות דיוקנו וישראל הם בניו. משל לשני אחים תאומים שהיו דומין זה לזה, אחד נעשה מלך, ואחד נתפס ללסטיות ונתלה, כל הרואה אותו אומר: המלך תלוי". ישראל הם בניו של מקום והם מלכים בני מלכים כמו שמלך מצווה לשמוע לחכמי ישראל ולקיים כל מצוה קלה כבחמורה בחיבה כך כל אדם מישראל מצווה לשמוע, ללמוד יראת שמים "למען יאריך ימים הוא וכל זרעו אחריו".
השבת אבדת הנפש
"לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ" (כ"ב, א')
הפשט הוא, שאם יראה האדם את שורו של חברו מהלך בדרכו, לא יתעלם ויאמר: מה אכפת לי ממנו, אלא יעזור לו. ועוד, לא יאמר האדם כיון שכתוב (ישעיה א', ג'): "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו", הוא בודאי ימצא את דרכו, אלא יחזיר את השור לבעליו ובזה הוא מקיים מצוה מיוחדת ומתן שכרה בצידה.
'אור החיים' הקדוש כותב, שהתורה רומזת במצוה זו להשיב את נפשות ישראל לצור מחצבתן, לקרב את הנפשות התועות להסתופף תחת כנפי השכינה ולהחזירן לחיי תורה ומצוות. "השב תשיבם לאחיך".
זהו שהתורה כותבת עוד: "ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו" – כלומר, אם יש יהודי שהתרחק לגמרי מהתורה ומקיום מצוותיה, אל תתעלם ממנו: "ואספתו אל תוך ביתך והיה עמך עד דרש אחיך אתו והשבתו לו".
ומדוע רמזה התורה עניין זה בשור ושה? משום שיש אדם שכל מעשיו כבהמה, אוכל שותה עובד וישן כדרך הבהמות. ודווקא כלפיו חובה על כל אחד לסייע לו ולהעלות אותו למדרגה של "אדם", שכן הוא "אחיך". וזו מעלה נוראה ונשגבה עד מאוד.
[ועיין ב'אור החיים' הקדוש שמאריך להסביר את הדימוי של ה'שמלה' המוזכרת בתורה לחלקי הנשמה הרוחנית שבאדם, עיי"ש. ובעניין זה המשילו משל למלך שחילק בגדי מלכות לעבדיו, וציוה שכל זמן שהם נקראים לפניו שילבשו את אותם הבגדים. החכמים שבהם שמרו על הבגדים מכל משמר ולא לבשום בשעת עבודתם, וכשנקראו לבוא אל המלך מייד לבשו אותם והופיעו בפניו בצורה נאה ומכובדת כפי שבקש המלך. הסכלים שבהם זלזלו באותם בגדים, לבשום בשעת עבודתם, וכשנקראו למלך הופיעו בבגדים מלוכלכים ובזויים, וכעס המלך היה בלתי נמנע. כך, על האדם לשמור את נשמתו נקיה מכל רבב ללא חטא ועוון].
הזוהר הקדוש (פרשת וירא דף ק"ד ע"ב, וכן בתרומה דף קכ"ט ע"א) הפליג במעלת מי ש"מזכה לחייביא" – מי שמקרב יהודי ללימוד התורה וקיום המצוות. וזו לשונו (פרשת תרומה שם): "כרוזא נפיק וקארי ואמר: עלאין ותתאין אסהידו סהדותא, מאן איהו דעביד נפשאן וזכי לחייביא… זכאה חולקיה", עיין שם.
ובאותו עניין: כמו שיש מעלה עצומה להציל את הנפשות האובדות, כך על כל אדם להתחזק בכל עוז ולהציל את נפשו שלו, לבל תאבד ברשת היצר. חייב אדם להשיב את נפשו האובדת, ולנקותה מכל זוהמה של החטאים. זאת יעשה על ידי חזרה בתשובה, או אז אותו כרוז המוזכר בזוהר יכריז עליו שהוא החזיר את נפשו האובדת לבעליה נקייה וזכה.
ועשית מעקה לגגך
"כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ" (כ"ב, ח')
טבע האדם לשאוף לגדולות (כך כתב רבינו סעדיה גאון זצ"ל בספרו 'אמונות ודעות'): "אע"פ ויתכן שיהא לו קשיים מסוימים כאשר שאיפותיו יתקיימו. הטעם לכך הוא, שהנשמה היא יישות רוחנית, חלק אלוק ממעל, והיא שואפת לעלות ולהתעלות. אולם על האדם לדעת שלא להציב לעצמו שאיפות גבוהות מדי. לעיתים, הצבת מטרות נשגבות מן האדם עלולה להכשיל אותו, לייאש אותו ולהביא אותו לידי כך שלא יפעל בכלל לשם השגת שאיפותיו.
כך נלמד מפסוק זה דרך רמז: "ועשית מעקה לגגך" – על האדם לעשות מעקה וגבול לשאיפותיו, כדי שיהיו סבירות ובנות-השגה.
בעל ה'בן איש חי' המשיל על כך משל:
אדם אחד נשא ביצים על ראשו ועבר מעיר לעיר כדי למוכרן. פעם אחת הלך בדרכו, והנה עברה מולו עגלה ובה עשיר אחד. שאל מוכר הביצים את העגלון: אמור נא לי, כיצד נעשה איש זה שיושב בעגלה לעשיר כל כך גדול? כיצד התחיל את דרכו? ענה לו העגלון: הוא היה מוכר ביצים! התפלא האיש: וכי ממכירת ביצים בלבד העשיר אותו אדם? הסביר לו העגלון, שהאיש הושיב תרנגולת על הביצים, מהן יצאו אפרוחים, את האפרוחים מכר וקנה בדמיהם עופות נוספים וכו' וכו'. אמר – ונסע לדרכו. התחיל אותו מוכר ביצים לחשוב בליבו: גם אני אקח את הביצים ואמכור אותן, יהיו לי אפרוחים, וביצים נוספות, ובדמיהן אקנה עופות וכו' וכו', עד שאעשה אף אני לעשיר גדול. או אז יזמין אותי המלך לארמונו. כשאגיע לארמון אני אשתחווה לפני המלך כך… תוך כדי הרהורים הוריד מוכר הביצים את ראשו בתנועת השתחוויה – וכל הביצים נפלו ונשברו…
זהו שנאמר: "ועשית מעקה לגגך", עליך לשלוט על מחשבותיך ושאיפותיך…
עוד יש לומר דרך רמז: לעיתים, אדם מעוניין לקנות דירה והוא לוקח הלוואות ונכנס לחובות עצומים. אך עליו לדעת לשים מעקה לגג של גודל הדירה, ולעשות חשבון אם הוא יכול לשאת בכל ההוצאות הכרוכות בקניית הדירה, ואם לאו, שלא יקנה, ויגור בשכירות. ואדם שיש לו ביטחון גמור בקב"ה זה ענין אחר ויכול לנהוג בהתאם. וכיצד ניתן לבדוק אם יש לאדם ביטחון בקב"ה. על ידי "אם כסף – תלווה את עמי". דהיינו, אם יש לו כסף, וכשמבקשים ממנו הלוואה הוא נותן בעין יפה, אזי סימן הוא שביטחונו בה' גדול. אך אם אינו נותן, סימן שאין לו כל ביטחון בה'.
לא קידמו בלחם ובמים
"לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם" (כ"ג, ד'). "לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא… בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה'" (כ"ג, ח'-ט')
ישנו הבדל בין האיסור של הכנסת עמוני ומואבי לקהל ה' ובין הכנסת אדומי. האיסור לגבי עמוני ומואבי חל גם על דור עשירי, ואילו לגבי האדומי הותר הדור השלישי לבוא בקהל ה'. דבר נוסף רואים אנו בפסוקים, שלגבי אדום שיצאו לקראת עם ישראל בחרב נאמר: "לא תתעב אדומי כי אחיך הוא", וכן לגבי המצרים אשר זרקו את בניהם של עם ישראל נאמר (כ"ג, ח'): "לא תתעב מצרי".
את טעם ההבדל בין האדומי לעמוני ולמואבי ביאר רש"י כך: "הא למדת שהמחטיא לאדם קשה לו מן ההורגו… לפיכך אדום שקידמם בחרב לא נתעבו, וכן מצרים שטבעום, ואלו (עמון ומואב) שהחטיאום – נתעבו".
על הסבר זה יש לשאול שתי שאלות: האחת, וכי חטאם של המצרים היה רק בניסיון להרוג את ישראל? והלא גם המצרים החטיאו את ישראל, שנאמר: "וירעו אותנו המצרים" – שהפכו אותנו לרעים, כלומר לעובדי עבודה זרה! הרי שגם על המצרים נכון לומר ש"החטיאום"!
