שיחות ומאמרים
השמחה בישיבת הארץ
"וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ" (כ"ו, א')
"מגיד שלא נתחייבו בביכורים עד שכבשו את הארץ וחילקוה" (רש"י)
אומרים חז"ל: אין "והיה" אלא לשון שמחה. בעל 'אור החיים' הקדוש מסביר, שהתורה מזכירה את הביאה לארץ ישראל בלשון שמחה, כדי ללמדנו שאין שמחה שלימה אלא למי שיושב בארץ ישראל. וכך הוא כותב: "אמר 'והיה' לשון שמחה, להעיר שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ, על דרך אומרו (תהלים קכ"ו, ב'): 'אז ימלא שחוק פינו'".
למרות שגם בחוץ לארץ לומדים תורה וגם שם שמחים בשבתות ובימים טובים, עם זאת אבל השמחה המושלמת היא דווקא בארץ ישראל דווקא, שכן ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות.
בזוהר הקדוש (פרשת במדבר קי"ח ע"א) כתוב, שאין שמחה אלא בעת שעם ישראל נמצא על אדמתו בארץ ישראל. מובא שם בשם ר' אבא שאין שמחה בחוץ לארץ. ר' אלעזר אומר, פסוק אחד אומר: "עבדו את ה' בשמחה" (תהלים ק', ב'), ופסוק אחר אומר: "עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה" (שם ג', י"א); בזמן "דישראל שראן בארעא קדישא" – בשמחה, ובזמן "דישראל שראן בארעא אחרא" – גילו ברעדה.
עוד אומר בעל 'אור החיים' הקדוש: ישיבת הארץ היא מצוה נפרדת ממצות כיבוש הארץ. הפסוק אומר: "נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים עליה", והביאור הוא שהקב"ה נותן נשמה למי שגר בארץ. אכן, גם התיירים שבאים לטייל בארץ, אף שאינם גרים בקביעות בארץ, הם זוכים במצוה רבה וחשובה על עצם הטיול באדמת הארץ.
מחילת עוונות
ואכן, הלכה מפורשת היא (ולא סתם עניין של דרש), שכל המהלך ד' אמות בארץ ישראל נמחלים לו כל עוונותיו. ידועים דברי הגמרא במסכת כתובות (קי"א ע"א): "אמר רבי יוחנן: כל המהלך ד' אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העולם הבא". וכן כתב הרמב"ם (פ"ה מהלכות מלכים הלכה י"א): "אמרו חכמים: כל השוכן בארץ ישראל עוונותיו נמחלין… אפילו הלך בה ארבע אמות זוכה לחיי העולם הבא".
שמא תשאל: וכי אדם שמלא עוונות, כל עוונותיו נמחלים רק בגלל שהוא גר בארץ ומהלך בה ד' אמות? צריך לומר, שמדובר בבעל תשובה. ואולם כל מי שחוזר בתשובה נמחלים עוונותיו, אך עדיין ישנם חילוקי כפרה, כלומר אופנים שונים במחיקת העוונות: אם שב על מצוות עשה – נמחל לו מיד; אם שב על לא תעשה – תולים לו עד יום הכיפורים; ואם עבר על כריתות ומיתות בית דין הוא צריך גם ייסורים כדי לכפר עליו. אבל המהלך בארץ ישראל נמחלים לו עוונותיו באופן מיוחד (ואכן מדוקדק הדבר ששאל רבי מתיא בן חרש את רבי אלעזר בן עזריה (יומא פ"ו ע"א) על ארבע חילוקי כפרה ברומי, שהוא חו"ל, בלא מעלת ארץ ישראל).
כעין זה מצאנו גם לגבי שמירת שבת. אומרים חז"ל: המשמֵר שבת, אפילו עובד עבודה זרה כאנוש – מחול לו. הסיבה היא, שבשמירת השבת הוא מעיד על אמונתו בבורא העולם. נמצא שגם אם הוא עושה עבירות, אין הוא עושה זאת מתוך חוסר אמונה בה' או כדי להכעיס חלילה, שהרי הוכיחה שמירת השבת שלו את אמונתו הגדולה בה'; אלא עבירותיו נעשות מחוסר דעת או בשוגג, ולכן עוונותיו נמחקים.
לא לחינם ביקש משה רבינו והתפלל תקט"ו תפילות (כמניין "ואתחנן") כדי שיזכה להיכנס לארץ. אמרו חז"ל (סוטה י"ד ע"א): "דרש רבי שמלאי: מפני מה נתאווה משה רבינו ליכנס לארץ ישראל? וכי לאכול מפריה הוא צריך, או לשבוע מטובה הוא צריך?! אלא כך אמר משה: הרבה מצוות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל". משה ביקש להיכנס לארץ כדי לזכות ולקיים בה את המצוות התלויות בה. על כך השיבו ה': מעלה אני עליך כאילו קיימת את כל המצוות כולן.
עוד מבאר בעל 'אור החיים' הקדוש: כשהיו עם ישראל במדבר, לא ידעו עמל ויגיעה. מלאכתם נעשתה מאליה, הם אכלו לחם אבירים, ובגדיהם התכבסו בעודם עליהם. והנה עתה, כשעמדו להיכנס לארץ, חששו שישיבתם בה תהיה כרוכה בעמל ועבודת כפיים רבה, כדרך כל בני היישוב. על כן מרגיעה אותם התורה ואומרת בלשון שמחה: "והיה כי תבוא אל הארץ" – ללמד שאין לחשוש מההתייגעות שהיא מנת חלקם של בני היישוב, כי עצם הישיבה בארץ ישראל מביאה לאדם שמחה ומנוחת הנפש.
ישנם אנשים עשירים שכל תענוגות התבל בהישג ידם, ועם זאת אין הם שמחים שמחה שלימה. זאת משום שהם גרים בחוץ לארץ, וחסר להם בנפשם את החלק של ישיבת ארץ ישראל. רק מי שגר בארץ ישראל זוכה לשמחה ולשלוות נפש שלימה.
שבעת המינים – ראשית הפירות
"וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" (כ"ו, ב')
"'מראשית' – ולא כל ראשית, שאין כל הפירות חייבין בביכורים אלא שבעת המינים בלבד" (רש"י)
על דרשה זו יש להקשות: הלא הפסוק אומר: "כל פרי האדמה", משמע שיש להפריש ביכורים מכל פירות האדמה, ולא רק משבעת המינים!
מכאן למדנו, שאכן הפירות העיקריים והחשובים ביותר הם דווקא הפירות של שבעת המינים, ולא כל שאר הפירות שגדלים בארץ ישראל.
ואכן, בעבר לא הבינו מדוע ייחסה התורה חשיבות רבה כל כך דווקא לפירות של שבעת המינים, אבל בימינו, עם התפתחות דרכי המחקר, התגלה שבפירות מיוחדים אלו קיימים מרכיבים בריאותיים ראשונים במעלה. חז"ל גילו לנו שבפירות אלו טמונים כוחות רוחניים.
זו מעלתם של הפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל. בעל 'אור החיים' הקדוש מבאר, שצריך להעדיף את הפירות של מינים אלו גם אם יש לו עצים אחרים. גם לפי ההלכה בשו"ע (אור"ח סי' רי"א ס"א) יש להעדיף לברך על פירות משבעת המינים על פני הפירות האחרים, אפילו אם הפירות האחרים חביבים לו יותר (זאת בניגוד לשיטת הרמב"ם. עיין ל'בן איש חי' פרשת מטות אות א' ואות ב', ששבעת המינים קודמים).
למדנו, שכל שבעת המינים חייבים בביכורים. ומכל מקום המשנה במסכת ביכורים מזכירה רק שלושה מהמינים. וכך אומרת המשנה (ג', א'): "כיצד מפרישין את הביכורים? יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר – קושרו בגמי ואומר: הרי אלו בכורים".
המפרשים שואלים: מדוע הוזכרו רק שלושת המינים הללו, תאנה גפן ורימון, ולא כל השבעה? משיב האר"י הקדוש, כי זהו תיקון לחטא המרגלים. כשהוציאו המרגלים את דיבת הארץ הם הביאו איתם פירות מארץ ישראל, ככתוב (במדבר י"ג, כ"ג): "ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים אחד וישאוהו במוט בשנים, ומן הרימונים ומן התאנים". עתה, כאשר ישראל מביאים את הביכורים לבית המקדש בשמחה רבה, הרי הם מתקנים בשלושה המינים הללו את מה שקלקלו המרגלים בשלושת המינים האלו עצמם.
כי לקח טוב נתתי לכם
"וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹקֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ" (כ"ו, ג')
מביא הביכורים אומר: "כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו", להדגיש שלא באתי אל הארץ בכוחי שכבשתי אותה אלא מפני שהקב"ה נתן לנו את הארץ הזאת. זוהי ההכרה הראשונה שחייב אדם להכיר כי ה' הוא תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות, והוא הנותן לך כח לעשות חיל בירושת הארץ ובכל דבר ודבר.
והנה אין בעולם אדם מושלם, לכל אדם יש חסרונות, וכאשר אדם עולה ומגיע למקום קדוש – "והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך לשכן שמו שם", נשמתו מתעלה. הוא מתגדל ואומר: רבונו של עולם, הנה רציתי ואני רוצה בכל יום ויום לעשות רצונך כרצונך. ומה אעשה והשטן, השאור שבעיסה, משטין ומקטרג, יורד ומשטין, עולה ומקטרג. והוא בעל נסיון גדול להחטיא את האדם, החל מאבי אבות האדם – אדם הראשון וחוה – ועד עצם היום הזה, וסופו וביטולו יהא על ידי משיח צדקנו שישחט אותו.
אך זו אינה טענה שפוטרת את האדם מן הדין, ועל כך אנו מתוודים ב"ועל חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע". אנו נכשלים וטוענים שהיצה"ר הוא שהסית והדיח. אנו טוענים שאיננו יכולים לנצח את היצר הרע, וזהו החטא היותר גדול שאדם אומר כי אין לו כח להלחם ביצר הרע, וזהו חלק מעוונותינו, שהרי אמרו חז"ל (קידושין ל' ע"ב): "כך הקב"ה אמר להם לישראל: בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה – אין אתם נמסרים בידו", ועוד: "תנא דבי ר' ישמעאל: בני, אם פגע בך מנוול זה – משכהו לבית המדרש".
הקב"ה נתן לאדם כוחות להתגבר על היצר הרע. הקב"ה מבקש מהאדם לעשות צעד אחד למטה, "משכהו לבית המדרש" והוא יסייע לו מלמעלה.
ועל-פי דרך ה'אור החיים' הקדוש יש לבאר: טוען האדם: מה אני יכול לעשות – "ארמי אובד אבי"! היצר הרע מכשיל את בני האדם, מראה להם שחור כלבן, אפילו את אדם הראשון ואת חוה רימה והכשיל! הוא בא בערמה כנחש הערום להחטיאם, ועוד, זרק בהם טומאה וזוהמא, דהיינו, שהטביע בהם תכונה שיימשכו אחרי דבריו. ועדיין אין זה תירוץ.
על כך אנו מתוודים 'אשר חטאנו' בתואנת היצר הרע. כאשר אדם מבקש להביא ביכורים לבית המקדש, להביא תאנה שבכרה, היצה"ר מערים עליו קשיים גדולים ביותר. הוא מפריעו שלא יביא אל המקום ומניאו מלהודות להשי"ת באומרו: הרי אתה בעמל כפיך ובזיעת אפך טיפלת בעץ ובפרי. והיצה"ר מכניס את האדם למיצר, בבחינת "וירעו אותנו המצרים". הוא לא נותן לאדם אפשרות לקבוע עיתים לתורה, על-ידי "ויתנו עלינו עבודה קשה", וכך הוא מטריד את האדם יום ולילה, אף עבור הפרנסה.
אנו מתפללים להקב"ה שיצילנו מהארמי – "ונצעק אל ה'", וה' שומע תפילת כל-פה, ו"הקב"ה עוזרו" (קידושין ל' ע"ב).
ביכורים בשנת שמיטה
"וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן" (כ"ו, ג')
המשנה במסכת ביכורים (פרק ג' משנה א') אומרת: "כיצד מפרישין הביכורים? יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר – קושרו בגמי ואומר: הרי אלו ביכורים. ורבי שמעון אומר: אף על פי כן חוזר וקורא אותם ביכורים מאחר שייתלשו מן הקרקע". לדעת חכמים אדם קושר גמי על הפירות בשעה שרואה שהתחילו לבכר, דהיינו בעודם בוסר, ואומר: "הרי אלו ביכורים", ולדעת רשב"י יאמר: "הרי אלו ביכורים" פעם נוספת כשיתלוש אותם מן הקרקע.
ויובן על פי המחלוקת בין רש"י ל'אור החיים' הקדוש, אם בשנת שמיטה יש דין ביכורים. לדעת רש"י גם בשנת שמיטה יש ביכורים (עיין רש"י שמות כ"ג, י"ט על הפסוק: "ראשית בכורי אדמתך": "אף שביעית חייבת בביכורים, לכך נאמר: 'בכורי אדמתך'. כיצד? אדם נכנס לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה – כורך עליה גמי" וכו' ועיין להרא"ם וגור אריה על רש"י זה, וכן עיין בספר 'באר בשדה' והוא פירוש על רש"י, שקיים את סברת רש"י מהרמב"ם הלכות מתנות עניים פ"ו שכתב שאין בשמיטה לא תרומות ולא מעשרות כלל, לא ראשון ולא שני ולא מעשר עני, ולא כתב שאין בה ביכורים, משמע שסובר כמו רש"י).
ואילו, ה'אור החיים' הקדוש כתב בפרשתנו (על פסוק ב'): "אשר ה' אלוקיך נותן לך": "פירוש לפי ששייר ה' לו חלק בארץ והיא שנת השמיטה וכו' אבל בשנת השמיטה אין בה הבאת ביכורים לפי שאינם שלו אלא מופקרת לכל".
נקודת מחלוקתם היא: לפי שמביא הביכורים אומר: "הנה הבאתי וכו' אשר נתת לי", ואפשר לומר לדעת רש"י, האדמה בשנת השמיטה אינה מופקרת לכל, אלא יש זכות לבני אדם להכנס אליה ולקחת פירות לאכילה, אך אין להם שום בעלות על הקרקע, שכן היא עדיין שייכת לבעלים. ואם הפירות בוסר אסור לשום אדם לקוטפם אלא כשהם ראויים לאכילה. וע"כ נחלקו אם חובת הביכורים חלה בעודו בוסר א"כ יש חיוב ביכורים בשמיטה, אבל ר"ש שאמר במשנה שצריך לקרוא שם בתלוש, שרק אז נקרא פרי (רע"ב), אם כן בשמיטה כבר הפרי אינו ברשותו, ולכן פטורים מביכורים. ואכן כתבו 'תוספות אנשי שם' (שם על המשניות), שנחלקו חכמים ורבי שמעון – אם מותר לקרוא שֵם בעודו בוסר. שחכמים אומרים שיכול לקרוא להם שם בעודו בוסר, עי"ש. והוסיף: "ואפשר דתנא הכי מפני השביעית שגם הוא חייב בביכורים, ואז צריך בעל כרחו לעשות כן (כשהם בוסר), כדי שלא יטלום (אחרים) לסימן, דאל"כ כיון שהכל הפקר יטלו הכל ולא ישאר לו ממה להביא ביכורים" [ועיין עוד ב'מאמר מרדכי ושבתה הארץ' (סימן כ"ב) על ביכורים בשביעית].
ביכורי עני
"וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹקֶיךָ" (כ"ו, ד')
"משרשי המצוה, כדי להעלות דבר השם יתברך על ראש שמחתינו, ונזכור ונדע כי מאיתו ברוך הוא יגיעו לנו כל הברכות בעולם. על כן, נצטוינו להביא למשרתי ביתו ראשית הפרי המתבשל באילנותיו, ומתוך הזכירה וקבלת מלכותו והודאתינו לפניו כי הפירות ויתר כל הטובה מאיתו יבואו, נהיה ראויין לברכה, ויתברכו פירותינו" (ספר החינוך, מצוה צ"א)
אומרים חז"ל במסכת ביכורים (פ"ג משנה ח', וכן ב"ק צ' ע"א): עשירים מביאים ביכורים בקלתות של זהב ושל כסף, ועניים בסלי נצרים של ערבה קלופה. העשירים לא היו נותנים את הקלתות היקרות לכהנים, ואם היו נותנים – היו מחזירים להם. העניים היו נותנים הכל לכהן.
על זה אומרת הגמרא: "אמרי אינשי: בתר עניא אזלא עניותא" (אומרים האנשים: אחרי העני הולכת העניות), שכן דווקא העניים הפסידו את הכלים.
ובאמת זהו דבר פלא: אם העשיר אינו מתכוון לתת את הכלי לכהנים, מדוע הוא מביא את הביכורים בקלתות של זהב וכסף? האם כוונתו רק להתפאר, ולא להקדיש אותן? והעני – אם אינו מתכוון להקדיש, מדוע לוקח הכהן ממנו את הסל ולא מחזיר לו?
עוד יש לשאול: מצינו בכמה מקומות שחז"ל תיקנו תקנות למנוע הבחנה בין עשירים לעניים, כדי שהעניים לא יתביישו. למשל, מובא בגמרא (מו"ק כ"ז ע"ב) שבהתחלה היו העשירים באים לבית האבל ומביאים אוכל בקלתות של זהב וכסף והעניים בסלי נצרים, והיו העניים מתביישים – "התקינו שיהיו הכל מביאים בסלי נצרים". אם כן, מדוע בנידון שלנו לא תיקנו חכמים תקנה שתשווה בין העשירים והעניים, למשל, שכולם יביאו רק בסלי נצרים כדי שלא לבייש את העניים (עיין תוס' יו"ט ביכורים שם)?
ההסבר הוא כך: חז"ל תיקנו תקנות רק במצבים שבהם העניים עלולים היו להתבייש. אולם בהבאת הביכורים, אין העני מתבייש, כיון שהוא מביא את מה שיש לו. עם זאת, לא רצו חז"ל למנוע מהעשיר להביא בכלים מכובדים ויקרים, שכן הם מקיימים בכך: "כבד ה' מהונך", ויש בזה הידור מצוה, בבחינת: "זה קלי ואנוהו".
וביתר הסבר כתב ה'חינוך' כי מטרת הבאת הביכורים היא בכדי שנדע לעצמנו שהכל מאתו יתברך ועל כן כל אחד מביא ממה שחננו הקב"ה.
יתירה מזאת. העשיר, מן הסתם, מביא בכליו פירות רבים. הוא מביא אותם לבית המקדש, ומתפאר במתנה המכובדת שהוא מביא לכהנים. ואמנם מותר להתפאר במצוות, ולכן מקבלים מידו את הפירות שהביא; אך את הכלי הזהב והכסף שהביא איתו, שהם גורמים לו להתגאות, אין מקבלים ממנו. לעומתו, מגיע העני בלב נשבר ונדכא. בידיו רק פירות מועטים, וגם אותם הוא מגיש בסל של נצרים פשוט. דווקא ממנו מקבלים הכהנים לא רק את פירותיו אלא גם את הסל שהביא, כביכול אומרים לו, שגם הסל שלו נחשב ביכורים ויש בו קדושה. העני שמח במתנתו, ומתברך מאת ה' בכל מעשי ידיו. מתוך כך מתברכת פרנסתו והוא יוצא מעניותו.
לאור זאת ניתן לפרש את הפתגם שהביאה הגמרא באופן חדש: "בתר עניא אזלא עניותא" – כלומר, אחרי שהביא העני את הביכורים במסירות נפש – סרה מעליו עניותו, "אזלא עניותא", והוא מתברך בשפע של ברכה מאת ה'.
רמאותו של לבן
"אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'" (כ"ו, ה'–י')
פסוקים אלו נאמרים בליל הסדר, כדי להזכיר את רשעותו של לבן הארמי שביקש לעקור את הכל. ולמרות שלא עלתה בידו, אצל אומות העולם מצרף הקב"ה מחשבה רעה כמעשה (עיין רש"י שם ד"ה ארמי).
לבן הרשע אומר ליעקב אבינו: "יש לאל ידי לעשות עמכם רע, ואלוקי אביכם אמש אמר אלי לאמור הישמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע" (בראשית ל"א, כ"ט). אומר לבן ליעקב: לא רק אתה נביא, גם אני נביא, שכן אלוקי אביכם נראה אלי אמש. כך דרכו החלקלקה של לבן הרשע לרמות את כולם. זהו שאומרים: "ארמי אובד אבי" – מלשון רמאות.
עוד אמרו דרך דרש על רמאותו של לבן: לבן דקדק בדבריו של ה' אליו, ואמר ליעקב: ה' אמר לי שלא לדבר איתך מטוב ועד רע, אבל הוא לא אסר לי לעשות לך רע. על כן מותר לי להזיק לך…
בדרך נוספת ניתן לבאר את רמאותו ורשעותו של לבן הארמי. הגמרא בקידושין אומרת: אדם שאומר לשליח: "לך וקדש לי אישה", ולא אמר לו: "אישה פלונית", ומת השליח – אסור למשלח לשאת את כל הנשים בעולם, משום שאם יתחתן עם אישה מסויימת, יש חשש שמא כבר קידש השליח את אחותה או את אמהּ (עיין גיטין ס"ד ע"א), ונמצא שהאישה שעכשיו קידש המשלח אסורה עליו.
והנה, לבן הבין שאליעזר נשלח לקדש אישה ליצחק כדי להמשיך את שושלת האבות הקדושים ולהקים מתוכה את העם הקדוש והנבחר. מיד זמם לעצור זאת על ידי שניסה להתנקש בחיי אליעזר באמצעות סם המוות (ככתוב: "ויושם לפניו לאכול", ומדייקים חז"ל: אין "ויושם" אלא לשון סם). אמנם לבסוף נתגלתה התרמית, ומאותו הסם מת בתואל אבי לבן. מדוע ניסה לבן להרוג את אליעזר? ידע לבן: אם ימות השליח, לא יוכל המשלח להינשא לאף אישה בעולם. כך ביקש לבן לנתק את שושלת קיומו של עם ישראל. זהו שאומרים: "ארמי אובד אבי" – שרצה לאבד את אבי (משם הרב חיד"א).