והשאלה השניה, אם עונשם של העמוני והמואבי נובע מכך שהחטיאו את ישראל, מדוע מפרטת התורה סיבות אחרות (כ"ג, ה'): "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים… ואשר שכר עליך את בלעם… לקללך"?
התשובה לשאלה הראשונה היא, שעיקר כוונתם של המצרים היתה לשעבוד הגוף; החטאת ישראל נעשתה רק בדרך אגב, ואילו מגמתם המוצהרת של עמון ומואב היתה להחטיא את ישראל.
על השאלה השניה צריך לומר כך: חז"ל דרשו (יבמות ע"ו ע"ב): "'עמוני' ולא עמונית, 'מואבי' ולא מואבית". הלכה זו נרמזה בפסוק: "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים", וביארו חז"ל (יבמות שם ע"א): דרכו של איש לקדם בלחם ובמים, ואין דרכה של אשה לקדם, ומשום כך רק האנשים נאסרו ולא הנשים העמוניות והמואביות (ולכן פסק שמואל הנביא שרות המואביה מותרת להינשא לדוד המלך (יבמות שם).
מכאן תשובה לשאלתנו. אמנם הטעם העיקרי לאיסור העמוני והמואבי הוא משום רצונם להחטיא את ישראל; אך התורה הביאה סיבה נוספת, כדי שנדרוש ממנה את ההלכה של "'עמוני' ולא עמונית, 'מואבי' ולא מואבית".
אך ניתן להשיב תשובה נוספת: למעשה, גם התורה התכוונה לאותה הסיבה. שכן מטרתם של העמונים והמואבים בכך שלא קידמו את עם ישראל בלחם ובמים היתה כדי להחטיאם. הכיצד? המואבים שמעו את תלונות בני ישראל על המן, שהוא יבש וחסר טעם. הם שמעו שישראל ביקשו לאכול לחם רגיל. מיד הזדרזו וניצלו את חולשתם של ישראל. עמדו ושלחו את בנותיהם שיצאו לקראת ישראל, אך לא נתנו להם לחם ומים.
אמרו בנות מואב: אם מבקשים אתם לאכול, בואו ואכלו מזבחי אלוהינו ושתו מיין הנסך שלנו. כך הכשילו את ישראל בעבודה זרה, ומתוך כך גם בזנות ובזימה. אם כן: "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים" – כדי שתרעבו ותתאוו לאכול, ויאכילו אתכם מזבחיהם.
מעבר לכך, יש להבין גם את הסיבה שהתורה אמרה. עמון ומואב הם מזרע לוט, ומבקשים אף הם להתייחס למשפחת אברהם אבינו.
על כך אומר להם הקב"ה: מי שיילך בדרכי אברהם אבינו, גם אם הוא משאר האומות, יוכל להתגייר ולהתחתן עם זרע אברהם; אבל צרי עין, שאינם נותנים לחם ומים, שמקללים אומה שלא ביקשה לעשות להם מאומה – אנשים כאלו אינם יכולים להיות חלק מזרעו של אברהם אבינו. לכך נאמר עליהם: "לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם".
כוחו של עמלק
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" (כ"ה, י"ז)
"'אשר קרך בדרך' – לשון מקרה. דבר אחר לשון קרי וטומאה, שהיה מטמאן במשכב זכור. דבר אחר: לשון קור וחום, צננך והפשירך מרתיחתך, שהיו כל האומות יראים להלחם בכם ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים. משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה. אף על פי שנכוה, הקרה אותה בפני אחרים. 'ויזנב בך' – מכת זנב, חותך מילות וזורק כלפי מעלה. 'כל הנחשלים אחריך' – חסרי כח מחמת חטאם, שהיה הענן פולטן. 'ואתה עיף ויגע' – עיף בצמא, דכתיב (שמות י"ז, ג'): 'ויצמא שם העם למים', וכתיב אחריו: 'ויבא עמלק'. 'ויגע' – בדרך. 'ולא ירא' – עמלק, 'אלהים', מלהרע לך" (רש"י)
זכירת עמלק כוללת את כל אשר עשה לך עמלק, את גודל רשעתו ורעותו. הוא מזלזל במצוות, וכדברי רש"י (בשם תנחומא י') "'ויזנב בך'- מכת זנב, חותך מילות וזורק כלפי מעלה". וכן נאמר עוד ברש"י (פרשת חוקת במדבר כ"א, א' ע"פ תנחומא י"ח) על עמלק: "ועמלק מעולם רצועת מרדות לישראל, מזומן בכל עת לפורענות".
עמלק מבקש להחליש את ישראל ולנצחם, הוא מצליח בכך כאשר "ויבואו רפידים" – שרפו ידיהם מן התורה. אך משה רבינו איננו נותן לעמלק לנצח, כאשר ידיו אמונה והן כלפי מעלה, אזי אין אחיזה ומעמד לעמלק.
עמלק מבקש לקרר את ישראל ולמנוע מהם לקיים מצוות ולכן הוא פוגע בנחשלים, אותם שהענן פלט אותם, אך הוא לא הבין שהנחשלים בישראל הם גדולים וצדיקים ממנו, ואפילו ריקנים שבישראל מלאים במצוות (חגיגה כ"ז ע"א). ומעין זה מצינו אצל בלעם שכאשר ראה שעם ישראל מכוסים בעננים, אמר לבלק: הקב"ה (ח"ו) פוחד ממני ועל כן הוא כיסה את ישראל כדי שלא אראה אותם ואשים עליהם עין הרע. אך הקב"ה גילה את העננים, ואז נעשה בלעם שתום העין.
והנה, אנו מוצאים דבר פלא בעמלק: מצד אחד הוא מלגלג על המצוות, זורק מילות, פוגע בלימוד תורה, ומצד שני הוא מאמין בכח התפילה של עם ישראל. שהרי ישראל יוצאים ממצרים ללא צבא מאורגן וללא כלי נשק ונראה שקל לנצח אותם, הרי יש בהם צדיקים, יהושע, משה, אבל אין להם אנשי צבא, ובכל זאת נצחו אותו, הבין עמלק שכדי להלחם בעם ישראל יש צורך להחליש אותם מבחינה רוחנית ולמנוע מהם להתפלל, כי תפלתם מקובלת בשמים.
מה הוא עושה ברשעותו? מחליף בגדיו ולובש בגדי כנען, או למאן דאמר, מחליף את לשונו ומדבר בשפת כנען, כדי שעם ישראל יאמר ויתפלל לה' שימסור בידם את "כנען", ותפילתם אפי' אם תתקבל זה לא על "עמלק" (עיין במדבר כ"א פסוקים א' ב' ורש"י שם ובילקוט שמעוני שם). הוא משנה את לשונו ומתחכם לדבר בלשון כנעני וללבוש מלבוש עמלק כדי שישראל יתבלבלו בתפילתם, ולא ידעו לכוון היטב בתפילה. ואמנם השי"ת עזר לישראל והם התפללו: "נתן את העם הזה" (במדבר כ"א, ב') כמות שהוא, הגם שלשונו ובגדיו מעורבבים.
ובעצם מעשהו זה של החלפת לשון (או הבגדים לפי דעה נוספת בחז"ל), הוא חושב לבוא ברמאות כלפי הקב"ה. הרי הוא יודע שה' שומע ומאזין לתפילות של עם ישראל, והראיה שהוא משנה את לשונו, אם כן גודל רשעותו הוא גם כלפי שמיא להראות שהוא חושב לטכס עצה גם נגד בורא העולם. ולא לחינם קבעו לנו חז"ל את חובת זכירת מעשי עמלק.
גם בדורנו קיים חיוב זה אף שאיננו יודעים מיהו עמלק, וצריך לדעת שיש גם עמלק רוחני, כאשר אדם נכשל בעבירה זהו לגביו: "ויבוא עמלק". מי שאינו מתגבר על יצרו, מי שעובר עבירה יזכור שלא זו בלבד שלא מחה את זכר עמלק אלא נתן לו מקום בלבבו.
נזכור, שרפיון ידיים בתורה ובמצוות מביא את עמלק. ואדרבה, תפילה היא העוקרת את עמלק, "אל תיראי תולעת יעקב" (ישעיה מ"א, י"ד) – מה תולעת זו אין כוחה אלא בפה, גם ישראל אין כוחם אלא בפיהם – התפילה (עיין תנחומא בשלח ט'). כאשר יש לישראל את עמוד התפילה, כאשר ירים משה את ידו בתפילה, אז – וגבר ישראל.