אמנם, בזוהר הקדוש מבואר, שמאבקו של לבן במשפחת אברהם איננו רק סיפור היסטורי, אלא הוא רומז למלחמה נגד היצר הרע, שאף הוא נוהג עם האדם במנהג רמאות כדי להכשילו ולמנוע ממנו לקיים את המצוות. לכן מזכירים: "ארמי אובד אבי" – היינו היצר הרע, שהתחיל לרמות כבר מאדם הראשון ("אבי"). על ידי הזכרת אירועים אלו ישיב האדם אל ליבו שלא ייכשל בפיתויי היצר כלל (עיין ל'אור החיים' ד"ה לזה).
הרב אברהם מקטובסקי (הידוע בשמו – הרב אליהו כי טוב זצ"ל), היה מביא משל לחבורת גנבים, שהיה להם מנהיג. המנהיג ביקש להראות את עצמו כנוהג בצדק וביושר, ולכן בכל פעם שביקש לגנוב ממישהו היה מוצא הסבר ונימוק מדוע מותר לעשות כן. יום אחד באו הגנבים ואמרו לו שהם רוצים לגנוב מאדם פלוני, שהוא סוחר בשוק. שאל אותם המנהיג: כיצד הוא נוהג בעסקיו? אמרו לו: הוא רמאי גדול. אמר להם המנהיג: אם כך, יש לכם אישור לגנוב ממנו. כך קרה בכל יום ויום. פעם אחת ביקשו הגנבים לגנוב מאדם רגיל. באו ושאלו את מנהיגם. חשב המנהיג וחשב, כיצד יצדיק את המעשה? לבסוף אמר: לכו וגנבו ממנו, אחר כך אני אמצא היתר לזה…
והנמשל: לפעמים היצר הרע מוצא היתרים לאדם, והוא מפתה אותו ונותן לו טעמים וסברות אפילו לשם שמים. למשל, אם פעם בטעות הדליק אדם את האור בליל שבת, מיד בא אליו היצר הרע, ואומר לו: "תכבה מהר את האור! כך תתקן את מעשיך"… אך אם האדם נמשך אחרי תירוציו של היצר הרע והסבריו, עלול הוא לבוא בסופו של דבר לשמוע לו גם ללא כל צידוק והסבר, כדוגמת מנהיגם של הגנבים.
זכות אבותינו
"וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ" (כ"ו, ז')
מביאי הביכורים היו מעלים אותם בשמחה ומפרטים בקול רם את חסדי המקום עליהם. כך כתוב: "וענית ואמרת" – בקול רם ובשמחה. כחלק מהזכרת חסדי המקום היו אומרים: "ונצעק אל ה' אלקי אבותינו וישמע ה' את קולנו", כלומר, הזכירו את זכות אבותינו.
גם בתפילות השנה בכלל, ובתפילות הסליחות בפרט, אנו מרבים להזכיר את זכות אבותינו: "עננו אלקי אברהם", "עשה למען אברהם יצחק ויעקב", "דְּעָנֵי לאברהם", "אהבתו זכור היום לנו" וכו'. ויש לבאר: מהי זכות האבות, וכיצד היא פועלת?
הנה, לכל אדם יש זכויות משלו, ויש לו זכויות משל אבותיו (כמו, שלהבדיל, שיש לאדם חובות משלו וגם חובות שקיבל מאבותיו). אם האב היה רשע והבן ממשיך את דרכו, נכנס הבן תחת אביו, כאמור (שמות כ', ו'): "פוקד עוון אבות על בנים על שלישים ועל ריבעים לשונאי", וכדברי חז"ל (סנהדרין כ"ז ע"ב) שהובאו ברש"י: "כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם". אולם אם האב היה צדיק והבן שינה את דרכו ונעשה רשע, ייענש הבן על מעשיו. באופן דומה, אם האב היה צדיק והבן הולך בדרכו, הרי שמעלת שניהם ביחד גדולה ביותר. אם האב היה רשע, והבן נעשה לצדיק, הרי שהוא מחזיר את אביו לדרך הישרה, ויש לבן זכות גדולה ביותר.
במילים אחרות: מידה טובה יתירה על מידת פורענות, ואם על מעשיו הרעים של הבן הוא נענש כשאוחז במעשי אבותיו – על אחת כמה וכמה שהוא זוכה לברכה גדולה ולשכר עצום כשאוחז במעשי אבותיו הצדיקים.
ויש לדייק בדברי חז"ל: לא רק מי שעושה כמעשה אבותיו זוכה לברכה, אלא אפילו אם הוא רק "אוחז" במעשי אבותיו – דהיינו, למרות שאין הוא מגיע למעלתם הגבוהה של האבות, עצם הרצון וההתחלה ללכת בדרכם מזכה אותו בשכר גדול, שכן זכות האבות מצטרפת למקצת מעשיו הטובים.
כשהיו בני ישראל משועבדים במצרים, הם התרחקו מאוד מדרכי אבותיהם, עד אשר המקטרגים אמרו: "הללו (המצרים) עובדי עבודה זרה, והללו (ישראל) עובדי עבודה זרה". אם כן, מדוע ניצלו? בזכות צעקתם בכל לב אל ה', ובזכות שקיבלו על עצמם לאחוז במעשי אבותיהם.
בראש השנה וביום הכיפורים עלינו לקבל על עצמנו לאחוז במעשי אבותינו. אמנם אנו צריכים לשאוף יותר מזה, שנצליח להגיע לדרגתם של מעשי אבותינו: "הלוואי ויגיעו מעשיי למעשה אבותיי"; אך גם אחיזה במעשיהם תועיל לנו שתתקבל תשובתנו ברצון. נמצא, איפוא, כי המביא ביכורים מזכיר שרק האוחז בדרכי אבות הקב"ה מושיעו, כמו שהושיע את אבותינו במצרים כשרק צעקו, ולכן מבקש מהקב"ה שיושיעו.
ושמחת בכל הטוב
"וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ" (כ"ו, י"א)
"ושמחת בכל הטוב" – יש כאן הדרכה מוסרית חשובה. על האדם לשמוח במה שיש לו, ולהבין שזהו "כל הטוב" שהוא צריך. טבעו של אדם הוא לחמוד יותר משיש לו. יש לו מנה – רוצה מאתיים. אך התורה מלמדת אותנו אחרת, שכן: "איזהו עשיר? השמח בחלקו". על כן מורה התורה: "ושמחת בכל הטוב". אם יבקש להשיג עוד ועוד לעולם לא ישמח במה שיש לו.
כך אנו רומזים בברכת המזון: "בכל, מכל, כל". על פי הפשט הכוונה היא, שאנו מתפללים שנזכה להתברך בברכות האבות הקדושים: באברהם אבינו נאמר: "וה' ברך את אברהם בכל"; ביצחק נאמר: "ואוכל מכל"; וביעקב אבינו נאמר: "וכי יש לי כל". אך יש בזה גם רמז לכך, שאצל אבותינו הקדושים – כל מה שהיה להם היה בגדר "הכל", וכך צריך להיות גם אצלנו.
ומדוע רמוז עניין זה דווקא בפרשת הביכורים? שכן רואה האדם תאנה, פרי שביכר, ומצד טבעו בעודו בכפו יבלענו. אך התורה עוצרת אותו, ואומרת לו: עליך להביא את הפרי הראשון לירושלים, לשמוח בו לפני ה', ומתוך כך להכיר בחסדי ה' איתך. אם יעשה כך, יכיר וידע, שלא בכוחו ובעוצם ידו הוא גידל את הפירות, אלא מתוך ברכת ה' עליו. או אז, תהיה לו ברכה גדולה, ויזכה לשמוח בכל הטוב אשר נתן לו ה'.
יש להוסיף בפרשה. רבנו 'אור החיים' הקדוש הסביר את הפסוקים הללו כרומזים לעולם הבא. "והיה כי תבוא אל הארץ" – זהו עולם האמת; ודוקא שם: "ושמחת בכל הטוב" – זו התורה הקדושה שנקראה 'טוב', כמו שנאמר: "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו". ללמדנו, שאדם הרוצה לשמוח שמחה אמיתית בעולם הזה ובעולם הבא, שמחה שתהיה על ראשו שמחת עולמים – יעסוק בתורה.
את התורה צריך להגות וללמוד בשמחה, ואף את כל המצוות כולן יש לקיים בשמחה. על כך אומר הכתוב: "ושמחת בכל הטוב", שכן שמחה אמיתית היא רק על ידי הטוב שבתורה, החל בלימוד וכלה במעשה.
ויש לחבר את הדברים עם דברי רבינו 'אור החיים' הקדוש שכתב על הפסוק שבראש הפרשה: "אין 'והיה' אלא לשון שמחה", וכוונתו לשמחת הישיבה בארץ ישראל, "להעיר שאין שמחה כישיבת ארץ ישראל".
מעתה, שמחה בישיבת ארץ ישראל ושמחה בלימוד תורת ה', שתיהן מביאות לידי השמחה האמיתית. "ושמחת בכל הטוב" – בשמחת התורה ובשמחת הארץ הקדושה.
שמחה שלמה
"וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ" (כ"ו, י"א)
"מכאן אמרו: אין קורין מקרא ביכורים אלא בזמן שמחה, מעצרת ועד החג, שאדם מלקט תבואתו ופירותיו ויינו ושמנו. אבל מהחג ואילך – מביא ואינו קורא" (רש"י)
אומר בעל 'אור החיים' הקדוש: "גם ירמוז במאמר 'בכל הטוב' אל התורה, כאומרם ז"ל (אבות ו', ג'): 'שאין 'טוב' אלא תורה', שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוב התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא ייחשב בעיניהם מלוא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם. ואומרו 'ולביתך', כי לא לנשמה לבד יגיע הטוב אלא גם לבית הנשמה שהיא רוח ונפש שהם משכן הנשמה, כל אחד יתעדן כפי יכולתו".
מכאן, שאנו צריכים להתחזק בלימוד התורה ביותר, כי על ידי עמלה מגיע האדם למדרגה שהוא מקבל את כל הטובות שבעולם.
ביארו בעלי המוסר, שאם אדם יאכל כמות גדולה של דבש, תגעל נפשו ממנו ולא תוכל שאתו, כדרך שאמר החכם מכל אדם (משלי כ"ה, ט"ז): "דבש מצאת אכל דיך פן תשבענו והקאתו"; אבל התורה הקדושה מתוקה יותר מהכל, וככל שאדם לומד תורה יותר ויותר, אין היא נמאסת בעיניו. אדרבה, הוא ירדוף וירצה עוד ועוד להוסיף וללמוד תורה, ולעולם לא תשבע נפשו ממנה. ואם הוא לומד תורה הרבה, ובכל זאת אינו חש בה מתיקות – עליו לבדוק את עצמו.