אשר קרך בדרך
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ" (כ"ה, י"ז-י"ח)
"'אשר קרך בדרך' – לשון מקרה. דבר אחר: לשון קרי וטומאה, שהיה מטמאן במשכב זכור. דבר אחר לשון קור וחום, צננך והפשירך מרתיחתך, שהיו כל האומות יראים להלחם בכם ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים. משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה. אף על פי שנכוה, הקרה אותה בפני אחרים" (רש"י)
אומרים חז"ל (פסיקתא זוטרתא כי-תצא): "'אשר קרך' – לשון קור וחום, ציננך והפשירך מרתיחתך. שהיו כל האומות יראים להילחם בכם, כמו שכתוב (שמות ט"ו, י"ד): 'שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת', ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים. משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה. בא בן בליעל אחד, קפץ וירד לתוכה. אף על פי שנכווה הִקרָה אותה בפני אחרים" (עיין רש"י שם).
מסביר האלשיך הקדוש: לכל מלחמה שמנהלת אומה אחת נגד חברתה יש מטרה גשמית, ככיבוש קרקע וכדו'. אבל עמלק בא להילחם בישראל ללא שום מטרה גשמית או כלכלית. הרי לעם ישראל לא היו קרקעות, כי הם היו במדבר. מכאן, שכל שאיפתו היתה השחתת עם ישראל מבחינה רוחנית, קירור האדם מעשיית המצוות, דהיינו: שאמנם ימשיך לקיים את המצוות, אבל יעשה אותן בלי חשק ובלי התלהבות.
אם אדם בא לקיים מצוה והוא מרגיש שאופף אותו כובד המונע ממנו לרוץ ולהתלהב במצוה – ידע שזה מכוחו של עמלק. עלינו לרוץ לקיום המצוות, בלי 'להתקרר' מההתלהבות בשעת קיומן.
חכם מנשה שלו ע"ה היה אומר משם בעל ה'בן איש חי' זיע"א: משל לאדם כפרי, שהתארח אצל אחותו בעיר הגדולה. הוא לא הכיר את ההמצאה שנקראת 'מראה'. והנה כשנכנס לחדר, דלת הארון היתה פתוחה ומהמראה השתקפה דמות של אדם. כעס האיכר על שנמצא אדם אחר בחדרו – והנה גם הדמות שעמדה לפניו כעסה. הרים האיכר כיסא כדי לזרוק על אותו אדם – וגם אותו אדם הרים כיסא ורצה לזורקו עליו. עזב האיכר את החדר בזעם ואמר לאחותו, כי ישנו אדם זר בחדר. אחותו הבינה במה המדובר, ולכן יעצה לאחיה, שבמקום לכעוס עליו, יאמר שלום לאותו אדם, וכך ימנע מריבה ביניהם… וכך היה.
הנמשל הוא לעמלק. עמלק הוא, למעשה, השתקפות מעשיו של האדם. אם אדם מחליש את עצמו בקיום המצוות ונותן פתח גדול ליצר הרע להיכנס אליו, גם עמלק מתגדל לעומתו. וככל שהאדם מתעלה ומשפר את מעשיו, ומסלק מעליו את היצר הרע, גם עמלק מסתלק ממנו.
תמחה את זכר עמלק
"וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹקֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" (כ"ה, י"ט)
"'תמחה את זכר עמלק' – 'מאיש ועד אשה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה' (שמואל א', ט"ו, ג'), שלא יהא שם עמלק נזכר אפילו על הבהמה, לומר בהמה זו משל עמלק היתה" (רש"י)
בספר שמואל מובא שהקב"ה ציוה את שאול להכרית את עמלק מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק וכל הבהמות. אך שאול חמל על אגג ועל הצאן והבקר ולא הרגם. ובא שאול ואומר לשמואל: "הקימותי את דבר ה'". אומר שמואל לשאול: "ומה קול הצאן הזה באזני וקל הבקר אשר אנכי שומע". אומר לו שאול: "אשר חמל העם על מיטב הצאן והבקר למען זבח לה' אלוקיך".
שמואל מוכיח את שאול, ואומר לו: "החפץ לה' בעולות וזבחים כשמע בקול ה', הנה שמע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים". ואח"כ כתוב: "ויאמר שמואל הגישו אלי את אגג מלך עמלק, וילך אליו אגג מעדנות ויאמר אגג אכן סר מר המות… וישסף שמואל את אגג" וכו' (שמו"א פרק ט"ו). "מר" – גימטריא עמלק.
ואומרת הגמרא (מגילה י"ג ע"א), שכיון ששאול לא הרג את אגג יצא ממנו המן לאחר מכן. ולכן מרדכי היהודי שהיה מזרע שאול, היה צריך לצאת ולהלחם נגד המן שמזרע אגג. מה עשה מרדכי? התחיל להתפלל ואמר: הנה המן עשה גורל ויצא לו חודש אדר שמת בו אבי התעודה, אך לא זכר כי היא עת הלידה, שהרי משה רבנו נולד גם בחודש אדר.
פנה מרדכי למשה רבנו ואמר לו, שבגללו יצא הגורל כך. אמר לו משה: מה פתאום בגללי, אתם נהנתם מסעודתו של אחשורוש והשתחוויתם לפסל, ועל כן אתה מרדכי תעורר בתפילה מלמטה, ואני אתפלל מלמעלה, ואם יש איתערותא דלתתא, יש גם אתערותא דלעילא. ועל כן צמו שלושה ימים, לכפר על מה שנהנו מסעודת אחשורוש.
הגמרא (ב"ב כ"א ע"א) אומרת, שרבו של יואב – שר צבאו של דוד המלך, לימדו דבר טעות, ובמקום ללמד אותו שהתורה ציוותה למחות את זֵכֶר עמלק, אמר לו, שכתוב בתורה שמצוה למחות את זָכָר עמלק, ועל כן, כשהלך יואב להלחם באדום כתוב (מלכים א' י"א, ט"ו-ט"ז): "בעלות יואב שר הצבא לקבר את החללים ויך כל זכר באדום. כי ששת חדשים ישב שם יואב וכל ישראל עד הכרית כל זכר באדום". וקרא לו דוד המלך והוכיחו על מעשיו, ואמר לו: מדוע לא הרגת גם את הנקבות? אמר לו יואב: מורי ורבי לימדני: "תמחה את זָכָר עמלק". אמר לו דוד: רבך לימד אותך טעות, וצריך לקרוא: 'זֵכֶר'.
הלך יואב לרבו וביקש להורגו, שכן כתוב: "ארור עושה מלאכת ה' רמיה", אמר לו רבו: תשאיר אותי בחיים ואהיה בארור. אמר לו יואב, והרי כתוב: "ארור מונע חרבו מדם"! ולבסוף יש אומרים שהרג אותו, ויש אומרים שלא הרג אותו.
יש לשאול: וכי יואב מעולם לא הלך לבית הכנסת לשמוע קריאת התורה בפרשת זכור?! האם הוא לא שמע את בעל הקורא אומר: "זֶכֶר עמלק"?
אמרתי בדרך בדיחותא, שיואב היה חסיד, ותמיד הוא הלך לרבו (כמו שהיום רבים הולכים לשבת זכור לאדמו"רים שלהם או לראשי ישיבות), וגם בשבת זכור הוא היה הולך אליו. ורבו היה קורא בתורה כפי שלימד אותו בטעות, ולכן יואב לא שמע מפי חזן אחר את קריאת התורה, ובחומשים שלהם לא היה ניקוד, אבל כיום יש בחומשים ניקוד וטעמים.
[לענין הלכה: ספר תורה המנוקד – פסול, ואפילו אם הסירו את הניקוד – נפסל (עיין לשו"ע יו"ד סי' רע"ד ס"ז, ועיין לכה"ח ב'קול יעקב' שם ס"ק י"ג). יש עדות שנוהגים שהעולה לתורה, קורא בתורה. ובספרי תורה שלהם הם עשו חור במרצע באמצע כל מילה שיש בה טעם אתנחתא או סוף פסוק, כך שהעולה לתורה מבחין בזה ויודע את הטעם, ומותר לעשות זאת מכיון שזה לא כתב, אבל יזהרו שהמרצע לא יפגום את הכתב].
פרפראות
אל תביאני לידי ניסיון
"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ" (כ"א, י)
"ועל דא: 'כי תצא למלחמה על אויביך', דא איהו יצר הרע, דאנן צריכין למיפק לקבליה במילין דאורייתא ולקטרגא ליה. וכדין יתמסר בידא דבר נש, כמה דאתמר: 'ונתנו ה' אלהיך בידך ושבית שביו'" (זוהר חדש, כי-תצא, צ"ו ע"א)
על הפסוק "כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו ה' אלוקיך בידיך", הסבירו המפרשים על פי הפשט: אל תמתין שהאויב יבוא אליך, אלא צא לקראתו בטרם יתקרב אליך.