מביא על כך בעל ה'בן איש חי' משל: אדם אחד שהיה קמצן גדול, ניהל מעקב אחרי החתונות בעירו, ובדק לאלו חתונות מזמינים אותו. פעם אחת אירעה חתונה בעירו של האיש. כבר אמר האיש לאשתו שלא תכין עבורו ארוחת ערב, כי עומד הוא לאכול באולם השמחות. אולם בעלי השמחה שכחו להזמין את האיש. כשהלך האיש אל האולם גילה להפתעתו שאיננו מוזמן, ונאלץ לחזור לביתו בפחי נפש. ביקש מאשתו לאכול ארוחת ערב. אמרה לו אשתו: לא הכנתי כלום כפי שאמרת לי, ומה אוכל להביא לך לארוחה? יש רק מעט לחם יבש עם כמה שומים מקולקלים… התיישבו לאכול. והנה תוך כדי הארוחה הגיעו בעלי השמחה אל ביתם, והתנצלו על ששכחו להזמינם. מיד ביקשו מהם לבוא אל החתונה. הלך האיש אל החתונה והתיישב לאכול שם. אולם עכשיו, כל מאכל שאכל היה בו טעם של שום מקולקל…
והנמשל: אם אינו מרגיש מתיקות או התעלות בתורה, כנראה שיש לו הרבה טעם מקולקל באמתחתו שמונע ממנו לחוש בטעמה המתוק של התורה ושל קיום מצוותיה…
בבואך ובצאתך
"בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ" (כ"ח, ו')
אומרת הגמרא (ב"מ ק"ז ע"א): "'ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך' – שתהא יציאתך מן העולם כביאתך לעולם, מה ביאתך לעולם בלא חטא, אף יציאתך מן העולם בלא חטא" (ועיין להרש"ש על הש"ס מה שכתב על זה).
חז"ל (דברים רבה ז', ה') דרשו: "'ברוך אתה' – בשכר מצוות שבעיר, 'וברוך אתה' – בשכר מצוות שבשדה". מצוות שבעיר הן מצוות שמתקיימות בפרהסיה, ומצוות שבשדה הן מצוות שבין האדם למקום הנעשות בסתר, בשדה, שאין שם רואים.
יש מצוות שחייב אדם לעשותן בפרהסיה, כתפילה בציבור. מצוות כאלו אי אפשר לעשותן בסתר. כמו כן יש מצוות שראוי לעשותן בפרהסיה כדי ללמד אחרים כיצד לעשות, בבחינת (דבה"י ב' י"ז, ו'): "ויגבה ליבו בדרכי ה'". אולם יש מצוות שהצניעות יפה להן, כמצוות צדקה וחסד, וכפי שכתוב (מיכה ו', ח'): "והצנע לכת עם אלוקיך". ואמרו חז"ל (עיין שו"ע אור"ח סי' תקס"ה ס"ו): מי שמתענה ומפרסם שהוא בתענית – לא עלתה לו התענית.
מעתה, ישאל האדם: כיצד אדע אלו מצוות מן הראוי לפרסמן ואלו מצוות יש לעשותן בסתר? על כך אומר הכתוב (כ"ח, ב'): "כי תשמע בקול ה' אלוקיך", בסמוך ל"ברוך אתה בעיר" וכו', דהיינו כשתשמע בקול ה' – כשתלמד תורה, תוכל לדעת ולהכיר אלו מצוות יש לעשותן בפרהסיה ואלו כדאי להסתיר.
ויש כאן ביאור נוסף: יש אדם שבביתו הוא חובש כיפה, נוטל את ידיו עם כלי כדין וכדת וכו' ומקפיד על קיום המצוות. אבל כשהוא נמצא עם חבריו בבית קפה או בבית מלון אינו מקפיד במצוות. ויש אדם שנוהג להיפך: בחוץ הוא עושה את עצמו צדיק, ובביתו אינו מתנהג כדין. על שני אלו נאמר: "ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך" – שיהיו ביתו והחוץ שווים.
כך יש לבאר לעניין ברכות הנהנין. התורה מלמדת את האדם להקפיד ולברך ברכות ראויות לפני כל מאכל, בין בהיותו לבדו בביתו ובין בהיותו בקרבת אנשים, ללא שום הבדל. אל יאמר אדם: כשאני לבדי בביתי אני יכול לברך בכוונה הראויה, אבל בקרבת אנשים אני מתבייש שמא ילעגו לי. אל יאמר כך, אלא יהיה נחוש לקיים את מצוות הבורא בכל מצב, ולא יתבייש מפני המלעיגים. זהו שכתוב: "ברוך אתה" – כלומר בעניין אמירת 'ברוך' של כלל הברכות, צריך שיהיה "בבואך" – כלומר בביתו, כמו "בצאתך" – בהיותו בחוץ. וכן יקיים "ברוך אתה" בהיותו בעיר ובהיותו בשדה, שלא יאמר בהיותו בשדה: אין אדם רואה אותי, ויאכל ח"ו ללא ברכה ראויה, אלא תמיד יקיים את מצוות הבורא בשלמות.
ויראו ממך – אלו תפילין שבראש
"וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" (כ"ח, י')
על פסוק זה דרשו חז"ל (מנחות ל"ה ע"ב): אלו תפילין שבראש. כח התפילין הוא בזה שאדם משעבד את ידיו, ליבו, עיניו ומוחו לקב"ה. תפילין של יד כנגד הלב, ותפילין של ראש על המוח, "בין עיניך", כנגד כלי המחשבה.
עוד נאמר (שמות י"ג, ט') על מי שמניח תפילין: "למען תהיה תורת ה' בפיך". התפילין נותנות לאדם כוח לעבוד את הבורא יתברך שמו עבודה תמה.
אדם שמניח תפילין ואינו מרגיש התרוממות – יבדוק את התפילין; ואם בדק והכל כשורה – יבדוק את עצמו.
ועוד: אם האדם פוחד מהתפילין, גם אחרים יפחדו ממנו. הכוונה היא, אם התפילין משפיעות עליו להכניס בו יראת שמים, ודאי ישפיעו גם על כל עמי הארץ שיפחדו ממנו. אבל אם הוא מניח את התפילין כמצות אנשים מלומדה, ואין הוא מרגיש כל קדושה בהנחתן, אין התפילין משרות את יראתן עליו. כך כתב 'אור החיים' הקדוש: "כל זמן שאדם שומר עצמו מהעבירות אין צלם אלוקים עובר מעל פניו, וכל הנבראים אדם ובהמה מזדעזעים ממנו. מה שאין כן המתעב מעשיו, מעבירים ממנו הצלם, וכמאמר קין (בראשית ד', י"ד): 'והיה כל מוצאי'".
כשאדם לובש את התפילין עליו להתגאות. התפילין נקראות פאר של הקב"ה. אומרת הגמרא (ברכות ו' ע"א): "אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרב חייא בר אביי: הני תפילין דמרי עלמא, מה כתיב בהו (מה כתוב בתפילין של הקב"ה)? אמר ליה: 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'". הגמרא אומרת שהקב"ה מתפאר בעם ישראל, וכן עם ישראל מתפארים בקב"ה באמצעות מצות התפילין.
מסופר על אדם אחד שבא לגאון מווילנא ואמר לו שהוא הלך מעוטר בתפילין, ובא מולו גוי שהפחיד אותו עד מאוד. אמר לו הגאון: אם אתה מרגיש ששֵם ה' עליך – אזי הגויים יראו ממך, אך אם אין אתה מרגיש זאת – אין הגויים יראים ממך.
רב אחד מירושלים רצה להיפגש עם אחד מראשי החמאס, כשהוא מעוטר בתפילין. כשהתחיל המפגש, מיד עם כניסתו של הרב, קם ראש החמאס וצעק עליו שיצא משם. אמרתי על כך, שכנראה התפילין של אותו רב היו פסולות. אילו היו כשרות, היה הישמעאלי ירא מפניו. או שנאמר, שאותו ישמעאלי כלל לא הגיע לדרגת אדם, ולפיכך אין לצפות ממנו ליראה…
הגמרא מספרת שפעם גזר הקיסר שלא יניחו תפילין. אלישע 'בעל כנפיים' לא שמע לגזירת המלכות והניח תפילין. ראה אותו קסדור אחד ורדף אחריו, ובינתיים הספיק אלישע להסיר את התפילין מעל ראשו: כשתפס אותו הקסדור שאלו, מה הנך מחזיק בידיך? ענה לו אלישע, שהוא מחזיק כנפיים… הורה לו הקסדור להראות את הכנפיים. נעשה נס ואכן כנפי יונה היו בידו.
שואל בעל ה'בן איש חי' זיע"א: האם אלישע היה אמיץ או לא? מחד, הוא יצא לרחוב עם תפילין למרות גזירת המלכות, והרי הוכחה על אומץ ליבו. אך מאידך, כשהתקרב הקסדור לא המשיך ללכת בגאון כשהוא עטור בתפילין, אלא ניסה לברוח והסיר את התפילין מעל ראשו. מסיק בעל ה'בן איש חי', שאכן היה אלישע אמיץ, ויכול היה להישאר עם התפילין ולא לברוח ולהסירן מעל ראשו. אלא שחשש אלישע, שמא כשיתפוס אותו הקסדור יתחיל לשאול אותו שאלות, אשר יגרמו לו להסיח את דעתו מן התפילין. הסיר את התפילין, כדי שלא להסיח דעתו מהן בשעה שידבר עם אותו הקסדור.
מצוה נוספת שגורמת ליראת שמים, קשורה לבגדי הכהן הגדול, כפי שאנו למדים מסיפורו של שמעון הצדיק (יומא ס"ט ע"א): כשהכותים הלשינו על היהודים לפני אלכסנדר מוקדון והציעו לו שימסור את בית המקדש בידם כדי להחריבו, הלך שמעון הצדיק, לבש בגדי כהונה גדולה, ובא לפני אלכסנדר מוקדון. ראה אותו אלכסנדר ומיד ירד ממרכבתו והשתחוה לפני שמעון הצדיק. אמרו לו: מלך גדול כמוך ישתחווה ליהודי זה?! אמר להם: אני רואה את דמות צורתו כמו מלאך, ותמיד אני רואה את המלאך הזה הולך לפניי לנצח במלחמות. שאל אלכסנדר מוקדון את שמעון הצדיק: מה רצונכם? אמר לו: בית שבו אנו מתפללים עליך ועל מלכותך, יחריבו אותו הכותים?! אמר לו: הרי הכותים מסורים בידכם. הלכו וחרשו את מקדש הכותים בהר גריזים, כמו שהם חשבו לעשות לבית המקדש. מכל מקום למדנו מכאן, שבגדי הכהונה שלבש שמעון הצדיק גרמו ליראה אצל אלכסנדר מוקדון, כובש העולם.
שואלת הגמרא על סיפור זה: כיצד לבש שמעון הצדיק את בגדי הכהונה מחוץ לבית המקדש? מתרצת הגמרא שני תירוצים: תירוץ ראשון – "עת לעשות לה'" (תהלים קי"ט, קכ"ו) – כהוראת שעה אפשר היה להפר מצוה ממצוות התורה, כדי לקדש שם שמים. תירוץ שני – הוא לא לבש בגדי כהונה ממש, אלא בגדים שראויים להיות בגדי כהונה (כלומר: דומים לבגדי כהונה).
למדנו מכאן, שאפילו מלך שכובש את העולם כולו, בגדי כהונה משפיעים עליו; ולא עוד, אלא אפילו בגדים הדומים לבגדי כהונה משפיעים עליו… (עיין ספורנו).
בשמחה ובטוב לבב
"וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה … תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" (כ"ח, מ"ה מ"ז)
שאלה גדולה נשאלת כאן: כיצד ייתכן שחוסר השמחה בעבודת ה' יגרום לעונש כה כבד? ולא עוד, אלא שהכתוב מדגיש ש"כל הקללות האלה" – כל העונשים כולם באים על האדם בשל חוסר השמחה שלו! צריך, אפוא, להבין את חשיבותה של השמחה בעבודת ה'.