בגמרא במסכת עבודה זרה (י"ז ע"א) נחלקו האמוראים בשאלה, האם יכול אדם להכניס את עצמו למצב שתהיה לו התמודדות עם יצרו, מתוך מטרה להתגבר עליו, או שצריך להתרחק ולא להביא את עצמו למצב של התמודדות בכלל.
למשל, יש לפניו שתי דרכים: באחת יש תמונות תועבה, או נשים שלובשות בגדים לא-צנועים, ובדרך אחרת – אולי גם ארוכה יותר – אין דברים כאלו. האם על האדם ללכת בדרך הלא-צנועה כדי שיתמודד ויתגבר על יצרו, או ללכת בדרך הצנועה כדי למנוע מעצמו את הניסיון.
במשלי (ה', ח') נאמר: "ואל תקרב אל פתח ביתה". הסבירו שם בגמרא שאדם לא צריך להביא את עצמו לידי ניסיון. אמרו חכמי המוסר: אל תביא את עצמך לידי ניסיון – כדי שלא תביא את עצמך לידי ביזיון…
צריך האדם להתרגל לומר תמיד: "יגער ה' בך השטן" (זכריה ג', ב'), ולהתפלל תמיד שהקב"ה יסייע לנו להינצל מהיצר הרע.
מצות השבת היהודים הרחוקים
"לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם" (כ"ב, א')
כבר הזכרנו לעיל את דברי 'אור החיים' הקדוש, שמוצא רמז בפסוק זה על בני אדם שנדמו כבהמות, הם אנשים הרחוקים מתורה וממצוות. עליהם מצווה התורה, שלא להתעלם מהם, אלא לנסות לקרבם ולהשיבם בתשובה לאבינו שבשמים.
והתורה מדגישה: "השב תשיבם" – פעם, פעמיים ושלוש. אל יתייאש! אלא יתאמץ וישתדל לעשות הכל כדי להשיבם.
וכיצד ישיבם? כמידת אהרון הכהן, שהיה מקרב אנשים לתורה בדרכי נועם, בלשון אהבה ואחווה ורעות, שכן: "שור אחיך הוא" – הוא אחיך, בן עמך.
היפוך היוצרות
"לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה, כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹקֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה" (כ"ב, ה')
"משרשי המצוה להרחיק מאומתנו הקדושה דבר ערוה וכל ענין וכל צד שיהיה הכשלון באותו דבר מצוי מתוכו… כלומר, שלאהבתנו – הרחיקנו מן הזמה, שהיא דבר מכוער ביותר, ויקח לב האדם ומדיחו מדרך טובה ומחשבה רצויה לדרך רעה ומחשבה של שטות. ואין ספק, כי אם יהיו מלבושי האנשים והנשים שוים – יתערבו אלו עם אלו תמיד ומלאה הארץ זמה. ועוד אמרו בטעם מצוה זו, שהיא להרחיק כל ענין עבודה זרה, שדרכם של עובדי עבודה זרה היה בכך. ואלה שני הטעמים – מצאתים בספרי הרמב"ם ז"ל אחר כתבי אותם" (ספר החינוך, מצוה תקמ"ב)
טעם האיסור, לפי הפשט, הוא למנוע ערבוביה בין גברים לנשים, ובכך למנוע פריצות (כמו כתבו: הרמב"ם ובעל ה'טורים' ועוד).
אך יש בזה טעם נוסף. האיש מברך כל בוקר: "שלא עשני אישה". אין בכך התנשאות, אלא האיש מודה ומשבח על כך שהוא מחוייב במצוות רבות יותר. האישה מברכת: "שעשני כרצונו", והיא שמחה על זכויותיה הרבות בבניין העולם שבידיה. איש ואישה שיודעים את ערכם – אשרם ואשרי חלקם.
אך יש אנשים בעלי רגשי נחיתות, המבקשים להפוך את ברייתם מאיש לאישה. עליהם נאמר: "לא ילבש" – לא יהפוך איש את עצמו לאישה. העושה כן הוא מתועב, ומעיד שאינו מאמין בבורא העולם, מי שיצר את האדם בצלם הראוי לו.
שכר מצוה קלה
"כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ" (כ"ב, ז')
רש"י (בשם תנחומא א') הסביר: אם קיימת מצוות שילוח הקן, סופך לבנות בית חדש… שמצוה גוררת מצוה".
חז"ל מבארים (ספרי כ"ב, ס"ד; חולין קמ"ב ע"א), שמצות שילוח הקן היא מצוה "קלה", מפני שאין בה שום הוצאות מיוחדות; "ומה מצוה קלה שאין בה חסרון כיס אמרה תורה: 'למען ייטב לך והארכת ימים', קל-וחומר למתן שכרן של מצוות חמורות".
מעתה, בוא וראה שכרן של מצוות: אדם מקיים מצוה קלה של שילוח הקן, ומיד הוא זוכה לבית; וכן זוכה לשדה ולכרם – כפי שמתארים הפסוקים הבאים (ט'-י'): "לא תזרע כרמך…"; ואחר זוכה לבגדים נאים, כמובא בהמשך (י"א-י"ב): "לא תלבש שעטנז… גדילים תעשה לך" – וכל זה בזכות המצוה הקלה שקיים…
אמנם, שכר זה מובטח רק למי שמקיים את המצוה בשלמותה, לשם מי שציווה עליה. הוא מקיים את מצות שילוח הקן לא כדי לזכות לבית. אמרו חז"ל (אבות א', ג'): "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא היו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס". אף על פי שהעבד (או הפועל) יודע שיקבל בסוף היום את הפרס המגיע לו, אין הוא עושה זאת לשם הפרס, אלא כדי לעבוד את אדונו.
כלאים בעבודת ה'
"לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו" (כ"ב, י')
בפסוק זה רמוז לנו מוסר גדול בעבודת ה'. כבר לימדנו דוד המלך, כי הדרך הישרה לעבודתו יתעלה ויתברך היא: "סור מרע ועשה טוב". מתוארים כאן שני שלבים: ראשית, על האדם לקדש את עצמו, לזכך את החומר, בבחינת: "סור מרע"; ובשלב השני עליו להוסיף קדושה וטהרה, בהגברת כוחה של הרוחניות, והוא: "עשה טוב".
אל לו לאדם להמשיך בדרכו הרעה, לדלג על הוראת "סור מרע", ועם זאת לעמול בתורה ולהקפיד על המצוות. ואף שאמרו חז"ל: "הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו" (איכה רבה פתיחא) – אין זה לכתחילה. בוודאי הקב"ה רוצה שהאדם ילמד תורה בקדושה ובטהרה, תורה לשמה.
וזהו הרמז: "שור" – מסמל את הצדיק, כדברי 'אור החיים' הקדוש, "וחמור" – זו החומריות. מכאן האיסור: "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" – אי אפשר לעלות במעלות הצידקות כשעדיין עול החומריות רובץ על האדם, אלא יסלק את החומריות ויעשה את הטוב בשלמות.
מידת הרחמנות
"עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם" (כ"ג, ה')
חטאם של עמון ומואב הוא בחוסר במידת הרחמנות. הם לא ריחמו על ישראל ולא קידמו אותם בלחם ובמים. פגם זה הפוך ממידתם של ישראל, שהם רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים.
שלמה המלך משבח את אשת החיל, ואומר עליה: "כפה פרשה לעני, וידיה שלחה לאביון". היא אינה מחכה שהעני יפשוט את ידו תחילה, אלא היא מושיטה את ידה ראשונה, כדי שלא לביישו.
וכותב רבינו האר"י הקדוש, שאם בעל הבית פושט את ידו תחילה, לפני שהעני פושט את ידו לבקש, הוא זוכה ששלוש אותיות משם הוי"ה ברוך הוא ייכתבו עליו.
חטאיהם של מואב
"עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ" (כ"ג, ה')
העיר גאון עוזנו ותפארתנו, רבנו יוסף חיים זיע"א: חטאם הראשון של המואבים – "על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים", חמור פחות מהחטא השני, "אשר שכר עליך את בלעם". זאת משום, שבתחילה לא קידמו המואבים את ישראל בלחם ובמים, בטענה שאין להם כסף; אבל כאשר רצו לשכור את בלעם בן בעור, שמשכורתו היתה "מלא ביתו כסף וזהב" – לזה היה להם כסף…
הונאה במשקלות ומלחמת עמלק
"לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה" (כ"ה, י"ג)
"'זכור את אשר עשה לך' – אם שקרת במדות ובמשקלות הוי דואג מגרוי האויב, שנאמר (משלי י"א, א'): 'מאזני מרמה תועבת ה", וכתיב בתריה: 'בא זדון ויבא קלון'" (רש"י)
כתב רש"י, כי הסמיכות של הפסוק על איסור הונאה במשקלות לפסוק: "זכור את אשר עשה לך עמלק" מלמדת, כי אם לא ניזהר במשקלות עלינו ליזהר מגירוי האוייב. ויש להבין מהו הקשר בין עמלק להונאה במשקולות?
עמלק ראש הכופרים היה. היה לועג על מצוות התורה, כפי שפירש רש"י: "'ויזנב בך' – חותך מילות וזורק כלפי מעלה". הרי שעיקר חטאו הוא שלא היה מאמין בהקב"ה.
כמוהו גם המשקר במידות ובמשקולות. הוא אינו בוטח בה' ואינו מאמין שהפרנסה מאיתו יתברך. לכן הוא מנסה להתפרנס מהגזל ומההונאה.
ועוד אפשר לומר בדרך רמז: דרכו של מי שמשקר במשקלות היא להבחין בין משקל גדול ומשקל קטן, כפי שהסביר רש"י: "שלא יהא נוטל בגדולה ומחזיר בקטנה". כך עמלק הבדיל בין קטנים לגדולים: הוא לא פגע באותם האנשים מבני ישראל שהיו בתוך הענן, אלא דווקא באלו שחטאו והענן פלט אותם, כמו שכתוב: "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך".
הבא אל כרם רעהו
"כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן" (כ"ג, כ"ה)
"'כי תבא בכרם רעך' – בפועל הכתוב מדבר. 'כנפשך' – כמה שתרצה. 'שבעך' – ולא אכילה גסה" (רש"י)
רש"י ביאר שהפסוק מדבר בפועל, וזאת על פי הגמרא בבבא מציעא (פ"ז ע"ב) שאמרה, וז"ל: "כדתניא: 'כי תבא', נאמר כאן ביאה ונאמר להלן (כ"ד, ט"ו): 'לא תבוא עליו השמש', מה להלן בפועל הכתוב מדבר – אף כאן בפועל הכתוב מדבר". ועדין יש להבין, מניין למדו שהפסוק מדבר דווקא על פועל, ולא על סתם אדם שבא אל כרם רעהו?
אלא חז"ל אומרים (ב"ב ב' ע"ב): שאסור לאדם לעמוד בשדה רעהו בשעה שהיא עומדת בקמותיה, כדי שלא להזיקו בעין רעה. אם כן, אדם רגיל בוודאי לא יבוא בכרם רעהו כשיש בו ענבים. על כן אמר רש"י משם חז"ל: "בפועל הכתוב מדבר", שהוא רשאי להיכנס אל הכרם גם בשעה זו.
משקולות כצעצוע
"לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה" (כ"ה, י"ד)
"אסור לאדם להשהות מדה חסרה (בביתו) אפילו שאינו מודד בה, ואפילו לעשות עביט של מי רגלים, שמא יבוא מי שאינו יודע וימדוד בה. ואם יש מנהג בעיר שאין מודדים אלא במדה הרשומה ברושם הידוע, וזו אינה רשומה, מותר להשהותה" (שו"ע חו"מ רל"א, ג)
החזקת משקולות שאינם מדוייקות היא גם אם המחזיק אותן אינו משתמש בהן לרעה. כך שפסקו הרמב"ם (גניבה ז', ג') והשו"ע (חו"מ רל"א, ג'), שאפילו עביט למי רגלים אסור לעשות מהם, או לקחתם כצעצוע לבנו.
למדנו מכאן מוסר השכל נפלא: דרכו של היצר הרע לומר לאדם: החזק את המשקולות בביתך רק בשביל עביט, או כצעצוע, לא בשביל להשתמש בהם, חלילה, לרעה… אך למחר הוא אומר לו: אם כבר נשארו המשקולות בביתך, השתמש בהם במסחרך.
אמרו חז"ל (ב"ב פ"ח ע"ב), שקשה עונשן של מידות. אל יביא האדם את עצמו לידי ניסיון, כדי שלא יבוא לידי בזיון, רחמנא ליצלן.
אבנים בכיסים
"לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה… זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" (כ"ה, י"ג-י"ז)
"'זכור את אשר עשה לך' – אם שיקרת במידות ובמשקלות הווי דואג מגירוי האויב, שנאמר (משלי י"א): 'מאזני מרמה תועבת ה", וכתיב בתריה: 'בא זדון ויבא קלון'" (רש"י)
סיפר ה'בן איש חי' זיע"א: פעם החליטו ברחוב של הסוחרים בבגדד למנות אדם שיהיה אחראי על המשקולות לבדוק שהן מדוייקות. באו לבקש רשות מה'בן איש חי'. אמר להם ה'בן איש חי': אין צורך למנות אחראי, כבר יש מי שממונה על כך. הלכו אותם סוחרים וחיפשו בכל השוק את אותו האחראי, אך לא מצאוהו. חזרו אל ה'בן איש חי' וסיפרו לו שלא מצאו את הממונה. ענה להם ה'בן איש חי': כתוב "מאזני צדק" – אם יש מאזני צדק, ישנה ברכה, ואם לאו – "ויבוא קלון", יהיה הפסד. הבטחה זו של הקב"ה היא האחראי הטוב ביותר…
עוד מסופר על אדם אחד, שהיו לו אבנים בכליות. אמרו לו הרופאים שעליו לעבור ניתוח. לפני הניתוח הוא בא לחכם לבקש ברכה.
[אגב, כך מובא בהלכה (רמ"א בשו"ע יו"ד סי' של"ה ס"י), ש"מי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם העיר שיבקש עליו רחמים" וזה לשון הנימוקי יוסף (ב"ב פרק יש נוחלין. נ"ג ע"א בדפי הרי"ף): "דמנהג זה בצרפת כל מי שיש לו חולה מבקש פני הרב התופס ישיבה שיברך אותו", עיי"ש. הגר"א שם ציין למסכת ב"ב קט"ז ע"א: "דרש ר' פנחס בר חמא: כל מי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים"].
שאל אותו הרב: מאיזה מחלה אתה סובל? ענה לו הלה, שיש לו אבנים בכליות. שאל אותו הרב: האם הינך סוחר? השיב לו: כן. שאל אותו הרב: האם הינך שוקל ומוכר כדין? התחיל אותו האיש לגמגם, ואמר שאינו מקפיד לגמרי… אמר לו הרב: מי שנזהר בזה באבני המסחר – לא יהיה לו בכיסיו – היינו, בכליותיו – אבנים.
עמלק וברית המילה
"וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ" (כ"ה, י"ח)
פירש רש"י: "'ויזנב בך' – חותך מילות וזורק כלפי מעלה". זאת, משום שחלק מעם ישראל לא נימולו במדבר, ואת ערלתם של אותם האנשים זרק עמלק (וראה ב'דעת זקנים מבעלי התוספות'. אמנם בתרגום יונתן בן עוזיאל הסביר בדרך אחרת).
המן, מזרעו של עמלק, הלך אף הוא בדרך זו. כתוב במגילה: "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", ודרשו חז"ל: "'ששון' – זו מילה". הרי שגם המן נלחם במצות המילה. ידע המן שברית קודש זו היא אות על קישורם של ישראל עם הקב"ה, ולכן השתדל לפגוע בה. וכשנפל, חזר הששון לישראל, ונתקיימה בהם ברית זו לעולם.
אמרו חז"ל: "כל מצוה שקיבלו עליהם בשמחה, כגון מילה, עדיין עושין אותה בשמחה". וכוונתם לששון של מצות המילה.
יראת שמים
"וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹקִים" (כ"ה, י"ח)
רש"י הסביר, ש"לא ירא אלוקים" מתייחס לעמלק, שלא פחד להרע לישראל. כן כתוב בתרגום יונתן בן עוזיאל.
אך יש להבין: מה המקום לבוא בטענות לעמלק על שלא היה ירא אלוקים? וכי מישראל הוא?!
אולם, כבר כתב הרמב"ם באיגרותיו, שהקב"ה העניש את ירבעם בן נבט גם על חטאיו בעבודה זרה וגם על איסור מוקצה בשבת, לומר שגם מרשעים ניתן לדרוש להיות יראי אלקים ולהיזהר בקלה כבחמורה. הרי שאפילו מעמלק הרשע אפשר לתבוע מידה של יראת שמים.