בנביא נחמיה (פ"ח) מתואר המעמד המיוחד שהתרחש בראש השנה, ובו עזרא הקריא לעם את דברי התורה. העם שמעו את הדברים, והתחילו לבכות. אמר להם עזרא: "היום קדוש הוא לה' אלוקיכם, אל תתאבלו ואל תבכו, כי בוכים כל העם כשמעם את דברי התורה". לכן אמר להם: "לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו, כי קדוש היום לאדונינו, ואל תעצבו, כי חדוות ה' היא מעוזכם". הסביר רש"י: "'היום קדוש' – כי יום ראש השנה הוא; 'כי בוכים כל העם' – מפני שלא קיימו התורה כראוי". אמר להם עזרא: אמנם לא קיימתם כראוי את דברי התורה, ועתה אתם מבקשים לעבוד את ה' באופן שלם. אבל עליכם לדעת, שעבודת הבורא שבאה מתוך צער וכאב אינה לרצון הבורא. אדרבא, חדוות ה' היא מעוזכם. מצוה שנעשית בלא שמחה ובלא התלהבות אלא מתוך כפייה, אמנם נחשבת מצוה, אך אין היא מגינה על המקיים אותה.
מכאן שהעושה בשמחה – מקבל שכר, ומי שעובד את ה' בחוסר שמחה – מקבל את התוכחות.
ואכן, ביום ראש השנה רואים את הצורך בשמחה בעבודת ה'. ביום זה אנו תוקעים מספר פעמים, גם תקיעות דמיושב וגם תקיעות דמעומד. כבר שאל על כך רבי יצחק בגמרא (ר"ה ט"ז ע"א): "למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין, ותוקעין ומריעין כשהן עומדין?" ותשובתו: "כדי לערבב השטן". רש"י הסביר: "'כדי לערבב' – שלא ישטין, כשישמע ישראל מחבבין את המצוות מסתתמין דבריו". עולה מפירושו של רש"י, שהסיבה לכך שהשטן משתתק היא בשל חיבוב המצוות. כאשר אנו עושים מצוות בחשק ובהתלהבות, הקב"ה נושא את פניו לישראל. עוד מצינו בענין השמחה בראש השנה: כתב הטור (אור"ח סימן תקפ"א) משם המדרש: "א"ר סימון: כתיב: 'כי מי גוי גדול' וגומר. רבי חנינא ורבי יהושע אומרין: איזו אומה כאומה זו שיודעת אופיה של אלקיה (פי' – מנהגיו ודיניו). מנהגו של עולם – אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו ואין חותך צפרניו, לפי שאינו יודע איך יצא דינו; אבל ישראל אינן כן – לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחין זקנם ומחתכין צפרניהם ואוכלין ושותין ושמחים בראש השנה, לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס".
חז"ל מספרים (במדבר רבה כ', ורש"י במדבר כ"ב, כ"א) על בלעם הרשע: "מיד 'וישכם' – "ויקם בלעם בבקר ויחבש את אתנו" (במדבר כ"ב, כ"א) – קידם ועמד בזריזות הוא בעצמו. אמר לו הקב"ה: רשע! כבר קדמך אברהם אביהם לעקוד את יצחק בנו, 'וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו' (בראשית כ"ב, ג'). אברהם אבינו לימד אותנו שהשכמה וזריזות מעידים על שמחה שבמצוה.
הנה, התבארה הסיבה לעונשים הכבדים על חוסר השמחה בעבודת ה', ומנגד, את השכר הגדול והכפול למי שעובד את ה' בשמחה ובטוב לבב.
להבין את דרכי ה'
"אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְעֵינֵיכֶם … הַמַּסּוֹת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ הָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים הַגְּדֹלִים הָהֵם. וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (כ"ט, א'-ג')
"'ולא נתן ה' לכם לב לדעת' – להכיר את חסדי הקב"ה ולידבק בו… דבר אחר: 'ולא נתן ה' לכם לב לדעת' – שאין אדם עומד על סוף דעתו של רבו וחכמת משנתו עד ארבעים שנה, ולפיכך לא הקפיד עליכם המקום עד היום הזה, אבל מכאן ואילך יקפיד, ולפיכך (פסוק ח'): 'ושמרתם את דברי הברית הזאת' וגו'". (רש"י)
יש להבין: האמנם במשך כל ארבעים השנה לא היו ישראל מסוגלים להבין, לדעת ולהשכיל רוב טובותיו וחסדיו של המקום עימהם?!
הסביר לנו רש"י: "'ולא נתן ה' לכם לב לדעת' – שאין אדם עומד על סוף דעתו של רבו וחכמת משנתו עד ארבעים שנה". דהיינו, עם ישראל ראה את הניסים, האותות והמופתים; אבל היתה זו ראייה חיצונית ושטחית, ורק אחר ארבעים שנה שהוא זמן שתלמיד עומד על דעת רבו, יכולים היו ישראל להתבונן בעומק הדבר ובגודל הניסים ונפלאות.
ויש בזה עוד ענין עמוק. ניסים ונפלאות הם עניינים רוחניים. ככל שהאדם קרוב יותר לעניין הגשמי, עיניו טוחות מראות את גודל הנס ואת עמקותו. משום כך במצרים, כשהיו ישראל בבחינת "גוי מקרב גוי", טבועים ביוון הגשמיות והחומריות המצרית, קשה היה להם להבין את דרך הנהגת ה' אותם. נדרשו ארבעים שנות נדודים במדבר, של אכילת לחם מן השמים, מַן שנבלע באיברים, של הימנעות מאכילת לחם גשמי, כדי שישראל יזדככו ויוכשרו לקבל את התורה. לכך "לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן". מעתה מובן מדוע לא השכילו ישראל להבין את רוב טובותיו של ה' עליהם, שכן במשך ארבעים שנה עברו תהליך של הזדככות והיטהרות, שרק בסיומו "נתן ה' לכם לב לדעת".
שקיעה באכילה גשמית מונעת את היכולת לקבל תורה. כבר אמרו התוס' (כתובות ק"ד ע"א ד"ה לא נהניתי) משם המדרש (עי' תנא דבי אליהו רבה כ"ו): "עד שאדם מתפלל שתיכנס תורה לתוך גופו, יתפלל שלא ייכנסו מעדנים לתוך גופו". זהו שאמר הכתוב (תהלים מ', ט'): "ותורתך בתוך מעי".
ואכן, כעבור ארבעים שנה הגיעו בני ישראל למדרגה גבוהה ביותר. כעת נתן להם ה' "לב לדעת", דהיינו "להכיר את חסדי הקב"ה" (רש"י). יתירה מזאת, אומר רש"י: "שמעתי, שאותו היום שנתן משה ספר התורה לבני לוי… באו כל ישראל לפני משה, ואמרו לו: משה רבינו! אף אנו עמדנו בסיני וקיבלנו את התורה וניתנה לנו, ומה אתה משליט את בני שבטך עליה? ויאמרו לנו יום מחר: לא לכם ניתנה, לנו ניתנה". חששם של ישראל לא היה מפני השתלטותו של שבט לוי על התורה, אלא שמא מחר יאמרו להם שהם אינם צריכים ללמוד תורה.
בזה שמח משה רבינו מאוד, כלשון רש"י: "ושמח משה על הדבר". בני ישראל מכירים את גודל הטובות שעשה עימהם ה', ועתה הם מבקשים לעסוק בתורה לעולמים. החשש שלהם, שמא ימנעו מהם ללמוד תורה, מגלה את רצונם האמיתי והעמוק: הם רוצים להידבק בתורה, כפי שכתב רש"י: "להכיר את חסדי הקב"ה ולידבק בו" – להתדבק בדרכי ה' יתברך וללכת בדרך התורה.
חז"ל בגמרא במסכת מגילה תיקנו לקרוא את פרשת כי-תבוא בשבת שלפני השבת האחרונה בשנה, כדי לסמל ש"תכלה שנה וקללותיה". אמנם היתה צריכה פרשה זו להיקרא בשבת האחרונה; אך כדי שלא לסמוך קללה לראש השנה, קוראים אותה שבת אחת קודם לכן. מכל מקום, מדוע נסמכה פרשה זו לסופה של השנה?
צריך לבאר זאת כך: אומר משה רבינו לבני ישראל: ראו מה גדלה מעלתכם ונשגבה מאוד! ארבעים שנה לא אכלתם לחם אלא מן מהשמים, גופכם נזדכך והתעליתם עד לדבקה בה' יתברך ויתעלה. עליכם להתמיד בדרך הברכה, להוסיף תורה וברכה. לשם כך אני נותן לכם את הברכות והקללות המופיעות בפרשת כי-תבוא. הקללות לא נועדו לשבור אתכם! הם נכתבו בשביל להרגיל אתכם לעשות חשבון נפש. ומתוך חשבון הנפש תגיעו לדביקות עליונה, לחיים וברכה עד עולם. וכך בכל שנה ושנה, לפני ראש השנה, הוא יום הדין וחשבון הנפש, אנו קוראים את הברכות והקללות, נזכרים בתהליך ההזדככות של ישראל במדבר, שהביא אותם למדרגות גבוהות ביותר בעבודת ה', ומתוך כך – אף אנו נדבקים בתורה ובדרך המצוות, כדי לזכות לשנה טובה, בריבוי תורה וברכה לכלל ישראל.
הביכורים בירושלים
"וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם" (כ"ו, ג')
מעלת הביכורים אינה בנתינת הפירות לכהן בלבד. מצוה זו גורמת לאדם המקיים אותה שייכנס לבית המקדש ויתבשם מריח הקדושה השורה שם תמיד. את פירות הביכורים הוא מניח על יד המזבח ודיו; הכהנים של אותו המשמר יטפלו בהם. אבל מעבר לנתינת הפירות, ישנה חשיבות של עצם הנוכחות בבית המקדש.
כאשר היו מביאי הביכורים נכנסים לבית המקדש עם ביכוריהם, לא היו יכולים להניח את הפירות ליד המזבח, לצאת החוצה ולשוב לענייניהם. הם היו מחוייבים לישון באותו לילה בירושלים, זאת, על מנת שיספגו מאווירת הקדושה שבעיר.
זאת ועוד, כשהיו עשירים מביאים ביכורים, היו רואים את הכהנים הולכים יחפים בבית המקדש. בתחילה הם לא הבינו מדוע הכהנים נוהגים כן, ומיד ביקשו לנדב זוגות נעליים חדשות לכל הכהנים… או אז הסבירו להם שהכהנים הולכים יחפים כדי להיות צמודים לרצפת המקדש, מחוברים לקדושה.
התורה דאגה שכל באי בית המקדש ייפגשו עם הקדושה המיוחדת של המקום הקדוש ביותר של עם ישראל. עם מטען רוחני שכזה יכלו לצאת בחזרה לביתם.
זכות אבות ראשונים
"וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ" (כ"ו, ז')
מדוע נאמר בפסוק: "אלוקי אבותינו", ולא "אלוקינו"? הסיבה היא, שאם אדם מבקש בזכות עצמו, הרי שבודקים את מעשיו ומבררים היטב אם אכן מגיע לו. אך כשהוא מזכיר את זכות האבות, ואומר: "בזכות אבות ראשונים אנו בטוחים", הקב"ה שומע לקול תפילתו מיד.