מעשה רב
עד דרוש אחיך – שלא יהא רמאי
"עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ" (כ"ב, ב')
"'עד דרוש אחיך אותו' – עד שתדרוש את אחיך אם רמאי הוא" (בב"מ פ"ב, מ"ז)
כל אימת שהיה מדבר סביב חקירת הדברים לאמיתתן, היה רגיל מרן הרב זצ"ל לספר: מסופר על אדם אחד שמצא ברחוב מטבע זהב. חברו שראה זאת, החל מייד לצעוק: אבד לי מטבע זהב! מה שמצאת זה שלי! (מהדין, אם מצא אדם שטר ברחוב, למשל של מאה שקל, ובא אדם ואומר: המספר שעל השטר הוא כך וכך, אין חיוב להחזירו אע"פ שלכאורה זה סימן מובהק, משום שיש לתלות עדיין שמא אותו אדם שילם עם שטר זה לבעל חנות וכדו' ושטר זה אבד לבעל החנות וכבר אינו ברשותו). הגיעו בעלי הדין לפני סבו של מרן בעל ה'בן איש חי'. הרב, שהיה פיקח מאוד, מייד הבין וידע שאותו אדם רמאי. הוא פנה אליו וביקש ממנו שימתין מחוץ לחדר. התחיל סבו של ה'בן איש חי' לומר בקול רם שנשמע גם בחוץ: הנה כאן, במטבע, ליד הכתר למעלה יש נקב. לאחר מכן הוא ביקש מאותו אדם להכנס. הוא שאל אותו: האם יש לך סימן במטבע? ענה לו הלה: ודאי! ליד הכתר למעלה יש נקב. אמר לו סבו של ה'בן איש חי': במטבע זו אין שום נקב! לך וחפש את המטבע שלך במקום אחר…
שבועה בשני לוחות הברית
"עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ" (כ"ב, ב')
"'עד דרוש אחיך אותו' – עד שתדרוש את אחיך אם רמאי הוא" (בב"מ פ"ב, מ"ז)
מספרים על סבו של רבנו בעל ה'בן איש חי' זיע"א, שפעם אחת בא אדם אחד שרצה להשבע שבועת שקר בבית הדין. אמר לו סבו של ה'בן איש חי' בטון מאיים: אתה חושב שאני אשביע אותך בספר תורה? לא ולא! אני אשביע אותך בשני לוחות הברית!
תוך כדי דיבור, פנה הרב לשַּׁמָּשׁ ואמר לו: לך תטבול במקוה, ואחר כך תביא את שני לוחות הברית בטהרה. אותו אדם, כששמע זאת, התחיל להתחלחל, ומייד נזעק ואמר: אני חוזר בי מכוונתי להשבע, ואני מוכן לשלם!! אמר לו הרב: תודֵה ששיקרת! ואכן, הוא הודה ששיקר. לאחר מכן, ביקש אותו רמאי לראות במו עיניו את שני לוחות הברית. סימן הרב לשמש, והלך להביא את ספר השל"ה הקדוש, ששמו: שני לוחות הברית. אמר אותו אדם: אילו ידעתי זאת, הייתי נשבע…
חוסר צניעות – גורם לעניות
"וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ" (כ"ג, ט"ו)
סיפר מרן הרב זצ"ל: היה אדם אחד מסכן וחסר מזל, ובכל דבר שניסה לעשות – הפסיד. יום אחד הוא בא לפניי ובכה בדמעות שליש על רוע מזלו, וביקש שאתן לו עצה. אמרתי לו: היום למדתי במסכת נדרים, והר"ן שם אומר, שכל מי שמברך ברכה לבטלה או כל מי שמזכיר שם שמים לבטלה בא לידי עניות (עיין לפירוש הר"ן על גמרא נדרים ז' ע"ב). שאלתי אותו: שמא אתה מברך מול אשתך כשהיא לבושה שלא בצניעות או שלא מכסה את ראשה כדבעי? הוא אמר לי: כן, ואף אם אומר לה להתלבש בצניעות היא לא תקבל. אמרתי לו: תגיד לה שאם היא תתלבש בצניעות זו סגולה לעושר, ואם לא – זה מביא עניות. ואכן, הוא הלך ואמר לה כדבריי, והיא התחילה לכסות את ראשה ולהתלבש בצניעות, ומאז התהפך מזלו לטובה. כמובן, שלבוש צנוע זה מהדין, ולא מטעם סגולה.
ואכן, היה מורה מרן הרב זצ"ל בשיעוריו, שאסור לברך כנגד נשים שאינן לבושות בצניעות, ומי שמברך כך – ברכותיו לבטלה. אם יושבת אורחת שאין לה דרך ארץ והיא לבושה שלא בצניעות, ורוצה המארח לקדש או לברך מבלי לפגוע בה – יגביה את הסידור מול עיניו ויקדש, או שיעצום את עיניו.
מצוות ייבום
"יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ… וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו, וְעָנְתָה וְאָמְרָה: כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו" (כ"ה, ה'-ט')
היה רגיל מרן הרב זצ"ל לספר: בהקדמה לספר 'בני אהרן' – פירוש לשער הגלגולים, כותב מחבר הספר הרה"ג שמעון אגסי, שהיה לו בן שנפטר בצעירותו. הוא מתאר שם את בנו שהיה תלמיד חכם מופלא, ושמת ביום חופתו, והניח אחריו אשה שהיתה מאורסת לו בטבעת (קידושין). לאחר ה'שבעה' אמר לאשת בנו – כלתו: יש לי בן (חכם עזרא ציון אגסי), ואם תרצי, תמתיני לו עד שיהיה בן שלוש עשרה ויום אחד ותנשאי לו, והיא הסכימה. כשהגיע הילד לגיל שלוש עשרה שנה ויום אחד, שאל חכם שמעון אגסי את אותה אשה אם היא רוצה יבום או חליצה? אמרה לו: מה שתקבע מקובל עליי. הוא שאל את הבן לדעתו, ואמר לו הבן: אם תבטיח לי שהפרש הגילאים בינינו לא יפריע ויהיו לי בנים ממנה, אני מוכן לייבם אותה. וכן היה. עד כאן מתוך ההקדמה לספר 'בני אהרון'.
מרן הרב זצ"ל היה מוסיף על זה: פעם אמרו לי, שאותו אדם גר בקרבת מקום במקום פלוני. הלכתי אליו לבקרו, שמא יוסיף לי פרט נוסף על הסיפור. ישבנו ודיברנו בדברי תורה. שאלתי אותו, האם אשתו שייבם אותה עדיין בחיים. לשאלתי, החל לקרוא בקול: "עַגּ'וּז! (זקנה) לא תעשי לחכם מרדכי קפה?". בתחילה לא ראיתי שום זקנה. פתאום נבהלתי, כי ראיתי בפינת החדר כעין ערמת בגדים מתרוממת, ומשם יצאה אשה אחת זקנה והלכה להכין קפה. הוא פנה אליי, ואמר לי בהנאה גלויה: אתה רואה, זו הברכה של מור אבי ע"ה.
הלכה בפרשה
לא ילבש גבר שמלת אשה
"לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹקֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה" (כ"ב, ה')
איסור "לא ילבש" הוא שהאיש אסור בלבישת בגד אשה ולאו דוקא בלבישת כל בגדיהן של נשים, אלא אף פריט אחד, כגון: טבעת – אסור משום "לא ילבש". וכן לאשה אסור ללבוש אפילו פריט אחד של איש. ולא רק מלבושים אסורים, אלא אפילו כל תכשיט וכל תיקון נוי ויופי המיוחד לאשה, לפי מנהג המקום, אסור לאיש שיתקשט ויתיפה בו. וכן כל מה שמיוחד לאיש – אסור לאשה.
תחפושת
יש מקילין בפורים ללבוש בגדי נשים לגברים, ולהיפך, ואין נוהגין כן (ועיין למשנ"ב סי תרצ"ז ס"ק ל' שהזהיר להרחיק מזה משם כנה"ג ושל"ה, ועיין לכה"ח שם ס"ק ס').
כובע רחב שוליים
שנועד להגנה מפני השמש, מותר לאיש ללובשו, כי אין כוונת הלובש לחבוש כובע כמו של נשים אלא כוונתו להגן מחום השמש. ויש לזכור שבשבת, הן לאיש והן לאשה, אין לחבוש כובע ששוליו רחבים טפח (8 ס"מ. ועיין לשו"ע או"ח סי' ש"א סע' מ' ולחונים עליו).
מטרייה
יש מי שאומר שאסור לגבר להשתמש במטרייה הניכרת בצבעה כמיוחדת לנשים, משום "לא ילבש גבר" וכו', ויש מי שאומר שבדרך עראי מותר. והראיה: שאם יתקלקל שעון הזהב של אשתו והוא לוקחו לתיקון, מותר לו לענוד אותו על ידו עד שיגיע לחנות, ואין בזה משום "לא ילבש גבר". ולכן אם בימות הגשמים הלכה האשה עם בעלה ברחוב, ושכחה את המטרייה שלה, מותר לה להכנס מתחת למטרייה של בעלה, ואין בזה משום "לא יהיה כלי גבר על אשה", וכן להיפך.
טבעת
ענידת טבעת לצורך לקיחתה לתיקון – אם הטבעת של אשתו זקוקה לתיקון, מותר לו לענוד אותה על אצבעו שלא תאבד ולקחתה לצורף, כיון שענידתה היא דבר זמני.
ליקוט שיער
המלקט שערה לבנה מתוך שחורות – "אסור (לאיש) ללקט אפילו שיער אחד לבן מתוך השחורות משום לא ילבש גבר שמלת אשה" (שו"ע יו"ד סי' קפ"ב סע' ו'). ומפורסם המעשה באדם אחד שהיו לו שתי נשים, אחת צעירה ואחת זקנה. צעירה מלקטת לו את השערות הלבנות, והזקנה מלקטת לו את השחורות – נמצא קירח מכאן ומכאן (ב"ק ס' ע"ב).
צביעת שיער
"וכן אסור לאיש לצבוע (שערות לבנות שיהיו) שחורות, אפילו שערה אחת" (שו"ע שם). ישנם בחורים ששיער ראשם לבן באופן תורשתי, או מחמת שנפלה עליהם בהלה גדולה מאוד שגרמה לשערותיהם להתלבן כליל, ויש להם קשיים בשידוכין – ואלה יעשו שאלת חכם כדת מה לעשות.
עגילים
יש אנשים העונדים עגילים לאוזניהם (והגדילו לעשות אלה המניחים שורה של כמה עגילים לאורך האוזן ל"ע), ויש בזה איסור דאורייתא של "לא ילבש".
הסתכלות במראה
מובא בשו"ע (יו"ד סי' קנ"ו סע' ב'): "אסור לאיש להסתכל במראה משום לא ילבש גבר, אלא אם כן משום רפואה כגון שחושש בעיניו או שמספר עצמו או אם מסתפר מן העובד כוכבים בינו לבינו. וכדי לראות אדם חשוב מותר לראות במראה". ועל זה הוסיף הרמ"א: אם זה במקום שדרך האנשים לראות במראה – מותר, עכ"ל. כלומר, אם כוונתו כדי שלא ייראה מגונה, כגון: לראות למשל אם הצווארון או העניבה במקומם – מותר להסתכל במראה. אבל אם כוונתו להתייפות כדרך הנשים – אסור.
לבישת מעילי דובון
"לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹקֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה" (כ"ב, ה')
שאלה: האם מותר גם לגברים וגם לנשים ללבוש את אותם "מעילי הדובון"?
תשובה: אסור לאיש ללבוש מלבושים המיוחדים לנשים ולאשה ללבוש מלבושים המיוחדים לגברים.
הגמרא במסכת נדרים (מ"ט ע"ב) מספרת, כי ר' יהודה בר' אלעאי היה עני מרוד ואשתו תפרה מלבוש, כשיצאה לשוק לבשה אותו, וכשיצא הוא להתפלל לבש אף הוא את המלבוש. ומכאן למדו חכמים שבגד המשותף לנשים ולגברים אין בו משום אסור של "לא ילבש". ואף על פי שאפשר לומר שאין משם ראיה, שהרי ר' יהודה היה עני מרוד וזוהי שעת הדחק, אין הדבר כן, שהרי ר' יהודה היה חסיד וכל מעשיו היה מלכתחילה ולא בדיעבד.
ולכן, מותר לנשים ולגברים ללבוש "מעיל דובון" שאינו מיוחד לאחד המינים. אבל אם יש בדובון גזרה מיוחדת, צבע מיוחד, כפתורים או סוגרים המייחדים אותו רק לאחד המינים, אסור לשני ללבוש אותו.
ומכאן להזכיר: ב"דובון" שיש שרוך בכובע, אם יצא השרוך החוצה בשבת – לא יחזירנו, וכל שכן לא ישרוך חדש במקומו בשבת.
עשיית מעקה בתוך הבית
"כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ" (כ"ב, ח')
בתורה מופיעים שני ציווים שונים: "ועשית מעקה לגגך" ו"לא תשים דמים בביתך". אחת מצות עשה והשנייה לא תעשה (ספרי שם).
מצות מעקה היא שלא יפלו מהגג לרשות הרבים. ורבים שואלים: האם יש חיוב לבנות מעקה למדרגות פנימיות בדירה בת שני מפלסים. יש כאלה שרצו לפטור מכיון שהתורה אמרה: "כי יפול הנופל ממנו" לרשות הרבים. אבל דייקה הגמרא (ב"ק נ"א ע"א) דווקא "ממנו", ולא "לתוכו". ולכן נפסקה הלכה (רמב"ם הל' רוצח פרק י"א הל' ב'; שו"ע חו"מ סי' תכ"ז סע' ד') כי אם רשות הרבים גבוהה מרשותו – אין חיוב עליו לבנות מעקה שלא יפלו לתוך חצירו, לתוך רשותו.
אמנם במקרה של בית בן שני מפלסים – יש חיוב לבנות, כיון שמדובר ברשות של אדם אחד. וגם בבית משותף חייבים הדיירים לבנות מעקה למדרגות, כמו בבית השותפים, שזו נקראת רשות אחת של שותפים ולא שתי רשויות.
וכבר הזהרנו לעשות מעקה בחלונות הבתים, ושיהיו הסורגים באופן שלא יוכל קטן להוציא מהם ראשו, וגובהם יהיה לפחות עשרה טפחים. ונהגו לעשותו בגובה של מטר.
כתב השו"ע (חו"מ שם סעי' ז') – ולא זו בלבד אלא כל נזק שיכול לבוא לאדם צריך למנוע זאת. ולכן צריך לכסות בור פתוח ולסלק כלב רע מתוך ביתו וחצרו וכו'. ואין החיוב דוקא לכסות את הבור, אלא יוכל לבנות סביבו גדר בגובה מטר.
כמו כן יש להזהר בעת שבונה אדם בית או מתקנו שלא לתת מכשול במקום, דהיינו לא להשאיר בור פתוח או תל של עפר שיכול להזיק לאנשים. וכן יש חיוב לאדם לבדוק נדנדות של תינוקות מידי פעם, שהחבלים לא יהיו שחוקים והברגים לא פתוחים וכו'.
הבונה מעקה לגג, לחלון, או למדרגות – חייב לברך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לעשות מעקה".
אבל המכסה את הבור וכו' אינו מקיים מצות עשה של "ועשית מעקה" אלא מונע נזק על פי הדין של "לא תשים דמים בביתך", ועל כן יש ספק אם צריך לברך.
מצות זכירת עמלק בנשים ובזמן הזה
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" (כ"ה, י"ז)
שאלה: האם שייכת כיום מצות זכירת עמלק, ומה דין הנשים בזה?
תשובה: כתב ספר 'החינוך' (מצוה תר"ג): "ונוהגת מצווה זו בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ולא בנשים כי להם לעשות המלחמה ונקמת האויב ולא לנשים". והיינו אף דלא חשיב מצות עשה שהזמן גרמא, דמהתורה אין לה זמן קבוע ורק חכמים קבעוה לשבת שלפני פורים, וכמו שנתבאר לעיל וא"כ מהראוי שגם נשים יתחייבו, מ"מ מבאר 'החינוך' שהן פטורות דמצות זכירת עמלק תלויה במצות מחיית עמלק, ומכאן שאינן שייכות במחיית עמלק דאינן בנות מלחמה, ממילא פטורות גם ממצות זכירת עמלק. ובבא"ח בספרו 'ידי חיים' (תרפ"ה) נתקשה עליו, דהא חשיב מלחמת מצווה שמחויבות בה גם הנשים, וא"כ מדוע ייפטרו? ולכך מסיק שאף הנשים חייבות.
אמנם בספרו שו"ת 'תורה לשמה' (סי' קפ"ז) נשאל: האם נשים חייבות במצות זכירת עמלק? והשיב: דפטורות, כשם שפטורות מהמלחמה שאינה שייכת אלא בגברים בלבד "כי להם לעשות מלחמה ונקמת האויב ולא לנשים". וע"ע ב'מנחת חינוך' שם שחולק על ספר 'החינוך' ומסיק בפשיטות שנשים חייבות בזכירת עמלק כגברים, עיי"ש.
ועיין עוד ב'כף החיים' (תרפ"ה ס"ק ל') שהביא את דעת הסוברים שנשים לא חייבות לשמוע פרשת זכור (ומ"מ מסיק שבעיקר המצווה לזכור מעשה עמלק חייבות, עי"ש), ולמסקנה אנו פוסקים שנשים פטורות כדעת 'החינוך'. ועכ"ז טוב שאשה תשתדל ללכת ולשמוע פרשת זכור. ויש מקומות שמוציאין ס"ת בצהרים במיוחד לנשים ואיש קורא להן, ויש מפקפקים בזה, ובכל אופן אין לברך בקריאה זו, ומ"מ תזהר שלא לקבל על עצמה בנדר אלא כחומרא בעלמא. והיה מנהג בדור הקודם שהיו הגברים קוראים בבית בפרשת זכור את "מי כמוך" כדי שיצאו הנשים יד"ח בזכירת הענין. והטוב ביותר לנשים לקיים המצווה גם כמו שכתב הרמב"ן ש"נספר זה לבנינו ולדורותינו לומר להם: כך עשה לנו הרשע, ולכך נצטוינו למחות את שמו", ובמיוחד לנשים שיש להן כח מיוחד בדיבורן שיספרו לבנות מעשה עמלק, ובזה יצאו ידי חובת זכור.