ועוד שמעתי על הפסוק הזה משם הרב הגאון חכם מנשה שלו זצ"ל, ששמע מבעל ה'בן איש חי' זיע"א. משל לבן מלך שנשבה. עמדו השובים והשחיתו את תואר פניו, כדי שלא יוכלו לזהותו כבן המלך. הלך המלך מעיר לעיר וחיפש את בנו. כשהגיע לעירם של השובים, ערך מסדר זיהוי של כל תושבי העיר, אך לא מצא את בנו, כי הושחת תוארו. כשפנה ללכת, החל הבן לצעוק: "אבא!" שמע המלך את קולו של בנו, זיהה אותו ומיד שחררו מן השבי. למרות שמראה פניו השתנה, הקול נשאר אותו הקול.
והנמשל: הקב"ה שמע את קולם של ישראל במצרים וגאל אותם. ואף שירדו למ"ט שערי טומאה, עדיין הקול נשאר אותו הקול שהיה להם בתחילה.
המקום הזה והארץ הזאת
"וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (כ"ו, ט')
"'אל המקום הזה' – זה בית המקדש. 'ויתן לנו את הארץ' – כמשמעו" (רש"י)
סדר המקומות בפסוק, לפי פירושו של רש"י, צריך עיון. בתחילה נזכר שהקב"ה הביא אותנו "אל המקום הזה" – והכוונה לבית המקדש; ורק אחר כך נזכר: "ויתן לנו את הארץ הזאת" – היא ארץ ישראל. ולכאורה קודם הביאנו ה' אל ארץ ישראל, ורק אחר כך אל בית המקדש!
אפשר להשוות את סדר המקומות בפסוקנו לסדר המובא בתחנוניו של משה להיכנס לארץ: "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן, ההר הטוב הזה והלבנון" (ג', כ"ה). כאן כתב רש"י: "'ההר הטוב' – זו ירושלים, 'והלבנון' – זה בית המקדש". סדר זה נכון מבחינה כרונולוגית: קודם הגענו לירושלים, ורק אחר כך לבית המקדש.
יש לבאר זאת לפי תרגום יונתן בן עוזיאל, על הפסוק (שמות, י"ט ג'-ד'): "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי". מסביר התרגום, שהקב"ה הביא את ישראל "אלי" – היינו לבית המקדש. זאת נעשה עוד במצרים, כאשר היו ישראל צריכים לאכול את קרבן הפסח. לא רצה הקב"ה שיאכלו ישראל את קרבנם במקום טמא, ולכן הביאם אל הר המוריה, ואחר כך החזיר אותם למצרים. לפי זה יפה הקדים: "ויביאנו אל המקום הזה" – אל בית המקדש, היינו בזמן אכילת קרבן הפסח; ואחר כך: "ויתן לנו את הארץ הזאת" – כעבור ארבעים שנה, כשנכנסו ישראל לארצם.
ועוד יש לומר: אמנם, קודם נכנסו ישראל לארץ, ורק אחר כך הגיעו אל בית המקדש, אבל בפסוק מובאים המקומות לפי סדר חשיבותם. כיון שתכלית הכניסה לארץ ישראל היתה להגיע לבית המקדש, לכן הקדים את בית המקדש, כדי לציין שנתינת הארץ היא אמצעי בלבד למען המטרה שהיא בית המקדש.
שמחת הנשמה
"וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה, וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ" (כ"ו, י"א)
כיצד מגיע אדם לשמחה? הדבר תלוי בסוג השמחה: להנאה גשמית אדם מגיע ע"י אוכל טוב וכדו', שאז הגוף מתענג ושמח. אבל הנאה רוחנית באה ע"י לימוד תורה וקיום מצוותיה, שהנשמה מתענגת בהם.
אולם כאן, במצות הביכורים, אומרת התורה: אדם שמביא ביכורים בשמחה, תהיה לו גם שמחה רוחנית על עצם קיום המצוה, וגם שמחה גשמית. וזהו: "ושמחת בכל הטוב" – שמחה גופנית; אך גם: "והלוי אשר בקרבך" – היינו הנשמה שנמצאת בקרבו של האדם ומלווה אותו, גם היא תשמח.
אמנם פעמים שהאדם לא רואה את הנשמה כבת לוויה, אלא כגר. גם על כך אומר אומר הכתוב: גם במצב כזה תשמח נשמתך, ככתוב: "והגר אשר בקרבך".
ואכלו בשעריך ושבעו
"וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ" (כ"ו, י"ב)
על פסוק זה דורש ה'אור החיים' הקדוש, שיש לתת ללוי ולגר וליתום ולאלמנה כמות של כדי שביעה. לכן כתבה התורה: "ושבעו", ואין להסתפק בכמות מועטת.
עוד יש לרמוז בלשון הפסוק: "ואכלו בשעריך" – השערים מרמזים על בית הדין שנקרא "השער". לומר לנו: היה אתה בית הדין של עצמך! "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך". שים מורא שמים על ראשך, דאג שכולם יקבלו בעין טובה, בעין יפה, תן להם כדי שבעם, ולא כדי להשביע את רגשי החסד שלך…
עוד דרשו: ישנם הרגלי אכילה שונים. יש אנשים שבביתם הם אוכלים כמה שהם רוצים, אבל מחוץ לביתם, בפני אחרים, הם ממעטים באכילה. ויש כאלו שכאשר הם רואים אחרים אוכלים, הדבר גורם להם לתיאבון והם דווקא מרבים באכילה. על כך אומרת התורה, שצריך לדאוג לכל אחד כפי הרגלו. מי שנוהג לאכול לבד – ייתן לו לבד; מי שרוצה לאכול עם אחרים – ייתן לו לאכול עם אחרים.
לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי – מלהודות
"לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי" (כ"ו, י"ג)
"'ולא שכחתי' – מלברכך על הפרשת מעשרות" (רש"י)
כל הברכות הראשונות שמברכים לפני האוכל או לפני המצוות הן מדרבנן, ורק ברכת המזון שלאחר אכילת פת היא מדאורייתא, ובתנאי שאכל כדי שביעה.
כך היא לשון הרמב"ם (פ"א מהל' ברכות הל' ב'-ג'): "ומדברי סופרים לברך על כל מאכל תחילה ואחר כך ייהנה ממנו. ואפילו נתכוון לאכול או לשתות כל שהוא מברך ואחר כך ייהנה… וכשם שמברכין על ההנייה כך מברכין על כל מצוה ומצוה ואחר כך יעשה אותה".
לאור זאת ניתן לפרש את דברי רש"י: "ולא שכחתי – מלברכך על הפרשת מעשרות". כי לכאורה דבריו קשים ביותר: איך מציינת התורה את הברכה על הפרשת מעשרות, והלא מן התורה אין חיוב לברך!
אלא, שיש להבחין בין הודאה להקב"ה ובין ברכה להקב"ה. ההודאה היא על כל מה שמעניק לנו הקב"ה בכל עת ובכל שעה, ועל כך חייב כל אדם להודות להקב"ה מן התורה. חכמים חידשו את עניין הברכה להקב"ה על המצוות שנתן לנו ועל ההנאות.
ידועים דברי בעלי המוסר, שאין האור ניכר אלא מתוך החושך. אדם פיקח אינו מעריך את החסד העליון העצום שבראיית עיניו, כי הוא לא יודע מהו עיוורון. אבל אם חלילה ניטל ממנו, ולו לזמן קצר ביותר, את מאור עיניו, אזי הוא יֵדע להעריך ולהכיר במעלה העצומה שבראיית העיניים.
מעשים בכל יום, שאדם שנדבק בשפעת קשה והוא סובל מקשיי נשימה; רק לאחר שהוא נרפא, הוא מתחיל להעריך את הנשימה הסדירה שלו, ומתחיל להודות על כל נשימה ונשימה, "כל הנשמה תהלל יה הללויה" – "על כל נשימה ונשימה".
חז"ל תיקנו לנו את התפילה כדי להודות להקב"ה שלוש פעמים ביום; אבל חובתנו להרגיש הערכה והודאה כנה ועמוקה על כל החסדים הגדולים שבכל רגע ורגע.
וזהו: "לא שכחתי" – מלהודות להקב"ה על החסדים שעשה עמי.
שתי דרכים לקדושה
"וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַה' אֱלֹקֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר" (כ"ו, י"ט)
שבחים הרבה נאמרו בפרשה על עם ישראל: "וה' האמירך", "ולתתך עליון", ולבסוף – "ולהיותך עם קדוש". כלומר, כל המעלות שנתברכו בהן ישראל – מטרתן להביא לידי "עם קדוש לה' אלוקיך".
ואיך יכול האדם להתגדל ולהתעלות במעלות הקדושה? שתי דרכים בפניו: האחת – "ולדבקה בו". ללכת בדרכי הקב"ה: מה הוא רחום – אף אתה היה רחום. זאת נעשה על ידי קיום מצוות, כפי שאנו מברכים: "אשר 'קידשנו' במצוותיו".
הדרך השניה – על ידי עסק התורה. כך מסביר 'אור החיים' הקדוש, שע"י לימוד התורה מתקדש האדם, והופך ל"ממלכת כהנים וגוי קדוש".
הניסיון בברכת העושר
"וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַה' אֱלֹקֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר" (כ"ו, י"ט)
שני חלקים לברכה שבפסוק: "ולתתך עליון… לתהילה ולשם ולתפארת"; ו-"ולהיותך עם קדוש לה' אלוקיך".
נראה לבאר זאת כך: העושר הינו ברכה, אך יש בו סכנה גדולה. לפעמים אדם עשיר חושב ש"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", ומתוך כך הוא מגיע למצב של "וישמן ישורון ויבעט". וכן אמר שלמה המלך ע"ה: "ריש ועושר אל תתן לי, למה פן אשבע וכחשתי". ואמרו חז"ל: גדול ניסיון העושר מניסיון העוני, כי מתוך העושר עלולים להגיע לכפירה, ח"ו.
וזאת כוונת התורה בברכתה: "ולתתך עליון… לתהילה לשם ולתפארת" – כאן מבטיחה התורה עושר רב ועליונות של עם ישראל על כל הגויים. שמא תאמר, מתוך ברכה זו עלולים ישראל להגיע לידי כפירה, וזהו עושר השמור לבעליו לרעתו – על כך משיבה התורה בברכה נוספת: "ולהיותך עם קדוש" – עם ישראל ימשיך להיות עם קדוש, למרות העושר הרב שיינתן לו.
הסכת ושמע ישראל
"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱלֹקֶיךָ" (כ"ז, ט')
כתב רש"י: "'הסכת' – כתרגומו", וכוונתו לתרגום אונקלוס: "אצית ושמע ישראל", וכן תרגם יונתן בן עוזיאל: "צייתו ושמעו ישראל".
ועוד נראה לבאר: "הסכת" – בשעה של "ושמע ישראל", דהיינו בשעת קריאת שמע. הקשב למילים שאתה אומר וְכַוֵּן לפירוש המילים.
לשמוע ולקיים ולעשות
"וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו" (כ"ח, א')
חז"ל (סוכה מ"ו ע"ב) דרשו על הפסוק (י"א, י"ג): "אם שמוע תשמעו" – "אם שמוע בישן תשמע בחדש" (רש"י שם), דהיינו אם תחזור על מה שלמדת, תלמד עוד דברים חדשים שלא הבנת קודם לכן ותזכה לחדש חידושים (עיין שם ב'שפתי חכמים').
עוד אפשר להסביר: "אם שמוע – תשמע", כלומר: אם תשנן את מה שלמדת, תגיע למדרגה של שמיעה בקול ה', כלומר: קיום המצוות בצורה שלמה.
או בדרך זו: הראשונים כתבו שיש מצוות שאדם לא יכול לקיימן מחמת כל מיני מניעות; ומכל מקום, החושב לעשות מצוה ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשה אותה. וזהו: "אם שמוע" – אם רק תרצה לשמוע ולקיים את המצוה, אזי גם אם לא יעלה בידך, הרי "תשמע", נחשב לך כאילו קיימת.
וכן את המילה "לשמור" אפשר להסביר כי על יעקב אבינו (בראשית ל"ז, י"א וברש"י שם) נאמר: "ואביו שמר את הדבר", פירוש: "שמר" – מלשון מצפה (מתי יתגשם החלום). אם כך גם כוונת הפסוק: "והיה אם שמוע… לשמור" – אם אדם מצפה מתי תגיע לידו מצוה פלונית ויקיים אותה, אם הוא שומר ומצפה למצוה, יזכה למדרגה של "לעשות את כל מצוותיו", כאילו קיים את כל המצוות כולן.
ובאו הברכות והשיגוך
"וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּנְתָנְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֻךָ כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ" (כ"ח, א'-ב')
מרן רבנו יוסף חיים זיע"א, בעל ה'בן איש חי', מבאר את הפסוק: "ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך", שלפעמים המזל והברכה 'רודפים' אחרי האדם, למרות שהוא אינו חפץ בהם.
הוא ממחיש זאת על ידי משל. אדם אחד האיר לו מזלו פנים, והוא נתברך בעושר גדול. אך כיון שהיה אדם פשוט מטבעו, הוא לא התלהב מכל עושרו. פעם אחת שאלו אותו: כיצד הנך מצליח בכל מעשיך? ענה להם: המזל פשוט רודף אחריי… למשל, כשאני מרים עפר – מיד העפר נהפך לזהב. תוך כדי דבריו הוא התכופף להרים חופן עפר, והנה מצא טבעת זהב. אמר להם: הנה אתם רואים? זה לגמרי לא בכוונה…
זהו שכתוב: "ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך" – הברכות ירדפו אחריך, בלי שתתכוון בכלל להשיגן בעצמך.
ברכת השפע
"בָּרוּךְ טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ" (כ"ח, ה')
מהי ה'משארת'? הסביר רש"י: "דבר יבש שנשאר בכף ואינו זב". אבן עזרא הסביר שזהו מקום הקמח. תרגום יונתן הסביר: "וחלת שירוי אצוותכן", כלומר תהיה ברכה בחלה שהוא מפריש. אך פירוש אחרון זה אינו מובן: איזו ברכה היא לבעל הבית בכך שתתברך החלה שהוא מפריש? והלא החלה לא תישאר אצלו, אלא תינתן לכהן!
אלא, כאשר מביא אדם תרומות ומעשרות הוא בעצמו מתברך, כאמור: "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך".
משה רבינו ע"ה מברך את ישראל שיזכו להביא חלה וביכורים, ועל ידם יתברכו בכל מכל כל.
על כך אנו אומרים בתפילה: "כאשר רצית ואמרת לברכנו", וכן: "טוב בעיניך לברכנו" – אנו נביא מעט, ועליו תחול ברכת ה' בשפע רב.
צאתך ובואך
"בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ" (כ"ח, ו')
התורה פתחה: ב"בבואך" וסיימה: ב"בצאתך". ואילו דוד המלך ע"ה כתב בתהלים (קכ"א, ח'): "ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם" – פתח ב"צאתך" דווקא וסיים ב"בואך". מהו טעם השינוי?
על פי הפשט, הנושאים של שני הפסוקים שונים: בספר דברים מדובר על עיסוקיו של האדם, ואילו אצל דוד המלך מתוארת יציאתו למלחמה, ושם קודמת היציאה אל הקרב לשיבה ממנו בשלום.
עוד יש לבאר בדרך אחרת: לשון ביאה נאמרה כלפי ארץ ישראל: "תביאמו ותטעמו", "כי תבואו", "בבואכם". אולם יש הבדל במקום שבו נמצא הדובר.
משה רבנו נמצא בחוץ לארץ, ולכן הוא פותח ואומר: "ברוך אתה בבואך" – אל ארץ ישראל; דוד המלך נמצא כבר בארץ, ולכן הוא מתחיל ב"ה' ישמור צאתך" – מארץ ישראל. היציאה מן הארץ, כידוע, מותרת רק בתנאים מסוימים, וגם זאת רק על דעת לחזור ארצה. וזהו המשך הפסוק: "ישמור צאתך ובואך" – בחזרה אל הארץ.
יציאה מן העולם
"בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ" (כ"ח, ו')
חז"ל דרשו (והובא ברש"י): "שתהא יציאתך מן העולם בלא חטא כביאתך לעולם". למדנו מדברים אלו, ש'יציאה' מתייחסת ליציאה מן העולם הזה.
לאור זאת תובן ברכת זבולון. על שבט זה נאמרה הברכה: "שמח זבולון בצאתך ויששכר באוהליך". אפשר לבאר שגם ברכה זו נאמרה לחיי העולם הבא: "שמח זבולון בצאתך" – כשתצא מן העולם תהיה שמח בעולם האמת, זאת משום שזבולון דאג להכין לו שכר גם לעולם הבא.
הנה הנותן צדקה לעני, כאשר סיים את מתן הצדקה נסתיימה המצוה. אולם מי שמפרנס תלמידי חכמים, הרי זכות התורה עומדת לו לעולם הבא. זבולון פירנס את יששכר שישב ולמד תורה, ובכך דאג שמצוותו תמשיך גם בעולם הבא. לכן: "שמח זבולון בצאתך" – כשתצא מן העולם ותגיע אל עולם האמת. שמחה גדולה תהיה לו, כיון שהשאיר לעצמו המשכיות על ידי ההחזקה בלומדי התורה.
ארץ הברכה והשפע
"יְצַו ה' אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ וּבֵרַכְךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (כ"ח, ח')
מהו "וברכך בארץ"? וכי לא יזכה לברכה גם בחוץ לארץ?
הפשט הוא, שכאשר יהיו ישראל בארץ, אזי השי"ת יברך אותם בכל הברכות.
בזוהר הקדוש הקשה קושיה דומה לשלנו. נאמר בפסוק: "וברכת את ה' אלוקיך על הארץ", ויש לשאול: וכי דווקא בארץ ישראל מברכים את ה', ולא בחוצה לארץ? תשובת הזוהר, שמכוח הברכה בארץ ישראל מתברך כל העולם כולו.
כתוב בזוהר הקדוש (תרומה קנ"ז ב'. מובא בכה"ח סי' תק"ס ס"ק י"ט) "מאן דאתעדן על פתוריה ומתענג באינון מיכלין – אית ליה לאדכרא ולדאגא על קדושה דארעא קדישא, ועל היכלא דמלכא דקא אתחריב. ובגין ההיא עציבו דאיהו קא מתעצב על פתוריה, בההוא חדוה ומשתיא דתמן קודשא בריך הוא, חשיב עליה כאילו בנה ביתיה ובנה כל אינון חרבי דבי מקדשא. זכאה חולקיה", עכ"ל. תרגום דבריו: מי שמתענג על המאכל ליד שולחנו צריך לזכור ולדאוג על קדושת הארץ שחוללה ועל היכל המלך שנחרב. ובזכות הצער והעצב שהוא מביא על עצמו באמצע שמחתו, ששם שורה השכינה, נחשב לו כאילו בנה את בית ה' וכל מה שנחרב עם חורבן בית המקדש.
הבנת דברי הזוהר: שהאוכל צריך לזכור בזמן אכילתו את חורבן בית המקדש, שכן אחרי שנחרב בית המקדש ונחרבה ארץ ישראל אין העולם ניזון מברכת הארץ באותו השפע כמו שהיה ניזון בזמן הבית.
מכאן לביאור הפסוק: הברכה היא דווקא "בארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך". שם מקור הברכה והשפע, וממנה יושפע שפע רב בכל העולמות.
בְּעִתָּהּ אחישנה
"הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה". (מתוך ההפטרה -ישעיהו ס', כ"ב)
יש לבאר ענין "אחישנה", שכשם שנגזר על אבותינו להשתעבד במצרים ארבע מאות שנה, ובגלל קושי השעבוד הקב"ה חישב רד"ו שנים, כך אנחנו מתפללים ומבקשים שהקב"ה יעשה אתנו את אותו החשבון, ויצרף את כל שנות הסבל והייסורים שעברנו כדי להחיש את זמן הגאולה.
כמו כן, אנחנו אומרים להקב"ה: רבונו של עולם, אנחנו הרי קובעים עתים לתורה, ורק בזכות הסיבה הזאת ראויה הגאולה לבוא יותר מהר. וכך יש לפרש את הפסוק: "בעתה אחישנה" – אומר הקב"ה: אם בני ישראל קובעים עתים לתורה, אז אני אחיש את הגאולה לפני הזמן.
והנה, ישנם שתי סוגי גאולות. יש גאולה שהיא בגדר עני רוכב על חמור, ויש גאולה שהיא בגדר של "רום על עננייא". ביאור הדברים: החמור מתעייף והולך לאטו, ולאחר שהוא מתעייף הוא יושב. לעומת זאת, יש תנועה של מטוסים – ויש היום אפילו מטוסים על-קוליים. אנחנו מתחננים להקב"ה: רבונו של עולם, איננו רוצים גאולה שהיא בגדר: "עני רוכב על חמור", כלומר שהיא איטית ועייפה כביכול, אלא רוצים גאולה מהירה כמו תנועת מטוסים על-קוליים ואף יותר מהר מזה, כמו שאומרים: ש"פתאום" יבוא גואל. ובאמת, אין לנו אפילו מושג כמה מהר זה שיבוא המשיח, ומה זה "פתאום".