זכירת עמלק בזמן הזה
והנה יש שהקשו באחרונים: מפני מה מחויבים כיום בקריאת פרשת זכור, והרי אין אנו מכירים היום כלל מיהו עמלק וכבר נתערבו כל האומות, ולמה לא תתבטל מצווה זו (וראה ב'מנחת חינוך' שם בזה)? ואפשר ליישב ע"פ ה'מלאכת שלמה' (עדני, על מסכת מגילה פ"ג) שהעיקר הוא לזכור את הגורם לעמלק, והוא – שכשאנו בבחינת "רפידים", היינו כשלא מקיימים התורה, כשמשתחוים לצלם, כשאוכלים ונהנים מסעודה של אחשורוש – אז בא עמלק או שליחיו. על כן בזכירה זו נזכור לתקן את עצמנו, ולכן לדעתו אפי' בשעה שאין אנו יודעים מי עמלק, וגם בשעה שאין מלכות שיכולה להכריתו, אעפ"כ יש מצוה של זכירת המעשים שלנו ולתקנם ע"י מחיית עמלק.
ועפ"ז יש לבאר את ההבדל בפסוקים (כ"ה, י"ט): "תמחה את זכר עמלק", שהציווי על האדם למחות את עמלק, "כי מחה אמחה את זכר עמלק" (שמות י"ז, י"ד), שהקב"ה מבטיח שהוא ימחה את עמלק. אלא אנו נמחה מלמטה מלבנו ונתחיל במצווה, והקב"ה ימחה מלמעלה וישלים המצווה, ויהיה השם שלם וכסאו שלם. אמן.
סיכום – ההלכות
א – מצווה לזכור בכל יום מעשה עמלק, וישתדל לאומרו בכלל העשרה זכירות לפחות בנוסח המקוצר, וכן יכוון על זה כשאומר "לשמך הגדול" בברכת ק"ש.
ב – בשבת שלפני פורים קוראים פרשת זכור בס"ת בעשרה, ונקטינן שחיוב קריאתה מדאורייתא. ומשום כך חייל במילואים או אסיר שיכול לקבל חופשה, או לשבת לקריאת פרשת זכור או למקרא מגילה – פרשת זכור עדיף.
ג – אם אין לו מנין או ס"ת – יקראנה מתוך החומש בניגון ובטעמים. וישתדל לכוון לצאת יד"ח בקריאת "ויבוא עמלק" שקוראים ביום פורים, וכן כשקוראים פרשת כי – תצא בחודש אלול.
ד – ישתדל ללמוד ולהבין את מעשה עמלק לפני הקריאה בתורה.
ה – נקטינן שנשים פטורות מעיקר הדין, וההולכת לשמוע מס"ת תבוא עליה ברכה. ורצוי שתכוון שאינה מקבלת על עצמה כנדר.
(תקציר מתוך שו"ת 'מאמר מרדכי' חלק חמישי שיצ"ל בעז"ה בקרוב)
תשלומין לקריאת זכור
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" (כ"ה, י"ז)
שאלה: מי שלא שמע קריאת "זכור" בשבת זכור ושמע קריאתה בפרשת כי – תצא, והוא אמנם התכוון לצאת ידי חובת "זכור" אך החזן לא התכוון להוציאו בזה, האם יצא ידי חובתו?
תשובה: מרן השולחן ערוך (סימן ס' סע' ד) פסק שמצוות צריכות כוונה "לצאת בעשיית אותה מצוה", וכוונה זו היא של השומע והמשמיע, ששניהם צריכים להתכוון לצאת ולהוציא ידי חובת אותה מצוה. ולכן אם המשמיע לא התכוון להוציא את השומע ידי חובתו, הרי שלא יצא ידי חובת אותה מצוה.
אולם בנדוננו אמנם השליח ציבור לא התכוון להוציאו ידי חובת "זכור" אבל הרי הש"ץ התכוון להוציא את הקהל ידי חובת קריאת התורה, ואולי כוונה זו מועילה גם ל"זכור", אך יתכן שאינה מועילה כי חיוב קריאת "זכור" הוא מדאורייתא וקריאת התורה היא תקנה (וראה בסימן תרפ"ה ס"ז).
והנה לדעת ה'מגן אברהם' (שם הקדמה) מי ששמע את קריאת "ויבוא עמלק" בפורים יצא ידי חובת "זכור", והוא לא כתב שצריך הקורא להוציא ידי חובת "זכור". אך אין להביא משם ראיה כי עצם הקריאה הזאת המיוחדת ביום פורים היא בשביל מצות מחיית עמלק, ולכן שם לדעתו יצא השומע ידי חובה (ואף שהמשנב"ר (שם ס"ק ט"ז) חלק עליו, וז"ל: "אבל לענ"ד עיקר דינו של המ"א צריך עיון, דהא כתיב בתורה 'זכור את אשר עשה לך… אשר קרך בדרך… תמחה' וגו' והכוונה שלא לשכוח את מה שעשה לנו עמלק, ונספר זה לבנינו ולדורותינו לומר להם: כך עשה לנו הרשע. ולכך נצטוינו למחות את שמו, כמו שכתב הרמב"ן בביאורו, וזה לא נזכר בפרשת 'ויבוא עמלק'", עכ"ל. מ"מ אנו פוסקים כהמג"א שיוצא ידי חובת "זכור" ב"ויבוא עמלק").
ועם כל זה בקריאת פרשת "כי – תצא", כיון שהחזן מתכוון להוציא ידי חובת הקריאה בתורה אף על פי שזו תקנה, יוצא השומע ידי חובת "זכור" בדיעבד אף אם לא כיוון לכך.
אך מלכתחילה ראוי שאותו אדם שלא שמע "זכור" יבקש מהחזן לכוון להוציאו ידי חובת "זכור" בקריאת פרשת כי – תצא.
וטוב יותר שכל החזנים יכריזו לפני מפטיר שהם מכוונים להוציא ידי חובת מי שלא שמע "זכור" בזמנה, אם היה חולה או אנוס או שלא כיוון לצאת ידי חובה ב"זכור".
ולא יכריזו זאת לפני המשלים, שהרי הילדים בודאי יכו באמירת 'עמלק' כבר במשלים ולא ימתינו למפטיר, והללו שרוצים לצאת יד"ח לא ישמעו כראוי, ואם אפילו מילת 'עמלק' בלבד לא ישמעו, לא יצאו יד"ח, ועל כן יכו במשלים ולא במפטיר. ויכוון לבער, להשמיד ולמחות את עמלק שבקרבו, ולהיות נקי, זך וישר.
ולכן ראוי להזהיר לקהל בזמן שמזכירים שמו של עמלק שלא יכו אלא או במשלים או במפטיר אך לא בשניהם, ועדיף שיכו במשלים. והשליח ציבור יכוון להוציא "זכור" בקריאה השנייה למפטיר.
והשומע קריאת הפרשה שלא שמע "זכור" יכוין, כאמור, לצאת ידי חובה, ובזה יתקיים מלכתחילה שמי"ם (כדברי גאון עוזנו ותפארתנו יוסף חיים, בעל ה'בן איש חי' זיע"א – שומע משמיע יחד מכוונים).
לסיכום:
א. מצוות צריכות כוונה, והשומע והמשמיע צריכים לכוון לצאת ידי חובת המצוה ולהוציא.
ב. מי שלא שמע "זכור" ושמע ביום פורים "ויבוא עמלק" והתכוון לצאת ידי חובת "זכור" – יצא ידי חובה (כדעת ה'מגן אברהם').
ג. מי שלא שמע או לא כיוון בקריאת "זכור" ובקריאת "ויבוא עמלק" – יכוון במפטיר של "כי – תצא" לצאת ידי חובה, ויבקש מהחזן לכוון להוציאו ידי חובה.
ד. ראוי שכל הקוראים בתורה יגידו לפני מפטיר שהם מכוונים להוציא ידי חובת "זכור" מי שלא שמע בזמנה.
ה. אם השומע נתכוון לצאת ידי חובת "זכור" בקריאת פרשת כי – תצא, והחזן לא נתכוון לכך – בדיעבד יצא ידי חובה.