פעם התבטאתי ואמרתי, שמאחר וסבלנו הרבה, גם הסבל שפקד את בני עמנו בשנות השואה, וגם במלחמות נגד כל אויבינו מבקשי רעתנו, ומאז, כל התלאות עם הפלסטינאים – כבר לא נצטרך לראות חבלי משיח. שמע זאת כָּתַב עיתון אחד, ופרסם את זה בעיתון של חוג מסויים, ויצאה משם תגובה שכביכול "הרב אליהו לא מאמין בביאת המשיח". אני אמנם רגיל שלא לענות לכל מי שכותב כנגדי, ולא משנה באיזה תחום, אבל על עניין של אמונה בביאת המשיח הגבתי ואמרתי: שכיון שהם אומרים כך, אז חבלי המשיח יחולו עליהם אם הם רוצים אותם כל כך, אבל עלינו לא יחולו, כיון שכבר עברנו די והותר, וכבר מצאנו בדברי חז"ל שעשה הקב"ה "קיזוז" בשנות הסבל והשעבוד של מצרים…
מעשה רב
חלב ודבש של בריאות
"וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (כ"ו, ט')
תקופה מסויימת התגורר מרן הרשל"צ זצ"ל עוד בהיותו אברך בשכונת "מחנה יהודה", ונהג להתפלל תפילת ותיקין עם הנץ החמה בבית הכנסת "זהרי חמה". שם התפלל גם הרב אריה לוין זצ"ל. כשראה הרב שאיש אינו מלווהו והוא הולך בדד, החליט ללוותו לביתו, ובשל קירבתו רבות סיפר על מעשיו של הצדיק רבי אריה לוין, ובין היתר סיפר לסופר שמחה רז, מחבר ספר 'איש צדיק' את הסיפור המעניין הבא:
היה זה לפני שנים רבות, הרב יוסף שלוש זצ"ל סבא של הרבנית אליהו תליט"א נוהג היה להביא מידי יום ביומו חלב טרי לביתו, אותו קנה מהחלבן שהתגורר בשכונת "גבעת שאול" י-ם ת"ו. יום אחד מספר הרב: משראיתי שר' אריה אינו חש בטוב ונושא מכאוביו בדומיה, אמרתי לו: ראה את הרב יוסף שלוש השותה חלב עזים מדי יום ביומו, ולדבריו, חלב זה מחזקהו ומחייהו. שמא כדאי שאף אתה תנהג כמותו ותתחזק!
שתק ר' אריה ולא הגיב.
ביקשתי מהרב שלוש: "שעה שאתה קונה חלב עבורך, קנה גם עבור ר' אריה". אולם, הוא דחה אותי באומרו שר' אריה לא ישתה את החלב. אעפי"כ, הביא לו חלב טרי. מששאלו ר' אריה למחיר החלב, וביודעו את מצבו הכספי של ר' אריה, השיב: "חלב הפרה יקר יותר בעוד שחלב עזים זול יותר, באשר יש בו ריח"…
אמרה לו רעייתו של ר' אריה: "מאחר ודחוקים אנו בממון, אזי אם חלב עזים זה שיש בו ריח זול יותר – נקנה אותו מהחלבן". ואכן, מידי יום ביומו טרח הרב שלוש והביא עמו חלב גם עבור ר' אריה, ואף מימן מכיסו את ההפרש בין המחיר שנקב לו לר' אריה, לבין המחיר ששילם בפועל לחלבן.
לאחר ימים אחדים, סירב ר' אריה לקבל מידיו של הרב שלוש את החלב, בטענו כי אין כל הצדקה בכך שהוא יטרח למענו ויוביל את החלב משכונת "גבעת שאול" שבקצה העיר לביתו, ולכן גמר אומר שיטריח עצמו ויסע הוא עצמו בכל יום ל"גבעת שאול" כדי להביא את החלב.
משפגש ר' אריה בחלבן ושילם לו אותו סכום שנקב בו הרב שלוש – בא החלבן לרב שלוש בטענה: "קיפחני ר' אריה". אמר הרב שלוש: ההפרש עלי.
ריפוי רוחני
"וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ" (כ"ח, ט"ו)
סיפר מרן הרב זצ"ל: פעם היה הצדיק חכם צדקה הזקן זצ"ל חולה, ושכב בבית החולים 'הדסה'. באותו חדר, שכב בסמוך אליו אדם שלא היה שומר תורה ומצוות. ראה חכם צדקה שהוא לא מניח תפילין ולא מתפלל, פתח עמו בדברים, והחל לשדלו לשמור מצוות ולהתפלל. אמר לו אותו אדם: ראה נא, אני לא באתי לבית החולים לשמוע הטפות של מוסר על חזרה בתשובה, אלא באתי לקבל טיפול רפואי, על כן תעזוב אותי לנפשי. לא נבהל הרב ואמר לו: ומי אמר לך שבאת לקבל טיפול רפואי גרידא, הלוא מן השמים זימנו אותך לחדר ביחד אתי כדי שתשמע דברי מוסר, והרפואה הרוחנית תביא לריפויך המלא.
פנים של יראת שמים
"וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" (ל"ח, י')
על השפעת קדושתו של ה'בבא סאלי' זיע"א היה מספר מרן הרב זצ"ל: מעשה, והיו יושבים עם ה'בבא סאלי' רבים מחסידיו ומשתעשעים עמו בדברי תורה. תוך כדי שמיעת דברי תורה שנאמרו, היו אוכלים המסובים מיני מעדנים ושותים כוס ערק, אותו היה ה'בבא סאלי' מוזג אישית לכל אחד ואחד, אות וסימן לכך שהיה חפץ ביקרו.
והנה, פעם אחת נזדמן למקום, אחד מיוצאי מרוקו שהכל הכירוהו כפוליטיקאי העומד בראש אחת הרשימות של מפלגה חילונית. הבחין ה'בבא סאלי', שכנראה משום כך היו החסידים מתעלמים ממנו. והנה, לפלא היה בעיניהם, בעת שראו שה'בבא סאלי' בכבודו ובעצמו פונה אליו בקול גדול, ומזמינו לשבת לצידו. ויתרה מזו, פנה אליו ה'בבא סאלי' ואמר לו: ראה נא, רוב הנוכחים כאן זכו לשתות מכוס שמזגתי בעצמי, ראוי אם כן שגם אתה תשתה מידי! לשמע דברים אלו נתאדמו פני האיש, והוא לא ידע נפשו מרוב צער ומרוב שמחה; מצד אחד הוא זכה שה'בבא סאלי' יקרבו לצידו, ועוד רגע קט אף ימזוג לו כוסו, ומצד שני הוא הרגיש במבטים הזרים של המסובים שם. עודו מהרהר בדבר, וה'בבא סאלי' אומר: היד שלי אינה נשמעת לי, היא אינה יכולה לזוז ממקומה. האיש החויר מאוד ואגלי זיעה החלו מבצבצים על מצחו. ה'בבא סאלי' נראה כמתאמץ להזיז את ידו האוחזת בבקבוק הערק, כאילו מבקש מידו: אנא הישמעי לי. הוא החל להכות בידו השנייה כדי להניע את הבקבוק, והרגיש הקלה בידו. אמר ה'בבא סאלי': האם תקבל עליך לעשות תשובה? האיש נענע בראשו לאות הן. יפה! אומר ה'בבא סאלי'. האם תקבל עליך שלא תחלל שבת? והאיש מנענע שוב בראשו לאות הן. סוף סוף היד חזרה לנוע לאיטה. האיש הרגיש כאילו קיצו קרב. הן זה עתה קיבל שיעור מאלף באמונת חכמים. מעתה הוא יקפיד על שולחן כשר, על שמירת שבת, וכך יתקדם מדרגה אחרי מדרגה. בירך האיש ברכת "שהכל נהיה בדברו" לפני כולם, וענו אחריו "אמן" נרגשת ביותר.
אשריהם גדולי ישראל, שעליהם אפשר לומר: גדולים בעלי תשובה, שצדיקים גמורים יודעים להעלותם מבירא עמיקתא לאיגרא רמא.
הלכה בפרשה
חיוב בכורים בשביעית
"וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם" ( כ"ו ,ג')
שאלה: האם פירות שביעית חייבים במצות ביכורים כמו בשאר שנים?
תשובה: על הפסוק: "ולקחת מראשית כל פרי האדמה" שבפרשתנו, כתב ה'אור החיים' הקדוש "אבל שנת השמיטה אין בה הבאת ביכורים לפי שאינם שלו אלא מופקרת לכל". ואמנם קדמו לו דברי רש"י (שמות כ"ט, י"ט) האומר: "אף השביעית חייבת בביכורים". אך הרא"ם שם והמהר"ל מפראג ב'גור אריה' סוברים שיש בדברי רש"י טעות סופר ובאמת אין השביעית חייבת בביכורים שהרי לא יכול לומר: "אשר נתת לי" שהרי אינם שלו, וזו בעצם גם טענת האו"ח הקדוש הנ"ל, וראה בשפתי חכמים על אתר.
ואולם בספר 'באר משה' חולק על דברי הרא"ם וסובר שדברי רש"י נכונים הם, ובאמת השביעית חייבת בביכורים, ומה שטענו שהרמב"ם לא כתב שהשביעית חייבת בביכורים, השיב שכן בהלכות מתנות עניים פ"ו כתב הרמב"ם ששנת השמיטה כולה הפקר, ואין בה לא תרומה ולא מעשרות, לא ראשון, לא שני ולא מעשר עני, "והנה מדלא כתב שאין בה ביכורים מוכיח שהוא סבור שחייבת בביכורים כמו ברוב ספרי רבינו (רש"י), ואף על גב שבמכילתא שבידינו לא נמצא כן, שמא במכילתא שבידם היה כתוב כן או בספרים אחרים" ('באר בשדה', שמות כ"ג).
הראית לדעת, שאין בידינו דבר ברור בענין ביכורים בשנת השמיטה, ומכיון שחז"ל (נדה ע' ע"א) אמרו שכשיבוא המלך המשיח – משה עמהם, נחכה ונצפה שיפסוק לנו הלכה למעשה, ויהי רצון שזה יהיה בעגלא ובזמן קרוב ממש (וראה עוד לפרפראות על הפסוק: "ובאת אל הכהן").
אמירת דברי מוסר לפני קריאת עשרת הדברות
ופרשיות התוכחה
"והיה אם לא תשמע בשם ה' אלוקיך לשמור לעשות את כל מצוותיו וחוקותיו אשר אנכי מצוך היום" (כ"ח, ט"ו)
שאלה: האם מנהג טוב הוא, לומר דברי מוסר לפני קריאת עשרת הדברות ולפני קריאת פרשיות התוכחה, כגון: "מוסר ה' בני אל תמאס, ואל תקוץ בתוכחתו, כי את אשר יאהב ה' יוכיח, וכאב את בן ירצה, ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב…", שנהוג לומר לפני קריאת התורה?
תשובה: נהגו לומר את תרגומו של רס"ג על עשרת הדברות לפני קריאתם בתורה, או חלק מהתרגום המתחיל: "אציתו ושמעו עממיא" וכו' (עיין כה"ח סי' תצ"ד ובס' "מאמר מרדכי – למועדים ולימים" פכ"ב סעי' ס"ה-ס"ט). וכן נהגו לומר דברי תוכחה ומוסר בע"פ לפני קריאת התוכחות בפר' בחוקותי ובפר' כי תבוא. ויש שנהגו לאומרם אחר הקריאה בתורה והברכות, ומנהג טוב הוא, וכל אחד ימשיך לנהוג כמנהגו.
יש שנהגו, שהש"ץ אומר "מי שברך" לקהל אחר קריאת התורה והברכות של פרשיות התוכחה בפרשות בחוקותי וכי תבוא.
בכל המקרים הנ"ל צריך הש"ץ לסגור את הס"ת, ולומר את הנ"ל בע"פ כדי שידע הציבור שאין הדברים כתובים בס"ת (וע"ע שו"ע ורמ"א או"ח סי' קל"ט סעי' ד'-ה', מ"ב שם ס"ק כ"ב, כה"ח שם ס"ק כ"ג).
ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב.
(מתוך שו"ת הרב הראשי כרך: תשמ"ח-תשמ"ט סימן מ"ד)
